* פלסטיין פרי – מה פירוש המושג "פלסטיין פרי", פלשתין חופשית, הנישא בפיהם של "שוחרי הצדק והחירות" באשר הם שם?
זה לא מונח מופשט. זה לא רק רעיון. זה מונח מוחשי מאוד, שאנו יודעים בדיוק בדיוק איך הוא נראה. ראינו אותו, לפני 22 חודשים.
ב-7 באוקטובר ניתן לנו לראות איך נראית פלשתין חופשית. למשך יום אחד פיסה קטנה מפלשתין הייתה חופשית. בארי היתה פרי. שדרות היתה פרי. ניר עוז היתה פרי. מתחם הנובה היה פרי. כפר עזה היתה פרי. נתיב העשרה היתה פרי. ראינו. למדנו. ראינו מה קרה ביום אחד ואנו מבינים מה היה קורה בשבוע, בחודש, בשנה. ראינו איך נראים בארי, כפר עזה וניר עוז החופשיות ואנו יודעים איך תיראה ירושלים חופשית איך תיראה תל-אביב חופשית, איך תיראה חיפה חופשית.
פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי, פלסטיין וויל בי בארי.

* להתייצב מאחורי הלוחמים – הדבר הנכון לעשות כעת, הוא להציע הצעה להפסקת המלחמה תמורת שחרור החטופים, בתנאים סבירים, שיש עליהם הסכמה לאומית רחבה, שיוסכמו יחד עם האופוזיציה. חשוב ליצור קונצנזוס גם על הקווים האדומים, כדי שהאופוזיציה תגבה את הממשלה אם התעקשות על אותם תנאים, אם חמאס ידחה אותם, תכשיל את העסקה. אם חמאס יסכים להצעה, היא תבוצע. אם חמאס ידחה את ההצעה, ישראל תתקוף בכל העוצמה, בקונצנזוס לאומי.
לצערי, אין זה הכיוון שהממשלה בחרה. זו טעות. אולם משהפור נפל, והוחלט לחדש את המלחמה, על כל פטריוט ישראלי להתייצב מאחורי ההחלטה ולתת גיבוי מוחלט לצה"ל ולבנינו הלוחמים.
הניסיון לעשות דה-לגיטימציה להחלטה, או דה-לגיטימציה לממשלה ומכאן דה-לגיטימציה להחלטותיה, הוא סכנה לדמוקרטיה ולביטחון המדינה. זו החלטה לגיטימית לחלוטין. זו בחירה בדרך אחרת מזו שאני מאמין בה, ואני מקווה שבדיעבד יתברר שאני טעיתי, כיוון שכל רצוני הוא שהפעולה תצליח ותשיג את יעדיה. אך מי שסבור שדרך שונה משלו היא בלתי לגיטימית, אין לו מושג מהי דמוקרטיה.
התירוץ לדה-לגיטימציה, לפיו משמעות ההחלטה היא הגשמת שאיפת הימין הרדיקלי לכיבוש קבע וטרנספר של הפלשתינאים מעזה, חסר שחר. נכון שאלה, שזה חלומם, תומכים בהמשך המלחמה. אגב, הם הצביעו בקבינט נגד ההחלטה, שאינה מוליכה למימוש מטרותיהם. אבל אותם גורמים תמכו ביציאה למלחמה ב-8 באוקטובר. אז גם ההחלטה ההיא לא היתה נכונה ולא היתה לגיטימית? הרי אלה שטוענים זאת תמכו ביציאה למלחמה. שאלות כמו כיבוש קבע, התיישבות וטרנספר אינן קשורות להחלטה, אלא לדיון על היום שאחרי. כדי להגיע ליום שאחרי, צריך להביס את חמאס. מן הבחינה הזאת, לא צריך להיות הבדל בין מי שתומכים בכיבוש קבע והתיישבות ברחבי עזה, למי שתומכים בנסיגה לקווי 7 באוקטובר. המחלוקת על היום שאחרי, אינה צריכה להשפיע על התמיכה המלאה בהכרעת חמאס.
המלחמה היום צודקת בדיוק כפי שהיתה ביומה הראשון. המטרות שהיתה עליהם הסכמה לאומית מלאה, טרם הוגשמו. אפשר להתווכח על הטקטיקה, על סדרי קדימויות, אבל דה-לגיטימציה להחלטה היא מעשה חמור ביותר, וחמור יותר ממנה הוא הניסיון למנף את הדה-לגיטימציה כדי להסית לסרטן העריקה מן המלחמה, שהיא מעשה בגידה.

* סנגוריה על בני פלוגתא – כפי שכתבתי מיספר פעמים, אני בעד שחרור החטופים גם במחיר הפסקת המלחמה (אך אני תומך בחידושה מאוחר יותר, כדי לממש את המטרה של מיטוט חמאס).
אני רוצה ללמד סנגוריה על בני הפלוגתא שלי, שדעתם שונה ואף הפוכה משלי. הדה-לגיטימציה לעמדה המצדדת בהמשך המלחמה ומתנגדת לעסקה, והצגת המצדדים בה כמפקירי החטופים, כ"הזויים" ו"משיחיים" לחלוטין אינה מקובלת עליי.
יש הרבה צדק ואמת בעמדתם. הדאגה שלהם היא מפני ההשלכות העתידיות של העסקה – עידוד חטיפת ישראלים, בארץ ובחו"ל, מתוך הבנה שזו הבטן הרכה שלנו, ואמצעי לסחיטתנו. מדובר בשחרור סיטונאי של מחבלים ורוצחים, למרות ניסיון העבר שרבים מהם חוזרים לטרור, כולל מחבלים בכירים שעלולים למלא את השורות שהתרוקנו בהנהגת חמאס, בעקבות חיסול רוב חבריה. והפעם, לראשונה, כבר אין המדובר רק בסחיטת שחרור מחבלים, אלא גם בסחיטת תנאים מדיניים. ומה יקרה בפעם הבאה, כשיחטפו ישראלים וידרשו הישגים מדיניים שיפגעו בביטחון המדינה? סיבה נוספת להתנגדות לעסקה, היא המחויבות שלנו למטרה של מיטוט חמאס, שהיה עליה קונצנזוס רחב, מקיר לקיר.
דעתי שונה. אילו הערכתי שיש סיכוי גבוה להשגת מטרות המלחמה בטווח הקרוב, גם אני הייתי מתנגד לעסקה. אבל הסיכוי לכך נמוך, ומצבם הפיסי של החטופים נורא, והחשש לחייהם אמיתי ומוחשי. בנוסף לכך, השחיקה של כוחות המילואים והסדיר, מחייבת פסק זמן. המלחמה הזאת ממושכת מאוד, ומחיר התארכותה כבד. אני מאמין שניתן היה לפעול אחרת ולהכריע את חמאס בזמן קצר בהרבה. מלחמת הדשדוש היא כישלון חרוץ של ישראל. החטופים, אזרחים שהופקרו בידי המדינה ונחטפו מבתיהם, ממיטותיהם או מבילוי במסיבה, אינם צריכים לשלם בחייהם על כשלי המדינה. לא בטוח שיש פרטנר לעסקה כזאת, אבל חובתנו להציע אותה, ואם היא תדחה, לחדש בהסכמה לאומית רחבה את המלחמה במלוא העוצמה.
אבל העמדה האחרת לגיטימית. אין זו מחלוקת בין עמדה צודקת לעמדה שגויה, בין עמדה מוסרית לעמדה בלתי מוסרית, אלא בין שתי עמדות צודקות ונכונות. הצגת העמדה האחרת כבלתי לגיטימית – בלתי לגיטימית.

* מחלוקת לשם שמיים – מחלוקת בפורום מטכ"ל היא דבר חיובי. רצוי שיהיו ויכוחים בפורום. אחידות מחשבתית יוצרת קונספציה, שהכול משועבדים לה, וכבר פעמיים לפחות בתולדות המדינה היא המיטה עלינו פורענויות.
הדלפה מפורום מטכ"ל מסכנת את ביטחון המדינה. הדלפה בזמן מלחמה מסוכנת שבעתיים. אישור הצנזורה על פרסום ההדלפה הוא שיקול דעת לקוי.

* שהות של חודשיים – על פי החלטת הממשלה, שסמוטריץ' ובן גביר התנגדו לה, רק בעוד כחודשיים יחל שלב הכיתור, שקודם לשלב הכיבוש.
במשך חודשיים יש המון זמן להניע את האוכלוסייה האזרחית למתחמים הומניטריים, שנועדו להגן על חייהם ולהוציאם ממעגל המלחמה. מי שאחרי חודשיים יעדיף להישאר באזור הקרבות, יישא באחריות לתוצאות החלטתו.
במשך חודשיים ניתן להפעיל לחץ כבד ביותר על חמאס להסכים לעסקה סבירה. אבל אם הלחץ יופנה לעבר ישראל, ובעיקר אם לחץ כזה יבוא מבפנים, אין סיכוי שחמאס יתפשר.

* דרך הפעולה העדיפה – קיתונות של לעג הורעפו עליי אחרי שהבעתי את כמיהתי לחילוץ החטופים בפעולה צבאית. גאון אחד הזכיר לי ש"סייג לחכמה – שתיקה," כלומר מוטב שאשתוק, וכך לא יראו כמה אני טיפש. ועל מה ולמה כל הלעג? "מה, אתה לא יודע שהחטופים במנהרות, ושאף חטוף לא חולץ עד היום ממנהרה?" וואלה. איך לא חשבתי על זה קודם?
אני יודע גם יודע. החטופים במנהרות ואף חטוף לא חולץ עד היום ממנהרה. ברשומה, שכתבתי בנדון, לא קראתי לחלץ את החטופים בפעולה, אלא ביטאתי משאלה, שבעצמי הגדרתי אותה "פנטזיה", אך הוספתי שאיני מוכן לוותר על הפנטזיה. הגדרתי את התנאים לפעולה – מודיעין טוב ותוכנית מבצעית בעלת היתכנות גבוהה להצלחה. בלי אלה, אין לצאת לפעולה.
האם אני יודע שיש היתכנות כזאת? לא. אבל אני גם לא יודע שאין היתכנות. אני יודע שחובתו של צה"ל לחפש כל דרך ליצירת שיטת פעולה לחילוץ כזה. אם אינם מחפשים, הם מועלים בתפקידם. בניגוד לחכמים הגדולים שיודעים שאי אפשר, אני יודע שכך אמרו גם על חילוץ החטופים מאנטבה, גם על חילוץ החטופים מ"סבנה". האם מישהו מאתנו העלה על דעתו פעולה כמו מתקפת הביפרים?
אז למה להיות קטני אמונה באשר ליכולת לחלץ את החטופים מן המנהרות?
איני טוען שאין מקום לעסקה, אלא רק לחילוץ. תמכתי בעסקה הראשונה ובעסקה השנייה וגם היום אני בעד עסקה. אבל חובת צה"ל לחפש כל דרך לחילוץ, ואם הדבר אפשרי, זו חייבת להיות דרך הפעולה העדיפה.

* עכשיו באים? – את עזה צריך היה לכבוש בתחילת המלחמה. אז היה לכך קונצנזוס מקיר לקיר.

[אהוד: חבל שאינך מוזמן לישיבות הקבינט הביטחוני המצומצם לתת עצות, בייחוד לאור תמיכתך, יחד עם שקמה ברסלר, ב"הפגנות המחאה" נגד "הממשלה המושחתת", בלשונך].

* חאלד משעל עדיין חי.

* כתובת הזוועה – שר בישראל מצטלם ליד כתובת הזוועה, תרגום לעברית של מה שצעקו על אבותינו – זו חרפה. לטענתו, הוא לא שם לב לכתובת. נניח. אז לפחות תתנצל על כך שהצטלמת, גם אם לא במודע, ותוקיע את הנבלים המנוולים, בני העוולה, שכתבו אותה.
ההבדל בינו לבין ראש הכנופייה הולך ומצטמצם.

* טעיתי – אחרי טבח 7 באוקטובר, גם בחלומותיי השחורים ביותר לא העליתי על דעתי שבחמישים השנים הקרובות יהיה אפילו טינופת אחד שיתמוך בעריקה מהמלחמה. לא ייאמן, אולם אחרי פחות משנתיים, שיח העריקה הפך לשיח לגיטימי, כמעט מיינסטרימי.
עריקה ממלחמה היא בגידה.

* חוב היסטורי – מצער מאוד שגרמניה, שמרבה להצהיר על החוב ההיסטורי שלה לעם היהודי, שהוא הבסיס ליחסים המיוחדים עם מדינת ישראל, מטילה אמברגו נשק על המדינה היהודית, כדי להקשות עליה להגן על עצמה מפני ממשיכי הנאצים.

* תנועת מלקחיים – ב-7 באוקטובר תקף אותנו חמאס בתנועת מלקחיים. מצד אחד, מתקפת הטבח ההמוני, האונס ההמוני, החטיפה ההמונית, הצתת הבתים והביזה ביישובי הנגב המערבי, יחד עם ירי עשרות אלפי רקטות על האוכלוסייה האזרחית בישראל. מצד שני, מתקפת דה-לגיטימציה לישראל ברחבי העולם, במימון מדינת האוייב "המורכבת". כבר ב-7 באוקטובר החלה המתקפה. בו ביום, צצו בכל העולם אנטישמים מחוריהם, בהשראת הטבח שהצית את דמיונם, להפגנות נגד ישראל ובקריאה להשמדתה "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי". כבר באותו יום, של מתקפת ג'נוסייד עלינו, הם החלו להכחיש את הטבח ולהאשים את ישראל בג'נוסייד. כבר באותו יום החל גל אנטישמי אלים שלא היה כדוגמתו מאז השואה. כבר באותו יום החל מסע הדה-לגיטימציה לזכותה של ישראל להגנה עצמית.
בקרב על התודעה ישראל משותקת. הייתה תחושה שאחרי 7 באוקטובר אין צורך בהסברה, הרי כעת, אחרי השבת השחורה, הכול ברור, מה צריך להסביר? אבל שנתיים של שיתוק, לצד שנתיים של קמפיין תעמולה אפקטיבי ברוח גבלס ועלילות דם בלתי פוסקות עשו את שלהם, כבשו את העולם, כאשר שיא המהלך היה קמפיין הפייק "הרעבה".
האסון הגדול הוא שגם בתוכנו, בקרב אזרחי ישראל, רבים נהו אחרי הקמפיין האנטישמי הבזוי, אימצו את עלילת הדם; יש שעשו זאת בציניות מקפיאת דם למען השגת רווח פוליטי, כמו מר "הורגים ילדים כתחביב," ויש סתם אידיוטים שימושיים וחלשי אופי שנתנו למכבש לדרוס את תודעתם.
זה ההישג הגדול ביותר של חמאס מאז 7 באוקטובר. היכולת לפצל ולפלג את החברה הישראלית במקום שתהיה מאוחדת ומלוכדת במלחמה על הקיום, למיטוט צבא הטרור הרצחני שקם עליה (וכמובן יש חלק גדול בפילוג העם לתעלולי הממשלה המושחתת הזאת, וראש הממשלה שנבנה מ"הפרד ומשול"). היכולת לערער את האמונה בצדקת דרכנו. הם רואים איך מאבק למען שחרור החטופים נחטף בידי מאבק להדהוד תעמולת החוטפים. הם רואים איך הצלחת תעמולת הזוועה שלהם גורמת להסתה בישראל לעריקה בוגדנית מהמלחמה. האם הם יכלו לזכות לניצחון גדול מזה? וככל שהם רואים את התופעה הזאת מתגברת, למה שישחררו את החטופים? למה שיסכימו לעסקה? תעמולת חמאס על ג'נוסייד, הרעבה, פשעים נגד האנושות וכו', היא המשך 7 באוקטובר. מי שמהדהד את השקר – שותף.

* לא רק הרעבה – זה לא רק הרעבה וג'נוסייד, אלא גם אפיית מצות מדמם של ילדים פלשתינאים.

* הם לא נתנו מקלט לאף ילד – בעשרים השנים שבהן עזה היתה אמורה להפוך לסינגפור של המזרח התיכון, בעקבות ההתנתקות – במקום לבנות את עזה, הם בנו את עזה תחתית; מערך התת-קרקע הגדול בעולם, בפער. עזה תחתית יכלה לשמש מקלט לעשרות אלפי אזרחים עזתים, אולי מאות אלפים, במהלך המלחמה. אבל מחבלי חמאס, ששוהים במנהרות, לא הכניסו אפילו אזרח אחד, אישה אחת, ילד אחד למנהרות, כדי להגן עליו.
האסטרטגיה שלהם היא לשמר את עצמם ואת כוחם, ולהסתתר מאחורי אזרחים וילדים ככלי במלחמה התודעתית נגד ישראל וככלי לפלג ולשבור את החברה הישראלית.
הם לא נתנו מקלט לאזרחים ולילדים, שכן תפקידם של הללו להיות מגינים אנושיים שלהם. הם לא נתנו להם מקלט, בדיוק כפי שהם בזזו את האוכל שנשלח להם, בדיוק כפי שהם ירו באזרחים בדרכם לאזורי חלוקת המזון. זה האויב שעמו אנו מתמודדים. הרע המוחלט. חבל שכל כך מהר שכחנו.

* סקופ – 7 באוקטובר.
באמת. היה אירוע כזה. זה אירוע אמיתי.

* חפים ממוסר – מהו מוסר? היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. ב-7 באוקטובר נגלה לנגד עינינו, כמו בזמן השואה, הרע המוחלט. המלחמה בחמאס, היא מלחמת הטוב ברע, ברע המוחלט. מי שבמלחמה הזאת אינו מתייצב באופן מוחלט נגד הרע המוחלט, למעשה הוא מתייצב לצדו. הוא אדם בלתי מוסרי. מי שאינם תומכים במלחמת ישראל למיגור חמאס, כמוהם כמו הפציפיסטים שיצאו נגד המלחמה בגרמניה הנאצית. הפציפיסטים הללו היו אנשים חפים ממוסר.

* פג תוקף – תגובה שקיבלתי: "אתה פשוט לא יכול לקבל נפשית שהעולם מסתכל עלינו והגיע לשלב: 'אוקיי, תקפו אתכם, אבל שנתיים אחרי זה, הגזמתם'."
שאלתי את המגיב: "כמה זמן עד תפוגת זכותנו להגנה עצמית?"
וזו תשובתו: "כשהיריב חסר הכרה על הרצפה ואתה ממשיך להכות, טענת 'ההגנה העצמית', מאבדת תוקף. זה כרגע מה שהעולם רואה."
נדהמתי. זה שורש הבעייה. המגיב מגדיר את חמאס "יריב". יריב?! יריב הוא יריב פוליטי. יריב הוא יריב ספורטיבי. חמאס הוא אוייב. אבל הוא לא אוייב רגיל. יש הבדל בין אוייב לאוייב. כאשר אוייב מן הסוג של חמאס שוכב על הרצפה, ההגנה העצמית מחייבת להמשיך ולהכות בו ולהכות בו עד שייכנע או שימות. מה שיבוא קודם. ע"ע היטלר, 1945.
ה"יריב" ששוכב על הרצפה מחזיק בחמישים חטופים ישראלים ומסרב לשחרר אותם. הוא מסרב להתפרק מנשקו. הוא מסרב להיכנע. אין סיבה בעולם שניתן לו לקום מהקרשים.
ובאופן כללי – אם אנחנו לא נפנים שאין תפוגה ל-7 באוקטובר, העולם לבטח לא יבין זאת.

* נבהלו מעצמם – אחדים מחותמי עצומת האמנים חזרו בהם. מיד החלה מתקפה עליהם והצגתם כמי שנבהלו מהחרמות והביטולים, נכנעו ללחצים כלכליים, מה שמוכיח שהם סתם פחדנים מתקרנפים, שמוותרים על עקרונותיהם משיקולים כלכליים.
אני מפרש זאת אחרת. להבנתי, הם חתמו על העצומה בלי שקראו אותה בכלל. התקשרו אליהם וסיפרו להם שכל הברנז'ה חותמת על עצומה בעד הפסקת המלחמה ושחרור החטופים, אז יאללה, נחתום גם אנחנו. הרי אנחנו חלק מהעדר.
רק בעקבות הסערה הם טרחו לקרוא על מה חתמו, ומצאו שחתמו על פשקוויל שמעליל עלילת דם על מדינת ישראל ועל צה"ל, על החיילים שהם מופיעים בפניהם בהתנדבות, על הפצועים שהם מופיעים בפניהם בבתי החולים ובמחלקות השיקום, על החללים שאהבו אותם ומשפחותיהם הזמינו אותם לשיר בהלוויותיהם. הם לא נבהלו מהחרמות. הם נבהלו מעצמם. הם נבהלו לגלות שהם שותפים להצגת לוחמי צה"ל, שבזכותם אנו חיים, כפושעי מלחמה.

* נגד חרמות – במהלך מבצע "חומת מגן" (2002), פעולת המגן של ישראל לאחר רצח כ-1,500 ישראלים במתקפות טרור משטח הרש"פ, התראיינה הזמרת יפה ירקוני, ואמרה דברים בזויים ונתעבים, שפמפמו את עלילת הדם האנטישמית על "טבח" שכביכול נעשה בג'נין ואף השוותה את פעילות צה"ל לשואה.
בעקבות הדברים, היה גל של הודעות חרם עליה. פירסמתי אז מאמר תחת הכותרת "מה אשם 'האמיני יום יבוא'?" שבו יצאתי נגד החרם עליה, שהוא למעשה חרם על יצירתה, על שיריה. בדבריי התנגדתי עקרונית לחרם על אמנים, שהוא חרם על אמנותם ויצירתם.
מעולם לא החרמתי אמן בשל דעותיו, לא את הכהניסט אריאל זילבר, לא את פעילת השמאל הרדיקלי אחינועם ניני ולא אף אחד אחר. אני שולל את גל הביטולים והחרמות על חותמי עצומת עדר האמנים, שהעלילו עלילת דם על ישראל.
מי כן ראוי לחרם? מי שבעצמו מקדם חרמות, כדוגמת רוג'ר ווטרס.

* מחאה עם קווים אדומים – התסריטאי ופעיל המחאה בני ברבש אמור היה לנאום בהפגנה בראשל"צ במוצ"ש. נאומו בוטל בשל חתימתו על העצומה השערורייתית של עדר האמנים.
בביטול הנאום יש מסר חשוב מאוד של המחאה. מסר שיש למחאה קווים אדומים. מאבק למען עסקת חטופים – כן. הדהוד תעמולת הכזב של החוטפים – לא. מאבק למען סיום המלחמה – כן. הפצת עלילות דם על מדינת ישראל וצה"ל – לא.
המרגלת ענת קם פרסמה בשוקניה פשקוויל תמיכה בברבש וגינוי ביטול נאומו תוך השתלחות אישית באחראית על המחאה בראשל"צ. מן הסתם, מבטלי הנאום מבינים, שאין לחשוד במרגלת, שטובתה של ישראל משמשת נר לרגליה, ושהמתקפה שלה עליהם מוכיחה שהם עשו את הדבר הנכון.

* איינשטיין צדק – כיוון שאני נגד עריקה מהמלחמה ואיני מוכן להיות שופר של עלילות דם אנטישמיות, הגדירה אותי איזו גאון "ביביסט" ו"כהניסט".
והנה, היא מאוששת את אבחנתו של איינשטיין: "שני דברים הם אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית, ואני לא בטוח לגבי היקום."
מי שטוען שאני "ביביסט" ו"כהניסט", טוען למעשה, שהציונות היא ביביזם וכהניזם. הם באמת ראויים למחמאה המופרכת הזאת?

* קול אחד – פשקוויל המערכת של השוקניה משתלח ב"מרחב שבין יאיר לפיד ליואב אליאסי ('הצל')". לטענתו במרחב הזה "מותר להשמיע רק קול אחד."
כלומר, בכל המרחב שבין יש עתיד לבין מי שנמצא ימינה לבן גביר, כולם משמיעים אותה קול. קול אחד. אין הבדלים, אין מחלוקות, אפילו אין ניואנסים. ולא זו בלבד שבמרחב הזה יש רק קול אחד, כל קול אחר אסור בהם. ברור, הרי בתי הכלא מלאים במי שמעז לחשוב אחרת מ"הצל". כלומר, כיוון שלפיד אינו מדקלם כמו פתי את שקרי תעמולת חמאס ואינו מפיץ את עלילות הדם על מדינת ישראל ואינו מטיף לעריקה מהמלחמה, אין הבדל בינו לבין "הצל".
זו טיבה של פנאטיות. זה חוק הרדיקלים השלובים. מבחינת השוקניסטים, אין שום מרחב עמדות בין הגישה האנטי ציונית הקיצונית שלהם, לבין הקצה הפשיסטי של הימין. מי שאינו שוקניסט הוא כהניסט. כל מה שבאמצע, כלומר 90% מהציבור, לא קיים בעבורם.

* המלצת קריאה – המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת, היא למאמרם של דני אורבך, יגיל הנקין, יונתן בוקמן ויונתן ברוומן ב"הארץ": "איש לא יודע כמה אנשים נהרגו בעזה." בגיליון הבא אכתוב על המאמר בהרחבה.

* מעלילים על היועמ"שית – שעה שהימין משתלח ומתגולל בגסות ביועמ"שית ובפצ"רית, באזור חיוג שוקן, שם כביכול מגינים עליהן, מעלילים עליהן עלילת דם.
היועמ"שית היתה שותפה בכל ישיבות הממשלה והקבינט לאורך כל המלחמה, היתה שותפה לכל הדיונים וההתייעצויות, וכל ההחלטות קיבלו ממנה את הגיבוי המשפטי המלא. הפצ"רית הייתה שותפה בכל ישיבות המטכ"ל ובכל הדיונים על ניהול המלחמה, ונתנה גיבוי משפטי מלא לכל הפקודות.
המנוולים שמעלילים על צה"ל פשעי מלחמה, כביכול, פשעים נגד האנושות, הרעבה וג'נוסייד, שהשופר שלהם הוא השוקניה, מאשימים את היועמ"שית והפצ"רית ב"פשעים" שהם טופלים על ישראל, כשהם מהדהדים את תעמולת חמאס.

* הליך בלתי תקין – דינה של הדחת היועמ"שית להתבטל בבג"ץ. ראוי כלל לא לדון בתוכן ההחלטה – לא בטענות המופרכות (ברובן) כלפיה ולא בתגובה הנכונה (ברובה) שלה. יש לפסול את ההדחה כיוון שנעשתה בהליך בלתי תקין ובלתי חוקי. הדחת היועמ"שית חייבת לעבור את ועדת גרוניס. הממשלה יודעת זאת. אבל כיוון שהממשלה מעריכה, כנראה בצדק, שהסיכוי לאישור ועדת גרוניס נמוך, היא שינתה את הכללים באמצע המשחק, הקימה ועדת לינץ' של שרים שמראש השתלחו בה בגסות וקראו להדחתה, לתהליך של "שימוע" כביכול, והביאו "המלצה" לממשלה. הממשלה נהגה כאספסוף. ברגע שההליך עקום כל כך, די בו כדי לפסול את ההחלטה, ללא כל התייחסות לתוכן.
אם יפעלו באופן תקין, ובתהליך חוקי יחליטו להדיח אותה, ותהיה עתירה נגד ההדחה – או אז יהיה מקום לדיון על הסיבות להדחה.

* בלימה כפולה בסוריה – מספר ההרוגים הדרוזים המאומתים בטבח במחוז סווידה הוא כמעט 1,000 ויש עוד מאות נעדרים, שוודאי חלקם הרוגים. המיספרים קרובים בהיקפם לטבח 7 באוקטובר, אבל בהשוואה לגודל האוכלוסייה הדרוזית בסוריה (כנראה קרוב למיליון), מדובר בממדים גדולים בהרבה.
שלטון אל ג'ולאני הוא שלטון טרור ג'יהאדיסטי קנאי, ברוח אל-קאעדה בואך דאעש. נכון, אין היום דריסת רגל לחיזבאללה ולאיראנים בסוריה, ואלו חדשות מצוינות. אבל התחליף אינו טוב יותר. בתקופת מלחמת איראן עיראק, המלחמה בין שלטונו הרצחני של סדאם חוסיין לבין איראן בהנהגת חומייני אחרי המהפכה, מדיניותה של ארה"ב בהנהגת רייגן ובוש האב, היתה הצורך לבלום את שני הניצים, כי כל אחד מהם מסכן את האינטרסים האמריקאיים, את המזה"ת ואת שלום העולם. מדיניות זו נקראה "הבלימה הכפולה".
הגישה שלנו כלפי סוריה צריכה להיות של בלימה כפולה – לא לאפשר התייצבות על גבולותינו לא של הקנאים השיעים ולא של הקנאים הסונים. עלינו לעמוד על כך שכל השטח שמדרום לדמשק יהיה מפורז.

* המלחמה שממנה הם אינם משתמטים – כותרת ענק מעטרת את העמוד הראשון בעיתון החרדי "יתד נאמן", מרוחה לכל רוחב הדף באותיות של קידוש לבנה: מלחמה.
זו לא כותרת העיתון בשמונה באוקטובר. זו גם לא כותרת המתייחסת להחלטה הקבינט על המשך המלחמה. מה איכפת להם מהמלחמות שלנו? איך אמר גולדקנופף? כל אחד והחבילה שלו. הכותרת הזו היא הכרזת מלחמה נגד מדינת ישראל, נגד ביטחון ישראל. זו המלחמה למען ההשתמטות. מלחמת: תמותו ולא נתגייס.

* כמו אחיהם בגולני – יש בשבוע הקשה הזה גם חדשות טובות. התמונות ממסע הכומתה וסוף מסלול ההכשרה של חטיבת החשמונאים מרוממות רוח. טוב לראות אותם כישראלים אמיתיים, כמו אחיהם בגולני ובצנחנים, בגבעתי ובנח"ל. חי"רניקים לכל דבר.
אבל זה לא אותו הדבר. הבחור שהולך לצנחנים או לגבעתי, הולך על פי הנורמות של הסביבה שבה הוא חי, בעקבות אביו או אחיו או שכנו שהלך למסלול כזה. הבחור החרדי הולך נגד הנורמה בסביבה שלו, שמנהלת מלחמת חורמה נגד הגיוס. עצם הבחירה שלו להתגייס, מבטאת גבורה של ממש. כאשר אריה דרעי קורא לבחורי הישיבות לא להתפתות ולהתגייס, ניתן להבין שהוא נלחם נגד מגמה בקרב הצעירים, לעבר הגיוס.
עלינו לסייע לצעירים הללו למרוד ברבנים ובעסקנים, ולהשתחרר מתלותם בהם. התלות הזאת מנציחה את החולי של החברה החרדית, השוקעת במדמנת הגלות (כשפיזית גופם בא"י), ההשתמטות, הניוון, הבערות, הבטלה והעוני. המאבק נגד ההשתמטות הוא מאבק למען אחינו החרדים, כדי לרפא את חברתם החולה. לא תעמוד על דם רעך – זו מחויבות של שני הצדדים.

* אם כל חטאת – במכתב ששלח מנחם פרוש, מי שהנהיג שנים רבות את אגודת ישראל ואביו של השר לשעבר מאיר פרוש, לחיים ישראלי, מבכירי מערכת הביטחון ומי שהיה יועצו הקרוב של בן גוריון (תצלום המכתב מופיע באוטוביוגרפיה המרתקת של צביקה צמרת "מארץ הצביקה לארץ הצבי", שאותה אני קורא בהנאה רבה), הוא סיפר לו שאביו, משה פרוש, ממנהיגי אגודת ישראל בשנות הקמת המדינה, אמר קדיש על בן גוריון לאורך השנה שלאחר פטירתו.
על מה ולמה? לא על הקמת המדינה. לא על העלייה הגדולה. לא על יישוב הנגב. לא על בניין צה"ל. "הוא עשה זאת בזכות ההסדר לדחיית גיוסם של אלה שתורתם אומנותם. בזכות ההסדר זכינו שבארץ ישראל קיימים כיום מרכזי תורה שמאז תקופת סורא ופומפדיתא [כך במקור, נכון לכתוב פומבדיתא. א.ה.] לא היתה התורה נפוצה כאן כמו בימינו, וזאת בזכות ההסדר שמר בן גוריון קבע."
מנחם פרוש עצמו השתתף באחד המפגשים המכריעים עם בן גוריון בביתו, בתחילת מלחמת השחרור, שבו ב"ג הסכים לוותר. הוא מספר איך בן גוריון, בתחילת השיחה, התנגד בכל תוקף. "שעה שלמה דיבר בכעס וצעק, עד כדי כך שמפעם לפעם ירדה אשתו מרת פולה ע"ה מהקומה העליונה ואמרה דוד, מה אתה צועק עליהם, הרי הם נראים כמו סבא שלך. והוא המשיך בזעם." אבל לבסוף התרצה וביקש מהם שיציעו הצעה מעשית.
במכתב נאמר מה היה הנימוק לבקשת הפטור. אמר שותפו לשיחה הרב איצ'ה מאיר לוין (מנהיג אגודת ישראל ושר הסעד הראשון) ביידיש לבן גוריון: "אני בא מפולניה אחרי השואה האיומה, שנחרבו מרכזי התורה והחסידות והעולם נשאר שומם, וכאשר אנחנו זוכים לבנות כאן בארץ הקודש מחדש, תן לנו את יבנה וחכמיה ליצור כאן ולשמור על הגחלת שתהבהב ותחזיק אותה." ולצד זה הוסיף איום: "אם לא תוכל להסדיר שבנינו יוכלו להמשיך ללמוד, לא נוכל לחיות כאן בארץ ונאלץ לעזוב את הארץ."
הסיפור הזה מסביר מה היתה הבקשה מבן גוריון, מה היו טעמיה, ומה שיכנע אותו. הם לא אמרו לו ש"תורה מגנא ומצלא" ולכן היא שומרת על עם ישראל יותר מהשירות הצבאי. הם לא אמרו לו שהשירות הצבאי יקלקל את הבנים שלהם ויעביר אותם על דתם. הם אמרו דבר אחד. מרכזי התורה החרדיים חרבו בשואה. אנחנו רוצים לחדש אותם כאן. שחרר כמה עילויים מבנינו כדי שישקמו את עולם לתורה. והטיעון הזה, של מי שנראים כפי שנראה סבא שלו, פרטו על נימים עדינות בנפשו של בן גוריון, והוא השתכנע.
אבל מה היה ההסדר? דחיית שירות ל-400 עילויים כדי שישקמו את עולם הישיבות החרדיות. אבל כבר ב-1993 כתב מנחם פרוש לחיים ישראלי, שעולם הישיבות החרדיות הוא הגדול ביותר מאז הישיבות הגדולות של בבל, והתורה מעולם לא היתה נפוצה כבימינו. מאז שנכתב המכתב חלפו עוד 32 שנים, ועולם הישיבות גדול הרבה יותר. עתידו מובטח ולכן אין עוד צורך בפטור הזה. ובטח לא בפטור גורף. הפטור היה ל-400 עילויים לשנים ספורות כדי לשקם את הישיבות. אגודת ישראל עצמה קראה לצעיריה להתגייס לצה"ל, זולת אותו קומץ עילויים. היום כבר אין צורך באותם עילויים כי לא צריך להציל את עולם הישיבות שחרב בשואה. ובטח לא פטור גורף ומוחלט לכל המגזר החרדי.
החטא הקדמון, אם כל חטאת, היה כניעתו של ב"ג והסכמתו לפטור הזה. היה עליו לומר להם, שאת עולם הישיבות הם ישקמו עם בני העשרים (אז השירות היה שנתיים) ומעלה, אחרי שחרורם מצה"ל. בן גוריון טעה טעות חמורה, ולימים התחרט עליה בפומבי. החטא הבא היה של בגין, שעם הקמת הקואליציה שלו עם אגודת ישראל ב-1977, אמר שבמדינת היהודים לא תהיה מכסה ללומדי התורה, ונתן פטור גורף. וגם הפטור הזה, נועד רק למי שבאמת לומד. והידרדרנו למצב הנוכחי שמגזר שלם, שחלקו בחברה הישראלית גדל מאז לאין שיעור, משתמט בהמוניו מהמלחמה על הקיום, שעה שביטחון ישראל זקוק נואשות לעוד עשרות אלפי חיילים; מגזר שהפך את ההשתמטות לתורה חדשה, שמפלגותיו ממוקדות אך ורק בהנצחת ההשתמטות גם כאשר הן יושבות בממשלה שמנהלת את המלחמה הקשה הזאת, וגם הטבח הנורא ב-7 באוקטובר וגם המלחמה המתמשכת והעקובה מדם, וגם ההקרבה העצומה של הציבור הישראלי, לא מזיזות להם, והם אטומים כל כך. וגם כאשר ליד עולם הישיבות שלהם קם בישראל עולם ישיבות ציוני, שאינו רק מתפלפל אלא לומד תורה שמביאה לידי מעשה, שמגשים בגופו את ציוויי התורה על מלחמת מצווה, על כל ישראל ערבין זה בזה, על "לא תעמוד על דם רעך," על "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" גם אז המגזר החרדי מתחפר בסרבנותו ובהשתמטותו.
כשבן גוריון נתן את הפטור, הוא לא העלה על דעתו לאן זה ידרדר. היום צריך לתקן את טעותו. יש לבטל לחלוטין את הסדר "תורתו אומנותו" ולבצע ניתוח חד וכואב שינתק לחלוטין את המגזר המשתמט מעטיני תקציב המדינה. כשכל המגזר החרדי יתגייס לצה"ל, יש לאפשר הקמת ישיבות הסדר חרדיות, יחידות כמו חטיבת חשמונאים שמשלבות לימוד תורה עם הפעילות הצבאית ועוד. ואולי גם מעמד של תלמידי תורה מצטיינים, כפי שיש אמנים וספורטאים מצטיינים. 300 עילויים, 100 בכל שנתון, שיעשו שירות כמו הספורטאים המצטיינים, בתפקיד עורפי שיאפשר להם ללמוד תורה בשאר היממה.

* האם שרון היה כל כך טיפש? – עקירת גוש קטיף, או בכיבוסית "ההתנתקות", היא בכייה לדורות. זה היה פשע מבחינה ציונית ואיוולת ביטחונית ומדינית, והיא נעשתה בדרך לא דמוקרטית, ויצרה קרע חמור בעם.
אבל טענה אחת של מתנגדי העקירה היתה מופרכת בשעתה והיא מופרכת גם היום – הטענה שהסיבה להחלטתו של שרון היתה החקירות הפליליות נגדו. הטענה מתבססת על הנחה מרושעת ושקרית, כאילו הפרקליטות היתה נותנת לשרון הנחה כלשהי בגלל מדיניות זו או אחרת, ועל הנחה אינפנטילית ששרון היה עד כדי כך טיפש, שהוא חשב שיקבל איזו הנחה בגלל ההתנתקות. הוא לא.
האמנתי לו אז ואני מאמין לו גם היום, שהוא חשב שהצעד נכון וטוב לישראל. הוא טעה בגדול והטעות הזאת עלתה ועולה לנו עד היום במחיר דמים כבד.

* לא בשמיים – כמדי שנה, מאז שנות התשעים, אני הולך לכנס "לא בשמיים" בגליל העליון – חגיגת לימוד ישראלית יהודית, שבעבר התקיים בכפר בלום ולפני כ-13 שנים, בין השאר ביוזמתי, עבר למכללה האקדמית תל-חי. פעמים רבות הרציתי בו, ושנים אחדות הייתי בצוות ההיגוי שלו. בשנה שעברה לא התקיים הכנס. הגליל העליון היה אזור תחת אש. לכן, החזרה השנה לתל-חי הייתה בעבורי בעלת מסר של תקומה ושל אף-על-פי-כן. לצערי, הצלחתי לפרגן לעצמי רק יום אחד מתוך השלושה. לא הרצתי אלא רק נהניתי מהרצאות ומופע. ונהניתי מאוד.
השתתפתי בארבעה אירועים. הרצאה של פרופ' אביגדור שנאן "הגליל אנשיו ורוחו" שעסק במדרשי אגדה גליליים, מהתקופה שמרכז החיים היהודיים היה בגליל (במאות השנים שלאחר מרד בר-כוכבא). לפני ההרצאה אמר לי אביגדור: "לךָ אין לי מה לחדש." תודה על המחמאה, אבל הוא בהחלט חידש לי.
לאחר מכן הלכתי למופע של מקהלת הגליל העליון: ״עונג שבת״ – שירים ופיוטים מעדות ישראל השונות, בעיבודים קסומים של מיטב המלחינים.
האירוע השלישי היה הרצאה של פרופ' תמר וולף מונזון "פְּרוֹלֵיטָרִים בְּיִשְׂרָאֵל קָרְאוּ לִי לִהְיוֹת פַּיְּטָנָם" – אורי צבי גרינברג וחלוצי העלייה השלישית.
האירוע האחרון היה הרצאה של הרב אלחנן ניר: השפעת החסידות על השירה העברית: הרבי מחב"ד, שלונסקי וזלדה. האמת היא שבניגוד לכותרת לא דובר על השפעת החסידות על השירה, אלא על הקשר האישי העמוק בין הרבי מלובביץ' לבת דודתו המשוררת זלדה, ולחבר ילדותו הקרוב וקרוב משפחתו אברהם שלונסקי. היה מעשיר ומלמד, נהניתי מכל רגע.

* המושבה היהודית הראשונה – כותרת ב"ידיעות אחרונות": "כשאיינשטיין ביקר במושבה היהודית הראשונה". תחתיה תמונות מרגשות מביקור של אלברט איינשטיין בראשון לציון ב-1923, כאשר מיספר פעמים מוגדרת ראשל"צ המושבה העברית הראשונה.
הכתבה מדייקת בציון מועד הקמתה של ראשון לציון – 1882. אלא שפתח תקווה קדמה לה ב-4 שנים. פ"ת נוסדה ב-1878, וזכתה בדין לכינוי "אם המושבות".

* לו הייתי פיראט – כשבני אסף היה כבן שלוש, הוא ראה אותי קורא את ספרו של משה דיין "לחיות עם התנ"ך".
תמונת האיש עם הרטייה שעל השער סיקרנה אותו והוא שאל אותי מי האיש. השבתי לו ששמו משה דיין והוא היה המפקד של סבא אריק (חמי, אריק שליין, לחם במלחמת השחרור בגדוד הקומנדו 89 תחת פיקודו של דיין). אסף הגיב בתדהמה:
"לא ידעתי שסבא היה שודד ים".
אגב, אילו הוא שאל אותי אם דיין היה שודד ים, התשובה הנכונה היתה: כן ולא. כן שודד, לא ים.

* ביד הלשון: "אורנים" גדול / קטן – בשיחה בין עקיבא נוביק וסולימן מסוואדה ברשת ב', לקראת ישיבת הקבינט, שבה נדונו שתי חלופות להמשך המלחמה, הם הגדירו אותן "אורנים גדול" ו"אורנים קטן".
תוכנית "אורנים" היא תוכנית שנהגתה בצה"ל לאחר מבצע "ליטני", למלחמה למיטוט אש"ף בלבנון. התוכנית נהגתה כאשר רפול היה הרמטכ"ל ועזר ויצמן שר הביטחון, ומאוחר יותר אומצה בידי אריק שרון, עם מינויו לתפקיד שר הביטחון. התוכנית כללה את כיבוש ביירות כדי לעשות סדר חדש בלבנון, חבירה לפלנגות הנוצריות והשלטתן על לבנון, גירוש צבא סוריה מלבנון וגירוש אש"ף לירדן.
משהתוכנית נדחתה בידי הממשלה, נבנתה תוכנית חלופית, מצומצמת יותר, וכך תוכנית "אורנים" המקורית קיבלה את הכינוי "אורנים גדול" והתוכנית החלופית – "אורנים קטן".
תכנית "אורנים קטן" התמקדה בהרחקת אש"ף בדרום לבנון, עד מרחק 40 ק"מ מהגבול.
התוכנית שאושרה היתה "אורנים קטן", אך באופן זוחל בוצעה תוכנית "אורנים גדול" ברובה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com