* מלחמת הדשדוש – לא היתה מלחמה צודקת יותר ממלחמת "חרבות ברזל". לא היתה מלחמה כושלת כמלחמת "חרבות ברזל".

מלחמת "חרבות ברזל" היא מלחמה במפלצת של רוע צרוף, שטבחה, אנסה וחטפה מאות אזרחים ישראליים, ושכל חזונה מסתכם בהשמדת ישראל. זו מלחמת הטוב ברע. המלחמה הזו צודקת היום בדיוק כשהיתה ביומה הראשון. הקונצנזוס הלאומי על מטרותיה – מיטוט חמאס והחזרת החטופים, היה מקיר אל קיר.

ובמשך 22 חודשים, הצבא החזק במזה"ת ואחד החזקים בעולם, לא הצליח להכריע ארגון טרור. כמעט שנתיים, ושתי מטרות המלחמה לא הושגו. זה כישלון קולוסלי מחפיר.

היו הישגים לא מבוטלים במלחמה הזאת. כמובן שההישגים בלבנון, בסוריה ובאיראן, אך גם בעזה. חמאס ספג מכות קשות ואיבד את כל הנהגתו. אך בשורה התחתונה, לא השגנו את מטרות המלחמה, הגם שלפני שנה ורבע היינו, כידוע, "כפסע מהניצחון המוחלט."

המלחמה הזו היא מלחמת הדשדוש. שבועות יקרים חלפו עד שנתניהו אזר אומץ והסכים לתמרון הקרקעי בעזה. התמרון בראשיתו היה עוצמתי, אך איטי מאוד ומסורבל מאוד. אמנם הסיבה לכך היתה הרצון לחסוך בחיי חיילינו, אך כך לא מנצחים. הלחץ הביא לעסקת החטופים הראשונה, אך לאחר מכן עברנו לדשדוש. שיטת הפשיטות שבה שוב ושוב אנו חוזרים לאזור שכבר לחמנו בו וכבשנו אותו, ואנו נדרשים שוב להקיז דם על כיבושו בפעם השנייה, השלישית והרביעית. ולאורך כל התקופה העברנו אספקה, שחמאס השתלט עליה והגביר באמצעותה את אחיזתו בשלטון בעזה. את הרעיון, שהוצע כבר בתחילת המלחמה, בידי גיורא איילנד ואחרים, להפריד בין האוכלוסייה האזרחית למחבלים, כדי שניתן יהיה לבצע מצור אפקטיבי, התחלנו ליישם אחרי למעלה משנה וחצי, כשכבר היה מאוחר, אולי מאוחר מדי, וגם את זה עשינו בצורה מהוססת ומגומגמת.

כבר בשבוע הראשון של המלחמה, היה שיח על אורך החבל שנקבל מארה"ב ומהעולם. הרי המסקנה מכך היא שיש לנהל מלחמת בזק בכל העוצמה כדי להכריע בתוך שבועות את חמאס. אך במלחמת הדשדוש מסמסנו כל צעד והכשלנו את עצמנו, ושחקנו את המילואים ואפילו את הסדיר ואת מעמדנו בעולם. ונחלנו תבוסה מדינית ותודעתית, כי הפקרנו את הזירה הזאת לתעמולת הכזב של חמאס וקטאר. יש להקים ועדת חקירה על המחדל הנורא בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר וועדת חקירה נוספת למלחמה הכושלת.

* השעיר לעזאזל החדש – האם ישראל כץ הוא השעיר לעזאזל החדש? הכישלון, עד כה, של המלחמה בעזה, גם אחרי החלפת שר הביטחון והרמטכ"ל (שהוחלפו בכלל בשל חוק ההשתמטות, כפי שהתרברב נתניהו באוזני הרבנים), מחייב מציאת שעירים חדשים לעזאזל, שעליהם יפיל נתניהו את האשמה. כדי לדעת מה באמת חושב נתניהו כדאי תמיד לראות מה מצייץ המעי הגס של "המשפחה", היורד למיאמי. כאשר המסר מחלחל, נתניהו מתחיל להשמיע אותו בקולו. ע"ע הקונספירציה המטורללת על ה"דיפ-סטייט". הילדז צייץ שזמיר מבצע פוטש והוא עבריין פלילי. אבל יש כאן בעייה, הרי מי מינה את זמיר? מי ראש הממשלה? היורד מאשים את ישראל כץ. יהיה מעניין במדמנה.

* הסכם עם השטן – המחבלים הברברים, עבי הבשר ומדושני העונג, המפוטמים עד מעל אוזניהם מתפנוקי ביזת הסיוע ההומניטרי, מרעיבים את החטופים כפי שעשו מוריהם באושוויץ. ובמקביל, מפיצים תעמולת כזב גבלסית המאשימה את ישראל ב"הרעבה", כביכול. אסור לנו לוותר על אף אחת משתי מטרות המלחמה. אסור לנו לוותר על החטופים. אסור לנו לוותר על מיטוט חמאס. כעת, הדחוף ביותר הוא להחזיר את החטופים, כל עוד הם בחיים. במיוחד, כאשר איננו רואים דרך למוטט את חמאס בטווח הקצר. כן, בהסכם גרוע ומסוכן עם השטן. אבל אסור לנו לוותר על השמדת חמאס. זו חובתה של המדינה להבטחת חיי אזרחיה וילדיה. התחייבותנו בעסקת סחיטה, עם אקדח המכוון לרקה, אינה מחייבת אותנו. גם לא ערבויות-שמרבויות של ארה"ב. וכשנחדש את המלחמה בלי חשש לחיי החטופים, זו תהיה מלחמה בלי עכבות.

* כמו בלבנון – כאשר אני קורא לעסקת חטופים גם במחיר הפסקת המלחמה הצודקת כל כך, אך בלי לוותר על מימוש המטרה של מיטוט חמאס לאחר מכן – האם אני בטוח שכך ננהג אחרי העסקה? על מה אני מבסס הנחה זאת? לא. איני בטוח. וההיסטוריה אינה נותנת לי סיבות טובות להאמין שכך ננהג. הרי אני זוכר את האיומים על מה שנעשה על כל הפרה קטנה באוסלו, בהתנתקות, בנסיגה מלבנון ואחרי מלחמת לבנון השנייה, ואת הפער התהומי בין האיומים לביצוע. אבל אני מאמין ששבעה באוקטובר חולל אצלנו שינוי תפיסתי. אני רואה זאת באופן שבו ישראל אוכפת את הפסקת האש בלבנון, ולא רק כתגובה לירי, והם אינם יורים עלינו, אלא כדי לסכל את ניסיונות חיזבאללה להשתקם. זו התנהלות הפוכה לדוגמאות שהזכרתי. וכך גם פעולתנו בסוריה. אז אולי לא ניזום חידוש מלא של המלחמה, כפי שאני מציע, אבל אני מאמין שננהג לפחות כפי שאנו נוהגים בלבנון.

* אופציית אנטבה – אין בוקר, מאז תחילת המלחמה, שאיני קם ורץ לקרוא במבזקים האחרונים אם צה"ל חילץ את החטופים. עד היום. אני מתאכזב מידי בוקר, אך איני מוותר על הפנטזיה. ב-8 באוקטובר כתבתי: "אני מקווה שאנו זוכרים לא רק את אופציית גלעד שליט, אלא גם את אופציית אנטבה." הבנתי כמובן, שזה מקרה שונה, ושהחטופים יפוזרו למקומות מסתור רבים, רובם תחת הקרקע, אך קיוויתי שנעשה כל מאמץ להגיע אליהם ולשחרר אותם.

את התשובה קיבלתי מהר מאוד, כאשר צה"ל חילץ את אורי מגידיש. הבנתי שאכן, לא אבדה רוח אנטבה. וכך היה גם בעוד מבצעי חילוץ, שבהם חולצו שבעה חטופים חיים ועוד מספר חטופים חללים. עצם שחרורם הוא ההוכחה שהאופציה קיימת, וכאשר יש מודיעין ותוכנית מבצעית בת מימוש – צה"ל מחלץ חטופים. זו גם ההוכחה עד כמה מעטים המקרים העומדים בשני הקריטריונים. "אופציית אנטבה" אינה רק חילוץ בכוח. הממשלה שהחליטה על מבצע אנטבה, החליטה גם על עסקת חטופים, ולא כתרגיל השהייה, אלא מתוך נכונות לבצעה.

גם היום – ככל שהדבר ניתן, יש להעדיף חילוץ בפעולה צבאית, אך בכל מקרה, חייבים להציל אותם, גם בעסקה רעה.

* כן, הצבא המוסרי ביותר בעולם – האם אי פעם, בתולדות המלחמות בעולם, היה עוד מקרה שמדינה במלחמה העבירה מאות משאיות אספקה לאויביה, כפי שישראל עושה מדי יום לאורך 22 חודשי המלחמה? האם אי פעם, בתולדות המלחמות בעולם, היה עוד מקרה שצבא מוותר מראש על ממד ההפתעה, שהוא אחד הממדים המכריעים במלחמה, ומודיע ימים מראש על כל אזור שהוא עומד לפעול בו, כדי לאפשר לאזרחים לעזוב אותו, תוך ידיעה שהוא מאפשר גם לאוייב להיערך למתקפה?

לא היה מעולם דבר כזה, אלא אך ורק אצלנו, במלחמת "חרבות ברזל". ודווקא אותנו מוקיע המערב הצבוע ומעליל דווקא עלינו עלילות דם על "הרעבה", "ג'נוסייד", "פשעים נגד האנושות" וכו', כאידיוט שימושי המדקלם תעמולת זוועה של ארגון טרור נאצי ברברי. והדבר הכואב ביותר הוא איך בתוכנו יש כל כך הרבה אידיוטים שימושיים של תעמולת חמאס, שהיא המשך ישיר לטבח; ישראלים המדקלמים את עלילות הדם על ישראל ועל צה"ל. כאשר אנו רוצים להקים עיר הומניטרית שמטרתה הגנה על אזרחי עזה והצלת חייהם, ישראלים יוצאים נגד המהלך ומכנים אותו מחנה ריכוז, כמו המחנות שנועדו לרכז יהודים כדי להשמיד אותם.

מדובר בעיוות שכלי, נפשי ומוסרי.

* הטרור משתלם – מדינות אירופה, שמדקלמות את תעמולת ארגון הטרור חמאס, שמבודדות את ישראל כיוון שהיא מעזה לממש את זכותה וחובתה להגנה עצמית ומודיעות שתכרנה במדינה פלשתינאית עצמאית, מעבירות מסר ברור, שהטרור הרצחני משתלם. המסר הזה, שכל המוסלמים בעולם מפנימים אותו, יחזור בריבית דריבית למדינות אירופה.

* אין להם פיינשמקרים – בכל פעם כשמדברים על מחדל ההסברה, על השיתוק שתפס אותנו במאבק על התודעה, קמים כמה חוכמולוגים ו"מסבירים" שאין משמעות להסברה, שהבעייה אינה בהסברה אלא במדיניות ואי אפשר להסביר את מה שקורה בעזה. אבל מי שהעולם מתמסר לתעמולה שלו, מול השיתוק שלנו, הוא חמאס. הם מבינים את המשמעות של התעמולה, ואין להם פיינשמקרים שמסבירים להם, שאי אפשר להסביר את הטרור הנפשע שלהם. והם מביסים אותנו בקרב על התודעה. השקר שלהם מביס את האמת בקרב על התודעה.

* נגד העדר – אומץ לבו של של עידן עמדי בשדה הקרב אינו זקוק להוכחה. לעתים, נדרשים יותר תעצומות נפש לגילוי אומץ לב אזרחי. אין גילוי אומץ לב אזרחי כמו לא להיות חלק מהעדר, לא כל שכן ללכת נגד העדר.

כאשר במיליה מסוים כמעט 100% באותה דעה וזו דעה כל כך שונה מזו של כלל הציבור, אין זו אלא עדריות גרידא. הרי אין סיבה שהתפלגות הדעות באותה קבוצה תהיה שונה מאשר בחברה הסובבת. אבל כשהם עדר – כולם מתיישרים. כך היה בקרב האמנים במערב שהתייצבו לצד סטלין בשנות החמישים. עידן עמדי מסרב להתקרנף ולהיות חלק מהעדר. הוא דבק באמת.

יתכן שעמדי יקבל צל"ש צבאי. הוא לבטח ראוי לצל'ש אזרחי.

* הפתרון הסופי על פי גדעון לוי – "הארץ" יוצא מגדרו בשבחי ההכרה של מדינות באירופה במדינה פלשתינאית. יוצא דופן הוא גדעון לוי. לוי מצטרף למגנים את המהלך. גם הוא מציג את המהלך – פרס לתוקפן. אלא שבעיניו התוקפן הוא ישראל, והפרס, הוא שבמקום צעדי ענישה וסנקציות חריפות נגד המדינה השנואה עליו כל כך, מסתפקים בהצהרה מדינית שאינה כואבת. "ההכרה היא תחליף מעושה לחרמות ולענישה שצריכים להיות מוטלים על מדינה שמבצעת ג'נוסייד. ההכרה היא מס שפתיים חלול שממשלות אירופה המהוססות והחלשלושות נוקטות כדי להראות לדעת הקהל הזועמת שלהן שהן אינן שותקות."

כמובן שבהתאם לשיטה של מורו ורבו גבלס, הפשקוויל שלו רצוף כולו בחזרה אובססיבית על עלילת הדם: "מדינה שמבצעת ג'נוסייד... בעזה מורעבים... רצח עם... ישראל ממשיכה להרוס, להרעיב ולטבוח ותוכנית הטיהור האתני של ממשלתה מתממשת בעזה תחילה..."

לאחר שאובמה נבחר, פרסם לוי פשקוויל תחת הכותרת "אנא, בכוח" ובו הוא תבע מאובמה להפעיל כוח נגד ישראל. לאחר מכן, שוב ושוב נזף בו בפשקוויליו, על כך שאינו עושה זאת.

אם מדיניות אירופה תטלנה סנקציות, לוי יגנה אותן על כך שזה לא מספיק, לא כואב מספיק. הוא לא יסתפק בפחות ממצור מוחלט על ישראל, אולי מכיבושה בכוח.

בסוף הפשקוויל הוא אמר, אמנם בשפה מכובסת, לאן הוא חותר: "הפתרון היחיד שעוד נותר: דמוקרטיה בין הים לירדן; אדם אחד, קול אחד. אפרטהייד או דמוקרטיה." במילים לא מכובסות, הוא תומך בהשמדת המדינה היהודית והקמת מדינה לא-יהודית על חורבותיה. כמובן שאת המדינה הזאת יציפו מיליוני פלשתינאים במסגרת תביעת "זכות" השיבה, שלה הוא מטיף, כדי להבטיח את צביונה. המדינה הזאת תהיה "דמוקרטית" כמו שאר מדינות ערב.

ה"פתרון היחיד" נוסח גדעון האו-האו לוי, הוא הפתרון הסופי.

* הניצוץ האנושי – אשתו הנוכחית של התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, היא שוודית, לא יהודייה, אקטיביסטית פרו-פלשתינאית מנעוריה, שהגיעה לארץ מתוך הזדהותה עם המאבק הפלשתינאי נגד מדינת ישראל, ומכאן היכרותה עם לוי והחיבור ביניהם. היא חיה בארץ, בלי לדעת מילה בעברית, אך מעורה מאוד בנעשה. הוא סיפר השבוע בשידור, שמאז 7 באוקטובר חל מהפך של מאה ושמונים מעלות בעמדותיה, והיא נעשתה אנטי פלשתינאית ופרו ישראלית מובהקת, והדבר מביא למתיחות ביניהם ומאתגר את הזוגיות שלהם.

יש, כנראה, לאותה אישה ניצוץ אנושי, ולכן הטבח הנורא זעזע אותה וגרם לה לפקוח עיניים, להתפכח ולחשב מסלול מחדש. ללוי, לעומת זאת, לא רק שאין ניצוץ יהודי, אלא גם ניצוץ אנושי אין לו. הוא איש רע וערל לב, ולכן טבח שבעה באוקטובר אפילו לא סדק את שריון אטימותו.

* מפלגת העריקים – חגי מטר, איש השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, אנטי ישראלי, אוטו-אנטישמי, שערק משירות בצה"ל, והעדיף שנתיים בכלא על שירות בצבא ההגנה לישראל, מדווח שהוזמן לדבר בכנס של כמאה פעילים במפלגת "הדמוקרטים", שפועלים להפעלת לחץ על הנהגת מפלגתם שתסית לעריקה מהמלחמה. הוא מספר איך תיאר באוזניהם בהרחבה את עלילת הדם על ישראל ועל צה"ל, שהמסקנה ממנה היא עריקה מהמלחמה.

כן, אלה פעילים של מפלגה שמתיימרת להמשיך את דרכה של תנועת העבודה...

ב-1993 הוחלט להעניק את פרס ישראל לפרופ' ישעיהו ליבוביץ'. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע שיחרים את הטקס, כי אינו מוכן ללחוץ את ידו של מי שמטיף לסרבנות. ליבוביץ' ויתר על הפרס. חצי שנה לאחר מכן נחתם הסכם אוסלו. ליבוביץ' אמר, שכעת, לאחר הסכם אוסלו, הוא שולל סרבנות. אם אחרי אוסלו הפלשתינאים ימשיכו את המאבק והטרור, יש להילחם בהם ואסור לסרב. והנה, אחרי שמהמדינה הפלשתינאית העצמאית והנקייה מיהודים בעזה יצאו הפלשתינאים לטבח נאצי ברברי ב-7 באוקטובר – במפלגה שמתיימרת להמשיך את מורשת רבין, מאה פעילים קוראים לערוק מהמלחמה על הגנת המדינה. כמוהם כמי שב-7 באוקטובר היו פונים למחבלים: בואו, רצחו אותנו, בואו אנסו אותנו, בואו חמודים, חטפו אותנו. אנשים חפים ממוסר וממצפון.

* מנותקים – סדר היום של ממשלת הפיגולים וקואליציית סדום מעידה על ניתוק מוחלט מעם ישראל ומצרכיו. שעה שהתפרסמו תמונות חטופינו כמוזלמנים, במה עוסקת הישיבה של הממשלה המנותקת? בסידורי אבטחתו, על חשבון משלם המיסים, של הילדז היורד מהארץ לגולת התפנוקים במיאמי ובאבטחתו של נתניהו, אחד האנשים המאובטחים ביותר בעולם. זה הנושא הראשון. והכול, כדי שאספסוף השרים ישתלח ביועמ"שית, במערכת המשפט ובשב"כ וכעבדים נרצעים הם יתחרו בדברי חנופה לבוס. ובהמשך הישיבה, הריטואל הבלתי חוקי של הדחת היועמ"שית, מתוך מגמה להגיע למשבר חוקתי. ממשלת פיגולים מנותקת זורעת פילוג בעם, בעיצומה של מלחמה, במקום לבצע את תפקידה של מנהיגות לאומית במלחמה – לאחד את העם. והכנסת מתכנסת לאשר את הדחתו של יו"ר ועדת החוץ והביטחון, כיוון שהוא לא מילא את המשימה שממשלת הפיגולים ששולטת בכנסת, בניגוד לכללי הדמוקרטיה, כפי שהיא מנסה להשתלט על הרשות השופטת, הטילה עליו – לעגן בחוק את ההשתמטות הממארת של שבט שלם בישראל ואת מימון ההשתמטות מכספי המילואימניקים, הנאנקים תחת עול מאות ימי המילואים, בחוק מושחת ורקוב. בשעת מלחמה קשה ועקובה מדם, כאשר צה"ל מדמם והחברה הישראלית מדממת, אחרי מאות הרוגים ואלפי פצועים, בצבא שנכנס למלחמה קטן מדי, וכאשר הצורך בלוחמים הוא עניין קיומי דחוף – זה מה שמעסיק את קואליציית סדום – טיפוח ההשתמטות ההמונית והבטחת המשכיותה. ממשלת קלון לאומי.

[אהוד: אתה כנראה לא תירגע עד שאלה המושפעים מדבריך ההזויים יתנקשו בחיי נתניהו].

* ממשלה מחרחרת ריב ומדון – ההחלטה הבלתי חוקית לערוף את ראש היועמ"שית היתה אמורה להידון בשבוע שעבר, אך היא נדחתה, כדי לא להרבות פילוג בעם ישראל בתשעת הימים. תשעה באב עבר, סימנו וי על הצום, ואצו רצו להרבות פילוג ושנאת חינם בעם ישראל למחרת תשעה באב.

* השר העבריין – על ועד עובדי משרד התקשורת להורות לעובדים לא לבצע אף הנחיה שתצא מלשכת השר העבריין. וכמובן שיורה להם לצפצף על הוראתו העבריינית של השר העבריין להפר את פסיקת בית המשפט.

* גם זה לא חוק גיוס – יש להודות על האמת – גם הצעת החוק של אדלשטיין אינה חוק גיוס אמיתי, אלא חוק השתמטות. אבל היא לא סיפקה את המשתמטים. אז קיפדו את ראשו. עכשיו ביסמוט יקדם חוק השתמטות גורף יותר. ספק אם גם הוא ישביע את תיאבון המשתמטים.

* כלב השמירה – למה אני שמח שביסמוט יהיה יו"ר ועדת החו"ב של הכנסת? כי אני בוטח בו, שיהיה כלב שמירה אימתני, מה זה אימתני – רוטוויילר הוא גוויה נטולת שיניים לידו, והוא ימלא היטב את שליחותו להפעיל פיקוח פרלמנטרי על הממשלה, בתחום החשוב של ביטחון ישראל ויחסי החוץ שלה. כפי שהיה כעורך "ישראל היום".

* חוזה הקקיטוסקרטיה – הרצל בנה את ההסתדרות הציונית כארגון דמוקרטי, שהיה במהרה המדינה שבדרך והתשתית למדינת ישראל הדמוקרטית. כל שוקל שקל (חברי ההיסטוריון פרופ' אודי מנור חישב ומצא שערכו של השקל הציוני היה כ-120 שקל בערך המטבע הישראלי היום, כלומר מחיר שווה לכל נפש) הוא בעל זכות לבחור ולהיבחר. ההסתדרות הציונית העניקה זכות בחירה לנשים, שעה שבכל העולם רק מדינה אחת, ניו-זילנד, העניקה זכות זו (שלוש שנים קודם לכן). הקונגרס הציוני הנבחר היה המוסד העליון של התנועה, שהתכנס אחת לשנה, ובין קונגרס לקונגרס הוועד הפועל הציוני שימש כפרלמנט. אבל הרצל היה מפוכח, והוא הכיר גם את הצדדים האפלים בדמוקרטיה, את הסכנות הגלומות בה. "הדמוקרטיה, אשר מלך לא יעמוד בראשה, אינה יודעת כל מעצור לרוחה, אם תהלל או תקלל, תרבה להג בבתי המחוקקים והיא המגדלת מפלגת אנשים, שענייני המדינה הם אומנותם... יצר לב ההמון רע מלב בחיריו בבתי המחוקקים, כי הוא מאמין בכל כזב ודבר הבל ואזניו קשובות לכל פושק שפתים."

כן, הרצל הזהיר מפני שלטון העסקנים הבינוניים, ואת האספסוף המונע בידי דמגוגים, נתון למכונות רעל ופייק ניוז והופך לבייס אימתני. אפשר לומר שהרצל חזה גם את הקקיטוסקרטיה (שלטון הגרועים ביותר) בישראל היום, כשהאנשים הירודים ביותר בחברה, כמו קרעי, גוטליב, ואטורי ומאי גולן הם שרים וח"כים.

* והנה משפח – נציב תלונות הציבור על שופטים ממליץ לשקול הדחת סגן נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, השופט הדוסופוב יורם ברוזה, מתפקידו. כפי שכתבתי ביום שבו התפרסמו התבטאויותיו הדוסופוביות האלימות – יש להדיח את השופט ברוזה. הוא אינו ראוי להיות שופט בישראל. לא יכול להיות משפט צדק בראשותו, ולא יכולה להיות תחושה של משפט צדק בראשותו. הצדק צריך להיעשות ולהיראות. מן התלונות שהגיעו לנציב, עולה תמונה מבהילה של הטלת אימה על השופטים, שפחדו להתלונן על הדוסופוב. ולמי שמשום מה חושבים שאין להדיח אותו – בדקו עם מצפונכם מה הייתה דעתכם אילו אמר בדיוק אותם דברים על הערבים.

* לא תרצח – השבוע לפני עשר שנים ארע אחד הפשעים המזעזעים בתולדות המדינה – רצח הנערה שירה בנקי בידי הרוצח הנתעב ישי שליסל, במהלך מצעד הגאווה בירושלים. הוא עבר על "לא תרצח", כביכול בשם ה"יהדות". באותו לילה, ביצע המחבל הרוצח עמירם בן אוליאל, גיבור כנופיית בן גביר, פיגוע רצחני מזעזע. הוא הצית למוות תינוק ושני הוריו ופצע קשה את אחיו בן ה-4, בכפר דומא. כל חטאם הוא היותם ערבים. גם הרוצח הנתעב הזה עשה זאת, כביכול, בשם ה"יהדות".

באותה שבת, שבת נחמו, קראנו את פרשת "ואתחנן", ובה עשרת הדיברות, ובהם "לא תרצח".

בדרשה לקבלת שבת למחרת שני מקרי הרצח, אמרתי: "כפי שנוכחנו, לאסוננו, אתמול והבוקר, יש מי שנושאים את שם האלוהים לשווא, לא רק בדיבור אלא במעשה, ורואים את עצמם מוסמכים לבטל את הדיבר 'לא תרצח' בשם קנאותם הפנאטית. על העם היהודי לנהל מלחמת חורמה במוטציה הפגאנית הקנאית שיצאה ממנו, ועלולה להמיט אסון על כולנו."

* המהפכה הלהט"בית בחברה הדתית לאומית – ביליתי השבוע בחתונה ייחודית ומיוחדת, מרגשת במיוחד. חתונה של שני גברים. אחד החתנים הוא בן למשפחה דתית. הוריו, טליה וחיים בומש, הם אנשים מובילים, מרכזיים ודומיננטיים מאוד בקהילה הדתית לאומית בקריית שמונה.

הקבלה שלהם את אלידע היתה מוחלטת, ללא פקפוק וללא תנאי, מן הרגע הראשון, לפני ואחרי יציאתו מהארון. החופה הייתה יפה ומרגשת מאוד, אנושית מאוד. יהודית מאוד.

מה שבלט בעיניי במיוחד היה הקהל. קהל גדול מאוד של דתיות ודתיים, של כיפות סרוגות וכיסויי ראש מכל הספקטרום וציציות בחוץ. הם באו ושמחו באופן הטבעי והמובן מאליו ביותר.

לפני עשר שנים, זה היה בלתי אפשרי. אבל החברה הדתית לאומית עברה בעשור הזה קפיצת דרך מהפכנית בקבלתה את הלהט"ב. היא נמצאת היום במקום מתקדם יותר מכפי שהיתה החברה החילונית לפני עשרים שנה. תאמרו – אז איך תסביר תופעות כמו מפלגת נועם וגילויי הומופוביה בוטים בקרב גורמים בציונות הדתית? ואני טוען, שהיא הנותנת. לפני עשור התופעה הזאת לא הייתה קיימת, כי היא ריאקציה למהפכה שציינתי. אך זו מלחמת מאסף שאין לה כל סיכוי, כי זו מלחמה במהלך היסטורי גדול, שאין ממנו חזרה.

* מסלפת את דבריי – חוה ליבוביץ' מסולפת את דבריי. לא כתבתי שישראל אינה נוקפת אצבע למען הדרוזים ולכן הצדקתי עריקת חיילים דרוזים כדי להגן על אחיהם, אלא להיפך. שיבחתי את ההתערבות להצלת הדרוזים, וכתבתי חמש סיבות מדוע על ישראל להתערב. אחת הסיבות היתה, שאם ישראל תשב בחיבוק ידיים, תהיה עריקה של חיילים דרוזים לעזרת אחיהם. הוספתי, שאני במקומם הייתי נוהג כך.

* ביד הלשון: איל – אחת הפינות האחרונות הוקדשה ליישוב שקם ולא שרד ממזרח לאגם החולה, אשמורה, שמה העברי של דרדרה. סופר שם שבאחד הגלגולים ישב שם גרעין איל.

הגרעין הוקם בידי עולים חלוצים שורדי שואה ממזרח אירופה, חברי תנועת דרור. אחרי תקופת הכשרה בכפר סבא הם עלו לדרדרה, אך אחרי מלחמת השחרור עברו להתיישב ממזרח לקיבוץ רמת הכובש. הקיבוץ קיבל את שם הגרעין, המבטא עוז ואומץ.

עם הפילוג בקיבוץ המאוחד, הצטרפו לאיל, שנשאר בקיבוץ המאוחד, שלושים חברים מקיבוץ בית העמק, שעבר לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, ואליהם הצטרפו גרעינים של תנועת הצופים.

לימים קמו בקרבת הקיבוץ היישובים כוכב יאיר וצור יגאל (שהיום הם מועצה אחת, ועל שניהם כתבתי בפינה זו).

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com