מידי פעם אני מצייץ ברשת X. יש לי מנוי חינמי לכן אני יכול לכתוב רק שורות בודדות ואני משתמש בהן רק לתשובות קצרות.
השבוע החלטתי לכתוב על הענקת "אות קרושבאנו" ולשם כך נאלצתי לחתוך את הטקסט עוד ועוד. חשבתי שזו אולי טעות בכלל להתאמץ. מי בכלל יקרא את זה? אינני סלב, או אישיות מפורסמת ומי כבר עוקב אחריי, ויקרא את דבריי?
נכנסתי לרשימת העוקבים שלי. ראיתי מספר קטן מאד של עוקבים (את רובם אינני מכיר) והנה הפתעה גדולה. מי עוקב אחריי? בעל האתר: אלון מאסק בכבודו ובעצמו.
ELON X CEO of Tesla motors company and owner of space XCEO of musk foundation
https://x.com/naaman_c/followers
ואני רק שאלה. מה פתאום אלון מאסק האדם העשיר בעולם עוקב אחריי הקטן? במה זכיתי?
האם אלון מאסק הגדול הוא גם בעל מינוי לעיתון "חדשות בן עזר"? תעלומה.

לוחמי חופש?
הנה הדו שיח ברשת X ביני לבין עמוס שוקן:
עמוס שוקן: "לא קראתי לחמאס לוחמי חופש. דיברתי על פלסטינים בשטחים הכבושים (שאינם עזה כידוע),..
נעמן כהן: "מר שוקן, אכן חזרת בך מהקריאה למחבלי החמאס לוחמי חופש, אבל טרם חזרת בך מהגדרת שאר ארגוני הטרור האיסלמו-נאצים "לוחמי חופש", ובראש את ארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" כתאאב שוהאדת אל-אקצה שנוסד ע"י הרוצח הסדרתי הטרוריסט מרואן ברגותי. עדיין לא מאוחר. חזור בך. הם טרוריסטים."
עמוס שוקן: ללא מילים מצרף את רשימת כל ארגוני הטרור בעולם הנקראים "לוחמי חופש".
נעמן כהן: "מר שוקן, שכחת להוסיף את פראנץ פאנון, אבל הודית שאתה רואה בארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של אל-אקצה" שהטרים את החמאס וביצע את הטבח בקיבוץ מצר וטבח אם וילדיה כ"לוחמי חופש", כמובן גם בשאר ארגוני הטרור האיסלמו-נאצי שביצעו אין ספור פשעי מלחמה כולל הפלת המטוס בלוקרבי. מודה ולא עוזב ולא ירוחם."
https://x.com/naaman_c/status/1952431583710838956

מארכיון בן עזר
("חדשות בן עזר", גיליון 540 3.5.10)
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00540.php
אולמרט – שונא ציון
ד"ר אברהם וולפנזון (בן הזאב) מסכם את "הפרטיכלים של שונאי ציון" [גיליון 539]. לפי סיכומו לא רק הפעילים בהסתה ובהשמצה נגד אולמרט – אלא גם "השותקים" הם "שונאי-ציון". ובכן לאור מעשיו של אולמרט, שבלי קשר להרשעה משפטית, חטא והחטיא את החברה הישראלית במעשי שחיתות שמעמידים בסכנה את כל המפעל הציוני, יש להכריז על מגיני שיטת השחיתות של אולמרט (וביניהם בן הזאב) כ"שונאי ציון".
אהוד: גם אני מגן על אולמרט ואתה יכול לכלול גם אותי כ"שונא ציון" על פי שיטתך ההזוייה, הרואָה באחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו "סכנה למדינה".

5.8.25
אהוד אולמרט אכן שונא ציון. הוספתי אותו כזכאי לקבלת אות קרושבאנו.

[אהוד כיום: אכן בשעתו תמכתי באהוד אולמרט כראש ממשלה ויצאתי להגנתו. אך מאז פרש והחל לדבר שטויות, התאכזבתי ממנו מאוד ואינני מצפה ממנו למאום].

מה לעשות עם עזה?
ישראל עומדת עתה בצומת דרכים – מה לעשות עם עזה? כל האפשרויות קשות.
אלו תנאי החמאס לעיסקה:
הפסקת אש. הפסקת הלחימה בחמאס ללא הגבלת זמן המעוגנת בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם.
נסיגה טוטלית של צה"ל מרצועת עזה לגבול ה-7 באוקטובר 23 כולל מהפרימטר וציר פילדלפי.
גבול פתוח למצרים ומעברים פתוחים בשליטת החמאס.
שחרור כל המחבלים הרוצחים הכבדים כולל שחרור כל הנוח'בות שביצעו את הטבח והאונס ב-7 באוקטובר.
התניית שחרור החטופים הישראלים בשיקום עזה "קצב השחרור כקצב השיקום." (כלומר, החטוף האחרון ישוחרר רק לאחר שתסתיים הבנייה מחדש של עזה!)
סירוב לפירוז ופירוק נשק של החמאס עד כיבוש ירושלים, כלומר שיקום כוחו הצבאי של החמאס בעזה.

התבוסתנים "יש להפסיק את הלחימה בחמאס ע"מ להציל את שלטונו בעזה" "אנו נמצאים ערב תבוסה. המלחמה מביאה את מדינת ישראל לאובדן ביטחונה וזהותה"
ראשי מערכות הביטחון לשעבר, וביניהם ראשי אמ"ן, שב"כ, מוסד ורמטכ"לים, פנו באזהרה חמורה כפי שטרם נשמעה, וטענו באופן שלא ישתמע לשתי פנים כי "מדינת ישראל נמצאת ערב תבוסה," ופנו לממשלה ולציבור, ואמרו כי "המלחמה הזו הפסיקה להיות מלחמה צודקת והיא מביאה את מדינת ישראל לאבדן ביטחונה וזהותה."
"אנחנו כרגע בעיקר מקזזים הפסדים. אנחנו קברנו את ההישגים. לא מכירים צבא שניצח גרילה, אנחנו נמצאים כרגע במצב סטטי ברצועת עזה. צבא שלא נמצא בתנועה הוא צבא שנפגע. לא חשוב כמה הצבא יהיה טוב, מלחמה ללא מטרה מדינית תוביל לתבוסה, המלחמה כיום היא מלחמת שולל.
"מבצע מרכבות גדעון לא קידם כמעט כלום, שילמנו מחירים בנפגעים והרוגים וההישגים שלנו מוגבלים. הנזקים הבין לאומיים הם כבדים."
יורם כהן: "תפקידם עכשיו של ראשי הצבא, לבוא ולדפוק על השולחן. ראשי ארגונים צריכים לדעת לעמוד באומץ מול ראשי ממשלה ומול הקבינט ולהגיד את הדברים בצורה הכי אמיתית שיש על המלחמה הזו ועל חוסר התוחלת שבה ומה לא ניתן – גם אם מישהו נורא רוצה. הגיע העת להפסיק את המלחמה הזאת."
הם סיכמו ואמרו כי "אפשר לסיים את המלחמה הזו אתמול, נסיגה לפרימטר והפסקת המלחמה. להחזיר את החטופים הביתה, והכל בפעימה אחת."
בפגישה השתתפו ראשי שב"כ יורם כהן, נדב קרסני-ארגמן ועמיחי הירש-אילון; ראשי המוסד תמיר פרדו, אפרים הלוי ודן יתום, הרמטכ"לים לשעבר משה סמולינקי יעלון, ודניאל חלווצ'י-חלוץ; ראשי אמ"ן עמוס מלכא, ואורי איזנברג-שגיא; מפכ"ל המשטרה לשעבר שלמה אהרונישקי, ורה"מ ושר הביטחון לשעבר אהוד ברוג-ברק.
https://news.walla.co.il/item/3770333
ואו. באמת מפחיד. מעבר לעובדה שהלשעברים מסכנים את הדמוקרטיה הישראלית בקריאה שלהם לראשי הצבא לא לבצע את הוראות הדרג המדיני, כלומר לבצע הפיכה צבאית, חבל רק שכל הלשעברים המזהירים מתבוסה לא אמרו מה יש לעשות אם החמאס אינו מסכים לוותר על הפרימטר? האם לדעתם יש לוותר עליו?
הם כמובן לא מזכירים זאת כי לשיטתם נתניהו צודק בזה שאינו מסכים לוותר על הפרימטר ואזכור הדבר לא יפגע בו. והרי זו המטרה העיקרית של גילוי הדעת של אותם לשעברים. הם רוצים להיות מנהיגים בהווה. לא להישאר בעבר.

מהן האפשרויות בהווה?
כניעה. קבלת כל תנאי החמאס והצלת 20 החטופים (בתקווה לפחות, אבל הסכם שיביא באופטימום הצלת עשרים, ויגזור מוות על אלפים בעתיד.
כיבוש מלא של עזה, על כל המשתמע מכך פנימית, ובמיוחד חיצונית מבחינת ההשלכה השלילית על יחסי החוץ של ישראל, וכמובן סיכון חיי החטופים.
מהלך ביניים.

ראש אמ"ן לשעבר אלוף (במיל') תמיר הימן העומד כיום בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) (שתחזיותיו בעבר הובילו אותנו לאסון. הנה מה שכתבתי עליו "נביאים ראשונים. מהיימון באנטיגונה לתמיר היימן בטרגדיה הישראלית. היבריס הדעה האחת", "חדשות בן עזר", 1920):
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01920.php
מציע פתרון שהוא קורא לו "מלחמת התשה". צה"ל לא נסוג, ומייצב קו מוצבים בתוך שטח הרצועה. צה"ל מעמיק את השמדת התת-קרקע בתוך כל המרחב שתחת שליטת כוחותינו, על מנת לצמצמם את האפקטיביות של הגרילה. מתוך קו מוצבים זה יקיים צה"ל שגרת מבצעים התקפיים לתוך רצועת החוף העזתית, הרצועה שכוללת את העיר עזה, מחנות המרכז והמוואסי. סיוע הומניטרי ייכנס בהיקף גבוה על מנת לשלול את טענות ההרעבה המכוונת ולהקל במעט מהלחץ הבין-לאומי.
ככל שהזמן עובר ואין התפשרות ישראלית, אזי מצבם של החטופים מחמיר, אך גם מצבו של חמאס לא משתפר (שחיקה, חוסר תוחלת). הסיכוי לעסקת חטופים עומד וקיים בכל התקופה, ותלוי במאזן של חמאס – אך ייתכן שפחות חטופים יישארו בחיים עד מימוש עסקה.
הכרעת חמאס: חמאס המוכה ימשיך להישחק באופן איטי ולאורך זמן. הכעס הציבורי בעזה יתגבר לאורך זמן השחיקה וההתשה. הוא אכן ישמור על כוחו הצבאי (כמו בכל האפשרויות הקודמות), רק שהפעם אינו יכול להכריז על ניצחון.
"ולכן," אומר היימן, ראוי לצה"ל להמליץ על חלופה ג'. שכן, היא היחידה ששומרת גמישות להתפתחות לשתי החלופות האחרות. היא זו גם שעוצרת את הדימום המדיני של ישראל. מבחינת הצבא, היא מאפשרת ריענון כוחות, ומקטינה את הדילמות המוסריות עימן צה"ל מתמודד יום יום. בחלופה זו, הזמן החולף יאפשר אולי הזדמנויות חדשות שאינן זמינות כרגע, ואולי יקטינו את המחיר שחמאס מבקש כך שחלופת סיום המלחמה תהפוך לחלופה הנבחרת.
אלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר ומפקד הגיס הצפוני לשעבר. כיום הוא עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
https://www.mako.co.il/news-columns/2025_q3/Article-f2c722f7f247891026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
עם כל הקושי נראה שהצעה זו בתוספת הצגה ראויה שלה לחמאס ולעולם היא הדרך הנכונה לעת הזו.

מפקד בכוח הטילים של חמאס: ''אם יש חרטה אחת על הטופאן – זה שלא לקחנו 3000 שבויים במקום 251''
"טופאן אל-אקצא – (מבול אל-אקצא שם מבצע תקיפת החמאס ב-7 באוקטובר 23) הקשרים ותוצאות" הוא ספר שפורסם בעזה, ונכתב ע"י אחמד אבו סוהייב, לכאורה מפקד בכיר בכוח הטילים של חמאס.
הוא מנסה להסביר: למה חמאס יצא לטבח של השיבעה באוקטובר? האם באמת עמדה מאחורי זה אסטרטגיה? מתי התוכנית התחילה להבשיל? מה הם ניסו להשיג ואיפה, מבלי להתכוון, הם התרסקו לתוך כישלון אסטרטגי מהדהד.
הנה סיכום ב-7 נקודות מהספר שעורר באזז עצום ברשתות הפלסטיניות. בלי פרשנות. בלי תוספות. ככה הם חושבים. ככה הם מספרים את זה לעצמם. כל הנקודות כתובות בדיוק כפי שהן מובאות בספר. בלי עריכה, בלי שכתוב, בלי סינון.
1. האם "טופאן אל-אקצא" היה החלטה שגויה?
שאלה זו אינה נובעת מקריאה אובייקטיבית, אלא היא ספוגה בטעם הפראיות המדממת שהלהיטה את אנשי עזה בלהבותיה. רבים מהעוסקים בשאלה הזו הם בעצמם יעד לתוכנית הציונית: "עיוות התודעה".
ומכאן, הדבר הראשון שיש לעשות כדי להשיב על השאלה – הוא לזכור את שורש הסוגייה ואת מהות הסכסוך, ולהביט בהחלטת "טופאן אל-אקצא" כחלק ממסלול המאבק ההיסטורי. רק כך ניתן להבין אותה היטב, להעריך אותה, ולאתר מה שבה נכון ומה שבה שגוי.
העם הפלסטיני אינו יוצא דופן מבין העמים שנפלו תחת כיבוש. כל העמים שלחמו בכיבוש שילמו מחיר עצום עבור שחרורם. את המחיר הזה משלמים דווקא העמים החלשים, העומדים מול הכובש – יותר משמשלמים כוחות הכיבוש עצמם.
והצד שמנצח הוא תמיד הצד הסבלני יותר: כשהכובש מבין שאינו יכול עוד לשאת את העלות – הוא עוזב. אבל זה קורה רק לאחר ששחט המונים.
לא קיים עם שהשתחרר מכיבוש והיו לו פחות קורבנות מאשר לכובש. ולרוב, שחרור אינו מתרחש בדור אחד – אלא הוא עניין של דורות. דור שמעביר לדור הבא את משימת השחרור. ואם מצליח – מה טוב, והוא מוריש לנכדיו ארץ חופשית. ואם לא – הדור הבא אחריו ממשיך את המאבק מחדש.
ומכאן, חובת המאבק אינה החלטה של קבוצה מסוימת בעם הנתון לכיבוש – אלא חובה על כולם. מי שנמנע ממנה – הוא פחדן או בוגד. לא חכם, ולא נייטרלי.
2. אם נביט במצב – איך התגלגלו הדברים לפני מבצע "טופאן" – נראה בבירור: הציונים חששו משלושה כיוונים – איראן, לבנון, עזה. תמרוניהם הצבאיים האחרונים דימו מלחמה בו זמנית בשלוש חזיתות.
עד שיגיע הרגע המתאים מבחינתם, פוליטית וצבאית לצאת למלחמה הגדולה הזו, הם נקטו מול עזה בשיטת "משככי הכאב": טיפול בסימפטומים, בכאבי ראש. היסוד המרכזי בגישה הזו – ההכפלה המתמדת של אמצעי הביטחון ביבשה, בים ובאוויר.
הגדר היבשתית הלכה ונערמה בשכבות ביטחוניות ובחיישנים תת קרקעיים – עד שהצליחה לסכל שתי פעולות גדולות דרך מנהרות התקפיות שנועדו לחטיפת שבויים. כל המבצעים נהרגו. שיטת המנהרות – כשלה.
גם בים הציונים הכפילו את המורכבות הביטחונית. באוויר – חיזקו את כיפת הברזל לרמה שבה לא נותר למתנגדים אלא לשגר 100 רקטות בבת אחת, כדי שמקצת מהן יצליחו לחדור. זו שחיקה עצומה ליכולות ההתנגדות.
זאת, נוסף להחרפת המצור – שבו שלטון מצרים משתתף בהתלהבות – ולמכות שמנחית האויב מדי פעם, כדי למנוע מהמתנגדים לצבור כוח ולבחון את יכולותיהם.
ומאחורי כל זה: מלחמה מודיעינית מטורפת. האוייב הצליח לחשוף דברים רבים וחשובים – בזכות עליונותו הטכנולוגית ויכולות הריגול האדירות שלו – בנוגע לתוכניות ההתנגדות ואמצעיה. כל הצלחה קטנה בתחום הזה מספיקה כדי למחוק עבודת שנים, כספים עצומים ומאמצים קשים.
ואילו ההתנגדות בעזה ניסתה שוב ושוב בכלים מדיניים וצבאיים – להיחלץ מהמצור, וגם מהניסיון לבודד אותה מהסוגיות המרכזיות: ירושלים, השבויים, האדמה. היא גילתה גמישות מדינית וגם גאונות צבאית – אך כל זה התנפץ לבסוף אל מול מציאות ערבית השואפת לחסלה.
ולכן, מאז 2014, התקבלה ההחלטה: לא להיכנס למערכה גדולה מול הכיבוש – אלא אם תושג מטרה מוחשית בסוגיה מהותית כמו ירושלים או השבויים. שלא יהיה מדובר בעוד סבב של שחיקה – ותו לא.
3. רעיון "הטופאן" צץ באופן מקרי במהלך צעדות השיבה, שבהן נחשפו כמה פרצות בגדר היבשתית. היה הכרח לפעול במהירות ובחשאיות כדי לנצל את ההזדמנויות הללו – שכן אם האויב היה מבחין בפרצה כלשהי, או שהיתה מודלפת לו ידיעה – המשמעות הייתה אובדן מוחלט של ההזדמנות.
הערכת ההתנגדות היתה: לבצע מתקפה רחבה על עמדות האוייב הסמוכות לרצועה, תוך הבנה שההתקפה תיכשל ברוב הנקודות – אך עצם ההלם שהיא תייצר, וגם השבויים הבודדים שייתכן שיהיה ניתן לקחת, יביאו לתגובה קשה מצד האוייב – אך כזו שניתן לעמוד בה בסופו של דבר. בכך יהיה ניתן לרשום הישג ממשי בסוגיות כמו ירושלים או השבויים.
אך הערכת ההתנגדות כשלה – כי המתקפה שלה הצליחה הצלחה מדהימה ובלתי צפויה, וגם תגובת הנגד הציונית העצומה היתה בלתי צפויה לחלוטין.
ה"טופאן" היה אחת הפעולות הצבאיות המרשימות ביותר בהיסטוריה – כפי שמלחמת הציונים בעזה הייתה אחת המלחמות הברבריות והבלתי מוסריות ביותר גם כן.
4. התעוררו שאלות רבות, אך החשובות שבהן הן שלוש:
1. האם היה עדיף לדחות את ההתקפה כדי שנהיה חזקים יותר?
2. האם היה צריך שההתקפה תהיה קטנה ומוגבלת, כדי שלא תגרור את כל האכזריות האדירה הזו מצד האוייב?
3. האם ההתקפה סיפקה תירוץ לברבריות של הכיבוש?
אם נחשוב על דחיית ההתקפה – מה היה קורה? האדמה, בסופו של דבר, לא תשתחרר באמצעות קרבות קטנים ופעולות התשה. אם לא נתקוף היום נתקוף בהמשך, ובאותו זמן נהיה חלשים יותר, והאוייב יהיה חזק יותר. כי הזמן והצטברות הכוח עובדים לטובתו.
אנחנו עם נצור, שהלחץ עליו גובר; והוא אוייב שפתוחים בפניו השערים והאוצרות – כסף, נשק, וטכנולוגיה. אין יום שבו המאזניים אינם נוטים יותר ויותר לטובת האוייב. ולא היה רחוק היום שבו יתפתחו אצלו הנשק ומערך כיפת הברזל לרמה כזו, שכל הנשק והטילים שלנו יהיו חסרי תועלת.
אין ביטחון שביום מן הימים לא ייחשף סוד או תוכנית שלנו, או שהאוייב לא ייהנה מיתרון טכנולוגי חדש שיחשוף בפניו את המנהרות, מחסני הטילים ומיקומי המפקדות – ואז ינחית עלינו מכת מחץ, או שנעמוד חסרי אונים מול מהלך חדש – מדיני או צבאי. אפילו תוכנית הטופאן עצמה היתה עלולה להיכשל לחלוטין, אילו היה מתווסף – בכוונה או שלא – שדרוג ביטחוני כלשהו לגדר ההפרדה.
כמו כן, ההמתנה היתה עלולה להוביל למות הסוגייה עצמה. שכן היא חטפה מכות קשות בגל הנורמליזציה של מדינות המפרץ עם ישראל – ובעקבותיו קמפיינים גדולים שמטרתם לצמצם את הסוגייה הפלסטינית ולהפוך אותה לעניין פנימי בלבד. נוסף על כך – האיום המתמשך על אל-אקצא וחדירות חוזרות ונשנות אליו. וגם מצב ההתנגדות בגדה ובתוך ישראל – הולך ונחלש.
אז מה אם היינו שוקלים לצמצם את ההתקפה?
מה שקרה בפועל הפתיע את ההתנגדות לא פחות משהפתיע את האוייב. לא ציפו להצלחה כזו, וגם לא לשבי המוני.
אבל אם נחזור בזמן ונחליט לצמצם את ההתקפה – מה היינו מקבלים? עוד קרב קטן כמו הקרבות הקודמים, שמרוקנים את עזה ודורשים שנים לשקם את מה שאבד, וחוזרים לאותו מצב בדיוק. וזאת כאשר גם תגובת האוייב איננה מובטחת – שכן אוייב זה, שחסר כל מוסר, שמדינות העולם מקבלות את פשעיו בהבנה, ונהנה מתמיכה אזורית – אינו מוגבל בשום דבר בתגובה שלו.
אם ההתקפה היתה קטנה יותר – אנחנו היינו המפסידים. מיספר השבויים בידינו היה נמוך בהרבה ממה שקרה בפועל. כלומר: צמצום ההתקפה היה מביא רק לצמצום הקלפים שבידינו, מבלי שנוכל להבטיח שתגובת האוייב תהיה גם היא מצומצמת.
אם יש על מה להתחרט – זה רק על כך שההתקפה לא היתה גדולה יותר. ששבינו רק בין 250 ל-300. הלוואי והיו בידינו 2500-3000 שבויים! אבל אף אחד לא ציפה שהאוייב יהיה כל כך שברירי.
הניסיון עם הציונים מאשר שזה אוייב שלא מהסס להיות ברברי – כי אף אחד לא מרסן אותו! במיוחד כשמודיעין ההתנגדות תיעד את תוכניות האוייב למתקפה פתאומית רחבה, שמטרתה לפגוע בהנהגה הבכירה והאסטרטגית. גם תוכניות הפלישה הקרקעית לעזה היו מוכנות – רק חיכו לשיפורים האחרונים עד שיתקבל האות. וממש כך – גם תוכניות הפלישה לדרום לבנון ולרמת הגולן. כל זה כבר היה קיים – רק חיכה לרגע המתאים.
כלומר: האוייב לא נמנע מעימות עם חזיתות אלה, אלא רק דחה אותו. הטופאן הפתיע אותו– ולקח ממנו את היוזמה, יחד עם שבויים רבים.
אבל הברבריות שאנחנו רואים עכשיו – היתה מתרחשת בכל מקרה, גם בלי הטופאן. למה? כי האויב רואה בברבריות הזו צורך צבאי כדי לזעזע את ההתנגדות ולערער את שליטתה. לכן הוא מבצע אותה כחלק מהתוכנית הצבאית, גם בלי הכרח מבצעי.
אחד היעדים המכוונים של האויב הוא: גירוש האוכלוסייה והרחבת מדינתו. וזה לא יקרה בלי זעזוע ברברי אדיר. והתפיסה הזו קיימת אצל האוייב עוד לפני הטופאן – והיא תישאר גם אחריו. אם התרחש ואם לא.
5. אם יש פגם כלשהו בצד ההתנגדות – הרי זה הפגם בהערכת תגובת הנגד הציונית.
ועל ההערכה הזו התבססו תוכניות ההגנה ותוכנית הניהול הפנימית.
אבל מי יכול להאשים את ההתנגדות – אם התקפתה הצליחה הרבה מעבר לציפיות?
כמו כן, ניסיון לתקן את הפגם הזה בדיעבד מתעלם מהרבה עניינים ופרטים שנלקחו בחשבון כחלק מתוכנית הסודיות שליוותה את הטופאן. הרי אין אדם מלבד אנשי ההתנגדות עצמם שיכולים להעריך מהן החלופות הטובות ביותר במצב כזה.
אם כך, ייתכן שאדם ישאל: מי אחראי למה שקרה?
והתשובה: לא שואלים את מי שקיים את חובתו – "למה קיימת את חובתך?"
אלא שואלים את מי שלא קיים אותה – "למה לא עשית?"
אם עזה עשתה את המקסימום האפשרי ואף חוללה נס – אז השאלה צריכה להיות מופנית לכל אלה שלא קיימו את חובתם: בשטחי פלסטין הכבושה, בסביבה הערבית, בעולם האסלאמי, ובחו"ל בכלל!
לו כל אלה היו עושים את חובתם – כפי שעשתה עזה – האוייב לא היה מצליח לבצע את הטבח המזעזע הזה!
ישנם כאלה שמתייחסים לסוגיה הפלסטינית מתוך עיקרון של: "הלוואי שפלסטין תשתחרר" – ולא מתוך עיקרון של: "אנחנו רוצים לשחרר את פלסטין."
הרי הרצון מייצר עשייה עזה, ואף מחדיר באדם רוח ותודעה – שבאמצעותה הוא מבין שהמחיר שיש לשלם עבור שחרור פלסטין, לא יהיה קטן מהמחיר ששילמו עמים כבושים אחרים. ואף עשוי להיות גדול ממנו – בשל המיוחדות והקדושה של סוגייה זו. ומה ששולם עד עכשיו – הוא רק חלק מהמחיר. ואיננו יודעים אם החלק שנותר לשלם – הוא החלק הגדול יותר.
6. האם ניצחנו?
מהפכות ותנועות שחרור אינן מנצחות במכה אחת מכרעת, אלא בנקישות מצטברות, מתמשכות, סבלניות ומתמידות.
הניצחון יהיה מנת חלקו של מי שסבלני יותר, של מי שיכול לקום מחדש אחרי כל מכה, של מי שיש לו יותר תקווה ויותר אחיזה בזכותו!
לכן, חשבון הכוח של הכובש שונה מחשבון המצוי תחת כיבוש: למי שנמצא תחת כיבוש די בכך שלא נשבר ולא הובס. אבל כוח הכיבוש – אם לא ניצח, הרי שהוא הובס. ואם לא השיג את יעדיו – הרי שהוא נכשל.
יכול מאוד להיות שכל הסבבים יסתיימו בכך שהעם לא ניצח, אבל בסוף – יהיה זה סיום שבו הכיבוש ייסוג. והוא, אותו כיבוש – שניצח בכל הסבבים הקטנים – יפסיד בגמר.
ולא נלך רחוק – הרי זו המהפכה הסורית: בכל סבב שלה – היא הפסידה. אבל היא ניצחה בסוף, אחרי הרבה מכות כואבות. וכשיבוא הניצחון – ייהפכו כל הקורבנות לגאווה!
ייתכן ויאמרו: אנחנו בסבב הזה לא ניצחנו אבל בכל מקרה, אנחנו אלה שנחליט אם הובסנו או לא. כי תבוסה – היא החלטה שביד כל אדם.
7. הכישלון האסטרטגי של האוייב היה בניסיון להשיג "איפוס של האיומים." לחסל את כל שלוש החזיתות המאיימות עליו: איראן, לבנון ועזה.
אבל שלושתן עדיין עומדות. אפילו עזה, שהיא החלשה מכולן, ושספגה את רוב עוצמת האש – ההתנגדות היא שממשיכה לשלוט בה ולנהל את המערכה מתוכה.
ישראל נכשלה בכל ניסיונותיה לעקור את תושבי הרצועה – ובפרט את תושבי הצפון, שעמידתם הפכה לאגדה וגם נכשלה בניסיון להשליט עליהם שלטון אזרחי חלופי.
עדיין אין שום יישות שיכולה לשלוט בעזה בלי הסכמה או תיאום עם ההתנגדות. ועדיין אין לישראל ביטחון מול האיום העזתי.
ישראל הצליחה להחליש – אך לא להסיר את האיום.
ההפתעה הגדולה: ההישג הבלתי צפוי של המהפכה הסורית. מהפכה שבעתיד תצמיח חזית חדשה, מסוכנת ומאיימת נגד הפרויקט הציוני.
https://rotter.net/forum/scoops1/910684.shtml
קצת ארוך אבל כדאי לקרוא בעיון רב. לא לסמוך על פרשנים רק על מה חושבים הערבים.

מארכיון "חדשות בן עזר". חוק שליט
בלי קשר לפולמוס על מחיר שחרור האסירים, המתנהל עתה סביב עסקת שליט, על הכנסת ליזום חוק מיוחד לפיו כל אסיר המשתחרר מהכלא עקב עסקת חליפין – יוחזר מיידית לשאת את עונשו כאשר ייתפס על-ידי רשויות החוק הישראליות.
גיליון 428 19.3.09
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00428.php
אכן מחדל גדול של הממשלה שעד היום חוק זה טרם נחקק.

צבי יחזקאלי: ראו את המופתי של ירושלים מדבר בלי להתבלבל על הר הבית שליהודים אין כל קשר אליו:
https://rotter.net/forum/scoops1/910611.shtml

גדעון לואי-לוי: אשתי מתקרבת לדעות של צבי סוכות
העיתונאי גדעון לואי-לוי האוטו-אנטישמי, והאנטי-ציוני המזדהה עם הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי וכמובן חתן אות קרושבאנו, סיפר כי אשתו השבדית הגויה שבאה לישראל דווקא מתוך אהבה לפלסטינים, הושפעה מהשבעה באוקטובר, ועמדותיה התהפכו לחלוטין.
בתוכנית מיוחדת בערוץ "משב" מבית רבני צהר, שעסקה בנושא שנאת חינם, נחשף רגע אישי ומפתיע מצידו.
במהלך שיחה בפאנל, בנוכחות חבר הכנסת צבי ידידיה סקוטלסקי-סוכות, סיפר לואי-לוי על שינוי דרמטי שעוברת רעייתו השנייה - סופרת שוודית, לא יהודייה, שהגיעה לישראל בגיל 16 כאקטיביסטית פרו-פלסטינית. לדבריו, מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס בשבעה באוקטובר חוללה בה מהפך עמוק.
"היא ממש התהפכה," אמר לואי-לוי. "היא איתי כבר 18 שנה וכעת נלחמת בעד דברים שכל חייה היא נלחמה הפוך. זה המבחן הכי גדול עבורנו כזוג. אנחנו מתמודדים – וזה לא פשוט."
לוי הסביר כי ככל שחולף הזמן, רעייתו מתקרבת אידיאולוגית אל עמדותיו של חבר הכנסת סוכות, ואף אמר: "היא מתקרבת לצבי למרות שהיא זרה והיא לא מדברת עברית. היא מאוד מעורה במה שקורה פה."
https://rotter.net/forum/scoops1/910630.shtml
לעומת גדעון לואי-לוי אשתו השוודית קתרין אורמסטד היא ממש חסידת אומות העולם.

אדווה בולה עושה שביתת מין כדי להציל את שלטון החמאס בעזה.
לאדווה בולה המתנאה כסופרת, יש רעיון גאוני איך להביא את השלום עם החמאס.
"קשה לי לחזור לארץ," מלינה הסופרת הגאונה בולה, "פעם, למרות החום הנורא, היתה לי תחושה שחזרתי הביתה ואילו עכשיו יש לי תחושה שהבית זר ועצבות שורה בו."
"בזמן שהמתנתי למזוודה שלי," היא ממשיכה, "פגשתי שתי נשים בנות גילי. ירדנו מאותה טיסה שהתאחרה והתלוננו על כך. דיברנו גם, איך לא, על הבחור שהתפרץ באלימות על הדיילת, על החום הנורא שבחוץ ועל התקווה שליוותה אותנו כשיצאנו מהארץ, שעד שנחזור ייחתם הסכם הפסקת אש, ועל המציאות שהתנפצה בפנינו עם פרסום תמונותיהם המזוויעות של רום ואביתר. אחת מהן סיכמה במשפט שאני שומעת הרבה – "חטפו לנו את המדינה." והאחרת החרתה החזיקה אחריה: "ממש! זו לא המדינה שלנו."
"אם יש דבר שיציאה מהארץ, אפילו לזמן קצר, מחדדת, הוא שהעולם כולו רואה את העוול המוסרי הגדול שאנחנו עושים במו ידינו."
אני חושבת על ליזיסטרטה, האישה החכמה שרצתה למנוע את גיוסו של בנה למלחמת הנצח עם ספרטה, ואחרי שניסתה בכל דרך לדבר אל ליבם של הגברים ונכשלה, היא שילבה יד עם הנשים היריבות והן פצחו יחד בשביתת מין והצליחו לעצור את המלחמה.
"אני יודעת שזו העת, ושעלינו, כל אחד בדרכו, בכלים העומדים לרשותו, על פי אמות המוסר שלו, להסתייג מהנעשה בשמנו – ולעשותו."
(אדווה בולה, "לומר 'זאת לא המדינה שלי' זוהי פריבילגיה שפירושה להסיר אחריות", "אל-ארצ'", 4.8.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-08-04/ty-article-opinion/.premium/00000198-6f2a-d8f1-ad9f-7f3e898b0000
רעיון גאוני של סופרת מופת. סרבנות מין. אדווה בולה תמנע מין מהגברים והם יעשו שלום. הבעייה היא איך תצליח בולה לשכנע את הנשים המוסלמיות בעולם למנוע מבעליהן מין? ספק גם אם הגברים היהודים יסכימו, אבל הגברים המוסלמים? הרי לפי האיסלם האישה חייבת לעשות את רצון בעלה, ואם לא קבע הקוראן שיש להכות אותה עד שתסכים. (קוראן סורה 4 פסוק 34)
הנה ראו את המופתי של עזה מסביר בטלוויזיה איך צריך בדיוק להכות את האישה לפי האיסלם:
https://www.youtube.com/watch?v=6RtOFH-9ALE

בוסניה-הרצגובינה: הרווחים ממכירת עותקים של ''הגדת סרייבו'' – לפלסטינים.
הגדת סרייבו היא כתב יד יהודי מפואר מהמאה ה-14, שנכתב וצויר ככל הנראה בברצלונה בשנת 1350. ההגדה נחשבת לאחת העתיקות והיפות ביותר שנשתמרו, והגיעה לסרייבו עם גירוש ספרד.
המסמך ההיסטורי שרד שם מאות שנים, כולל שתי מלחמות עולם, וניצל מביזת הנאצים בזכות אוצר מוסלמי שהחביא אותו במהלך המלחמה. ההגדה נחשבת לאחת העתיקות והיפות ביותר שהשתמרו.
והנה המוזיאון הלאומי של בוסניה והרצגובינה הכריז השבוע על החלטה שמעוררת מחלוקת – כל ההכנסות ממכירת עותקים של הגדת סרייבו העתיקה ומכרטיסי כניסה לתערוכה שמציגה אותה יועברו כתרומה לפלסטינים. ההחלטה לוותה בהתקפה חריפה על ישראל.
בהודעה רשמית שפרסם המוזיאון, הואשמה ישראל בביצוע פשעים חמורים. "המוזיאון הלאומי של בוסניה והרצגובינה מספק תמיכה לעם בפלסטין הסובל מטרור שיטתי, מחושב ודם קר, ישירות מצד מדינת ישראל, ובעקיפין מכל אלה התומכים ו/או מצדיקים את מעשיה חסרי הבושה," נכתב בהודעה.
המוזיאון המשיך והאשים את ישראל ברצח עם: "איננו יכולים להצדיק את עצמנו בחוסר מידע, או נייטרליות מזויפת לנוכח דוגמאות יומיומיות של הרג, רעב ועקירה בכפייה של מאות אלפי אזרחים, בעיקר נשים וילדים, זהו רצח העם שכולנו עדים לו בזמן אמת."
ד"ר מירסד סיג'אריץ', מנהל המוזיאון, הוסיף טענות נוספות: "כמוסד העוסק בהגנה על מורשת תרבותית והיסטורית, אנו מחויבים להזהיר כי בצל טרגדיה זו, מתרחשת מחיקה ממוקדת של הזהות התרבותית והדתית, בעיקר של מוסלמים ונוצרים בפלסטין, באמצעות הריסה, השתלטות או השבתת השימוש במבנים דתיים ואתרים היסטוריים, כמו גם אדמות ואזורים חקלאיים, אשר צריכים להיות מורשת תרבותית משותפת, ואוניברסלית ומוגנת."
ההחלטה עוררה גינוי חריף מצד ארגונים יהודיים. ארגון בני ברית העולמי הוציא הודעה נגד המהלך: "המוזיאון הלאומי של בוסניה והרצגובינה בחר להפוך את הגדת סרייבו, אוצר תרבותי יהודי, לפוליטי על ידי האשמת שווא של ישראל ב'רצח עם' והסטת ההכנסות מפרסומה ומהתצוגה למימון תרומות ל'מדינה פלסטינית' שאינה קיימת."
הארגון הדגיש את הפרדוקס הטמון במהלך: "ההגדה מספרת את סיפור הסבל היהודי לנוכח רדיפות; השימוש בה כנשק נגד המדינה היהודית מעוות את משמעותה. הגדת סרייבו היא חלק מהסיפור היהודי. אסור להפוך אותה לכלי לשנאת ישראל."
https://rotter.net/forum/scoops1/910679.shtml
מסתבר שהבוסנים מתחברים שנית לעבר הנאצי שלהם. המופתי הירושלמי מוחמד אמין אל-חוסייני, חברו הטוב של היטלר, ושותפו להשמדת היהודים הגיע בדרגת קצין ס.ס. לבוסניה ופעל בה לגיוס לוחמים מוסלמים ליחידות מוסלמיות של הוואפן אס-אס. בעיקר לדיוויזיה ההררית ה-13, הידועה גם בשם "הנדשאר", שהשתתפה ברצח היהודים.
https://he.wikipedia.org/wiki/הדיוויזיה_ההררית_אס_אס_ה-13
פעילותו של מוחמד אמין אל-חוסייני בבוסניה תרמה להתפתחות התודעה האסלמיסטית בקרב המוסלמים המקומיים והובילה לקריאות לג'יהאד ולשיתוף פעולה עם הנאצים.
מוחמד אל-חוסייני שהיה בקשר עם" האחים המוסלמים" פעל להעביר את השקפותיהם האנטישמיות והאנטי-ציוניות לבוסניה.
מסתבר רבותיי שההיסטוריה חוזרת.

מארכיון "חדשות בן עזר", גיליון 580 7.10.10
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00580.php

נעמן כהן: אלישע פורת ופח האשפה של ההיסטוריה
בין ההיסטוריונים קיימים חילוקי דעות מי המציא את הביטוי "לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה" – האם היה זה טרוצקי שבספרו על המהפכה מביא מילה במילה את נאומו בקונגרס השני של הסובייטים, ב-25 באוקטובר 1917, ביום תפיסת השלטון בידי הבולשביקים, נאום שבו הוא שולח את יולי מרטוב אל "פח הזבל של ההיסטוריה", או שמא מקורו של הביטוי בכתביו של היסטוריון המהפכה ניקולאי סוכונוב שהוצא להורג ב-1940.
מכל מקום ברור שהביטוי היה אהוב מאוד על ראשי הבולשביקים ולכן גם נהפך לביטוי שכיח ואהוב בקרב אנשי "השומר הצעיר". כל מתנגד לדעות הקולקטיביות היה מושלך מיד ל"פח האשפה של ההיסטוריה". והנה מתלהם אלישע פורת (חב"ע 579) ושולח לפח האשפה של ההיסטוריה את כל אלו שלא מקבלים את פרשנותו שהנה הגיעו ימות המשיח ו"מרכז השנאה לישראל הועתק אל מחוץ למעגל הערבי." הערבים, אליבא דפורת, אינם שונאים יותר. הנה התגשמה לבסוף תורת "השומר הצעיר" ומתקיימת "אחוות עמים" יהודית-ערבית. למרבה הצער המציאות היתה תמיד שונה מהזיות "השומר הצעיר". נכון, יש מדרגות ברוע. יש קיצונים יותר וקיצונים פחות, יש ערבים סונים שלטווח קצר אויביהם השיעים מאיימים עליהם יותר מאיתנו ולכן התנגדותם אלינו פוחתת, אבל השנאה לישראל עדיין מאחדת את כולם, ולמרבה הצער כוללת גם את ערביי ישראל. יעשה נא פורת ניסוי ויביא ערבי אחד בוגר סמינר גבעת חביבה לדו-קיום, שיצהיר שדברי מוחמד באמנת החמאס בהם הוא תובע את השמדת היהודים הם לגביו גזענות ולא מופת מוסרי. למרבה הצער "חזון ערביי ישראל" (כפי שפורסם) זהה לחזון הערבים והמוסלמים כולם והוא להשליך את ישראל לפח האשפה של ההיסטוריה.
אלישע פורת, הלוואי ופרשנותך היתה נכונה. הלוואי שחזון ערבי זה לחיסול ישראל היה אכן מושלך לפח האשפה של ההיסטוריה.

אולי עדיף הקולוניאליזם הצרפתי?
"פסליו של מנהיג המהפכה הדרוזית, סולטן באשא אל-אטרש, ניצבים גם בישראל, בברזיל ובאוסטרליה. האם מורשתו תמשיך להתקיים כעת?" שואלת כתבת "הארץ" הסורית-דרוזית, אזרחית ישראל, שירין פלאח סעב.
"ימי הקיץ במחוז סווידא שבדרום סוריה רחוקים מלהיות שלווים. במקום תיירים המטיילים בין שדות הכפרים, נהנים מהאירוח המסורתי ומהלילות הקרירים בהר – הפך המחוז בשבועות האחרונים לזירת לחימה מדממת. מיליציות מקומיות, הנתמכות בידי שלטונו החדש של אחמד א-שרע, פלשו לכפרים ותקפו אזרחים.
אחד הסמלים הבולטים לאלימות הזו היה הרס פסלו של סולטן באשא אל-אטרש – מנהיג המהפכה הסורית נגד הקולוניאליזם הצרפתי. בתמונה שהופצה ברשתות החברתיות נראים חמושים רומסים את דיוקנו, ובסרטון נוסף הם יורים לעבר תמונתו בכניסה לאחד הכפרים.
התגובות לא איחרו להגיע. "זה עלבון בוטה לזיכרון הלאומי הקולקטיבי," נכתב באתר הסורי "אחנא", ובפייסבוק תהה הפעיל המקומי קאסם דלהות: "איפה הצבא או כוחות הביטחון שאמורים להעניק הגנה גם לסמלים של הדרוזים?"
ההד הציבורי הגיע גם לישראל. חבר הכנסת איימן עודה (האחמדי) אמר: "ראיתי את תמונתו של האיש הגדול, האציל והאמיתי, סולטן באשא אל-אטרש, מונחת על הקרקע ונרמסת. לא אפרסם אותה – כי סולטן וכל המהפכנים האמיתיים נותרו חרותים בליבנו ובמצפוננו."
מאחורי ביזוי דמותו של אל-אטרש מסתתר סיפור תרבותי עמוק. הוא בן למשפחת מנהיגים מהכפר אל-קרייא שבסווידא. ב-1925 הוא עמד בראש "המהפכה הסורית הגדולה" נגד המנדט הצרפתי – מאבק שהצית תודעה לאומית סורית חוצת עדות, והפך את אל-אטרש לסמל של חירות ועצמאות. לאורך השנים הוא הונצח ברחבי הלבנט: פסלים הוצבו בסווידא, כיכרות נקראו על שמו ותמונתו מעטרת סלונים רבים. סיפור הנצחתו במרחב הסורי והישראלי הינו חריג והתרחש בגלל פועלו והשפעתו הרחבה על הקהילה הדרוזית.
"הקבר שלו הוא אתר הנצחה לאומי משמעותי," אומר ד"ר רידא מנסור, מומחה לסוריה ומרצה באוניברסיטת רייכמן ובאוניברסיטת חיפה. לדבריו, הפופולריות של אל-אטרש בקרב הדרוזים אינה מקרית. "הוא מסמל הרבה מהערכים שהם רוצים לראות בעצמם. הדרוזים רוצים להיות חופשיים בכל מחיר ומסרבים לדיכוי ולכפייה מבחוץ."
מנסור, שכיהן בעבר כשגריר בברזיל, אקוודור ופנמה, מוסיף כי אל-אטרש הפך לסמל של פטריוטיזם בגלל הנאמנות שלו לסוריה, ונכונותו להילחם למענה. "הנאמנות מאפיינת את הקהילות הדרוזיות. אחרי התפרקות האימפריה העותמאנית, למשל, והתפתחות מדינות הלאום, הדרוזים שחיו בלבנון, סוריה, ירדן וישראל פיתחו נאמנות גדולה ופטריוטיזם למקום שבו חיו." לדבריו, הפגיעה בתמונות של אל-אטרש על ידי הכוחות שנכנסו לסווידא מוכיחים את ההסתה. "דורות של סורים התחנכו על סיפור גבורתו, הם יודעים מי הוא. זה מראה כי הנרטיב הדתי כעת הוא הרבה יותר חשוב מהנרטיב הלאומי."
"טובת סוריה היתה בראש מעיניו," למשל סיפור המפגש בין מוחמד יאסר עראפת לאל-אטרש בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת. "יום אחד ערפאת התלווה למשלחת של אש"ף לביקור בבית ההארחה של סולטן. בסוף הביקור ערפאת ביקש ממנו להחזיק את חרבו ולעלות על סוסו לתמונה למזכרת. אל-אטרש אמר: "אבו עמאר, כשאנחנו עולים על סוס יש שתי אופציות – או מות קדושים או ניצחון." (ניצחון על ישראל!!!)
ביולי 1962 הציב נשיא סוריה, ד"ר נאזים אל־קודסי, פסל הנצחה לחללי המהפכה הסורית הגדולה בכיכר שנושאת את שמו של אל-אטרש בעיר סווידא. הצמרת הפוליטית של המדינה נכחה בטקס והושמע ההמנון הלאומי הסורי. סטודנטיות מסווידא שחררו יונים לבנות והעניקו לנשיא זרי פרחים.
במג'דל שמס, למשל, הציבו ב-1987 פסל עצום של אל-אטרש, בו הוא נראה מנופף בחרבו לעבר המערב, מלווה בחבריו למהפכה.
וכמו במג'דל שמס, הוקמו פסלים בחורפיש, בכסרא, בפקיעין ובשפרעם. בבית ג'ן יש ציור קיר ענקי שלו ובדליית אל-כרמל, בראמה ובאבו-סנאן רחובות נקראו על שמו.
במחוז סווידא מקיימים ב-26 במרץ צעדה וטקס לציון יום מותו של המנהיג הדרוזי. השנה נערך האירוע על רקע מתיחות פוליטית גוברת בעקבות נפילת משטרו של בשאר אל-אסד ועליית אחמד א-שרע. בהשראת רוח המהפכה נגד שלטון אסד, גם השנה הניפו מפגינים כרזות נגד שחיתות ודיכוי, למרות ניסיונות של השלטון לרסן את המחאה מחשש שתהפוך לסמל של אופוזיציה.
לאחר נפילתו של אסד היתה אופוריה קלה בקרב הסורים, בהם גם הדרוזים. זמן לא רב אחר כך, בחודש מאי, התחילה מתיחות בערים הדרוזיות ג'רמאנה וסחנאיא, ולאחרונה התלקחה גם סווידא.
בדצמבר 2024, עם סוף שלטון אסד, שיגר השייח חכמת אל-הג'רי, ממנהיגי העדה הדרוזית בסווידא, מסמך לנשיא החדש אחמד א-שרע ובו ציטט את אמרתו של אל-אטרש, לפיה הדת שייכת לאלוהים והמולדת היא של כולם. בכך התכוון לומר לנשיא החדש שהדרוזים רוצים מדינה לכולם. לדברי מנסור, "אל-הג'רי חזר על מה שאל-אטרש הבין לפני מאה שנים."
הדרוזים, לדבריו, "רואים בהר ובאזור סווידא את מרכז זהותם – והם לא ויתרו עליו מעולם. לא לצרפתים ולא לאסד. הם תמיד אילצו את השלטון להעניק להם מרחב מחייה ועצמאות ניהולית בהר, וזו בדיוק מורשתו של סולטן אל-אטרש. זה לא סתם שהתמונות שלו מתנוססות על כל שערי המחוז, בכבישים ראשיים ובכניסות לכפרים. הסורים רואים את עצמם ממשיכי דרכו ומתעקשים על הנוסחה הזו." באקלים הנוכחי, השאלה הגדולה היא אם יצליחו לעשות זאת, וכיצד.
(שירין פלאח סעב, "הפלת פסלו של הגיבור הדרוזי בסווידא מוכיחה כי האופטימיות היתה מוקדמת", "אל-ארצ'", 3.8.25).
https://www.haaretz.co.il/gallery/2025-08-03/ty-article-magazine/.premium/00000198-6f86-d7f7-a5db-ef8786940000
הסורית-דרוזית, אזרחית ישראל, שירין פלאח סעב, לא הזכירה כמובן את יחסו של אל-אטראש לישראל.
למרות קשרים עם אבא שנלר-חושי בשנות השלושים, ב-1948 היה סולטן (שם פרטי ולא תואר) באשא אל-אטרש, ממקימי "צבא ההצלה הערבי" לחיסול מדינת היהודים, ופעל לגייס אליו מאות לוחמים דרוזים. רק תבוסת הדרוזים בקרב רמת יוחנן, הצילה את חיפה מכיבוש ערבי, והביאה ליציאת הדרוזים ממלחמה.
בפרספקטיבה היסטורית יתכן שמאבקו נגד הצרפתים היה טעות היסטורית. עדיף היה למיעוט הדרוזי שלטון חיצוני צרפתי שהבטיח להם מדינה דרוזית, או לפחות אוטונומיה כמו לשאר קבוצות המיעוטים.
אחרי מלחמת ששת הימים, במסגרת יוזמה של יגאל פייקוביץ'-אלון, שהיה אז שר העבודה וחבר ועדת השרים לענייני ביטחון, לקדם אפשרות של מדינה דרוזית שבירתה תהיה סווידא, נפגשו גורמים מטעם ישראל עם מנהיגים דרוזים, ביניהם אל-אטרש, וגם את זה דחו הדרוזים.
סיכויי הדרוזים לשרוד בשליטת המיעוט העלווי היתה טובה יותר מאשר תחת מדינת רוב סוני איסלמיסטי הרואה בהם כופרים באיסלם שלא זכאים אפילו לחוקי ההשפלה המוסלמים של "בני החסות".
גם עם עזרה של ישראל נראים עתה סיכוייהם טובים פחות.
נעמן כהן