לעמי החייל
בָּנִים-יְלָדִים
עֲגֻלֵּי-אֶצְבָּעוֹת
צִפָּרְנַיִם קְסוּסוֹת –
מִבְּחִינוֹת כּוֹשְׁלוֹת:
אַנְגְלִית, מַתֶּמָטִיקָה,
וְרִנָּה –
מְדַרְדֶּרֶת צְחוֹקָהּ
בַּכִּתָּה
וְכָל הָרָאשִׁים
סוֹבְבִים לְצִדָּהּ –
וְגַם שֶׁלּוֹ;
וַחֲלֵב-הָאֵם
עַל שְׂפָתָיו
הוֹפֵךְ לְדָם –
מִנְּשִׁיכוֹת קְצָרוֹת;
הוּא קוֹפֵץ
אֶגְרוֹף קָטָן,
עַל קַת
הָ"עֻזִּי" –
וְהַקַּת
דְּבֵקָה לַיָּד;
רִנָּה נֶעֶלְמָה
וְרַק "הַמְּשִׂימָה" נוֹתְרָה;
אֶל צִבְאוֹת-יִשְׂרָאֵל
עַל עָנָן לָבָן דּוֹלֵק
וּנְעָרִים, תְּרֵיסַר
כְּרוּבִים קְטַנִּים;
סְבִיבוֹ טָסִים –
1976
נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
בגיליון:
- שירי אסתר ראב: הַנֵּס
- רון בריימן: כולנו עידן עמדי
- עמנואל בן סבו: 1. אירופה המסתערבת כמשל
- אורי הייטנר: צרור הערות 10.8.25
- מוטי ברגר: תעשיית השקרים והטינוף
- עקיבא נוף: גם הם יהודים לקורבן
- משה גרנות: האם יש ערך מוסף?
- עדינה בר-אל: המאבק הקולקטיבי לחופש
- נעמן כהן: למה אין ביוון אף הפגנה או כתובת בעד ישראל?
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * האם היועמ"שית והבג"צ עובדים בשירות חמאס כדי לערער את ממשלת ישראל בעיצומה של המלחמה?
- שאר הגליון
מאמרים
שירי אסתר ראב
הַנֵּס
רון בריימן
כולנו עידן עמדי
פורסם לראשונה ב"חדשות-1" מיום 07.08.25
קבוצה קטנה ומתוקשרת של "אנשי תרבות" אטומים פירסמו – דווקא סמוך לתשעה באב – עצומת גינוי לחיילי צה"ל הלוחמים בעזה מול ארגון החמאס, וקוראת להם לא לבצע פשעי מלחמה. לעומת זאת, האוייב האכזר, זה שפתח במלחמה לפני שנה ועשרה חודשים, זה שביצע ומבצע מעשי רצח, אונס, שריפה, הרעבה ועינויים למאות רבות מאד של ישראלים – נשים וגברים, זקנים וטף – אוייב זה כלל אינו מוזכר בעצומתם של "אנשי התרבות". העצומה עוסקת רק בחיילי צה"ל, שכביכול שותפים להרג ילדים ובלתי מעורבים, ולהרעבה, בשעה שמי שמרעיב הן את החטופים והן את נתיניו העזתים אינו אלא ארגון החמאס. החמאס יכול להביא את 50 החטופים למקום אחד בשעה אחת, ובאותו רגע תיפסק המלחמה וייעלם הרעב.
איש תרבות אחד, צדיק יחיד, אשר מכיר את שדה הקרב ומוראותיו, יצא במחאה נגד אותה עצומה מרושעת: עידן עמדי. הוא לא היה מוכן להשלים עם ייחוס פשעי מלחמה לחיילי צה"ל, שאותם הוא מכיר ומוקיר, ושגם אותם "אנשי תרבות" צבועים חבים להם את חייהם.
אותה קבוצת "אנשי תרבות" זוכה להד תקשורתי נרחב. רק לדוגמה: מגישה בערוץ הנורא מכולם ראיינה את עידן עמדי ושאלה אותו:
קראת לאמנים פריבילגים, מנותקים, אפסים, מפיצי פייק. לא הגזמת? אתה עדיין עומד מאחורי כל התארים האלה (עמדי מחק את התואר אפסים)?
גידי גוב, חוה אלברשטיין הם בעיניך אנשים שמסייעים לאוייב?
חלק מהאמנים התראיינו אחרי התגובה שלך ואמרו שזה לא חייב להיות סותר, אנחנו יכולים מצד אחד להמשיך ולדאוג לחטופים, ולחשוב שהחמאס הוא האוייב הכי נאצי שיכול להיות, אבל מצד שני לדאוג לאנשים חפים מפשע ולרצות להפסיק את המלחמה הארוכה הזאת.
עידן עמדי הגיב באופן מדוד ותרבותי על השאלות המקוממות, והגן על חיילי צה"ל המותקפים מלפנים ומאחור, במקום שיזכו לגיבוי של "אנשי התרבות". בין השאר אמר עמדי:
"לא אשתוק כשקוראים לאחיי ולאחיותיי פושעי מלחמה, אותם לוחמים שקפצו לאש ב-7 באוקטובר הם אינם פושעי מלחמה, הם המגן שלנו, הפיזי והמוסרי. הם מגן גם לאלו החותמים על עצומות נגדם."
סביר להניח שרבים מאותם "אנשי תרבות", כמו גם רבים מתושבי חוטף עזה, תמכו בדיוק לפני עשרים שנים בפשע הגירוש של כעשרת אלפים יהודים מבתיהם והפיכתם לפליטים בארצם, ורחמיהם לא נכמרו למראה אותם מגורשים, כפי שהשבוע הם התגייסו וחתמו על העצומה המקוממת. אריאל שרון, ראש הממשלה דאז, אשר זכה לפינוק כאילו היה אתרוג, הפך ליקירם של "אנשי התרבות" כאשר ביצע את הפשע.
בין "אנשי התרבות" שחתמו על העצומה בולט שמה של הזמרת חוה אלברשטיין. קשה היה שלא להיזכר במילותיה שלה לשיר "חד גדיא" מן ההגדה. מילים המעידות על ניכור ואובדן דרך:
"... אני השתניתי לי השנה
הייתי פעם כבש וגדי שליו
היום אני נמר וזאב טורף
הייתי כבר יונה והייתי צבי
היום איני יודעת מי אני ..."
עד רגע זה רק בודדים חזרו בהם, הביעו חרטה על המעשה המביש והמקומם, ופרשו מעדר הקרנפים. קשה שלא לשאול את אלברשטיין ואת יתר החותמים על העצומה: " מתי ייגמר הטירוף הזה?"
איך אמר עידן עמדי בסרט שהוקרן עליו באותו ערוץ, יומיים אחרי תשעה באב: "לכל הפוליטיקאים, לכל גופי התקשורת, ובכלל לכולם, כל מי שאין לו משהו טוב או מאחד להגיד – פשוט סתמו את הפה!"
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.
עמנואל בן סבו
1. אירופה המסתערבת כמשל
זו השנה השנייה ברציפות בה השם הנפוץ ביותר בבריטניה הוא מוחמד.
כשנשאלה בתי המחנכת על תוכניות לטיול בימי חופשת חג החנוכה, השיבה ללא היסוס, "אירופה נכבשה" ואידך זיל גמור.
אירופה נכבשה ומנהיגיה המבוהלים, המפוחדים, חסרי האומץ נטולי העוז נכנעים אף הם למהגרים, למסתננים, לפליטים שהיו אמורים להתערות בתרבותה והשליטו את תרבותם על אזרחיה האומללים של אירופה המסתערבת.
אין המדובר רק בשנאת היהודים המסורתית והקלאסית, רדיפת היהודי מיום עומדו על בימת ההיסטוריה, אין המדובר רק באנטישמיות, בפוגרומים ובציד יהודים, המדובר הוא בחורבן הנורא הממיטים על עצמם מנהיגי אירופה ביודעין, מתוך מורא ואימה, הנכבשים על ידי מהגרים מוסלמים שהשריעה היא לחם חוקם, אמונותיהם וערכיהם מנוגדים שנות אור מערכי החופש, החירות והצדק.
הכיבוש המוסלמי הלא זוחל אל מדינות אירופה נותן את אותותיו, מנהיגי מדינות נאורות שהיו חלק ממשפחת העמים ולעיתים מהמובילות שבהם, נכנעים להמון המוסלמי הרדיקלי המבקש להשליט את אמונותיו וערכיו על מארחיו שהפכו לעושי רצונו.
עד לפני שנים אחדות טיילנו כמשפחה כמעט בכל בירות אירופה, כיהודים ישראלים גאים, בזהירות מתבקשת אך ללא מורא.
ברם, נראה כי ההבנה הנוראה של הכיבוש האיסלמי הפונדמנטליסטי, החלה לחדור למוחי לפני כשני עשורים בעת שטיילנו בהייד פארק בלונדון וחזינו בכמאתיים אלף מוסלמים על נשותיהם, ילדיהם ומטיפיהם כיבוש מוחלט.
ומאז, הכיבוש אינו זוחל, הוא נוכח ומתעצם, בכל המדינות, את תוצאות הכיבוש המוסלמי ניתן לראות גם בארה"ב, ברחובותיה של המעצמה העולמית, באוניברסיטאות, בעמדות פוליטיות, הכיבוש משחית, הוא משחית את ערכי האומה הגדולה, את הנאורות, את החירות, השוויון והצדק.
ראשי מדינות אירופה, בניגוד לנשיא ארה"ב, מבינים את גודל האסון שיוצר הכיבוש המוסלמי בכל שדרות חייהם, לדורות, הם מבינים כי ארצם שינתה פניה, ערכיה, אמונותיה, אופייה, והם מתמסרים בעל כורחם, מאימת בוחריהם לכובשים, לאורחים שהיו לבעלי הבית.
בחלק ממדינות אירופה החלה התעוררות לעומתית של בעלי הבית אשר גילו באיחור רב שהאורחים השתלטו להם על הסלון ועוד רגע זורקים אותם מהמרפסת היישר לידי אחיהם הכורים להם קברי אחים בשדרות הנוצצות סמוך למזרקות הזוהרות ומגדלי העבר.
הם מתחילים להתעורר אל מול הכיבוש המשחית, המנתץ את אופייה של המדינה, המתעוררים עדיין במיעוט אך קולם החל להישמע אל מול הכניעה של מנהיגיהם המבוהלים אשר הסירו בבהלה כל סממן של חירות, שיווין וצדק והחלו ללמוד פסוקי קוראן בעל פה, לזמר את מזמורי השנאה נגד היהודים, ולהקים את מועצת השורא בצרפת, בריטניה, ספרד ועוד, מועצת השורא שהיא "מוסד מסורתי באסלאם שפעל בח'ליפות ותפקידו לייעץ להנהגה הפוליטית על פי עקרונות השורא."
בהצלחה עמנואל מקרון, בהצלחה קיר סטארמר, בהצלחה פדרו סנצ'ס, בהצלחה לכל הנכבשים האומללים, עם ישראל היה לפניכם ויישאר אחריכם.
2. כשהחמלה הסלקטיבית מתעוררת
הם עמדו בתור, ראשם מורכן, מבטם מושפל, סומק עז מכסה את פניהם ובפיהם מילה אחת: "סליחה."
הם עמדו שם, ראשי האוניברסיטאות, אומני הבידור, ראשי מערכת המשפט, בכירי עולם התקשורת, עמדו מול המגורשים מביתם, העקורים מנחלתם, מול המוצאים מקברם, מול הנאחזים עד כלות בקהילתם החרבה אשר בין לילה תהפוך למוצב טרור קדמי.
הם עמדו מול נערות בנות 14 שהושלכו לתאי מעצר בניגוד לכל חוק, הם עמדו מול טנקים הדורסים ומעבשים המאבקים את הדמוקרטיה עד כלות.
הם עמדו מול מי שגורשו, ניקרו, נרמסו, חוללו, אל מול שנקראו אחיהם, והתעוררתי.
ליבם של המבקשים בעצומות מתוזמנות, "לעצור את הזוועה בעזה," אינו במקום הנכון, כבר לפני 20 שנה, איש מהם לא חתם לעצור אתת טרנספר היהודים מביתם, מקהילתם, מאדמתם, הם הריעו לאתרוג שהמיט את החורבן על מדינת היהודים, הם היללו אותו, מחקו את כתבי האישום המוסריים נגדו, הורידו שאולה את הדמוקרטיה, צופפו שורות ושרו שיר לשלום שהתפוצץ עלינו ברחובות, באוטובוסים, בבתי המלון, נהרות של דם שהתעצמו מאז ושיאם בצונאמי טבח שבת שמחת תורה.
אלו אותם השמות, אותם הפרצופים, אותן הסיסמאות החלולות, אותן האמונות הנבובות, אותו העיוורון, אלו הם הנדמים ככלב השב אל קיאו.
אלו אותם אנשים שמייצרים עצומות הבל כבר עשרים שנה ומטרתם היא אחת, להפיל שלטון נבחר ולהדיח ראש ממשלה שנבחר ברוב דמוקרטי מובהק, הם אימצו כל עוולה מוסרית ושיאם ש"אימצו" לרגע בחמלה מוגבלת את החטופים.
ובעצם ימים אלה ליבם נתון למחפים על פשע, למשפחות הנאצים וסייעניהם, המבקשים להשמיד גם את החוות אלברשטניות והגידי גובים, האוחובסקים והאמדורסקים, כאז כן היום, כולנו יהודים, כולנו למשרפות, כולנו לטבח.
חמלה היא אחת משלושת מאפייני היהודי, ב-ד.נ.א. המוסרי של עם הבחירה החמלה והרחמנות הן בבסיס, אך אל מול מעשה הזוועה של הנאצים וסייעניה, החמלה היא רק עבור הקורבנות.
בליבי, בעת הזאת, אין מקום לחמלה ולצער על בני העם שרצח, טבח, אנס, ערף, ביתר, חנק, שחט, חטף , בזז, שרף את אחינו ואחיותינו, ומבטיח להשלים את המלאכה.
היכן היו אותם ראשי אקדמיה, משפט, תקשורת, אנשי תרבות, רחמנים בני רחמנים, אותם אלה שרוממות הרגישות הסלקטיבית בעצומותיהם, אשר לא רק שלא פירסמו עצומות, מחו או בכו עם אחיהם המגורשים מביתם, אלא אף היו בהם שהריעו, שמחאו כפיים, ששרו שירי הלל למגרש וכתרו לראשו כתרי ניצחון וגבורה.
הם במקרה הטוב החרישו, במקרה הפחות טוב עודדו את "האתרוג" להרוס, להחריב עד היסוד, לעקור, לגרש, להוציא מתים מקברם, הם החרישו אז אל מול פשע שהתבצע נגד אחיהם, לא צייצו אל מול הדגל השחור שהתנוסס מעל התנהלות הממשלה וראשיה, הם לא קראו אז: "לעצור את הזוועה, לא לגרש ילדים מביתם, לא להוציא מתים מקבריהם."
דמי האחים שלהם זעקו מהאדמה, מהגבעה, מהבית, מבית הכנסת, מהשבילים המוריקים, מבתי העלמין, והם החרישו אז, מילאו פיהם מים ושחוק, עשרים שנים חלפו ונדמה כי "האנשים האחרים", לא למדו דבר.
עמנואל בן סמו
אורי הייטנר
צרור הערות 10.8.25
* פלסטיין פרי – מה פירוש המושג "פלסטיין פרי", פלשתין חופשית, הנישא בפיהם של "שוחרי הצדק והחירות" באשר הם שם?
זה לא מונח מופשט. זה לא רק רעיון. זה מונח מוחשי מאוד, שאנו יודעים בדיוק בדיוק איך הוא נראה. ראינו אותו, לפני 22 חודשים.
ב-7 באוקטובר ניתן לנו לראות איך נראית פלשתין חופשית. למשך יום אחד פיסה קטנה מפלשתין הייתה חופשית. בארי היתה פרי. שדרות היתה פרי. ניר עוז היתה פרי. מתחם הנובה היה פרי. כפר עזה היתה פרי. נתיב העשרה היתה פרי. ראינו. למדנו. ראינו מה קרה ביום אחד ואנו מבינים מה היה קורה בשבוע, בחודש, בשנה. ראינו איך נראים בארי, כפר עזה וניר עוז החופשיות ואנו יודעים איך תיראה ירושלים חופשית איך תיראה תל-אביב חופשית, איך תיראה חיפה חופשית.
פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי, פלסטיין וויל בי בארי.
* להתייצב מאחורי הלוחמים – הדבר הנכון לעשות כעת, הוא להציע הצעה להפסקת המלחמה תמורת שחרור החטופים, בתנאים סבירים, שיש עליהם הסכמה לאומית רחבה, שיוסכמו יחד עם האופוזיציה. חשוב ליצור קונצנזוס גם על הקווים האדומים, כדי שהאופוזיציה תגבה את הממשלה אם התעקשות על אותם תנאים, אם חמאס ידחה אותם, תכשיל את העסקה. אם חמאס יסכים להצעה, היא תבוצע. אם חמאס ידחה את ההצעה, ישראל תתקוף בכל העוצמה, בקונצנזוס לאומי.
לצערי, אין זה הכיוון שהממשלה בחרה. זו טעות. אולם משהפור נפל, והוחלט לחדש את המלחמה, על כל פטריוט ישראלי להתייצב מאחורי ההחלטה ולתת גיבוי מוחלט לצה"ל ולבנינו הלוחמים.
הניסיון לעשות דה-לגיטימציה להחלטה, או דה-לגיטימציה לממשלה ומכאן דה-לגיטימציה להחלטותיה, הוא סכנה לדמוקרטיה ולביטחון המדינה. זו החלטה לגיטימית לחלוטין. זו בחירה בדרך אחרת מזו שאני מאמין בה, ואני מקווה שבדיעבד יתברר שאני טעיתי, כיוון שכל רצוני הוא שהפעולה תצליח ותשיג את יעדיה. אך מי שסבור שדרך שונה משלו היא בלתי לגיטימית, אין לו מושג מהי דמוקרטיה.
התירוץ לדה-לגיטימציה, לפיו משמעות ההחלטה היא הגשמת שאיפת הימין הרדיקלי לכיבוש קבע וטרנספר של הפלשתינאים מעזה, חסר שחר. נכון שאלה, שזה חלומם, תומכים בהמשך המלחמה. אגב, הם הצביעו בקבינט נגד ההחלטה, שאינה מוליכה למימוש מטרותיהם. אבל אותם גורמים תמכו ביציאה למלחמה ב-8 באוקטובר. אז גם ההחלטה ההיא לא היתה נכונה ולא היתה לגיטימית? הרי אלה שטוענים זאת תמכו ביציאה למלחמה. שאלות כמו כיבוש קבע, התיישבות וטרנספר אינן קשורות להחלטה, אלא לדיון על היום שאחרי. כדי להגיע ליום שאחרי, צריך להביס את חמאס. מן הבחינה הזאת, לא צריך להיות הבדל בין מי שתומכים בכיבוש קבע והתיישבות ברחבי עזה, למי שתומכים בנסיגה לקווי 7 באוקטובר. המחלוקת על היום שאחרי, אינה צריכה להשפיע על התמיכה המלאה בהכרעת חמאס.
המלחמה היום צודקת בדיוק כפי שהיתה ביומה הראשון. המטרות שהיתה עליהם הסכמה לאומית מלאה, טרם הוגשמו. אפשר להתווכח על הטקטיקה, על סדרי קדימויות, אבל דה-לגיטימציה להחלטה היא מעשה חמור ביותר, וחמור יותר ממנה הוא הניסיון למנף את הדה-לגיטימציה כדי להסית לסרטן העריקה מן המלחמה, שהיא מעשה בגידה.
* סנגוריה על בני פלוגתא – כפי שכתבתי מיספר פעמים, אני בעד שחרור החטופים גם במחיר הפסקת המלחמה (אך אני תומך בחידושה מאוחר יותר, כדי לממש את המטרה של מיטוט חמאס).
אני רוצה ללמד סנגוריה על בני הפלוגתא שלי, שדעתם שונה ואף הפוכה משלי. הדה-לגיטימציה לעמדה המצדדת בהמשך המלחמה ומתנגדת לעסקה, והצגת המצדדים בה כמפקירי החטופים, כ"הזויים" ו"משיחיים" לחלוטין אינה מקובלת עליי.
יש הרבה צדק ואמת בעמדתם. הדאגה שלהם היא מפני ההשלכות העתידיות של העסקה – עידוד חטיפת ישראלים, בארץ ובחו"ל, מתוך הבנה שזו הבטן הרכה שלנו, ואמצעי לסחיטתנו. מדובר בשחרור סיטונאי של מחבלים ורוצחים, למרות ניסיון העבר שרבים מהם חוזרים לטרור, כולל מחבלים בכירים שעלולים למלא את השורות שהתרוקנו בהנהגת חמאס, בעקבות חיסול רוב חבריה. והפעם, לראשונה, כבר אין המדובר רק בסחיטת שחרור מחבלים, אלא גם בסחיטת תנאים מדיניים. ומה יקרה בפעם הבאה, כשיחטפו ישראלים וידרשו הישגים מדיניים שיפגעו בביטחון המדינה? סיבה נוספת להתנגדות לעסקה, היא המחויבות שלנו למטרה של מיטוט חמאס, שהיה עליה קונצנזוס רחב, מקיר לקיר.
דעתי שונה. אילו הערכתי שיש סיכוי גבוה להשגת מטרות המלחמה בטווח הקרוב, גם אני הייתי מתנגד לעסקה. אבל הסיכוי לכך נמוך, ומצבם הפיסי של החטופים נורא, והחשש לחייהם אמיתי ומוחשי. בנוסף לכך, השחיקה של כוחות המילואים והסדיר, מחייבת פסק זמן. המלחמה הזאת ממושכת מאוד, ומחיר התארכותה כבד. אני מאמין שניתן היה לפעול אחרת ולהכריע את חמאס בזמן קצר בהרבה. מלחמת הדשדוש היא כישלון חרוץ של ישראל. החטופים, אזרחים שהופקרו בידי המדינה ונחטפו מבתיהם, ממיטותיהם או מבילוי במסיבה, אינם צריכים לשלם בחייהם על כשלי המדינה. לא בטוח שיש פרטנר לעסקה כזאת, אבל חובתנו להציע אותה, ואם היא תדחה, לחדש בהסכמה לאומית רחבה את המלחמה במלוא העוצמה.
אבל העמדה האחרת לגיטימית. אין זו מחלוקת בין עמדה צודקת לעמדה שגויה, בין עמדה מוסרית לעמדה בלתי מוסרית, אלא בין שתי עמדות צודקות ונכונות. הצגת העמדה האחרת כבלתי לגיטימית – בלתי לגיטימית.
* מחלוקת לשם שמיים – מחלוקת בפורום מטכ"ל היא דבר חיובי. רצוי שיהיו ויכוחים בפורום. אחידות מחשבתית יוצרת קונספציה, שהכול משועבדים לה, וכבר פעמיים לפחות בתולדות המדינה היא המיטה עלינו פורענויות.
הדלפה מפורום מטכ"ל מסכנת את ביטחון המדינה. הדלפה בזמן מלחמה מסוכנת שבעתיים. אישור הצנזורה על פרסום ההדלפה הוא שיקול דעת לקוי.
* שהות של חודשיים – על פי החלטת הממשלה, שסמוטריץ' ובן גביר התנגדו לה, רק בעוד כחודשיים יחל שלב הכיתור, שקודם לשלב הכיבוש.
במשך חודשיים יש המון זמן להניע את האוכלוסייה האזרחית למתחמים הומניטריים, שנועדו להגן על חייהם ולהוציאם ממעגל המלחמה. מי שאחרי חודשיים יעדיף להישאר באזור הקרבות, יישא באחריות לתוצאות החלטתו.
במשך חודשיים ניתן להפעיל לחץ כבד ביותר על חמאס להסכים לעסקה סבירה. אבל אם הלחץ יופנה לעבר ישראל, ובעיקר אם לחץ כזה יבוא מבפנים, אין סיכוי שחמאס יתפשר.
* דרך הפעולה העדיפה – קיתונות של לעג הורעפו עליי אחרי שהבעתי את כמיהתי לחילוץ החטופים בפעולה צבאית. גאון אחד הזכיר לי ש"סייג לחכמה – שתיקה," כלומר מוטב שאשתוק, וכך לא יראו כמה אני טיפש. ועל מה ולמה כל הלעג? "מה, אתה לא יודע שהחטופים במנהרות, ושאף חטוף לא חולץ עד היום ממנהרה?" וואלה. איך לא חשבתי על זה קודם?
אני יודע גם יודע. החטופים במנהרות ואף חטוף לא חולץ עד היום ממנהרה. ברשומה, שכתבתי בנדון, לא קראתי לחלץ את החטופים בפעולה, אלא ביטאתי משאלה, שבעצמי הגדרתי אותה "פנטזיה", אך הוספתי שאיני מוכן לוותר על הפנטזיה. הגדרתי את התנאים לפעולה – מודיעין טוב ותוכנית מבצעית בעלת היתכנות גבוהה להצלחה. בלי אלה, אין לצאת לפעולה.
האם אני יודע שיש היתכנות כזאת? לא. אבל אני גם לא יודע שאין היתכנות. אני יודע שחובתו של צה"ל לחפש כל דרך ליצירת שיטת פעולה לחילוץ כזה. אם אינם מחפשים, הם מועלים בתפקידם. בניגוד לחכמים הגדולים שיודעים שאי אפשר, אני יודע שכך אמרו גם על חילוץ החטופים מאנטבה, גם על חילוץ החטופים מ"סבנה". האם מישהו מאתנו העלה על דעתו פעולה כמו מתקפת הביפרים?
אז למה להיות קטני אמונה באשר ליכולת לחלץ את החטופים מן המנהרות?
איני טוען שאין מקום לעסקה, אלא רק לחילוץ. תמכתי בעסקה הראשונה ובעסקה השנייה וגם היום אני בעד עסקה. אבל חובת צה"ל לחפש כל דרך לחילוץ, ואם הדבר אפשרי, זו חייבת להיות דרך הפעולה העדיפה.
* עכשיו באים? – את עזה צריך היה לכבוש בתחילת המלחמה. אז היה לכך קונצנזוס מקיר לקיר.
[אהוד: חבל שאינך מוזמן לישיבות הקבינט הביטחוני המצומצם לתת עצות, בייחוד לאור תמיכתך, יחד עם שקמה ברסלר, ב"הפגנות המחאה" נגד "הממשלה המושחתת", בלשונך].
* חאלד משעל עדיין חי.
* כתובת הזוועה – שר בישראל מצטלם ליד כתובת הזוועה, תרגום לעברית של מה שצעקו על אבותינו – זו חרפה. לטענתו, הוא לא שם לב לכתובת. נניח. אז לפחות תתנצל על כך שהצטלמת, גם אם לא במודע, ותוקיע את הנבלים המנוולים, בני העוולה, שכתבו אותה.
ההבדל בינו לבין ראש הכנופייה הולך ומצטמצם.
* טעיתי – אחרי טבח 7 באוקטובר, גם בחלומותיי השחורים ביותר לא העליתי על דעתי שבחמישים השנים הקרובות יהיה אפילו טינופת אחד שיתמוך בעריקה מהמלחמה. לא ייאמן, אולם אחרי פחות משנתיים, שיח העריקה הפך לשיח לגיטימי, כמעט מיינסטרימי.
עריקה ממלחמה היא בגידה.
* חוב היסטורי – מצער מאוד שגרמניה, שמרבה להצהיר על החוב ההיסטורי שלה לעם היהודי, שהוא הבסיס ליחסים המיוחדים עם מדינת ישראל, מטילה אמברגו נשק על המדינה היהודית, כדי להקשות עליה להגן על עצמה מפני ממשיכי הנאצים.
* תנועת מלקחיים – ב-7 באוקטובר תקף אותנו חמאס בתנועת מלקחיים. מצד אחד, מתקפת הטבח ההמוני, האונס ההמוני, החטיפה ההמונית, הצתת הבתים והביזה ביישובי הנגב המערבי, יחד עם ירי עשרות אלפי רקטות על האוכלוסייה האזרחית בישראל. מצד שני, מתקפת דה-לגיטימציה לישראל ברחבי העולם, במימון מדינת האוייב "המורכבת". כבר ב-7 באוקטובר החלה המתקפה. בו ביום, צצו בכל העולם אנטישמים מחוריהם, בהשראת הטבח שהצית את דמיונם, להפגנות נגד ישראל ובקריאה להשמדתה "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי". כבר באותו יום, של מתקפת ג'נוסייד עלינו, הם החלו להכחיש את הטבח ולהאשים את ישראל בג'נוסייד. כבר באותו יום החל גל אנטישמי אלים שלא היה כדוגמתו מאז השואה. כבר באותו יום החל מסע הדה-לגיטימציה לזכותה של ישראל להגנה עצמית.
בקרב על התודעה ישראל משותקת. הייתה תחושה שאחרי 7 באוקטובר אין צורך בהסברה, הרי כעת, אחרי השבת השחורה, הכול ברור, מה צריך להסביר? אבל שנתיים של שיתוק, לצד שנתיים של קמפיין תעמולה אפקטיבי ברוח גבלס ועלילות דם בלתי פוסקות עשו את שלהם, כבשו את העולם, כאשר שיא המהלך היה קמפיין הפייק "הרעבה".
האסון הגדול הוא שגם בתוכנו, בקרב אזרחי ישראל, רבים נהו אחרי הקמפיין האנטישמי הבזוי, אימצו את עלילת הדם; יש שעשו זאת בציניות מקפיאת דם למען השגת רווח פוליטי, כמו מר "הורגים ילדים כתחביב," ויש סתם אידיוטים שימושיים וחלשי אופי שנתנו למכבש לדרוס את תודעתם.
זה ההישג הגדול ביותר של חמאס מאז 7 באוקטובר. היכולת לפצל ולפלג את החברה הישראלית במקום שתהיה מאוחדת ומלוכדת במלחמה על הקיום, למיטוט צבא הטרור הרצחני שקם עליה (וכמובן יש חלק גדול בפילוג העם לתעלולי הממשלה המושחתת הזאת, וראש הממשלה שנבנה מ"הפרד ומשול"). היכולת לערער את האמונה בצדקת דרכנו. הם רואים איך מאבק למען שחרור החטופים נחטף בידי מאבק להדהוד תעמולת החוטפים. הם רואים איך הצלחת תעמולת הזוועה שלהם גורמת להסתה בישראל לעריקה בוגדנית מהמלחמה. האם הם יכלו לזכות לניצחון גדול מזה? וככל שהם רואים את התופעה הזאת מתגברת, למה שישחררו את החטופים? למה שיסכימו לעסקה? תעמולת חמאס על ג'נוסייד, הרעבה, פשעים נגד האנושות וכו', היא המשך 7 באוקטובר. מי שמהדהד את השקר – שותף.
* לא רק הרעבה – זה לא רק הרעבה וג'נוסייד, אלא גם אפיית מצות מדמם של ילדים פלשתינאים.
* הם לא נתנו מקלט לאף ילד – בעשרים השנים שבהן עזה היתה אמורה להפוך לסינגפור של המזרח התיכון, בעקבות ההתנתקות – במקום לבנות את עזה, הם בנו את עזה תחתית; מערך התת-קרקע הגדול בעולם, בפער. עזה תחתית יכלה לשמש מקלט לעשרות אלפי אזרחים עזתים, אולי מאות אלפים, במהלך המלחמה. אבל מחבלי חמאס, ששוהים במנהרות, לא הכניסו אפילו אזרח אחד, אישה אחת, ילד אחד למנהרות, כדי להגן עליו.
האסטרטגיה שלהם היא לשמר את עצמם ואת כוחם, ולהסתתר מאחורי אזרחים וילדים ככלי במלחמה התודעתית נגד ישראל וככלי לפלג ולשבור את החברה הישראלית.
הם לא נתנו מקלט לאזרחים ולילדים, שכן תפקידם של הללו להיות מגינים אנושיים שלהם. הם לא נתנו להם מקלט, בדיוק כפי שהם בזזו את האוכל שנשלח להם, בדיוק כפי שהם ירו באזרחים בדרכם לאזורי חלוקת המזון. זה האויב שעמו אנו מתמודדים. הרע המוחלט. חבל שכל כך מהר שכחנו.
* סקופ – 7 באוקטובר.
באמת. היה אירוע כזה. זה אירוע אמיתי.
* חפים ממוסר – מהו מוסר? היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. ב-7 באוקטובר נגלה לנגד עינינו, כמו בזמן השואה, הרע המוחלט. המלחמה בחמאס, היא מלחמת הטוב ברע, ברע המוחלט. מי שבמלחמה הזאת אינו מתייצב באופן מוחלט נגד הרע המוחלט, למעשה הוא מתייצב לצדו. הוא אדם בלתי מוסרי. מי שאינם תומכים במלחמת ישראל למיגור חמאס, כמוהם כמו הפציפיסטים שיצאו נגד המלחמה בגרמניה הנאצית. הפציפיסטים הללו היו אנשים חפים ממוסר.
* פג תוקף – תגובה שקיבלתי: "אתה פשוט לא יכול לקבל נפשית שהעולם מסתכל עלינו והגיע לשלב: 'אוקיי, תקפו אתכם, אבל שנתיים אחרי זה, הגזמתם'."
שאלתי את המגיב: "כמה זמן עד תפוגת זכותנו להגנה עצמית?"
וזו תשובתו: "כשהיריב חסר הכרה על הרצפה ואתה ממשיך להכות, טענת 'ההגנה העצמית', מאבדת תוקף. זה כרגע מה שהעולם רואה."
נדהמתי. זה שורש הבעייה. המגיב מגדיר את חמאס "יריב". יריב?! יריב הוא יריב פוליטי. יריב הוא יריב ספורטיבי. חמאס הוא אוייב. אבל הוא לא אוייב רגיל. יש הבדל בין אוייב לאוייב. כאשר אוייב מן הסוג של חמאס שוכב על הרצפה, ההגנה העצמית מחייבת להמשיך ולהכות בו ולהכות בו עד שייכנע או שימות. מה שיבוא קודם. ע"ע היטלר, 1945.
ה"יריב" ששוכב על הרצפה מחזיק בחמישים חטופים ישראלים ומסרב לשחרר אותם. הוא מסרב להתפרק מנשקו. הוא מסרב להיכנע. אין סיבה בעולם שניתן לו לקום מהקרשים.
ובאופן כללי – אם אנחנו לא נפנים שאין תפוגה ל-7 באוקטובר, העולם לבטח לא יבין זאת.
* נבהלו מעצמם – אחדים מחותמי עצומת האמנים חזרו בהם. מיד החלה מתקפה עליהם והצגתם כמי שנבהלו מהחרמות והביטולים, נכנעו ללחצים כלכליים, מה שמוכיח שהם סתם פחדנים מתקרנפים, שמוותרים על עקרונותיהם משיקולים כלכליים.
אני מפרש זאת אחרת. להבנתי, הם חתמו על העצומה בלי שקראו אותה בכלל. התקשרו אליהם וסיפרו להם שכל הברנז'ה חותמת על עצומה בעד הפסקת המלחמה ושחרור החטופים, אז יאללה, נחתום גם אנחנו. הרי אנחנו חלק מהעדר.
רק בעקבות הסערה הם טרחו לקרוא על מה חתמו, ומצאו שחתמו על פשקוויל שמעליל עלילת דם על מדינת ישראל ועל צה"ל, על החיילים שהם מופיעים בפניהם בהתנדבות, על הפצועים שהם מופיעים בפניהם בבתי החולים ובמחלקות השיקום, על החללים שאהבו אותם ומשפחותיהם הזמינו אותם לשיר בהלוויותיהם. הם לא נבהלו מהחרמות. הם נבהלו מעצמם. הם נבהלו לגלות שהם שותפים להצגת לוחמי צה"ל, שבזכותם אנו חיים, כפושעי מלחמה.
* נגד חרמות – במהלך מבצע "חומת מגן" (2002), פעולת המגן של ישראל לאחר רצח כ-1,500 ישראלים במתקפות טרור משטח הרש"פ, התראיינה הזמרת יפה ירקוני, ואמרה דברים בזויים ונתעבים, שפמפמו את עלילת הדם האנטישמית על "טבח" שכביכול נעשה בג'נין ואף השוותה את פעילות צה"ל לשואה.
בעקבות הדברים, היה גל של הודעות חרם עליה. פירסמתי אז מאמר תחת הכותרת "מה אשם 'האמיני יום יבוא'?" שבו יצאתי נגד החרם עליה, שהוא למעשה חרם על יצירתה, על שיריה. בדבריי התנגדתי עקרונית לחרם על אמנים, שהוא חרם על אמנותם ויצירתם.
מעולם לא החרמתי אמן בשל דעותיו, לא את הכהניסט אריאל זילבר, לא את פעילת השמאל הרדיקלי אחינועם ניני ולא אף אחד אחר. אני שולל את גל הביטולים והחרמות על חותמי עצומת עדר האמנים, שהעלילו עלילת דם על ישראל.
מי כן ראוי לחרם? מי שבעצמו מקדם חרמות, כדוגמת רוג'ר ווטרס.
* מחאה עם קווים אדומים – התסריטאי ופעיל המחאה בני ברבש אמור היה לנאום בהפגנה בראשל"צ במוצ"ש. נאומו בוטל בשל חתימתו על העצומה השערורייתית של עדר האמנים.
בביטול הנאום יש מסר חשוב מאוד של המחאה. מסר שיש למחאה קווים אדומים. מאבק למען עסקת חטופים – כן. הדהוד תעמולת הכזב של החוטפים – לא. מאבק למען סיום המלחמה – כן. הפצת עלילות דם על מדינת ישראל וצה"ל – לא.
המרגלת ענת קם פרסמה בשוקניה פשקוויל תמיכה בברבש וגינוי ביטול נאומו תוך השתלחות אישית באחראית על המחאה בראשל"צ. מן הסתם, מבטלי הנאום מבינים, שאין לחשוד במרגלת, שטובתה של ישראל משמשת נר לרגליה, ושהמתקפה שלה עליהם מוכיחה שהם עשו את הדבר הנכון.
* איינשטיין צדק – כיוון שאני נגד עריקה מהמלחמה ואיני מוכן להיות שופר של עלילות דם אנטישמיות, הגדירה אותי איזו גאון "ביביסט" ו"כהניסט".
והנה, היא מאוששת את אבחנתו של איינשטיין: "שני דברים הם אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית, ואני לא בטוח לגבי היקום."
מי שטוען שאני "ביביסט" ו"כהניסט", טוען למעשה, שהציונות היא ביביזם וכהניזם. הם באמת ראויים למחמאה המופרכת הזאת?
* קול אחד – פשקוויל המערכת של השוקניה משתלח ב"מרחב שבין יאיר לפיד ליואב אליאסי ('הצל')". לטענתו במרחב הזה "מותר להשמיע רק קול אחד."
כלומר, בכל המרחב שבין יש עתיד לבין מי שנמצא ימינה לבן גביר, כולם משמיעים אותה קול. קול אחד. אין הבדלים, אין מחלוקות, אפילו אין ניואנסים. ולא זו בלבד שבמרחב הזה יש רק קול אחד, כל קול אחר אסור בהם. ברור, הרי בתי הכלא מלאים במי שמעז לחשוב אחרת מ"הצל". כלומר, כיוון שלפיד אינו מדקלם כמו פתי את שקרי תעמולת חמאס ואינו מפיץ את עלילות הדם על מדינת ישראל ואינו מטיף לעריקה מהמלחמה, אין הבדל בינו לבין "הצל".
זו טיבה של פנאטיות. זה חוק הרדיקלים השלובים. מבחינת השוקניסטים, אין שום מרחב עמדות בין הגישה האנטי ציונית הקיצונית שלהם, לבין הקצה הפשיסטי של הימין. מי שאינו שוקניסט הוא כהניסט. כל מה שבאמצע, כלומר 90% מהציבור, לא קיים בעבורם.
* המלצת קריאה – המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת, היא למאמרם של דני אורבך, יגיל הנקין, יונתן בוקמן ויונתן ברוומן ב"הארץ": "איש לא יודע כמה אנשים נהרגו בעזה." בגיליון הבא אכתוב על המאמר בהרחבה.
* מעלילים על היועמ"שית – שעה שהימין משתלח ומתגולל בגסות ביועמ"שית ובפצ"רית, באזור חיוג שוקן, שם כביכול מגינים עליהן, מעלילים עליהן עלילת דם.
היועמ"שית היתה שותפה בכל ישיבות הממשלה והקבינט לאורך כל המלחמה, היתה שותפה לכל הדיונים וההתייעצויות, וכל ההחלטות קיבלו ממנה את הגיבוי המשפטי המלא. הפצ"רית הייתה שותפה בכל ישיבות המטכ"ל ובכל הדיונים על ניהול המלחמה, ונתנה גיבוי משפטי מלא לכל הפקודות.
המנוולים שמעלילים על צה"ל פשעי מלחמה, כביכול, פשעים נגד האנושות, הרעבה וג'נוסייד, שהשופר שלהם הוא השוקניה, מאשימים את היועמ"שית והפצ"רית ב"פשעים" שהם טופלים על ישראל, כשהם מהדהדים את תעמולת חמאס.
* הליך בלתי תקין – דינה של הדחת היועמ"שית להתבטל בבג"ץ. ראוי כלל לא לדון בתוכן ההחלטה – לא בטענות המופרכות (ברובן) כלפיה ולא בתגובה הנכונה (ברובה) שלה. יש לפסול את ההדחה כיוון שנעשתה בהליך בלתי תקין ובלתי חוקי. הדחת היועמ"שית חייבת לעבור את ועדת גרוניס. הממשלה יודעת זאת. אבל כיוון שהממשלה מעריכה, כנראה בצדק, שהסיכוי לאישור ועדת גרוניס נמוך, היא שינתה את הכללים באמצע המשחק, הקימה ועדת לינץ' של שרים שמראש השתלחו בה בגסות וקראו להדחתה, לתהליך של "שימוע" כביכול, והביאו "המלצה" לממשלה. הממשלה נהגה כאספסוף. ברגע שההליך עקום כל כך, די בו כדי לפסול את ההחלטה, ללא כל התייחסות לתוכן.
אם יפעלו באופן תקין, ובתהליך חוקי יחליטו להדיח אותה, ותהיה עתירה נגד ההדחה – או אז יהיה מקום לדיון על הסיבות להדחה.
* בלימה כפולה בסוריה – מספר ההרוגים הדרוזים המאומתים בטבח במחוז סווידה הוא כמעט 1,000 ויש עוד מאות נעדרים, שוודאי חלקם הרוגים. המיספרים קרובים בהיקפם לטבח 7 באוקטובר, אבל בהשוואה לגודל האוכלוסייה הדרוזית בסוריה (כנראה קרוב למיליון), מדובר בממדים גדולים בהרבה.
שלטון אל ג'ולאני הוא שלטון טרור ג'יהאדיסטי קנאי, ברוח אל-קאעדה בואך דאעש. נכון, אין היום דריסת רגל לחיזבאללה ולאיראנים בסוריה, ואלו חדשות מצוינות. אבל התחליף אינו טוב יותר. בתקופת מלחמת איראן עיראק, המלחמה בין שלטונו הרצחני של סדאם חוסיין לבין איראן בהנהגת חומייני אחרי המהפכה, מדיניותה של ארה"ב בהנהגת רייגן ובוש האב, היתה הצורך לבלום את שני הניצים, כי כל אחד מהם מסכן את האינטרסים האמריקאיים, את המזה"ת ואת שלום העולם. מדיניות זו נקראה "הבלימה הכפולה".
הגישה שלנו כלפי סוריה צריכה להיות של בלימה כפולה – לא לאפשר התייצבות על גבולותינו לא של הקנאים השיעים ולא של הקנאים הסונים. עלינו לעמוד על כך שכל השטח שמדרום לדמשק יהיה מפורז.
* המלחמה שממנה הם אינם משתמטים – כותרת ענק מעטרת את העמוד הראשון בעיתון החרדי "יתד נאמן", מרוחה לכל רוחב הדף באותיות של קידוש לבנה: מלחמה.
זו לא כותרת העיתון בשמונה באוקטובר. זו גם לא כותרת המתייחסת להחלטה הקבינט על המשך המלחמה. מה איכפת להם מהמלחמות שלנו? איך אמר גולדקנופף? כל אחד והחבילה שלו. הכותרת הזו היא הכרזת מלחמה נגד מדינת ישראל, נגד ביטחון ישראל. זו המלחמה למען ההשתמטות. מלחמת: תמותו ולא נתגייס.
* כמו אחיהם בגולני – יש בשבוע הקשה הזה גם חדשות טובות. התמונות ממסע הכומתה וסוף מסלול ההכשרה של חטיבת החשמונאים מרוממות רוח. טוב לראות אותם כישראלים אמיתיים, כמו אחיהם בגולני ובצנחנים, בגבעתי ובנח"ל. חי"רניקים לכל דבר.
אבל זה לא אותו הדבר. הבחור שהולך לצנחנים או לגבעתי, הולך על פי הנורמות של הסביבה שבה הוא חי, בעקבות אביו או אחיו או שכנו שהלך למסלול כזה. הבחור החרדי הולך נגד הנורמה בסביבה שלו, שמנהלת מלחמת חורמה נגד הגיוס. עצם הבחירה שלו להתגייס, מבטאת גבורה של ממש. כאשר אריה דרעי קורא לבחורי הישיבות לא להתפתות ולהתגייס, ניתן להבין שהוא נלחם נגד מגמה בקרב הצעירים, לעבר הגיוס.
עלינו לסייע לצעירים הללו למרוד ברבנים ובעסקנים, ולהשתחרר מתלותם בהם. התלות הזאת מנציחה את החולי של החברה החרדית, השוקעת במדמנת הגלות (כשפיזית גופם בא"י), ההשתמטות, הניוון, הבערות, הבטלה והעוני. המאבק נגד ההשתמטות הוא מאבק למען אחינו החרדים, כדי לרפא את חברתם החולה. לא תעמוד על דם רעך – זו מחויבות של שני הצדדים.
* אם כל חטאת – במכתב ששלח מנחם פרוש, מי שהנהיג שנים רבות את אגודת ישראל ואביו של השר לשעבר מאיר פרוש, לחיים ישראלי, מבכירי מערכת הביטחון ומי שהיה יועצו הקרוב של בן גוריון (תצלום המכתב מופיע באוטוביוגרפיה המרתקת של צביקה צמרת "מארץ הצביקה לארץ הצבי", שאותה אני קורא בהנאה רבה), הוא סיפר לו שאביו, משה פרוש, ממנהיגי אגודת ישראל בשנות הקמת המדינה, אמר קדיש על בן גוריון לאורך השנה שלאחר פטירתו.
על מה ולמה? לא על הקמת המדינה. לא על העלייה הגדולה. לא על יישוב הנגב. לא על בניין צה"ל. "הוא עשה זאת בזכות ההסדר לדחיית גיוסם של אלה שתורתם אומנותם. בזכות ההסדר זכינו שבארץ ישראל קיימים כיום מרכזי תורה שמאז תקופת סורא ופומפדיתא [כך במקור, נכון לכתוב פומבדיתא. א.ה.] לא היתה התורה נפוצה כאן כמו בימינו, וזאת בזכות ההסדר שמר בן גוריון קבע."
מנחם פרוש עצמו השתתף באחד המפגשים המכריעים עם בן גוריון בביתו, בתחילת מלחמת השחרור, שבו ב"ג הסכים לוותר. הוא מספר איך בן גוריון, בתחילת השיחה, התנגד בכל תוקף. "שעה שלמה דיבר בכעס וצעק, עד כדי כך שמפעם לפעם ירדה אשתו מרת פולה ע"ה מהקומה העליונה ואמרה דוד, מה אתה צועק עליהם, הרי הם נראים כמו סבא שלך. והוא המשיך בזעם." אבל לבסוף התרצה וביקש מהם שיציעו הצעה מעשית.
במכתב נאמר מה היה הנימוק לבקשת הפטור. אמר שותפו לשיחה הרב איצ'ה מאיר לוין (מנהיג אגודת ישראל ושר הסעד הראשון) ביידיש לבן גוריון: "אני בא מפולניה אחרי השואה האיומה, שנחרבו מרכזי התורה והחסידות והעולם נשאר שומם, וכאשר אנחנו זוכים לבנות כאן בארץ הקודש מחדש, תן לנו את יבנה וחכמיה ליצור כאן ולשמור על הגחלת שתהבהב ותחזיק אותה." ולצד זה הוסיף איום: "אם לא תוכל להסדיר שבנינו יוכלו להמשיך ללמוד, לא נוכל לחיות כאן בארץ ונאלץ לעזוב את הארץ."
הסיפור הזה מסביר מה היתה הבקשה מבן גוריון, מה היו טעמיה, ומה שיכנע אותו. הם לא אמרו לו ש"תורה מגנא ומצלא" ולכן היא שומרת על עם ישראל יותר מהשירות הצבאי. הם לא אמרו לו שהשירות הצבאי יקלקל את הבנים שלהם ויעביר אותם על דתם. הם אמרו דבר אחד. מרכזי התורה החרדיים חרבו בשואה. אנחנו רוצים לחדש אותם כאן. שחרר כמה עילויים מבנינו כדי שישקמו את עולם לתורה. והטיעון הזה, של מי שנראים כפי שנראה סבא שלו, פרטו על נימים עדינות בנפשו של בן גוריון, והוא השתכנע.
אבל מה היה ההסדר? דחיית שירות ל-400 עילויים כדי שישקמו את עולם הישיבות החרדיות. אבל כבר ב-1993 כתב מנחם פרוש לחיים ישראלי, שעולם הישיבות החרדיות הוא הגדול ביותר מאז הישיבות הגדולות של בבל, והתורה מעולם לא היתה נפוצה כבימינו. מאז שנכתב המכתב חלפו עוד 32 שנים, ועולם הישיבות גדול הרבה יותר. עתידו מובטח ולכן אין עוד צורך בפטור הזה. ובטח לא בפטור גורף. הפטור היה ל-400 עילויים לשנים ספורות כדי לשקם את הישיבות. אגודת ישראל עצמה קראה לצעיריה להתגייס לצה"ל, זולת אותו קומץ עילויים. היום כבר אין צורך באותם עילויים כי לא צריך להציל את עולם הישיבות שחרב בשואה. ובטח לא פטור גורף ומוחלט לכל המגזר החרדי.
החטא הקדמון, אם כל חטאת, היה כניעתו של ב"ג והסכמתו לפטור הזה. היה עליו לומר להם, שאת עולם הישיבות הם ישקמו עם בני העשרים (אז השירות היה שנתיים) ומעלה, אחרי שחרורם מצה"ל. בן גוריון טעה טעות חמורה, ולימים התחרט עליה בפומבי. החטא הבא היה של בגין, שעם הקמת הקואליציה שלו עם אגודת ישראל ב-1977, אמר שבמדינת היהודים לא תהיה מכסה ללומדי התורה, ונתן פטור גורף. וגם הפטור הזה, נועד רק למי שבאמת לומד. והידרדרנו למצב הנוכחי שמגזר שלם, שחלקו בחברה הישראלית גדל מאז לאין שיעור, משתמט בהמוניו מהמלחמה על הקיום, שעה שביטחון ישראל זקוק נואשות לעוד עשרות אלפי חיילים; מגזר שהפך את ההשתמטות לתורה חדשה, שמפלגותיו ממוקדות אך ורק בהנצחת ההשתמטות גם כאשר הן יושבות בממשלה שמנהלת את המלחמה הקשה הזאת, וגם הטבח הנורא ב-7 באוקטובר וגם המלחמה המתמשכת והעקובה מדם, וגם ההקרבה העצומה של הציבור הישראלי, לא מזיזות להם, והם אטומים כל כך. וגם כאשר ליד עולם הישיבות שלהם קם בישראל עולם ישיבות ציוני, שאינו רק מתפלפל אלא לומד תורה שמביאה לידי מעשה, שמגשים בגופו את ציוויי התורה על מלחמת מצווה, על כל ישראל ערבין זה בזה, על "לא תעמוד על דם רעך," על "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" גם אז המגזר החרדי מתחפר בסרבנותו ובהשתמטותו.
כשבן גוריון נתן את הפטור, הוא לא העלה על דעתו לאן זה ידרדר. היום צריך לתקן את טעותו. יש לבטל לחלוטין את הסדר "תורתו אומנותו" ולבצע ניתוח חד וכואב שינתק לחלוטין את המגזר המשתמט מעטיני תקציב המדינה. כשכל המגזר החרדי יתגייס לצה"ל, יש לאפשר הקמת ישיבות הסדר חרדיות, יחידות כמו חטיבת חשמונאים שמשלבות לימוד תורה עם הפעילות הצבאית ועוד. ואולי גם מעמד של תלמידי תורה מצטיינים, כפי שיש אמנים וספורטאים מצטיינים. 300 עילויים, 100 בכל שנתון, שיעשו שירות כמו הספורטאים המצטיינים, בתפקיד עורפי שיאפשר להם ללמוד תורה בשאר היממה.
* האם שרון היה כל כך טיפש? – עקירת גוש קטיף, או בכיבוסית "ההתנתקות", היא בכייה לדורות. זה היה פשע מבחינה ציונית ואיוולת ביטחונית ומדינית, והיא נעשתה בדרך לא דמוקרטית, ויצרה קרע חמור בעם.
אבל טענה אחת של מתנגדי העקירה היתה מופרכת בשעתה והיא מופרכת גם היום – הטענה שהסיבה להחלטתו של שרון היתה החקירות הפליליות נגדו. הטענה מתבססת על הנחה מרושעת ושקרית, כאילו הפרקליטות היתה נותנת לשרון הנחה כלשהי בגלל מדיניות זו או אחרת, ועל הנחה אינפנטילית ששרון היה עד כדי כך טיפש, שהוא חשב שיקבל איזו הנחה בגלל ההתנתקות. הוא לא.
האמנתי לו אז ואני מאמין לו גם היום, שהוא חשב שהצעד נכון וטוב לישראל. הוא טעה בגדול והטעות הזאת עלתה ועולה לנו עד היום במחיר דמים כבד.
* לא בשמיים – כמדי שנה, מאז שנות התשעים, אני הולך לכנס "לא בשמיים" בגליל העליון – חגיגת לימוד ישראלית יהודית, שבעבר התקיים בכפר בלום ולפני כ-13 שנים, בין השאר ביוזמתי, עבר למכללה האקדמית תל-חי. פעמים רבות הרציתי בו, ושנים אחדות הייתי בצוות ההיגוי שלו. בשנה שעברה לא התקיים הכנס. הגליל העליון היה אזור תחת אש. לכן, החזרה השנה לתל-חי הייתה בעבורי בעלת מסר של תקומה ושל אף-על-פי-כן. לצערי, הצלחתי לפרגן לעצמי רק יום אחד מתוך השלושה. לא הרצתי אלא רק נהניתי מהרצאות ומופע. ונהניתי מאוד.
השתתפתי בארבעה אירועים. הרצאה של פרופ' אביגדור שנאן "הגליל אנשיו ורוחו" שעסק במדרשי אגדה גליליים, מהתקופה שמרכז החיים היהודיים היה בגליל (במאות השנים שלאחר מרד בר-כוכבא). לפני ההרצאה אמר לי אביגדור: "לךָ אין לי מה לחדש." תודה על המחמאה, אבל הוא בהחלט חידש לי.
לאחר מכן הלכתי למופע של מקהלת הגליל העליון: ״עונג שבת״ – שירים ופיוטים מעדות ישראל השונות, בעיבודים קסומים של מיטב המלחינים.
האירוע השלישי היה הרצאה של פרופ' תמר וולף מונזון "פְּרוֹלֵיטָרִים בְּיִשְׂרָאֵל קָרְאוּ לִי לִהְיוֹת פַּיְּטָנָם" – אורי צבי גרינברג וחלוצי העלייה השלישית.
האירוע האחרון היה הרצאה של הרב אלחנן ניר: השפעת החסידות על השירה העברית: הרבי מחב"ד, שלונסקי וזלדה. האמת היא שבניגוד לכותרת לא דובר על השפעת החסידות על השירה, אלא על הקשר האישי העמוק בין הרבי מלובביץ' לבת דודתו המשוררת זלדה, ולחבר ילדותו הקרוב וקרוב משפחתו אברהם שלונסקי. היה מעשיר ומלמד, נהניתי מכל רגע.
* המושבה היהודית הראשונה – כותרת ב"ידיעות אחרונות": "כשאיינשטיין ביקר במושבה היהודית הראשונה". תחתיה תמונות מרגשות מביקור של אלברט איינשטיין בראשון לציון ב-1923, כאשר מיספר פעמים מוגדרת ראשל"צ המושבה העברית הראשונה.
הכתבה מדייקת בציון מועד הקמתה של ראשון לציון – 1882. אלא שפתח תקווה קדמה לה ב-4 שנים. פ"ת נוסדה ב-1878, וזכתה בדין לכינוי "אם המושבות".
* לו הייתי פיראט – כשבני אסף היה כבן שלוש, הוא ראה אותי קורא את ספרו של משה דיין "לחיות עם התנ"ך".
תמונת האיש עם הרטייה שעל השער סיקרנה אותו והוא שאל אותי מי האיש. השבתי לו ששמו משה דיין והוא היה המפקד של סבא אריק (חמי, אריק שליין, לחם במלחמת השחרור בגדוד הקומנדו 89 תחת פיקודו של דיין). אסף הגיב בתדהמה:
"לא ידעתי שסבא היה שודד ים".
אגב, אילו הוא שאל אותי אם דיין היה שודד ים, התשובה הנכונה היתה: כן ולא. כן שודד, לא ים.
* ביד הלשון: "אורנים" גדול / קטן – בשיחה בין עקיבא נוביק וסולימן מסוואדה ברשת ב', לקראת ישיבת הקבינט, שבה נדונו שתי חלופות להמשך המלחמה, הם הגדירו אותן "אורנים גדול" ו"אורנים קטן".
תוכנית "אורנים" היא תוכנית שנהגתה בצה"ל לאחר מבצע "ליטני", למלחמה למיטוט אש"ף בלבנון. התוכנית נהגתה כאשר רפול היה הרמטכ"ל ועזר ויצמן שר הביטחון, ומאוחר יותר אומצה בידי אריק שרון, עם מינויו לתפקיד שר הביטחון. התוכנית כללה את כיבוש ביירות כדי לעשות סדר חדש בלבנון, חבירה לפלנגות הנוצריות והשלטתן על לבנון, גירוש צבא סוריה מלבנון וגירוש אש"ף לירדן.
משהתוכנית נדחתה בידי הממשלה, נבנתה תוכנית חלופית, מצומצמת יותר, וכך תוכנית "אורנים" המקורית קיבלה את הכינוי "אורנים גדול" והתוכנית החלופית – "אורנים קטן".
תכנית "אורנים קטן" התמקדה בהרחקת אש"ף בדרום לבנון, עד מרחק 40 ק"מ מהגבול.
התוכנית שאושרה היתה "אורנים קטן", אך באופן זוחל בוצעה תוכנית "אורנים גדול" ברובה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
זה לא מונח מופשט. זה לא רק רעיון. זה מונח מוחשי מאוד, שאנו יודעים בדיוק בדיוק איך הוא נראה. ראינו אותו, לפני 22 חודשים.
ב-7 באוקטובר ניתן לנו לראות איך נראית פלשתין חופשית. למשך יום אחד פיסה קטנה מפלשתין הייתה חופשית. בארי היתה פרי. שדרות היתה פרי. ניר עוז היתה פרי. מתחם הנובה היה פרי. כפר עזה היתה פרי. נתיב העשרה היתה פרי. ראינו. למדנו. ראינו מה קרה ביום אחד ואנו מבינים מה היה קורה בשבוע, בחודש, בשנה. ראינו איך נראים בארי, כפר עזה וניר עוז החופשיות ואנו יודעים איך תיראה ירושלים חופשית איך תיראה תל-אביב חופשית, איך תיראה חיפה חופשית.
פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי, פלסטיין וויל בי בארי.
* להתייצב מאחורי הלוחמים – הדבר הנכון לעשות כעת, הוא להציע הצעה להפסקת המלחמה תמורת שחרור החטופים, בתנאים סבירים, שיש עליהם הסכמה לאומית רחבה, שיוסכמו יחד עם האופוזיציה. חשוב ליצור קונצנזוס גם על הקווים האדומים, כדי שהאופוזיציה תגבה את הממשלה אם התעקשות על אותם תנאים, אם חמאס ידחה אותם, תכשיל את העסקה. אם חמאס יסכים להצעה, היא תבוצע. אם חמאס ידחה את ההצעה, ישראל תתקוף בכל העוצמה, בקונצנזוס לאומי.
לצערי, אין זה הכיוון שהממשלה בחרה. זו טעות. אולם משהפור נפל, והוחלט לחדש את המלחמה, על כל פטריוט ישראלי להתייצב מאחורי ההחלטה ולתת גיבוי מוחלט לצה"ל ולבנינו הלוחמים.
הניסיון לעשות דה-לגיטימציה להחלטה, או דה-לגיטימציה לממשלה ומכאן דה-לגיטימציה להחלטותיה, הוא סכנה לדמוקרטיה ולביטחון המדינה. זו החלטה לגיטימית לחלוטין. זו בחירה בדרך אחרת מזו שאני מאמין בה, ואני מקווה שבדיעבד יתברר שאני טעיתי, כיוון שכל רצוני הוא שהפעולה תצליח ותשיג את יעדיה. אך מי שסבור שדרך שונה משלו היא בלתי לגיטימית, אין לו מושג מהי דמוקרטיה.
התירוץ לדה-לגיטימציה, לפיו משמעות ההחלטה היא הגשמת שאיפת הימין הרדיקלי לכיבוש קבע וטרנספר של הפלשתינאים מעזה, חסר שחר. נכון שאלה, שזה חלומם, תומכים בהמשך המלחמה. אגב, הם הצביעו בקבינט נגד ההחלטה, שאינה מוליכה למימוש מטרותיהם. אבל אותם גורמים תמכו ביציאה למלחמה ב-8 באוקטובר. אז גם ההחלטה ההיא לא היתה נכונה ולא היתה לגיטימית? הרי אלה שטוענים זאת תמכו ביציאה למלחמה. שאלות כמו כיבוש קבע, התיישבות וטרנספר אינן קשורות להחלטה, אלא לדיון על היום שאחרי. כדי להגיע ליום שאחרי, צריך להביס את חמאס. מן הבחינה הזאת, לא צריך להיות הבדל בין מי שתומכים בכיבוש קבע והתיישבות ברחבי עזה, למי שתומכים בנסיגה לקווי 7 באוקטובר. המחלוקת על היום שאחרי, אינה צריכה להשפיע על התמיכה המלאה בהכרעת חמאס.
המלחמה היום צודקת בדיוק כפי שהיתה ביומה הראשון. המטרות שהיתה עליהם הסכמה לאומית מלאה, טרם הוגשמו. אפשר להתווכח על הטקטיקה, על סדרי קדימויות, אבל דה-לגיטימציה להחלטה היא מעשה חמור ביותר, וחמור יותר ממנה הוא הניסיון למנף את הדה-לגיטימציה כדי להסית לסרטן העריקה מן המלחמה, שהיא מעשה בגידה.
* סנגוריה על בני פלוגתא – כפי שכתבתי מיספר פעמים, אני בעד שחרור החטופים גם במחיר הפסקת המלחמה (אך אני תומך בחידושה מאוחר יותר, כדי לממש את המטרה של מיטוט חמאס).
אני רוצה ללמד סנגוריה על בני הפלוגתא שלי, שדעתם שונה ואף הפוכה משלי. הדה-לגיטימציה לעמדה המצדדת בהמשך המלחמה ומתנגדת לעסקה, והצגת המצדדים בה כמפקירי החטופים, כ"הזויים" ו"משיחיים" לחלוטין אינה מקובלת עליי.
יש הרבה צדק ואמת בעמדתם. הדאגה שלהם היא מפני ההשלכות העתידיות של העסקה – עידוד חטיפת ישראלים, בארץ ובחו"ל, מתוך הבנה שזו הבטן הרכה שלנו, ואמצעי לסחיטתנו. מדובר בשחרור סיטונאי של מחבלים ורוצחים, למרות ניסיון העבר שרבים מהם חוזרים לטרור, כולל מחבלים בכירים שעלולים למלא את השורות שהתרוקנו בהנהגת חמאס, בעקבות חיסול רוב חבריה. והפעם, לראשונה, כבר אין המדובר רק בסחיטת שחרור מחבלים, אלא גם בסחיטת תנאים מדיניים. ומה יקרה בפעם הבאה, כשיחטפו ישראלים וידרשו הישגים מדיניים שיפגעו בביטחון המדינה? סיבה נוספת להתנגדות לעסקה, היא המחויבות שלנו למטרה של מיטוט חמאס, שהיה עליה קונצנזוס רחב, מקיר לקיר.
דעתי שונה. אילו הערכתי שיש סיכוי גבוה להשגת מטרות המלחמה בטווח הקרוב, גם אני הייתי מתנגד לעסקה. אבל הסיכוי לכך נמוך, ומצבם הפיסי של החטופים נורא, והחשש לחייהם אמיתי ומוחשי. בנוסף לכך, השחיקה של כוחות המילואים והסדיר, מחייבת פסק זמן. המלחמה הזאת ממושכת מאוד, ומחיר התארכותה כבד. אני מאמין שניתן היה לפעול אחרת ולהכריע את חמאס בזמן קצר בהרבה. מלחמת הדשדוש היא כישלון חרוץ של ישראל. החטופים, אזרחים שהופקרו בידי המדינה ונחטפו מבתיהם, ממיטותיהם או מבילוי במסיבה, אינם צריכים לשלם בחייהם על כשלי המדינה. לא בטוח שיש פרטנר לעסקה כזאת, אבל חובתנו להציע אותה, ואם היא תדחה, לחדש בהסכמה לאומית רחבה את המלחמה במלוא העוצמה.
אבל העמדה האחרת לגיטימית. אין זו מחלוקת בין עמדה צודקת לעמדה שגויה, בין עמדה מוסרית לעמדה בלתי מוסרית, אלא בין שתי עמדות צודקות ונכונות. הצגת העמדה האחרת כבלתי לגיטימית – בלתי לגיטימית.
* מחלוקת לשם שמיים – מחלוקת בפורום מטכ"ל היא דבר חיובי. רצוי שיהיו ויכוחים בפורום. אחידות מחשבתית יוצרת קונספציה, שהכול משועבדים לה, וכבר פעמיים לפחות בתולדות המדינה היא המיטה עלינו פורענויות.
הדלפה מפורום מטכ"ל מסכנת את ביטחון המדינה. הדלפה בזמן מלחמה מסוכנת שבעתיים. אישור הצנזורה על פרסום ההדלפה הוא שיקול דעת לקוי.
* שהות של חודשיים – על פי החלטת הממשלה, שסמוטריץ' ובן גביר התנגדו לה, רק בעוד כחודשיים יחל שלב הכיתור, שקודם לשלב הכיבוש.
במשך חודשיים יש המון זמן להניע את האוכלוסייה האזרחית למתחמים הומניטריים, שנועדו להגן על חייהם ולהוציאם ממעגל המלחמה. מי שאחרי חודשיים יעדיף להישאר באזור הקרבות, יישא באחריות לתוצאות החלטתו.
במשך חודשיים ניתן להפעיל לחץ כבד ביותר על חמאס להסכים לעסקה סבירה. אבל אם הלחץ יופנה לעבר ישראל, ובעיקר אם לחץ כזה יבוא מבפנים, אין סיכוי שחמאס יתפשר.
* דרך הפעולה העדיפה – קיתונות של לעג הורעפו עליי אחרי שהבעתי את כמיהתי לחילוץ החטופים בפעולה צבאית. גאון אחד הזכיר לי ש"סייג לחכמה – שתיקה," כלומר מוטב שאשתוק, וכך לא יראו כמה אני טיפש. ועל מה ולמה כל הלעג? "מה, אתה לא יודע שהחטופים במנהרות, ושאף חטוף לא חולץ עד היום ממנהרה?" וואלה. איך לא חשבתי על זה קודם?
אני יודע גם יודע. החטופים במנהרות ואף חטוף לא חולץ עד היום ממנהרה. ברשומה, שכתבתי בנדון, לא קראתי לחלץ את החטופים בפעולה, אלא ביטאתי משאלה, שבעצמי הגדרתי אותה "פנטזיה", אך הוספתי שאיני מוכן לוותר על הפנטזיה. הגדרתי את התנאים לפעולה – מודיעין טוב ותוכנית מבצעית בעלת היתכנות גבוהה להצלחה. בלי אלה, אין לצאת לפעולה.
האם אני יודע שיש היתכנות כזאת? לא. אבל אני גם לא יודע שאין היתכנות. אני יודע שחובתו של צה"ל לחפש כל דרך ליצירת שיטת פעולה לחילוץ כזה. אם אינם מחפשים, הם מועלים בתפקידם. בניגוד לחכמים הגדולים שיודעים שאי אפשר, אני יודע שכך אמרו גם על חילוץ החטופים מאנטבה, גם על חילוץ החטופים מ"סבנה". האם מישהו מאתנו העלה על דעתו פעולה כמו מתקפת הביפרים?
אז למה להיות קטני אמונה באשר ליכולת לחלץ את החטופים מן המנהרות?
איני טוען שאין מקום לעסקה, אלא רק לחילוץ. תמכתי בעסקה הראשונה ובעסקה השנייה וגם היום אני בעד עסקה. אבל חובת צה"ל לחפש כל דרך לחילוץ, ואם הדבר אפשרי, זו חייבת להיות דרך הפעולה העדיפה.
* עכשיו באים? – את עזה צריך היה לכבוש בתחילת המלחמה. אז היה לכך קונצנזוס מקיר לקיר.
[אהוד: חבל שאינך מוזמן לישיבות הקבינט הביטחוני המצומצם לתת עצות, בייחוד לאור תמיכתך, יחד עם שקמה ברסלר, ב"הפגנות המחאה" נגד "הממשלה המושחתת", בלשונך].
* חאלד משעל עדיין חי.
* כתובת הזוועה – שר בישראל מצטלם ליד כתובת הזוועה, תרגום לעברית של מה שצעקו על אבותינו – זו חרפה. לטענתו, הוא לא שם לב לכתובת. נניח. אז לפחות תתנצל על כך שהצטלמת, גם אם לא במודע, ותוקיע את הנבלים המנוולים, בני העוולה, שכתבו אותה.
ההבדל בינו לבין ראש הכנופייה הולך ומצטמצם.
* טעיתי – אחרי טבח 7 באוקטובר, גם בחלומותיי השחורים ביותר לא העליתי על דעתי שבחמישים השנים הקרובות יהיה אפילו טינופת אחד שיתמוך בעריקה מהמלחמה. לא ייאמן, אולם אחרי פחות משנתיים, שיח העריקה הפך לשיח לגיטימי, כמעט מיינסטרימי.
עריקה ממלחמה היא בגידה.
* חוב היסטורי – מצער מאוד שגרמניה, שמרבה להצהיר על החוב ההיסטורי שלה לעם היהודי, שהוא הבסיס ליחסים המיוחדים עם מדינת ישראל, מטילה אמברגו נשק על המדינה היהודית, כדי להקשות עליה להגן על עצמה מפני ממשיכי הנאצים.
* תנועת מלקחיים – ב-7 באוקטובר תקף אותנו חמאס בתנועת מלקחיים. מצד אחד, מתקפת הטבח ההמוני, האונס ההמוני, החטיפה ההמונית, הצתת הבתים והביזה ביישובי הנגב המערבי, יחד עם ירי עשרות אלפי רקטות על האוכלוסייה האזרחית בישראל. מצד שני, מתקפת דה-לגיטימציה לישראל ברחבי העולם, במימון מדינת האוייב "המורכבת". כבר ב-7 באוקטובר החלה המתקפה. בו ביום, צצו בכל העולם אנטישמים מחוריהם, בהשראת הטבח שהצית את דמיונם, להפגנות נגד ישראל ובקריאה להשמדתה "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי". כבר באותו יום, של מתקפת ג'נוסייד עלינו, הם החלו להכחיש את הטבח ולהאשים את ישראל בג'נוסייד. כבר באותו יום החל גל אנטישמי אלים שלא היה כדוגמתו מאז השואה. כבר באותו יום החל מסע הדה-לגיטימציה לזכותה של ישראל להגנה עצמית.
בקרב על התודעה ישראל משותקת. הייתה תחושה שאחרי 7 באוקטובר אין צורך בהסברה, הרי כעת, אחרי השבת השחורה, הכול ברור, מה צריך להסביר? אבל שנתיים של שיתוק, לצד שנתיים של קמפיין תעמולה אפקטיבי ברוח גבלס ועלילות דם בלתי פוסקות עשו את שלהם, כבשו את העולם, כאשר שיא המהלך היה קמפיין הפייק "הרעבה".
האסון הגדול הוא שגם בתוכנו, בקרב אזרחי ישראל, רבים נהו אחרי הקמפיין האנטישמי הבזוי, אימצו את עלילת הדם; יש שעשו זאת בציניות מקפיאת דם למען השגת רווח פוליטי, כמו מר "הורגים ילדים כתחביב," ויש סתם אידיוטים שימושיים וחלשי אופי שנתנו למכבש לדרוס את תודעתם.
זה ההישג הגדול ביותר של חמאס מאז 7 באוקטובר. היכולת לפצל ולפלג את החברה הישראלית במקום שתהיה מאוחדת ומלוכדת במלחמה על הקיום, למיטוט צבא הטרור הרצחני שקם עליה (וכמובן יש חלק גדול בפילוג העם לתעלולי הממשלה המושחתת הזאת, וראש הממשלה שנבנה מ"הפרד ומשול"). היכולת לערער את האמונה בצדקת דרכנו. הם רואים איך מאבק למען שחרור החטופים נחטף בידי מאבק להדהוד תעמולת החוטפים. הם רואים איך הצלחת תעמולת הזוועה שלהם גורמת להסתה בישראל לעריקה בוגדנית מהמלחמה. האם הם יכלו לזכות לניצחון גדול מזה? וככל שהם רואים את התופעה הזאת מתגברת, למה שישחררו את החטופים? למה שיסכימו לעסקה? תעמולת חמאס על ג'נוסייד, הרעבה, פשעים נגד האנושות וכו', היא המשך 7 באוקטובר. מי שמהדהד את השקר – שותף.
* לא רק הרעבה – זה לא רק הרעבה וג'נוסייד, אלא גם אפיית מצות מדמם של ילדים פלשתינאים.
* הם לא נתנו מקלט לאף ילד – בעשרים השנים שבהן עזה היתה אמורה להפוך לסינגפור של המזרח התיכון, בעקבות ההתנתקות – במקום לבנות את עזה, הם בנו את עזה תחתית; מערך התת-קרקע הגדול בעולם, בפער. עזה תחתית יכלה לשמש מקלט לעשרות אלפי אזרחים עזתים, אולי מאות אלפים, במהלך המלחמה. אבל מחבלי חמאס, ששוהים במנהרות, לא הכניסו אפילו אזרח אחד, אישה אחת, ילד אחד למנהרות, כדי להגן עליו.
האסטרטגיה שלהם היא לשמר את עצמם ואת כוחם, ולהסתתר מאחורי אזרחים וילדים ככלי במלחמה התודעתית נגד ישראל וככלי לפלג ולשבור את החברה הישראלית.
הם לא נתנו מקלט לאזרחים ולילדים, שכן תפקידם של הללו להיות מגינים אנושיים שלהם. הם לא נתנו להם מקלט, בדיוק כפי שהם בזזו את האוכל שנשלח להם, בדיוק כפי שהם ירו באזרחים בדרכם לאזורי חלוקת המזון. זה האויב שעמו אנו מתמודדים. הרע המוחלט. חבל שכל כך מהר שכחנו.
* סקופ – 7 באוקטובר.
באמת. היה אירוע כזה. זה אירוע אמיתי.
* חפים ממוסר – מהו מוסר? היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. ב-7 באוקטובר נגלה לנגד עינינו, כמו בזמן השואה, הרע המוחלט. המלחמה בחמאס, היא מלחמת הטוב ברע, ברע המוחלט. מי שבמלחמה הזאת אינו מתייצב באופן מוחלט נגד הרע המוחלט, למעשה הוא מתייצב לצדו. הוא אדם בלתי מוסרי. מי שאינם תומכים במלחמת ישראל למיגור חמאס, כמוהם כמו הפציפיסטים שיצאו נגד המלחמה בגרמניה הנאצית. הפציפיסטים הללו היו אנשים חפים ממוסר.
* פג תוקף – תגובה שקיבלתי: "אתה פשוט לא יכול לקבל נפשית שהעולם מסתכל עלינו והגיע לשלב: 'אוקיי, תקפו אתכם, אבל שנתיים אחרי זה, הגזמתם'."
שאלתי את המגיב: "כמה זמן עד תפוגת זכותנו להגנה עצמית?"
וזו תשובתו: "כשהיריב חסר הכרה על הרצפה ואתה ממשיך להכות, טענת 'ההגנה העצמית', מאבדת תוקף. זה כרגע מה שהעולם רואה."
נדהמתי. זה שורש הבעייה. המגיב מגדיר את חמאס "יריב". יריב?! יריב הוא יריב פוליטי. יריב הוא יריב ספורטיבי. חמאס הוא אוייב. אבל הוא לא אוייב רגיל. יש הבדל בין אוייב לאוייב. כאשר אוייב מן הסוג של חמאס שוכב על הרצפה, ההגנה העצמית מחייבת להמשיך ולהכות בו ולהכות בו עד שייכנע או שימות. מה שיבוא קודם. ע"ע היטלר, 1945.
ה"יריב" ששוכב על הרצפה מחזיק בחמישים חטופים ישראלים ומסרב לשחרר אותם. הוא מסרב להתפרק מנשקו. הוא מסרב להיכנע. אין סיבה בעולם שניתן לו לקום מהקרשים.
ובאופן כללי – אם אנחנו לא נפנים שאין תפוגה ל-7 באוקטובר, העולם לבטח לא יבין זאת.
* נבהלו מעצמם – אחדים מחותמי עצומת האמנים חזרו בהם. מיד החלה מתקפה עליהם והצגתם כמי שנבהלו מהחרמות והביטולים, נכנעו ללחצים כלכליים, מה שמוכיח שהם סתם פחדנים מתקרנפים, שמוותרים על עקרונותיהם משיקולים כלכליים.
אני מפרש זאת אחרת. להבנתי, הם חתמו על העצומה בלי שקראו אותה בכלל. התקשרו אליהם וסיפרו להם שכל הברנז'ה חותמת על עצומה בעד הפסקת המלחמה ושחרור החטופים, אז יאללה, נחתום גם אנחנו. הרי אנחנו חלק מהעדר.
רק בעקבות הסערה הם טרחו לקרוא על מה חתמו, ומצאו שחתמו על פשקוויל שמעליל עלילת דם על מדינת ישראל ועל צה"ל, על החיילים שהם מופיעים בפניהם בהתנדבות, על הפצועים שהם מופיעים בפניהם בבתי החולים ובמחלקות השיקום, על החללים שאהבו אותם ומשפחותיהם הזמינו אותם לשיר בהלוויותיהם. הם לא נבהלו מהחרמות. הם נבהלו מעצמם. הם נבהלו לגלות שהם שותפים להצגת לוחמי צה"ל, שבזכותם אנו חיים, כפושעי מלחמה.
* נגד חרמות – במהלך מבצע "חומת מגן" (2002), פעולת המגן של ישראל לאחר רצח כ-1,500 ישראלים במתקפות טרור משטח הרש"פ, התראיינה הזמרת יפה ירקוני, ואמרה דברים בזויים ונתעבים, שפמפמו את עלילת הדם האנטישמית על "טבח" שכביכול נעשה בג'נין ואף השוותה את פעילות צה"ל לשואה.
בעקבות הדברים, היה גל של הודעות חרם עליה. פירסמתי אז מאמר תחת הכותרת "מה אשם 'האמיני יום יבוא'?" שבו יצאתי נגד החרם עליה, שהוא למעשה חרם על יצירתה, על שיריה. בדבריי התנגדתי עקרונית לחרם על אמנים, שהוא חרם על אמנותם ויצירתם.
מעולם לא החרמתי אמן בשל דעותיו, לא את הכהניסט אריאל זילבר, לא את פעילת השמאל הרדיקלי אחינועם ניני ולא אף אחד אחר. אני שולל את גל הביטולים והחרמות על חותמי עצומת עדר האמנים, שהעלילו עלילת דם על ישראל.
מי כן ראוי לחרם? מי שבעצמו מקדם חרמות, כדוגמת רוג'ר ווטרס.
* מחאה עם קווים אדומים – התסריטאי ופעיל המחאה בני ברבש אמור היה לנאום בהפגנה בראשל"צ במוצ"ש. נאומו בוטל בשל חתימתו על העצומה השערורייתית של עדר האמנים.
בביטול הנאום יש מסר חשוב מאוד של המחאה. מסר שיש למחאה קווים אדומים. מאבק למען עסקת חטופים – כן. הדהוד תעמולת הכזב של החוטפים – לא. מאבק למען סיום המלחמה – כן. הפצת עלילות דם על מדינת ישראל וצה"ל – לא.
המרגלת ענת קם פרסמה בשוקניה פשקוויל תמיכה בברבש וגינוי ביטול נאומו תוך השתלחות אישית באחראית על המחאה בראשל"צ. מן הסתם, מבטלי הנאום מבינים, שאין לחשוד במרגלת, שטובתה של ישראל משמשת נר לרגליה, ושהמתקפה שלה עליהם מוכיחה שהם עשו את הדבר הנכון.
* איינשטיין צדק – כיוון שאני נגד עריקה מהמלחמה ואיני מוכן להיות שופר של עלילות דם אנטישמיות, הגדירה אותי איזו גאון "ביביסט" ו"כהניסט".
והנה, היא מאוששת את אבחנתו של איינשטיין: "שני דברים הם אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית, ואני לא בטוח לגבי היקום."
מי שטוען שאני "ביביסט" ו"כהניסט", טוען למעשה, שהציונות היא ביביזם וכהניזם. הם באמת ראויים למחמאה המופרכת הזאת?
* קול אחד – פשקוויל המערכת של השוקניה משתלח ב"מרחב שבין יאיר לפיד ליואב אליאסי ('הצל')". לטענתו במרחב הזה "מותר להשמיע רק קול אחד."
כלומר, בכל המרחב שבין יש עתיד לבין מי שנמצא ימינה לבן גביר, כולם משמיעים אותה קול. קול אחד. אין הבדלים, אין מחלוקות, אפילו אין ניואנסים. ולא זו בלבד שבמרחב הזה יש רק קול אחד, כל קול אחר אסור בהם. ברור, הרי בתי הכלא מלאים במי שמעז לחשוב אחרת מ"הצל". כלומר, כיוון שלפיד אינו מדקלם כמו פתי את שקרי תעמולת חמאס ואינו מפיץ את עלילות הדם על מדינת ישראל ואינו מטיף לעריקה מהמלחמה, אין הבדל בינו לבין "הצל".
זו טיבה של פנאטיות. זה חוק הרדיקלים השלובים. מבחינת השוקניסטים, אין שום מרחב עמדות בין הגישה האנטי ציונית הקיצונית שלהם, לבין הקצה הפשיסטי של הימין. מי שאינו שוקניסט הוא כהניסט. כל מה שבאמצע, כלומר 90% מהציבור, לא קיים בעבורם.
* המלצת קריאה – המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת, היא למאמרם של דני אורבך, יגיל הנקין, יונתן בוקמן ויונתן ברוומן ב"הארץ": "איש לא יודע כמה אנשים נהרגו בעזה." בגיליון הבא אכתוב על המאמר בהרחבה.
* מעלילים על היועמ"שית – שעה שהימין משתלח ומתגולל בגסות ביועמ"שית ובפצ"רית, באזור חיוג שוקן, שם כביכול מגינים עליהן, מעלילים עליהן עלילת דם.
היועמ"שית היתה שותפה בכל ישיבות הממשלה והקבינט לאורך כל המלחמה, היתה שותפה לכל הדיונים וההתייעצויות, וכל ההחלטות קיבלו ממנה את הגיבוי המשפטי המלא. הפצ"רית הייתה שותפה בכל ישיבות המטכ"ל ובכל הדיונים על ניהול המלחמה, ונתנה גיבוי משפטי מלא לכל הפקודות.
המנוולים שמעלילים על צה"ל פשעי מלחמה, כביכול, פשעים נגד האנושות, הרעבה וג'נוסייד, שהשופר שלהם הוא השוקניה, מאשימים את היועמ"שית והפצ"רית ב"פשעים" שהם טופלים על ישראל, כשהם מהדהדים את תעמולת חמאס.
* הליך בלתי תקין – דינה של הדחת היועמ"שית להתבטל בבג"ץ. ראוי כלל לא לדון בתוכן ההחלטה – לא בטענות המופרכות (ברובן) כלפיה ולא בתגובה הנכונה (ברובה) שלה. יש לפסול את ההדחה כיוון שנעשתה בהליך בלתי תקין ובלתי חוקי. הדחת היועמ"שית חייבת לעבור את ועדת גרוניס. הממשלה יודעת זאת. אבל כיוון שהממשלה מעריכה, כנראה בצדק, שהסיכוי לאישור ועדת גרוניס נמוך, היא שינתה את הכללים באמצע המשחק, הקימה ועדת לינץ' של שרים שמראש השתלחו בה בגסות וקראו להדחתה, לתהליך של "שימוע" כביכול, והביאו "המלצה" לממשלה. הממשלה נהגה כאספסוף. ברגע שההליך עקום כל כך, די בו כדי לפסול את ההחלטה, ללא כל התייחסות לתוכן.
אם יפעלו באופן תקין, ובתהליך חוקי יחליטו להדיח אותה, ותהיה עתירה נגד ההדחה – או אז יהיה מקום לדיון על הסיבות להדחה.
* בלימה כפולה בסוריה – מספר ההרוגים הדרוזים המאומתים בטבח במחוז סווידה הוא כמעט 1,000 ויש עוד מאות נעדרים, שוודאי חלקם הרוגים. המיספרים קרובים בהיקפם לטבח 7 באוקטובר, אבל בהשוואה לגודל האוכלוסייה הדרוזית בסוריה (כנראה קרוב למיליון), מדובר בממדים גדולים בהרבה.
שלטון אל ג'ולאני הוא שלטון טרור ג'יהאדיסטי קנאי, ברוח אל-קאעדה בואך דאעש. נכון, אין היום דריסת רגל לחיזבאללה ולאיראנים בסוריה, ואלו חדשות מצוינות. אבל התחליף אינו טוב יותר. בתקופת מלחמת איראן עיראק, המלחמה בין שלטונו הרצחני של סדאם חוסיין לבין איראן בהנהגת חומייני אחרי המהפכה, מדיניותה של ארה"ב בהנהגת רייגן ובוש האב, היתה הצורך לבלום את שני הניצים, כי כל אחד מהם מסכן את האינטרסים האמריקאיים, את המזה"ת ואת שלום העולם. מדיניות זו נקראה "הבלימה הכפולה".
הגישה שלנו כלפי סוריה צריכה להיות של בלימה כפולה – לא לאפשר התייצבות על גבולותינו לא של הקנאים השיעים ולא של הקנאים הסונים. עלינו לעמוד על כך שכל השטח שמדרום לדמשק יהיה מפורז.
* המלחמה שממנה הם אינם משתמטים – כותרת ענק מעטרת את העמוד הראשון בעיתון החרדי "יתד נאמן", מרוחה לכל רוחב הדף באותיות של קידוש לבנה: מלחמה.
זו לא כותרת העיתון בשמונה באוקטובר. זו גם לא כותרת המתייחסת להחלטה הקבינט על המשך המלחמה. מה איכפת להם מהמלחמות שלנו? איך אמר גולדקנופף? כל אחד והחבילה שלו. הכותרת הזו היא הכרזת מלחמה נגד מדינת ישראל, נגד ביטחון ישראל. זו המלחמה למען ההשתמטות. מלחמת: תמותו ולא נתגייס.
* כמו אחיהם בגולני – יש בשבוע הקשה הזה גם חדשות טובות. התמונות ממסע הכומתה וסוף מסלול ההכשרה של חטיבת החשמונאים מרוממות רוח. טוב לראות אותם כישראלים אמיתיים, כמו אחיהם בגולני ובצנחנים, בגבעתי ובנח"ל. חי"רניקים לכל דבר.
אבל זה לא אותו הדבר. הבחור שהולך לצנחנים או לגבעתי, הולך על פי הנורמות של הסביבה שבה הוא חי, בעקבות אביו או אחיו או שכנו שהלך למסלול כזה. הבחור החרדי הולך נגד הנורמה בסביבה שלו, שמנהלת מלחמת חורמה נגד הגיוס. עצם הבחירה שלו להתגייס, מבטאת גבורה של ממש. כאשר אריה דרעי קורא לבחורי הישיבות לא להתפתות ולהתגייס, ניתן להבין שהוא נלחם נגד מגמה בקרב הצעירים, לעבר הגיוס.
עלינו לסייע לצעירים הללו למרוד ברבנים ובעסקנים, ולהשתחרר מתלותם בהם. התלות הזאת מנציחה את החולי של החברה החרדית, השוקעת במדמנת הגלות (כשפיזית גופם בא"י), ההשתמטות, הניוון, הבערות, הבטלה והעוני. המאבק נגד ההשתמטות הוא מאבק למען אחינו החרדים, כדי לרפא את חברתם החולה. לא תעמוד על דם רעך – זו מחויבות של שני הצדדים.
* אם כל חטאת – במכתב ששלח מנחם פרוש, מי שהנהיג שנים רבות את אגודת ישראל ואביו של השר לשעבר מאיר פרוש, לחיים ישראלי, מבכירי מערכת הביטחון ומי שהיה יועצו הקרוב של בן גוריון (תצלום המכתב מופיע באוטוביוגרפיה המרתקת של צביקה צמרת "מארץ הצביקה לארץ הצבי", שאותה אני קורא בהנאה רבה), הוא סיפר לו שאביו, משה פרוש, ממנהיגי אגודת ישראל בשנות הקמת המדינה, אמר קדיש על בן גוריון לאורך השנה שלאחר פטירתו.
על מה ולמה? לא על הקמת המדינה. לא על העלייה הגדולה. לא על יישוב הנגב. לא על בניין צה"ל. "הוא עשה זאת בזכות ההסדר לדחיית גיוסם של אלה שתורתם אומנותם. בזכות ההסדר זכינו שבארץ ישראל קיימים כיום מרכזי תורה שמאז תקופת סורא ופומפדיתא [כך במקור, נכון לכתוב פומבדיתא. א.ה.] לא היתה התורה נפוצה כאן כמו בימינו, וזאת בזכות ההסדר שמר בן גוריון קבע."
מנחם פרוש עצמו השתתף באחד המפגשים המכריעים עם בן גוריון בביתו, בתחילת מלחמת השחרור, שבו ב"ג הסכים לוותר. הוא מספר איך בן גוריון, בתחילת השיחה, התנגד בכל תוקף. "שעה שלמה דיבר בכעס וצעק, עד כדי כך שמפעם לפעם ירדה אשתו מרת פולה ע"ה מהקומה העליונה ואמרה דוד, מה אתה צועק עליהם, הרי הם נראים כמו סבא שלך. והוא המשיך בזעם." אבל לבסוף התרצה וביקש מהם שיציעו הצעה מעשית.
במכתב נאמר מה היה הנימוק לבקשת הפטור. אמר שותפו לשיחה הרב איצ'ה מאיר לוין (מנהיג אגודת ישראל ושר הסעד הראשון) ביידיש לבן גוריון: "אני בא מפולניה אחרי השואה האיומה, שנחרבו מרכזי התורה והחסידות והעולם נשאר שומם, וכאשר אנחנו זוכים לבנות כאן בארץ הקודש מחדש, תן לנו את יבנה וחכמיה ליצור כאן ולשמור על הגחלת שתהבהב ותחזיק אותה." ולצד זה הוסיף איום: "אם לא תוכל להסדיר שבנינו יוכלו להמשיך ללמוד, לא נוכל לחיות כאן בארץ ונאלץ לעזוב את הארץ."
הסיפור הזה מסביר מה היתה הבקשה מבן גוריון, מה היו טעמיה, ומה שיכנע אותו. הם לא אמרו לו ש"תורה מגנא ומצלא" ולכן היא שומרת על עם ישראל יותר מהשירות הצבאי. הם לא אמרו לו שהשירות הצבאי יקלקל את הבנים שלהם ויעביר אותם על דתם. הם אמרו דבר אחד. מרכזי התורה החרדיים חרבו בשואה. אנחנו רוצים לחדש אותם כאן. שחרר כמה עילויים מבנינו כדי שישקמו את עולם לתורה. והטיעון הזה, של מי שנראים כפי שנראה סבא שלו, פרטו על נימים עדינות בנפשו של בן גוריון, והוא השתכנע.
אבל מה היה ההסדר? דחיית שירות ל-400 עילויים כדי שישקמו את עולם הישיבות החרדיות. אבל כבר ב-1993 כתב מנחם פרוש לחיים ישראלי, שעולם הישיבות החרדיות הוא הגדול ביותר מאז הישיבות הגדולות של בבל, והתורה מעולם לא היתה נפוצה כבימינו. מאז שנכתב המכתב חלפו עוד 32 שנים, ועולם הישיבות גדול הרבה יותר. עתידו מובטח ולכן אין עוד צורך בפטור הזה. ובטח לא בפטור גורף. הפטור היה ל-400 עילויים לשנים ספורות כדי לשקם את הישיבות. אגודת ישראל עצמה קראה לצעיריה להתגייס לצה"ל, זולת אותו קומץ עילויים. היום כבר אין צורך באותם עילויים כי לא צריך להציל את עולם הישיבות שחרב בשואה. ובטח לא פטור גורף ומוחלט לכל המגזר החרדי.
החטא הקדמון, אם כל חטאת, היה כניעתו של ב"ג והסכמתו לפטור הזה. היה עליו לומר להם, שאת עולם הישיבות הם ישקמו עם בני העשרים (אז השירות היה שנתיים) ומעלה, אחרי שחרורם מצה"ל. בן גוריון טעה טעות חמורה, ולימים התחרט עליה בפומבי. החטא הבא היה של בגין, שעם הקמת הקואליציה שלו עם אגודת ישראל ב-1977, אמר שבמדינת היהודים לא תהיה מכסה ללומדי התורה, ונתן פטור גורף. וגם הפטור הזה, נועד רק למי שבאמת לומד. והידרדרנו למצב הנוכחי שמגזר שלם, שחלקו בחברה הישראלית גדל מאז לאין שיעור, משתמט בהמוניו מהמלחמה על הקיום, שעה שביטחון ישראל זקוק נואשות לעוד עשרות אלפי חיילים; מגזר שהפך את ההשתמטות לתורה חדשה, שמפלגותיו ממוקדות אך ורק בהנצחת ההשתמטות גם כאשר הן יושבות בממשלה שמנהלת את המלחמה הקשה הזאת, וגם הטבח הנורא ב-7 באוקטובר וגם המלחמה המתמשכת והעקובה מדם, וגם ההקרבה העצומה של הציבור הישראלי, לא מזיזות להם, והם אטומים כל כך. וגם כאשר ליד עולם הישיבות שלהם קם בישראל עולם ישיבות ציוני, שאינו רק מתפלפל אלא לומד תורה שמביאה לידי מעשה, שמגשים בגופו את ציוויי התורה על מלחמת מצווה, על כל ישראל ערבין זה בזה, על "לא תעמוד על דם רעך," על "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" גם אז המגזר החרדי מתחפר בסרבנותו ובהשתמטותו.
כשבן גוריון נתן את הפטור, הוא לא העלה על דעתו לאן זה ידרדר. היום צריך לתקן את טעותו. יש לבטל לחלוטין את הסדר "תורתו אומנותו" ולבצע ניתוח חד וכואב שינתק לחלוטין את המגזר המשתמט מעטיני תקציב המדינה. כשכל המגזר החרדי יתגייס לצה"ל, יש לאפשר הקמת ישיבות הסדר חרדיות, יחידות כמו חטיבת חשמונאים שמשלבות לימוד תורה עם הפעילות הצבאית ועוד. ואולי גם מעמד של תלמידי תורה מצטיינים, כפי שיש אמנים וספורטאים מצטיינים. 300 עילויים, 100 בכל שנתון, שיעשו שירות כמו הספורטאים המצטיינים, בתפקיד עורפי שיאפשר להם ללמוד תורה בשאר היממה.
* האם שרון היה כל כך טיפש? – עקירת גוש קטיף, או בכיבוסית "ההתנתקות", היא בכייה לדורות. זה היה פשע מבחינה ציונית ואיוולת ביטחונית ומדינית, והיא נעשתה בדרך לא דמוקרטית, ויצרה קרע חמור בעם.
אבל טענה אחת של מתנגדי העקירה היתה מופרכת בשעתה והיא מופרכת גם היום – הטענה שהסיבה להחלטתו של שרון היתה החקירות הפליליות נגדו. הטענה מתבססת על הנחה מרושעת ושקרית, כאילו הפרקליטות היתה נותנת לשרון הנחה כלשהי בגלל מדיניות זו או אחרת, ועל הנחה אינפנטילית ששרון היה עד כדי כך טיפש, שהוא חשב שיקבל איזו הנחה בגלל ההתנתקות. הוא לא.
האמנתי לו אז ואני מאמין לו גם היום, שהוא חשב שהצעד נכון וטוב לישראל. הוא טעה בגדול והטעות הזאת עלתה ועולה לנו עד היום במחיר דמים כבד.
* לא בשמיים – כמדי שנה, מאז שנות התשעים, אני הולך לכנס "לא בשמיים" בגליל העליון – חגיגת לימוד ישראלית יהודית, שבעבר התקיים בכפר בלום ולפני כ-13 שנים, בין השאר ביוזמתי, עבר למכללה האקדמית תל-חי. פעמים רבות הרציתי בו, ושנים אחדות הייתי בצוות ההיגוי שלו. בשנה שעברה לא התקיים הכנס. הגליל העליון היה אזור תחת אש. לכן, החזרה השנה לתל-חי הייתה בעבורי בעלת מסר של תקומה ושל אף-על-פי-כן. לצערי, הצלחתי לפרגן לעצמי רק יום אחד מתוך השלושה. לא הרצתי אלא רק נהניתי מהרצאות ומופע. ונהניתי מאוד.
השתתפתי בארבעה אירועים. הרצאה של פרופ' אביגדור שנאן "הגליל אנשיו ורוחו" שעסק במדרשי אגדה גליליים, מהתקופה שמרכז החיים היהודיים היה בגליל (במאות השנים שלאחר מרד בר-כוכבא). לפני ההרצאה אמר לי אביגדור: "לךָ אין לי מה לחדש." תודה על המחמאה, אבל הוא בהחלט חידש לי.
לאחר מכן הלכתי למופע של מקהלת הגליל העליון: ״עונג שבת״ – שירים ופיוטים מעדות ישראל השונות, בעיבודים קסומים של מיטב המלחינים.
האירוע השלישי היה הרצאה של פרופ' תמר וולף מונזון "פְּרוֹלֵיטָרִים בְּיִשְׂרָאֵל קָרְאוּ לִי לִהְיוֹת פַּיְּטָנָם" – אורי צבי גרינברג וחלוצי העלייה השלישית.
האירוע האחרון היה הרצאה של הרב אלחנן ניר: השפעת החסידות על השירה העברית: הרבי מחב"ד, שלונסקי וזלדה. האמת היא שבניגוד לכותרת לא דובר על השפעת החסידות על השירה, אלא על הקשר האישי העמוק בין הרבי מלובביץ' לבת דודתו המשוררת זלדה, ולחבר ילדותו הקרוב וקרוב משפחתו אברהם שלונסקי. היה מעשיר ומלמד, נהניתי מכל רגע.
* המושבה היהודית הראשונה – כותרת ב"ידיעות אחרונות": "כשאיינשטיין ביקר במושבה היהודית הראשונה". תחתיה תמונות מרגשות מביקור של אלברט איינשטיין בראשון לציון ב-1923, כאשר מיספר פעמים מוגדרת ראשל"צ המושבה העברית הראשונה.
הכתבה מדייקת בציון מועד הקמתה של ראשון לציון – 1882. אלא שפתח תקווה קדמה לה ב-4 שנים. פ"ת נוסדה ב-1878, וזכתה בדין לכינוי "אם המושבות".
* לו הייתי פיראט – כשבני אסף היה כבן שלוש, הוא ראה אותי קורא את ספרו של משה דיין "לחיות עם התנ"ך".
תמונת האיש עם הרטייה שעל השער סיקרנה אותו והוא שאל אותי מי האיש. השבתי לו ששמו משה דיין והוא היה המפקד של סבא אריק (חמי, אריק שליין, לחם במלחמת השחרור בגדוד הקומנדו 89 תחת פיקודו של דיין). אסף הגיב בתדהמה:
"לא ידעתי שסבא היה שודד ים".
אגב, אילו הוא שאל אותי אם דיין היה שודד ים, התשובה הנכונה היתה: כן ולא. כן שודד, לא ים.
* ביד הלשון: "אורנים" גדול / קטן – בשיחה בין עקיבא נוביק וסולימן מסוואדה ברשת ב', לקראת ישיבת הקבינט, שבה נדונו שתי חלופות להמשך המלחמה, הם הגדירו אותן "אורנים גדול" ו"אורנים קטן".
תוכנית "אורנים" היא תוכנית שנהגתה בצה"ל לאחר מבצע "ליטני", למלחמה למיטוט אש"ף בלבנון. התוכנית נהגתה כאשר רפול היה הרמטכ"ל ועזר ויצמן שר הביטחון, ומאוחר יותר אומצה בידי אריק שרון, עם מינויו לתפקיד שר הביטחון. התוכנית כללה את כיבוש ביירות כדי לעשות סדר חדש בלבנון, חבירה לפלנגות הנוצריות והשלטתן על לבנון, גירוש צבא סוריה מלבנון וגירוש אש"ף לירדן.
משהתוכנית נדחתה בידי הממשלה, נבנתה תוכנית חלופית, מצומצמת יותר, וכך תוכנית "אורנים" המקורית קיבלה את הכינוי "אורנים גדול" והתוכנית החלופית – "אורנים קטן".
תכנית "אורנים קטן" התמקדה בהרחקת אש"ף בדרום לבנון, עד מרחק 40 ק"מ מהגבול.
התוכנית שאושרה היתה "אורנים קטן", אך באופן זוחל בוצעה תוכנית "אורנים גדול" ברובה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
מוטי ברגר
תעשיית השקרים והטינוף
שרק מרחיקה את החרדים מצה"ל
לאהוד יקירנו, רב שלומות ותודות מקרב לב על הגיליונות העשירים והמלאים מזן אל זן! בכל שבוע אני מתענג על שיריה של אסתר ראב – אולי המשוררת הגדולה ביותר בשפה העברית. לו היתה חיה היתה מכירה לך טובה גדולה על הנחלת שירתה לרבים כל כך.
וכעת, בצער, לאקטואליה. כמעט מדי שבוע אני מוצא את עצמי מתאפק ומתאמץ לנצור את מקלדתי מלהגיב להשמצות הבוטות והשקריות הקבועות של הצמד אורי הייטנר את מנחם רהט ואחרים, נגד "החרדים המשתמטים הנצלנים הפרזיטים." אבל לפעמים הם מגיעים לקיצוניות כזו שאני מבקש את רשותך להגיב.
הנני בן למשפחה מעורבת אשר חלקם שירתו ומשרתים במערכות ישראל (משפחתנו איבדה שני לוחמים מאז פרעות שמחת תורה, ובימים אלה אחיינים שלי משרתים בעזה בתפקידים קרביים) – חלק אחר של המשפחה עוסק בתורה 24/7 במסירות ובאמונה, וכולם חיים בהערכה הדדית. על כן כואב לי לראות את מאמציו הבלתי נדלים של רהט להכפיש ולטנף על החרדים בגסות מרושעת כאילו מדובר בחדלי אישים נצלנים ונטולי ערכים. זה כואב לי משום שברור לי שהוא יודע שהוא משקר.
בגיליונך האחרון ("חדשות בן עזר", 2079) מתעלה רהט אפילו על עצמו, ומאשים את "הרב הגדול חבר מועצת גדולי התורה" בפסיקה מקוממת ולפיה מותר לחלל שבת כדי להימנע מגיוס לצה"ל שסכנתו בצידו.
ובלשונו של רהט: "לא מאמינים? כך בדיוק פסק רב בישראל, במשאו בכינוס כנגד 'גזירת הגיוס': מותר לחלל שבת, כי בגיוס טמונה סכנת פיקוח נפש. הרי אפשר למות במלחמה, כשמגינים על עם ישראל"
בשמחה ובששון קובע רהט כי הנה נתגלתה סוף סוף הסיבה האמיתית לאי גיוס החרדים: הם פשוט מפחדים למות! והוא ממשיך וקובע כי כמובן מדובר במעשה נפשע ושפל, ואנטי יהודי.
רהט מעלים מהקוראים את שמו של הרב בעל הפסיקה המקוממת הנ"ל, אם כי הוא מציין בסוגריים כי "מדובר באחד מן היושבים ראשונה במלכות הפסיקה החרדית בדורנו, שגם סרוגים לא מעטים, ואפילו רופאים סרוגים, משחרים למוצא פיו ההלכתי."
ובכן, אתנדב לגלות לקוראי "חדשות בן עזר" כי הכוונה להרב יצחק זילברשטיין, שהוא אכן אחד מגדולי הרבנים החרדים.
דא עקא, שהציטוט של רהט הוא מעשה רמייה ונוכלות.
הרב זילברשטיין, שהוא אגב רב מוערך מאד גם בקרב קהלים לא חרדים, אכן קבע (ואגב מדובר בכלל בציטוט שהביא הרב זילברשטיין מדברי הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל), כי מותר לחלל שבת כדי להימנע מגיוס. אבל לא בגלל 'פיקוח נפש' גשמי, אלא רוחני, כאשר "יש חשש שירד מהדרך." (וזה מתוך הדברים שמצטט רהט עצמו!)
אפשר בהחלט להתווכח על כך. אפשר לטעון שהצבא אינו משפיע לרעה על רמת הדתיות של הצעיר החרדי. אפשר לטעון שקרירות כזו נסבלת בשל הצורך הצבאי (כך שמעתי מהרב שלמה אבינר). אגב, אפילו הרב דוד לייבל יוזם חטיבת "חשמונאים", מתאמץ בתקופה זו לעגן את נהלי החטיבה בפקודת מטכ"ל שכן לטענתו הנהלים עלולים להשתנות כתוצאה מייעוץ משפטי או הוראת בג"צ.
אבל מה עושה מנחם רהט? בתאוותו להכפיש את הרבנים יחד עם כל החרדים כולם, הוא מכניס בפי הרב נימוק מטופש ושקרי. (ועל הדרך שוב חוזר רהט על הרמייה הקבועה שלו, כאילו "החזון איש עצמו פסק כי מצוה להתגייס." כנראה רהט סבור כי החזון איש שכח את מה שכתב בספרו, ולכן הורה כל השנים לתלמידיו שלא להתגייס).
רהט יודע שעל החרדים והרבנים אפשר לזרוק כל בוץ ורפש ואין דין ודיין. אבל לי זה מכאיב, כי עושי הנבלה מסוג זה רק מרחיקים את שילוב החרדים בצה"ל. התחושה של צעיר חרדי שהתובעים את גיוסו רואים בו ובכל קהילתו ורבניו טפילים חסרי ערכים הזקוקים לחינוך מחדש – לא תזניק אותו לצה"ל. האם מוגזם לבקש מעט יושר, מעט דרך ארץ, מעט בדיקה, לפני שמטנפים בגסות כזו על קהילה שלמה של רבבות אנשים?
אסיים בעדות אישית: אני מכיר עשרות צעירים חרדים בגילאי גיוס. רמת הפחד שלהם משירות צבאי, היא בדיוק כשל אחיהם החילונים או הדתיים-לאומיים. אין שום קשר בינה ובין אי הגיוס. הסיבה היחידה – היחידה! - בשלה אין החרדים מתגייסים ברובם לשום מסלול, היא הוראת הרבנים, אשר עדיין לא נחה דעתם מהמסלולים המוצעים לצעירים החרדים.
המצב הולך ומשתנה, בזכות הבנה הולכת וגוברת של צה"ל לדרישות הדת של החרדים (בניגוד לתשוקתם של רהט והייטנר ושות' לראות את הדוסים נרמסים ונשחקים בגלגלי צה"ל והופכים לאזרחים נורמלים).
המגמה תלך ותגבר, אין ספק, אבל המכפישים והמטנפים עתידים לתת את הדין לא רק על גסות רוחם אלא גם על הרחקת החרדים מצה"ל.
מוטי ברגר
עקיבא נוף
גם הם יהודים לקורבן
כל הגידיגובים לא זקוקים היו לתירוץ הכזב
של קיום, כביכול, בעזה רעב,
הן, חווה, כבר, מזמן, כתבה שיר שִימצה
ובו מדבריה חרזה וחרצה:
"הייתי פעם כבש וגדי שלֵיו,
היום אני נמר וזאב טורף."
ואני, הקטן, אז השבתי פיוט,
שמילות פתיחתו כך אומרות בפשטות:
"להם יש עשרים ושתי מדינות,
לי יש רק אחת, הם רוצים גם את זאת;
לא בארץ ירדן, לא בארץ סעוד,
רק דווקא בבית-אל ומשם – עכו, לוד,
עד עירו של דויד, שהרי הוא... דאוד."
וסוף זה שירי, בחיוך מר הושלם:
"כה טהור יהיה העולם,
ומלא בזכויות האדם
כשאותנו ישליכו לים."
ובין הבתים, הפיזמון החוזר,
מוסיף ומגיב, מוסיף ואומר:
"פיתה הנחש את חווה
וחווה לאדם כך תעוץ
ומאז – להט חרב בגן
ואנחנו גורשנו לחוץ"
ועכשיו, עוד אזעק בכאב,
לא אני, לא אני הזאב,
ועכשיו עוד אוסיף את הכול-כך ברור,
כי זה האויב הברבר, הארור
הוא לא יבחין בין יהוד ליהוד,
ירצח, יאנוס, את כולם ולחוד,
כן, גם את תוקעי הסכין בגב האומה
גם את אלה אשר חתמו עצומה,
ולתפארת עוכרי ישראל,
דיבתנו הוציאו במלוא התבל,
ולמול המראָה שאלו בתקשיר:
"מי היפה, היפה שבעיר?"
הם יהיו בידי האוייב למכשיר,
ואחרי השתמשו בם – למוות יסגיר.
עקיבא נוף
[מפורסם במגזין של ערוץ 14]
של קיום, כביכול, בעזה רעב,
הן, חווה, כבר, מזמן, כתבה שיר שִימצה
ובו מדבריה חרזה וחרצה:
"הייתי פעם כבש וגדי שלֵיו,
היום אני נמר וזאב טורף."
ואני, הקטן, אז השבתי פיוט,
שמילות פתיחתו כך אומרות בפשטות:
"להם יש עשרים ושתי מדינות,
לי יש רק אחת, הם רוצים גם את זאת;
לא בארץ ירדן, לא בארץ סעוד,
רק דווקא בבית-אל ומשם – עכו, לוד,
עד עירו של דויד, שהרי הוא... דאוד."
וסוף זה שירי, בחיוך מר הושלם:
"כה טהור יהיה העולם,
ומלא בזכויות האדם
כשאותנו ישליכו לים."
ובין הבתים, הפיזמון החוזר,
מוסיף ומגיב, מוסיף ואומר:
"פיתה הנחש את חווה
וחווה לאדם כך תעוץ
ומאז – להט חרב בגן
ואנחנו גורשנו לחוץ"
ועכשיו, עוד אזעק בכאב,
לא אני, לא אני הזאב,
ועכשיו עוד אוסיף את הכול-כך ברור,
כי זה האויב הברבר, הארור
הוא לא יבחין בין יהוד ליהוד,
ירצח, יאנוס, את כולם ולחוד,
כן, גם את תוקעי הסכין בגב האומה
גם את אלה אשר חתמו עצומה,
ולתפארת עוכרי ישראל,
דיבתנו הוציאו במלוא התבל,
ולמול המראָה שאלו בתקשיר:
"מי היפה, היפה שבעיר?"
הם יהיו בידי האוייב למכשיר,
ואחרי השתמשו בם – למוות יסגיר.
עקיבא נוף
[מפורסם במגזין של ערוץ 14]
משה גרנות
האם יש ערך מוסף?
על "אשת איש" מאת שלי יחימוביץ',
קשת 2001, 352 עמ'
בנושא אישה הבוגדת בעלה, ונקשרת באהבה עזה אל מאהב, נכתבו רומנים שזכו לתהילת עולם – אם להזכיר את הרומנים המפורסמים ביותר – "מדאם בובארי" של גוסטב פלובר, ו"אנה קרנינה" של לב טולסטוי. מה בדיוק ביקשה שלי יחימוביץ, אישיות תקשורתית ופוליטית בעלת "קבלות", כשחיברה ספר בנושא הזה, אבל הכפילה, ושילשה את "התקלה" הזאת לגבי הגיבורה המרכזית, וגם לגבי גיבורות וגיבורי משנה ("כל הזוגות בוגדים")?
לפני שאפנה לתהות על השאלה דלעיל, אנסה לתמצת את עלילת הספר והדמויות שבמרכזה: נוגה שטאובר, עורכת דין מוערכת, ב"הווה" בת 35, נשואה לאיציק, ואם לילד בן עשר בשם אורי, משקרת לבעלה, ונוסעת לכפר נופש בצפון כדי להתעלס עם המאהב שלה, עופר הרנוי, גם הוא נשוי לנאוה, אשת עסקים, ואב לבת בשם נועה. נוגה ראתה לראשונה את עופר בקונצרט בהיכל התרבות, הם נפגשו במבט, והיא הגיעה למסקנה שניתן לפלרטט עימו. היא נסעה להתעלס עימו כאשר היתה בחודש השמיני להריון עם בנה השני, יונתן.
זה הפתיח של הרומן, וממש בעמודים הראשונים מתוארת ההתעלסות הסוערת ביניהם (עמ' 8-7, 12). לאורך הספר מתוארות בפרוטרוט התעלסויות נוספות, כולל האופן, האביונות, והכול במילים "עממיות" (עמ' 73, 90, 118, 150, 260-259).
הספר מתאר גם את "עברם" של הגיבורים: נוגה היא בתם של זוג ניצולי שואה, ואחות של נפתלי-תולי. האם אלימה מאוד, מענישה את בתה בהצלפות בחגורה, ובעלת השקפת עולם גזענית, שמחייבת את בני משפחתה להימנע מכל קשר עם "פרענקים" ו"רומנים". הסופרת חוזרת פעמים רבות לתאר את הגזענות הזאת (עמ' 24, 27, 28, 34, 75, 263, 280, 327, 346), ואילו הילדה נוגה מאוהבת במשפחת מולה שעלתה מעיראק. היא מוצאת שם חום, ומעולם לא הרימו שם יד על ילד, הם אנשים עשירים – לאב משה יש חנות צעצועים ומתנות, ולכן לבתם, ניבה, יש בובה שמעוררת קנאה בנוגה. לימים הם מתגוררים בווילה מרווחת. למגינת ליבה של אימה, נוגה נישאת לאיציק, בן למשפחת מולה, סרן בחיל המודיעין, אבל מתנה עמו כי יהיה ביניהם הסכם, ולא נישואין ברבנות, וכן, שתשמור את שם נעוריה. איציק באהבתו, מסכים לכול, ולא רק זאת, למען אהבתו אל נוגה, הוא נפרד מחברתו חגית. בחייה כסטודנטית מצטיינת למשפטים, התנסתה נוגה פעמים רבות בסקס מזדמן.
איציק מתגלה כבעל אידיאלי: מבשל, מפנק את אשתו בקפה על הבוקר, מנקה את הבית, מטפל בבן אורי ומביא אותו לגן, מטפל בה במסירות בתקופת הדיכאון אחרי לידה. כמו ברומנים שהזכרתי לעיל, גם הגיבורה שלנו משתעממת בחברתו של הבעל, ומחפשת ריגושים בצ'טים, כשהיא מסתירה מאיציק את הקשרים שלה עם בריאן מבלפסט, ועם יוסי הגר בשכנות. כאמור, נוגה מתאהבת בעופר, נגן הקונטרבס בפילהרמונית, הנמוך ממנה (הגובה שלה 182 סנטימטרים). בתירוצים שונים נוגה ועופר מבלים שבועיים ברומא.
נאוה, אשתו של עופר, עושה סוף לפרשה: היא מגלה חשבון ענק של שיחות טלפון בין עופר לנוגה, ומטיחה בפניו אשמת בגידה. היא גם מודיעה לאיציק (שחשד כבר קודם): לאשתך יש רומן עם בעלי. בסופו של דבר, נפרדים ומתגרשים, תוך שהזוגות מתחלפים: נאוה מתחברת לאיציק, ונוגה לעופר. וכאן, כמובן, מתחילות כל התקלות הקשורות לזוגות מתגרשים: איציק לא מוכן שנוגה תהיה עם הילדים בליל סדר, נועה, הבת של עופר, רוצה את אימא שלה, וחותכת לעצמה את הוורידים בידה. נוגה מסרבת להתחתן עם עופר, ולא מוכנה לחתום על חשבון בנק משותף. עופר מפוטר מהפילהרמונית, חדל לשלם מזונות.
הסוף הצפוי: מריבות בין עופר לנוגה, והיא מגרשת אותו מהדירה, הגם שבלעדיו היא חשה אבודה. הוא חוזר לנאוה, וזה מטריף את דעתה של נוגה. לנוגה יש בינתיים רומן חדש, כשהיא שוב היוזמת: היא מבקשת להיפגש עם נואל, מחזרת אחריו, ובפגישה הראשונה היא מנשקת אותו, וממש מאלצת אותו לשכב עימה. וכאן צריך לפתוח סוגריים: נואל, איש גבוה, גברי מאוד, שעיר וקירח, גדול מנוגה בעשר שנים. הוא היה הסטז'ר של הפרקליטה ריטה אברבנל. היא מתאהבת בו, ונוטשת בעל וילדים, וחיה איתו במשך 25 שנים, ואף ילדה לו בת שב"הווה" היא בת 23. כשמזדמן לריטה להימנות לשופטת, הוא מוותר על הסטאז' ועל הקריירה המשפטית למענה, לומד קולנוע, ונעשה סאונדמן. בינתיים איציק חוזר לאהבתו הראשונה, חגית, ממנה נפרד למען נוגה. חגית בינתיים גרושה ואם לשניים. פגישה חטופה עם עופר מובילה להתעלסות, ממנה נוגה נכנסת להריון, המסכן את חייה, כי העובר נמצא מחוץ לרחם. לאחר התערבות כירורגית, והחלמה ארוכה, נוגה נפרדת מנואל, ונענית להזמנה לבית קפה של גבר זר. חיה מולה, אימו של איציק, ממשיכה לאהוב את נוגה, למרות מפח הנפש שבנה חווה ממנה, היא מקווה שבנה ונוגה יתפייסו. הספר מסתיים עם זיק של תקווה.
את הספר הזה קראתי מיד עם יציאתו לאור ב-2001, והוא מילא אותי תמיהה: כלום ייתכן כי שלי יחימוביץ' רצתה להראות בספר זה את ההווי הדקדנטי בחברת הישראלים החילוניים החופשיים, שמכורים לסקס ומחריבים משפחות? אני שייך לאלה שמעריכים מאוד את שלי יחימוביץ', שהינה אישיות מרכזית בפוליטיקה הישראלית ובתקשורת, שלה זכויות רבות כמחוקקת וכמנהיגה, ולכן השארתי את הדיון בספרה הראשון זה ב"צריך עיון", ונדמה לי שיש בידי פתרון לתמיהה שלי, לכן צריך להיאחז ברמזים הפזורים ביצירה: בין אזכורים רבים בספר הכוללים יצירות ספרות וסרטי מופת, אנו פוגשים את שמותיהן של שתי פמיניסטיות רדיקליות – מריליון פרנץ' ("חדר נשים") ואריקה ג'ונג ("פחד גבהים") (עמ' 158, 278), שתיים מתוך קבוצה גדולה של פמיניסטיות קיצוניות, שלאחר דיכוי של אלפי שנים מביעות זעם בלתי נשלט הגולש אל אבסורדים, כגון שהגברים (כולם!) סתומים (סימון דה בובואר), שכל הפגמים מצויים רק בגברים (שרי היייאט), שהגברים הם אויב (סוזן אנטוני ובטי פרידן), שהגברים חייבים במס מיוחד לפיצוי עוולות העבר (מרילין פראנץ' וגורדון שיימן), שהגברים פרימיטיבים, החושבים שכל העולם סובב סביב הפין (אריקה ג'ונג), וכן לוחמות נוספות כמו גלוריה סטיינס, אנדריאה דבורקין, ואצלנו – שולמית אלוני, עמליה כהנא-כרמון, יוכי ברנדס, ויקי שירן, ענת גוב, דנה ספקטור, שולמית גלבוע ועוד – כולן מציעות נקמה נוראה בגברים, והרושם הוא שאם הכוח יינתן בידיהן הם ישלחו את כל הגברים לאי בודד כדי להתחנך מחדש בתכונות הנכונות של הנשים (כך מוצע באופן מפורש בספרה של יהודית קציר "הנה אני מתחילה").
ועתה נראה איך שלי יחימוביץ' מתייחסת למהפכה הפמיניסטית על פי הספר שלפנינו: הדבר הקיצוני ביותר בנושא זה אנו מוצאים אמנם בהערה מבזה מפיה של החברה הסופרת של נוגה – אילונה (לא מפיה של הגיבורה הראשית!) כי הגברים הם כמו כלבים המסמנים אזור שליטה (עמ' 312). יש עוד הערות על האלימות שגברים מפנים זה כלפי זה, בעיקר כשמדובר בעימות על חסדיה של אישה (324-322), וכן הפגיעות של הגברים כאשר מדובר בגודל הפין (עמ' 173), אבל בשאר הספר אנחנו מוצאים פמיניזם הרבה יותר רגוע: קודם כול, מי שסימנה אזור שליטה היא דווקא נוגה, והיא, בניגוד למסורת ארוכת השנים, מחזרת אחרי גברים, ודורשת מהם סקס, ולא רק זאת, היא מתפעלת מהעירום הגברים ( עמ' 212, 340), כלומר, היא רואה בגברים אובייקט מיני, והרי הפמיניסטיות התלוננו על כך שהגברים לא מתייחסים לאיכויות שיש בנשים, ורואים בהן רק אובייקט מיני.
שום גבר בספר איננו "אוייב", "עריץ", "סתום", "פרימיטיבי", "חי טורף", בעל חיים נחות", "אינפנטילי", "תת-מין", "בהמות" (ציטוטים מדויקים מהספרות הפמיניסטית!) אלא בעלי אותם הדחפים המיניים כמו לנשים, ועל שניים מהם (איציק, ונואל) מצוין שהם בעלים ואבות למופת – מבשלים, מנקים מטפלים במסירות בילדים, מפנקים את בת הזוג. על נואל מסופר שוויתר על הקריירה המשפטית שלו, כדי לאפשר לבת זוגו לעלות בדרגה מפרקליטה לשופטת, והרי זאת היתה הטענה (הנכונה!) של הפמיניסטיות, כי נשים מוותרות על קריירה למען קידום בעליהן. האלימות מוזכרת בספר דווקא לגבי אישה: אימא של נוגה היכתה אותה בילדותה באכזריות, עד כי נוגה פנטזה לתבוע אותה על התעללות בחסרת ישע (עמ' 291). לכך צריך להזכיר את ההוקעה המוחלטת של המחברת לגזענות העדתית.
כשהגעתי לתובנות האלו, הבנתי שהיה כדאי לסקור שוב את הספר הזה של שלי יחימוביץ'.
משה גרנות
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת רביעית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 5
"אני חזק," המשיך לָצֶק למלמל בדרכו החוצה, כתינוק שוטה ונכלם. "זין שלי הכי גדול בבוקארשט, פעם! דופק צועניות, דופק רומניות, רק לא דופק יהודיות – "
את ההמשך לא שמעתי, כי סגרתי עליו את הדלת ורצתי להתרחץ. אני יודעת? אולי הוא מלקק זונות ברחוב הירקון ונדבק במחלות כאלה, נוראות, כמו של חיים תוגתי?
תחילה לא חשדתי כי חיים תוגתי השמנמן מסתיר משהו. אמנם, השירים הבכייניים שלו. הנכונות להשפיל את עצמו כששכבתי במיטה עם דינה דופברג, הקינאה היתירה שהפגין באהבתו לי, כשזרק בלילה אבן על גג המכונית של חמיאל גילרמן, כמו גם המקרה עם אימא של מוס, שהעדיפה אותו על פני הכלב, לדבריו – כל אלה יצרו סביבו איזו אווירה של אי-אמון, לפחות בעיניי, כאילו ההתנהגות הטווסית שלו, הבגדים המהודרים, החיזורים, ההידחקות החולנית למצוא חברה פן יישאר רגע אחד לבדו, לשאת את מועקת עצמו – לא באה אלא להסתיר את העיקר, סוד כמוס שאולי אינו מגלה אפילו לעצמו.
כששכב בבית-החולים איכילוב סיפר לי, בלב נשבר, את האמת על חייו. אהבתו אליי היתה דו-מינית, לדבריו. הוא חלם שאני אבעל אותו, שהוא יהיה האישה שלי, כי אני מושכת אותו באפשרות שאחדור לתוכו. הייתי לו מין עוגן של אי-הודאה-גמורה בכך שנגזר עליו גורלו להיות אישה של גברים. וכי משחקיו איתי לא היו אלא מין אוננות הדדית שבה ניסה להגשים את חלומו להיות אישה מבלי "להתלכלך", כדבריו, במגע מיני עם גבר.
תוגתי המסכן. הוא נשלח לשמור על מיתקן צבאי בצפון הארץ. עשה מכך סוד גדול ולא גילה היכן בדיוק ועל מה שמר. שם גר באוהל אחד עם חייל שהיה עובד במיטבח של המיתקן. החייל הצעיר היה מאוהב בפקידה הפלוגתית, מירב, שהיתה מופיעה כמעט מדי יום, בצהריים, נלווית למכונית-האספקה, עם הדואר וסרט-הקולנוע, ולפעמים עם מרצה חובש כיפה שדיבר על ייחודו של העם היהודי, הטיף נגד התבוללות בגויים, וטען כי היהודי השלם הוא רק זה שיושב בארץ-ישראל וגם מקיים בה את כל המצוות, וזאת כנגד הרבי מלובאביץ', שיושב בגלות, והוא יהודי פגום, שלא לדבר על החילונים, שהם פגומים מכל בחינה.
למירב הגדולה היה חזה תפוח ורחב דונאמים, ופנים זרועות פצעוני-בגרות אדמדמים ומדי פעם היתה שבה ופורפת את הכפתור העליון בחולצת-העבודה הצבאית, בצבע חאקי-כהה, שהיה נפרם מכובד התכולה שעל פתחה הופקד לשמור. אבל היא היתה הבחורה היחידה שהיתה מגיעה למיתקן מדי יום, ועיני גברים מורעבים, חיילי סדיר ומילואים, היו ננעצות בה בשקיקה שוקטת, ואחדים היו גם מתבדחים איתה. מציעים לה חברות, טופחים על כתפיה הרחבות, על עכוזה, או מחבקים אותה במחווה של ידידות גמלונית, מזוייפת. דומה כי מירב נהנתה מתשומת-הלב היומית לה זכתה, ואפילו תוגתי מצא עצמו מתחיל להרהר בה, בלילות, במשמרות-השמירה הארוכות.
ובאחת השמירות, בלילה, חש עצמו כה מגורה, עד כי הסתתר בפתח מחסן-תחמושת תת-קרקעי, כמו כדי לעשות את צרכיו, בכריעה – וכשהוא מדמה בנפשו כי מירב, ערומה, ורק חולצת החאקי הפרומה עליה, באה עליו, מאחור, נלחצת בדדיה הכבדים, החמים, חודרת לתחתול שלו בצ'יפצ'ימון הענק שהטבע ודאי חנן אותה בו, ותופסת באצבעותיה המגודלות ומגלגלת את הפתיל שלו – אונן על רצפת הבטון החשוכה זרע ימים רבים בהם לא בא על פורקנו, בשיעמום נורא ובדמיונות פרועים על מיטת-שדה מלאה אבק וכתמים, באוהל מדיף ריח שמיכות צבאיות, חומרי-חיטוי ושמן-רובים.
תוגתי המסכן. רגעים אחדים אחרי כן, היתה ביקורת המשמרת, ומזלו שלא נתפס בשעת מעשה, ואפילו ריח הזרע הטרי שדבק בו – לא הסגירו. תחתוניו נתלחלחו והיה לו קר מאוד, ועצוב.
"מה זה הריח המוזר שנודף ממך, רב"ט תוגתי?" שאל סמ"ר חומצי הקצין התורן, שהיה האחראי על המיטבח.
"א... אפרסמון..." נחלץ תוגתי ברגע האחרון, בהיזכרו כי לעיתים הריח אכן דומה. תלוי בזן האפרסמון, כמובן, לא בזרע.
"יש לך אישה טובה, תוגתי, מפנקת אותך – "
הצבא טרם כלל אז אפרסמונים בתפריט.
"אני לא נשוי –"
"טוב, טוב, רק אל תאכל יותר מדי," צחק חומצי והסתלק.
בלילה שכב החייל, המכונה גלדיס, על מיטתו ממול לתוגתי, ונאנח.
"מה יש לך?" שאל תוגתי.
"השרמוטה הזו, הורגת אותי – "
"מי?"
"מירב. אני מוכרח לזיין אותה. בחיים שלי אני לא אסלח לי אם לא אזיין אותה, לפחות פעם אחת – "
תוגתי שתק.
"תִראה, תראה מה שהיא עשתה לו."
"למי?" לא הבין תוגתי.
"תראה אותו – "
תוגתי התבונן לעבר מיטתו של גלדיס, ששכב על גבו בחצי-הסבה, שתי שמיכות צבאיות מקופלות תומכות אותו מאחור, ומבעד לפתח מכנסיו מזדקר אברו הכהה והקשוי.
"כזאת שרמוטה," המשיך גלדיס להתבונן באברו מבלי לגעת בו. "שמעת מה קרה לה עם הנהג?"
"לא."
"טוב. לא חשוב." אמר גלדיס.
נפלה ביניהם שתיקה.
לפתע קם גלדיס, במכנסיים משולשלים, התקרב ועמד ליד מיטתו של תוגתי, שנשען אף הוא בגבו על שמיכותיו המקופלות.
"תראה, תראה עוד פעם מקרוב מה עשתה לו השרמוטה! נגיד אתה, אם היית התחת של מירב, לא היית מרחם עליו, תוגתי?"
"מה, מה אתה מתכוון?" שמע תוגתי את פעימות-ליבו.
"תיגע בו, תראה! להרוג אותה, השרמוטה. להכות אותה צריך. אתה יודע מה היא עשתה עם הנהג?"
"מה היא עשתה, ככה? ככה – " לא התאפק עוד תוגתי ושלח יד לגעת באברו של גלדיס, מגורה מאוד ומבולבל קמעה, "העבירה לו מהלכים? ככה – "
צחק.
"הֵי, אל תסחטי אותו, זה לא לימון. אני רוצה להרגיש שאני תוקע אותו, את מבינה? או כלום! אבל בלי משחקים ותפסיקי לצחוק – "
"תרשה לי – "התחנן תוגתי.
"אמרתי לך, הסתובבי! מה את פוחדת, יש לך פצעים? הבאתי מרגרינה – "
"מה, מה פתאום, אתה עושה סנדוויץ'?"
"יא-אללה! חשבתי שאת מבינה – אנחנו נעשה!"
והוא משך עצמו מידיו של תוגתי, ולקח מצלחת פלסטיק בהירה שעל הארגז באוהל, המואר באור חשמל קלוש מהחוץ – חצי חבילה דקה של מרגרינה צבאית, שהאות צ מוקפת עיגול היתה טבועה בה, חפר ממנו מעט באצבעו והחל סך את אברו, שהלבין ונעשה גבנוני, כמין דרקון. תוגתי התבונן בו, מזועזע, מהופנט.
"נו הסתובבי כבר, מה את מחכה? יש לך התחת הכי יפה בעולם, ועכשיו הוא יגיד 'ברוך-הבא' גם לי!"
תוגתי התפשט בידיים רועדות ושכב על בטנו. גלדיס המשיך ודיבר אליו כאל מירב. הורה לו לתקוע ראשו במזרון ולהרים אחוריו כלפי מעלה, והחל סך לאט-לאט באצבעו, את טבעת התחתול של תוגתי, שנתרחב והחל מפרפר ומפרכס בשריריו, כמו פותצ'יק, סביב אצבעו של גלדיס. ואז התרומם מעט גלדיס, בעמידה, והחל מחליק פנימה את אברו ובותק את אחוריו של תוגתי בתנועות קצביות, חודר מדי פעם מעט יותר, קורע אותם בידיו לצדדים, כדי להרחיבם, והוא נאנח ומקלל:
"יִלְעַן-דִינַכְּ, מירב, לכולם את נותנת – ורק לי לא? עכשיו אני יראה לך במרגרינה, עכשיו אני יראה לך! עכשיו אני יראה – "
למחרת התנכר גלדיס לתוגתי ואפילו ניסה ללעוג לו. תוגתי מיעט להיכנס לאוהל. עד חצי הלילה היה תורו לשמור. הוא החליט שהמקרה לא יחזור. חש עצמו מזוהם ומושפל. אמנם, מעודו לא חש תענוג כה עמוק ומשחרר. הבעילה היתה מושלמת. גלדיס נשאר בו עד לאותו רגע שגם הוא-עצמו החל שופך, והמוזר ביותר – מבלי שאברו-שלו יוציא כלל את ראשו. רפוי היה לגמרי. נחבא. כל עוצמת האביונה היתה בפי-הטבעת, וכשהתיז מטה על השמיכה הצבאית, בשיא התרגשותו, היה הדבר כעין סרח עודף, אישור, לדבר העיקרי שהתרחש מאחור, וכאילו הרוטב הזה לא היה זרעו אלא עסיס-תענוגות שמזילה אישה מיוחמת.
אבל אחר-כך, איזה גועל! איזו בושה! ריח מרגרינה, צואה וזרע, נתערבבו יחד, והתחתול הבתוק בער, כאילו שיפדו אותו. למחרת הלך כל היום ברגליים מפושקות מעט, וגלדיס עוד מתעלל בו, מדבר אליו בלשון נקבה –
"הי, מירב! באיזה מסע היית? מי קרַע לַך את התחת?"
עד חצי הלילה למחרת שמר תוגתי. הוא נשבע לעצמו שיותר לא יניח לגלדיס לבעול אותו. אבל כשנכנס לאוהל, בחשאי, חומק תחת שמיכותיו, סבור שגלדיס כבר ישן, שמע רחש קל ובעוד רגע היה גלדיס, צנום ושרירי, שוכב עימו, מאחוריו, תחת השמיכות, ושוב הפקיר עצמו לידיו, והפעם הזו אף עלתה על קודמתה. גלדיס לא רק שב וחדר לתוכו אלא הצליח גם להזקיף את השמוקול הרך של תוגתי, וכשסיימו שוב, כמעט יחדיו, היתה לתוגתי הרגשה מופלאה, שטרם חש בחייו – שהוא בועל ונבעל גם יחד. והכול מוכפל בו, דו-מיני, מפולש, ציבורי, ושוב לא היה איכפת לו בְּלִיל הריחות ולא גלדיס שמתעלל בו מן המיטבח, בארוחות, ולועג על צורתו העגלגלה, הנשית, ומכנה אותו בשם – "מירב!" לצחוקם של כל הסובבים –
מן הצפון חזר תוגתי המסכן גבר של גברים.
חזר? לא בכוחות עצמו חזר. מצאו אותו. שני לילות לפני השיחרור משירות המילואים סיים תוגתי את המשמרת קצת אחרי חצות ונכנס לאוהל. גלדיס חיכה לו. תוגתי התחנן אליו שיעזוב אותו. אחוריו בערו. בקושי הילך. הוא התבייש ללכת לחובש וניסה לרפא עצמו בעזרת שתי משחות-עור שונות שתמיד לקח איתו למילואים. עור רגיש היה לו ונוטה לדלקות. גלדיס איים עליו שאם לאי ניח לו לבוא עליו – יגלה ברבים את נטיותיו וגם יבוא לבקרו בתל-אביב, וידרוש ממנו כסף!
תוגתי חש תערובת של מושפלות והנאה, כבתולה להוטה שנישאה לגבר תובעני המתעלל בה אך גם מלמדה את סוד התענוגות. טבעו שנתגלה לו הפחיד וריגש אותו. מה יהא עליו כשיחזור לתל-אביב? איך יתייחסו אליו ידידיו, וידידותיו? גם עליי חשב רבות. סיפר כי כשהיה שומע את גלדיס מכנה אותו בשם – מירב, היה בתוך-תוכו אומר לעצמו – אני לילך, אני לילך – ומדמה כי אני האחוריים שלו, כי הם – אבר-המין שלי, שאותו הכיר מכל הנישוקים שהרשיתי לו, וכי אנחנו שייכות, שנינו, לאותה מהות נשית הנהנית הנאה משוגעת מן החדירה אל תוכה.
גלדיס לא הירפה ממנו. וכשחש כי תוגתי אינו מתכוון להיענות לו בשום אופן, בא שכב וגבו אליו, מצטנף ומפשיל מכנסיו ומציע לתוגתי לבעול אותו. תוגתי ניסה – ולא הצליח. אז התכרבל גלדיס בזרועותיו והסתובב כצלופח, ובעוד רגע חש תוגתי את שפתיו על אברו, ובה בעת נתהפכו ירכיו של גלדיס, שביצבצו ערומות ממכנסיו המופשלים, ובאו עם האבר הזקור מול פניו של תוגתי בתביעה אילמת להדדיות לשונית –
תוגתי נאבק. הפיתוי היה קשה לעמוד בו. ממילא כבר חש עצמו כמי שנטבל לדת החדשה, ונפרצו כל הגבולות. עתה לא היה מקום לדמיונות. לזהות שאולה. לחלומות אני-לילך-הנותנת-ובאמצעותה-אני-נהנה. כאן היה אבר כהה. זקור. נדחק אל שפתיו בחשיכה כאילו גם פיו היה – אחוריים, ומוחו – מעי, כלי מלא צואה. והוא, תוגתי, אינו אלא חור אנושי גדול אחד, ריק, עקר ושטוף תאווה להיבעל.
שעה ארוכה כנצח שכבו השניים במהופך זה לצד זה, גלדיס רוטט וגמיש כחתול, בקימור גב, עוטף בלשונו מכאן וחודר מכאן, בעוד תוגתי שקט, נפעל וחש עצמו נמס לאט-לאט כאילו גם מוחו נבעל, ננקב, ושוב נאחז בהזייה כאילו הוא – הוא החודר אל תוכי, ואני – הוא, התחלפנו בתפקידים, ובלבד שלא להשתעבד לגלדיס –
ואז הגיע רגע שבו נשכח הכול, גם מחשבותיו עליי, והוא חש עצמו כמתעלף או מרחף באוויר ומיטת השדה הצרה התרוממה ויצאה לשוט בלילה הגלילי –
ואביונת-הראש, כמו לפני התפוצצות –
אחר-כך – שניות אחדות של ההנאה שבהתזה, הנאה נדירה, שלא ידע כמותה קודם, כה היטיב גלדיס לעשות, ומיד אחריהן ההתפכחות הנוראה, ותחושת ההשפלה, והבחילה לטעם זרעו של הגבר הזר הממלא את פיו וגודש גרונו ומרטיב את שפתיו, וסלסולי שער-הערווה של הלה, שנשרו ודבקו אל פניו, ושיירי מרגרינה חמוצה, והמיאוס הנורא –
להקיא, רק להקיא –
או למות.
כך הרהר לעצמו תוגתי כאשר עמד מחוץ לאוהל – ערום-למחצה ומדיף ריח זרע-גלדיס, שהיה שונה משלו כאילו נמהל בו טעם טבק זול וזיעת-חיילים – והקיא את ארוחת-הערב הצבאית שעליה נוספו שני מְצוּפִּים ופחית גזוז חמוץ שלקח עימו לשמירה והתסיסה את מעיו, שהעלו שיהוקים בטעם מתכתי. הוא חזר לאוהל רק כדי לקחת את בגדיו, ונשקו, מתעלם מגלדיס שאותו הדף ממיטתו לפני רגעים אחדים, והיה הורג אותו אילו נותר לצידו עוד רגע אחד, ופנה ללכת –
איש לא גילה כיצד יצא מן המיתקן. בשער לא ראוהו. הוא חמק דרך פירצה בגדר, שאותה מצא בשעות השמירה הארוכות. היה לילה סתווי, כבד וכמעט חם אלמלא רוח מבשרת רעות שחגה סחרחרה פעם ממזרח, פעם מדרום ופעם ממערב, ולא היה אפשר לדעת אם ענני אבק או גשם בעקבותיו.
תוגתי הלך והלך כסהרורי. את הדרך היורדת מן ההר והמובילה לכביש הראשי לתל-אביב – החמיץ כבר בתחילת מנוסתו, ואולי לא התכוון כלל לחזור הביתה. הוא ירד לתוך ואדי סבוך, פילס דרכו בחשיכה. הרוח קצת שקטה ככל שירד. ענפים היכו על פניו. כדי להסיר את הטעם הנורא בפיו, טעם זרעו המעושן והחמוץ של גלדיס – לעס עלים, לעס פירות יבשים, והזדמזם בתוכו מישפט אחר מישפט שנאחז בו כדי להצדיק את התהום שנפל בה, את אובדן בתולי עכוזו ששמרו עליו עד כה מפני הידרדרות ואסון היותו פות ממין זכר, ובמוחו נזדמר שיר הגברות המהופכת:
אני חצוצרת הרחם הגדולה / של הגברות המהופכת –
גם אם נכונו לי עתידות / בשדה הספרות ושָׁמה
בעכוז קרוע אבוא – / וגם אם יבעלוני
כל גרמי שמיים – / לא איטהר מן הגועל המתוק
של עבד נרצע לזרג זר – / המפשיל בגופי פות
אחר פות עד תהום / רובצת תחת, ואני הנקוב –
זולג דמעות אביונה חמות / נופל פנים ואחור, פנים ואחור –
יא ח-לי-לי, יא ע-מ-לי – – –
– – – – – – – – – – – – – – – – – –
ע-מ-לי! – אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת, קורקבן!
רחמו, רחמו עליי, יאמר גופי לנפשו.
הדברים האלה נודעו לי מפיו בחדר המבודד, בבית-החולים איכילוב, כשגופו החל בוגד בו ומתערער, וסכנת הידבקות ריחפה על כל הבאים עימו במגע. תוגתי חסר-המזל. כל אותו לילה שוטט בוואדי הגלילי, רגליו ניגפות בסלעים והרובה משתלשל כידית-מתכת הקשורה למותניו. ענפים היכו בפניו ושרטו. דימה לשמוע קריאות של חיות-טרף.
באמצע הלילה נתחלף מזג-האוויר החמסיני-חורפי, המעיק – בגשם שקט, כבד וחם. רטוב מזיעה וטיפות גשם, מצא לו מיסתור במיכלאה עשוייה פחים וקרשים, שבה רבצו, מנומנמות, כתריסר פקעות צמר גדולות, נושמות, הוא נדחק ביניהן, באבק, בריח הזבל ובסירחון האופייני לכבשים, וטוב היה לו במחיצתן, כי עכשיו מותר האדם מן הבהמה, אין.
אהוד בן עזר
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא
קשת 2001, 352 עמ'
בנושא אישה הבוגדת בעלה, ונקשרת באהבה עזה אל מאהב, נכתבו רומנים שזכו לתהילת עולם – אם להזכיר את הרומנים המפורסמים ביותר – "מדאם בובארי" של גוסטב פלובר, ו"אנה קרנינה" של לב טולסטוי. מה בדיוק ביקשה שלי יחימוביץ, אישיות תקשורתית ופוליטית בעלת "קבלות", כשחיברה ספר בנושא הזה, אבל הכפילה, ושילשה את "התקלה" הזאת לגבי הגיבורה המרכזית, וגם לגבי גיבורות וגיבורי משנה ("כל הזוגות בוגדים")?
לפני שאפנה לתהות על השאלה דלעיל, אנסה לתמצת את עלילת הספר והדמויות שבמרכזה: נוגה שטאובר, עורכת דין מוערכת, ב"הווה" בת 35, נשואה לאיציק, ואם לילד בן עשר בשם אורי, משקרת לבעלה, ונוסעת לכפר נופש בצפון כדי להתעלס עם המאהב שלה, עופר הרנוי, גם הוא נשוי לנאוה, אשת עסקים, ואב לבת בשם נועה. נוגה ראתה לראשונה את עופר בקונצרט בהיכל התרבות, הם נפגשו במבט, והיא הגיעה למסקנה שניתן לפלרטט עימו. היא נסעה להתעלס עימו כאשר היתה בחודש השמיני להריון עם בנה השני, יונתן.
זה הפתיח של הרומן, וממש בעמודים הראשונים מתוארת ההתעלסות הסוערת ביניהם (עמ' 8-7, 12). לאורך הספר מתוארות בפרוטרוט התעלסויות נוספות, כולל האופן, האביונות, והכול במילים "עממיות" (עמ' 73, 90, 118, 150, 260-259).
הספר מתאר גם את "עברם" של הגיבורים: נוגה היא בתם של זוג ניצולי שואה, ואחות של נפתלי-תולי. האם אלימה מאוד, מענישה את בתה בהצלפות בחגורה, ובעלת השקפת עולם גזענית, שמחייבת את בני משפחתה להימנע מכל קשר עם "פרענקים" ו"רומנים". הסופרת חוזרת פעמים רבות לתאר את הגזענות הזאת (עמ' 24, 27, 28, 34, 75, 263, 280, 327, 346), ואילו הילדה נוגה מאוהבת במשפחת מולה שעלתה מעיראק. היא מוצאת שם חום, ומעולם לא הרימו שם יד על ילד, הם אנשים עשירים – לאב משה יש חנות צעצועים ומתנות, ולכן לבתם, ניבה, יש בובה שמעוררת קנאה בנוגה. לימים הם מתגוררים בווילה מרווחת. למגינת ליבה של אימה, נוגה נישאת לאיציק, בן למשפחת מולה, סרן בחיל המודיעין, אבל מתנה עמו כי יהיה ביניהם הסכם, ולא נישואין ברבנות, וכן, שתשמור את שם נעוריה. איציק באהבתו, מסכים לכול, ולא רק זאת, למען אהבתו אל נוגה, הוא נפרד מחברתו חגית. בחייה כסטודנטית מצטיינת למשפטים, התנסתה נוגה פעמים רבות בסקס מזדמן.
איציק מתגלה כבעל אידיאלי: מבשל, מפנק את אשתו בקפה על הבוקר, מנקה את הבית, מטפל בבן אורי ומביא אותו לגן, מטפל בה במסירות בתקופת הדיכאון אחרי לידה. כמו ברומנים שהזכרתי לעיל, גם הגיבורה שלנו משתעממת בחברתו של הבעל, ומחפשת ריגושים בצ'טים, כשהיא מסתירה מאיציק את הקשרים שלה עם בריאן מבלפסט, ועם יוסי הגר בשכנות. כאמור, נוגה מתאהבת בעופר, נגן הקונטרבס בפילהרמונית, הנמוך ממנה (הגובה שלה 182 סנטימטרים). בתירוצים שונים נוגה ועופר מבלים שבועיים ברומא.
נאוה, אשתו של עופר, עושה סוף לפרשה: היא מגלה חשבון ענק של שיחות טלפון בין עופר לנוגה, ומטיחה בפניו אשמת בגידה. היא גם מודיעה לאיציק (שחשד כבר קודם): לאשתך יש רומן עם בעלי. בסופו של דבר, נפרדים ומתגרשים, תוך שהזוגות מתחלפים: נאוה מתחברת לאיציק, ונוגה לעופר. וכאן, כמובן, מתחילות כל התקלות הקשורות לזוגות מתגרשים: איציק לא מוכן שנוגה תהיה עם הילדים בליל סדר, נועה, הבת של עופר, רוצה את אימא שלה, וחותכת לעצמה את הוורידים בידה. נוגה מסרבת להתחתן עם עופר, ולא מוכנה לחתום על חשבון בנק משותף. עופר מפוטר מהפילהרמונית, חדל לשלם מזונות.
הסוף הצפוי: מריבות בין עופר לנוגה, והיא מגרשת אותו מהדירה, הגם שבלעדיו היא חשה אבודה. הוא חוזר לנאוה, וזה מטריף את דעתה של נוגה. לנוגה יש בינתיים רומן חדש, כשהיא שוב היוזמת: היא מבקשת להיפגש עם נואל, מחזרת אחריו, ובפגישה הראשונה היא מנשקת אותו, וממש מאלצת אותו לשכב עימה. וכאן צריך לפתוח סוגריים: נואל, איש גבוה, גברי מאוד, שעיר וקירח, גדול מנוגה בעשר שנים. הוא היה הסטז'ר של הפרקליטה ריטה אברבנל. היא מתאהבת בו, ונוטשת בעל וילדים, וחיה איתו במשך 25 שנים, ואף ילדה לו בת שב"הווה" היא בת 23. כשמזדמן לריטה להימנות לשופטת, הוא מוותר על הסטאז' ועל הקריירה המשפטית למענה, לומד קולנוע, ונעשה סאונדמן. בינתיים איציק חוזר לאהבתו הראשונה, חגית, ממנה נפרד למען נוגה. חגית בינתיים גרושה ואם לשניים. פגישה חטופה עם עופר מובילה להתעלסות, ממנה נוגה נכנסת להריון, המסכן את חייה, כי העובר נמצא מחוץ לרחם. לאחר התערבות כירורגית, והחלמה ארוכה, נוגה נפרדת מנואל, ונענית להזמנה לבית קפה של גבר זר. חיה מולה, אימו של איציק, ממשיכה לאהוב את נוגה, למרות מפח הנפש שבנה חווה ממנה, היא מקווה שבנה ונוגה יתפייסו. הספר מסתיים עם זיק של תקווה.
את הספר הזה קראתי מיד עם יציאתו לאור ב-2001, והוא מילא אותי תמיהה: כלום ייתכן כי שלי יחימוביץ' רצתה להראות בספר זה את ההווי הדקדנטי בחברת הישראלים החילוניים החופשיים, שמכורים לסקס ומחריבים משפחות? אני שייך לאלה שמעריכים מאוד את שלי יחימוביץ', שהינה אישיות מרכזית בפוליטיקה הישראלית ובתקשורת, שלה זכויות רבות כמחוקקת וכמנהיגה, ולכן השארתי את הדיון בספרה הראשון זה ב"צריך עיון", ונדמה לי שיש בידי פתרון לתמיהה שלי, לכן צריך להיאחז ברמזים הפזורים ביצירה: בין אזכורים רבים בספר הכוללים יצירות ספרות וסרטי מופת, אנו פוגשים את שמותיהן של שתי פמיניסטיות רדיקליות – מריליון פרנץ' ("חדר נשים") ואריקה ג'ונג ("פחד גבהים") (עמ' 158, 278), שתיים מתוך קבוצה גדולה של פמיניסטיות קיצוניות, שלאחר דיכוי של אלפי שנים מביעות זעם בלתי נשלט הגולש אל אבסורדים, כגון שהגברים (כולם!) סתומים (סימון דה בובואר), שכל הפגמים מצויים רק בגברים (שרי היייאט), שהגברים הם אויב (סוזן אנטוני ובטי פרידן), שהגברים חייבים במס מיוחד לפיצוי עוולות העבר (מרילין פראנץ' וגורדון שיימן), שהגברים פרימיטיבים, החושבים שכל העולם סובב סביב הפין (אריקה ג'ונג), וכן לוחמות נוספות כמו גלוריה סטיינס, אנדריאה דבורקין, ואצלנו – שולמית אלוני, עמליה כהנא-כרמון, יוכי ברנדס, ויקי שירן, ענת גוב, דנה ספקטור, שולמית גלבוע ועוד – כולן מציעות נקמה נוראה בגברים, והרושם הוא שאם הכוח יינתן בידיהן הם ישלחו את כל הגברים לאי בודד כדי להתחנך מחדש בתכונות הנכונות של הנשים (כך מוצע באופן מפורש בספרה של יהודית קציר "הנה אני מתחילה").
ועתה נראה איך שלי יחימוביץ' מתייחסת למהפכה הפמיניסטית על פי הספר שלפנינו: הדבר הקיצוני ביותר בנושא זה אנו מוצאים אמנם בהערה מבזה מפיה של החברה הסופרת של נוגה – אילונה (לא מפיה של הגיבורה הראשית!) כי הגברים הם כמו כלבים המסמנים אזור שליטה (עמ' 312). יש עוד הערות על האלימות שגברים מפנים זה כלפי זה, בעיקר כשמדובר בעימות על חסדיה של אישה (324-322), וכן הפגיעות של הגברים כאשר מדובר בגודל הפין (עמ' 173), אבל בשאר הספר אנחנו מוצאים פמיניזם הרבה יותר רגוע: קודם כול, מי שסימנה אזור שליטה היא דווקא נוגה, והיא, בניגוד למסורת ארוכת השנים, מחזרת אחרי גברים, ודורשת מהם סקס, ולא רק זאת, היא מתפעלת מהעירום הגברים ( עמ' 212, 340), כלומר, היא רואה בגברים אובייקט מיני, והרי הפמיניסטיות התלוננו על כך שהגברים לא מתייחסים לאיכויות שיש בנשים, ורואים בהן רק אובייקט מיני.
שום גבר בספר איננו "אוייב", "עריץ", "סתום", "פרימיטיבי", "חי טורף", בעל חיים נחות", "אינפנטילי", "תת-מין", "בהמות" (ציטוטים מדויקים מהספרות הפמיניסטית!) אלא בעלי אותם הדחפים המיניים כמו לנשים, ועל שניים מהם (איציק, ונואל) מצוין שהם בעלים ואבות למופת – מבשלים, מנקים מטפלים במסירות בילדים, מפנקים את בת הזוג. על נואל מסופר שוויתר על הקריירה המשפטית שלו, כדי לאפשר לבת זוגו לעלות בדרגה מפרקליטה לשופטת, והרי זאת היתה הטענה (הנכונה!) של הפמיניסטיות, כי נשים מוותרות על קריירה למען קידום בעליהן. האלימות מוזכרת בספר דווקא לגבי אישה: אימא של נוגה היכתה אותה בילדותה באכזריות, עד כי נוגה פנטזה לתבוע אותה על התעללות בחסרת ישע (עמ' 291). לכך צריך להזכיר את ההוקעה המוחלטת של המחברת לגזענות העדתית.
כשהגעתי לתובנות האלו, הבנתי שהיה כדאי לסקור שוב את הספר הזה של שלי יחימוביץ'.
משה גרנות
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת רביעית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 5
"אני חזק," המשיך לָצֶק למלמל בדרכו החוצה, כתינוק שוטה ונכלם. "זין שלי הכי גדול בבוקארשט, פעם! דופק צועניות, דופק רומניות, רק לא דופק יהודיות – "
את ההמשך לא שמעתי, כי סגרתי עליו את הדלת ורצתי להתרחץ. אני יודעת? אולי הוא מלקק זונות ברחוב הירקון ונדבק במחלות כאלה, נוראות, כמו של חיים תוגתי?
תחילה לא חשדתי כי חיים תוגתי השמנמן מסתיר משהו. אמנם, השירים הבכייניים שלו. הנכונות להשפיל את עצמו כששכבתי במיטה עם דינה דופברג, הקינאה היתירה שהפגין באהבתו לי, כשזרק בלילה אבן על גג המכונית של חמיאל גילרמן, כמו גם המקרה עם אימא של מוס, שהעדיפה אותו על פני הכלב, לדבריו – כל אלה יצרו סביבו איזו אווירה של אי-אמון, לפחות בעיניי, כאילו ההתנהגות הטווסית שלו, הבגדים המהודרים, החיזורים, ההידחקות החולנית למצוא חברה פן יישאר רגע אחד לבדו, לשאת את מועקת עצמו – לא באה אלא להסתיר את העיקר, סוד כמוס שאולי אינו מגלה אפילו לעצמו.
כששכב בבית-החולים איכילוב סיפר לי, בלב נשבר, את האמת על חייו. אהבתו אליי היתה דו-מינית, לדבריו. הוא חלם שאני אבעל אותו, שהוא יהיה האישה שלי, כי אני מושכת אותו באפשרות שאחדור לתוכו. הייתי לו מין עוגן של אי-הודאה-גמורה בכך שנגזר עליו גורלו להיות אישה של גברים. וכי משחקיו איתי לא היו אלא מין אוננות הדדית שבה ניסה להגשים את חלומו להיות אישה מבלי "להתלכלך", כדבריו, במגע מיני עם גבר.
תוגתי המסכן. הוא נשלח לשמור על מיתקן צבאי בצפון הארץ. עשה מכך סוד גדול ולא גילה היכן בדיוק ועל מה שמר. שם גר באוהל אחד עם חייל שהיה עובד במיטבח של המיתקן. החייל הצעיר היה מאוהב בפקידה הפלוגתית, מירב, שהיתה מופיעה כמעט מדי יום, בצהריים, נלווית למכונית-האספקה, עם הדואר וסרט-הקולנוע, ולפעמים עם מרצה חובש כיפה שדיבר על ייחודו של העם היהודי, הטיף נגד התבוללות בגויים, וטען כי היהודי השלם הוא רק זה שיושב בארץ-ישראל וגם מקיים בה את כל המצוות, וזאת כנגד הרבי מלובאביץ', שיושב בגלות, והוא יהודי פגום, שלא לדבר על החילונים, שהם פגומים מכל בחינה.
למירב הגדולה היה חזה תפוח ורחב דונאמים, ופנים זרועות פצעוני-בגרות אדמדמים ומדי פעם היתה שבה ופורפת את הכפתור העליון בחולצת-העבודה הצבאית, בצבע חאקי-כהה, שהיה נפרם מכובד התכולה שעל פתחה הופקד לשמור. אבל היא היתה הבחורה היחידה שהיתה מגיעה למיתקן מדי יום, ועיני גברים מורעבים, חיילי סדיר ומילואים, היו ננעצות בה בשקיקה שוקטת, ואחדים היו גם מתבדחים איתה. מציעים לה חברות, טופחים על כתפיה הרחבות, על עכוזה, או מחבקים אותה במחווה של ידידות גמלונית, מזוייפת. דומה כי מירב נהנתה מתשומת-הלב היומית לה זכתה, ואפילו תוגתי מצא עצמו מתחיל להרהר בה, בלילות, במשמרות-השמירה הארוכות.
ובאחת השמירות, בלילה, חש עצמו כה מגורה, עד כי הסתתר בפתח מחסן-תחמושת תת-קרקעי, כמו כדי לעשות את צרכיו, בכריעה – וכשהוא מדמה בנפשו כי מירב, ערומה, ורק חולצת החאקי הפרומה עליה, באה עליו, מאחור, נלחצת בדדיה הכבדים, החמים, חודרת לתחתול שלו בצ'יפצ'ימון הענק שהטבע ודאי חנן אותה בו, ותופסת באצבעותיה המגודלות ומגלגלת את הפתיל שלו – אונן על רצפת הבטון החשוכה זרע ימים רבים בהם לא בא על פורקנו, בשיעמום נורא ובדמיונות פרועים על מיטת-שדה מלאה אבק וכתמים, באוהל מדיף ריח שמיכות צבאיות, חומרי-חיטוי ושמן-רובים.
תוגתי המסכן. רגעים אחדים אחרי כן, היתה ביקורת המשמרת, ומזלו שלא נתפס בשעת מעשה, ואפילו ריח הזרע הטרי שדבק בו – לא הסגירו. תחתוניו נתלחלחו והיה לו קר מאוד, ועצוב.
"מה זה הריח המוזר שנודף ממך, רב"ט תוגתי?" שאל סמ"ר חומצי הקצין התורן, שהיה האחראי על המיטבח.
"א... אפרסמון..." נחלץ תוגתי ברגע האחרון, בהיזכרו כי לעיתים הריח אכן דומה. תלוי בזן האפרסמון, כמובן, לא בזרע.
"יש לך אישה טובה, תוגתי, מפנקת אותך – "
הצבא טרם כלל אז אפרסמונים בתפריט.
"אני לא נשוי –"
"טוב, טוב, רק אל תאכל יותר מדי," צחק חומצי והסתלק.
בלילה שכב החייל, המכונה גלדיס, על מיטתו ממול לתוגתי, ונאנח.
"מה יש לך?" שאל תוגתי.
"השרמוטה הזו, הורגת אותי – "
"מי?"
"מירב. אני מוכרח לזיין אותה. בחיים שלי אני לא אסלח לי אם לא אזיין אותה, לפחות פעם אחת – "
תוגתי שתק.
"תִראה, תראה מה שהיא עשתה לו."
"למי?" לא הבין תוגתי.
"תראה אותו – "
תוגתי התבונן לעבר מיטתו של גלדיס, ששכב על גבו בחצי-הסבה, שתי שמיכות צבאיות מקופלות תומכות אותו מאחור, ומבעד לפתח מכנסיו מזדקר אברו הכהה והקשוי.
"כזאת שרמוטה," המשיך גלדיס להתבונן באברו מבלי לגעת בו. "שמעת מה קרה לה עם הנהג?"
"לא."
"טוב. לא חשוב." אמר גלדיס.
נפלה ביניהם שתיקה.
לפתע קם גלדיס, במכנסיים משולשלים, התקרב ועמד ליד מיטתו של תוגתי, שנשען אף הוא בגבו על שמיכותיו המקופלות.
"תראה, תראה עוד פעם מקרוב מה עשתה לו השרמוטה! נגיד אתה, אם היית התחת של מירב, לא היית מרחם עליו, תוגתי?"
"מה, מה אתה מתכוון?" שמע תוגתי את פעימות-ליבו.
"תיגע בו, תראה! להרוג אותה, השרמוטה. להכות אותה צריך. אתה יודע מה היא עשתה עם הנהג?"
"מה היא עשתה, ככה? ככה – " לא התאפק עוד תוגתי ושלח יד לגעת באברו של גלדיס, מגורה מאוד ומבולבל קמעה, "העבירה לו מהלכים? ככה – "
צחק.
"הֵי, אל תסחטי אותו, זה לא לימון. אני רוצה להרגיש שאני תוקע אותו, את מבינה? או כלום! אבל בלי משחקים ותפסיקי לצחוק – "
"תרשה לי – "התחנן תוגתי.
"אמרתי לך, הסתובבי! מה את פוחדת, יש לך פצעים? הבאתי מרגרינה – "
"מה, מה פתאום, אתה עושה סנדוויץ'?"
"יא-אללה! חשבתי שאת מבינה – אנחנו נעשה!"
והוא משך עצמו מידיו של תוגתי, ולקח מצלחת פלסטיק בהירה שעל הארגז באוהל, המואר באור חשמל קלוש מהחוץ – חצי חבילה דקה של מרגרינה צבאית, שהאות צ מוקפת עיגול היתה טבועה בה, חפר ממנו מעט באצבעו והחל סך את אברו, שהלבין ונעשה גבנוני, כמין דרקון. תוגתי התבונן בו, מזועזע, מהופנט.
"נו הסתובבי כבר, מה את מחכה? יש לך התחת הכי יפה בעולם, ועכשיו הוא יגיד 'ברוך-הבא' גם לי!"
תוגתי התפשט בידיים רועדות ושכב על בטנו. גלדיס המשיך ודיבר אליו כאל מירב. הורה לו לתקוע ראשו במזרון ולהרים אחוריו כלפי מעלה, והחל סך לאט-לאט באצבעו, את טבעת התחתול של תוגתי, שנתרחב והחל מפרפר ומפרכס בשריריו, כמו פותצ'יק, סביב אצבעו של גלדיס. ואז התרומם מעט גלדיס, בעמידה, והחל מחליק פנימה את אברו ובותק את אחוריו של תוגתי בתנועות קצביות, חודר מדי פעם מעט יותר, קורע אותם בידיו לצדדים, כדי להרחיבם, והוא נאנח ומקלל:
"יִלְעַן-דִינַכְּ, מירב, לכולם את נותנת – ורק לי לא? עכשיו אני יראה לך במרגרינה, עכשיו אני יראה לך! עכשיו אני יראה – "
למחרת התנכר גלדיס לתוגתי ואפילו ניסה ללעוג לו. תוגתי מיעט להיכנס לאוהל. עד חצי הלילה היה תורו לשמור. הוא החליט שהמקרה לא יחזור. חש עצמו מזוהם ומושפל. אמנם, מעודו לא חש תענוג כה עמוק ומשחרר. הבעילה היתה מושלמת. גלדיס נשאר בו עד לאותו רגע שגם הוא-עצמו החל שופך, והמוזר ביותר – מבלי שאברו-שלו יוציא כלל את ראשו. רפוי היה לגמרי. נחבא. כל עוצמת האביונה היתה בפי-הטבעת, וכשהתיז מטה על השמיכה הצבאית, בשיא התרגשותו, היה הדבר כעין סרח עודף, אישור, לדבר העיקרי שהתרחש מאחור, וכאילו הרוטב הזה לא היה זרעו אלא עסיס-תענוגות שמזילה אישה מיוחמת.
אבל אחר-כך, איזה גועל! איזו בושה! ריח מרגרינה, צואה וזרע, נתערבבו יחד, והתחתול הבתוק בער, כאילו שיפדו אותו. למחרת הלך כל היום ברגליים מפושקות מעט, וגלדיס עוד מתעלל בו, מדבר אליו בלשון נקבה –
"הי, מירב! באיזה מסע היית? מי קרַע לַך את התחת?"
עד חצי הלילה למחרת שמר תוגתי. הוא נשבע לעצמו שיותר לא יניח לגלדיס לבעול אותו. אבל כשנכנס לאוהל, בחשאי, חומק תחת שמיכותיו, סבור שגלדיס כבר ישן, שמע רחש קל ובעוד רגע היה גלדיס, צנום ושרירי, שוכב עימו, מאחוריו, תחת השמיכות, ושוב הפקיר עצמו לידיו, והפעם הזו אף עלתה על קודמתה. גלדיס לא רק שב וחדר לתוכו אלא הצליח גם להזקיף את השמוקול הרך של תוגתי, וכשסיימו שוב, כמעט יחדיו, היתה לתוגתי הרגשה מופלאה, שטרם חש בחייו – שהוא בועל ונבעל גם יחד. והכול מוכפל בו, דו-מיני, מפולש, ציבורי, ושוב לא היה איכפת לו בְּלִיל הריחות ולא גלדיס שמתעלל בו מן המיטבח, בארוחות, ולועג על צורתו העגלגלה, הנשית, ומכנה אותו בשם – "מירב!" לצחוקם של כל הסובבים –
מן הצפון חזר תוגתי המסכן גבר של גברים.
חזר? לא בכוחות עצמו חזר. מצאו אותו. שני לילות לפני השיחרור משירות המילואים סיים תוגתי את המשמרת קצת אחרי חצות ונכנס לאוהל. גלדיס חיכה לו. תוגתי התחנן אליו שיעזוב אותו. אחוריו בערו. בקושי הילך. הוא התבייש ללכת לחובש וניסה לרפא עצמו בעזרת שתי משחות-עור שונות שתמיד לקח איתו למילואים. עור רגיש היה לו ונוטה לדלקות. גלדיס איים עליו שאם לאי ניח לו לבוא עליו – יגלה ברבים את נטיותיו וגם יבוא לבקרו בתל-אביב, וידרוש ממנו כסף!
תוגתי חש תערובת של מושפלות והנאה, כבתולה להוטה שנישאה לגבר תובעני המתעלל בה אך גם מלמדה את סוד התענוגות. טבעו שנתגלה לו הפחיד וריגש אותו. מה יהא עליו כשיחזור לתל-אביב? איך יתייחסו אליו ידידיו, וידידותיו? גם עליי חשב רבות. סיפר כי כשהיה שומע את גלדיס מכנה אותו בשם – מירב, היה בתוך-תוכו אומר לעצמו – אני לילך, אני לילך – ומדמה כי אני האחוריים שלו, כי הם – אבר-המין שלי, שאותו הכיר מכל הנישוקים שהרשיתי לו, וכי אנחנו שייכות, שנינו, לאותה מהות נשית הנהנית הנאה משוגעת מן החדירה אל תוכה.
גלדיס לא הירפה ממנו. וכשחש כי תוגתי אינו מתכוון להיענות לו בשום אופן, בא שכב וגבו אליו, מצטנף ומפשיל מכנסיו ומציע לתוגתי לבעול אותו. תוגתי ניסה – ולא הצליח. אז התכרבל גלדיס בזרועותיו והסתובב כצלופח, ובעוד רגע חש תוגתי את שפתיו על אברו, ובה בעת נתהפכו ירכיו של גלדיס, שביצבצו ערומות ממכנסיו המופשלים, ובאו עם האבר הזקור מול פניו של תוגתי בתביעה אילמת להדדיות לשונית –
תוגתי נאבק. הפיתוי היה קשה לעמוד בו. ממילא כבר חש עצמו כמי שנטבל לדת החדשה, ונפרצו כל הגבולות. עתה לא היה מקום לדמיונות. לזהות שאולה. לחלומות אני-לילך-הנותנת-ובאמצעותה-אני-נהנה. כאן היה אבר כהה. זקור. נדחק אל שפתיו בחשיכה כאילו גם פיו היה – אחוריים, ומוחו – מעי, כלי מלא צואה. והוא, תוגתי, אינו אלא חור אנושי גדול אחד, ריק, עקר ושטוף תאווה להיבעל.
שעה ארוכה כנצח שכבו השניים במהופך זה לצד זה, גלדיס רוטט וגמיש כחתול, בקימור גב, עוטף בלשונו מכאן וחודר מכאן, בעוד תוגתי שקט, נפעל וחש עצמו נמס לאט-לאט כאילו גם מוחו נבעל, ננקב, ושוב נאחז בהזייה כאילו הוא – הוא החודר אל תוכי, ואני – הוא, התחלפנו בתפקידים, ובלבד שלא להשתעבד לגלדיס –
ואז הגיע רגע שבו נשכח הכול, גם מחשבותיו עליי, והוא חש עצמו כמתעלף או מרחף באוויר ומיטת השדה הצרה התרוממה ויצאה לשוט בלילה הגלילי –
ואביונת-הראש, כמו לפני התפוצצות –
אחר-כך – שניות אחדות של ההנאה שבהתזה, הנאה נדירה, שלא ידע כמותה קודם, כה היטיב גלדיס לעשות, ומיד אחריהן ההתפכחות הנוראה, ותחושת ההשפלה, והבחילה לטעם זרעו של הגבר הזר הממלא את פיו וגודש גרונו ומרטיב את שפתיו, וסלסולי שער-הערווה של הלה, שנשרו ודבקו אל פניו, ושיירי מרגרינה חמוצה, והמיאוס הנורא –
להקיא, רק להקיא –
או למות.
כך הרהר לעצמו תוגתי כאשר עמד מחוץ לאוהל – ערום-למחצה ומדיף ריח זרע-גלדיס, שהיה שונה משלו כאילו נמהל בו טעם טבק זול וזיעת-חיילים – והקיא את ארוחת-הערב הצבאית שעליה נוספו שני מְצוּפִּים ופחית גזוז חמוץ שלקח עימו לשמירה והתסיסה את מעיו, שהעלו שיהוקים בטעם מתכתי. הוא חזר לאוהל רק כדי לקחת את בגדיו, ונשקו, מתעלם מגלדיס שאותו הדף ממיטתו לפני רגעים אחדים, והיה הורג אותו אילו נותר לצידו עוד רגע אחד, ופנה ללכת –
איש לא גילה כיצד יצא מן המיתקן. בשער לא ראוהו. הוא חמק דרך פירצה בגדר, שאותה מצא בשעות השמירה הארוכות. היה לילה סתווי, כבד וכמעט חם אלמלא רוח מבשרת רעות שחגה סחרחרה פעם ממזרח, פעם מדרום ופעם ממערב, ולא היה אפשר לדעת אם ענני אבק או גשם בעקבותיו.
תוגתי הלך והלך כסהרורי. את הדרך היורדת מן ההר והמובילה לכביש הראשי לתל-אביב – החמיץ כבר בתחילת מנוסתו, ואולי לא התכוון כלל לחזור הביתה. הוא ירד לתוך ואדי סבוך, פילס דרכו בחשיכה. הרוח קצת שקטה ככל שירד. ענפים היכו על פניו. כדי להסיר את הטעם הנורא בפיו, טעם זרעו המעושן והחמוץ של גלדיס – לעס עלים, לעס פירות יבשים, והזדמזם בתוכו מישפט אחר מישפט שנאחז בו כדי להצדיק את התהום שנפל בה, את אובדן בתולי עכוזו ששמרו עליו עד כה מפני הידרדרות ואסון היותו פות ממין זכר, ובמוחו נזדמר שיר הגברות המהופכת:
אני חצוצרת הרחם הגדולה / של הגברות המהופכת –
גם אם נכונו לי עתידות / בשדה הספרות ושָׁמה
בעכוז קרוע אבוא – / וגם אם יבעלוני
כל גרמי שמיים – / לא איטהר מן הגועל המתוק
של עבד נרצע לזרג זר – / המפשיל בגופי פות
אחר פות עד תהום / רובצת תחת, ואני הנקוב –
זולג דמעות אביונה חמות / נופל פנים ואחור, פנים ואחור –
יא ח-לי-לי, יא ע-מ-לי – – –
– – – – – – – – – – – – – – – – – –
ע-מ-לי! – אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת, קורקבן!
רחמו, רחמו עליי, יאמר גופי לנפשו.
הדברים האלה נודעו לי מפיו בחדר המבודד, בבית-החולים איכילוב, כשגופו החל בוגד בו ומתערער, וסכנת הידבקות ריחפה על כל הבאים עימו במגע. תוגתי חסר-המזל. כל אותו לילה שוטט בוואדי הגלילי, רגליו ניגפות בסלעים והרובה משתלשל כידית-מתכת הקשורה למותניו. ענפים היכו בפניו ושרטו. דימה לשמוע קריאות של חיות-טרף.
באמצע הלילה נתחלף מזג-האוויר החמסיני-חורפי, המעיק – בגשם שקט, כבד וחם. רטוב מזיעה וטיפות גשם, מצא לו מיסתור במיכלאה עשוייה פחים וקרשים, שבה רבצו, מנומנמות, כתריסר פקעות צמר גדולות, נושמות, הוא נדחק ביניהן, באבק, בריח הזבל ובסירחון האופייני לכבשים, וטוב היה לו במחיצתן, כי עכשיו מותר האדם מן הבהמה, אין.
אהוד בן עזר
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא
עדינה בר-אל
המאבק הקולקטיבי לחופש
איליה וובשין ויעקב רואי, "אם אין אני לי מי לי:
התנועה היהודית בברית המועצות בעיני פעיליה."
מאגנס, תשפ"ה / 2024
יולי אדלשטיין הגיע בשנת 1980 ממוסקבה למינסק כדי ללמד עברית. הלימוד היה באחת הדירות. כמה ימים לאחר בואו פרצו אנשי משטרה לדירה, רשמו את פרטי כל הנוכחים והזהירו את אדלשטיין לעזוב את העיר. כך היה גם כאשר הגיע ללמד בחרקוב ובמקומות אחרים. לכן הוא ארגן "אולפן נייד" – הלומדים שכרו כמה קייאקים, שייטו בנהרות במשך כמה שבועות ולמדו בחיק הטבע, רחוק מעיני הק.ג.ב.
זוהי דוגמא למאבק של "התנועה היהודית" שפעלה בברית המועצות. עיקר המאבק היה לצורך יציאה מברית המועצות לשם עלייה לארץ. הספר מתאר את התפתחות התנועה ופעילותה בין השנים 1967 עד 1989, עד שהתאפשר ליהודים לצאת ברית המועצות.
החוקרים איליה וובשין ויעקב רואי ראיינו 270 איש שהיו פעילים בתנועה, ביניהם 44 אסירי ציון שנעצרו, נשפטו ושהו בבתי סוהר ובמחנות עבודה. הספר מבוסס על ראיונות אלו והוא כולל סקירה נרחבת של פעילויות: הפגנות, עצומות קולקטיביות, הכנה והפצה של חומר בלתי מצונזר, לימוד והוראת עברית ויהדות, סמינרים ומפגשים מחוץ לערים, פעילות אמנותית, דרכים שונות לקיום קשר עם המערב ועוד. מובן שבתקופה זו בבריה"מ כל הפעילויות הללו נחשבו בלתי חוקיות, אנטי סובייטיות, לדעת השלטון.
מי היו הפעילים? כל מי שהגיש בקשה ליציאה מברית המועצות למשרדי אובי"ר, (מחלקת הוויזות ורישום אוכלוסין של משרד הפנים), נחשד בבגידה והחלו לעקוב אחריו. אנשים פוטרו מעבודתם, הוחרמו בחברה, ילדיהם סולקו מבתי הספר וממוסדות השכלה גבוהה, חלקם גויסו לצבא.
למרות רדיפות הק.ג.ב. החלו המסורבים לפעול יחד, נוצרו קשרים בין פעילים מן הערים השונות, הם החלו ללמוד על ההיסטוריה והתרבות היהודית ועל ישראל וכמובן עברית.
החוקרים בדקו ממי וממה הושפעו פעילי העלייה בברית המועצות וציינו את הגורמים לרצונם להגיע לארץ ישראל. מסתבר שהיתה השפעה ישירה של הורים וסבים, שחשפו את ילדיהם ונכדיהם לידע יהודי. אנשים הושפעו גם מידיעות על סבל, מאסר ואף רצח של קרובי משפחותיהם בתקופת סטאלין, וכן מגילויי אנטישמיות בהם נתקלו ומחשיפה לשואה. הם האזינו לתחנות רדיו זרות, כולל "קול ישראל", קיבלו מכתבים מאת קרובים שהיו כבר בישראל, קראו ספרים והאזינו למוזיקה ישראלית. השפיעו עליהם גם דאגה לגורל מדינת ישראל בתקופת "ההמתנה" ומלחמת ששת הימים שלאחריה וגאווה על הניצחון במלחמה זו, וכן החשש בעת מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה. ניסיון חטיפת המטוס בשנת 1970 ומשפטי לנינגרד חריו, ואפילו הפלישה הסובייטית לפראג שנתיים קודם לכן; כל אלו גרמו לפעילים לחתור לקראת חיים טובים וחופשיים מחוץ לברית המועצות.
בדרך כלל התחיל התהליך בהשגת "ויזוב" – הזמנה מקרוב משפחה שחי בארץ, כולל התחייבות לדאוג לפרנסת העולה. לאחר קבלת ה"ויזוב" היו פונים למשרדי אוב"יר, כאמור לעיל. וכך התחילה פעילות גלויה וסמויה של אלו שנחשבו על ידי השלטונות כבוגדים במולדת לאחר הגשת המסמכים.
לימוד עברית
השלטונות בברית המועצות החשיבו את היידיש כשפה לאומית של המיעוט היהודי, והעברית נאסרה לשימוש. מובן שהמסורבים היו מעוניינים ללמוד שפה זו לקראת העלייה לישראל. זאת בנוסף לרצון לרכוש ידע על ישראל ועל ההיסטוריה והתרבות היהודית. זה היה המכנה המשותף בין המסורבים בכל שטחי ברית המועצות ונוצרה "התנועה היהודית", שקישרה בין פעילים ותיקים וחדשים. הפעילות היתה מוגברת בערים הגדולות – מוסקבה, לנינגרד, ריגה בלטביה, טשקנט בגיאורגיה ועוד.
בשנות השמונים התרחבה הפעילות גם לערי שדה מרוחקות, וזה בזכות פרויקט "ערים", במסגרתו הוכשרו מורים בערים הגדולות ונשלחו למקומות שונים בברית המועצות – מסיביר והרי אוראל ועד קווקז ואסיה התיכונה. הוגה הרעיון היה לב אולנובסקי. ארבעה מורים הפעילו את הפרויקט: האחים סשה ומיכאל חולמיאנסקי, יולי אדלשטיין ויולי קושרובסקי.
הספר מתאר כיצד לימדו עברית על אף המכשולים והסכנות שהשלטון הסובייטי העמיד בפניהם. ראשית כל, היה קושי בהשגת חומרי לימוד עברית, הן בקבוצות והן לצורך לימוד עצמי. לשם כך שכפלו בחשאי חוברות וספרים, אלו נשמרו במחסנים במוסקבה, מהם סופקו ליישובים השונים לפי רשימות אנשי קשר שנשמרו בסודיות. כך למדו בדירות מתוך ספרים וחוברות שנדפסו והופצו בחשאי.
כתבים בלתי לגליים (שלא עברו צנזורה), נקראו "סמאיזדט". ספרים בנושאים יהודיים שוכפלו, תורגמו משפות אחרות והופצו בשיטות מחתרתיות שונות. כך לדוגמא הספר "אקסודוס" היה "בסט סלר" לאחר שתורגם בידי מתרגמים שונים והופץ. גם פיליטונים של ז'בוטינסקי הופצו בכמות רבה.
מובן שהשימוש במכונות כתיבה היה מסוכן מאוד. מכונה שנמצאה בביתו של פעיל גרמה לק.ג.ב. לחשוד שהיא משמשת להדפסת טקסטים אסורים. לכן היה צריך להיזהר מאוד בעת כתיבה, תרגום והעתקת טקסטים יהודיים. ראשית, היה חשש שהשכנים ישמעו את נקישות המכונה בעת ההקלדה, לכן היו מי ששמו שמיכה על קרש גיהוץ ועליה את מכונת הכתיבה... נוסף לכך הפעילים חששו שבידי הק.ג.ב. יש דוגמיות של מדפסות שיצאו לשוק. לפיכך היו מקרים בהם הם השליכו לנהר מכונת כתיבה אחרי סיום הקלדה של טקסט מסוג "סמאיזדט", והיה צורך לרכוש מכונה חדשה, יקרה.
כך שוכפלו גם ספרי לימוד של השפה העברית שהגיעו בדרך לא דרך מישראל. הספר "אלף מילים" אשר הגיע מישראל, היה נפוץ מאוד בברית המועצות. נוסף לכך היו יוזמות מקומיות. כגון מפעל מיוחד של סטודנטים מטביליסי שחיברו ספר לימוד עברית בשפה הגיאורגית.
בסוף שנות השישים וראשית השבעים הוקמו אולפנים במוסקבה ובלנינגרד. מורים הוכשרו בערים הגדולות ונשלחו ללמד ביישובים מרוחקים. היו שיטות שונות ללימוד עברית. אחת מהן היתה של המורה משה טרכטמן – לימוד משפטים שלמים, וכך הבנת המשמעות ולימוד התחביר לפי ההקשר. מורים ותלמידים מתקדמים יצרו מסגרות של "הדיבור" – מפגשים של פעם בשבוע לשיחה בעברית בלבד. בכל מפגש השתתפו 10-15 איש.
החקירות בחדרי ה-ק.ג.ב היו קשות ביותר. המסורבים הואשמו בבגידה במולדת, נשלחו לבתי כלא ולמחנות עם עבודת פרך. לפיכך הפיצו בתנועה היהודית גם חוברות הדרכה עבור נחקרים, בהם עצות לנחקרים כיצד להתגונן בעת חקירה.
אגב, גם במחנות המשיכו בלימוד העברית ובהזדהות עם היהדות. בשנת 1948 הגיעה למחנות השמועה על הקמת המדינה היהודית, וחגגו גם בהם.
פעילויות המחאה
הספר סוקר פעילויות במרכזים השונים – מוסקבה, לנינגרד, וילנה, ריגה בלטביה, טשקנט בגאורגיה ועוד. התנועה היהודית שהתגבשה ערכה פעילויות מחאה שונות. יהודים מסורבי עלייה החלו משנת 1969 לשלוח עצומות ומכתבים קולקטיביים למערב ולישראל עם העתקים לשלטון הסובייטי. העצומות והמכתבים נחתמו ונשלחו ממוסקבה, וילנה, ריגה וממקומות אחרים. ביניהם היה מכתב שנחתם באוגוסט 1969 על ידי 18 משפחות גיאורגיות, והוא נשלח לוועדה לזכויות האזרח של האו"ם. גולדה מאיר קראה את המכתב בפני חברי הכנסת בישראל.
כזכור, ביוני 1970 נעשה ניסיון של קבוצת מסורבים לחטוף מטוס בלנינגרד ולטוס לארץ. אולם הניסיון נכשל והשותפים לפעילות נשפטו במשפטי לנינגרד שהחלו בדצמבר אותה שנה וקיבלו עונשי מאסר. יש לציין ששניים מהם – מארק דימשיץ הטייס ואדוארד קוזניצוב – נשפטו לעונש מוות, אשר הוחלף לאחר מכן למאסר.
בקרב התנועה התארגנו נשים לפעילות, מתוך מחשבה שהסיכויים שלהן להיעצר הוא פחות מסיכויי הגברים. אידה נודל, לדוגמא, ארגנה קבוצת נשים להפגנות, להעברת מידע למערב ולטיפול באסירי ציון. בין השאר אירגנו הנשים גני ילדים ובתי ספר של יום א' עבור ילדי המסורבים, שסבלו גם הם מהצקות ומהאשמות.
הפעילות התרבותית
בנוסף ללימוד העברית, לצורך טיפוח התרבות היהודית והכרת ההווי הישראלי נערכו מפגשים של קבוצות, רובם בדירות פרטיות, במסעדות או בחוץ לערים, כגון ביער אוברז'קי מחוץ למוסקבה, בו התכנסו בימי א' בקיץ.
קמו להקות דרמה של חובבים. בדירות פרטיות הציגו את ה"פורים שפיל", אשר שילב הומור עצמי וסאטירה על המשטר הסובייטי. היו הופעות של זמרים ביידיש, כגון של נחמה ליפשיץ, אשר שילבה בהופעתה גם שירים עבריים. גם תערוכות ציור של אמנים יהודים בנושאי יהדות נערכו בדירות פרטיות, כדי שלא יוחרמו על ידי הק.ג.ב.
בנוסף אורגנו סימפוזיונים וסמינרים מדעיים ברמה גבוהה, בהם השתתפו יהודים מרחבי ברית המועצות ולעיתים גם מדענים מחו"ל, שהסובייטים הרשו להם להגיע.
המסורבים השתדלו לחגוג את יום העצמאות של המדינה, את ל"ג בעומר וחגים אחרים. היו קונצרטים בהשתתפות נציגים מישראל, ביניהם הזמרת גאולה גיל.
התנועה היהודית עסקה בהנצחת השואה בבריה"מ, אשר על אדמתה נהרגו יותר משני מיליון יהודים. הם הקימו אנדרטאות, ערכו טקסים גלויים וצעדות לזכר הנרצחים. אחד מאתרי ההנצחה היה ביער רומבולה ליד ריגה, במקום בו נרצחו כ-3000 יהודים. בעצרות הזיכרון במקומות שונים, כגון באבי יאר, היו לעיתים עימותים עם אנשי הק.ג.ב.
יש לציין שבין חברי התנועה היהודית היו חוזרים בתשובה בהשפעת שיעורי העברית, לימוד יהדות ומנהגי החגים. היה להם קושי להשיג בשר ויין כשרים. בכל אופן, כל המסורבים, חילוניים ודתיים, חגגו את ליל הסדר ואכלו מצות לפחות ביום הראשון של החג. היו אלו בדרך כלל "סדרים" קולקטיביים, עבורם אפו מצות או הישיגו אותן בדרך לא דרך.
לסיום:
עבודתם של איליה וובשין ויעקב רואי ראויה להערכה רבה. הם הקפידו לבדוק עובדות היסטוריות ותאריכים. הם לא הסתמכו רק על זיכרון המרואיינים, שלעתים לא דייקו עקב גילם הצעיר בעת ההתרחשויות, או בגלל קושי של מבוגרים לזכור פרטים מדויקים לאחר שנים רבות.
הספר מציג בפני הקורא תשובות לשאלות רבות: מי היו הפעילים למען העלייה לארץ; מה או מי גרמו להם לרצות לעלות; איפה, מתי ובאילו דרכים הם נקטו במאבק בשלטונות ובהכנות לקראת עלייה; כיצד רכשו את השפה העברית ואת ההיכרות עם התרבות היהודית והחיים במדינת ישראל.
כאמור, החוקרים התבססו על ראיונות רבים בשפה העברית ובשפה הרוסית. הם בחרו להציג את הדברים לפי נושאים. בכל נושא הם שיבצו קטעי ראיונות, ציינו פרטים על הדובר/ת –הגיל בעת האירועים, מקום המגורים וכדומה, תמצית הדברים שנאמרו או ציטוט. במילים אחרות, הם שלפו פרטים מן הראיונות וערכו אותם בהתאם לנושאים שקבעו.
בסופו של דבר הנושאים מוצו, אבל חבל שלא הובאו גם ראיונות ספורים במלואם, שבאמצעותם ניתן היה לעקוב אחרי החוויה האישית, לחוש את האווירה במשפחה או בסביבה היהודית וכדומה. די היה בהוספת מעט ראיונות מייצגים, לדוגמא: ראיון של מי שהיה ילד בתקופת האירועים ולצידו ראיון של מבוגר. או ראיון של אדם מעיר מרכזית גדולה ולצידו ראיון עם מי שחי אז בפריפריה רחוקה.
יש לציין את מילון המושגים והנוטריקונים בסוף הספר וכן כמאה ושלושים ביוגרפיות קצרות ומרתקות של פעילים.
למי מיועד הספר? הספר עוסק בפרק חשוב בהיסטוריה היהודית. יש בו פרטי ידע רבים מאוד ומדויקים למען מי שחי אז בברית המועצות ולא ראה אז את התמונה כולה, גם למען מי שחי בארץ באותה תקופה, וכמובן גם לדורות הבאים. כמו כן ניתן למצוא בספר דוגמא והשראה למאבק למען הגשמת רצון אישי ולמען רעיון חברתי צודק. מתבטאים בו חופש מחשבה וחופש פעולה של הפרט ושל קבוצות. וכמובן יש בו הכרת תודה והערכה לפעילים עצמם, זיכרון חיובי ומעורר גאווה להם ולצאצאיהם.
*
אהוד היקר,
אני שולחת סקירת ספר על אסירי ציון. אגב, אני קשורה לנושא גם אישית, כי גיסי, אח של צ'יקו ז"ל, היה בין חוטפי המטוס ונשפט בלנינגרד ל-4 שנים. שמו מנדל בודניה. עכשיו הוא בן 84, לא בריא. הסיפור המשפחתי כיצד הוא נשאר בברית המועצות ושאר המשפחה בארץ קצת מסובך. הוא סיפר לי שהוא נשפט רק (!) לארבע שנים, כי במשפט הוא טען שרצה להגיע לישראל כדי לפגוש את אימו (חמותי), שלא ראה מעל עשרים שנה. אני מצרפת תמונה שלו ושל צ'יקו.
בברכה חמה,
עדינה בר-אל
נעמן כהן
למה אין ביוון אף הפגנה או כתובת בעד ישראל?
לקראת יום הזעם נגד ישראל נזעקו יוונים ובעיקר יורדים מישראל בעלי מסעדות ביוון התלויים בפרנסתם בתיירים ישראליים להרגיע את הישראלים ולומר שרוב העם היווני תומך בישראל ומתנגד למפגינים נגד ישראל.
ואני רק שאלה. אם כך הוא, מדוע לא רואים ביוון שום הפגנה בעד ישראל? ואפילו לא כתובת אחת בעד ישראל?
בכל מקרה אני מציע לתיירים הישראלים להסתובב ביוון עם שלטים, או עם כתובת על החולצות:
Free Greece from Turkish-Muslim occupation!""
ולכל אלו שיצעקו שם Free Palestine! שישיבו: Free Turkey!""
שתי מתנקשות יהודיות – בין פייגה לפרומה
שתי מתנקשות יהודיות התפרסמו בהיסטוריה כשניסו לחסל את ראש המדינה. שתיהן לא הצליחו במשימתן, הראשונה פייגה אף שילמה בחייה. השנייה פרומה הרסה את חייה.
פייגה רויטבליט (1890-1918) נולדה בווהלין למשפחת איכרים יהודית והיתה אחת משבעה ילדים. אביה, חיים, שימש כמנהל בית ספר יסודי יהודי והוא חינך אותה בבית. מגיל צעיר התעניינה בפוליטיקה. בשנת 1905 הצטרפה לחוגים אנרכיסטיים ופעלה תחת הכינוי "דורה". וקיבלה את השם פאני קפלן.
בשנת 1906 השתתפה בקייב בניסיון התנקשות באמצעות פצצה באישיות בכירה בממשלו של הצאר. ההתנקשות נכשלה וקפלן נעצרה. בעקבות ההתנקשות נפגעה ראייתה. בית המשפט גזר עליה ב-5 בינואר 1907 דין מוות, אולם עקב היותה קטינה הומר גזר הדין במאסר עולם. היא נשלחה למחנה עבודה באקאטוי בסיביר. במהלך שהותה שם הופשטה והוכתה קשות במוטות עץ.
בתחילת 1917 והחלפת השלטון, שוחררה פייגה ממאסרה. לאחר שהבולשביקים סילקו את הסוציאל-רבולוציונרים, ע"י פיזור האספה המכוננת, החליטה קפלן להתנקש בחייו של אוליאנוב-לנין.
ב־30 באוגוסט 1918 נאם לנין במוסקבה באחד מבתי החרושת בעיר. כשיצא מהבניין ועמד להיכנס למכוניתו, קראה לו פייגה בשמו וכשהוא הסתובב לעברה, ירתה בו שלושה כדורים. אחד מהם החטיא אותו והשניים האחרים פגעו בכתפו וריאתו השמאליים. לנין הוחש לקרמלין וסירב לצאת מהמתחם המאובטח מחשש למתנקשים נוספים. לפיכך הרופאים נאלצו לטפל בו בתוך הקרמלין. למרות הפצעים הקשים הצליח לנין לשרוד את ההתנקשות, אך לא בלי פגע. ישנם היסטוריונים שמעריכים כי [כך נגרמו] התקפי השבץ שגרמו למותו כמה שנים מאוחר יותר.
פייגה נעצרה על ידי המשטרה החשאית, הצ'קה, בקרבת מקום ההתנקשות, בחשד שהיא המתנקשת. בכליה נמצא אקדח. היא טענה בפני חוקריה, יעקב יורובסקי ויעקב סברדלוב, שהחליטה להתנקש בלנין עוד בפברואר 1918 במקום מגוריה בסימפרופול, פעלה לבד וביצעה את ההתנקשות כיוון שלנין בגד בעקרונות המהפכה. כאשר התברר שקפלן לא תעליל על יריביו הפוליטיים של לנין, היא הוצאה להורג בלא משפט בגן אלכסנדר בקרמלין ב-3 בספטמבר בהוראת סברדלוב. לאחר מותה נפטרו אנשי הצ'קה מן הגופה.
אחרי ניסיון ההתנקשות בחייו של אוליאנוב-לנין, הוא קרא ל"טרור חסר רחמים נגד אויבי המהפכה." במהלך החודשים הבאים כ-800 חברי המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית ויריבים פוליטיים נוספים של הבולשביקים הוצאו להורג ללא משפט.
107 שנים לאחר ניסיון ההתנקשות בלנין ניסתה רבולוציונרית יהודייה נוספת בשם פרומה לבצע רצח פוליטי של מנהיג.
תולדות חייה טרם פורסמו, אבל ממה שפורסם מדובר בפעילה פרוטסטנטית בשם פרומה תמר הירשפלד-גרשוני שתיכננה להתנקש בחייו של ראש הממשלה בנימין זאב הלוי מיליקובסקי-נתניהו.
שתי המתנקשות היהודיות פייגה ופרומה כשלו בניסיון ההתנקשות. ההבדל ביניהן הוא בהתפתחות הטכנולוגיה. פייגה השתמשה באקדח FN 1900, בקליבר 32 ACP בו ירתה בלנין, אקדח תוצרת בלגיה, ואילו פייגה תיכננה את הרצח בטכנולוגיה משוכללת יותר מתוצרת סובייטית (אם פייגה היתה משתמשת בו היתה מצליחה אבל הוא לא היה קיים בזמנה).
טיל RPG Rocket-propelled grenade מטול רימונים ידני נגד טנקים שפותח ויוצר על ידי ברית המועצות ב-1961 וכיום הוא נשק הנ"ט (נגד טנקים) הנפוץ ביותר בעולם.
פייגה איבדה את חייה בניסיון ההתנקשות, פרומה שקיבלה את הכינוי "פרומהRPG" הרסה את חייה שלפי מה שפורסם ממילא קצרים בכלל מחלת הסרטן בה לקתה.
להגיד כן לפלסטין!
גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, המהגרת הבלתי חוקית מבריה"מ והמתנחלת הבלתי חוקית במלבס (לטענת הערבים) וכיום נשיאת ה"זולת" – אומרת כן לפלסטין! (שימו לב למרות שאינה יודעת ערבית היא משתמשת במינוח ערבי).
"ראש הממשלה החליט להקריב את החטופים, את חיילי צה"ל ואת ביטחון ישראל," קובעת שניפיצקי-גלאון, וממשיכה, "חיילים יוצבו כברווזים במטווח. כל יום-יומיים יהיו הרוגים ופצועים. חיילים יתאבדו בזמן שהממשלה תשחרר את אחיהם משירות. ישראל לא תעלים את חמאס, כפי שהיא לא העלימה אותו בגדה ובמזרח ירושלים. זה חזון בלהות. לפי הממשלה הכרה בפלסטין זה 'פרס לחמאס', כאילו לא עברו שנתיים של חורבן מאז שהיא החליטה להפוך את הטבח והתבוסה הטקטית של 7 באוקטובר לתבוסה אסטרטגית."
גם מנהיגי האופוזיציה חזרו על המנטרה הזאת. הכרה במדינה פלסטינית היא "שגיאה ערכית," אמר יאיר לפיד. "מפולת מוסרית," הודיע נפתלי בנט. "הכרזת שווא שמשרתת את הקיצונים," הסביר בני גנץ. "מהלכים חד-צדדיים רק יובילו להקצנה ולהתבצרות," הגיב יאיר גולן. "לא תמצאו שום מקום שאני אומר שתי מדינות לשני עמים," התגאה גדי איזנקוט.
מה אתם כן אומרים? מה התוכנית?
הכרה במדינה פלסטינית היא לא פרס על 7 באוקטובר, ולא עונש על שנתיים של הממשלה המטורפת הזו. היא חבל הצלה.
מדינה פלסטינית היא הפתרון הריאלי היחיד. לשם בסוף נגיע, אם נרצה ואם לא. העולם מוכן להושיט יד. השאלה היא האם נמשיך להתעלם מהיד המושטת הזו."
(זהבה גלאון, "להגיד כן לפלסטין," בדיגיטל: "מדינה פלסטינית אינה פתרון מושלם, אבל היא הפתרון הריאלי היחיד," "אל-ארצ'", 7.8.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-08-07/ty-article-opinion/.premium/00000198-84a6-dfd7-a5df-bceec08b0000
הבנתם? בשביל גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, הצלת שלטון החמאס בעזה, ושיקום שלטונו, והשתלטותו על ערביי יו"ש (שרק צה"ל מגן עליהם (ועלינו) מהחמאס) – הוא לדידה חבל הצלה... מן הסתם דבריה הם אכן חבל הצלה בשבילה. הם יעשירו את קופתה בתרומות מחו"ל.
הרעב בעזה
בעוד שישראל עשתה תקדים בהיסטוריה של המין האנושי ובפעם האשונה בהיסטוריה מדינה מותקפת במלחמה מספקת לאויב מזון דלק ותרופות (ארה"ב ובריטניה לא היו מעלות על הדעת לעשות זאת לאוייב) אף אחד בישראל אינו מעלה את הטיעון הזה.
השקר על הרעב
העולם מפיץ טענה שקרית שישראל "מרעיבה את עזה." בעוד שטענת התעמולה של מחבלי החמאס במימון ובגיבוי קטארי כבשה את ליבם ומוחם של חסרי המידע, המציאות לא יכולה להיות רחוקה יותר מהאמת. בואו נפרק את התעמולה עם כמה עובדות.
מאז הטבח ב-7 באוקטובר 2023 איפשרה ישראל הכנסת לא פחות מ-1,872,155 טון סיוע לרצועה.
ניתן לחלק את הסיוע הכולל לארבע תקופות נפרדות:
החל מה-7 באוקטובר 2023 עד ה-18 בינואר 2025, ישראל סייעה בהכנסת לא פחות מ-1,325,977 טון סיוע לרצועה (תאריך הסיום נבחר בהתחשב בתחילתה של הפסקת אש בת חודשיים, שבמהלכה הוכנסו כמויות סיוע משמעותיים לרצועה).
בין ה-19 בינואר 2025 ל-18 במארס 2025 איפשרה ישראל הכנסת לא פחות מ-448,482 טון סיוע לרצועה.
מיום 19 במרץ 2025 ועד ליום 18 במאי 2025 לא איפשרה ישראל הכנסת סיוע כלשהו.
בין ה-19 במאי 2025 ל-27 ביולי 2025 איפשרה ישראל הכנסת לא פחות מ-97,696 טון סיוע לרצועה.
לפחות 78.33% (1,443,451 טון) מכלל הסיוע שהוכנס לרצועה היה מזון.
מתחילת המלחמה ועד מאי 2025 הסיוע לרצועת עזה הועבר לתושבי הרצועה, בעיקר באמצעות סוכנויות ומנגנוני האו"ם, שפעלו בשיתוף פעולה הדוק עם חמאס, ולא הצליחו לספק אספקה אפקטיבית לנזקקים.
ב-26 במאי 2025, שחקן חדש נכנס לזירה. הקרן ההומניטארית בעזה (GHF) הוקמה כדי לספק סיוע ישיר לתושבי עזה. הסיוע של GHF מחולק במרכזי חלוקה מאורגנים ומועבר ישירות לידי האוכלוסייה האזרחית. מה-26 במאי 2025 ועד ה-30 ביולי 2025, חילקה הקרן 98,000,000 ארוחות.
בעוד שמשלוחי הסיוע של ה-GHF ישירות לידי העזתים הוכיחו את עצמם כמוצלחים ביותר, פעילות האו"ם המשיכה להוכיח את עצמה כלא יעילה. כך, דו"ח של UNOPS ליוני 2025 הראה כי 1,043 מתוך 1,090 משאיות האו"ם שהובילו סיוע – לא פחות מ-95.7% – נבזזו.
בינתיים, הניו יורק טיימס פרסם בעמודו הראשון תמונה של ילד עזתי מורעב לכאורה, מוחמד זכריא איוב אל-מעתוק, כהוכחה ל"רעב". במציאות, כפי שהטיימס נאלץ להודות, למרבה הצער, מוחמד סובל משיתוק מוחין ולמצבו הגופני אין שום קשר למלחמה. התמונה שנבחרה על ידי הטיימס לעמוד הראשון שלו הופרכה בבירור עם תמונה נוספת שבה נראה אחיו של מוחמד עומד לצידו ולצדו של אימו, ואשר בבירור אינו סובל מהרעב לכאורה.
באופן קריטי, העיתוי של קמפיין "ההרעבה" הממומן והמתואם היטב, לא היה מקרי. זה התחיל מיד לאחר שחמאס דחה עסקה נוספת שהיתה מביאה להפסקת אש זמנית נוספת. במהלך הפסקת האש, הטרוריסטים הרצחניים היו צריכים לשחרר חלק מ-50 בני הערובה שהם חטפו במהלך הטבח ב-7 באוקטובר, וסיוע משמעותי נוסף היה יכול לזרום לעזה.
הקמפיין האחרון, שהוא רק צעד נוסף במלחמת התודעה הרב-צדדית שמנהלים חמאס ותומכיו, מוכיח שוב את התיאוריה של תיאורטיקן התעמולה הנאצי, יוזף גבלס: "אם תספר שקר גדול מספיק ותמשיך לחזור עליו, אנשים בסופו של דבר יאמינו לו."
https://rotter.net/forum/scoops1/910994.shtml
כמובן היה רעב בעזה, אבל אך ורק באשמת החמאס שבזז ומכר את המזון שקיבל בחינם.
התמונות מעזה הופצו בעולם, בגרמניה טענו –
הן בוימו: "חמאס אמן בזה"
עיתון "זידדויטשה צייטונג" הציג תמונות של עזתים אוחזים סירים – מול צלמים, ולא בתור לאוכל. ב"בילד" ציינו כי אחד הצלמים הועסק בסוכנות ידיעות טורקית, ותקף את ישראל. לצד זאת הודגש: הרעב קיים, ובהמשך נחשפה תמונה שמראה כי לאחר מכן הוגש אוכל במקום. בגרמניה הזהירו ממניפולציות של "שני הצדדים."
בצל כישלון ההסברה הישראלי והסחף בעולם להכרה במדינה פלסטינית, עיתון "זידדויטשה צייטונג" הגרמני טען לניסיונות התעמולה של חמאס – שעובדים לא מעט על העולם – והציג את האופן שבו מביים הארגון תמונות שמציגות רעב ברצועה, באמצעות צלמים מקצועיים שמסקרים את המלחמה. גם ה"בילד" הגרמני עסק בנושא, ואף ציין כי אחד מהכתבים שביימו תמונות ברצועה – שהופצו בהמשך בעולם כולו תוך הסתמכות עליו כמקור אמין – מרבה לשתף ברשתות החברתיות פוסטים נגד ישראל.
בעיתון "זידדויטשה צייטונג" נכתב כי אי-אפשר להתכחש לעובדה שהרעב ברצועה קיים, אך לצד זאת נטען כי תמונות רבות של ילדים כחושים מעזה כלל לא משקפים את המציאות. לפי הדיווח, חלק מהתמונות כלל לא מעזה ואילו אחרות כוללות ילדים שסובלים ממחלות שונות – שבגללן מצבם הגופני ירוד. לגבי הטענה הזו, יש לציין, מומחים אמרו כי מחלות הרקע של הילדים לא היו אמורות להביאם למצב כזה – אלמלא הרעב והמחסור בטיפולים, תחליפי מזון ותוספי תזונה ייעודיים.
בעיתון הגרמני נחשפה גם תמונה שבה ניתן לראות איך צלמים מביימים את תושבי הרצועה לקראת התמונה, כאילו מדובר בתור שבו הם ממתינים לקבלת מזון. בהמשך פורסמה תמונה נוספת, שבה נראה כי אכן חולק בנקודה מזון לאחר שצולמו התמונות, וככל הנראה העזתים המתינו להגעת המחלקים.
לצד זאת, איגוד העיתונאים הגרמני הזהיר את כלי התקשורת במדינה מ"ניסיונות מניפולציה באמצעות תמונות עיתונות שהופקו באופן מקצועי." יו"ר האיגוד מיקה בוסטר הוסיף כי "הצדדים שמעורבים במלחמה, כלי תקשורת מקומיים וזרים וסוכנויות מודיעין משתמשים בכוחן של תמונות כמו שלא נעשה מעולם – כדי לכוון את דעת הקהל."
לפי הדיווח, התמונות שיוצאות בשבועות האחרונים מעזה – מציגות לעולם בדיוק את מה שחמאס רוצה: אוכלוסייה אזרחית שסובלת מניהול המלחמה של ישראל. עם זאת, העיתון מטיל ספק ביכולת להסתמך על אותן תמונות, ומציין כי "לפחות חלק מהתמונות הוצגו בהקשר שקרי או מטעה."
פרופ' להיסטוריה ומומחה לצילום שחוקר תמונות מישראל ומעזה כבר עשרות שנים, ואף הגיע בעצמו לאזור, אמר בריאיון לעיתון כי "ניתן להניח שתמונות רבות של ילדים מורעבים וחולים פשוט מבוימות או מגיעות מהקשרים אחרים." לדבריו, "אלה לא זיופים, אבל האנשים מוצגים בצורה מסוימת או מקבלים כיתוב מטעה כדי לגייס את הזיכרון החזותי והרגשות שלנו."
הוא הוסיף כי כדי להבין אם תמונה מסוימת אותנטית או לא ניתן לבחון כמה קריטריונים שונים, בהם התאורה או ניסיון ההבנה של הסיטואציה כולה, כלומר על מה מסתכלים המצולמים? שורת צלמים או עמדת חלוקת מזון. "חמאס הוא אמן בבימוי תמונות," אמר. "לתמונות יש גם תפקיד נוסף – הן נועדו להחליף את התמונות האכזריות של מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023. אנשים רבים אפילו לא זוכרים את התמונות האלה יותר."
גם ה"בילד" הגרמני התייחס כאמור לנושא, וציין כי אותו צלם שהפיץ תמונות מעזה לעולם – ונחשב למקור אמין עליו הסתמכו כלי תקשורת רבים – נחשף כמי שביים את תושבי הרצועה בצילום. בנוסף, כך צוין ב"בילד", הצלם, אנאס זאיד פאטיחה, מרבה לשתף ברשתות החברתיות שלו פוסטים נגד ישראל.
מתוך העיתון "בילד": ניסיונות התעמולה של חמאס להציג בתמונות לעולם הרעבה ברצועה – פוסט נוסף של הצלם שתומך בתעמולת חמאס (צילום: אינסטגרם, מתוך "בילד")
עוד נכתב ב"בילד" כי על אף שלא ניתן להתכחש ל"סבל הפלסטיני", אותו צלם עצמאי – שהוזמן על ידי סוכנות הידיעות הטורקית אנאדולו לצלם את המצב ברצועה – מביים למעשה את הסבל "לטובת חמאס והתעמולה שלו." בעיתון צוין כי התמונות זוכות להדהוד עולמי משמעותי, ומשפיעות על הפוליטיקה – למרות שלעיתים הן כלל לא אמיתיות.
https://www.ynet.co.il/news/article/rjyusoeoeg#google_vignette
בכל מקרה החמאס הא האחראי הבלעדי לרעב בעזה.
שגריר ארה״ב בישראל מייק האקבי, בהתקפה חריפה על ראש ממשלת בריטניה, קייר סטאמר, לאחר שזה יצא נגד החלטת הקבינט
שגריר ארה״ב בישראל מייקל דייל האקבי, יצא בהתקפה חריפה על ראש ממשלת בריטניה, קייר סטאמר, לאחר שזה יצא נגד החלטת הקבינט להכריע את החמאס.
״אז ישראל צריכה להיכנע לחמאס ולהאכיל אותו למרות שבני ערובה ישראלים מורעבים? האם בריטניה נכנעה לנאצים וזרקה להם אוכל? שמעת פעם על דרזדן, ראש הממשלה סטארמר? זה לא היה אוכל שאתה זרקת. אם אתה היית ראש ממשלה (באותה עת), בריטניה היתה מדברת גרמנית!״
עוד תוקף האקבי, ״כמה מזון שלחו סטארמר ובריטניה לעזה? כי ממשלת ישראל כבר שלחה 2 מיליון טון לעזה ושום דבר מזה אפילו לא הגיע לבני הערובה. אולי ראש ממשלת בריטניה צריך לסדר את זה וללכת בעקבות הליגה הערבית שאמרה שחמאס צריך להתפרק מנשקו ולשחרר את כל בני הערובה באופן מיידי.״
https://rotter.net/forum/scoops1/911166.shtml
דומה ששגריר ארה"ב בישראל עולה על כל שגרירי ישראל בעולם.
כך בבריטניה משפילים יהודים
https://www.v-1.co.il/news-magazine/2025-m08_w02/shorts-d1732b4abad7891027.htm
אקדח מים ובקרוב אקדח אמיתי.
האם המדע מוטה פוליטית?
להלן בעייה מתמטית: מטוס סטוקה שעומד להמריא, נושא 12 תריסרים של פצצות, שכל אחת מהן שוקלת 10 ק"ג. המטוס ממריא לוורשה, המרכז של היהדות הבין לאומית. הוא מפציץ את העיר. בשעת ההמראה, כשמיכל הדלק שלו מכיל 1,000 ק"ג דלק, שוקל המטוס 8 טונות. עם שובו ממסע הצלב נותרו עדיין במיכלו 230 ק"ג דלק. מה משקלו של המטוס כאשר הוא ריק? (מתוך ספר לימוד מתמטיקה, גרמניה, 1935).
תנועת "אם תרצו" העלתה לדיון ציבורי את בעיית המחקר המדעי והפוליטיקה. מתנגדי התנועה הוקיעו את תביעותיה ותבעו חופש אקדמי מוחלט בטענה שהמחקר האקדמי הוא טהור וחף מפוליטיקה. האומנם?
אם נחזור לבעייה המתמטית שהוצגה לתלמידים הגרמניים, הרי ברור שלא חשוב איך ננסח את השאלה, מתמטית – התשובה היא אחת. השאלה אם כך היא, האם גם במקצועות ההיסטוריה, סוציולוגיה, מדעי החברה וכד', המדע הוא אחד, ולא תלוי בפוליטיקה.
בספר המרתק "ביאולוגיה ומארקסיזם – תורת מיצו'רין-ליסנקו", (הוצאת ספרית פועלים, מרחביה, 1951), נאמר כי "הפתרון המדעי לשאלת מהותה של התפתחות הטבע והחברה נתון בתורתם של מארקס ולנין." עמ' 17. ו"מדע הביולוגיה של מיצ'ורין הולך לאור השקפת העולם של המטריאליזם הדיאלקטי הנשענת על תורתם של מארקס, אנגלס, לנין, וסטאלין, בדבר התפתחות הטבע והחברה." עמ' 19. ובכן האם באמת אין קשר בין מדע ופוליטיקה?
ניקח דוגמה אחת למחקר. ונבדוק את הקשר הפוליטי. בכוונת מכוון לא מחקר של איש שוליים קיצוני. פרופסור יאיר אורון מפרסם את מחקריו בספר: "זהויות ישראליות".
http://www.youtube.com/watch?v=_fw0D16SNlM
לדברי אורון, הספר הוא מחקר אמפירי ראשון אשר עוסק בשאלת הזהויות הישראליות בקרב סטודנטים יהודים-ישראליים וערבים (פלסטינים)-ישראליים. במחקר נידונו המרכיבים הבאים: "העם ואני," "השואה ואני," "הנכבה ואני," "האני והאחר" (עמדות הדדיות של יהודים כלפי ערבים ולהפך), "המדינה ואני", "הדת ואני".
מסקנות המחקר: השואה מהווה נדבך מרכזי בזהות היהודית-ישראלית, והנכבה מהווה גורם מרכזי בזהות הערבית (הפלסטינית) הישראלית.
באמצעות המחקר המדעי הזה מתריע המחבר על כך שכישלון בחינוך לדמוקרטיה, לפלורליזם ולדו-קיום עלול להחריף את מערכת היחסים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. והמסקנה המעשית שלו: עלינו לעסוק באינטנסיביות בחינוך משמעותי נגד גזענות, להודות שהיא מצויה בקירבנו ולהכיר בכך שאנו-עצמנו איננו רק מושא לגזענות, אלא גם נשאיה של גזענות.
פרופ' יאיר אורון החוקר ומרצה באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת סמינר הקיבוצים, עוסק גם בחקר הג'נוסייד ובהוראתו, ועומד בראש פרויקט להוראת תופעת הג'נוסייד, במסגרתו ראתה אור סדרת ספרי הקורס "ג'נוסייד" באוניברסיטה הפתוחה. מסקנתן של פרופסור יאיר אורון ממחקריו אלו היא: "התעלמות מרצח עם אחד מולידה את הרצח הבא."
ועכשיו נבדוק את המתודה המדעית-מחקרית של אורון. כיצד קורה שפרופסור אורון, שלטענתו חקר את הנושא "הדת ואני," לא שאל את הסטודנטים הערבים שחקר את השאלה הבאה:
"האיסלם ואני" – "האם אתה רואה בדברי מוחמד כנגד היהודים, ש"היהודים קופים וחזירים שיש לרודפם, להשפילם, לענותם, ולהשמידם," – אמרות גזעניות שאתה מגנה אותם, או מופת מוסרי?
האם אתה רואה את דברי מוחמד המצוטטים באמנת החמאס שלפיה יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים, ואת מעשיו – שואת יהודי ערב, גזענות או מופת מוסרי?
כיצד קרה שחוקר הג'נוסייד העולמי מתעלם לחלוטין משואת יהודי ערב? כיצד מתעלם אורון מכך שיהודי יכול לבקר כיום באושוויץ, טרבלינקה, פונאר, אבל לא בגיא ההריגה של אל-מדינה, מפני שזו על-פי החוק חייבת להיות "יודן ריין" – נקייה מיהודים?
אורון מודע בהחלט לעובדה שעד עתה שום איש רוח ערבי לא יצא נגד המצע הפוליטי של תנועת החמאס (שזכתה לרוב גדול יותר משזכו הנאצים).
"בשם אללה הרחמן והרחום ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה. שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: 'לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו.'"
אורון בהחלט מודע לכך שמצע החמאס רואה את שואת יהודי ערב כמודל מוסרי: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה."
אורון בהחלט מודע לכך שהערבים רואים את שואת יהודי ערב כמופת ובכל הפגנה הם קוראים: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב!"
מדוע אורון, המודע בהחלט למסקנתו ממחקר הג'נוסייד שלו עצמו, ש"התעלמות מרצח עם אחד מולידה את הרצח הבא" מתעלם משואת יהודי ערב ולא כולל אותה במחקריו?
התשובה פשוטה.
אורון מפחד מהתשובה. התשובה שיקבל ממחקר אמפירי טהור תהיה עבורו כל כך קשה שהוא מעדיף לטמון את הראש בחול ולא לסכן את מעמדו ופרנסתו. שהרי לא המצב האמפירי מעניין אותו. כדי להגיע למסקנה שהשואה היא מרכיב חשוב אצל יהודים והנכבה אצל הערבים, לא צריך מחקר. אבל את אורון לא מעניין מחקר, אלא תעמולה פוליטית: "עלינו לעסוק באינטנסיביות בחינוך משמעותי נגד גזענות, להודות שהיא מצויה בקרבנו ולהכיר בכך שאנו-עצמנו איננו רק מושא לגזענות, אלא גם נשאיה של גזענות." הגזענות לפי אורון היא תמיד יהודית.
למותר לציין כי גם למסקנה זו אין צורך במחקר מדעי, שהרי למסקנה מדעית דומה הגיע לפניו כבר היטלר שאמר "אני הומניסט אדיר" – Ich bin so colossal human – "היהודי לבדו אשם בכול" (פרידלנדר שאול, שנות ההשמדה 1945-1939 ת"א 2009 עמ' 330-326),
נ.ב.
היות שבכל פעילויות ה"דו קיום" של "מוסד גבעת חביבה" מעולם לא הועלו שאלות דומות, אשמח להסבריו של הדובר – החבר דודו אמיתי.
("חדשות בן עזר" 574, 16 בספטמבר 2010).
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00574.php
את הדברים האלה כתבתי לפני 15 שנה. מסתבר שראיית המדע כפוליטיקה בלבד ממשיכה עדיין באקדמיה.
הרב ד"ר מאיר בן שחר (מישהו יודע את שמו המקורי?), המתנאה כמרצה להיסטוריה יהודית במכללת שאנן ובאוניברסיטה הפתוחה, וכחוקר באוניברסיטת חיפה, כותב כך:
יהדות ו"מדעי היהדות": כישלון יקר
הרב ד"ר מאיר בן שחר מחרב את המדע
"טוב יהיה אם חוקרי היהדות יבינו, שמצב היהדות במדינת היהודים, כפי שהיא נראית מגבעות השומרון, חורבות עזה וסמטאות בני ברק, הוא באשמתם ובאחריותם," כותב הרב ד"ר מאיר בן שחר. "בימים אלה נערך על פסגת הר הצופים, באוניברסיטה העברית, הקונגרס העולמי למדעי היהדות ה-19. אחרי יותר מ-200 שנות מחקר של מדעי היהדות, שהחלו בגרמניה, אפשר לקבוע, כי מעולם לא היה כישלונם חמור כל כך. אין מדובר בתקציבים המידלדלים, בחוגים המצטמקים לתלמוד, ספרות, היסטוריה ועוד, מדובר ביהדות עצמה."
כדי להבין את עוצמת הכישלון של מדעי היהדות "היהדות החרדית, בניגוד למחקר מדעי היהדות, לא יצרה שום יצירה למדנית בעלת חשיבות כלשהי ב-200 השנים האחרונות. זו תרבות חסרת יוזמה ויצירתיות, שגימדה וקיצצה את המפעל של גדולי המפרשים והפוסקים שפעלו בעם היהודי."
"היהדות החרדית," ממשיך הרב ד"ר מאיר בן שחר, לא יצרה דבר המשתווה לפירוש רש"י או ל"מורה נבוכים" לרמב"ם, אך יצרה משהו עוצמתי יותר: את היהדות החרדית. היא נעשתה לכוח החברתי והפוליטי החשוב ביותר במדינת ישראל ובעם היהודי. היהדות החרדית מגדירה זה עשרות שנים "מיהו יהודי" בעבור מדינת ישראל ומהי "יהדות" בעבור מרבית החברה הישראלית.
חוקרי מדעי היהדות יכולים לבכות או לחגוג "יהדות פלורליסטית", להרצות על כך שיש "יהדויות ברבים", ולא רק יהדות אחת; כשיוצאים משערי האוניברסיטה, המציאות מכה בעוצמה. במציאות היודיאו-ישראלית – הניבטת מהפקרת החטופים בשם "הגבורה היהודית" והרעבת רצועת עזה בשם "המוסר היהודי" של דוברי "הציונות הדתית" – אין זכר ל"יהדות מורכבת" ו"רבת אנפין", שהיא "חלק מהמרקם התרבותי של חברה רב-דתית", שעליה דיברו מרצים מעל הקתדרה. החוקרים המתייחסים לפער הבלתי נתפש בין "נערי הגבעות" ובין היהדות הפלורליסטית נוטים להאשים את הביביזם, הסמוטריצ'ים, הגרעינים התורניים ואריה דרעי. ואולם, האשמים הראשיים הם החוקרים כישלון מתמשך, שמעורבים בו יוהרה, בוז ורדיפת סטטוס.
מחקר מדעי היהדות העדיף לנתק את עצמו משאלות השעה ומהצרכים האקטואליים של החברה היהודית בכלל והישראלית בפרט
אין מדובר בבעייה של האוניברסיטה המנותקת, שהרי יש אוניברסיטאות המקדמות תוכניות מדעים וקייטנות מדעיות לבני נוער. מדובר בחוסר נכונות של גופי המחקר האקדמי בתחום להתחייב מבחינה כספית, ארגונית ורעיונית. גם הכשרת מורים במכללות נחשבת לעיסוק טפל. חוקרים שלימדו במכללה להכשרת מורים נידונים על פי רוב לגלות ונידוי בלתי מוצהרים מקרנות מחקר, שבתונים מתגמלים, ואפילו כנסים אקדמיים.
טוב יהיה, אם החוקרים וגם "בעלי השם העולמי" ו"פורצי הדרך" יבינו, שמצב היהדות במדינת היהודים, כפי שהיא נראית מגבעות השומרון, חורבות עזה וסמטאות בני ברק, הוא באשמתם ובאחריותם וישכילו ליצור דרכים לממש אחריות זו למען היהדות של כולנו.
(ד"ר מאיר בן שחר, "יהדות ו'מדעי היהדות': כישלון יקר", "אל ארצ'", 4.8.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-08-04/ty-article-opinion/.premium/00000198-7498-d3a7-af9e-76fe632c0000
הבנתם? הרב ד"ר מאיר בן שחר המתנאה כחוקר, מבלבל בין תפקיד המחקר המדעי לבין הפוליטיקאי. הוא טוען כי על החוקרים לא לחקור ולתאר את המצב האובייקטיבי בכלים מדעיים, אלא להפוך לפוליטיקאים העוסקים בגורל החטופים וכו'. ודוק: הרב ד"ר מאיר בן שחר הולך בדרכו של ז'דאנוב וגבלס, בדרך הסובייטים והנאצים שקבעו שהמדע אינו אמור להיות אובייקטיבי, אלא פוליטי. כשהמחקר המחקר הופך לפוליטיקה זה הרס המדע.
"חוקר" נוסף שעוסק בפוליטיקה במקום במחקר מדעי הוא ד"ר משה לבקוביץ'-לביא מאוניברסיטת חיפה. כבר כתבתי עליו.
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe02061.php
הוא אף הגדיל לעשות כאחד המתנאה בעצמו כ"איש מוסר יהודי" המפגין למען ילדי עזה, להצלת שלטון החמאס ושיקומו, "שוחר שלום" "דמוקרטיה", "חופש דיבור", איש "ארץ אחת לכולנו". האשים אותי בפשעי החמאס וכתב לי אם איני מסכים לדבריו שלא אכתוב לו יותר כי אז יפנה ל"צעדים משפטיים נגדי" ואף בטענה מוזרה טען שאני השתלטתי בזדון על אתר בן יהודה...
הנה ד"ר משה לבקוביץ'-לביא הוא עוד דוגמה למחריבי המדע ע"י החלפתו בפוליטיקה.
מחקר אקדמי מדעי (לא פוליטי) מגלה שביהדות יש בכל זאת חידוש.
אם עד עתה הדין "ייהרג ובל יעבור" נאמר לגבי שלוש מצוות לא תעשה, שהן: לא תרצח, איסור עריות ואיסור עבודה זרה. משמעות ההוראה היא שגם אם הימנעות ממעבר על אחת ממצוות אלו מסכנת את חייו של היהודי, או שקיים סיכוי שהיא תביא בוודאות למותו – עליו למסור עצמו להריגה ולא לעבור עליהן. נוסף נמות ולא נתגייס, עתה נוסף פסק הלכה חדש מותר לחלל שבת כדי לא להתגייס לצבא.
"הגאון" רבי יצחק זילברשטיין בפסק הלכה מטלטל: "מותר לחלל שבת, כדי לא להתגייס לצבא"
"הפוסק הגאון", הרב יצחק זילברשטיין, נאם בעצרת גדולי ישראל נגד גזירת הגיוס, ופסק ש"מותר לחלל שבת כדי לא להתגייס."
"שמעתי הלכה מפי מורי ורבי "הגאון" הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל," המשיך "הגאון", הלכה נוראה, ושאלתי את הרב שלי, לפרסם את זה? הוא אמר לי, וודאי שתפרסם את זה, והלך הוא עצמו וגם פירסם את זה. אז אני מתכבד כעת ברשותכם, ברשות גדולי התורה, גדולי היראה שנמצאים פה, לחזור על הלכה למעשה ששמעתי מפי מורי ורבי הרב אברמסקי.
"הוא אמר לי ככה: תשמע, יש כיום גזירה שצריכים להתייצב לצבא, ואנחנו יודעים שזה מאוד לא ראוי, אני רוצה להגיד לך הלכה, מה היא ההלכה? – אם אי אפשר להסתדר עם הצבא, אז יש מצוה על כל אדם ואדם שיעזוב את ארץ ישראל, ויעשה כל מאמץ שהוא – לא לגור פה.
"אמרתי לרבי שלי, אני מזדעזע לשמוע, אז הוא השיב: עוד לא אמרתי לך את הכול, תשמע מה שאני אומר לך, לחלל שבת ולברוח מן הארץ!
"שאלתי עוד פעם: רבי, אפשר להגיד דברים כאלה ברבים? אז הוא אמר: תראה אם אתה לא תגיד, אני יגיד. והוא הלך ואמר את זה ברבים. אם ניצב בינינו אדם, שמאלצים אותו ללכת לצבא, ויש חשש שירד מהדרך, אני מצווה עליו שיחלל שבת.
"לעת עתה, עוד אף אחד בינתיים לא אמר כזה דבר, להיכנס לתוך אוטו, לשלם כסף, ולברוח מן הארץ. מדוע? זה פיקוח נפש. הזדעזעתי לשמוע את הדברים הנוראים האלה. סיפרתי אותם גם למו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, כזה פסק הלכה למעשה, לקחת מכונית בשבת ולברוח מן הארץ, עוד לא שמעתי דבר כזה. לחיות את החיים האלה, עם מקומות שאפשר שם לרדת מיהדות, מחללים שבת! הדברים מזעזעים."
https://www.kikar.co.il/haredim-news/t08wv5
הבנתם? בכל זאת יש חידוש ביהדות (שחוקרים מדעי היהדות צריכים לחקור אותו ולא להתעסק בפוליטיקה) והוא ש"הפוסק הגאון", רבי יצחק זילברשטיין הפך ליהודי רפורמי שעושה רפורמה בהלכה וקובע שיש לוותר על מצוות השבת ומצוות יישוב הארץ כדי לא להתגייס לצבא היהודי (אסור לעשות זאת בגיוס לצבא גויים למשל של הצאר)
זה אכן חידוש גדול ביהדות.
לעומת זאת אותו "גאון" הרב יצחק זילברשטיין תובע לקיים את השבת במקרה אחר:
האם רוצה ללכת לראות את ביתה שתשתחרר בשבת;
זה מה שענה הרב זילברשטיין
הפוסק "הגאון" הרב יצחק זילברשטיין, רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, סיפר לתלמידיו על שאלה שהציגה לו אימה של אחת החטופות, הצפויה להשתחרר באחת מהשבתות הקרובות במסגרת העסקה. האם ביקשה לדעת אם מותר לה לחלל שבת כדי לפגוש את בתה.
הרב זילברשטיין, שנפגש לאורך חודשי המלחמה עם משפחות החטופים לחיזוק ועידוד, השיב לאם: "אל תיסעי בשבת. שלחי תמונה שלך לבתך, שתדע שאת מחכה לה."
כששאלה האם מה תעשה אם לא תוכל להתאפק, חיזק הרב את ליבה: "בתך נשארה בחיים בחסדי שמיים. עלייך להודות לקב"ה."
https://www.emess.co.il/radio/1647588
כאן יש לקיים את השבת. כדי לא להתגייס לצה"ל יש לחלל את השבת. באמת פוסק "גאון".
מי אמר שאין חידוש ביהדות?
ודוק: תפקיד החוקרים הוא רק לחקור. אל להם ללכת בדרכו של קארל הלוי-מרקס שאמר:
"Die Philosophen haben die Welt nur verschieden interpretiert; es kommt aber darauf an, sie zu verändern"
"עד כה, "הפילוסופים רק פירשו את העולם בדרכים שונות; העניין הוא לשנות אותו" (תיזה ה-11 מתוך "תזות על פוירבאך" (Thesen über Feuerbach).
חוקר שנוטש את המדע האובייקטיבי, והופך לפוליטיקאי מביא להחרבת המדע כדוגמת הסובייטים והנאצים.
הנה הדו שיח ברשת X ביני לבין עמוס שוקן:
עמוס שוקן: "לא קראתי לחמאס לוחמי חופש. דיברתי על פלסטינים בשטחים הכבושים (שאינם עזה כידוע)...
נעמן כהן: "מר שוקן, אכן חזרת בך מהקריאה למחבלי החמאס לוחמי חופש, אבל טרם חזרת בך מהגדרת שאר ארגוני הטרור האיסלמו-נאצים "לוחמי חופש", ובראש את ארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" כתאאב שוהאדת אל-אקצה, שנוסד ע"י הרוצח הסדרתי הטרוריסט מרואן ברגותי. עדיין לא מאוחר. חזור בך. הם טרוריסטים.".
עמוס שוקן: ללא מילים מצרף את רשימת כל ארגוני הטרור בעולם הנקראים "לוחמי חופש".
נעמן כהן: "מר שוקן, שכחת להוסיף את פראנץ פאנון, אבל הודית שאתה רואה בארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של אל-אקצה" שהטרים את החמאס וביצע את הטבח בקיבוץ מצר וטבח אם וילדיה כ"לוחמי חופש", כמובן גם בשאר ארגוני הטרור האיסלמו-נאצי שביצעו אין ספור פשעי מלחמה כולל הפלת המטוס בלוקרבי. מודה ולא עוזב ולא ירוחם."
https://x.com/naaman_c/status/1952431583710838956
המשך הדו-שיח עם שוקן:
עמוס שוקן: מספיק עם המסקנות הנכלוליות שלך. תפנים דבר פשוט: דיכוי ושלילת חופש כוחניים מביאים לטרור. כך בכל זמן ובכל מקום. אין סתירה הכרחית בין טרוריסט לבין לוחם חופש, לעיתים זה אותו אדם.
נעמן כהן: למה להשתמש בתואר "נכלולי" לעובדה שאתה רואה במבצעי טבח קיבוץ מצר "לוחמי חופש" ואף מנמק זאת? קביעתך כי "דיכוי ושלילת חופש כוחניים מביאים לטרור. כך בכל זמן ובכל ממקום" פשוט לא נכונה. השטחים הכבושים היום על ידי הערבים הם 13 מיליון קמ"ר. כולם היו נוצריים. תן לי דוגמה לטרור בהם?
המצרים למשל לחמו 300 שנה נגד הכיבוש הערבי והובסו קשות. האם המצרים מבצעים כיום טרור נגד הכיבוש הערבי? רק הצרפתים הספרדים הפורטוגזים המלטזים היוונים האיטלקים הגיאורגים והארמנים הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות בשטחן ולכן לא נזקקו לטרור.
הנאצים שמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים הערבים אומרים זאת בגלוי. למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען שיצהיר שדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש להשמיד את היהודים כתנאי לגאולה הם גזענות ולא מופת מוסרי
https://youtu.be/qHV2SZmkhug?si=PQU10snJ-L21H3bN
שלחתי בקשה להתנער מדברי מוחמד אלו לכל איש ציבור ערבי-מוסלמי חברי כנסת שרים, מרצים ראשי עיר ראשי אגודות, מנהלים ומורים של בתי הספר הדו לשוניים ואפילו לערביי הדו קיום של גבעת חביבה. ולא נמצא בהם אחד שאינו גזען. תמיד כשכתבתי על כך ב"הארץ" למכתבים למערכת או תגובה דיגיטלית צונזרתי. האם קוראי "הארץ" אינם צריכים להכיר את המציאות? מר שוקן, קח יוזמה ותן לכתבי העיתון משימה למצוא ערבי-מוסלמי שאינו גזען הרואה בדברי מוחמד אלו גזענות שהוא מגנה.
בהצלחה.
https://x.com/AmosSchocken1/status/1952826462664540198
לצערי שוקן לא ענה. אם יענה אפרסם את דבריו.
פרספקטיבה של שנים
לאחרונה נתקלתי במאמר ישן הסותר לכאורה את תוצאות המחקר רב השנים שלי, שלמרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען שרואה בדברי מוחמד שיש לרצוח את היהודים כתנאי לגאולה גזענות ולא מופת מוסרי.
https://presspectiva.org.il/האם-קיים-קול-מוסלמי-ליברלי/
מכיוון שכך החלטתי לברר את העניין מפרספקטיבה של שנים. ושלחתי לכותבים את המכתב הבא:
מערכת pressפקטיבה (לדיוק ולאחריות בתקשורת הישראלית) שלום רב.
info@presspectiva.org.il
רק עכשיו (לאחר 15 שנה) שלחו לי את מאמרכם בו אתם לכאורה סותרים את דבריי.
אינני יודע אם "מקור ראשון", או אתם, סילפתם את דבריי, מכל מקום לא עניתם עליהם.
אני חוזר על מה שהשמטתם, ואני כותב אותו שנים רבות:
כתבתם: "בניגוד לגרמנים שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הגזענית-חסלנית הנאצית (למשל הסופר תומס מאן או הזמרת מרלין דיטריך) עד כה שום ערבי-מוסלמי, איש רוח או פעיל ציבור, לא הביע התנגדות למצע הגזעני-חסלני של החמאס. כהן אינו מדייק בקביעתו. ישנה קבוצה הולכת וגדלה של ערבים ומוסלמים רפורמיסטים וליברלים המתנגדים בפומבי לחמאס בפרט ולטרור המוסלמי בכלל.
אני תמיד מוסיף: למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי הרואה בדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים בעולם כתנאי לגאולה גזענות שהוא מגנה ולא מופת מוסרי.
את המסקנה הזו אני מסיק לאחר ששלחתי את השאלה: "האם אתה רואה בדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים בעולם כתנאי לגאולה גזענות או מופת מוסרי?"
https://youtu.be/__6iZlzwcF8?si=aFCwLs6GPwswlh12
לכל איש ציבור ערבי-מוסלמי, חברי כנסת, שרים, מרצים, ראשי עיר, ראשי אגודות, מנהלים ומורים של בתי הספר הדו לשוניים, ואפילו לערביי הדו קיום של גבעת חביבה. וכמובן ביקשתי גם שיתנערו מדברי מוחמד אלו. למרבה הצער ורם נמצא בהם אחד שאיני גזען.
את מכתביי אלו פרסמתי במשך השנים בעיתון "חדשות בן עזר".
אשר לכן, היות ואתם מכנים עצמכם: pressפקטיבה (לדיוק ולאחריות בתקשורת הישראלית) אבקשכם לכלול את את בדיקתכם ל"דיוק ולאחריות בתקשורת" גם את "חדשות בן עזר", והחשוב ביותר עשו מחקר בפרספקטיבה של 15 שנה האם מצאתם דוגמה אחת לערבי-מוסלמי שאינו גזען שהצהיר: "אני רואה בדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים בעולם כתנאי לגאולה גזענות שאני מגנה.
מקווה מאד שתצליחו.
תודה רבה.
נעמן כהן
אם אקבל תשובה אפרסם.
גד טאוב: טבח בארי היה יכול להימנע!
תא"ל (מיל') אורן סולומון, שנלחם עם בנו יום שלם במתחם הנובה, מספר על מה שצה"ל ושב"כ מסתירים מאיתנו:
https://x.com/GadiTaub1/status/1953013372024246396
הנה הריאיון המלא:
https://www.youtube.com/watch?v=7FYiu0rS9wE
קראו מרתק. מעניין מה יגלו בעתיד ההיסטוריונים?
במקום חרם: מכירת גז למצרים ב-35 מיליארד דולר
בימים אלו של חרמות נגד ישראל, וביטול הסכמי מסחר, בשורה טובה.
עסקת ענק ליצוא גז טבעי: חברת ניו מד אנרג'י (NewMed Energy) מדווחת כי היא ויתר השותפות במאגר הגז לווייתן חתמו על הסכם ענק למכירת 130 מיליארד מ"ק (BCM) גז טבעי למצרים. בחברה מציגים את העסקה כ"עסקת הייצוא הגדולה בתולדות המדינה." היקף העסקה מוערך ב-35 מיליארד דולר עד ל-2040.
(ליאור באקאלו)
https://www.mako.co.il/news-money/2025_q3/Article-7f9e3b5b1c38891026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
העסקה מעוררת אמנם חששות מיצוא עודף של מאגרי הגז הטבעי של ישראל, שיסכן את עתודות הגז בעתיד, אבל עצם ההסכם המסחרי עם מצרים יש בו לשיבות אסטרטגית בייחוד בימים אלו.
הסבא רבא הקים את החברה שייצרה את גז הציקלון-B,
הנינה נמצאת במשט לעזה בתמיכה בחמאס
מרלן אנגלהורן, צאצאית למשפחה גרמנית שהיתה בעלת חברת הכימיקלים שייצרה את הגז הרעיל שהשמיד מיליוני יהודים במחנות המוות, עושה את דרכה לרצועת עזה ב"משט השלום". אנגלהורן שיתפה כי עלתה על הספינה: "אני נגד רצח עם, אפרטהייד, כיבוש בלתי חוקי, ובעד פלסטין חופשית."
מארגני המשט החדש מתכננים להפליג לעזה עם עשרות ספינות בשבועות הקרובים, לטענתם אנשים מ-44 לאומים יהיו על הסיפון. נמל המוצא בים התיכון מוחזק בגדר סוד. הארגון הפרו-פלסטיני "התנועה הגלובלית לעזה" מתגאה ביורשת העשירה בחשבונותיו ברשתות: "אנו שמחים מאוד שמרלן אנגלהורן נמצאת בצד הנכון של ההיסטוריה."
היורשת הגרמנייה-אוסטרית מגיעה ממשפחה תעשייתית עשירה שמכרה את החברה שבבעלותה, בוהרינגר-מנהיים, באמצע שנות ה-90. היא צאצאיתו של מייסד קונצרן הכימיקלים BASF, פרידריך אנגלהורן. בתקופת הרייך השלישי, BASF הייתה שייכת לחברת IG Farben – מיזוג של חברות הכימיה והתרופות הגדולות ביותר בגרמניה.
במהלך מלחמת העולם השנייה ייצרה החברה גזים רעילים, כולל ציקלון B, ששימש בתאי הגזים של מחנות הריכוז הנאציים מספטמבר 1941 ואילך לרצח שיטתי של למעלה ממיליון אסירים, רובם יהודים.
https://www.kan.org.il/content/kan-news/global/938485/
אז עכשיו כשאותה אנגלהורן (קרן מלאך) נוסעת לעזה להמשיך ולתמוך במורשת משפחתה הנאצית השמדת יהודים, היא יכולה גם לשיר על ספינת "משט השלום" (באורלוויאנית מלחמה להשמדת יהודים היא שלום) היא תוכל לשיר על האונייה את השיר ששרו הנאצים:
Wenn der Sturmsoldat ins Feuer geht, ei, dann hat er frohen Mut, und wenn’s Judenblut vom Messer spritzt, dann gehts nochmal so gut
(כשחייל הסער צועד לתוך האש, הוא שמח ואמיץ, וכשדם יהודי ניתז מן הסכין, יהיה לנו טוב כפליים.)
הפעם זה מתאים לחמאס המתנאים בשחיטת יהודים בסכין "דין מוחמד בסיף!"
יגונה גם הקאנצלר הגרמני יואכים-פרידריך מרטין יוזף מרץ, שרק לא מזמן אמר שישראל עושה את העבודה השחורה עבור אירופה ועתה על דעת עצמו הוא מטיל אמברגו נשק על ישראל במטרה להציל את שלטון החמאס בעזה ושיקומו. נראה לאיזה שיר הוא יצורף?
סגנית ראש ממשלת שבדיה בוש: "ישראל עושה טובה לכל העולם בכך שהיא מנסה לנטרל את חמאס ולפרק את הארגון הזה.״
• ההצהרה נאמרה במסגרת ראיון שפורסם בעיתון Aftonbladet ובפוסט שהיא פירסמה בעצמה ברשתות החברתיות.
• היא הגיבה לביקורת בתוך מפלגתה על כך ששבדיה מבקרת את ישראל יותר מדי בנושא עזה, במיוחד סביב קריאות להקפיא את הסכם הסחר עם ישראל באיחוד האירופי.
• בוש הבהירה שהאחריות למלחמה הנוכחית נופלת בראש ובראשונה על חמאס, ושישראל נלחמת בארגון טרור שמסכן לא רק את האזור, אלא את כל העולם.
• היא גם אמרה ששבדיה עלולה להפעיל לחץ על ישראל אם יימשך העיכוב במעבר סיוע הומניטרי לעזה – אבל הדגישה שחמאס הוא הגורם המרכזי לבעייה.
בנוסף, המפלגה הציעה צעדים פרו-ישראלים, בהם הכרה בירושלים כבירה, סנקציות על תומכי חמאס ותמיכה בפירוקו מנשק.
https://rotter.net/forum/scoops1/910830.shtml
נקווה שבאירופה יבינו סוף סוף שהחמאס מהווה עבורם סכנה ויתייחסו אליו (ואלינו) בהתאם.
קמפיין הסרבנות – הבה נלך כצאן לטבח! (1)
כצפוי עיתון "הארץ" החל בקמפיין לסרבנות לשרת בצבא במטרה להציל את שלטון החמאס בעזה ולשקמו, ובכך הוא ממשיך את הקמפיין הישן שלפני ה-7 באוקטובר 23 בראשותה של הפרוטסטנטית שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן.
ד"ר יוסף בן ארי (מישהו יודע את שמו המקורי?) המתנאה כגימלאי במערכת המודיעין משתמש בניסוח "בואו כולכם הביתה!" סתם להשתמט לא נעים לומר, משתמטים הם רק החרדים.
מאמרו של אורי משגב, "מכתב לחייל ה-900: בוא הביתה" ("הארץ", 31.7), בוודאי עורר רעד בכל קורא. כה מצמררת הפנייה הישירה למי שאינו יודע שכעת הוא "השני בתור" לספירה העתידית של חללי צה"ל ב"חרבות ברזל". המתנה עיוורת ל"כדור בין העיניים," כותב יוסף בן ארי.
קריאתו של משגב היא קריאה לחיילי צה"ל כולם. נכון, היא חורגת לחלוטין מהאתוס שאנו וילדינו גדלנו עליו, אך אל יצפה מי שפירק לגמרי את האתוס הישראלי בשנתיים האחרונות, שדווקא ערך מילוי שורות צה"ל, והמחויבות המוחלטת למדינה, הם שיישמרו.
הקורבנות הפוטנציאליים שותקים. אין ברחוב כמעט כל ביטויי ההתנגדות למתרחש. שלוש אימהות שעוסקות בכך ביצירותיהן, והופיעו ב"סוכן תרבות" של קובי מידן ("כאן 11", 1.8), אינן אלא טיפה בגל אדיר שהיה צריך להתרומם, ועודנו שקט.
אפשר גם אחרת. ראינו זאת אצלנו בהתנהגותם הנאצלת של האלוף עמרם מצנע ושל אל"מ אלי גבע במלחמת שלום הגליל (1982). אפילו החיילים אז היו נועזים יותר במחאתם ("רד אלינו אווירון, קח אותנו ללבנון, נילחם בשביל שרון, ונחזור בתוך ארון"). למדנו שאפילו בגרמניה הנאצית היו שסירבו להשתתף ברוע (מפקד שאִפשר אי-השתתפות בהוצאת יהודים להורג, ושוטרים-חיילים שנמנעו מכך; כריסטופר בראונינג, "אנשים רגילים", 1992).
האם גם פה יידעו חיילינו להחליט נכון?
(יוסי בן ארי, "בואו כולכם הביתה!", "אל-ארצ'", 5.8.25)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-08-05/ty-article-opinion/.premium/00000198-7a68-d50b-adba-7bed00c20000
הבנתם? חיילי צה"ל מושווים ע"י יוסף בן ארי לנאצים, ולכן המסקנה היא שיסרבו לשרת וכך נציל את שלטון החמאס בעזה ונקדם את שיקומו, ונלך כולנו כצאן לטבח!
קמפיין הסרבנות (2)
בנימין בן רבי בן שניאורסון (ר"ת) ברבש:
הגיע הזמן לסרב, להשתמט, הבה נלך כצאן לטבח!
הסרטן, בנימין בן רבי בן שניאורסון (ר"ת) ברבש, צאצאו של הרעבע של חב"ד, משתמש ב"נסיך הקטן": מקום ציוציו של האנטישמי והאנטי-ציוני הפורטוגזי יגאל סרנה, כדי לפרסם את דבריו, וכך הוא כותב:
נאום נתניהו לאוגדות הנכנסות לעזה: "חיילים אמיצים. אני פונה אליכם בחרדת קודש. היום הכריע הקבינט כמה הכרעות בעלות חשיבות עליונה. החלטות גורליות. החלטות קיומיות. החלטות שבהגשמתן תלויים עתידה של מדינת ישראל, של העם היהודי ושל הדורות הבאים.
את הילדים המשותפים לי ולרעייתי אני שולח למיאמי וללונדון. שתי ערי מקלט בהן אני מטפח את יורשיי. אני יודע שלא אחיה לנצח ולכן כל כך חשוב לי לדאוג לכם ולייצב את התהליכים להעברת השלטון לדור הבא. אני גם שואב עידוד ממפעל הטינוף שהקים בני במיאמי ומיכולות שיגור תוצריה לעבר הסוררים והבוגדים במחננו.
את בחורי הישיבה אני שולח לישיבות ולבתי הכנסת שישמרו על הגחלת ויתפללו בדבקות להשגת הניצחון. ההצלחה תלויה בהם לא פחות מאשר בכם שהולכים למות עבורי.
את שרי ממשלתי המושחתים, הנרצעים, המורשעים, אני שולח לקושש עוד מנדטים ועוד כסף לקראת הבחירות שאני מתכוון לבטל.
ולחטופים שלא הצלחתי להרוג עד עכשיו, והסובלים מייסורי רעב, ומעינויי גוף ונפש, אני מבצע המתת חסד וגואל אותם מייסוריהם.
ואתכם חיילים ממושמעים וצייתנים שלי, וטייסים ממושמעים וצייתנים שלי, וטנקיסטים צייתנים וממושמעים שלי, וגנרלים בקבע, במילואים ובדימוס שנבהלים מהמילה סרבנות ומרכינים את ראשיהם בהכנעה מול כל גחמה שלי (לרחם עליכם באמת. איך אתם חוזרים ונופלים למלכודות המוכרות שאני טומן לכם); וכמובן גם חיילות (בעיקר חילוניות) וטייסות, ולוחמות סייבר צייתניות וממושמעות שלי – אתכם אני שולח, במקום למחות בקפלן, למחות את עזה מעל פני האדמה. לשקוע בנהרות דם של חפים מפשע. לטבוע בהררי חלקי גופות של נשים זקנים וטף. לסכן את שארית החטופים שקיומם כבר הפך למכשלה והוא מעיב על כל הישג שאינו קשור לשחרורם. ולשקוע בפשעי מלחמה כבדים שיוליכו אתכם להאג ולבתי סוהר ברחבי העולם.
בחלקכם נופלת הזכות למות בעד ארצי. מִצְאוּ נחמה במותכם המשרת את מטרותיי, מבטיח את כיסאי, מקדם את חפותי, מחבל בדמוקרטיה הישראלית ומבטיח ליורשיי את כס המלכות.
רעייתי מבקשת ממני לשלב בפקודות מטכ"ל את ברכת הגלדיאטורים שנכנסו לזירה וקדשו את חייהם במסירות והכנעה לקיסר כשהכריזו:
!Ave caesar, morituri te salutant
כשתחלפו על פניי בדרך אל התופת שתיסגר עליכם בתוך עזה, רעייתי ואני נעמוד על הפודיום וננופף אליכם לשלום ואולי להתראות עם אלו שישובו. אתם מצדכם תתבקשו לצעוד בסך, לבצע לימין שור, ולהכריז: "הידד לקיסר, העומדים למות מברכים אותך!" אני אמנם לא אגיע להלוויות שלכם ולא אבקר את משפחותיכם בשבעות (כמה אפשר ויש לי גם את הישיבות בבית המשפט שבו אני מקרקס את השופטים המפוחדים שלי), אבל אני אזכיר את גבורתכם בקול הסמכותי בישיבת הממשלה ובהזדמנויות חגיגיות אחרות.
וזיכרו, טוב למות בעד בנימין נתניהו ורעייתי הנאמנה. טוב למות בעד בן גביר המורשע. טוב למות בעד סמוטריץ המשיחי. טוב למות בעד הטמבל הזה שמיניתי ליו"ר ועדת חוץ וביטחון שמדבר במבטא צרפתי כבד ולא מצליח לנסח משפט אחד כראוי. טוב למות בעד רוטמן הזחוח שבז לכם. טוב למות בעד חוק ההשתמטות. טוב למות בעד כסף, כוח וכבוד שימשיך ליפול בחיקם של חברי כנופיית ממשלת ישראל. טוב למות בעד קרעי ודרעי.
הלוואי ויכולתי להגיד לכם שטוב למות בעד ארצנו ומולדתנו. אבל לכם אין ארץ ומולדת. איבדתם אותה. הפסדתם אותה לי כי אתם חלשים ורופסים והכי גרוע חוזרים כל הזמן להיכנס מתחת לאלונקה שאני שוכב עליה. מה שמזכיר לי להציע לגנץ להצטרף שוב לפיאסקו שאני מבשל לכולכם. בקיצור אין לכם ארץ למות בעדה. גזלתי אותה מכם. אז לפחות מותו בעדי!!!
ובשולי הדברים המשתמעים מהחלטת "הקבינט הבטחוני" אומר שהגיע הזמן להגיד עד כאן. הגיע הזמן להתנגד. הגיע הזמן לשבות. הגיע הזמן לסרב, להשתמט, לברוח, להסתתר. הגיע הזמן להפסיק לשתף פעולה עם הממשלה ששולחת אחרים למות בעד ארצם.
צריך לבנות תוכנית סדורה איך עוצרים בדרכים לא אלימות את מכונת המוות הנוראה המתכנה ממשלת ישראל.
https://x.com/thelitt80824365/status/195
הבנתם מה אומר הסרטן, בנימין בן רבי בן שניאורסון (ר"ת) ברבש, צאצאו של הרעבע של חב"ד? חיילים השתמטו משירות צבאי! הבה נלך כולנו כצאן לטבח וניאנס ונישחט ע"י החמאס, ולבד שביבי ייפגע.
נ.ב. "הנסיך הקטן" בספרו הנפלא של סנט אקזופרי, מתאבד בסוף הספר.
נעמן כהן
ואני רק שאלה. אם כך הוא, מדוע לא רואים ביוון שום הפגנה בעד ישראל? ואפילו לא כתובת אחת בעד ישראל?
בכל מקרה אני מציע לתיירים הישראלים להסתובב ביוון עם שלטים, או עם כתובת על החולצות:
Free Greece from Turkish-Muslim occupation!""
ולכל אלו שיצעקו שם Free Palestine! שישיבו: Free Turkey!""
שתי מתנקשות יהודיות – בין פייגה לפרומה
שתי מתנקשות יהודיות התפרסמו בהיסטוריה כשניסו לחסל את ראש המדינה. שתיהן לא הצליחו במשימתן, הראשונה פייגה אף שילמה בחייה. השנייה פרומה הרסה את חייה.
פייגה רויטבליט (1890-1918) נולדה בווהלין למשפחת איכרים יהודית והיתה אחת משבעה ילדים. אביה, חיים, שימש כמנהל בית ספר יסודי יהודי והוא חינך אותה בבית. מגיל צעיר התעניינה בפוליטיקה. בשנת 1905 הצטרפה לחוגים אנרכיסטיים ופעלה תחת הכינוי "דורה". וקיבלה את השם פאני קפלן.
בשנת 1906 השתתפה בקייב בניסיון התנקשות באמצעות פצצה באישיות בכירה בממשלו של הצאר. ההתנקשות נכשלה וקפלן נעצרה. בעקבות ההתנקשות נפגעה ראייתה. בית המשפט גזר עליה ב-5 בינואר 1907 דין מוות, אולם עקב היותה קטינה הומר גזר הדין במאסר עולם. היא נשלחה למחנה עבודה באקאטוי בסיביר. במהלך שהותה שם הופשטה והוכתה קשות במוטות עץ.
בתחילת 1917 והחלפת השלטון, שוחררה פייגה ממאסרה. לאחר שהבולשביקים סילקו את הסוציאל-רבולוציונרים, ע"י פיזור האספה המכוננת, החליטה קפלן להתנקש בחייו של אוליאנוב-לנין.
ב־30 באוגוסט 1918 נאם לנין במוסקבה באחד מבתי החרושת בעיר. כשיצא מהבניין ועמד להיכנס למכוניתו, קראה לו פייגה בשמו וכשהוא הסתובב לעברה, ירתה בו שלושה כדורים. אחד מהם החטיא אותו והשניים האחרים פגעו בכתפו וריאתו השמאליים. לנין הוחש לקרמלין וסירב לצאת מהמתחם המאובטח מחשש למתנקשים נוספים. לפיכך הרופאים נאלצו לטפל בו בתוך הקרמלין. למרות הפצעים הקשים הצליח לנין לשרוד את ההתנקשות, אך לא בלי פגע. ישנם היסטוריונים שמעריכים כי [כך נגרמו] התקפי השבץ שגרמו למותו כמה שנים מאוחר יותר.
פייגה נעצרה על ידי המשטרה החשאית, הצ'קה, בקרבת מקום ההתנקשות, בחשד שהיא המתנקשת. בכליה נמצא אקדח. היא טענה בפני חוקריה, יעקב יורובסקי ויעקב סברדלוב, שהחליטה להתנקש בלנין עוד בפברואר 1918 במקום מגוריה בסימפרופול, פעלה לבד וביצעה את ההתנקשות כיוון שלנין בגד בעקרונות המהפכה. כאשר התברר שקפלן לא תעליל על יריביו הפוליטיים של לנין, היא הוצאה להורג בלא משפט בגן אלכסנדר בקרמלין ב-3 בספטמבר בהוראת סברדלוב. לאחר מותה נפטרו אנשי הצ'קה מן הגופה.
אחרי ניסיון ההתנקשות בחייו של אוליאנוב-לנין, הוא קרא ל"טרור חסר רחמים נגד אויבי המהפכה." במהלך החודשים הבאים כ-800 חברי המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית ויריבים פוליטיים נוספים של הבולשביקים הוצאו להורג ללא משפט.
107 שנים לאחר ניסיון ההתנקשות בלנין ניסתה רבולוציונרית יהודייה נוספת בשם פרומה לבצע רצח פוליטי של מנהיג.
תולדות חייה טרם פורסמו, אבל ממה שפורסם מדובר בפעילה פרוטסטנטית בשם פרומה תמר הירשפלד-גרשוני שתיכננה להתנקש בחייו של ראש הממשלה בנימין זאב הלוי מיליקובסקי-נתניהו.
שתי המתנקשות היהודיות פייגה ופרומה כשלו בניסיון ההתנקשות. ההבדל ביניהן הוא בהתפתחות הטכנולוגיה. פייגה השתמשה באקדח FN 1900, בקליבר 32 ACP בו ירתה בלנין, אקדח תוצרת בלגיה, ואילו פייגה תיכננה את הרצח בטכנולוגיה משוכללת יותר מתוצרת סובייטית (אם פייגה היתה משתמשת בו היתה מצליחה אבל הוא לא היה קיים בזמנה).
טיל RPG Rocket-propelled grenade מטול רימונים ידני נגד טנקים שפותח ויוצר על ידי ברית המועצות ב-1961 וכיום הוא נשק הנ"ט (נגד טנקים) הנפוץ ביותר בעולם.
פייגה איבדה את חייה בניסיון ההתנקשות, פרומה שקיבלה את הכינוי "פרומהRPG" הרסה את חייה שלפי מה שפורסם ממילא קצרים בכלל מחלת הסרטן בה לקתה.
להגיד כן לפלסטין!
גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, המהגרת הבלתי חוקית מבריה"מ והמתנחלת הבלתי חוקית במלבס (לטענת הערבים) וכיום נשיאת ה"זולת" – אומרת כן לפלסטין! (שימו לב למרות שאינה יודעת ערבית היא משתמשת במינוח ערבי).
"ראש הממשלה החליט להקריב את החטופים, את חיילי צה"ל ואת ביטחון ישראל," קובעת שניפיצקי-גלאון, וממשיכה, "חיילים יוצבו כברווזים במטווח. כל יום-יומיים יהיו הרוגים ופצועים. חיילים יתאבדו בזמן שהממשלה תשחרר את אחיהם משירות. ישראל לא תעלים את חמאס, כפי שהיא לא העלימה אותו בגדה ובמזרח ירושלים. זה חזון בלהות. לפי הממשלה הכרה בפלסטין זה 'פרס לחמאס', כאילו לא עברו שנתיים של חורבן מאז שהיא החליטה להפוך את הטבח והתבוסה הטקטית של 7 באוקטובר לתבוסה אסטרטגית."
גם מנהיגי האופוזיציה חזרו על המנטרה הזאת. הכרה במדינה פלסטינית היא "שגיאה ערכית," אמר יאיר לפיד. "מפולת מוסרית," הודיע נפתלי בנט. "הכרזת שווא שמשרתת את הקיצונים," הסביר בני גנץ. "מהלכים חד-צדדיים רק יובילו להקצנה ולהתבצרות," הגיב יאיר גולן. "לא תמצאו שום מקום שאני אומר שתי מדינות לשני עמים," התגאה גדי איזנקוט.
מה אתם כן אומרים? מה התוכנית?
הכרה במדינה פלסטינית היא לא פרס על 7 באוקטובר, ולא עונש על שנתיים של הממשלה המטורפת הזו. היא חבל הצלה.
מדינה פלסטינית היא הפתרון הריאלי היחיד. לשם בסוף נגיע, אם נרצה ואם לא. העולם מוכן להושיט יד. השאלה היא האם נמשיך להתעלם מהיד המושטת הזו."
(זהבה גלאון, "להגיד כן לפלסטין," בדיגיטל: "מדינה פלסטינית אינה פתרון מושלם, אבל היא הפתרון הריאלי היחיד," "אל-ארצ'", 7.8.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-08-07/ty-article-opinion/.premium/00000198-84a6-dfd7-a5df-bceec08b0000
הבנתם? בשביל גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, הצלת שלטון החמאס בעזה, ושיקום שלטונו, והשתלטותו על ערביי יו"ש (שרק צה"ל מגן עליהם (ועלינו) מהחמאס) – הוא לדידה חבל הצלה... מן הסתם דבריה הם אכן חבל הצלה בשבילה. הם יעשירו את קופתה בתרומות מחו"ל.
הרעב בעזה
בעוד שישראל עשתה תקדים בהיסטוריה של המין האנושי ובפעם האשונה בהיסטוריה מדינה מותקפת במלחמה מספקת לאויב מזון דלק ותרופות (ארה"ב ובריטניה לא היו מעלות על הדעת לעשות זאת לאוייב) אף אחד בישראל אינו מעלה את הטיעון הזה.
השקר על הרעב
העולם מפיץ טענה שקרית שישראל "מרעיבה את עזה." בעוד שטענת התעמולה של מחבלי החמאס במימון ובגיבוי קטארי כבשה את ליבם ומוחם של חסרי המידע, המציאות לא יכולה להיות רחוקה יותר מהאמת. בואו נפרק את התעמולה עם כמה עובדות.
מאז הטבח ב-7 באוקטובר 2023 איפשרה ישראל הכנסת לא פחות מ-1,872,155 טון סיוע לרצועה.
ניתן לחלק את הסיוע הכולל לארבע תקופות נפרדות:
החל מה-7 באוקטובר 2023 עד ה-18 בינואר 2025, ישראל סייעה בהכנסת לא פחות מ-1,325,977 טון סיוע לרצועה (תאריך הסיום נבחר בהתחשב בתחילתה של הפסקת אש בת חודשיים, שבמהלכה הוכנסו כמויות סיוע משמעותיים לרצועה).
בין ה-19 בינואר 2025 ל-18 במארס 2025 איפשרה ישראל הכנסת לא פחות מ-448,482 טון סיוע לרצועה.
מיום 19 במרץ 2025 ועד ליום 18 במאי 2025 לא איפשרה ישראל הכנסת סיוע כלשהו.
בין ה-19 במאי 2025 ל-27 ביולי 2025 איפשרה ישראל הכנסת לא פחות מ-97,696 טון סיוע לרצועה.
לפחות 78.33% (1,443,451 טון) מכלל הסיוע שהוכנס לרצועה היה מזון.
מתחילת המלחמה ועד מאי 2025 הסיוע לרצועת עזה הועבר לתושבי הרצועה, בעיקר באמצעות סוכנויות ומנגנוני האו"ם, שפעלו בשיתוף פעולה הדוק עם חמאס, ולא הצליחו לספק אספקה אפקטיבית לנזקקים.
ב-26 במאי 2025, שחקן חדש נכנס לזירה. הקרן ההומניטארית בעזה (GHF) הוקמה כדי לספק סיוע ישיר לתושבי עזה. הסיוע של GHF מחולק במרכזי חלוקה מאורגנים ומועבר ישירות לידי האוכלוסייה האזרחית. מה-26 במאי 2025 ועד ה-30 ביולי 2025, חילקה הקרן 98,000,000 ארוחות.
בעוד שמשלוחי הסיוע של ה-GHF ישירות לידי העזתים הוכיחו את עצמם כמוצלחים ביותר, פעילות האו"ם המשיכה להוכיח את עצמה כלא יעילה. כך, דו"ח של UNOPS ליוני 2025 הראה כי 1,043 מתוך 1,090 משאיות האו"ם שהובילו סיוע – לא פחות מ-95.7% – נבזזו.
בינתיים, הניו יורק טיימס פרסם בעמודו הראשון תמונה של ילד עזתי מורעב לכאורה, מוחמד זכריא איוב אל-מעתוק, כהוכחה ל"רעב". במציאות, כפי שהטיימס נאלץ להודות, למרבה הצער, מוחמד סובל משיתוק מוחין ולמצבו הגופני אין שום קשר למלחמה. התמונה שנבחרה על ידי הטיימס לעמוד הראשון שלו הופרכה בבירור עם תמונה נוספת שבה נראה אחיו של מוחמד עומד לצידו ולצדו של אימו, ואשר בבירור אינו סובל מהרעב לכאורה.
באופן קריטי, העיתוי של קמפיין "ההרעבה" הממומן והמתואם היטב, לא היה מקרי. זה התחיל מיד לאחר שחמאס דחה עסקה נוספת שהיתה מביאה להפסקת אש זמנית נוספת. במהלך הפסקת האש, הטרוריסטים הרצחניים היו צריכים לשחרר חלק מ-50 בני הערובה שהם חטפו במהלך הטבח ב-7 באוקטובר, וסיוע משמעותי נוסף היה יכול לזרום לעזה.
הקמפיין האחרון, שהוא רק צעד נוסף במלחמת התודעה הרב-צדדית שמנהלים חמאס ותומכיו, מוכיח שוב את התיאוריה של תיאורטיקן התעמולה הנאצי, יוזף גבלס: "אם תספר שקר גדול מספיק ותמשיך לחזור עליו, אנשים בסופו של דבר יאמינו לו."
https://rotter.net/forum/scoops1/910994.shtml
כמובן היה רעב בעזה, אבל אך ורק באשמת החמאס שבזז ומכר את המזון שקיבל בחינם.
התמונות מעזה הופצו בעולם, בגרמניה טענו –
הן בוימו: "חמאס אמן בזה"
עיתון "זידדויטשה צייטונג" הציג תמונות של עזתים אוחזים סירים – מול צלמים, ולא בתור לאוכל. ב"בילד" ציינו כי אחד הצלמים הועסק בסוכנות ידיעות טורקית, ותקף את ישראל. לצד זאת הודגש: הרעב קיים, ובהמשך נחשפה תמונה שמראה כי לאחר מכן הוגש אוכל במקום. בגרמניה הזהירו ממניפולציות של "שני הצדדים."
בצל כישלון ההסברה הישראלי והסחף בעולם להכרה במדינה פלסטינית, עיתון "זידדויטשה צייטונג" הגרמני טען לניסיונות התעמולה של חמאס – שעובדים לא מעט על העולם – והציג את האופן שבו מביים הארגון תמונות שמציגות רעב ברצועה, באמצעות צלמים מקצועיים שמסקרים את המלחמה. גם ה"בילד" הגרמני עסק בנושא, ואף ציין כי אחד מהכתבים שביימו תמונות ברצועה – שהופצו בהמשך בעולם כולו תוך הסתמכות עליו כמקור אמין – מרבה לשתף ברשתות החברתיות פוסטים נגד ישראל.
בעיתון "זידדויטשה צייטונג" נכתב כי אי-אפשר להתכחש לעובדה שהרעב ברצועה קיים, אך לצד זאת נטען כי תמונות רבות של ילדים כחושים מעזה כלל לא משקפים את המציאות. לפי הדיווח, חלק מהתמונות כלל לא מעזה ואילו אחרות כוללות ילדים שסובלים ממחלות שונות – שבגללן מצבם הגופני ירוד. לגבי הטענה הזו, יש לציין, מומחים אמרו כי מחלות הרקע של הילדים לא היו אמורות להביאם למצב כזה – אלמלא הרעב והמחסור בטיפולים, תחליפי מזון ותוספי תזונה ייעודיים.
בעיתון הגרמני נחשפה גם תמונה שבה ניתן לראות איך צלמים מביימים את תושבי הרצועה לקראת התמונה, כאילו מדובר בתור שבו הם ממתינים לקבלת מזון. בהמשך פורסמה תמונה נוספת, שבה נראה כי אכן חולק בנקודה מזון לאחר שצולמו התמונות, וככל הנראה העזתים המתינו להגעת המחלקים.
לצד זאת, איגוד העיתונאים הגרמני הזהיר את כלי התקשורת במדינה מ"ניסיונות מניפולציה באמצעות תמונות עיתונות שהופקו באופן מקצועי." יו"ר האיגוד מיקה בוסטר הוסיף כי "הצדדים שמעורבים במלחמה, כלי תקשורת מקומיים וזרים וסוכנויות מודיעין משתמשים בכוחן של תמונות כמו שלא נעשה מעולם – כדי לכוון את דעת הקהל."
לפי הדיווח, התמונות שיוצאות בשבועות האחרונים מעזה – מציגות לעולם בדיוק את מה שחמאס רוצה: אוכלוסייה אזרחית שסובלת מניהול המלחמה של ישראל. עם זאת, העיתון מטיל ספק ביכולת להסתמך על אותן תמונות, ומציין כי "לפחות חלק מהתמונות הוצגו בהקשר שקרי או מטעה."
פרופ' להיסטוריה ומומחה לצילום שחוקר תמונות מישראל ומעזה כבר עשרות שנים, ואף הגיע בעצמו לאזור, אמר בריאיון לעיתון כי "ניתן להניח שתמונות רבות של ילדים מורעבים וחולים פשוט מבוימות או מגיעות מהקשרים אחרים." לדבריו, "אלה לא זיופים, אבל האנשים מוצגים בצורה מסוימת או מקבלים כיתוב מטעה כדי לגייס את הזיכרון החזותי והרגשות שלנו."
הוא הוסיף כי כדי להבין אם תמונה מסוימת אותנטית או לא ניתן לבחון כמה קריטריונים שונים, בהם התאורה או ניסיון ההבנה של הסיטואציה כולה, כלומר על מה מסתכלים המצולמים? שורת צלמים או עמדת חלוקת מזון. "חמאס הוא אמן בבימוי תמונות," אמר. "לתמונות יש גם תפקיד נוסף – הן נועדו להחליף את התמונות האכזריות של מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023. אנשים רבים אפילו לא זוכרים את התמונות האלה יותר."
גם ה"בילד" הגרמני התייחס כאמור לנושא, וציין כי אותו צלם שהפיץ תמונות מעזה לעולם – ונחשב למקור אמין עליו הסתמכו כלי תקשורת רבים – נחשף כמי שביים את תושבי הרצועה בצילום. בנוסף, כך צוין ב"בילד", הצלם, אנאס זאיד פאטיחה, מרבה לשתף ברשתות החברתיות שלו פוסטים נגד ישראל.
מתוך העיתון "בילד": ניסיונות התעמולה של חמאס להציג בתמונות לעולם הרעבה ברצועה – פוסט נוסף של הצלם שתומך בתעמולת חמאס (צילום: אינסטגרם, מתוך "בילד")
עוד נכתב ב"בילד" כי על אף שלא ניתן להתכחש ל"סבל הפלסטיני", אותו צלם עצמאי – שהוזמן על ידי סוכנות הידיעות הטורקית אנאדולו לצלם את המצב ברצועה – מביים למעשה את הסבל "לטובת חמאס והתעמולה שלו." בעיתון צוין כי התמונות זוכות להדהוד עולמי משמעותי, ומשפיעות על הפוליטיקה – למרות שלעיתים הן כלל לא אמיתיות.
https://www.ynet.co.il/news/article/rjyusoeoeg#google_vignette
בכל מקרה החמאס הא האחראי הבלעדי לרעב בעזה.
שגריר ארה״ב בישראל מייק האקבי, בהתקפה חריפה על ראש ממשלת בריטניה, קייר סטאמר, לאחר שזה יצא נגד החלטת הקבינט
שגריר ארה״ב בישראל מייקל דייל האקבי, יצא בהתקפה חריפה על ראש ממשלת בריטניה, קייר סטאמר, לאחר שזה יצא נגד החלטת הקבינט להכריע את החמאס.
״אז ישראל צריכה להיכנע לחמאס ולהאכיל אותו למרות שבני ערובה ישראלים מורעבים? האם בריטניה נכנעה לנאצים וזרקה להם אוכל? שמעת פעם על דרזדן, ראש הממשלה סטארמר? זה לא היה אוכל שאתה זרקת. אם אתה היית ראש ממשלה (באותה עת), בריטניה היתה מדברת גרמנית!״
עוד תוקף האקבי, ״כמה מזון שלחו סטארמר ובריטניה לעזה? כי ממשלת ישראל כבר שלחה 2 מיליון טון לעזה ושום דבר מזה אפילו לא הגיע לבני הערובה. אולי ראש ממשלת בריטניה צריך לסדר את זה וללכת בעקבות הליגה הערבית שאמרה שחמאס צריך להתפרק מנשקו ולשחרר את כל בני הערובה באופן מיידי.״
https://rotter.net/forum/scoops1/911166.shtml
דומה ששגריר ארה"ב בישראל עולה על כל שגרירי ישראל בעולם.
כך בבריטניה משפילים יהודים
https://www.v-1.co.il/news-magazine/2025-m08_w02/shorts-d1732b4abad7891027.htm
אקדח מים ובקרוב אקדח אמיתי.
האם המדע מוטה פוליטית?
להלן בעייה מתמטית: מטוס סטוקה שעומד להמריא, נושא 12 תריסרים של פצצות, שכל אחת מהן שוקלת 10 ק"ג. המטוס ממריא לוורשה, המרכז של היהדות הבין לאומית. הוא מפציץ את העיר. בשעת ההמראה, כשמיכל הדלק שלו מכיל 1,000 ק"ג דלק, שוקל המטוס 8 טונות. עם שובו ממסע הצלב נותרו עדיין במיכלו 230 ק"ג דלק. מה משקלו של המטוס כאשר הוא ריק? (מתוך ספר לימוד מתמטיקה, גרמניה, 1935).
תנועת "אם תרצו" העלתה לדיון ציבורי את בעיית המחקר המדעי והפוליטיקה. מתנגדי התנועה הוקיעו את תביעותיה ותבעו חופש אקדמי מוחלט בטענה שהמחקר האקדמי הוא טהור וחף מפוליטיקה. האומנם?
אם נחזור לבעייה המתמטית שהוצגה לתלמידים הגרמניים, הרי ברור שלא חשוב איך ננסח את השאלה, מתמטית – התשובה היא אחת. השאלה אם כך היא, האם גם במקצועות ההיסטוריה, סוציולוגיה, מדעי החברה וכד', המדע הוא אחד, ולא תלוי בפוליטיקה.
בספר המרתק "ביאולוגיה ומארקסיזם – תורת מיצו'רין-ליסנקו", (הוצאת ספרית פועלים, מרחביה, 1951), נאמר כי "הפתרון המדעי לשאלת מהותה של התפתחות הטבע והחברה נתון בתורתם של מארקס ולנין." עמ' 17. ו"מדע הביולוגיה של מיצ'ורין הולך לאור השקפת העולם של המטריאליזם הדיאלקטי הנשענת על תורתם של מארקס, אנגלס, לנין, וסטאלין, בדבר התפתחות הטבע והחברה." עמ' 19. ובכן האם באמת אין קשר בין מדע ופוליטיקה?
ניקח דוגמה אחת למחקר. ונבדוק את הקשר הפוליטי. בכוונת מכוון לא מחקר של איש שוליים קיצוני. פרופסור יאיר אורון מפרסם את מחקריו בספר: "זהויות ישראליות".
http://www.youtube.com/watch?v=_fw0D16SNlM
לדברי אורון, הספר הוא מחקר אמפירי ראשון אשר עוסק בשאלת הזהויות הישראליות בקרב סטודנטים יהודים-ישראליים וערבים (פלסטינים)-ישראליים. במחקר נידונו המרכיבים הבאים: "העם ואני," "השואה ואני," "הנכבה ואני," "האני והאחר" (עמדות הדדיות של יהודים כלפי ערבים ולהפך), "המדינה ואני", "הדת ואני".
מסקנות המחקר: השואה מהווה נדבך מרכזי בזהות היהודית-ישראלית, והנכבה מהווה גורם מרכזי בזהות הערבית (הפלסטינית) הישראלית.
באמצעות המחקר המדעי הזה מתריע המחבר על כך שכישלון בחינוך לדמוקרטיה, לפלורליזם ולדו-קיום עלול להחריף את מערכת היחסים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. והמסקנה המעשית שלו: עלינו לעסוק באינטנסיביות בחינוך משמעותי נגד גזענות, להודות שהיא מצויה בקירבנו ולהכיר בכך שאנו-עצמנו איננו רק מושא לגזענות, אלא גם נשאיה של גזענות.
פרופ' יאיר אורון החוקר ומרצה באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת סמינר הקיבוצים, עוסק גם בחקר הג'נוסייד ובהוראתו, ועומד בראש פרויקט להוראת תופעת הג'נוסייד, במסגרתו ראתה אור סדרת ספרי הקורס "ג'נוסייד" באוניברסיטה הפתוחה. מסקנתן של פרופסור יאיר אורון ממחקריו אלו היא: "התעלמות מרצח עם אחד מולידה את הרצח הבא."
ועכשיו נבדוק את המתודה המדעית-מחקרית של אורון. כיצד קורה שפרופסור אורון, שלטענתו חקר את הנושא "הדת ואני," לא שאל את הסטודנטים הערבים שחקר את השאלה הבאה:
"האיסלם ואני" – "האם אתה רואה בדברי מוחמד כנגד היהודים, ש"היהודים קופים וחזירים שיש לרודפם, להשפילם, לענותם, ולהשמידם," – אמרות גזעניות שאתה מגנה אותם, או מופת מוסרי?
האם אתה רואה את דברי מוחמד המצוטטים באמנת החמאס שלפיה יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים, ואת מעשיו – שואת יהודי ערב, גזענות או מופת מוסרי?
כיצד קרה שחוקר הג'נוסייד העולמי מתעלם לחלוטין משואת יהודי ערב? כיצד מתעלם אורון מכך שיהודי יכול לבקר כיום באושוויץ, טרבלינקה, פונאר, אבל לא בגיא ההריגה של אל-מדינה, מפני שזו על-פי החוק חייבת להיות "יודן ריין" – נקייה מיהודים?
אורון מודע בהחלט לעובדה שעד עתה שום איש רוח ערבי לא יצא נגד המצע הפוליטי של תנועת החמאס (שזכתה לרוב גדול יותר משזכו הנאצים).
"בשם אללה הרחמן והרחום ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה. שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: 'לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו.'"
אורון בהחלט מודע לכך שמצע החמאס רואה את שואת יהודי ערב כמודל מוסרי: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה."
אורון בהחלט מודע לכך שהערבים רואים את שואת יהודי ערב כמופת ובכל הפגנה הם קוראים: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב!"
מדוע אורון, המודע בהחלט למסקנתו ממחקר הג'נוסייד שלו עצמו, ש"התעלמות מרצח עם אחד מולידה את הרצח הבא" מתעלם משואת יהודי ערב ולא כולל אותה במחקריו?
התשובה פשוטה.
אורון מפחד מהתשובה. התשובה שיקבל ממחקר אמפירי טהור תהיה עבורו כל כך קשה שהוא מעדיף לטמון את הראש בחול ולא לסכן את מעמדו ופרנסתו. שהרי לא המצב האמפירי מעניין אותו. כדי להגיע למסקנה שהשואה היא מרכיב חשוב אצל יהודים והנכבה אצל הערבים, לא צריך מחקר. אבל את אורון לא מעניין מחקר, אלא תעמולה פוליטית: "עלינו לעסוק באינטנסיביות בחינוך משמעותי נגד גזענות, להודות שהיא מצויה בקרבנו ולהכיר בכך שאנו-עצמנו איננו רק מושא לגזענות, אלא גם נשאיה של גזענות." הגזענות לפי אורון היא תמיד יהודית.
למותר לציין כי גם למסקנה זו אין צורך במחקר מדעי, שהרי למסקנה מדעית דומה הגיע לפניו כבר היטלר שאמר "אני הומניסט אדיר" – Ich bin so colossal human – "היהודי לבדו אשם בכול" (פרידלנדר שאול, שנות ההשמדה 1945-1939 ת"א 2009 עמ' 330-326),
נ.ב.
היות שבכל פעילויות ה"דו קיום" של "מוסד גבעת חביבה" מעולם לא הועלו שאלות דומות, אשמח להסבריו של הדובר – החבר דודו אמיתי.
("חדשות בן עזר" 574, 16 בספטמבר 2010).
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00574.php
את הדברים האלה כתבתי לפני 15 שנה. מסתבר שראיית המדע כפוליטיקה בלבד ממשיכה עדיין באקדמיה.
הרב ד"ר מאיר בן שחר (מישהו יודע את שמו המקורי?), המתנאה כמרצה להיסטוריה יהודית במכללת שאנן ובאוניברסיטה הפתוחה, וכחוקר באוניברסיטת חיפה, כותב כך:
יהדות ו"מדעי היהדות": כישלון יקר
הרב ד"ר מאיר בן שחר מחרב את המדע
"טוב יהיה אם חוקרי היהדות יבינו, שמצב היהדות במדינת היהודים, כפי שהיא נראית מגבעות השומרון, חורבות עזה וסמטאות בני ברק, הוא באשמתם ובאחריותם," כותב הרב ד"ר מאיר בן שחר. "בימים אלה נערך על פסגת הר הצופים, באוניברסיטה העברית, הקונגרס העולמי למדעי היהדות ה-19. אחרי יותר מ-200 שנות מחקר של מדעי היהדות, שהחלו בגרמניה, אפשר לקבוע, כי מעולם לא היה כישלונם חמור כל כך. אין מדובר בתקציבים המידלדלים, בחוגים המצטמקים לתלמוד, ספרות, היסטוריה ועוד, מדובר ביהדות עצמה."
כדי להבין את עוצמת הכישלון של מדעי היהדות "היהדות החרדית, בניגוד למחקר מדעי היהדות, לא יצרה שום יצירה למדנית בעלת חשיבות כלשהי ב-200 השנים האחרונות. זו תרבות חסרת יוזמה ויצירתיות, שגימדה וקיצצה את המפעל של גדולי המפרשים והפוסקים שפעלו בעם היהודי."
"היהדות החרדית," ממשיך הרב ד"ר מאיר בן שחר, לא יצרה דבר המשתווה לפירוש רש"י או ל"מורה נבוכים" לרמב"ם, אך יצרה משהו עוצמתי יותר: את היהדות החרדית. היא נעשתה לכוח החברתי והפוליטי החשוב ביותר במדינת ישראל ובעם היהודי. היהדות החרדית מגדירה זה עשרות שנים "מיהו יהודי" בעבור מדינת ישראל ומהי "יהדות" בעבור מרבית החברה הישראלית.
חוקרי מדעי היהדות יכולים לבכות או לחגוג "יהדות פלורליסטית", להרצות על כך שיש "יהדויות ברבים", ולא רק יהדות אחת; כשיוצאים משערי האוניברסיטה, המציאות מכה בעוצמה. במציאות היודיאו-ישראלית – הניבטת מהפקרת החטופים בשם "הגבורה היהודית" והרעבת רצועת עזה בשם "המוסר היהודי" של דוברי "הציונות הדתית" – אין זכר ל"יהדות מורכבת" ו"רבת אנפין", שהיא "חלק מהמרקם התרבותי של חברה רב-דתית", שעליה דיברו מרצים מעל הקתדרה. החוקרים המתייחסים לפער הבלתי נתפש בין "נערי הגבעות" ובין היהדות הפלורליסטית נוטים להאשים את הביביזם, הסמוטריצ'ים, הגרעינים התורניים ואריה דרעי. ואולם, האשמים הראשיים הם החוקרים כישלון מתמשך, שמעורבים בו יוהרה, בוז ורדיפת סטטוס.
מחקר מדעי היהדות העדיף לנתק את עצמו משאלות השעה ומהצרכים האקטואליים של החברה היהודית בכלל והישראלית בפרט
אין מדובר בבעייה של האוניברסיטה המנותקת, שהרי יש אוניברסיטאות המקדמות תוכניות מדעים וקייטנות מדעיות לבני נוער. מדובר בחוסר נכונות של גופי המחקר האקדמי בתחום להתחייב מבחינה כספית, ארגונית ורעיונית. גם הכשרת מורים במכללות נחשבת לעיסוק טפל. חוקרים שלימדו במכללה להכשרת מורים נידונים על פי רוב לגלות ונידוי בלתי מוצהרים מקרנות מחקר, שבתונים מתגמלים, ואפילו כנסים אקדמיים.
טוב יהיה, אם החוקרים וגם "בעלי השם העולמי" ו"פורצי הדרך" יבינו, שמצב היהדות במדינת היהודים, כפי שהיא נראית מגבעות השומרון, חורבות עזה וסמטאות בני ברק, הוא באשמתם ובאחריותם וישכילו ליצור דרכים לממש אחריות זו למען היהדות של כולנו.
(ד"ר מאיר בן שחר, "יהדות ו'מדעי היהדות': כישלון יקר", "אל ארצ'", 4.8.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-08-04/ty-article-opinion/.premium/00000198-7498-d3a7-af9e-76fe632c0000
הבנתם? הרב ד"ר מאיר בן שחר המתנאה כחוקר, מבלבל בין תפקיד המחקר המדעי לבין הפוליטיקאי. הוא טוען כי על החוקרים לא לחקור ולתאר את המצב האובייקטיבי בכלים מדעיים, אלא להפוך לפוליטיקאים העוסקים בגורל החטופים וכו'. ודוק: הרב ד"ר מאיר בן שחר הולך בדרכו של ז'דאנוב וגבלס, בדרך הסובייטים והנאצים שקבעו שהמדע אינו אמור להיות אובייקטיבי, אלא פוליטי. כשהמחקר המחקר הופך לפוליטיקה זה הרס המדע.
"חוקר" נוסף שעוסק בפוליטיקה במקום במחקר מדעי הוא ד"ר משה לבקוביץ'-לביא מאוניברסיטת חיפה. כבר כתבתי עליו.
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe02061.php
הוא אף הגדיל לעשות כאחד המתנאה בעצמו כ"איש מוסר יהודי" המפגין למען ילדי עזה, להצלת שלטון החמאס ושיקומו, "שוחר שלום" "דמוקרטיה", "חופש דיבור", איש "ארץ אחת לכולנו". האשים אותי בפשעי החמאס וכתב לי אם איני מסכים לדבריו שלא אכתוב לו יותר כי אז יפנה ל"צעדים משפטיים נגדי" ואף בטענה מוזרה טען שאני השתלטתי בזדון על אתר בן יהודה...
הנה ד"ר משה לבקוביץ'-לביא הוא עוד דוגמה למחריבי המדע ע"י החלפתו בפוליטיקה.
מחקר אקדמי מדעי (לא פוליטי) מגלה שביהדות יש בכל זאת חידוש.
אם עד עתה הדין "ייהרג ובל יעבור" נאמר לגבי שלוש מצוות לא תעשה, שהן: לא תרצח, איסור עריות ואיסור עבודה זרה. משמעות ההוראה היא שגם אם הימנעות ממעבר על אחת ממצוות אלו מסכנת את חייו של היהודי, או שקיים סיכוי שהיא תביא בוודאות למותו – עליו למסור עצמו להריגה ולא לעבור עליהן. נוסף נמות ולא נתגייס, עתה נוסף פסק הלכה חדש מותר לחלל שבת כדי לא להתגייס לצבא.
"הגאון" רבי יצחק זילברשטיין בפסק הלכה מטלטל: "מותר לחלל שבת, כדי לא להתגייס לצבא"
"הפוסק הגאון", הרב יצחק זילברשטיין, נאם בעצרת גדולי ישראל נגד גזירת הגיוס, ופסק ש"מותר לחלל שבת כדי לא להתגייס."
"שמעתי הלכה מפי מורי ורבי "הגאון" הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל," המשיך "הגאון", הלכה נוראה, ושאלתי את הרב שלי, לפרסם את זה? הוא אמר לי, וודאי שתפרסם את זה, והלך הוא עצמו וגם פירסם את זה. אז אני מתכבד כעת ברשותכם, ברשות גדולי התורה, גדולי היראה שנמצאים פה, לחזור על הלכה למעשה ששמעתי מפי מורי ורבי הרב אברמסקי.
"הוא אמר לי ככה: תשמע, יש כיום גזירה שצריכים להתייצב לצבא, ואנחנו יודעים שזה מאוד לא ראוי, אני רוצה להגיד לך הלכה, מה היא ההלכה? – אם אי אפשר להסתדר עם הצבא, אז יש מצוה על כל אדם ואדם שיעזוב את ארץ ישראל, ויעשה כל מאמץ שהוא – לא לגור פה.
"אמרתי לרבי שלי, אני מזדעזע לשמוע, אז הוא השיב: עוד לא אמרתי לך את הכול, תשמע מה שאני אומר לך, לחלל שבת ולברוח מן הארץ!
"שאלתי עוד פעם: רבי, אפשר להגיד דברים כאלה ברבים? אז הוא אמר: תראה אם אתה לא תגיד, אני יגיד. והוא הלך ואמר את זה ברבים. אם ניצב בינינו אדם, שמאלצים אותו ללכת לצבא, ויש חשש שירד מהדרך, אני מצווה עליו שיחלל שבת.
"לעת עתה, עוד אף אחד בינתיים לא אמר כזה דבר, להיכנס לתוך אוטו, לשלם כסף, ולברוח מן הארץ. מדוע? זה פיקוח נפש. הזדעזעתי לשמוע את הדברים הנוראים האלה. סיפרתי אותם גם למו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, כזה פסק הלכה למעשה, לקחת מכונית בשבת ולברוח מן הארץ, עוד לא שמעתי דבר כזה. לחיות את החיים האלה, עם מקומות שאפשר שם לרדת מיהדות, מחללים שבת! הדברים מזעזעים."
https://www.kikar.co.il/haredim-news/t08wv5
הבנתם? בכל זאת יש חידוש ביהדות (שחוקרים מדעי היהדות צריכים לחקור אותו ולא להתעסק בפוליטיקה) והוא ש"הפוסק הגאון", רבי יצחק זילברשטיין הפך ליהודי רפורמי שעושה רפורמה בהלכה וקובע שיש לוותר על מצוות השבת ומצוות יישוב הארץ כדי לא להתגייס לצבא היהודי (אסור לעשות זאת בגיוס לצבא גויים למשל של הצאר)
זה אכן חידוש גדול ביהדות.
לעומת זאת אותו "גאון" הרב יצחק זילברשטיין תובע לקיים את השבת במקרה אחר:
האם רוצה ללכת לראות את ביתה שתשתחרר בשבת;
זה מה שענה הרב זילברשטיין
הפוסק "הגאון" הרב יצחק זילברשטיין, רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, סיפר לתלמידיו על שאלה שהציגה לו אימה של אחת החטופות, הצפויה להשתחרר באחת מהשבתות הקרובות במסגרת העסקה. האם ביקשה לדעת אם מותר לה לחלל שבת כדי לפגוש את בתה.
הרב זילברשטיין, שנפגש לאורך חודשי המלחמה עם משפחות החטופים לחיזוק ועידוד, השיב לאם: "אל תיסעי בשבת. שלחי תמונה שלך לבתך, שתדע שאת מחכה לה."
כששאלה האם מה תעשה אם לא תוכל להתאפק, חיזק הרב את ליבה: "בתך נשארה בחיים בחסדי שמיים. עלייך להודות לקב"ה."
https://www.emess.co.il/radio/1647588
כאן יש לקיים את השבת. כדי לא להתגייס לצה"ל יש לחלל את השבת. באמת פוסק "גאון".
מי אמר שאין חידוש ביהדות?
ודוק: תפקיד החוקרים הוא רק לחקור. אל להם ללכת בדרכו של קארל הלוי-מרקס שאמר:
"Die Philosophen haben die Welt nur verschieden interpretiert; es kommt aber darauf an, sie zu verändern"
"עד כה, "הפילוסופים רק פירשו את העולם בדרכים שונות; העניין הוא לשנות אותו" (תיזה ה-11 מתוך "תזות על פוירבאך" (Thesen über Feuerbach).
חוקר שנוטש את המדע האובייקטיבי, והופך לפוליטיקאי מביא להחרבת המדע כדוגמת הסובייטים והנאצים.
הנה הדו שיח ברשת X ביני לבין עמוס שוקן:
עמוס שוקן: "לא קראתי לחמאס לוחמי חופש. דיברתי על פלסטינים בשטחים הכבושים (שאינם עזה כידוע)...
נעמן כהן: "מר שוקן, אכן חזרת בך מהקריאה למחבלי החמאס לוחמי חופש, אבל טרם חזרת בך מהגדרת שאר ארגוני הטרור האיסלמו-נאצים "לוחמי חופש", ובראש את ארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" כתאאב שוהאדת אל-אקצה, שנוסד ע"י הרוצח הסדרתי הטרוריסט מרואן ברגותי. עדיין לא מאוחר. חזור בך. הם טרוריסטים.".
עמוס שוקן: ללא מילים מצרף את רשימת כל ארגוני הטרור בעולם הנקראים "לוחמי חופש".
נעמן כהן: "מר שוקן, שכחת להוסיף את פראנץ פאנון, אבל הודית שאתה רואה בארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של אל-אקצה" שהטרים את החמאס וביצע את הטבח בקיבוץ מצר וטבח אם וילדיה כ"לוחמי חופש", כמובן גם בשאר ארגוני הטרור האיסלמו-נאצי שביצעו אין ספור פשעי מלחמה כולל הפלת המטוס בלוקרבי. מודה ולא עוזב ולא ירוחם."
https://x.com/naaman_c/status/1952431583710838956
המשך הדו-שיח עם שוקן:
עמוס שוקן: מספיק עם המסקנות הנכלוליות שלך. תפנים דבר פשוט: דיכוי ושלילת חופש כוחניים מביאים לטרור. כך בכל זמן ובכל מקום. אין סתירה הכרחית בין טרוריסט לבין לוחם חופש, לעיתים זה אותו אדם.
נעמן כהן: למה להשתמש בתואר "נכלולי" לעובדה שאתה רואה במבצעי טבח קיבוץ מצר "לוחמי חופש" ואף מנמק זאת? קביעתך כי "דיכוי ושלילת חופש כוחניים מביאים לטרור. כך בכל זמן ובכל ממקום" פשוט לא נכונה. השטחים הכבושים היום על ידי הערבים הם 13 מיליון קמ"ר. כולם היו נוצריים. תן לי דוגמה לטרור בהם?
המצרים למשל לחמו 300 שנה נגד הכיבוש הערבי והובסו קשות. האם המצרים מבצעים כיום טרור נגד הכיבוש הערבי? רק הצרפתים הספרדים הפורטוגזים המלטזים היוונים האיטלקים הגיאורגים והארמנים הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות בשטחן ולכן לא נזקקו לטרור.
הנאצים שמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים הערבים אומרים זאת בגלוי. למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען שיצהיר שדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש להשמיד את היהודים כתנאי לגאולה הם גזענות ולא מופת מוסרי
https://youtu.be/qHV2SZmkhug?si=PQU10snJ-L21H3bN
שלחתי בקשה להתנער מדברי מוחמד אלו לכל איש ציבור ערבי-מוסלמי חברי כנסת שרים, מרצים ראשי עיר ראשי אגודות, מנהלים ומורים של בתי הספר הדו לשוניים ואפילו לערביי הדו קיום של גבעת חביבה. ולא נמצא בהם אחד שאינו גזען. תמיד כשכתבתי על כך ב"הארץ" למכתבים למערכת או תגובה דיגיטלית צונזרתי. האם קוראי "הארץ" אינם צריכים להכיר את המציאות? מר שוקן, קח יוזמה ותן לכתבי העיתון משימה למצוא ערבי-מוסלמי שאינו גזען הרואה בדברי מוחמד אלו גזענות שהוא מגנה.
בהצלחה.
https://x.com/AmosSchocken1/status/1952826462664540198
לצערי שוקן לא ענה. אם יענה אפרסם את דבריו.
פרספקטיבה של שנים
לאחרונה נתקלתי במאמר ישן הסותר לכאורה את תוצאות המחקר רב השנים שלי, שלמרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען שרואה בדברי מוחמד שיש לרצוח את היהודים כתנאי לגאולה גזענות ולא מופת מוסרי.
https://presspectiva.org.il/האם-קיים-קול-מוסלמי-ליברלי/
מכיוון שכך החלטתי לברר את העניין מפרספקטיבה של שנים. ושלחתי לכותבים את המכתב הבא:
מערכת pressפקטיבה (לדיוק ולאחריות בתקשורת הישראלית) שלום רב.
info@presspectiva.org.il
רק עכשיו (לאחר 15 שנה) שלחו לי את מאמרכם בו אתם לכאורה סותרים את דבריי.
אינני יודע אם "מקור ראשון", או אתם, סילפתם את דבריי, מכל מקום לא עניתם עליהם.
אני חוזר על מה שהשמטתם, ואני כותב אותו שנים רבות:
כתבתם: "בניגוד לגרמנים שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הגזענית-חסלנית הנאצית (למשל הסופר תומס מאן או הזמרת מרלין דיטריך) עד כה שום ערבי-מוסלמי, איש רוח או פעיל ציבור, לא הביע התנגדות למצע הגזעני-חסלני של החמאס. כהן אינו מדייק בקביעתו. ישנה קבוצה הולכת וגדלה של ערבים ומוסלמים רפורמיסטים וליברלים המתנגדים בפומבי לחמאס בפרט ולטרור המוסלמי בכלל.
אני תמיד מוסיף: למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי הרואה בדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים בעולם כתנאי לגאולה גזענות שהוא מגנה ולא מופת מוסרי.
את המסקנה הזו אני מסיק לאחר ששלחתי את השאלה: "האם אתה רואה בדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים בעולם כתנאי לגאולה גזענות או מופת מוסרי?"
https://youtu.be/__6iZlzwcF8?si=aFCwLs6GPwswlh12
לכל איש ציבור ערבי-מוסלמי, חברי כנסת, שרים, מרצים, ראשי עיר, ראשי אגודות, מנהלים ומורים של בתי הספר הדו לשוניים, ואפילו לערביי הדו קיום של גבעת חביבה. וכמובן ביקשתי גם שיתנערו מדברי מוחמד אלו. למרבה הצער ורם נמצא בהם אחד שאיני גזען.
את מכתביי אלו פרסמתי במשך השנים בעיתון "חדשות בן עזר".
אשר לכן, היות ואתם מכנים עצמכם: pressפקטיבה (לדיוק ולאחריות בתקשורת הישראלית) אבקשכם לכלול את את בדיקתכם ל"דיוק ולאחריות בתקשורת" גם את "חדשות בן עזר", והחשוב ביותר עשו מחקר בפרספקטיבה של 15 שנה האם מצאתם דוגמה אחת לערבי-מוסלמי שאינו גזען שהצהיר: "אני רואה בדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים בעולם כתנאי לגאולה גזענות שאני מגנה.
מקווה מאד שתצליחו.
תודה רבה.
נעמן כהן
אם אקבל תשובה אפרסם.
גד טאוב: טבח בארי היה יכול להימנע!
תא"ל (מיל') אורן סולומון, שנלחם עם בנו יום שלם במתחם הנובה, מספר על מה שצה"ל ושב"כ מסתירים מאיתנו:
https://x.com/GadiTaub1/status/1953013372024246396
הנה הריאיון המלא:
https://www.youtube.com/watch?v=7FYiu0rS9wE
קראו מרתק. מעניין מה יגלו בעתיד ההיסטוריונים?
במקום חרם: מכירת גז למצרים ב-35 מיליארד דולר
בימים אלו של חרמות נגד ישראל, וביטול הסכמי מסחר, בשורה טובה.
עסקת ענק ליצוא גז טבעי: חברת ניו מד אנרג'י (NewMed Energy) מדווחת כי היא ויתר השותפות במאגר הגז לווייתן חתמו על הסכם ענק למכירת 130 מיליארד מ"ק (BCM) גז טבעי למצרים. בחברה מציגים את העסקה כ"עסקת הייצוא הגדולה בתולדות המדינה." היקף העסקה מוערך ב-35 מיליארד דולר עד ל-2040.
(ליאור באקאלו)
https://www.mako.co.il/news-money/2025_q3/Article-7f9e3b5b1c38891026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
העסקה מעוררת אמנם חששות מיצוא עודף של מאגרי הגז הטבעי של ישראל, שיסכן את עתודות הגז בעתיד, אבל עצם ההסכם המסחרי עם מצרים יש בו לשיבות אסטרטגית בייחוד בימים אלו.
הסבא רבא הקים את החברה שייצרה את גז הציקלון-B,
הנינה נמצאת במשט לעזה בתמיכה בחמאס
מרלן אנגלהורן, צאצאית למשפחה גרמנית שהיתה בעלת חברת הכימיקלים שייצרה את הגז הרעיל שהשמיד מיליוני יהודים במחנות המוות, עושה את דרכה לרצועת עזה ב"משט השלום". אנגלהורן שיתפה כי עלתה על הספינה: "אני נגד רצח עם, אפרטהייד, כיבוש בלתי חוקי, ובעד פלסטין חופשית."
מארגני המשט החדש מתכננים להפליג לעזה עם עשרות ספינות בשבועות הקרובים, לטענתם אנשים מ-44 לאומים יהיו על הסיפון. נמל המוצא בים התיכון מוחזק בגדר סוד. הארגון הפרו-פלסטיני "התנועה הגלובלית לעזה" מתגאה ביורשת העשירה בחשבונותיו ברשתות: "אנו שמחים מאוד שמרלן אנגלהורן נמצאת בצד הנכון של ההיסטוריה."
היורשת הגרמנייה-אוסטרית מגיעה ממשפחה תעשייתית עשירה שמכרה את החברה שבבעלותה, בוהרינגר-מנהיים, באמצע שנות ה-90. היא צאצאיתו של מייסד קונצרן הכימיקלים BASF, פרידריך אנגלהורן. בתקופת הרייך השלישי, BASF הייתה שייכת לחברת IG Farben – מיזוג של חברות הכימיה והתרופות הגדולות ביותר בגרמניה.
במהלך מלחמת העולם השנייה ייצרה החברה גזים רעילים, כולל ציקלון B, ששימש בתאי הגזים של מחנות הריכוז הנאציים מספטמבר 1941 ואילך לרצח שיטתי של למעלה ממיליון אסירים, רובם יהודים.
https://www.kan.org.il/content/kan-news/global/938485/
אז עכשיו כשאותה אנגלהורן (קרן מלאך) נוסעת לעזה להמשיך ולתמוך במורשת משפחתה הנאצית השמדת יהודים, היא יכולה גם לשיר על ספינת "משט השלום" (באורלוויאנית מלחמה להשמדת יהודים היא שלום) היא תוכל לשיר על האונייה את השיר ששרו הנאצים:
Wenn der Sturmsoldat ins Feuer geht, ei, dann hat er frohen Mut, und wenn’s Judenblut vom Messer spritzt, dann gehts nochmal so gut
(כשחייל הסער צועד לתוך האש, הוא שמח ואמיץ, וכשדם יהודי ניתז מן הסכין, יהיה לנו טוב כפליים.)
הפעם זה מתאים לחמאס המתנאים בשחיטת יהודים בסכין "דין מוחמד בסיף!"
יגונה גם הקאנצלר הגרמני יואכים-פרידריך מרטין יוזף מרץ, שרק לא מזמן אמר שישראל עושה את העבודה השחורה עבור אירופה ועתה על דעת עצמו הוא מטיל אמברגו נשק על ישראל במטרה להציל את שלטון החמאס בעזה ושיקומו. נראה לאיזה שיר הוא יצורף?
סגנית ראש ממשלת שבדיה בוש: "ישראל עושה טובה לכל העולם בכך שהיא מנסה לנטרל את חמאס ולפרק את הארגון הזה.״
• ההצהרה נאמרה במסגרת ראיון שפורסם בעיתון Aftonbladet ובפוסט שהיא פירסמה בעצמה ברשתות החברתיות.
• היא הגיבה לביקורת בתוך מפלגתה על כך ששבדיה מבקרת את ישראל יותר מדי בנושא עזה, במיוחד סביב קריאות להקפיא את הסכם הסחר עם ישראל באיחוד האירופי.
• בוש הבהירה שהאחריות למלחמה הנוכחית נופלת בראש ובראשונה על חמאס, ושישראל נלחמת בארגון טרור שמסכן לא רק את האזור, אלא את כל העולם.
• היא גם אמרה ששבדיה עלולה להפעיל לחץ על ישראל אם יימשך העיכוב במעבר סיוע הומניטרי לעזה – אבל הדגישה שחמאס הוא הגורם המרכזי לבעייה.
בנוסף, המפלגה הציעה צעדים פרו-ישראלים, בהם הכרה בירושלים כבירה, סנקציות על תומכי חמאס ותמיכה בפירוקו מנשק.
https://rotter.net/forum/scoops1/910830.shtml
נקווה שבאירופה יבינו סוף סוף שהחמאס מהווה עבורם סכנה ויתייחסו אליו (ואלינו) בהתאם.
קמפיין הסרבנות – הבה נלך כצאן לטבח! (1)
כצפוי עיתון "הארץ" החל בקמפיין לסרבנות לשרת בצבא במטרה להציל את שלטון החמאס בעזה ולשקמו, ובכך הוא ממשיך את הקמפיין הישן שלפני ה-7 באוקטובר 23 בראשותה של הפרוטסטנטית שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן.
ד"ר יוסף בן ארי (מישהו יודע את שמו המקורי?) המתנאה כגימלאי במערכת המודיעין משתמש בניסוח "בואו כולכם הביתה!" סתם להשתמט לא נעים לומר, משתמטים הם רק החרדים.
מאמרו של אורי משגב, "מכתב לחייל ה-900: בוא הביתה" ("הארץ", 31.7), בוודאי עורר רעד בכל קורא. כה מצמררת הפנייה הישירה למי שאינו יודע שכעת הוא "השני בתור" לספירה העתידית של חללי צה"ל ב"חרבות ברזל". המתנה עיוורת ל"כדור בין העיניים," כותב יוסף בן ארי.
קריאתו של משגב היא קריאה לחיילי צה"ל כולם. נכון, היא חורגת לחלוטין מהאתוס שאנו וילדינו גדלנו עליו, אך אל יצפה מי שפירק לגמרי את האתוס הישראלי בשנתיים האחרונות, שדווקא ערך מילוי שורות צה"ל, והמחויבות המוחלטת למדינה, הם שיישמרו.
הקורבנות הפוטנציאליים שותקים. אין ברחוב כמעט כל ביטויי ההתנגדות למתרחש. שלוש אימהות שעוסקות בכך ביצירותיהן, והופיעו ב"סוכן תרבות" של קובי מידן ("כאן 11", 1.8), אינן אלא טיפה בגל אדיר שהיה צריך להתרומם, ועודנו שקט.
אפשר גם אחרת. ראינו זאת אצלנו בהתנהגותם הנאצלת של האלוף עמרם מצנע ושל אל"מ אלי גבע במלחמת שלום הגליל (1982). אפילו החיילים אז היו נועזים יותר במחאתם ("רד אלינו אווירון, קח אותנו ללבנון, נילחם בשביל שרון, ונחזור בתוך ארון"). למדנו שאפילו בגרמניה הנאצית היו שסירבו להשתתף ברוע (מפקד שאִפשר אי-השתתפות בהוצאת יהודים להורג, ושוטרים-חיילים שנמנעו מכך; כריסטופר בראונינג, "אנשים רגילים", 1992).
האם גם פה יידעו חיילינו להחליט נכון?
(יוסי בן ארי, "בואו כולכם הביתה!", "אל-ארצ'", 5.8.25)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-08-05/ty-article-opinion/.premium/00000198-7a68-d50b-adba-7bed00c20000
הבנתם? חיילי צה"ל מושווים ע"י יוסף בן ארי לנאצים, ולכן המסקנה היא שיסרבו לשרת וכך נציל את שלטון החמאס בעזה ונקדם את שיקומו, ונלך כולנו כצאן לטבח!
קמפיין הסרבנות (2)
בנימין בן רבי בן שניאורסון (ר"ת) ברבש:
הגיע הזמן לסרב, להשתמט, הבה נלך כצאן לטבח!
הסרטן, בנימין בן רבי בן שניאורסון (ר"ת) ברבש, צאצאו של הרעבע של חב"ד, משתמש ב"נסיך הקטן": מקום ציוציו של האנטישמי והאנטי-ציוני הפורטוגזי יגאל סרנה, כדי לפרסם את דבריו, וכך הוא כותב:
נאום נתניהו לאוגדות הנכנסות לעזה: "חיילים אמיצים. אני פונה אליכם בחרדת קודש. היום הכריע הקבינט כמה הכרעות בעלות חשיבות עליונה. החלטות גורליות. החלטות קיומיות. החלטות שבהגשמתן תלויים עתידה של מדינת ישראל, של העם היהודי ושל הדורות הבאים.
את הילדים המשותפים לי ולרעייתי אני שולח למיאמי וללונדון. שתי ערי מקלט בהן אני מטפח את יורשיי. אני יודע שלא אחיה לנצח ולכן כל כך חשוב לי לדאוג לכם ולייצב את התהליכים להעברת השלטון לדור הבא. אני גם שואב עידוד ממפעל הטינוף שהקים בני במיאמי ומיכולות שיגור תוצריה לעבר הסוררים והבוגדים במחננו.
את בחורי הישיבה אני שולח לישיבות ולבתי הכנסת שישמרו על הגחלת ויתפללו בדבקות להשגת הניצחון. ההצלחה תלויה בהם לא פחות מאשר בכם שהולכים למות עבורי.
את שרי ממשלתי המושחתים, הנרצעים, המורשעים, אני שולח לקושש עוד מנדטים ועוד כסף לקראת הבחירות שאני מתכוון לבטל.
ולחטופים שלא הצלחתי להרוג עד עכשיו, והסובלים מייסורי רעב, ומעינויי גוף ונפש, אני מבצע המתת חסד וגואל אותם מייסוריהם.
ואתכם חיילים ממושמעים וצייתנים שלי, וטייסים ממושמעים וצייתנים שלי, וטנקיסטים צייתנים וממושמעים שלי, וגנרלים בקבע, במילואים ובדימוס שנבהלים מהמילה סרבנות ומרכינים את ראשיהם בהכנעה מול כל גחמה שלי (לרחם עליכם באמת. איך אתם חוזרים ונופלים למלכודות המוכרות שאני טומן לכם); וכמובן גם חיילות (בעיקר חילוניות) וטייסות, ולוחמות סייבר צייתניות וממושמעות שלי – אתכם אני שולח, במקום למחות בקפלן, למחות את עזה מעל פני האדמה. לשקוע בנהרות דם של חפים מפשע. לטבוע בהררי חלקי גופות של נשים זקנים וטף. לסכן את שארית החטופים שקיומם כבר הפך למכשלה והוא מעיב על כל הישג שאינו קשור לשחרורם. ולשקוע בפשעי מלחמה כבדים שיוליכו אתכם להאג ולבתי סוהר ברחבי העולם.
בחלקכם נופלת הזכות למות בעד ארצי. מִצְאוּ נחמה במותכם המשרת את מטרותיי, מבטיח את כיסאי, מקדם את חפותי, מחבל בדמוקרטיה הישראלית ומבטיח ליורשיי את כס המלכות.
רעייתי מבקשת ממני לשלב בפקודות מטכ"ל את ברכת הגלדיאטורים שנכנסו לזירה וקדשו את חייהם במסירות והכנעה לקיסר כשהכריזו:
!Ave caesar, morituri te salutant
כשתחלפו על פניי בדרך אל התופת שתיסגר עליכם בתוך עזה, רעייתי ואני נעמוד על הפודיום וננופף אליכם לשלום ואולי להתראות עם אלו שישובו. אתם מצדכם תתבקשו לצעוד בסך, לבצע לימין שור, ולהכריז: "הידד לקיסר, העומדים למות מברכים אותך!" אני אמנם לא אגיע להלוויות שלכם ולא אבקר את משפחותיכם בשבעות (כמה אפשר ויש לי גם את הישיבות בבית המשפט שבו אני מקרקס את השופטים המפוחדים שלי), אבל אני אזכיר את גבורתכם בקול הסמכותי בישיבת הממשלה ובהזדמנויות חגיגיות אחרות.
וזיכרו, טוב למות בעד בנימין נתניהו ורעייתי הנאמנה. טוב למות בעד בן גביר המורשע. טוב למות בעד סמוטריץ המשיחי. טוב למות בעד הטמבל הזה שמיניתי ליו"ר ועדת חוץ וביטחון שמדבר במבטא צרפתי כבד ולא מצליח לנסח משפט אחד כראוי. טוב למות בעד רוטמן הזחוח שבז לכם. טוב למות בעד חוק ההשתמטות. טוב למות בעד כסף, כוח וכבוד שימשיך ליפול בחיקם של חברי כנופיית ממשלת ישראל. טוב למות בעד קרעי ודרעי.
הלוואי ויכולתי להגיד לכם שטוב למות בעד ארצנו ומולדתנו. אבל לכם אין ארץ ומולדת. איבדתם אותה. הפסדתם אותה לי כי אתם חלשים ורופסים והכי גרוע חוזרים כל הזמן להיכנס מתחת לאלונקה שאני שוכב עליה. מה שמזכיר לי להציע לגנץ להצטרף שוב לפיאסקו שאני מבשל לכולכם. בקיצור אין לכם ארץ למות בעדה. גזלתי אותה מכם. אז לפחות מותו בעדי!!!
ובשולי הדברים המשתמעים מהחלטת "הקבינט הבטחוני" אומר שהגיע הזמן להגיד עד כאן. הגיע הזמן להתנגד. הגיע הזמן לשבות. הגיע הזמן לסרב, להשתמט, לברוח, להסתתר. הגיע הזמן להפסיק לשתף פעולה עם הממשלה ששולחת אחרים למות בעד ארצם.
צריך לבנות תוכנית סדורה איך עוצרים בדרכים לא אלימות את מכונת המוות הנוראה המתכנה ממשלת ישראל.
https://x.com/thelitt80824365/status/195
הבנתם מה אומר הסרטן, בנימין בן רבי בן שניאורסון (ר"ת) ברבש, צאצאו של הרעבע של חב"ד? חיילים השתמטו משירות צבאי! הבה נלך כולנו כצאן לטבח וניאנס ונישחט ע"י החמאס, ולבד שביבי ייפגע.
נ.ב. "הנסיך הקטן" בספרו הנפלא של סנט אקזופרי, מתאבד בסוף הספר.
נעמן כהן
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005
שער ראשון: שירים מוקדמים
היום חליתי
הַיּוֹם חָלִיתִי
בְּהִזָּכְרִי בִּי.
אֶתְמוֹל, בְּעָבְרִי בָּרְחוֹב –
אִישׁ חוּץ
וּמְחַיֵּךְ חַיִּים
שָׁכַחְתִּי
שֶׁעָלַי לִבְגֹּד
בִּכְאֵבַי
כְּדֵי לְהֵרָאוֹת אָדָם.
1961
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005
שער ראשון: שירים מוקדמים
היום חליתי
הַיּוֹם חָלִיתִי
בְּהִזָּכְרִי בִּי.
אֶתְמוֹל, בְּעָבְרִי בָּרְחוֹב –
אִישׁ חוּץ
וּמְחַיֵּךְ חַיִּים
שָׁכַחְתִּי
שֶׁעָלַי לִבְגֹּד
בִּכְאֵבַי
כְּדֵי לְהֵרָאוֹת אָדָם.
1961
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* האם היועמ"שית והבג"צ עובדים בשירות חמאס כדי לערער את ממשלת ישראל בעיצומה של המלחמה?
אהוד: אני ממליץ לצפות ביו-טיוב בתוכניות של דן שיפטן ומשה כהן איליה.
* חוה ליבוביץ: אהוד יקר, אני מעוניינת להדגים באמצעות היקש לוגי את הקושי ואת הבעייתיות של לטפול על ביבי לבדו את אשמת "טבח 7 לאוקטובר". כפי שזועקות מקיר הכרזות הממומנות בהון עתק "אתה הראש אתה אשם." וזאת גם בתשובה לאורי הייטנר שמתאמץ לשכנע את קוראי עיתונך בנימוקי הגיון משלו שביבי הוא האשם הבלבדי במחדל אוקטובר הנוראי.
ההיקש הלוגי הוא פשוט למדי. תחילה טענו וטפלו מתעבי ביבי ומתנגדיו שהיה עליו לא לשעות לדרג המקצועי שהרגיע שחמאס מורתע, ולהקדים תרופה למכה בניגוד לעצות "הדרג המקצועי" [ביטוי לא חביב עם תאומו "הדרג המדיני" שהשתרש כאן בשנתיים האחרונות] – ואילו עתה, כעבור כמעט שנתיים כאשר לא הושגה להוותנו התוצאה הרצויה בהכרעת חמאס וסיכויי משא ומתן איתו להחזרת החטופים שואפים לאפס ולא נותרו הרבה ברירות אלא אולי להקצין מהלך נוסף ולכבוש את רצועת עזה [ואינני מביעה דעה בעד או נגד כי אינני יודעת] אבל אז באים אותם מלעיזים חוכמולוגים מתחילת האסון וטופלים על ביבי – היעלה על הדעת שהוא איננו שועה לדרג המקצועי? וכידוע יש מחלוקת בשאלת כיבוש רצועת עזה בין הדרג המקצועי והדרג המדיני.
אז מישהו מוכן להסביר לי את ההיקש הלוגי הנ"ל... או ה"כשל הלוגי"... אולי אורי הייטנר יסביר לי?
זאת ועוד, מצטערת אבל האוויליות והפנאטיות ולהן מצטרפת עקשנות חמורית [יסלחו לי החמורים, בהמה חכמה מאוד שלא בדין זכתה לכינוי המבזה] – אינן יודעות שובע אצל אורי הייטנר.
מתי יודה יעזוב וירוחם כבר? עכשיו הוא טוען כעיוור שאני מסלפת את דבריו. כלל לא סילפתי. ונראה שכעת הוא משפץ מעט את ניסוחיו. ישפוט הקורא ויבחן שוב את הטקסט שכתב. עובדה היא שגם בגיליון זה, במקום שיחזור בו מהמשפט האומלל ומסוכן, בעיוורונו האווילי והפנאטי הוא חוזר עליו מחדש כתוספת לאזהרתו מעריקה "אני במקומם הייתי נוהג כך" ומעניינת הסמנטיקה שהשתפצה בטקסט הנוכחי מהווה לעתיד.
בהערתו הנוכחית הוא מזהיר בזמן עתיד שתהיה עריקה של חיילים דרוזים אם ישראל לא תתערב וכ"ו... אבל מה לעשות שבטקסט המקומם הקודם תגובתו לפריצת הגדרות של החיילים הדרוזים וחציית הגבול כבר קרתה והוא הצדיק אותה באופן מטופש בכך שהיה מצטרף לעריקתם וחוצה את הגבול לו היה דרוזי.
זאת ועוד, מדוע הספר מעורר הבלהה שפורסם בעזה בשם "מבול אל אקצא 2023" ע"י אחמד סוהייב מפקד בכיר בכוח הטילים של עזה, שחשף נעמן כהן, לא מפורסם בכל העולם ובכל הרשתות החברתיות העולמיות ועותק ממנו לא נשלח לקנצלר גרמניה? איפה מערכי ההסברה שלנו? ממי הם מפחדים?
אהוד: זה לא יעזור. ככל שתגבר הנוכחות המוסלמית בארה"ב ובארצות באירופה המערבית, כן תגבר האנטישמיות והשנאה לישראל וליהודים וכן יגבר הסבל של אזרחיהן המקוריים בגלל המיעוט המוסלמי הגדל בקרבן.
* המשטינה אווה אילוז שכמעט קיבלה את פרס ישראל: "...אם ממשלת נתניהו תחתור לכיבוש קבוע של עזה ואם היא תמשיך לערער, כפי שהיא מנסה לעשות, את הרשות השופטת בישראל ואת הדמוקרטיה שלה, אזי סנקציות על הממשלה וחבריה עשויות להיות תגובה הולמת. ידידי ישראל לא צריכים להסיט את מבטם מאופי הממשלה בירושלים, מחוסר כשירותה, מפשעי המלחמה שהיא מבצעת, מהאסון ההומניטרי שהיא אחראית לו, ומהמלחמה בעזה, שאינה מוצדקת עוד. אבל עלינו גם לזכור, שהאנטישמיות של העולם הערבי והמערבי משמשת את הממשלה כתירוץ להצדקת הקיצוניות והפרנויה שלה." ["הארץ", 8.8].
* אהוד היקר, יוסי אחימאיר הוא איש חירות של פעם עם כבוד והיגיון – הוא מבקש מיאיר נתניהו ומטלי גוטליב להרגיע. הוא מתנגד לסגירת התאגיד וסגירת גלי צה"ל בניגוד למגמה של קרעי. יפה! אבל לא ברור לי: האם הוא מקנא באיראן, שם התקשורת תומכת במשטר?!
אתה מזכיר כתבה של רות אלמוג, אני אהבתי את הכתיבה שלה, והזמנתי את ספרה החדש "פליטים".
שלך –
משה גרנות
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2186 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שירי אסתר ראב: הַנֵּס
- רון בריימן: כולנו עידן עמדי
- עמנואל בן סבו: 1. אירופה המסתערבת כמשל
- אורי הייטנר: צרור הערות 10.8.25
- מוטי ברגר: תעשיית השקרים והטינוף
- עקיבא נוף: גם הם יהודים לקורבן
- משה גרנות: האם יש ערך מוסף?
- עדינה בר-אל: המאבק הקולקטיבי לחופש
- נעמן כהן: למה אין ביוון אף הפגנה או כתובת בעד ישראל?
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * האם היועמ"שית והבג"צ עובדים בשירות חמאס כדי לערער את ממשלת ישראל בעיצומה של המלחמה?
- שאר הגליון