הַנַּעַר הַגִּבּוֹר
שְׁחוֹר הָעֵינַיִם
לֹא יוֹדֵעַ שֶׁאַהֲבָה
גְּדוֹלָה בְּלִבּו
לַאֲדָמָה זוֹ
אַהֲבָתוֹ אֲשֶׁר יָנַק
בְּיַלְדוּתוֹ
מִתַּחַת לָאַלּוֹנִים
הַשָּׁבִים –
אֶל שָׁרְשֵׁיהֶם הִקְשִׁיבוּ
אֶת הָרַקָּפוֹת
קָטְפוּ מִבֵּין
שָׁרְשֵׁיהֶם
וְרֵיחַ הָאֲדָמָה
הַטּוֹבָה
כַּבֹּשֶׂם בְּאַפָּם הַקָּטָן
•

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* מה דרמטי בהחלטה הדרמטית – מה דרמטי בהחלטה הדרמטית של הקבינט? רק הכותרות הדרמטיות בתקשורת. כותרות של תקשורת רודפת דרמה, שנפלה ברשת הספין של נתניהו.
אין שום דבר דרמטי בהחלטת הקבינט. הקבינט לא החליט החלטה מעשית לכבוש את עזה. הוא לא החליט לכבוש חלק מעזה. הוא לא החליט לתמרן בעזה. הוא לא החליט לתמרן במחנות המרכז. הוא גם לא החליט על עסקת חטופים.
משמעות החלטת הקבינט, היא שלפחות בחודשיים הקרובים, המאמץ העיקרי הוא להגיע לעסקת חטופים, באמצעות איום בפעולה בעזה והיערכות לפעולה כזו. המטרה היא להפעיל לחץ על חמאס שיגמיש את עמדותיו ויסכים לעסקה, חלקית או מלאה. ומה יקרה אם חמאס יסרב? אם חמאס יסרב הקבינט יתכנס בעוד חודשיים, ואולי יקבל החלטה דרמטית. ואולי לא.
מה האינטרס של נתניהו ביצירת הדרמה המלאכותית? אולי גם לחזק באמצעותה את הלחץ על חמאס. בראש ובראשונה להשאיר פתח לסמוטריץ' ולבן גביר להישאר בממשלה לפחות עוד חודשיים. הראשונים שהבינו את מהות החלטת הקבינט הם סמוטריץ' ובן גביר, ולכן הם הצביעו נגדה. נתניהו לא חשב שהם לא יצביעו נגדה, אך הוא קיווה שהם לא יפרשו. את זה הוא השיג. הוא לא החליט על תמרון בעזה אבל הוא עשה תמרון פוליטי מוצלח.
מה הסיכוי לעסקה? יותר ויותר מתחוור לנו, שחמאס לא יסכים לעסקה מלאה. הוא כבר מספר לנו ש"איבד קשר", כביכול, עם חוטפי רום ברסלבסקי. כאשר נתניהו ויתר והתפשר במו"מ על עסקה חלקית והדליף בשם "מקור מדיני" שישראל חותרת לעסקה מלאה, חמאס הקשיח את עמדותיו. ואולי זו לא הגדרה נכונה, ונכון לומר שהוא חשף טפח מכוונתו כשהוא דורש את סיום המלחמה. מסתבר שהוא דורש את שחרור כל המחבלים הכלואים בישראל, כולל הנוח'בות שביצעו את טבח 7 באוקטובר. כמובן שעזה תישאר בשליטתו ולא תפורז. חמאס לא יתפרק מנשקו. ישראל תיסוג לקווי 7 באוקטובר, ללא כל פרימטר. עזה תשוקם ללא תנאי, ושחרור החטופים יהיה מדורג על פי קצב שיקום עזה. על פי ההערכות, שיקום עזה יימשך כעשר שנים. מישהו יכול להסכים לתנאים כאלה?
מה אני מציע?
האיום הגדול ביותר על ישראל במלחמה הזאת הוא הפיצול הפנימי. אשמה בו גם הממשלה, שבמקום ללכד את העם ואת החברה סביב המאמץ המלחמתי, היא עושה הכול כדי לפלג אותו, במגמת "הפרד ומשול". לכן, גם בשעת מלחמה קשה נמשכת המהפכה המשטרית, מסע עריפת הראשים, חקיקת ההשתמטות וכו'. אך לא פחות מכך אשמים מתנגדי הממשלה הקיצונים, שיוצאים אוטומטית נגד כל החלטה מלחמתית. שמאשימים את ישראל בכך שאין עסקה. והקיצונים שבהם ממנפים ומפיצים את תעמולת הכזב של חמאס ואת עלילות הדם על ישראל. והקיצונים אף יותר מסיתים לעריקה המונית מהמלחמה. המציאות הזאת הרת אסון. היא מחזקת את חמאס. ובוודאי מרחיקה את הסיכוי לעסקת חטופים. על הממשלה והאופוזיציה הפרלמנטרית (אני יודע שאי אפשר לצפות לכך מפעילי המחאה, המחאנים המקצועיים, שמחאתם אומנותם) להבין שרק יחד ננצח, הן בקרבות בעזה והן במערכה המדינית.
על הממשלה והאופוזיציה לגבש הצעה מוסכמת להפסקת המלחמה תמורת שחרור החטופים, בתנאים סבירים ומוסכמים. את ההצעה הזאת על ישראל להגיש למתווכות ולחמאס, ולהעביר את הכדור אליהם. חשיבות ההסכמה הרחבה, היא המסר לחמאס שאם הוא מסרב, הציבור הישראלי יישאר מאוחד ולא ייצא כרגיל נגד ממשלת ישראל על הסרבנות של חמאס. חשיבות ההסכמה הרחבה, היא התייצבות מלאה של החברה הישראלית במקרה של דחיית ההצעה, שהיא הצעה מוסכמת על כל חלקי החברה הישראלית.
אם חמאס ידחה את ההצעה ולא תהיה ברירה אלא לחדש את המלחמה במלוא העוז, היא תתחדש מתוך הסכמה לאומית רחבה, והלכידות הזאת חיונית ביותר למאמץ המלחמתי ולניצחון.
אבל דחיית ההצעה לא תביא בהכרח לחידוש מיידי של המלחמה. יתכן שהיא תביא לעסקה חלקית. אבל הפעם, בלי שממשלת ישראל תואשם ב"סלקציה". יהיה ברור שהעסקה החלקית נועדה לחלץ כעת את מי שאפשר, גם אם אין אפשרות לחלץ את כולם. התעקשות על "הכול או לא כלום" מסוכנת, כי היא עלולה להסתיים בלא-כלום. בגישה של "הכול או לא כלום", ייתכן מאוד שהיום כל 251 החטופים עוד היו בידי חמאס, רובם בוודאי חללים. אחרי עסקה חלקית, יתכן שלא יהיה מנוס אלא לנסות לחלץ את השאר בכוח, עם כל הסיכון בכך, או אולי להגיע לעוד עסקה חלקית.

* תהיה עסקה? – איני יודע אם תהיה עסקה. דבר אחד בטוח – האיום בכיבוש עזה מקדם את סיכויי העסקה. המחאה והשביתה פוגעים בסיכוייה.

* תמונת הניצחון של השוקניה - עורך "הארץ" אלוף בן מרייר כאשר הוא כותב בתשוקה על הרגע שבו בעסקת חטופים ישוחרר מרואן ברגותי מכלאו ויסמן "וי" באצבעותיו. זו תמונת הניצחון שעליה הוא עורג. הוא כל כך מתלהב, עד שדומה שהוא תומך בעסקה למען שחרור ברגותי, גם במחיר שחרור החטופים.
אם מישהו שכח, גיבורו של בן הוא רוצח סדרתי. הוא מרצה חמישה מאסרי עולם על חמישה מעשי רצח, וכן על ניסיון רצח ועל מעורבות בעוד 4 פיגועי טרור. למה רק על חמישה? כי רק חמישה מתוך 21 הוכחו. מבחינה משפטית, עומד לו חזקת החפות על מעשי הרצח שבהם הוא לא הורשע. אבל אף אחד לא חושב שהוא באמת רצח רק חמישה אנשים.
באותו גיליון, רוגל אלפר קרא לעולם להטיל סנקציות על ישראל כולל "חרמות כלכליים, אקדמיים, מדעיים ותרבותיים קשים" וכו', שישיגו את התוצאה. "זה עבד בדרום אפריקה." אלוף בן כינה את הרוצח הסדרתי "מנדלה הפלשתינאי". אם כן, כאשר מה שעבד בדרום אפריקה יעבוד גם בישראל, הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי יהיה הנשיא של המדינה שתקום על חורבות ישראל.

* בדל"ת אמות של חדר הישיבות – מחלוקת בין הדרג המדיני והדרג הצבאי היא לגיטימית לחלוטין, אבל היא צריכה להישאר בדל"ת אמות חדר הישיבות של הקבינט. מה שהיה בקבינט נשאר בקבינט. אבל מהקבינט הכול דולף כמו שלשול. ובמקרה הזה ההדלפות והתדריכים היו גם מצד הדרג המדיני וגם מצד הדרג הצבאי, וזו חבלה של ממש במאמץ המלחמתי. גם הצנזורה חוטאת כאשר היא מאשרת את פרסום הדיווחים הללו.

* כוכב הצפון של העסקן – בעיצומה של מלחמת קיום קשה, שר הביטחון מתעסק במאבקי כוח והורדות ידיים עם הרמטכ"ל, הכול באמצעות הודעות לתקשורת. כל מטרתו של העסקן הזה היא לצאת גבר-גבר בקרב הבייס. כוכב הצפון שלו אינו ניצחון על חמאס אלא ניצחון בפריימריז. למען מטרת-העל הזו, הוא מחבל במזיד במאמץ המלחמתי.

* כ"ץ הבין את הרמז – אחרי שהמעי הגס של "המשפחה", היורד למיאמי, הסית נגד הרמטכ"ל והטיל על ישראל כ"ץ את האחריות על מינויו, כ"ץ הבין שעליו לעשות שריר, אם אינו רוצה למצוא את עצמו במקום של גלנט. אילו זמיר היה משתף פעולה עם חקיקת ההשתמטות, שהיא חקיקה נגד ביטחון ישראל, זה לא היה קורה לו.

* מי יהיה האחראי – נתניהו אומר את הדברים הנכונים והמדויקים ביותר בנוגע לכפיפות צה"ל לדרג המדיני ולכך שאנו מדינה שיש לה צבא ולא צבא שיש לו מדינה.
אבל בכישלון – אין דרג מדיני. אין לו כל אחריות. הוא נס על נפשו ותעשיית השקרים וההסתה מטילה את כל האחריות על הכפופים לו. וגם בהצלחה הוא שוכח אותם, וקושר את כל הכתרים לעצמו. נתניהו הוא האחראי, אישית ומיניסטריאלית, לאסון הגדול ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה. אבל השפן הקטן והפחדן, נמלט במפגן מבחיל של מוגות לב מאחריותו.
אם המשך המבצע בעזה לא ישיג את מטרותיו – הוא יאשים את הרמטכ"ל ואת צה"ל.

* כישלון "מרכבות גדעון" – מבצע "מרכבות גדעון" אמור היה לשנות את פני המערכה, אחרי שנה וחצי של דשדוש וחוסר הכרעה. השינוי היה כפול: א. תפיסת שטחים במקום פשיטות. לא עוד חזרה שלישית, רביעית וחמישית להילחם במקומות שכבר נלחמנו בהם, עזבנו אותם וחמאס חזר אליהם. ב. הפרדת האוכלוסייה האזרחית מהמחבלים. עד אז העברנו מדי יום מאות משאיות אספקה לעזה, שנבזזו בידי חמאס שהשתמש בחלוקת המזון כאמצעי הבדוק להבטיח את המשך שליטתו ואת התלות בו. במקביל, חמאס המשיך להשתמש באזרחים כמגן אנושי, והפך כל פגיעה במגינים האנושיים ככלי למסע התעמולה והדה-לגיטימציה לישראל, שהיא הזרוע השנייה של טבח 7 באוקטובר.
המטרה הראשונה של מבצע "מרכבות גדעון" הושגה. ישראל השתלטה על 75% מהשטח. המטרה השנייה, החשובה לא פחות, אולי יותר, נחלה כישלון חרוץ. ההפרדה לא הצליחה. חמאס ירה באנשים בדרכם למרכזי חלוקת המזון. חמאס המשיך לבזוז את המזון, הרעיב את האוכלוסייה האזרחית והמשיך להעמיק את שליטתו. והוא פתח בקמפיין ה"הרעבה" הגבלסי שלו שנחל הצלחה עצומה בעולם וגרוע מכך – בארץ.
חייבים לתחקר את המבצע לעומק, כדי להבין מה השתבש, למה נכשלנו. הכי קל להגיע למסקנה שכנראה המטרה לא היתה מציאותית. אבל המטרה הכרחית לניצחון, ולכן צריך לבחון מה השתבש בביצוע ולחפש דרכים אחרות לביצוע מוצלח של המהלך.
חובתנו לפנות את האוכלוסייה האזרחית בעזה מאזורי הלחימה, כדי להגן על חייה וכדי להאכיל אותה ולהבטיח לה תנאי קיום בסיסיים. פינוי האזרחים יאפשר לנו להטיל כיתור מלא על מעוזי חמאס, כולל ניתוק החשמל והמים ואי העברת מזון ודלק, כדי להכניע אותם ולאלץ אותם לשחרר את החטופים ולהתפרק מנשקם. ואם אין די במצור, ניתן להפעיל אש מנגד ללא חשש של פגיעה באזרחים.

* בעד פתחסטן – הדבר החשוב ביותר לישראל ביום שאחרי, הוא חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון בכל רחבי רצועת עזה, על מנת להילחם בטרור ולסכל פיגועים, וזאת ללא שליטה אזרחית, שמנוגדת לאינטרס הלאומי הציוני שלנו, להבטיח רוב יהודי מוצק לדורות במדינת ישראל. של מי יהיה השלטון האזרחי? האינטרס הישראלי הוא שיהיה השלטון הנוח ביותר למימוש חופש הפעולה של צה"ל.
זה לא כוח בינלאומי, זה לא כוח בין ערבי, זה לא מצרים ולא סעודיה. כל אלה לא ילחמו בחמאס ולא יאפשרו לנו להילחם בחמאס, ופעילות צה"ל עלולה לדרדר את יחסינו עם המדינות הללו. לכן, כבר מן השבוע הראשון למלחמה, אני מציע להעביר לרש"פ את השלטון האזרחי ברצועת עזה, כמו בשטחי הרש"פ ביו"ש. אני יודע שרש"פ אינם שונאים אותנו פחות מחמאס, ואינם מקבלים את זכות קיומנו יותר מחמאס. אך יש לנו ניסיון מוצלח יחסית, של למעלה מעשרים שנה, בשטחי הרש"פ ביו"ש, מאז מבצע "חומת מגן". בשנים הללו סוכלו מדי שנה מאות פיגועים וניצלו חייהם של אלפי ישראל, כיוון שצה"ל והשב"כ הגיעו אל המחבל למיטתו לפני שהוא הגיע למסעדה או לאוטובוס בישראל. בוודאי שאי אפשר היה להקים מערך תת-קרקע ביו"ש כמו ברצועת עזה ואף לא מערך משגרים ורקטות. היו לנו גם כישלונות, כמו בהשתלטות טרוריסטית של חמאס על ג'נין, שנבעו מחוסר אסרטיביות ופרו-אקטיביות שלנו. אני מאמין שאחרי 7 באוקטובר, הדבר לא יחזור על עצמו.
נתניהו נוהג לדקלם את הסיסמה שעזה "לא תהיה חמאסטן ולא פתחסטן." אבל האינטרס הישראלי הוא שעזה תהיה פתחסטן. זה לא טוב, אך זה הרע במיעוטו.

* קו המגע לעולם ייפרץ – יאיר אלוני, טייס בעברו ותעשיין ומְחָאָן בהווה, אמר בראיון לרשת ב', שאין שום בעייה בחזרה לקווי 6 באוקטובר. פשוט צריך להגן על הקו הזה כמו שצריך. הוא דיבר בכזאת זחיחות, שהזכירה לי את הזחיחות שהמיטה עלינו את אוקטובר א' ואת אוקטובר ב'.
מושכל ראשון באסטרטגיה צבאית, גם בטקטיקה, הוא שקו המגע לעולם ייפרץ (קרל פון קלאוזביץ). מה פירוש לעולם? באמת, אין מצב שקו מגע מסוים לא ייפרץ? ייתכן. אבל הנחת העבודה לעולם חייבת להיות שקו המגע ייפרץ, כי אם נסמוך על קו המגע, ולא ניקח בחשבון שבצד השני יש אוייב לגמרי לא טיפש, שכל מעייניו להתכונן לפריצתו – חזקה על קו המגע שייפרץ.
צה"ל נבנה מלכתחילה כצבא התקפי, ונקרא צבא ההגנה לישראל. התובנה שבבסיסו, היא שההגנה הטובה ביותר היא התקפה, ומדינה מוקפת אויבים החותרים להשמידה, כישראל, אינה יכולה לבנות על קו המגע שיגן עליה. היא חייבת ליזום, היא חייבת לסכל איומים, היא חייבת להיות אקטיבית, היא חייבת להקדים ולהפתיע – כן מתקפת נגד מקדימה בתנאים של ישראל היא מלחמת אין ברירה מובהקת, והיא חייבת שולי ביטחון רחבים.
איני רוצה לייחס ליאיר אלוני עמדות שלא שמעתי ממנו, ואיני יודע מה דעתו על הקמת מדינה פלשתינאית ונסיגה לקווי 4.6.67, אך המשיחיסטים שתומכים בכך, מאמינים גם אחרי אוסלו, שהסכם הוא תחליף להגנה אקטיבית. זו גישה שמסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל, ו-7 באוקטובר הוכיח זאת למעלה מכל ספק.
הנחת העבודה שלנו חייבת להיות שקו ההגנה שקרס ב-7 באוקטובר לעולם ייפרץ. לכן, חובתנו להעביר לשליטתנו אזורים חיוניים, שאין בשליטה בהם איום דמוגרפי, כמו ציר פילדלפי רבתי, אזור חיץ (פרימטר) של כ-3 ק"מ לאורך הגבול והתוחמת הצפונית בצפון רצועת עזה. עלינו להבטיח שעזה לא תוכל להוות איום על ישראל, באמצעות פירוזה המוחלט ומיטוט חמאס. עלינו להשאיר מחמאס בעיקר תמרור אזהרה לכל שכנינו, מה סופו של מי שפוגע בנו. עלינו להבטיח חופש פעולה מוחלט לצה"ל ולכוחות הביטחון בכל מקום ברצועת עזה, כדי לסכל כל הרמת ראש טרוריסטית בעודה באיבה. אפשר להגיע לעסקה טקטית כדי להחזיר את החטופים, אבל כאשר הופכים טקטיקה לפרדיגמה ביטחונית, אחרי שזו קרסה ומחיר הקריסה היה אסוני כל כך, זה מתכון להתאבדות לאומית.

* שקט הוא רפש – יואב קרקובסקי הביא ברשת ב' הקלטה של אריק שרון, חודשים אחדים לפני ההתנתקות. בנאומו לעג שרון למי שמזהירים מפני הצפוי לנו אחרי ההתנתקות. הם מפחידים אותנו שחמאס ישתלט על עזה, שיבנו מנהרות תת קרקעיות, שיעופו טילים מהדרום, וכטב"מים מהצפון וטילים מאיראן וכן הלאה. קרקובסקי הביא קולות מישיבת הכנסת על ההתנתקות. ח"כ רן כהן הזהיר, שאם לא ניסוג מעזה נסכן לא רק את שדרות, אלא המחבלים ישדרגו את טווח הרקטות ונסכן גם את אשקלון. ומאיר שטרית גיחך על ההפחדה שיתקפו מרצועת עזה את יישובי הנגב המערבי.
נאומו של שרון היה במרכז הליכוד. אחרי שהוא התייחס בביטול ל"הפחדות", שכידוע – התאמתו כולן, אחת לאחת, הוא הוסיף: "אני מבקש שקט. שקט!"
הוא מבקש שקט. שלא יפריעו לו באיומים מופרכים על השתלטות חמאס על עזה, ועל טילים אחרי הנסיגה. שקט! ועל כך כתב ז'בוטינסקי בשיר בית"ר: שקט הוא רפש!
ואני מציע גם היום להיזהר מאותם זחוחים שלועגים למי שמזהיר מפני ההשלכות של חזרה לקווי 7 באוקטובר.

* חוק לעשיית דין – אם שלושה ביריונים מתנפלים על בנאדם ומכים אותו מכות רצח, פשוטו כמשמעו, עד שהוא נופח את נשמתו. האם יש לחקור – המכה של מי הייתה זו שהרגה אותו, והוא הרוצח היחיד, או ששלושתם רצחו אותו? לי ברור, שהשלושה אשמים באותה מידה, שלושתם רוצחים ואת שלושתם יש לשפוט על רצח.
מכאן נובעת תפיסתי באשר למחבלים שנתפסו ב-7 באוקטובר ובימים שאחריו. כמעט בלתי אפשרי להוכיח שפלוני באמת רצח ואלמוני באמת אנס, על פי דיני הראיות הרגילים. יש צורך בחקיקה מיוחדת. יש לחוקק את החוק לעשיית דין במשתתפי טבח 7 באוקטובר, כמי שהיו שותפים בטבח המוני, באונס המוני ובחטיפה המונית. עצם העובדה שאותו מחבל נתפס בישראל, היא ההוכחה שהוא חלק מהטבח, ודי בכך כדי להרשיע אותו בטבח.

* האמת העובדתית – בצרור הקודם, המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת, הייתה מאמרם של דני אורבך, יגיל הנקין, יונתן בוקמן ויונתן ברוומן ב"הארץ": "איש לא יודע כמה אנשים נהרגו בעזה."
פרופ' אורבך הוא היסטוריון צבאי באוניברסיטה העברית; ד"ר הנקין הוא היסטוריון צבאי במרכז שלם ובמכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון; ד"ר בוקסמן הוא מומחה למחקר כמותי ועורך אקדמי; עו"ד ברוומן עוסק בדיני לחימה. כפי שהם מעידים על עצמם, הרקע שלהם מבחינת האוריינטציה הפוליטית הוא הטרוגני, והם חלוקים ביניהם "בשאלה מה הדבר הנכון לעשות, לבטח בהמשך המלחמה."
הארבעה ערכו מחקר עומק על האשמות ישראל ברצח עם, שפורסם על ידי מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, תחת הכותרת "בחינה ביקורתית של האשמות 'רצח העם' במלחמת חרבות ברזל."
מחקרם הותקף בכמה מאמרים ב"הארץ". "הארץ" הוא המוביל בישראל של עלילת הדם ושל קמפיין ה"הרעבה". הארבעה הגיבו במאמרם, לביקורת נגד מחקרם, והציגו בקצרה אחדים מממצאיהם. מאמרם חשוב מאוד, וחשוב לא פחות הוא שהוא פורסם ב"הארץ".
אני ממליץ בחום לקרוא את המאמר בשלמותו. אביא ציטוטים אחדים ממנו: "יש מקרים של תת-תזונה חריפה ברצועה, הנובעים מבעיות חלוקה, מקשיי גישה ומביזה של המזון והסיוע ההומניטרי על ידי חמאס וארגונים חמושים אחרים," אבל לפחות בתקופת מחקרם – מ-7 באוקטובר 2023 עד 2 במרץ 2025 מחקרם לא אושש את הטענות על "רעב המוני, מכוון ושיטתי ברצועה."
"ישראל הכניסה לרצועה כמויות מזון גדולות יותר בזמן המלחמה מאשר לפניה. קביעה זו נכונה אפילו אם משקללים את המזון שהיה צריך להכניס כדי לפצות על הרס הייצור המקומי... ישראל היא אולי הכוח הלוחם הראשון בהיסטוריה שנדרש לספק מזון לשטח הנשלט בידי אויביו תוך כדי לחימה. אנחנו לא מכירים תקדימים לכך, גם לא במלחמות מהעשורים האחרונים, אפילו לא מצד מדינות דמוקרטיות שהחוק הבינלאומי הוא נר לרגליהן. בזמן הפסקת האש נכנסו לעזה כמויות עצומות של מזון, שהיו אמורות להספיק, לפי נתוני תוכנית המזון של האו"ם, עד סוף יולי לפחות. אולם אלו נעלמו מהמחסנים עוד באפריל. לא ידוע בוודאות מי גנב את עיקר המזון, וייתכן שחלק התקלקל, בוזבז או נאגר בידי משפחות; אולם ככל הנראה יש לכך קשר גם לביזה בידי חמאס... ראיות רבות, לרבות מסמכים מקוריים של חמאס והקלטות, מוכיחים את קיומה של ביזה כזאת, ובהיקף נרחב. אנו מצטטים כמה מהראיות הללו במחקר שלנו, בהן גם מסמך של הזרוע הצבאית של חמאס, שמדבר על גניבה ישירה של 15%–25% מהסיוע, לא כולל שיטות אחרות, כמו גביית מיסים ממוטבי הסיוע... מלחמה היא פעילות הדדית, ולא ניתן להבין את דרך פעילותו של צד אחד בלי לשקלל את האסטרטגיה של הצד השני. כל מי שמנתח את ההרס העצום וההרג הנרחב ברצועה – טרגדיה איומה בכל קנה מידה –לא יכול להתעלם מאסטרטגיית ההגנה הצינית של חמאס, שמסתתר מאחורי אוכלוסייה אזרחית, שמשמשת לו מגן אנושי, נלחם בבגדים אזרחיים, יורה רקטות מתוך ריכוזי אוכלוסייה צפופים, ומשתמש באופן שיטתי ועקבי בבתי חולים, בבתי ספר ובגני ילדים למטרות צבאיות. יש להוסיף ולהדגיש את לוחמת התת-קרקע (במנהרות) הנרחבת שנוקט חמאס, כאשר הריסת המנהרות מחייבת פגיעה נרחבת בבניינים שמעליהן. כמו כן, חמאס נוהג למלכד מבנים רבים ולהשתמש במיספר רב אף יותר של מבנים בתור עמדות לחימה. בין אם נגנה את ישראל ובין אם נצדיק אותה, לא ניתן לנתח את אסטרטגיית הריסת המבנים של צה"ל, וכן את הנזק האגבי ואת האבדות האזרחיות המרובות בקרב הציבור העזתי, ללא הכרה במציאות הצבאית הזאת.
"... אנו מביאים הוכחות, מספרים וראיות לכך שבמקרים רבים צה"ל ויתר על יתרונות צבאיים משמעותיים כדי לצמצם את האבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית – בעיקר על יתרון ההפתעה עקב אזהרות פינוי. בנוסף, אנו מראים כיצד חמאס השתמש באופן ציני באזורים ההומניטריים כדי לירות מהם רקטות ולהסתיר שם את מפקדיו; ובכל זאת, לפי מספרים שפרסם בזמנו ה–BBC, רק אחוז מזערי מקורבנות המלחמה נהרגו באזורים ההומניטריים שעליהם הכריזה ישראל חד-צדדית בין מאי 2024 להפסקת האש בינואר 2025... לו צה"ל היה רוצה להרוג כמה שיותר אזרחים, לא היתה ניתנת שום הזהרה לפני הפצצות, ובוודאי שחיל האוויר לא היה נזהר יותר בהפצצותיו במוואסי בהשוואה לאזורי הלחימה הפעילה שעליהם יצאה התרעת פינוי. דווקא טענת הכזב כאילו אזורי הפינוי היו 'מלכודות מוות' עודדה את אזרחי עזה להישאר באזורי לחימה פעילה ולא להקשיב להתרעות הפינוי, ובכך תרמה לתמותה שהייתה יכולה להימנע.
"... משרד הבריאות העזתי... מחריג מרשימותיו לוחמי חמאס רבים, ולעומת זאת מכליל בהם אלפי נשים וקשישים שמתו מוות טבעי, כפי שעולה מבחינה של חריגות סטטיסטיות בנתוניו... לאחר שבמאי 2024 אולץ משרד הבריאות העזתי לתקף את כלל ההרוגים בתעודות זהות ושמות, התברר כי שיעור הנשים והילדים ברשימותיו נמוך בהרבה מזה שטען עד אותה העת... חמאס מסרב לכל הצעה שתביא לסיום שלטונו ברצועה יחד עם סיום המלחמה, קל וחומר הוא מסרב לכל הצעה להתפרק מנשקו. חמאס מסתמך על כך שהאסון ההומניטרי שהתנהלותו שלו גרמה לתושבי הרצועה, יחלץ אותו מתבוסה צבאית ומדינית באופן שיאפשר לו לאיים במתקפה חוזרת בעתיד, שנשענת על אותה הנחה של חסינות הומניטרית, ואף לבצעה. זו הדילמה האכזרית מולה ניצבות ישראל והקהילה הבינלאומית... אילוצים הנובעים מהבחירה האסטרטגית של חמאס ומהאתגר חסר התקדים של לחימה אורבנית עצימה בשטח שלא ניתן לפנות ממנו אוכלוסייה אזרחית בשל שיקולים פוליטיים, הם המייצרים את התמונה הקשה... אם המלחמה תסתיים כשחמאס עדיין שולט ברצועת עזה, תוך שהוא מסיט סיוע הומניטרי לצרכיו שלו וגוזר עמלות מתקציבי השיקום העצומים שיופנו לרצועה, סביר להניח שמודל הלחימה שלו, שבו הצבאי, האזרחי וההומניטרי ארוגים יחד בכוונת מכוון, יהפוך למודל לחיקוי במגוון זירות אחרות, גם הרחק מגבולות מדינת ישראל.".
תחת מתקפת הכזב ועלילות הדם, חשוב מאוד לקרוא גם מחקר אמת שבחן את הטענות ועימת אותן עם המציאות העובדתית.

* דגל שחור – בימים האחרונים מתקיים מאמץ נואש לחפש איזה דגל שחור, שיצדיק את סרטן העריקה מהמלחמה. מסבירים לנו שעל החלטת הממשלה מתנוסס דגל שחור של "פקודה בלתי חוקית בעליל." ומדובר בשקר מוחלט. אין שום דבר המתקרב להתכתבות עם דגל שחור.
פקודה בלתי חוקית בעליל, היא פקודה שכל אחד יודע בעליל שאסור לבצע אותה, ואם הוא יבצע אותה הוא לא יוכל להסתתר אחרי נותן הפקודה, והוא נושא באחריות פלילית. מה למשל? המעשה שבפסק הדין למבצעיו מופיעה לראשונה הגדרתו של השופט בנימין הלוי על הדגל השחור של פקודה בלתי חוקית בעליל – הטבח בכפר קאסם. היה זה רצח מכוון של 49 איש, גברים נשים וילדים, אזרחי ישראל, שאיחרו לחזור ליישוב לעוצר שהוטל בכפרים הערביים הסמוכים לגבול עם ירדן בפרוץ מבצע סיני (1956). 49 האנשים הוצאו להורג ללא משפט בעוון הפרת עוצר שהם כלל לא ידעו עליו. זו פקודה, שכל מי שקיבל אותה צריך היה לדעת שהיא בלתי חוקית ולסרב לה.
כל פקודה שאינה בלתי חוקית בעליל – חובה לבצע. במלחמת "חרבות ברזל" ובהחלטת הקבינט השבוע, אין ולו צל צלו של צל צלו של ספק ספיקא של פקודה בלתי חוקית בעליל.
על פי הטענות ההזויות שהחלטת הממשלה היא בלתי חוקית בעליל, כל מה שעשינו מתחילת המלחמה הוא בלתי חוקי בעליל. אם סיכון החטופים הוא פקודה בלתי חוקית בעליל, הרי שכבר בהפצצות על הטנדרים של הנוח'בות ב-7 באוקטובר סיכנו חטופים, וחלקם נהרגו כתוצאה מכך. וכבר מהיום הראשון למלחמה, המחבלים הסתתרו מאחורי מגינים אנושיים, אבל היה ברור לנו שפשע המלחמה של הסתתרות מאחורי מגינים אנושיים אינו מקנה להם חסינות.
יסמין לוי, "הארץ", לפחות קונסיסטנטית, והיא כתבה: "דגל שחור מתנוסס מעל כל המלחמה." היא גם הבהירה ש"כבר עכשיו זמיר אחראי לזוועות שם ואשם בהן." לשיטתה, כנראה, דגל שחור מתנוסס גם על כיתות הכוננות שהגנו על בארי וכפר עזה ב-7 באוקטובר.
משמעות דבריה, היא שדגל שחור מתנוסס מעל זכותה של המדינה היהודית להגנה עצמית ומעל זכותם של יהודים להגן על חייהם. כנראה שהדבר היחיד במלחמה שלא מתנוסס מעליו דגל שחור, הוא הטבח בנגב המערבי.

* טינופת אוטו-אנטישמית – קשקוש גרפיטי פוליטי על אבני הכותל המערבי הוא פשע שנאה וחילול הקודש. לא פחות חמור מכך תוכן הגרפיטי. "ישראל מבצעת שואה בעזה." השפל האנטישמי הנחות ביותר, הוא הניסיון להציג את היהודים, קורבנות הנאצים, כנאצים. זה גם השפל של תופעת הכחשת השואה. כבר נכתבו על הזדון הזה מחקרים רבים, ואני ממליץ במיוחד על ספרו של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה". והנה, יהודים אוטו-אנטישמים מנוולים משרתים את הזדון האנטישמי הזה.
אבל מילא, צעיר מבולבל בן עשרים. מה נאמר כשראש ישיבה בישראל, ראש ישיבת "אור ישראל" הרב יגאל רוזן, במסגרת הסתה נגד גיוס החרדים לצה"ל מאשים את ישראל "הם יכולים להמית אותנו בתאי הגזים." עוד טינופת אוטו-אנטישמית.

* רב אמן – כמו אחרי כל מסיבת עיתונאים שלו, גם אחרי מסיבת העיתונאים האחרונה הכול עוסקים בשקריו של ראש הממשלה. ואני תמה – מה אתם רוצים מחייו? למה ציפיתם ממנו? כמו שהצייר מצייר, הפסל מפסל והזמר מזמר, כך השקרן משקר. זו האמנות שלו.

* אמרו לו – כולנו ראינו את קלטת דברי ההסתה של דרעי לצעירים החרדים לבל יתפתו ויתגייסו, חלילה, לצה"ל. גם נתניהו ראה זאת, ללא ספק. אבל כשנשאל על כך במסיבת העיתונאים, הוא שיקר במצח נחושה, וטען ש"אמרו לו", שדרעי לא אמר את הדברים.
למחרת בבוקר כבר הספקתי לקרוא עובד אלילים של נתניהו, שמפיץ את השקר. גם את השקר הזה. התרבות הביביסטית היא תרבות השקר.

* וכארי יתנשא – אנחנו עם של אריות.
האמור לעיל אינו חל על אריה דרעי.

* הבן הרשע – ח"כ מאיר פרוש מאיים עלינו במלחמת אחים. רגע, רגע – מותר לבטל תורה למלחמה הזאת? אלה שממיטים את עצמם באוהלה של תורה יסגרו את הגמרות וייצאו להילחם במלחמת האזרחים? אינכם מתגייסים למלחמות ישראל, ותתגייסו למלחמה נגד ישראל?
בהשתמטותם הם מקעקעים את בסיס האחווה והערבות ההדדית היהודיים. אין שום קשר בין כת ההשתמטות ליהדות, שום קשר לתורת ישראל. אין כופרים גדולים מהם. הם התגלמות הבן הרשע בהגדה של פסח.

* להבראת החברה החרדית – הניתוח ההכרחי לניתוק המגזר החרדי מעטיני תקציב המדינה, הוא גם ניתוח לשחרור הציבור החרדי מהתלות המנוונת ברבניהם ועסקניהם. זה ניתוח להבראת החברה החרדית החולה. זו חובתנו לאחינו החרדים.

* בני שיחו – יו"ר ועדת החו"ב של הכנסת בועז ביסמוט מתנה פגישה עם "אחים לנשק" בכך שיחזרו בהם מתמיכתם בסרבנות ב-2023.
יש בכך היגיון, אילו הוא היה עקבי. כלומר אילו הוא התנה פגישה עם חרדים בכך שיחזרו בהם מן התמיכה בהשתמטות מצה"ל.

* הבעייה: הוא שופט – המשנה לנשיא בית המשפט העליון נועם סולברג, הוציא צו ביניים המקפיא את ההחלטה הבלתי חוקית של הממשלה להדיח את היועמ"שית. נועם סולברג הוא שופט שמרן, יהודי דתי, איש ימין ומתנחל. לא בכדי, השוקניה ניהלה קמפיין דה-לגיטימציה מקרארתיסטי מכוער נגדו, עם מינויו לעליון.
אבל יש בעייה. סולברג הוא שופט. ועוכר המשפטים סוכן האנרכיה יריב לוין שונא שופטים. רוב השופטים בבית המשפט העליון היום הם שמרנים. אבל הם שופטים, וככאלה הם מעלים את חמתו של לוין. יריב לוין אינו רוצה שופטים שמרנים. הוא רוצה שפוטים. הוא רוצה עסקנים שסרים למרותו ולמרות הממשלה ויכשירו כל שרץ. המהפכה המשטרית היא ניסיונו הנואל להשתלטות הרשות המבצעת על הרשות השופטת, אחרי שכבר השתלטה על הרשות המחוקקת (והוא תרם לכך תרומה גדולה כאשר היה יו"ר הכנסת ודאג לסירוסה).
נועם סולברג הוא שמרן, אך הוא שופט בבית המשפט הגבוה לצדק, ומה שמדריך אותו אינו השתייכות פוליטית, פוליטיקה זהותית, פוזיציה או אג'נדה, אלא החוק והצדק.

* ביד הלשון: האריה שאהב – יאיר שרקי בחר כותרת מבריקה לטור שלו ב"ידיעות אחרונות": "האריה שאהב השתמטות." האריה הוא אריה דרעי. והכותרת היא פרפרזה מחורזת לספר הילדים הקלסי של המשוררת והסופרת תרצה אתר "האריה שאהב תות", עם איוריו של דני קרמן.
הספר יצא לאור ב-1971. הוא מספר על אריה שרוצה לאכול תותים ומסרב לאכול כל מאכל אחר, אך הבעייה היא שאין תותים ביער. לבסוף הוא פוגש ילדים עם תותים. הוא מבקש מהם תותים והם נמלטים ומשאירים את תיקם מאחוריהם. הוא אוכל את כל התותים, ומגיע למסקנה שכלל אינו אוהב תותים, ומרגע זה הוא מוכן לאכול את המאכלים האחרים.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

מאיר ריינר עלה ארצה מאמריקה לפני מאה שנה בדיוק. הוא נטע פרדס וטיפח משק חקלאי בשרון. היום נמצא המשק הזה ממש בלב העיר רעננה. בנו מלאכי ממשיך את דרכו של אביו והוא חקלאי פעיל. ניתן לומר שהוא נאחז בקרקע פשוטו כמשמעו.
החווה של מלאכי ריינר, חקלאי בן חקלאי, נמצאת בלב העיר רעננה. מסביב לאדמותיו, קרוב מאוד, בונים דירות למגורים במגדלים, אבל מלאכי לא נכנע ושומר על הממלכה החקלאית שלו, למרות שמתנהלים נגדו משפטים שונים, שפוגעים בכיסו, במטרה להתנכל לו, לדעתו.
פגשתי את מלאכי במקום ירוק, קסום, תחת סוכת גפנים ירוקה. כשהתיישבתי על ספת נדנדה תלויה, מרגיעה, הוא טרח להביא כיבוד מפרי עמלו: אבטיח, מלון ושזיפים מזן מֶטלי וכך התנהלה שיחתנו, כאשר ברקע נשמעים קולות ציפורים ותרנגולות.
מלאכי פותח ומצהיר: "אני דומה מאוד לאבא שלי. אכפת לי ואני עקשן. יש לי קווים שלא אעבור. אני לא מתכוון להשתנות למרות לחצים חיצוניים. אני גאה באחוזה שלי שנמצאת בין גורדי השחקים."

מאמריקה לפרדסי השרון
"אבי מאיר נולד באוסטריה למשפחה בה היו שבעה בנים ובת אחת." מספר מלאכי על אביו. "הוא היה בן הזקונים. לאחר מלחמת העולם הראשונה היגרה המשפחה לארצות הברית. אבי למד בבית המדרש למורים 'הרצליה' בניו-יורק, ועם סיומו היה מורה. במקביל לעבודת ההוראה הוא עבד לפרנסתו בעבודות כפיים מזדמנות שונות, כגון צביעת בתים."
"לפני עלייתו ארצה היתה לו בת-זוג בניו-יורק. ולמרות שהוא היה מאוד רומנטיקן," מעיד עליו מלאכי, "הוא החליט להיפרד ממנה ולעלות ארצה בגפו, כי היא לא רצתה לעלות."
האב מאיר הגיע ארצה בשנת 1925 וקנה יחידת קרקע במקום שנקרא בלפוריה ליד עפולה. "בלפוריה" על שם הלורד בלפור, כמובן. היא נוסדה על ידי יהודים שבאו מרוסיה והיתה אמורה להיות מושבה חקלאית על אדמות שהם קנו מהערבים." מציין מלאכי. "אנשי בלפוריה גרו בבתים, אשר בקומה התחתונה היתה רפת והם התגוררו בקומה העליונה, מעל הפרות."
למאיר היה בבלפוריה חבר שהכיר באמריקה בשם סלצקי. סלצקי הקים רפת בבלפוריה, אבל אבי רצה לטעת פרדסים, אבל האדמה באזור בלפוריה לא התאימה לכך. והוא החליט שיש צורך לקנות אדמת חמרה שמתאימה לפרדסים באזור השרון. הוא היה אחד מקבוצה אשר חיפשה ומצאה שטח עם אדמה מתאימה ליד רעננה. שם הם רכשו כאלף וחמש מאות דונם ליד המושבה רעננה וגידרו את המקום. האדמה נרשמה על שמם של הרוכשים בטאבו."
"הערבים הרי אף פעם לא קנו אדמות." מציין מלאכי, "הם קיבלו הכול מהתורכים, ועכשיו הם מכרו אותם ליהודים מתוך אמונה שבסופו של דבר היהודים לא יגיעו לעבד את השטחים, ואילו הם ייהנו מכספם."

גבעת מאיר
השטח של מאיר, אביו של מלאכי, היה בגבול הצפוני של המושבה העתידית הזו, שגובלת עם הכפר הערבי חרבת עזון. הוא הביא מודד, גידר את שטחו באמצעות עמודי ברזל עם חוטי תיל ביניהם. "הכול נעשה בעבודת כפיים מאוד קשה. הם סחבו את החומרים באמצעות חמורים." אומר מלאכי. "ביום הערבים היו עובדים אצל אבי, עוזרים לו; אבל בלילה היו חוזרים וגונבים את העמודים. הוא היה פציפיסט ולא רצה להחזיק כלי ירייה." הוא מוסיף, "הנשק היחיד ברשותו היה רובה ציד נגד תנים שהיו בסביבה."
וכך התחיל מאיר ריינר, היהודי שהגיע מאמריקה, להיות חקלאי והקדיש את זמנו למשק. מכיוון שלא היה לו ניסיון קודם בחקלאות, הוא למד זאת בארץ. "אבי היה נוסע ברחבי הארץ באוטובוסים כדי ללמוד. כך למד גם במקווה ישראל וגם אצל הטמפלרים ובכל מקום שהיה יכול. באמצעות האוטובוסים וגם ברגל הוא גם הביא שתילים מכל מקום אפשרי. וכך הצליח לגדל במשק שלו את כל סוגי העצים שהיו אז בארץ."
בחג השבועות לפני כתשעים שנה עלה מאיר לירושלים ושם, במשכנות שאננים, הוא פגש את מי שתהיה רעייתו חסיה למשפחת אַט. היא הגיעה מבלרוס, מהעיירה רוז'ינוי, ממנה הגיע גם יצחק שמיר ז"ל. השניים התאהבו, שכרו חדר ברעננה והתחתנו על המרפסת אצל משפחת הירשהורן.
עם הדולרים שהביא בזמנו מאמריקה, מאיר ורעייתו, בעזרת פועלים, החלו להקים צריף למגורים שלהם וכן את מבני המשק עבור העיזים, התרנגולות והחמור. "אבי שתל פרדס והתחיל לגדל ירקות." מספר מלאכי. הוא קרא למקום על שמו 'גבעת מאיר'.
"החיים לא היו פשוטים למשפחה. עם מבנה שירותים בחוץ, בלי חשמל, עם קו מים אחד שהמים בו הגיעו בקושי למשק. את מעט התוצרת שהיה לו הוא מכר בעגלה במרכז רעננה. כך שהוריי ושני אחיי שנולדו להם אחר-כך, חיו בעצם בדלות עד קום המדינה."
הקושי העיקרי היה עם השכנים הערבים, שהתגורר במרחק של כ-500 מטרים. בבוקר הם עבדו במשקו של מאיר ריינר לכאורה בידידות, ובערב היו חודרים למשק וגונבים אפילו את עמודי הברזל של הגדר, שהם עצמם תקעו באדמה באותו בוקר.
באותה עת היו למאיר ולחסיה שלושה בנים. הצעיר היה מלאכי, יליד 1946. הוא נקרא על שם סבתו מלכה, שנרצחה בטרבלינקה.

אחרי מלחמת השחרור
בשנת 1948 הורה המופתי לשכנים הערבים לברוח מהכפר שלהם ולעבור לכפר עזוּן ליד קלקיליה. מספר מלאכי: "המופתי הבטיח להם שהם ישובו כעבור כמה ימים וייקחו מהיהודים המטופשים האלו את כל האדמות שלהם."
כידוע הם לא שבו לאחר המלחמה, ובמקביל החלה העלייה הגדולה של ראשית שנות החמישים של המאה הקודמת. הממשלה החלה ליישב את העולים החדשים בתוך הבתים הנטושים של הערבים.
"עתה החל אבי להעסיק עולים חדשים במשק. הוא לימד אותם לעבוד בחקלאות." אומר מלאכי.
"באותו שלב היה המשק של אבי חוות ניסיונות בעצם, שיש בה כל סוגי הפירות והירקות שהיו בארץ. ובכלל, החלה תקופה של פרוספריטי, כי אוכל לא היה חסר. היו עיזים, תרנגולות, יונים וכן פירות וירקות.
"באותה תקופה לא היה לנו חשמל. השתמשנו בעששיות כדי להאיר. ואת הכביסה 'בישלו 'על דוד, שעמד מעל בור חפור באדמה, ובו עצים בוערים. והמצעים אז היו לבנים יותר מהיום..." הוא מציין.
הילד מלאכי הלך עם חבריו ברגל אל בית הספר במרכז רעננה. הם עשו את הדרך הלוך וחזור גם בחום ובשמש הלוהטת וגם בקור ובגשם. לשאלה אם הוא גם עבד במשק, הוא עונה: "בוודאי, למדנו ועבדנו. חלבנו עיזים, האכלנו בעלי חיים, אספנו ירקות. אבל אני מודה ששני אחיי הגדולים עבדו יותר ממני, שהייתי קטן מהם ונחשבתי קצת מפונק..."

הרצח
"כפי שסיפרתי, הערבים היו נכנסים אלינו לילה לילה, בערך מחצות עד השעה שלוש." מספר מלאכי, "אבי היה יוצא החוצה, מדבר איתם ומגרש אותם, אבל הם היו חוזרים בכל פעם."
באחד הלילות, בשנת 1954, הצטרף אל הערבים המקומיים אחד הפדאיונים עם תת-מקלע סטן. הוא ישב מתחת לעץ ליד הכניסה לבית וארב לאבי, כי הערבים ידעו שהוא עומד לצאת. ומיד לאחר שיצא, ירה בו הפדאיון והרג אותו במקום. הוא אפילו דאג לווידוא הריגה. זה לא סתם רוע, זהו רוע 'במיטבו', ודבר לא השתנה עד היום." אומר מלאכי בכאב.
לאחר הרצח של מאיר, אלמנתו חסיה ושלושת בניה נרתמו לעבודה והמשיכו לפתח את המשק. הם עיבדו את כל הענפים – הפרדס, מטע הגוּיָבות ועוד. התוצרת נמכרה לעולים החדשים ולאחרים.
באותה שנה, ב-1954, התחילו לבנות את השיכון לעולים על האדמות של הערבים. זה נקרא "שיכון עממי". כל אחד מהתושבים קיבל שטח בגודל בין חצי דונם לשבע-מאות מטרים, עליו הוא בנה את ביתו וטיפח משק משפחתי. במשק המשפחתי היו חיות בית וירקות. זה הספיק למשפחה, שעבדה ביחד, הן לצריכת מזון עצמית והן למכירה לצורך קיום. [על המשק המעורב המשפחתי, בו עבדו גם הנשים, מומלץ לקרוא בספרו של חזי עמיאור "משק בית האיכר", מרכז זלמן שז"ר, 2016].
רק בשנת 1956 הכניסו לשיכון העממי חשמל. "ואז משכו קו חשמל גם לבית שלנו." אומר מלאכי, "והתחלנו ליהנות מהרדיו וממוצרי חשמל."

מלאכי ריינר ממשיך את דרכו של אביו
לאחר סיום בית הספר העממי למד מלאכי ב"בית הספר לגננות ושתלנות" בפתח תקווה וחי שם בפנימייה. חבורה של בוגרי המחזור שלו התגבשה להיות גרעין נח"ל, והם יצאו להיאחזות אלמגור בחבל כורזים. "מאז החברים האלו הם המשפחה הקרובה שלי, בעצם," אומר מלאכי בגעגועים. "באלמגור הייתי גם חייל-לוחם וגם ריכזתי שם את עדר הבקר, אשר מנה 700 ראש. הייתי ממש בוקר בעל בלורית, רוכב על סוס." הוא מחייך. אבל מלאכי החליט לא להישאר שם, למרות שרצו בו מאוד, והוא העדיף לשוב למשק המשפחתי ברעננה.
הוא למד לתואר ראשון בפקולטה לחקלאות ברחובות, במגמת פרחים ונוף, והכשיר את עצמו להיות מתכנן נוף. בהמשך הוא היה עובד מדינה בחברה בשם "קרן למשקי עזר ופיתוח הנוף הירוק."
במסגרת זאת הוא היה מתכנן נוף והשקייה וכן מפקח, החל מפתחת רפיח, גוש קטיף, יהודה ושומרון ועד רמת הגולן. לאחר שחשף מעשה שחיתות בחברה ודיווח על כך למשרד למבקר המדינה, הפסיקה חברה זו לפעול.
במשך כל השנים התמיד מלאכי לעסוק בנושא שימור עצים. ובזכותו יכולים תושבי רעננה להכיר וליהנות מעצי שקמה עתיקים ומעץ שיזף.
מלאכי נשוי לשושי בת פתח-תקווה, שהיא חשבת שכר במקצועה. יש להם שלוש בנות ושמונה נכדים.
במרוצת השנים, ליד הצריף שהיה של הוריו, מלאכי בנה לעצמו בית ועוד שלושה בתים עבור בנותיו, על שטחים שהותרו לבנייה. אבל, כאמור, חלק הארי של אדמותיו מוקדש לגידולים חקלאיים. יש לו עוד חלקה מעובדת במקום אחר ברעננה. הוא מגדל אבוקדו, זיתים, ענפים לקישוט ופרחים בבתי רשת, וכן קצת ירקות לכפרייה שהוא מנהל בסופי שבוע. יש לו גם משתלה למכירת צמחים ופרחים. בסך הכול הוא מעבד ומטפח בין 150 ל-200 דונם.

המאבקים
"אני לא נכנע לנדל"ניסטים, שכבר מכירים אותי והפסיקו לנדנד לי בבקשה למכור להם את אדמותיי. אני גם לא נכנע לרשויות, אשר מנהלים נגדי משפטים שונים. אחת הטענות שלהם היא שאין לי רישיון למבני המשק. אבל אבי בנה את המבנים האלו לפני מאה שנה על אדמתו הפרטית, שרשומה בטאבו על שמו. אז לשם מה אני צריך לקבל מהם רישיונות? יש גם שכנה שמתנכלת לי ושולחת בלי סוף מכתבי תלונה לעירייה מתוך רצון להפקיע מאדמתי כדי ליצור לה דרך פרטית. יש אנשים טובים," הוא מסכם. "אבל לא כולם כאלו." אבל ההתעקשות שלו היא לא רק למען עצמו. הוא לקח על עצמו משימה להנחיל לדורות הבאים את המורשת החקלאית.

אתר מורשת
בסמוך לביתו היה כרם ענבים. הוא מורה על אחד השיחים שנשארו מאז ואומר: "הגזע הזה הוא בן 100 שנה. ויש פה ענבים בשפע, ענבים עם גרעינים כמו שאהבו פעם. אני שומר שהם יהיו אורגניים. לא מרסס אותם אלא מכסה את האשכולות בשקיות נייר. בקיצור, אני 'משיגענער'," הוא צוחק. "אני לא יודע אם פגשת פעם עוד משוגע כמוני."
מלאכי ממש לא משוגע. הוא איש עקרונות, אכפתי, אוהב את הארץ ואת החקלאות ופועל הרבה למען לימוד ההיסטוריה. הוא גם מקדיש לכך כסף רב מכיסו. נוסף על מבני המשק המקוריים שבנה אביו, הוא הכשיר חלקה שלמה, בה יש מכונות חקלאיות וכלים עתיקים.
ניתן ללמוד באתר גם על מלחמת העולם הראשונה. כי היה פה מוצב תורכי, אשר חלש על דרכו של הצבא הבריטי הכובש למגידו. יש כאן אפילו פגזים של התורכים, שהם ירו על הבריטים.
באתר יש דגמים שונים של מערכות השקייה בפרדסים של שנות השלושים, השקיה קליפורנית, דגם שהביאו מאמריקה, עשוי צינורות בטון תת-קרקעיים. יש גם צינורות אלומיניום שנקראים "צינורות פּרָפָּרֶנט". יש ממטרות מסוגים שונים, וכן כלי עבודה שנגררו על ידי בהמות עבודה.
יש לציין שמלאכי הוא יקיר עיריית רעננה; יושב ראש הוועדה החקלאית, שמאגדת את החקלאים ברעננה. בנוסף הוא חבר הנהלת "התאחדות האיכרים".
ולסיום מבטיח מלאכי: "אני דאגתי לכך, שהמשק שלי לעולם לא יהיה שטח נדל"ן. זה יהיה אתר מורשת. אנחנו קשורים ל"מועצה לשימור אתרים" של משרד ראש הממשלה, וזה יוכרז בקרוב כאתר מורשת. אנחנו מייעדים זאת לביקורי ילדים מכיתות גן ועד כיתות בית ספר. יהיו סיורים גם לחיילים, לעולים חדשים ולתיירים. אני מקווה שזה יישאר לדורות הבאים, שיידעו איך נאבקו ואיך עבדו פה בחקלאות, איך גידלו פירות וירקות."
עדינה בר-אל
* פורסם בעיתון "יבול שיא", יולי 2025.

פרס "בהט", ע"ש יעקב בהט, הוא פרס יוקרתי המוענק מדי שנה מטעם אוניברסיטת חיפה לכתבי יד עיוניים מקוריים בשפה העברית. הזכייה כוללת פרס כספי של 55,000 שקלים, והכי חשוב: הספר ייצא לאור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה. השנה הוענק הפרס לד"ר אמיר שומרוני.
הספר "הדליקי את נרך: קדיה מולודובסקי (1894-1975): ביוגרפיה" הוא פרי מחקר מעמיק ומקיף בחייה וביצירתה של קדיה מולודובסקי, משוררת מרכזית בספרות האידיש של המאה ה-20.
קדיה מולודובסקי כתבה גם שירי ילדים רבים, ואחד מהם ידוע במיוחד: "פיתחו את השער, פיתחוהו רחב / עבור תעבור פה שרשרת זהב / אבא ואמא ואח ואחות / וחתן וכלה במרכבת קלה // פיתחו את השער, פיתחוהו רחב / עבור תעבור פה שרשרת זהב / סבא וסבתא ודוד ודודה / ונכדים ונינים במרכבת פנינים" (תרגום: פניה ברגשטיין; לחן: נחום נרדי).
ד"ר אמיר שומרוני הוא יליד עין גנים, מושב הפועלים הראשון שהוקם בארץ, וכיום למעשה שכונה [רחוב] במזרח פתח תקווה. הוא בוגר ביה"ס היסודי "גורדון" ותיכון "ברנר", שניהם סמוכים לעין גנים. אימו של אמיר היתה מורה וגם מנהלת בבית הספר שקדם ל"גורדון", בעין גנים עצמה, והמשיכה ללמד גם ב"גורדון" שהוקם ממערב לו. המורה טובה היתה המחנכת שלי בכיתה ה'.
היא נולדה בליטא, ולמדה את מקצוע ההוראה בסמינר "תרבות" בעיר הבירה ההיסטורית וילנה. המשוררת קדיה מולודובסקי הגיעה מוורשה אל הסמינר בווילנה למשך חודשי הקיץ, ואימו של אמיר היתה אחת מתלמידותיה. היא היתה מורה רבת השפעה.
קדיה מולודובסקי עלתה לארץ בשנת 1950 וחיה בארץ 3 שנים. תלמידיה כמובן נפגשו איתה, ביניהם יהושע רבינוביץ, ראש עיריית ת"א לשעבר, וכמובן גם המורה טובה. מדוע עזבה המשוררת את הארץ לבלי שוב, נוכל ללמוד מספרו של אמיר שומרוני, שייצא לאור בקרוב.
אמיר שומרוני הוא בכלל מהנדס במקצועו. לימים חזר אל ספסל הלימודים וכיום הוא דוקטור לספרות אידיש. קודם לכתיבת הביוגרפיה הוא הוציא גם מבחר תרגומים של שירי קדיה מולודובסקי ("לילות חשון", הקיבוץ המאוחד 2018).
כתלמידתה של המורה טובה, וכבוגרת בתי הספר בהם למד אמיר שומרוני, אני שמחה בשמחתו על כך שזכה להיות חולייה בשרשרת זהב חדשה: קדיה מולודובסקי, תלמידתה המורה טובה, והבן אמיר שומרוני.
נסיה שפרן

אהוד: יעקב בהט [בכשטיץ] היה מחנך הכיתה ומורה שלי לספרות עברית ולתלמוד בשנים 1953-1954 בשביעית ובשמינית ספרותית ב"תיכון חדש" בתל אביב, בתקופתה של המנהלת טוני הָלֶה, שנים שהשפיעו על כל מהלך חיי אחר כך. הוא היה מורה נפלא וידע לעורר תחרות בינינו ואנחנו הערצנו אותו. בזכותו לא הלכתי ללמוד ספרות עברית באוניברסיטה כי כבר לא חשתי צורך בכך. לכן הכתיבה הספרותיתשלי אינה סובלת מפגעי הספרות העברית החשובה שנלמדה בחוג לספרות עברית בבניין מייזר באוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים אצל פרופ' שמעון הלקין. כל הקורא את ספרי הראשון "המחצבה", 1963, ועד האחרון "והארץ תרעד", יחוש בכך.

שאלה לאישים התומכים
בעצירת הלחימה בחמאס:
יאיר גולדנר-גולן, יאיר למפל-לפיד, איווט ליברמן, בנימין גנץ, גד אייזנקוט, נפתלי בנט:
בהינתן שתנאי החמאס לעיסקה:
הפסקת אש. הפסקת הלחימה בחמאס ללא הגבלת זמן המעוגנת בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם.
נסיגה טוטלית של צה"ל מרצועת עזה לגבול ה- 7 באוקטובר 23 כולל מהפרימטר [אזור החיץ] וציר פילדלפי.
גבול פתוח למצרים ומעברים פתוחים בשליטת החמאס.
שחרור כל המחבלים הרוצחים הכבדים כולל שחרור כל הנוח'בות שביצעו את הטבח והאונס ב-7 באוקטובר.
התניית שחרור החטופים הישראלים בשיקום עזה "קצב השחרור כקצב השיקום" (כלומר, החטוף האחרון ישוחרר רק לאחר שתסתיים הבנייה מחדש של רצועת עזה).
סירוב לפירוז ופירוק נשק של החמאס עד כיבוש ירושלים, כלומר שיקום כוחו הצבאי של החמאס בעזה.
מה מתנאי החמאס אתה מקבל בתמורה לעסקה?
אם תתקלו בתשובה אנא הציגוה.
שאלה נוספת: נתניהו: המלחמה יכולה להיגמר מחר אם חמאס יניח הנשק וישחרר את כל החטופים," העקרונות לסיום המלחמה: "עזה תהיה מפורזת, לישראל תהיה אחריות על הביטחון, וייקבעו אזורי ביטחון על הגבולות כדי למנוע פלישות. בעזה ימונה ממשל אזרחי בעזה שישאף לחיות בשלום עם ישראל, והממשל הזה לא יחנך את ילדיו לטרור, לא ישלם לטרור ולא ישגר התקפות טרור נגד ישראל. זה לא יהיה חמאס ולא הרשות הפלסטינית."
https://www.ynet.co.il/news/article/r1uanb800el
לאור הביקורת הקשה שנתתם על נאומו של נתניהו, מה מדברי נתניהו אינכם מקבלים?

הודעה בדבר הצטרפות אוניברסיטת חיפה למחאה
למען שחרור החטופים
Office of the President – University of Haifa
מתוך הזדהות עם משפחות החטופים, אוניברסיטת חיפה קוראת לממשלה לנקוט בפעולות להבטחת שחרורם המיידי של החטופים והשבתם לישראל – זוהי חובתנו המוסרית.
האוניברסיטה תצטרף למחאה שתתקיים ביום 17.08.2025, וכל עובד רשאי לפעול על פי צו מצפונו ושיקול דעתו; עובד שיבחר להשתתף במחאה ולא להגיע לעבודה באותו היום, לא ינוכה שכרו ולא יחוייב בניצול יום חופשה ממכסת ימי החופשה שלו.
האוניברסיטה מעודדת את חברי הסגל להביע הזדהות עם החטופים ומשפחותיהם, בכלל זה עם משפחתה של ענבר הימן ז"ל, שלמדה באוניברסיטה, נרצחה וגופתה עדיין במנהרות עזה.
ליבנו עם משפחות החטופים החיים והחללים, כל יום, כל הזמן, עד לשחרור כולם.

[מכתבו של נעמן]
שלום רב,
מזדהה לחלוטין עם קריאת אוניברסיטת חיפה "לממשלה לנקוט בפעולות להבטחת שחרורם המיידי של החטופים והשבתם לישראל – זוהי אכן חובתנו המוסרית".
הבעייה שבמכתב אין הסבר מהי דעת האוניברסיטה הדרך לשחרורם?
* בהינתן שתנאי החמאס להחזרה הם: הפסקת אש. הפסקת הלחימה בחמאס ללא הגבלת זמן העוגנת בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם.
* נסיגה טוטלית של צה"ל מרצועת עזה לגבול ה-7 באוקטובר 23' כולל מהפרימטר וציר פילדלפי.
* גבול פתוח למצרים ומעברים פתוחים בשליטת החמאס.
* שחרור כל המחבלים הרוצחים הכבדים כולל שחרור כל הנוח'בות שביצעו את הטבח והאונס ב-7 באוקטובר.
* התניית שחרור החטופים הישראלים בשיקום עזה "קצב השחרור כקצב השיקום" (כלומר, החטוף האחרון ישוחרר רק לאחר שתסתיים הבנייה מחדש של רצועת עזה).
* סירוב לפירוז ופירוק נשק של החמאס עד כיבוש ירושלים, כלומר שיקום כוחו הצבאי של החמאס בעזה.
מה מתנאי החמאס האלו ממליצה אוניברסיטת חיפה לקבל בתמורה לעסקה? או האם לחילופין אוניברסיטת חיפה תומכת בהמשך הלחימה עד להכרעת החמאס כדרך לשחרורם?
אם אקבל תשובה אפרסמה.

יוכבד ליפשיץ – תפסיקו את המלחמות תפנו את שטח עזה
שורדת השבי יוכבד ליפשיץ שבעלה עודד ליפשיץ ז"ל ית"ד (ישראל תיקום דמו) נרצח בשבי ע"י החמאס, פנתה לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת: "מה שאני מבקשת מכם – תפקחו עיניים, תתעוררו. לב, אם יש לכם קוצב או אין לכם, תפתחו אותו שיחזירו את כולם הביתה ותפסיקו עם המלחמות האכזריות האלה. תסתכלו גם מה קורה בצד השני. זה החורבן שלנו. אותנו מציגים כרוצחים. במקום שהם יהיו הרוצחים – היום אנחנו הפכנו. אין שום דבר שיכול לעזור לנו מלבד השחרור ולפנות את השטח."
https://www.ynet.co.il/news/article/skgldkoulx#autoplay
יוכבד ליפשיץ שיש להעריכה על היותה מתנחלת חלוצה שהקימה התנחלות מפוארת על אדמות הערבים בגבול עזה, סבורה עדיין שהיא נמצאת בפעולה בקן של "השומר הצעיר". במקום לפנות לחמאס "תפסיקו עם המלחמות האכזריות האלה," היא פונה לישראל. לדידה הישראלים ולא החמאס הם הרוצחים.
כזכור גם בעזה היא חשבה שהיא מחנכת במוסד של ה"שומר הצעיר" כשנזפה בסינואר "למה אתם פוגעים דווקא ביהודים שתומכים בכם, ולא ביהודים אחרים?"
בטוחני שמאיר ולד-יערי ויעקב חזן מעולם לא היו מתבטאים כך.

שאלה: אורי ברונפמן שאלה:
1944 בעלות הברית כבר מגיעות לברלין. היטלר מציע את העיסקה הבאה:
בעלות הברית נסוגות לקווי הגבול של גרמניה לפני המלחמה. היטלר נשאר בשלטון. שיקום מלא של גרמניה, התחייבות בינלאומית לסיום מלחמה. שחרור פושעי מלחמה נאצים. ובתמורה גרמניה משחררת את כל היהודים שנשארו כלואים. דעתכם?
תשובה אלדד בק: רק בגלל הסעיף של שחרור היהודים הם לא היו מקבלים את העסקה.
https://x.com/Djuribronfman/status/1954770053963907549?t=jXtNtwGA2HueeTyR_9QzFA&s=03

מן הארכיון. גיליון 657 מתאריך 4.7.11
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00657.php
נעמן כהן:
1. המסע הפרסומי לשחרור גלעד שליט – מסע נגד בנימין נתניהו – פרימת הסולידריות הישראלית.
קשה, קשה לבנימין נתניהו לעמוד בפרץ, ולדאוג לאינטרסים של אזרחי מדינתו. בהסתמך על הניסיונות הקודמים, ברור לחלוטין ששחרור אלף טרוריסטים יביא למאות הרוגים. אבל המסע לשחרור גלעד שליט הפך ממפגן של סולידריות לאומית כלפי חייל שבוי – למסע פוליטי אישי נגד בנימין נתניהו. הבעייה שבפניה עומד נתניהו היא בעייה מוסרית כבדת משקל: האם לשחרר את האחד ולהביא מוות על רבים? כל תשובה קשה. גלעד שליט הוא אחד ידוע. מאות החללים העתידיים עדיין אלמונים.
מצעד הסלבריטאים בהפגנת הריאליטי האחרונה של הכניסה לצינוק מראה בעליל שאין להם עוד סולידריות עם המוני אזרחי ישראל. לגביהם המוות של הרבים אינו תופש, אם ניתן לפגוע בנתניהו. הצביעות המוסרית שלהם, והרדידות המחשבתית זועקים לשמיים.
אביב גפן נכנס לצינוק והכריז: "בשביל נפש אחת מישראל, שיחזירו מצידי אלפי מרצחים מתועבים. זה רק מעיד על החוסן שלנו כמדינה." אם לאביב גפן היתה סולידריות אמת עם אזרחי ישראל, הוא היה חייב להכריז כי הוא מוכן לשחרר את גלעד שליט בידיעה שבנו – דילן, יהיה אחד מקורבנות הרוצחים.
אורנה בנאי נכנסה לצינוק והכריזה: "אין מחיר לדבר הזה... (לשחרור שליט)" – אם היתה לה סולידריות אמיתית עם אזרחי ישראל, היא הייתה צריכה להכריז כי עבור שחרור שליט היא מוכנה לשלם בחיי בנה – אמיר (או בחיי כלבתה - סיגלית).
יוסף שניידר, הידוע יותר כיוסי שריד, הכריז: "בשם אלוהי הביטחון: שחררו מיד את גלעד! (מי יסמוך על מנהיגים כאלו? – כביבי)." – אם לשריד היתה סולידריות עם אזרחי ישראל הוא היה חייב להכריז כי הוא מוכן לשלם בחיי בנו – ישי, תמורת שליט.
גילה אלמגור נכנסה לצינוק והכריזה: "לדאוג לזה שראש הממשלה לא יוכל לישון בשקט." – לו היתה לה סולידריות אמיתית עם אזרחי ישראל, עליה היה להכריז שעבור שליט היא מוכנה לשלם בחיי בתה המאומצת – הגר.
יעל בר זוהר נכנסה לצינוק והכריזה: "איפה האנושיות? איך רוצים שנשלח אחר כך את הבנים שלנו לצבא?" – בר זוהר באמת איפה האנושיות שלך? כיצד זה לא אכפת לך שמאות ימותו? אם היתה לך סולידריות מינימאלית היית חייבת לומר שעבור שליט את מוכנה לשלם בחיי בנך אורי.
וכך הלאה.
[שכחת את הסופר המוסרי מאיר שלו שגם הוא נכנס לצינוק ואף כתב משם הגיגים או פיליטון, כיד פסגת כישרונו הטובה עליו. – אב"ע]
 
לאחר שכתבתי את הדברים האלו כעסה עליי מאד אחת הפעילות לשחרור גלעד שליט. שאלתי אותה אם היא תלך ותנחם גם את כל המשפחות שבניהן יירצחו מהמחבלים שישוחררו? (נרצחו כמה עשרות) היא לא הלכה. איני מזכיר את שמה כי היא נפטרה לפני ה-7 באוקטובר 1923.
ניבאתי אז מאות הרוגים. יש אלפים.

ביום שברגותי יסמן "וי"
עורך "הארץ" אלוף בומשטיין-בן מפנטז על שיחרורו של הרוצח הג'יהאדיסטי מרואן ברגותי מהכלא, והפיכתו למנהיג המדינה הפלסטינית.
"נתניהו חושב בדימויים," מסביר בומשטיין-בן: "זוויות צילום, תמונות ניצחון, מפות ואיורים. ואם הייתי צריך לנחש מה הדימוי שמפחיד אותו יותר מכל, ומרתיע אותו מעסקת חטופים כוללת עם חמאס, הייתי מדמיין את בכיר הפתח מרוואן ברגותי יוצא מהכלא, מסמן 'וי' באצבעותיו ונהפך לגיבור העולמי התורן.
"מתחילת המלחמה נתניהו רצה להימנע מעסקת 'כולם תמורת כולם', והצליח לדחות עד עכשיו את הדיון בשחרור 'האסירים הכבדים', מובילי האינתיפאדה השנייה ומבצעי טבח 7 באוקטובר. ברור שהוא חושש מהתקדים של עסקת שליט ב-2011, שבה שיחרר נתניהו מהכלא הישראלי את יחיא סינוואר, וסלל את דרכו לבניית צבא חמאס והכנת הפלישה לישראל כעבור תריסר שנים.
"סינוואר היה כבר אז הדמות החזקה בחמאס, אבל רק מעטים מחוץ לכלא ולשירותי המודיעין ידעו מיהו, ולכן שיחרורו לא היה כרוך במחיר תדמיתי לנתניהו. חלפו כמה שנים עד שעוצמתו התבררה. לעומתו ברגותי, שכלוא כבר 23 שנים בישראל בגלל אחריותו לפיגועים שבהם נהרגו חמישה ישראלים, הוא סלב בינלאומי, מקבילו הפלסטיני של נלסון מנדלה. ברגע שישוחרר הוא ילוהק מיד לתפקיד הפרזנטור של המדינה הפלסטינית, התקווה הגדולה לסיום מפעל הכיבוש, הנישול והאפרטהייד הישראלי בשטחים.
"נתניהו הקדיש את חייו לסיכול הקמתה של פלסטין העצמאית, הצליח בתבונה ועורמה להדוף את כל הלחצים לקידום 'פתרון שתי המדינות', והרעיון דעך והתייבש. עד שקם לתחייה מחדש בשבועות האחרונים, כשמדינות מרכזיות במערב מאסו בתמונות הזוועה מעזה והחליטו למרוד בגיבוי האמריקאי המוחלט לישראל. ההכרה בפלסטין נהפכה לבון-טון החדש, בדומה להכרה האירופית באש"ף בשנות ה-80, שהובילה בהדרגה להסכמי אוסלו.
"אבל כל סיפור זקוק לגיבור, ומחמוד עבאס מתקשה להיכנס לתפקיד, בהיעדר כריזמה או תמיכה עממית. הוא היה ונשאר יורשו האפור והלא פופולרי של יאסר ערפאת. גל ההכרה הנוכחי בפלסטין, לכאורה פסגת הישגיו הדיפלומטיים, תפס אותו לא מוכן ולא רלוונטי. ברגותי מייצג דור אחר, רקורד מוכח של מנהיג 'ההתנגדות', הכרה בינלאומית ודימוי מוכן של מנדלה החדש. אם ישתחרר, יתייצב מיד כיריבו הראשי של נתניהו בעולם.
"נתניהו ימשיך לסכל את העסקה שתשחרר מהכלא את מנהיג פלסטין העתידית, ואת המחיר ימשיכו לשלם החטופים המעונים והאומללים במנהרות חמאס."
(אלוף בן: "ביום שברגותי יסמן 'וי", "אל-ארצ'", 12.8.25)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-08-12/ty-article-opinion/.premium/00000198-98be-d461-afba-baff84110000
מר אלוף בומשטיין-בן, אתה אלוף באשליות. אם התקווה שלך היא שחרור ברגותי, הרוצח הסדרתי, פושע המלחמה, מייסד ארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של אל-אקצה", ארגון שהטרים את החמאס וביצע את הטבח בקיבוץ מצר, אבוי לערבים שיעמוד בראשם, וכמובן לנו.
העובדה שלאחר הטבח במצר של השוה"צ בו נרצחה גם אם עם שני ילדיה, המשיך חיים אורון-ג'מוס, חברו הטוב של ברגותי, מייסד ארגון הרצח הג'יהאדיסטי, להתרועע איתו ולבקר אותו בכלא (קודם ניגב איתו חומוס ברמאללה) וחברו השני עמוס קלויזנר-עוז נתן לו ספר במתנה. מראה רק על עיוורון מוחלט והיעדר הומניזם.
https://x.com/Haaretz/status/1955170842112884848?t=qnTiEheXaUdTWr2JlOOs-Q&s=03
גם אשלייה פוליטית וגם חוסר הומניזם. הג'יהאדיסט ברגותי יביא את האזור כולו למרחץ דמים גדול עוד יותר.

זכריא זביידי מודה: "כל המאבק הפלסטיני היה חסר תועלת"
המחבל זכריא זביידי, שוחרר בעסקת החטופים האחרונה, ואמר בריאיון ל"ניו יורק טיימס" חודשיים אחרי שחרורו כי על הפלסטינים לשקול מחדש את הכלים שלהם במאבק לעצמאות.
בכתבה מתואר זביידי כמי שהיה סמל למאבק הפלסטיני בישראל. בין השאר, הוא פיקד על גדודי חללי אל-אקצא בימי האינתפיאדה השנייה, פרש ועבר לנהל תיאטרון, נכלא לאחר עשור כששב לטרור, ברח מכלא גלבוע דרך מנהרה – ונתפס ונכלא שוב כחודש לאחר מכן. אלא שכעת, נכתב, זביידי הפך לסמל למשהו אחר: "תחושת חוסר תקווה" שממלא את הפלסטינים.
בריאיון אמר זביידי שהוא מרגיש שחייו כפעיל טרור, ראש תיאטרון וגם כאסיר התבררו בסופו של דבר כ"חסרי תועלת." לדבריו, "שום דבר מזה לא עזר להקים מדינה פלסטינית – וייתכן שלעולם לא יעזור." לדברי זביידי, "עלינו לשקול מחדש את הכלים שלנו. ייסדנו תיאטרון, ניסינו התנגדות תרבותית – מה זה עשה? ניסינו גם את הרובה, ניסינו לירות. אין פתרון."
זביידי מציג מבט מפוכח על כך שבכל חזית – האסטרטגיה הפלסטינית נכשלה. לדבריו, כשיצא מהכלא גילה שרצועת עזה הושמדה על-ידי ישראל. הוא גילה גם שחלקים גדולים מג'נין, עיר הולדתו, הרוסים ומרוקנים מאוכלוסייה בעקבות הפשיטות הישראליות נגד קיני הטרור. ביתו שלו נמצא באזור שצה"ל סגר, ובנו בן ה-21 נהרג בתקיפה ישראלית בטובאס. "אבל מה הפתרון? אני שואל את השאלה הזו בעצמי," אומר כעת זביידי.
זביידי טוען כי זו אחת התוצאות שמדגימות את המכשול שעימו מתמודדים הפלסטינים – בין אם הם מתנגדים לישראל "בדרכי שלום או אלימות": גם האינתיפאדה נכשלה, וגם הרשות הפלסטינית נכשלה; לטענת זביידי, מאחר שישראל "חזקה מדי מכדי להביס אותה באלימות, ואנוכית מכדי לתגמל שותפות פלסטינית אמיתית." הוא הוסיף: "אין פתרון של שלום ואין פתרון צבאי. הישראלים לא רוצים לתת לנו כלום."
"אי אפשר לעקור אותנו מכאן," הוסיף זביידי. "ואין לנו גם כלים כדי לעקור אותם." לדבריו, כעת הוא מתחיל ללמוד לדוקטורט באוניברסיטת ביר זית – שהוא מקווה שיעזור לו להבין טוב יותר את מורכבות הסכסוך. נושא הדוקטורט, סיפר ל"ניו יורק טיימס", הוא "לימודי ישראל".
https://www.ynet.co.il/news/article/ryygkk00dgg
בכל זאת זביידי הרוויח מהתקפת החמאס. הוא עצמו שוחרר מהכלא. ועכשיו אנחנו רק סקרנים מה חושבת על כך אהובתו המשומדת שהתאסלמה בשבילו – טלי פחימה?
ואני חוזר בפעם האלף. יש לחוקק חוק שכל מחבל המשוחרר בעסקת מיקוח יחזור לרצות את עונשו כשיגיע לידי כוחות הביטחון. אי קבלת חוק כזה הוא אולי אחד המחדלים הגדולים ביותר של בנימין זאב הלוי-מיליקובסקי-נתניהו.

ביקורת חריפה של השופט אלרון
על גזר דין מקל למטפלות שהתעללו בנכה עיוור
שתי נשים מטפלות במעון לאנשים עם מוגבלויות התעללות בנכה 100% שסובל מעיוורון, שיתוק מוחין ואפילפסיה. יום אחד הקורבן השמיע צעקות ובתגובה לכך אחת המטפלות תחבה לו כדור נייר שהכינה לפה, שיפסיק להפריע להוד מעלתה. במאמצים גדולים הוא הצליח לפלוט את הכדור החוצה מפיו, או אז שבה המטפלת המרשעת ותחבה לו שוב את כדור הנייר, ושוב הוא ניסה לפלוט אותו. היא הבינה שבלי מאמץ נוסף זה לא יעבוד אז היא הידקה את כדור הנייר בחוזקה. החברה שלה הגיעה להעביר איתה את הזמן והן ציחקקו להנאתן, צילמו את הקורבן האומלל שלהן. בהמשך גם הדביקו לו את כדור הנייר לפה בדבק נייר ליתר ביטחון.
בית המשפט המחוזי גזר את דינן של המתעללות ל-9 חודשי עבודות שירות בלבד, ואחת מהן אף עירערה לבית המשפט העליון על גזר הדין המחמיר לטעמה.
השופט אלרון דחה את הערעור וביקר בחריפות את גזר הדין של בית המשפט המחוזי וקבע כי אירוע כזה צריך להסתיים בעונש מאסר של 3 שנים לפחות:
מכל האמור עולה מסקנה אחת ויחידה: תקלה נפלה תחת ידיו של בית המשפט המחוזי – מן הראוי היה כי המערערת, וחברתה, תרצנה עונש מאסר משמעותי של מיספר שנות מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. לא היה מקום לקבוע מתחם ענישה כה מקל, וכמובן שלא היה כל מקום לגזור את עונשה בקצה התחתון של המתחם שנקבע, משל לזכותה ניצבות נסיבות מקלות באופן יוצא דופן. לא למותר להוסיף, כי בית המשפט המחוזי, במסגרת קביעת העונש בגדרי המתחם, ציין נימוקים לקולה ולחומרה. בכל זאת בחר, וגם בכך שגה לטעמי, למקם את עונשה בקצה קצהו התחתון של מתחם העונש ההולם אשר נקבע.
עלינו להשמיע מסר חד וברור – עונש של 9 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות בגין מעשים שכאלו, אינו משקף את חומרת המעשים; את עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים; או את המסר העונשי הנחרץ שצריך לצאת מידי בתי המשפט. מאחר שלא הוגש ערעור מצד המדינה, ידינו כבולות במקרה זה על פי דין (ראו: סעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982) ואין אנו יכולים להחמיר בעונשה של המערערת. אחרת, לא היה נגזר עליה עונש מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, אלא עונש של 3 שנות מאסר מאחורי סורג ובריח לפחות."
https://x.com/kirshmohel/status/1954831044651209129
השופט יוסף אלפריח-אלרון זוכה לביקורת רבה בשל הגישה המשפטית שלו המנוגדת ליצחק גולדפריינד-עמית, והנה בלי קשר לפוליטיקה פסק דין הראוי לציון. הגיעה העת להגן על קשישים וחסרי ישע יותר מאשר על פוליטיקאים.

ואלה שמות בני ישראל
הרקדן חיים פרשטיין יליד בריה"מ הופיע בתוכנית "רוקדים עם כוכבים" וגולל את סיפור בנו שהביא מפונדקאית בארה"ב ביחד עם בן זוגו אלירן זינו. הבן עבר התעללות מזוויעה בגן.
המעניין הוא ששני אבותיו נתנו לבנם את השם: ניל.
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/bkswiz1hll
ושוב אנו רואים דוגמה לישראלים-יהודים הנותנים לבנם שם גאלי-אירי, ולא שם עברי-יהודי.
מה אומרת האופנה הנפוצה בארץ להעניק שמות גאלים-אירים? מה זה אומר עלינו ועל התרבות הישראלית-יהודית-עברית?

הסיבה לאמברגו הנשק של גרמניה על ישראל
יואכים-פרידריך מרטין יוזף מרץ, קנצלר גרמניה, מסביר בראיון את הגורמים להחלטתו להטיל אמברגו נשק על ישראל: קמפיין פומבי של בכירים לשעבר במערכת הבטחון בישראל והטלת ספק של הרמטכ"ל זמיר לגבי המבצע בעזה.
"אני רואה למשל שלרמטכ"ל עצמו יש ספקות אם הפעולה הזו חכמה. אני שומע ורואה שכמה מאות עובדים לשעבר במודיעין ובמערכת הבטחון של ישראל מוחים בפומבי נגד המדיניות הזאת, לכן זה גם משפיע כמובן על הדעה שלי במידה מסוימת."
https://rotter.net/forum/scoops1/911363.shtml
כלומר יותר מאשר האוייב והחרם הערבי, לשעברים במערכת הביטחון בתוספת מדליפים מישיבות הקבינט הם הם הגורמים לאמברגו נשק על ישראל.
זמן רב לפני ה-7 באוקטובר ציטטתי וחזרתי וציטטתי את המרשל פרדיננד פוש, מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, שאמר, כי הרצון לנצח הוא התנאי לניצחון. "Victoir, c`est la volonte"
לפרוטסטנטים נראה שיש רצון לנצח את נתניהו, ומזה נובע הרצון להיות מובס ע"י החמאס.

תומך החמאס אהוד אנגל-עין גיל מכחיש שואה
בעזה אין רעב? גם "הגטו היה מלא כל טוב"
גטו ורשה. איך מפריכים טענות על רעב? למשל, מחלקים סוכריות לילדים ומצלמים להוכחה. כך פעלו הנאצים בגטו ורשה. ובעזה?
גטו ורשה. איך מפריכים טענות על רעב? למשל, מחלקים סוכריות לילדים ומצלמים להוכחה. כך פעלו הנאצים בגטו ורשה. ובעזה? צילום: ארכיון תצלומים, יד ושם,
הכחשה מס' 1: "אין רעב בעזה." הכחשה מס' 2: "יש בעזה מספיק אוכל לכולם, אם יש שם רעבים זה בגלל שחמאס גונב את רוב האוכל כדי למכור אותו ביוקר." הכחשה מס' 3: "כל התמונות של רעבים בעזה הן פייק-ניוז, תעמולת זוועה של חמאס ועבודה של AI". הכחשה מס' 4: "יש מספיק מזון בעזה, אבל החזקים לוקחים את הרוב ולחלשים – החולים, הזקנים, הנכים, הנשים והילדים – לא נשאר". הכחשה מס' 5: "רעב בעזה? אף אחד שם לא רעב, הם שמנמנים ובריאים, הכול קשקוש, שקר ועלילת דם בזויה."
הגטו מלא כל טוב. "המבריחים היהודים עשו שותפות עם המבריחים האריים והיוו צד אחד, ועשו קנוניה עם השומרים הגרמנים והשוטרים הפולנים והיהודים מצד שני – והגטו היה מלא כל טוב. היוקר לא הפחיד שום איש: מי שהיה לו כסף במזומנים בימי השלווה או מי שמרוויח די מחייתו (גם כאלה לא חסרו, אם כי מיספרם היה מועט) שילמו כמה שנדרש מבלי לשים לב אל המחיר המופקע."
מי כתב את זה? מכחיש-רעב גרמני, או פולני? לא, הציטוט לקוח מיומנו של המחנך והעסקן הציוני חיים אהרון קפלן, בהתאמות קלות של העברית לשפה עכשווית ("מגילת יסורין: יומן גטו ורשה", הוצאת עם עובד).
במילים אחרות, גם שנתיים וחצי לאחר ריכוז יהודי ורשה וסביבתה בגטו מוקף חומות והרעבתם השיטתית, שגרמה למותם של 80 אלף מרעב ומחלות; ולאחר גירוש ורצח רוב תושבי הגטו באקציה הגדולה – עדיין נותרו בגטו יהודים עשירים ואפשרות לאגירת מזון ומים לחודשים רבים. כדאי לחשוב על זה לפני שטוענים שבעזה אין רעב.
(אהוד עין גיל, "בעזה אין רעב? גם 'הגטו היה מלא כל טוב'." "אל-ארצ'", 10.8.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-08-10/ty-article-opinion/.premium/00000198-93e0-dff4-a39e-bbfb43e40000
הבנתם? האקטיביסט הפרו-איסלמי הוותיק עוד מתקופת "מצפן" אהוד אנגל-עין גיל, משווה בין הרעב בעזה לרעב בגטו ורשה בשואה. עצם ההשוואה היא הכחשת שואה ותמיכה בשואה חוזרת ליהודים.
היהודים מעולם לא החלו מלחמה נגד גרמניה במטרה להשמיד גרמנים. הגרמנים הם שפתחו במלחמה נגד היהודים במטרה להשמדתם. ולכן גם ריכזו אותם בגטאות בדרך להשמדה והרעיבו אותם. היהודים בעצמם הבריחו לגטו אוכל.
ישראל עשתה תקדים בהיסטוריה של המין האנושי. בפעם הראשונה בהיסטוריה ישראל סיפקה לאוייב שהתקיף אותה במטרה להשמידה בעיצומה של מלחמה – מזון תרופות ודלק. שום מדינה לא עשתה כן. בריטניה וארה"ב לא העלו על הדעת לספק מזון תרופות ודלק לגרמניה הנאצית או ליפן.
אם המזון שנכנס חינם לעזה אינו מגיע לעזתים זה רק בגלל החמאס, הארגון בו הם בחרו ובו הם תומכים, שבוזז מהם את האוכל ומוכר ביוקר, ואינו מתיר להם להסתתר במנהרות במטרה שימותו והמוות והרעב ישמשו לו כלי פוליטי.
ההשוואה המרושעת בין גטו ורשה לעזה לא רק שאינה נכונה, אלא היא משום הכחשת שואה ותמיכה בחמאס. על אנגל-עין-דור אין להתפלא. כל חייו מוקדשים לתמיכה בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי במסווה של "סוציאליזם"

טייס מצרי לשעבר בפודקאסט ''אלקטריק'': תפקידה של עזה מבחינת קהיר הוא לשמר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהתיש את ישראל כחלק מתפיסת ביטחון כוללת
מתוך הפודקאסט האנטי-ישראלי "אלטריק" שבו התארח טייס מצרי לשעבר לשיחה על "מבול אלאקצא" ומלחמת ישראל בעזה.
שאלה לטייס: למה מצרים לא פותחת את מעבר רפיח?
מצרים חוטפת על כך ביקורת חריפה בעולם הערבי – אבל התשובה שלו חושפת אסטרטגיה מצרית עמוקה ומכוונת:
תפקידה של עזה, מבחינת קהיר, הוא לשמר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהתיש את ישראל – כחלק מתפיסת ביטחון כוללת.
אין רצון להגיע להסדר מדיני – מסיבות פוליטיות פנימיות, אבל גם כדי להמשיך להעסיק את ישראל.
ישראל יכולה "להילחם עד העזתי האחרון" – כל עוד נשמרת האפשרות ל"התנגדות".
מצרים עדיין רואה בישראל אוייב – לא שותפה להסכם שלום.
וזה, למרות שישראל סייעה לצבא המצרי במאבק נגד דאע״ש בסיני – בזמן שמצרים ניצלה את חוסר היציבות להכניס כוחות משוריינים לשטח, והטייס אף מדגיש:
"לישראל אין עומק אסטרטגי – וצריך לשמר את המצב הזה כדי להשאיר אותה פגיעה וחלשה."
https://rotter.net/forum/scoops1/911192.shtml
יש לזכור טוב טוב את העובדה הזו שמצרים (כמו גם קטאר) אינה מתווכת הוגנת, אלא מדינה שהאינטרס שלה הוא שעזה תקיז תמיד את דמה של ישראל כדי שתישאר חלשה ופגועה עד שתיכבש ע"י הערבים.

ציפורה חוזרת לפוליטיקה? לכו לשביתה!
ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר חוזרת לבמה הפוליטית והפעם כמה מפתיע לא כרוויזיוניסטית ז'בוטינסקאית הקוראת יא ברעכן! כן לשבור את ההסתדרות, אלא דווקא כמנהיגת פועלים. היא פונה לראש ההסתדרות: ארנון בר דוד (מישהו יודע את שמו המקורי?) ואומרת לו: זה הזמן להשבית את המשק!
https://x.com/Tzipi_Livni
ואו. Jeszcze Polska nie zginęła פולניה עוד לא אבדה! קנאת פולניות? האם כפולנייה היא מאמצת עתה מקנאה את דמותה של רוזה לוקסמבורג החדשה?

ניסן שור – כמה אפשר לא לאהוב את ישראל? בחופשה באיטליה לא פגשתי אנטישמיות, אלא אהבת ישראל. זה לא פחות חולני.
כתב "הארץ" ניסן שור, ממשפחת עולים מבריה"מ, חזר מלא רשמים מסיציליה:
כמה שבועות לפני שיצאנו לחופשה, כותב שור, שאל אותי הבן שלי: "אבא, שונאים אותנו בסיציליה?" האינסטינקט האבהי הוא כמובן להגן עליו מפני האמת. "מה פתאום? למה שישנאו אותנו?" השבתי. אך עצם השאלה שלו מגלמת בתוכה את הטרגדיה של הזמן הנוכחי. ישראל הולכת והופכת למוקצית מחמת מיאוס, מדינה שלמה שהיא פרסונה נון גרטה. כל טיסה לחו"ל הופכת בהתאם לנחיתה מאחורי קווי האוייב. האינסטינקט הישראלי, היהודי, הוא "העולם כולו נגדנו," והנה מתגשמות כל החרדות. אין פיסת אדמה שהיא בטוחה עבורנו, כבר במונית מהשדה, כשהנהג שאל מאיפה אנחנו מגיעים. תהיתי אם לומר "תל אביב" או "ישראל". "יזראל," ליחששתי, והוא, במקום להמטיר קללות, הגיב ב"וואו, יזראל. איי לאב יזראל," וסימן לייק עם האגודל למעלה. סימנתי לו לייק בחזרה ועשיתי את עצמי כאילו שאני מנמנם.
כשהגענו אל האייר-בי-אנ'-בי, קיבל את פנינו עובד משק חייכן. הוא שאל מאיפה אנחנו. אני שיניתי נושא: "מאיפה אנחנו? מאיפה אתה?" הוא אמר מאוריציוס. אמרתי: "וואו, מאוריציוס. איך מזג האוויר במאוריציוס?" הוא ענה שחם שם והתעקש שוב: "מאיפה הגעתם אלינו?" היססתי, גימגמתי, ובסוף עניתי בלחש: "ישראל." התכוננתי כבר לגרוע מכל – התפרצות אלימה, השפלה פומבית, עונש קולקטיבי, גירוש מגן העדן הסיציליאני. אבל גם הוא, במקום לקלל ולגדף ולשנוא ולרסס גרפיטי אנטי-ציוני על פרצופנו, חייך חיוך רחב ופניו נאורו: "אהההההה יזראל. איי לאב יזראל. ג'וּז אר דה צ'וזן פיפל."
לזה לא ציפיתי. הוא ליטף את ראשו של בני ולחץ את ידי כאילו שאני שגריר ישראל בסיציליה. "יו קיפ אפ. טֶל יור פרנדז אין יזראל, דיי אר דה בסט." בעודנו מדברים ומגיעה הבעלים של המקום. "יזראל? וונדרפול! וונדרפול! "אול יזראליז אר סו ביוטיפול אנד סמארט."
"יזראליז הב סו מני טאלנטס. איי וונט טוּ קאם טוּ תל אביב נקסט סאמר," הוסיפה בעלת הבית, ועובד המשק התערב שוב בשיחה: "ג'יזס לאבז יוּ." טוב, הבנו. והבעלים הוסיפה: "ווי לאב יזראל. יוּ הב טוּ ווין דה וור. יוּ קיל תֶ'ם. יזראל איז דה לייט אוף דה ווסטרן וורלד." אולי שתשלח את הילדים שלה להילחם במלחמה? מה היא רוצה ממני? הלכתי לבריכה.
כמה ימים אחר כך הגענו לסניף של H&M בפלרמו. הוריתי לבן שלי לא לדבר עברית בקול רם. מובן שהוא לא הקשיב. הוא קרא לי מהעבר השני של מחלקת הילדים: "אבא, אני רוצה חולצה של מיינקראפט." מוכרת, אישה כבת 35, ניגשה אלינו ושאלה באיזו שפה אנחנו מדברים. אמרתי "עברית" והיא מיד אמרה, בקול נלהב: "או מיי גאד. איי ניוּ איט. יוּ גאייז אר גרייט." לקחתי את הבן שלי וברחתי משם.
אבל מה עם הג'נוסייד? כן? לא? פשעי מלחמה? שמעתם על זה משהו? איפה המצפון שלכם?
בשלב הזה כבר הקפדנו ללכת בראשים שפופים, ברחובות צדדיים, דבוקים לצדי הדרך, שרק לא ישגיחו בנו. ביקשתי ממשפחתי לפנות אלי באנגלית או בעברית חרישית-חרישית, שאף אחד לא יוכל לשמוע, רק שלא יידבקו אלינו שוב. לא מעוניינים ברומנטיזציה הפילושמית שיש לה דימוי יהודי שלא קשור למציאות. זכותי להיות אדם פרטי שלא מייצג את הממשלה והמדינה? הזכות הזאת נלקחה ממני בגלל ביבי וחבורת המופרעים הקיצונים שלצידו. ועל זה אני לא סולח ולא שוכח.
בקשה כנראה מופרכת: אל תאהבו אותנו, אל תשנאו אותנו, פשוט תעזבו אותנו בשקט.
(ניסן שור, "מה עשינו שזה מגיע לנו?" בדיגיטל: "בחופשה באיטליה לא פגשתי אנטישמיות, אלא אהבת ישראל. זה לא פחות חולני", "אל-ארצ'", 7.8.25).
https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/badculture/2025-08-07/ty-article-magazine/.highlight/00000198-7e2d-d8b5-a5fd-7fbd7a090000
מדהים כמה שינאה עצמית צריך כדי לתעב את אלה שאוהבים אותנו ולא שונאים, ולקרוא לאהבת ישראל "משהו חולני." כאילו שלא ידענו שבעיתון "הארץ" אוהבים ומכבדים רק את אלו ששונאים אותנו, ושונאים את אוהבינו, ואם לא נבטא זאת בעיתון יש סיכון שנפוטר.
[אהוד: עיתון הארץ הפך להיות בחלקו הגדול עיתון של מופרעים].

דוד גורביץ' – עקרון היסוד של הישראליות: מוות
ד"ר דוד גורביץ' יליד בריה"מ מתנאה בעצמו כ"חוקר תרבות ותקשורת". במאמר ב"הארץ" הוא מתנאה במה שגילה במחקריו הרבים. ומה הוא גילה? הוא גילה תגלית מדהימה. "עיקרון היסוד של הישראליות: המוות!
"תחושת הקורבניות הפעילה של הישראלים מלכדת את השורות ומצדיקה את מעשי האלימות והנקם שנעשים בשמה," קובע גורביץ', "הילד הפלסטיני חדל להיות ילד. התינוק נהפך לבכור שטן: תינוק שייהפך למחבל או יוליד מחבל חדש "נקמת ילד יהודי עוד לא ברא השטן" – ונקמת ילד פלסטיני? השטן עובד בעיקר בשירות הנקמה היהודית,
"סוגיית הילדים המורעבים בעזה, שישראל מתנערת מאחריות לגורלם, אף כי היא עצמה חוללה את הזוועה בעצם הניהול הכושל של הסיוע ההומניטרי לעזה – אינה מטרידה באמת ציבורים רחבים במדינה. את הסיסמה 'מוות לערבים' צרחו בריונים יהודים בנס ציונה כשביקשו לעשות שפטים בח"כ איימן עודה, שהיה נצור במכוניתו בהפגנה. ואם כבר מוות לערבים – על אחת כמה וכמה לתינוקות שלהם. הגיוני.
"גם הליברלים מפרידים בין דם ילד יהודי לדם ילד עזתי? בגלל נרטיב הקורבניות, שמגדיר את הישראליות בתמציתה. האדישות לחיי אדם, כאשר מדובר בחיי תינוקות פלסטינים, היא גם נחלת 'הנאורים' והמתונים, ולא רק נחלת הימין הסהרורי.
"הציבור המרכז-שמאל ליברלי, שותף (בלא-מודע שלו) לסיפור המכונן של הלאומיות הישראלית – וסיפור זה שייך לנרטיב הקורבניות, שמגדיר את הישראליות בתמציתה. מדובר בקורבניות נצחית שחושלה לאורך ההיסטוריה ואינה ניתנת לשינוי כלל. קורבניות פעילה זו מלכדת את השורות ומצדיקה את מעשי האלימות והנקם שנעשים בשמה. 'קהיליית המלחמה' הישראלית, הפועלת כך מראשית הציונות, ניצבת אפוא לקרב נצחי מול עמלק הנאצי/פלסטיני, ולפיכך אין לה ברירה אלא להתגונן ולנקום נקמה איומה ונוראה באויבים העומדים עליה לכלותה. מצב זה אפשרי רק אם אתה עושה דה-הומניזציה מוחלטת לילד הפלסטיני: הילד חדל להיות ילד. התינוק נהפך לבכור שטן: תינוק שייהפך למחבל או יוליד מחבל חדש.
"טראומת השואה כמובן ממסגרת אותו. גם השמאל עושה זאת. עוד חוזר הניגון ואיתו הסיסמה 'לעולם לא עוד' – אך מי שטוען אותה גם מצדיק אלימות קיצונית מול חסרי ישע (תינוקות עזתיים). ובכך הוא מאבד את האנושיות שבו ופועל כאוטומט המונע על ידי שנאה עיוורת ואידיאולוגיה קורבנית הרסנית. אידיאולוגיה זו מסוכנת לישראל, משום שהיא מקדשת את ערך ההקרבה והמוות ורואה בו עקרון יסוד של הלאום הישראלי."
(דוד גורביץ' "עקרון היסוד של הישראליות: מוות", "אל-ארצ'", 29.7.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-07-29/ty-article-opinion/.premium/00000198-567f-d843-af99-d67f06d40000
הבנתם? כמה חולניות צריך כדי לקבוע שעקרון היסוד של הישראליות זה ה"מוות", ולא ההיפך: להינצל ממוות. כמה חולניות היא לקבוע כי העם היחידי המאוים בהשמדה ע"י אויביו רואה את המוות כעיקר, ולא את החיים. האם "החוקר" גורביץ' לא שמע מעולם את דברי מנהיג החמאס מוחמד דף שאמר אנחנו המוסלמים אוהבים את המוות לאללה, והישראלים אוהבים את החיים ולכן ננצח אותם?
https://palwatch.org/page/6705
האם "החוקר" ד"ר גורביץ' כל כך פיליסטיני שאינו מבין את המציאות? או שהוא סתם חנפן הרוצה לזכות בסימפטיה ע"י הכפשת ישראל? זה כמובן לא יעזור לא כי למרות תמיכתו בחמאס הוא מחויב לרצוח גם אותו כיהודי. ולבסוף דוד גורביץ' יליד בריה"מ עוד עלול לגלות ב"מחקרו" שגם סוניה גורביץ' ילידת בריה"מ, אהבה את המוות כשברחה וצעקה: "ירים ירים אני נשכבת באופן אבטמטי"... הנה ראו וצחקו מדוד גורביץ, ומסוניה גוריץ' במערכון הקלאסי האלמותי "תקרית גבול" של אורי זוהר דז'אדק-זוהר-הלוי, וישעיהו (שייקה) גולדשטיין-אופיר:
https://www.youtube.com/watch?v=5aXBoVbfhKQ
חבל רק ש"החוקר" ד"ר דוד גורביץ' לא מכיר אותו כי היה אז בבריה"מ. כמה עלוב ומגוחך ד"ר דוד גורביץ' כ"חוקר תקשורת ותרבות" לעומת "החוקר" מוחמד דף שללא כל השכלה חקר טוב יותר את התקשורת והתרבות הישראלית, וגילה שהעיקר אצלה הם החיים, ולא המוות.

העדר בפעולה: נתניהו קפץ, כולם קפצו אחריו
כתב "הארץ", היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי, עודה בשאראת, מגלה בהיסח הדעת את כוונותיו האמיתיות.
"חבל שאין ביכולתי לגלות מה מתרחש בראש של כבש שקופץ בכניעה ואולי בהתלהבות בעקבות הרועה וכלבו הנאמן," שואל את עצמו בשאראת, "האם מדובר בחיקוי עיוור של המנהיג? בישראל של היום, אפשר לשים את השם 'נתניהו', או 'ביבי'. כולם מחכים למוצא פיו. 'ביבי אמר לא להכרה הצרפתית במדינה פלסטינית,' והנה הראשון שקופץ למלכודת, איך לא, הוא יאיר לפיד, אחריו בני גנץ, ובהמשך כל המי ומי באופוזיציה. בנושאים העיקריים אין הבדל בין הניצים. הנה בעניין ההכרה במדינה פלסטינית יש תמימות דעים בין לפיד, נתניהו ובצלאל סמוטריץ'. גרוע מזה, הלפידים למיניהם תוקפים את נתניהו מימין, למה בכלל איִפשר לנשיא צרפת להגות רעיון כזה. השאלה המייסרת היא, מי יעמוד לצד כוחות השלום, שהם הדובדבן שבקצפת, מכל הבחינות – הניתוחים המעמיקים של המצב הקיים והדרך לצאת מהברוך. כוחות אלה נשארו, כמו שאמר טארק בן זיאד, 'כמו יתומים שמסובים אל שולחן המנוולים,' בלי שום משענת. הנה ח"כ עופר כסיף, על דבריו החכמים, המבוססים על ידע היסטורי מעמיק, מוקצה מחמת מיאוס. ברוכים הבאים לעידן טלי גוטליב."
(עודה בשארת, "העדר בפעולה: נתניהו קפץ, כולם קפצו אחריו", "אל-ארצ'" 28.7.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-07-28/ty-article-opinion/.premium/00000198-4b50-d904-abb8-df72e9630000
בהיסח הדעת מוציא בשאראת באופן פרודיאני את כונותיו כשהוא נזכר בטארק בן זיאד.
טַארִק בִּן זִיאַד נודע בהיסטוריה של ספרד כטַארִק אל-טוארטו (טַארִק בעל העין האחת), היה מוסלמי ברברי ומנהיג צבאי מבית אומיה, אשר הוביל את כיבושה של היספניה הוויזיגותית בשנת 711 לספירה, תחת הוראתו של הח'ליף, וליד הראשון, מבית אומיה. ב-29 באפריל 711 נחת צבאו של טארק בגיברלטר (השם "גיברלטר" מגיע מהשם הערבי "ג'בל טארק", אשר פירושו: ההר של טארק, או בנוסף, גיבר טארק, אשר פירושו: סלע טארק). טארק הורה לחייליו לשרוף את ספינותיהם מיד כאשר הם מגיעים לאיבריה. בעת הגעתו לגיברלטר, היו לטארק 12,000 חיילים בעוד שלאויביו היו 100,000.
לפי ההיסטוריון המוסלמי בן המאה ה-17 אל-מקרי, עם נחיתתו בגיברלטר נשא טארק בפני חייליו את הנאום הבא, הידוע מאוד בעולם המוסלמי:
"הו אנשים! לאן תוכלו לברוח? הים מאחוריכם, האוייב מלפניכם. אין דבר בשבילכם, בשם אללה, מלבד האמת וכוחה של אישיותכם."
הצבאות המוּרים, תחת טארק מפקדם, שטפו את היספניה, ובקיץ של שנת 711 נחלו ניצחון מכריע כאשר המלך הוויזיגותי רודריק הובס ומת ב-19 ביולי, בקרב גואדאלטה. טארק נעשה מושל היספניה. רק ב-1492 הצליחו הספרדים לסלק את הכיבוש הערבי-מוסלמי, ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות-מוסלמיות.
מוזר שדווקא עודה בשארת היווני-נוצרי שולף את חלום החמאס לכבוש מחדש לא רק את ארץ ישראל, אלא גם את אל-אנדלוס (אגב חפשו באינטרנט כמה מסעדות ומקומות בילוי נקראים בארץ אל-אנדלוס) בשעה שכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (היום רק 13 מיליון קמ"ר) היו כולם נוצריים, וכיום לא נותרו בהם כמעט נוצרים. אבל עובדה, זה יצא לו מהתת מודע.

הודעת מקרון כנקודת פתיחה,
לא ל"השמדת ישראל" אלא לתקומתה המחודשת?
כתב "הארץ" דימיטרי שומסקי מפנטז:
הודעת נשיא צרפת, עמנואל מקרון, שמדינתו תכריז על הכרה במדינה פלסטינית בעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר, עוררה זעם בקרב הימין הישראלי. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אמר כי צעד זה "מתגמל טרור" שישמש "נקודת פתיחה להשמדת ישראל." וראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט קבע כי הצהרת מקרון היא "החלטה מבישה שתושלך לפח האשפה של ההיסטוריה," וש"הכרה במדינה פלסטינית אחרי טבח 7 באוקטובר היא ... מפולת מוסרית (ו)פרס על רצח המוני."
ואולם המשמעות המדינית והמוסרית של הודעת מקרון הפוכה בתכלית. החזון המדיני הכולל שמקרון שואף לקדם מבוסס על עקרון חלוקת המרחב בין הירדן לים התיכון בין שתי מדינות לאום, על יסוד הכרה הדדית בזכויות ההגדרה העצמית הלאומית של היהודים הישראלים והערבים הפלסטינים.
לעומת זאת, החזון התיאולוגי-הפוליטי הנציונל-איסלאמיסטי של חמאס, שבשמו יצאו מרצחיו לטבוח בישראלים ב-7 באוקטובר, הוא מחיקת מדינת ישראל והקמת מדינה פלסטינית תחתיה. המדיניות של מקרון לא זו בלבד שאין בה כדי "לתגמל" את חמאס על הטבח, אלא שהיא מתנגשת באופן ערכי ותכליתי עם חזון העיוועים הרצחני של הארגון.
בעוד השמדת ישראל היא התכלית האולטימטיבית ארוכת הטווח של חמאס, מטרת הביניים שלו היא מלחמת-דת בלתי פוסקת בישראל, ובה מסר סמלי וקבוע לקהילה הבינלאומית שעיקרו: קיום מדינת ישראל על אדמת פלסטין הקדושה ואל-קודס בירתה הוא בלתי לגיטימי.
הודעת מקרון היא קריאת תיגר על השקפת העולם החשוכה והרצחנית של חמאס ועל השקפת העולם החשוכה והרצחנית של הימין. יש דמיון תיאולוגי-פוליטי בין חמאס לימין הלאומני-הדתי היהודי: כמו חמאס גם נתניהו, לוין, בנט ודומיהם דבקים בדרך של עימות תיאולוגי-מדיני מתמיד, על יסוד עקרון הדה-לגיטימציה של הזכויות המדיניות הלאומיות של העם השכן, ובלבד שפתרון חלוקת המולדת לא יתממש לעולם. משום כך הודעת מקרון היא קריאת-תיגר הן על השקפת העולם החשוכה והרצחנית של חמאס, והן על השקפת העולם החשוכה של הימין הישראלי. ככל שמאחורי הזכויות הלאומיות המדיניות של הפלסטינים יתייצבו עוד מעצמות־מערב מובילות, תסייע שאלת פלסטין להעלאת קרנו של עולם הערכים והמושגים של הנאורות, ההומניזם והשוויון. במובן זה לפחות עשויה ההודעה של מקרון לשמש אכן כ'נקודת פתיחה'. אך לא ל'השמדת ישראל' אלא לתקומה המחודשת של ישראל הלגיטימית לצד מדינת פלסטין ובמסגרת קהילה בינלאומית טובה יותר וצודקת יותר.
(דימיטרי שומסקי, "הודעת מקרון כנקודת פתיחה, לא ל'השמדת ישראל' אלא לתקומתה המחודשת", "אל-ארצ'", 27.7.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-07-27/ty-article-opinion/.premium/00000198-4bb3-d828-a5bc-cff383d90000
הבנתם? מדינה פלסטינית תהיה נאורות, הומניזם, ושוויון? הצחקת אותנו.
שומסקי טועה ומטעה כבר בעצם השוואתו את החמאס לימין הישראלי. הימין הישראלי אינו שואף לכבוש את צרפת ולהקים בה חליפות מוסלמית. החמאס מחויב באמנתו לא רק לחיסול מדינת היהודים והשמדת היהודים, אלא גם לחיסול צרפת כמדינה נוצרית או חילונית. מכיוון שצרפת עד פואטיה במרכזה היתה תחת כיבוש ערבי-מוסלמי אדמתה נחשבת לאדמת וואקף קדושה לאיסלם ויש להחזירה לידי המוסלמים. ודוק: חמאס מחויב גם לחסל את המדינה הפלסטינית הקיימת כבר בעבר-הירדן.
אם מקרון מכריז שיש לפרק את החמאס מנשקו, אדרבא שישלח צבא צרפתי לעשות זאת בעזה. ורק אז ניתן יהיה להתייחס לדבריו ברצינות. ונניח רק נניח, שמקרון אכן יצליח יפרק את החמאס מנשקו, מה ימנע ממנו לשוב ולשלוט במדינה שיקים מקרון? הרי החמאס עלה לשלטון בדרך דמוקרטית? ונניח רק נניח שהחמאס לא ישלוט, אז מה בעצם ההבדל בינו לאש"פ? הרי אבא של מאזן חוזר ומכריז כי לעולם לא יכיר במדינת הלאום של העם היהודי כי אינו מכיר בקיומו של העם היהודי, היהודים הם טמאים ומטמאים, ותמיד יאבק לזכות השיבה על מנת להפוך את ישראל למדינה ערבית-מוסלמית. המופתי של אש"פ מוחמד חוסיין (מינוי אישי של אבא של מאזן) הרי חוזר על תעמולת החמאס שעל פי דברי מוחמד צריך להשמיד את כל היהודים כתנאי לגאולה:
https://youtu.be/__6iZlzwcF8?si=aFCwLs6GPwswlh12
ארגון הג'יהאד של אש"פ ("השהידים של הקצה" "כתאאב שוהאדת אל-אקצה") זהה לחלוטין לחמאס ואף הטרים אותו כשביצע את הטבח בקיבוץ מצר. אז לדבר על נאורות הומניזם ושוויון... באמת הצחקת אותנו. אי אפשר שלא להיזכר ב"נאור" עזמי בשארה הקומוניסט הנוצרי מכחיש העם הפלסטיני שהפך למרגל חיזבאללה ועתה משרת את אמיר קטאר שמתנאה לנאור וכתב ספר על הנאורות פרויקט שלא הושלם:
https://www.kibutz-poalim.co.il/page_53032?srsltid=AfmBOoo0jgg5Ab-hEdgos_c2WfBWfcOcBydjlFtoFilx1xsbxkZYmGO_
וכמובן גם על ההומניסט הנודע היטלר שהתנאה בעצמו: "אני הומניסט אדיר" –
bin so colossal human Ich
"היהודי לבדו אשם בכול." (פרידלנדר שאול, "שנות ההשמדה 1945-1939", ת"א 2009, עמ' 330-326).
נעמן כהן

שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005

שער ראשון: שירים מוקדמים
הרהור
הִרְהַרְתִּי.
חָפַצְתִּי לִסְלֹחַ.
לֹא אֵדַע מַדּוּעַ –
מָחָר אֶשְׁכַּח.

לוּ כָּעַסְתִּי
לוּ הָרְחוֹב צָחַק
לוּ לִבֵּךְ בָּכָה –
הָיִיתִי
אוֹמֵר לָךְ.
1961