בנם היחיד של נחום ודורה גוטמן

רותי רבת המרץ והכישרון

פעלה רבות לשימור מורשתו של נחום גוטמן

ולייסודו ולהפעלתו של מוזיאון נחום גוטמן

על כך עולם התרבות והאמנות בישראל

חייב לה תודה גדולה מאוד!

פרצופה המכוער, המעוות והמסוכן של חלק מהתקשורת הישראלית ניבט מהמרקע ונשמע שוב ושוב, פרצוף של בורות, של חוסר תבונה, של יחסי ציבור מופקרים, של תעמולה, של שירות האוייב, של החלשת המדינה מחד וסכנה למדינת ישראל מאידך, פרצופה המסוכן של חלק מהתקשורת המופקרת המייצרת לעיתים עלילות דם, נרטיב שקרי, מציאות מדומה, השתקה ושלילת חופש הביטוי בשם... חופש הביטוי.

חלק גדול מהעם נטש את התקשורת מהנדסת התודעה, מסרסת, מייצרת חזיונות שווא, מפיצת ארס ורעל, מעוות, מכזבת, מיישרת את המציאות לפי דעתה בלבד ואין בילתה.

חלק מהתועמלנים, בהם גסי רוח, חסרי כישורים בסיסיים אשר כל מהותם התבהמות, וולגריות, השפרצת הבל וריסוס שנאה, בורות מוכחת, זוכים להדהד את התעמולה על המרקע וברדיו, הטרגדיה הנוראית היא שיש להם צרכנים אשר עדיין מאמינים ללהג היוצא ממוחם החלול, המוסת, המהונדס.

בחלק גדול מהתקשורת ששלטה כאן מאז שוב העם למולדתו, מקצוע העיתונות התחלף באופן קיצוני, לא עוד דיווח אובייקטיבי כי אם יצירת מציאות מדומה המשרתת את הרעיון, את האדון, את החתר, לא עוד עיתונאות כי אם תעמולה נטו, תעמולה המאיימת על הדמוקרטיה, על חופש הביטוי, העסוקה בפרובוקציות קיצוניות בהפצת כזבים.

בשנים האחרונות, בעידן הרשתות החברתיות ובעידן האלטרנטיבה התקשורתית בדמות כלי תקשורת המזוהים עם הימין, מצאו עצמם כלי התקשורת הכתובה והמשודרת מאבדים את בכורתם, מאזיניהם וצופיהם השבויים נטשו אותם לטובת כלי תקשורת אחרים והם בלחץ, בלחץ נוראי.

הלחץ הזה גורם לאובדן עשתונות, להפרת האיזונים, להקצנת השיח, מייצר תופעות מסוכנות, חסרת אחריות ומופקרות, שוב ושוב מנצלים מציאות מורכבת ומאתגרת להתנגחויות, להרחבת השסע, לניפוץ המכנה המשותף הישראלי, לנרמול הדה לגיטימציה לממשלה נבחרת ברוב מובהק.

מייצרים שיח רעיל ומציבים בחזית דמויות חלולות במיוחד שכל מהותן הוא פרובוקציות, הפצת ארס, השחתה של כל שיח, דמויות שלכנותם אנשי תקשורת הוא העלבון הגדול ביותר למה שהיה כאן עד לא מכבר.

הפרובוקטיביים שמרכולתם היא התפרצויות זעם בלתי נשלטות, הסתה פושעת ופרועה, מופעי אימה של אלימות מילולית, סתימת פיות ללא בושה, זוכים למעטפת של הציבור הנאור, הציבור שלחם חוקו הוא טהרנות ומוסר, חופש ביטוי, ד. מ. ו. ק. ר. ט. י.ה. בוקר, צהרים וערב, בלכתך ובשוכבך.

אחת הדוגמאות הנוראיות להתנהלות התועמלנים היא הניצול המחפיר, האיום והנורא, של חלק ממשפחות החטופים, התועמלנים בוחרים בקפידה את האנשים שיספקו את "הסחורה", אלו שאין לאיש את הזכות לסכור את פיהם או למחות נגדם, הם עושים בהורים אומללים אלה שימוש ציני ונוראי, לא רק נגד מוסדות השלטון וממשלת ישראל, אלא שימוש המשפיע על התנהלות ארגוני הטרור הזוכים לרוח גבית מחלק מהתקשורת במדינת ישראל הנמצאת בעיצומה של מלחמת התקומה.

התועמלנים מייצרים את תמונת השישה באוקטובר, מציאות מדומה של מדינה בהתפרקות, צבא בהתפרקות, חברה בהתפרקות, הזרז שהביא עלינו את טבח שבת שמחת תורה.

די להביט במרואיינים הקיצוניים ביותר, בהם ראשי ממשלה לשעבר, שרים לשעבר, רמטכ"לים לשעבר, ראשי זרועות ביטחון לשעבר, מפיצי עלילות דם על מדינת ישראל, חלקם מאובחנים כמוכים במחלה הסופנית חשוכת המרפא, שנאת ראש הממשלה, מרכולתם שנאה, שנאה ועוד שנאה.

חבורה מופקרת זו וסייעניהם מוזמנים לתוכניות רדיו וטלוויזיה כדי להפיח רוח חיים בשנאה, כדי להישאר על גלגל השנאה הם מקצינים את השיח מראיון לראיון, ממרי אזרחי, דרך מלחמת אזרחים ועד פירוד בין העם ליהודה ולישראל, קוראים לסרבנות ולפירוק הצבא והמדינה, השבתת המשק, הם מצרך נדרש בתקשורת התועמלנים.

כחלק מתהליך הריפוי המתרחש בחברה הישראלית, הקוראים והצופים, מצביעים בפועל, בנדידת מאות אלפים מתקשורת השנאה לתקשורת המכבדת, אמינה, אחראית ולא מופקרת, תקשורת שאינה משרתת, שלא מדעת, את המרים באויבי מדינת ישראל, תקשורת שאינה מגישה על מצע רך את עלילות הדם לשונאי היהודים בעולם.

העם תובע ודורש תקשורת ולא מכונות הנדסת תודעה מפזרות הארס והשנאה.

2. הקולות שלא תשמעו היום [17.8]

הקולות המושתקים, הקולות המצונזרים, הקולות שלא תשמעו היום במהדורות החדשות, במבזקים מהשטח, בפריצות הדרמטיות ממוקדי המחאה, גנרלים לשעבר, פוליטיקאים מתוסכלים יעניקו עוד פרשנות אשר בינה לבין המציאות אין ולו דבר.

קולות של מאות הורים שכולים, אלמנות, יתומים, קולות של אלפי לוחמים שנפצעו בגוף ובנפש, קולות של עשרות משפחות חטופים ופדויי שבי, הקולות המושתקים מאז טבח שבת שמחת תורה.

ההשבתה, המחאה, הזעקה, העצירה, הפרס לחמאס, הוא הכול רק לא קידום שחרור החטופים, מטרתו אחת, אנטי ממשלת ישראל, אנטי מאמצי המלחמה מול ארגוני הטרור, אנטי לוחמי צה"ל הנלחמים כאריות בזמן שיש מי בעורף המכנה את מלחמת התקומה והקוממיות שלהם, "מלחמת שולל", "מלחמת הקואליציה", "מלחמת נתניהו", "מלחמה מיותרת".

ראשון הייתי להתייצב, בקומה זקופה, דגל ישראל בימיני, סיכות חטופים על דש חולצתי, שלט ענק ביד שמאל, לו רק ידעתי מהי מטרת המחאה הפעם, האם זהו "המאבק בהשתמטות", "מאבק הגז", מאבק "יוקר המחייה", מאבק למען "האקלים", האם זהו מאבק לקידום שחרור האחים והאחות החטופים? ראשי המחאה מודים בפה מלא כי גם הפעם העילה למאבק היא אחת ואין בילתה, הפלת ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי וברוב מובהק.

כיאה למי שהוליכו ומוליכים שולל חלק ממשפחות החטופים, סוכני הכאוס ממשיכים לברוא עולם דמיוני ומצג שווא, היוצרים רוח של החלשה.

השאלה הנדרשת היום אחת היא: האם ההשבתה וחסימות הכבישים המתקיימים היום יועילו במשהו ויקדמו את שחרור החטופים, את הקלת סבלם, את הוצאתם מחושך לאור?

לב העם כולו, ללא הבדלי דעות, גם אם יש מי שניכסו את הרגישות לעצמם, לב העם כולו, לב מנהיגיו, עם משפחות החטופים, כל החטופים, בתפילה, בעשייה, בזיכרון ובגעגוע יום יומי.

העם הכמה לשובם של האחים והאחות, תובע, ודורש את הכרעת החמאס, את מניעת הטבח הבא בבארי, בכפר עזה, באופקים ובשדרות.

קולם של ההורים השכולים המתעבים את התנהלות אנשי יחסי הציבור שהשתלטו על מיספר משפחות חטופים, מושתק.

קולם של משפחות החטופים המזועזעים מהשימוש הציני הנעשה על ידי בעלי אינטרסים פוליטיים מובהקים, מושתק.

קולם של פצועי המלחמה, גיבורי ישראל, התובעים הכרעה עד לניצחון המוחלט, הכנעה של ארגון המרצחים, מושתק.

קולם של מאות אלפי אזרחי מדינת ישראל החרדים מרוח התבוסתנות, רוח ההחלשה, רוח העכשיו, הפסקת המלחמה עכשיו, ויהיה המחיר הנורא אשר יהיה, קולם מושתק.

האוחזים במוקדי הכוח, בתקשורת, באקדמיה, במערכת המשפט, בכלכלה, במערכת ההמרדה המשומנת בכספי גורמים עלומים, המשתמשים בציניות נוראית ובאופן מחפיר במשפחות חטופים, רוכבים על גוום השחוח של משפחות חטופים, כל הדרך ליצירת כאוס, לפירוק החברה הישראלית, לפוליטיזציה בצבא, לנרמול הסרבנות, לירידה מהארץ, עד להפלת ממשלת ישראל שנבחרה באופן דמוקרטי מובהק.

הם אינם מתביישים, אינם עושים זאת במחשכים, אינם מסתתרים, הם, כל סוכני הכאוס הממומנים ושאינם ממומנים על ידי גורמים עלומים, משתיקים את רוב העם בשם חופש הביטוי, דורסים ורומסים זכויות אדם בסיסיות בשם הדמוקרטיה.

ביום הזה חשוב לכתוב את המובן מאליו, האויב הוא החמאס ולא ממשלת ישראל, ככל ששיח התבוסה והכניעה יגבר כך יפחתו סיכויי השבת החטופים מי לשיקום ומי לקבורה.

ככל שהרחובות יגעשו נגד הממשלה – בקרב האוייב תנשב רוח גבית לחטיפות הבאות.

ככל שיגברו הקולות של: "בכל תנאי, בכל מחיר, עכשיו," האוייב יקשה לבבו וימשיך להתעלל בחטופים, בבני משפחותיהם ובאומה הישראלית.

מומלץ לקרוא את מסקנות "ועדת וינוגרד", אשר כמו נכתבו במיוחד עבור יום מיותר זה, יום המשרת את הגרועים והמרים שבאויבנו.

בשולי הדברים ייאמר, ברור כי בין המוחים היום ישנם גם אזרחים הכואבים באמת את משך המלחמה, את מחיריה ואת ייסורי החטופים, הם מוחים באמת ובאמונה מתוך תחושת שליחות שמעשה השביתה מקדם את שחרור החטופים, לאנשים אלה אין לי בדל של טענה.

האשמה היא על סוכני הכאוס המייצרים מצג שווא, הפוגעים בסיכויי החטופים לשוב אל אוהביהם, המסכנים את הכרעת החמאס.

לב העם כולו עם משפחות החטופים, עם המשפחות השכולות, עם אריות האומה, עם הפצועים בגוף ובנפש, גיבורי ישראל, עם הקהילות החרבות השבות לביתם להשתקם ולבנותם מחדש.

לב העם כולו בעד הניצחון המוחלט, בעד ההכרעה, בעד "לא עוד טבח שבת שמחת תורה," לב רובו של העם, גם אם ישתיקו אותו, במקום הנכון, במקום של אהבת מדינת ישראל ללא תנאים, חיזוק רוח הגבורה של גיבורי ישראל, רוח הניצחון, רוח העוז, רוח הערבות ההדדית, הרוח היהודית הישראלית לא תושתק עוד, לעולם.

עמנואל בן סבו

אתם-תן, הסכלות והסכלים המתיימרים-רות לייצג את "אגודת הסופרים" של פעם, אתם-תן מתעלמים-מות מכך ש"עסקה" עם חמאס שלמענה אתם-תן שובתות-תים כדי להכניע את ממשלת ישראל – פירושה שהחטוף האחרון ישוחרר, חי או מת, רק בעוד כעשר שנים או יותר, לאחר שרצועת עזה תשוקם ותחומש והחמאס ישלוט בה לפי תנאיו!

לחמאס הברברי לא איכפת שעזה הולכת ונהרסת ותושביה נהרגים – ובלבד שלא יחזיר 20 חטופים שאם לא יחזיק בהם –

חייו אינם חיים כי הוא יושמד!

הסברה... הסברה... הסברה... כולם מדברים לפתע על הסברה. ליתר דיוק: על היעדר הסברה, על כישלון הממשלה בחזית ההסברה. בחודשים האחרונים בעוד התעמולה הערבית-פלסטינית-חמאסית כובשת חזית זאת בכל ארצות המערב, אין כמעט תגובה הסברתית ישראלית. ואם ישנה – היא קלושה מאוד, חסרת יעילות ותקיפות.

נאצות על ישראל, גידופים על צה"ל, קריאות להשמדתנו, הצדקת הטבח באנשינו, שיכחת חטופינו, קריאות ל"מדינה פלסטינית מן הים עד הנהר" – אלה ועוד, ממש כמו בשנות השלושים הנוראות, תחת אנטישמיות גלויה נגד היהודים ומדינתם, הם ה"בון טון" בחוצות הערים המרכזיות באירופה.

גל האנטישמיות והכזבים הזה משפיע על ראשי המדינות, במטרה לבודד את ישראל, לשכוח את ייחודה, את חשיבותה לאנושות כולה. לפתע כל ה"נאורים" הללו תומכים במטרות הטרור. אפילו גרמניה ה"אחרת" נוקטת נגדנו צעדים בנוסף לתמיכתה ב"פתרון שתי המדינות". אז נכון, ראש הממשלה שוחח עם הקנצלר החדש מרץ, נזף בו, הסביר לו, אך ללא הועיל.

ראש הממשלה הוא המסביר הטוב ביותר של ישראל – אבל הוא כמעט בודד במערכה הזאת. היה עליו לדאוג להקצאת עוד ועוד משאבים לצורכי ההסברה – ולא רק עתה, באיחור נורא, כאשר ישראל שרוייה במלחמה ובמצוקה הסברתית חמורה.

על הנושא הזה היה להיות מטופל גם בלי קשר למלחמה המתמשכת, ובוודאי עוד הרבה לפניה, כהכנה לעת צרה ומצוקה, בדיוק כפי שמכינים את הצבא. בחשיבות ההסברה אנו חשים כמובן בימים קשים אלה. מערך ההסברה פשוט לא היה מוכן. בעצם אינו קיים כלל וכלל.

הצבא ולוחמיו עושים את שלהם, בגבורה, בהקרבה, ביעילות. אבל היכן צבא המסבירים שלנו? היכן התקציבים להסברה עולמית? המחדל הזה זועק לשמיים.

והנה משרד התפוצות פירסם מחקר על "מחדל ההסברה הגדול בחו"ל", שבו נאמר כי משרד ראש הממשלה לא קיים בתחום זה (כמובן להוציא את העומד בראשו) ומשרד החוץ מתפקד חלקית. ואכן, את תיקון המחדל בתחום זה יש לדרוש ראשית לכל ממשרד החוץ והעומד בראשו. גדעון סער – חבר חדש-ישן בליכוד – נע ונד הרבה בעולם, מופיע באו"ם ובבירות של מדינות, מסביר לבני שיחו את המצב לאשורו, עושה הסברה, אבל גם בכך אין די.

משרד החוץ צריך להיהפך למשרד החוץ וההסברה. השגרירים צריכים להיות מעל לכל אנשי הסברה פעילים, לא לנוח ולא לשקוט, להופיע בכל כלי התקשורת בארצותיהם. עליהם לדעת מה ואיך להסביר. להפסיק להתנצל, לעבור להסברה אגרסיבית, מאשימה, ללא מורא. אני בספק אם רוב השגרירים והקונסולים ושאר השליחים אכן מתאימים לתפקידם בעת הזאת. איננו רואים תוצאות של ממש.

לא קל לנו במלחמת ההסברה, בה עומדים מולנו ברחבי תבל מפגינים מוסתים, שמונעים מכספים שמוזרמים למארגניהם ואשר שנאת ישראל שלהם טבועה בנפשותיהם הפגומות. אין זה צריך לרפות ידינו. עוד לא מאוחר להפנות תקציבים גדולים לחזית ההסברה ולמצוא שגרירים וקונסולים שיודעים להתבטא ומוכנים להילחם בעוז על צידקת ישראל.

יוסי אחימאיר

כמה הערות בעיקבות קריאת גיליון 'האומה' מס' 239 (אוגוסט 2025, אב תשפ"ה)

לא תם העידן הגוטנברגי

גיליון 239 של 'האומה' עשיר בתוכן. 146 עמודיו כוללים 27 מאמרים למיניהם, והרושם הכללי הולך בעיקבות 'רוח המפקד' האופטימית אך הביקורתית של העורך יוסי אחימאיר.

כפי שכולנו יודעים, כבר לפני כ-60 שנה החלו הנבואות על "תום העידן הגוטנברגי", שהרי האנושות מתאפיינת בין השאר במה שניתן לכנות 'משיחיות טכנולוגית', שאת השלב הנוכחי שלה – הערצת מולך ה-AI – אנחנו חווים היום.

'תסמונת הזגג' כפי שמכנה את קלישאת 'חלון ההזדמנויות נסגר' חבר טוב שלי, תקפה גם כאן. מסתבר ש"החלון" ההולך ונסגר כביכול של הדפוס רחוק מלהיסגר, כי הנה עוד גיליון מודפס עושה דרכו מהמערכת אל הקורא אולי לא באוטו האדום, אבל בכל אופן בדואר.

אדרבא, כמה מהמאמרים הם סיכומים וחזרות של דברים חשובים שאומרים כותביהם במרשתת על שלל בימותיה: יוטיוב, פודקאסט וכן הלאה. עובדה היא שלמשל דן שיפטן רואה לנכון להביא לדפוס את מסקנות מחקריו אודות התמורה האסטרטגית האדירה שישראל חווה לשיטתו מאז הוצאת מצרים ממעגל האיום המיידי, אי אז ב-1979. על השאלה עד כמה נכון להתבשם לגבי מצרים, לא זה המקום לענות.

כך גם לגבי גרשון הכהן שראה גם הוא לנכון להביא בדפוס את הדברים שהוא אומר לאורך המלחמה כולה, וגם לפניה, אודות נחישותם של אויבי ישראל "להגיע לירושלים" כפי שמגדירים זאת הם בעצמם, נחישות שמייצרת ללא הרף כלי ושיטות ודרכים למימוש יתרונם ולניצול חסרונותינו, הגדולה שבהם היא הנטייה היהודית והציונית לשבת איש תחת גפנו ותאנתו ומזגנו ולתכנן את חופשתו הקרובה בדולומיטים.

וכן הלאה וכן הלאה, ובעניין זה אי אפשר שלא להזכיר את העובדה שהיסטוריונית העליות הגדולות, פרופ' אסתר מאיר-גליצנשטיין, רואה לנכון לפרסם גם ב'האומה' ולו מקצת ממחקריה למשל על נסיבות העלייה של יהודי עיראק 'ככה לפתע' תוך שנה אחת (אביב 1950-אביב 1951), למרות שהדברים פורסמו במסגרות אקדמיות רשמיות, ואולי דווקא בשל כך.

מובן מאליו שאין במסגרת מאמר זה לעמוד ולו על כותרות המאמרים בגיליון 'האומה' 239, ולא לי להמליץ "בחום" על מאמר זה או אחר, כל אחד וטעמו ועניינו במציאות של אומתנו הדוויה (אך לא חסרת ההישגים והסיכוי אם לשפוט על פי הגיליון). ואם פטור בלא כלום אי אפשר, לדעתי הלא-קובעת אי אפשר לדלג על עמודיו הראשונים קורעי הלב, באשר הם מציגים כמה מכתבים של נופלינו גיבורי ישראל, פשוטו כמשמעו, ומשם לדלג ישירות למאמרו המדהים של שלמה מעוז, המציג באמצעות נתונים בהירים את כלכלת ישראל כנס-גלוי (פרי עמל כולנו כמובן, או לפחות רובנו).

במקום זאת בכוונתי להתמקד במאמר אחד בלבד, שלהבנתי המוגבלת יש בו חשיבות גדולה מאד בכלל, כמו גם ביחס לכמה וכמה מהמאמרים האחרים. מדובר במאמר הביקורת שכתב אביתר בן-צדף על ספרו של אלי פודה 'וילה בג'ונגל? – ישראל במזרח התיכון', שראה אור ממש בשנה זו בהוצאת כרמל.

ב. "היסטוריה של החמצות"

תחת הכותרת 'היסטוריה של החמצות' מציג בן-צדף את עיקרי תפיסותיו של פודה, שעבור מי שמצוי מעט במחקר על המציאות במזרח התיכון אין בו שום חידוש: פודה, נאמן לגישת ה-PC כפי שמגדיר זאת בצדק בן-צדף, מקפיד להראות כי בכל הנוגע לסכסוך "למטבע יש שני צדדים" וכי בדיוק כפי שהערבים 'לא החמיצו הזדמנות להחמיץ' כך גם היהודים, ובכלל, המזרח התיכון איננו "ג'ונגל" חלילה, ובעלי חיים מסוכנים יש גם בקרב היהודים.

החידוש הוא כמובן העיתוי. 2025 זה ממש עכשיו, ופרופ' אלי פודה ללא ספק מעוניין לשפוך מעט מים קרים על 'הלאומנות' הישראלית כביכול, שהלכה אולי והתחזקה מדי אחרי ה-7 באוקטובר, שהוכיח – חוץ מאלו שאיכשהו למדו והסיקו את ההפך – ש'אין עם מי ואין על מה,' בוודאי בכל הנוגע ל"עם הפלשתינאי" (שכפי שמתאר אותו דן שיפטן, משאת נפשו [של העם], תוכנית ההפעלה וסדר היום האקטיבי שלו הוא הרג יהודים בשלל שיטות, כולל 'אפילו' באמצעות קונדומים ההופכים ביצירתיות החסלנית של "העם הפגום" הזה כהגדרתו לכלי נשק: בלוני תבערה לשריפת שדות החיטה, כמו אז בימי 'מבית אלפא עד נהלל').

גישת ה-PC של פודה נחוצה לצרכי שיווק קודם כל, כי את הכנסים מארגנים 'האנשים הנכונים במקומות הנכונים' ב"אקדמיה" של המערב. אבל סביר להניח שהוא באמת מאמין לעצמו כשהוא כותב 'מלחמת 1948' במקום חלילה 'מלחמת העצמאות', או 'פלשתינה' במקום שומו שמיים 'ארץ ישראל'. כי כפי שמלמדים אותנו רבותינו בימינו, 'שפה יוצרת מציאות' בלה בלה, כולנו מכירים את התיזה.

אבל מה שהפעים אותי עד כדי הרצון לכתוב מאמר זה, היה האיפוק שהפגין אביתר בן-צדף, שדעותיו אודות הסכסוך, מקורותיו, מהלכו, עתידו וסיכויינו להתגבר על כל הטמון בו, ידועות למדי, ואם יש למקם את אביתר בן-צדף על סולם דמיוני שאני ממציא כרגע ביחס לכל המאמרים שמופיעים בגיליון 239 בנושא הסכסוך, הרי שהוא נמצא מנקודת מבט 'לאומית' (כלומר זו המניחה צדקת דרך ציונית מוחלטת, א-לה הרצל, בן-גוריון וז'בוטינסקי) במקום הגבוה ביותר.

למען הסר ספק, כל הנאמר בפיסקה האחרונה ברצינות ובהערכה גמורה נאמר. אלא שלצד הערכת האיפוק, תכונה קשה מאד למימוש בימינו אלו, אי אפשר שלא להכהות את שיני התיזה החביבה של פודה, חביבה ללא ספק על הבראנז'ה מעבר לים וסמוך לדרך שלמה בתל אביב, כי מה לעשות ותיזת 'לכל מטבע שני צדדים' פשוט לא עומדת בשום מבחן של מציאות.

ג. "רוצחי הזיכרון"

הכיצד זה ייתכן והרי מדובר במחקר? נו, שוין כמו שסבתא עליה השלום היתה אומרת, וכפי שמוכיחה הפרקליטות בשנים האחרונות ביחס למשפט מתוקשר אחד: ברגע שמכניסים אוכל למקרר הוא מתקרר. והנמשל ברור כך יש לקוות. ואין צורך להזכיר את העובדה שהדרך היעילה ביותר לשקר בימינו היא גם באמצעות עובדות וגם באמצעות כריכות ומבוא והערות שוליים.

עמדו על התופעה גדולים ממני, והציבור שוב מוזמן לקרוא בספרו המונומנטלי של פייר לדאל-נאקה 'רוצחי הזיכרון' (1980), וכמובן לפתוח שוב את 'זיכרון היסטוריה ותעמולה' ליואב גלבר (2007). חלילה להבין מכך שההיסטוריוגרפיה של פודה איומה כמו זו של מכחישי השואה, אבל העובדה שמדובר במחקר איננה משנה את הטענה העקרונית: סימון המטרה סביב החץ הוא נקודת המוצא, והקביעה הזו נכונה כמובן גם לפרשנות שאני אוחז בה בנושא הסכסוך, כמו גם אחרים.

ונקודת המוצא של פודה היא של סימטריה, אולי – כך יש לקוות – לא מוחלטת, אבל סימטריה. ואם זו נקודת המוצא, קל מאוד למצוא מספיק אישושים לה: אכן יש יהודים בישראל שאוחזים בדימוי חד-מימדי של ערבים, שאכן ללא ספק מהווים ציבור מגוון; אכן יש בספרי הלימוד בישראל בעיות למיניהן כפי שניתן למצוא בכל ספר לימוד של כל מערכת חינוך, כי מה לעשות ותלמידי תיכון אינם חוקרים, וישנם אפילו פדגוגים הטוענים – אני מסכים איתם לחלוטין – שרמת הסבלנות הנחוצה לצורך חשיבה היסטורית ראוייה לשמה, לא מתקיימת בגילאי תיכון, בכלל ובימינו עתירי "הדיסלקציה" ו"ההכלה" וכל שאר שעשועי ה-PC המתישים; אכן ההנהגה הישראלית לא תמיד ידעה לנצל כל הזדמנות, אם מקוצר רוח ואם מעבודה קשה; וכן הלאה וכן הלאה.

אז הנה לנו 'הצד השני' של מטבע הסימטריה, מש"ל. נו שוין. קודם כל יש לתת את הדעת למשל: למטבע – מעצם היותו חפץ בעל משקל – יש שלושה, ולא שני צדדים. אכן, הצד 'השלישי' כביכול, מימד הגובה הדקיק יחסית בדרך כלל, לא מרשים כמו שני עמיתיו, אבל מה לעשות וגם הוא קיים, תשאלו כל חוקר מטבעות עתיקות כחדשות. אבל חשוב בהרבה מהמשל הוא הנמשל: מה לעשות ובעולם כמעט כל הבעיות וכל הנושאים אינם בינאריים וסימטריים, אלא ממש כל אחד לגופו מתאפיין בריבוי כזה או אחר של צדדים. ויש גם נושאים שיש להם צד אחד וצד אחד בלבד.

דוגמאות? בבקשה: הסוגייה הסביבתית איננה עומדת בכללי משל המטבע (בגרסתו המופרכת, הבינארית, וכאמור למטבע יש שלושה צדדים). כל מי שעוסק בסוגייה הסביבתית יודע שמדובר בעניין רב צדדי, אפשר בקלות להגיע לחמישה שלא לומר 15 צדדים: הכלכלי, הלאומי, הבטחוני, החברתי, הטכנולוגי, הגלובלי, האזורי, האנרגטי, התודעתי, החינוכי, וכן הלאה.

ומצד שני: תאונת דרכים הנגרמת בעטיו של גברתן-כביש, כמו אלו הגודשים את כבישי ארצנו לעייפה, כשחוצפתם האלימה רק הולכת ומתפשטת לנוכח עייפות המשטרה ועייפות קורבנות הבריונות הזו מלפנות למשטרה, אין בה משום בחינה 'שני צדדים', אלא צד אחד וצד אחד בלבד (אלא אם הדרך למנוע את התאונה שהיא כל כולה פרי התנהגות של צד אחד, הצד הבריוני, הוא שבני האדם הנורמטיביים פשוט לא יצאו מהבית).

ואחרי שדנו במשל של המשל והנמשל, נעבור לנמשל: הסכסוך המדובר הוא תוצאה של גורם אחד וגורם אחד בלבד – התנגדות הערבים לנוכחות יהודית עצמאית-ריבונית במה שהערבים תופסים כחלק מהמרחב הערבי, נקודה.

מכאן נגזר הכול. ולכן לא 'שני צדדים' ולא 'שלושה' ולא 'מורכבות' ולא כלום המתמסר למולך ה-PC של הסימטריה, של משל המטבע, של 'אלו ואלו' וכן הלאה. אין צורך לומר שפרדיגמה כזו לא רע עולה בקנה אחד עם כל העובדות שנוח לאנשי 'סימטריית ה-PC' להתעלם מהן, אלא שהיא מטפלת בצורה פשוטה ואמינה בכל העובדות שהם בכל זאת מביאים ביושר.

ספרי הלימוד בישראל אינם מושלמים? להוציא הבעייה הפדגוגית הנזכרת, מה לעשות וישנם מחנכים וכותבי ספרי לימוד שקצה נפשם בטרור המחשבתי פרי ה-PC ואולי הם הולכים צעד אחד רחוק מדי. ממשלות בישראל מגלות חשדנות כלפי יוזמות ערביות? נו, מעניין למה. יהודים בישראל סולדים בחלקם חלק מהזמן מחלק מהאזרחים הערבים-ישראלים, בוודאי ממנהיגיהם? נו, ממש תעלומה.

ד. מה אמר משה שרת ב-1949

מפתיע שאביתר בן-צדף לא נדרש לכל האמור לעיל, להוציא כמה דברים שכתב ביחס לדברים שנכתבו על ידי פודה ושותפו יוגב אלבז, לאמור: "הסכמי השלום עם מצרים וירדן איתנים; גבולותיה נאטמו, ויישובי הספר חיים בביטחון יחסי; עם החתימה על הסכמי אברהם הושגה פריצת דרך מדינית, שהגבירה את בידודם של ה'פלסטינים'." שעל כך כתב בן-צדף באיפוק מעורר השראה: "הספר היה מוכן לדפוס בסתיו 2023, וסיכומי פרק זה לא עמדו במבחן."

נניח כרגע בצד את הטענה הדרמטית אודות "איתנותם" של הסכמי "השלום" עם ירדן ומצרים, כי לא יכול להיות שפרופ' פודה איננו יודע שמדובר בהסכמי אינטרסים בין השלטונות הזמניים (בהגדרה ותמיד במזרח התיכון) של שתי המדינות הללו לבין ישראל, כשכל קשר ולו קלוש בינם לבין 'שלום', 'אפילו' במובן הדרום-אמריקני או המערב-אירופי, לא קיים ולא התקיים מהרגע הראשון בכוונת מכוון ובידיעה צלולה של החותמים על ההסכמים מהצד הערבי. ניחא.

אבל מה הפריע לפרופ' פודה ולשותפיו בהפקת הספר לנסח מחדש את השורה המדהימה ההיא אודות "יישובי הספר החיים בביטחון יחסי"? שהרי בין סתיו 2023 למועד הופעת הספר עברו לכל הפחות 15 חודשים. לא פחות חשוב, כחלק מאותה חד-צדדיות מוטת-משל המטבע, בן-צדף מביא ציטוט מסופו של הספר, בו כותב פודה את הדברים הבאים: "ישראל אינה וילה והסביבה המזרח תיכונית אינה ג'ונגל [...] עוד ב-1949 ניבא משה שרת כי ישראל תקים שגרירויות בקהיר ובדמשק, בביירות וברבת עמון... כיום התממשה נבואה זו, לפחות בחלקה. הדרך להשתלבות במזרח התיכון עדיין ארוכה, אבל אין בלתה."

כפתור ופרח. הנה מה אמר בדיוק בנושא הזה משה שרת, ממש באותו הזמן, אל מול נבחרי הציבור בכנסת ישראל, בחודש יוני 1949, וליתר דיוק מדובר רק בחלק מנאום מדהים שיש לדאוג לכך שכל אזרח בישראל יכירו:

"כנסת נכבדה. במשך שלושה עשר חודשי קיומה צעדה מדינת ישראל צעדים גדולים ומהירים בדרך התאזרחותה בקרב אומות העולם. נגזר על מדינתנו לבוא לעולם תוך סער ופרץ; להיקרץ מתוך התוהו שהוריש לה המשטר הקודם בהתפוררותו ולהתגבש כשהיא מוצפת נחשול דמים; לשמש מראשית צמיחתה מטרה להתקפה זדונית ומרוכזת של כל שכנותיה; לעמוד על נפשה תוך תהליך ההתהוות ולהתהוות תוך עמידה על הנפש. גם עכשיו, לאחר חלוף כמה חודשים ללא קורבנות, עדיין השלום האיתן והיציב מאתנו והלאה. זינוק מדינת ישראל אל במת העולם, בחינת גיחה מרחם התולדה, המלחמה שהתגרו בנו מדינות ערב והתבוסה שנחלו, יציאת המוני ערבים את הארץ וכניסת המוני יהודים לתוכה – כל אלה גרמו זעזוע עצום במזרח התיכון שלא על נקלה יימחו עקבותיו. הסערה שנתחוללה מסביבנו לא במהרה תישוך. גם אין בליבנו ביטחון שלא תפרוץ מחדש וביתר שאת. טובתנו החיונית מחייבת שלום מקיף ומהיר, ואנו מצווים לחתור אליו בכל מאמצי כוחנו. אך עם כל חתירתנו להחישו, אל תקצר רוחנו אם יאחרו פעמיו. אם גזירה היא – כוחנו אתנו להתאזר בסבלנות."

סבלנות ופרדיגמות PC תלושות מהמציאות הן הרי תרתי ד'סתרי. טוב שסקירת הספר שנעשתה כפי שנעשתה על ידי אביתר בן-צדף התפרסמה גם היא בגיליון 239 המבורך. כי את קוצר הרוח ממנו מזהיר שרת, ניתן לבלום אם לא ממש לרסן לחלוטין, רק באמצעות ידיעת ההיסטוריה כפי שהיתה, ולא כפי שנוח להציג אותה בפני 'הקהילה המדעית', שבימינו, למרבה הצער היא לא פעם לא יותר מאוקסימורון.

אודי מנור

היסטוריון, חיפה.

ראיתי הבוקר שמזכ״ל האו״ם שוקל להעמיד את חיילי צה"ל לדין על אונס, הבנתם לא את הנוח'בות אלא את צה"ל.

אז אי אפשר להתעלם מהעובדה שערוץ 12 גיא פלג, הפצ״רית יפעת תומר ירושלמי והיועמ״שית גלית מיארה הם אלה שסיפקו את הכלים לעלילת הדם!

כמה עבירות עברה חבורה זאת. נתחיל בסרטון השקרי הערוך שחלקו הוסרט ביום בו רוצח החמאס כלל לא היה במקום! ואחרי שקמה סערה ציבורית מטילה היועמ״שית על הפצ״רית לבדוק מי ערך את הסרטון השקרי ומי הדליף את הסרטון השקרי. שתי הגברות שמעורבות עד צוואר בעלילה הן אלה שחוקרות מה קרה. וראה איזה פלא כבר עברה יותר משנה ולא נמצא דבר. לו היו מטילים על הנכד שלי בגן למצוא את האשמים הנכד הזה היה מוצא את המדליף תוך יום! 

ואם מדובר על העלילה בשדה תימן.  אף אחד לא נתן את הדין (כמובן גם לא 2 האשמות העיקריות הפצ״רית יפעת תומר ירושלמי והיועמ״שית גלית מיארה (לכאורה) על המעצר המתוקשר על ההתעללות הארוכה בלוחמי שדה תימן (התעללות בעצירים שיטה ידועה של מערכת המשפט, אולי מישהו ישבר ויודה בעבירה שלא ביצע או אולי יתאבד עוד יותר טוב מיד ימצא אשם). למיטב ידיעתי רוב הלוחמים כבר שוחררו אחרי מאבק ארוך  ומתיש כרגע מנסים ללא הצלחה להלביש תיק לא על ״אונס״ אלה מכות על מישהו. העד העיקרי הוא הרוצח מהחמאס שהבטיחו לו הרים וגבעות אם יסכים להעליל עלילת שווא. 

הפרשה הזאת הזכירה לי שיש הרבה פרשות שמערכת המשפט יחד עם הערוצים והעיתונות הצליחה להשכיח. אז אינני מתיימר לזכור את כולם, אעלה בכתב כמה מהפרשות אותן אני כן זוכר:

גניבת השכפ״צ על ידי בנה של היועמ״שית גלית מיארה,

כאן בוצעו מספר עבירות

1. הגניבה עצמה קצין צה"ל גונב ציוד מפקוד בצה״ל , הבן לא נעצר, לא הועמד לדין ואפילו התעקש לא להחזיר את השכפ״צ שכל כך מצא חן בעיניו. הוא הבן של היועמ״בשית מותר לו.

2. שימוש במשרד עורכי דין מהיקרים בישראל כדי לסגור את הפרשה, אם זו לא עבירת שוחד אז מה כן.

3. צה״ל נתן ללוחם שפשוט עזב את הארץ בגלל הפרשה, שכפ״צ  צה"לי אחר. באמת? צה"ל משתף פעולה עם היועמ״שית ונותן רכוש צבאי כדי להשתיק את הפרשה שהבן של היועמ״שית ימשיך להחזיק בשכפ״צ שחמד.

יעלון נמצא אשם בשקר בוועדת החקירה של הצוללות

ברגע שנבחרה ממשלה חדשה, מיד הקימה ועדת חקירה ממלכתית (מסתבר שניתן להקים ועדת חקירה אם היא נגד הימין, בהמשך אדבר על ועדת חקירה של הרוגלות שעדיין לא הצליחה לקיים דיון אחד), כל יושבי הוועדה נבחרו רק משמאל מבלי לתת לאף גורם שאינו נגד ביבי להשתתף, ולמרות זאת, בסוף היחידי שנמצא בחקירה משקר היה יעלון.

אז הבינו זה לא רק עוד ניסיון לא חוקי להעליל על נתניהו עוד אשמה. עלילת הצוללות עלתה למדינת ישראל עוד 1 מיליארד יורו, כן כן מיליארד יורו (ישראל נאלצה לשם עבור הצוללת עוד מיליארד יורו) –ובנוסף דחייה של שנתיים באספקת הצוללת. פגיעה קשה בביטחון ישראל. זכרו באיראן אין את יעלון אבל יש להם 19 צוללות. לא יודע כמה יש לטורקיה, מצרים, ערב הסעודית  וכו'

האם נפתחה חקירה נגד עלילת השקר עלילה שעלתה למדינת ישראל 1 מיליארד יורו ופגיעה קשה בבטחון.

ועדת חקירה על הרוגלות

בנושא הרוגלות  בוצעו 2 עברות.

1. האזנה בלתי חוקית לאלפי אנשים (יחסית לגרירת זקנות בנות 84 חולות סרטן כדי שילדיהם ינהלו ויסכימו לתת עדות שקר במשפט נתניהו זה ממש קטן).

2. יותר מאוחר היועמ״שית בתקופת ממשלת ״השינוי״ ביצעה כאילו חקירה ופירסמה נתונים שקריים שבסך הכול היה כמה מקרים בודדים.

אז הפעם הימין למד מהשמאל והקים ועדת חקירה. לוועדת החקירה  מונו לא רק אנשי ימין כנהוג בשמאל להיפך השתדלו מעל לראש להקים ועדה מאוזנת. אך מסתבר שלהקים ועדת חקירה נגד אנשי שמאל אינו דבר פשוט – היועמ״שית הצליחה עד היום להשיג 19 דחיות של בג״צ והוועדה עדיין לא התחילה לחקור. 

גרירת ישראלים לתאי מעצר עם ג׳וקים

עד שיודו במשהו ולא כל כך חשוב במה

בכיר בשב״כ, מקורב לראש השב״כ רונן בר, מוקלט כשהוא מורה למשטרה לגרור ישראלים לתאי מעצר כשאין נגדם שום אשמה. הבכיר אומר ״אם נחזיק אותם מספיק זמן בתאים עם הג׳וקים הם כבר יודו במשהו״  יש עבירה על החוק יותר בוטה מזו. ״הבכיר ״ לא נעצר, אפילו לא נפתחה נגד הבכיר כל חקירה. 

שאלתי חבר שמאלן (כבר הפחות חבר) מה הוא אומר על זה ותשובתו ממש מדהימה. ״מגיע להם.״ אמרתי באמת, כשסטאלין שלח מיליונים לגולאג הוא חשב שלא מגיע להם. כשהיטלר שלח יהודים וצוענים לתאי הגזים גם הוא חשב גם שמגיע להם, כשקים גונג קון שלח בן משפחה שנחשד בבגידה שיאכל על ידי 50 כלבים כן כן גם הוא חשב שמגיע לו. 

יאיר גולן

יאיר גולן קובע שחיילי צה"ל רוצחים תינוקות כתחביב, הצהרה שגרמה לנזק נוראי חסר תקנה לעם ישראל ולחיילי צה"ל. (הוא לא היחיד הצטרפו לשעברים נוספים כל אחד וההצהרה שלו) כולל האשמת  ברצח עם, הרעבה, התעללות ומה לא!

לו ימני היה פוגע במדינה ובצה"ל בזמן מלחמה, האיש היה מוצא את עצמו בכלא באותו יום, נגד גולן וחבריו אפילו לא נפתחה חקירה. גם הפושעים שירו פצצות על בית ראש הממשלה מסתובבים חופשי וגם לקפלניסטית שתיכננה לרצוח את ראש הממשלה ב-RPG לא קרה דבר. להזכירכם הזקנה ששלחה לבנט כדור במעטפה בדואר נשלחה לכלא ל-3 שנים במשפט מזורז.

אסון מירון

זוכרים, מיד עם הקמת ממשלת לפיד/בנט מינו ועדת חקירה לאסון מירון (כמובן כל יושבי הוועדה, כמו שנהוג בשמאל, היו על טהרת השמאל וכמובן לא היו 19 דחיות של בג״צ כפי שקרה בוועדת הרוגלות, אפילו לא דחייה אחת). אבל האשם העיקרי לאסון מירון אפילו לא הוזמן להעיד! אני מתכוון לבג״ץ שבמשך שנים פסל כל הסדר שהוצע ושיכול היה למנוע את האסון. אז יש שיגידו שאני טועה, או קיי בשביל זה הוקמה הוועדה יגיע בג״צ ויעיד והוועדה תקבע! בקיצור כל הזכיות[?] אפס אחריות!

פרשת המרגל

ח״כ אלמוג כהן חושף שבתחילת המלחמה נכנס מרגל (מרגל לא עבור הערבים אלא עבור בכירים בישראל) למרכזי השליטה, לאחר שנתפס נמנעו פעולות מצילות חיים של החטופים שעדיין היו בבית חולים שיפא וניתן היה לחלצם.

וראה איזה פלא. מיד הוטל צו איסור פרסום, ועד היום אין שום מידע על הבכירים שהפעילו אותו ומי האנשים בתוך הצבא שעזרו למרגל להיכנס למרכז השליטה. כמובן אף אחד לא נתן את הדין.  ברשת מסתובבים שמות שאם הם נכונים אפשר להבין למה מערכת המשפט דואגת לשמור את שמותיהם בסוד!

ואם מדובר בצוו איסור פרסום הרשו לי להזכיר את פרשת הפדופילים! בחור צעיר מצליח לגרום לכ-50-60 בכירים במשק להציע לו מפגשים פדופילים. הצעיר משתמש במידע זה וסוחט מהפדופילים כסף רב. המשטרה נכנסת לתמונה, עוצרת את הבחור והוא נשלח לכלא. ומה עם הפדופילים? שוב צו איסור פרסום! אז מגינים על הפדופילים. לו חלילה היו חושפים את שמם, מצד אחד הפדופילים לא היו יכולים להטריד ילדים נוספים, אבל מי היה נענה לקריאת קפלן להשבית את המשק!

דבר אחד אני יכול להבטיח לכם, לו בין הפדופילים היה רב. לא רק שהיו חושפים את שמו, כתובתו, שמות ילדיו, בתי הספר בהם הם לומדים והשד יודע מה עוד, היו גם מפגינים ליש ביתו.

ויש עוד – ״השופט העליון״ עמית שמסובך בעבירות בנייה, אותו שופט גם ישב בדין של עצמו כשהוא גם דיין וגם נאשם בשמות שונים (לא יודע איזה שם נותנים לעבירה שכזאת). ייתכן שהכול לא נכון. תקימו ועדת חקירה, לא צריך לגרור זקנות למעצר, והסבירו לעם ישראל מה קרה.

יש גם סיפורים של ניגוד אינטרסים חסר תקדים של היועמ״שית וכו' אבל הכול מותר. 

מוטי הרכבי

פורסם לראשונה ב"חדשות-1" מיום 11.08.25.

בימים אלה אנו מציינים את יום תשעה באב, יום חורבן שני בתי המקדש שלנו. יום זה נקשר במהלך השנים לעוד כמה אירועים קשים בתולדות עם ישראל: חטא המרגלים, נפילת ביתר, ועוד. ובימינו, יום זה מקדים רק במעט את ציון יום השנה ה-20 לגירוש היהודים מבתיהם ברצועת עזה ובצפון השומרון, גירוש אכזרי ואווילי שהכשיר את הקרקע לאירועי השנתיים האחרונות, מאז שבעה באוקטובר.

הכול אומרים תשעה באב. איש אינו אומר תשיעי לאב. הצורה התקנית, בכל רובדי השפה העברית, היא מספר מונה, האות ב', ושם החודש: על כן אומרים תשעה באב, ולא תשיעי לאב, וגם לא תשעה לאב, וגם לא תשיעי באב. על כן אומרים שבעה עשר בתמוז, או עשרה בטבת, ולא אף צורה אחרת.

הכל אומרים תשעה באב. איש אינו אומר תשיעי לאב. על כן יש לומר שבעה באוקטובר, ולא שביעי לאוקטובר, ולא שבעה לאוקטובר, ולא שביעי באוקטובר. כאמור, דרכה של העברית היא: מיספר מונה (תשעה, שבעה, וכו'), האות ב' (ולא ל'), ושם החודש (אב, אוקטובר, וכו'). ציון יום תשעה באב צריך להוביל לדיוק בצורה התקנית גם של התאריך הנורא, שבעה באוקטובר.

מעבר לתקלה לשונית זו – של ציון לא נכון של התאריך – המלחמה הנוכחית הביאה לעולמנו גם תקלות לשוניות אחרות. לדוגמא: מאז ומתמיד חיל האוויר הטיל פצצות, אבל בשנתיים האחרונות הוא משום מה מטיל "חימושים". שם העצם חימוש הוא שם עצם קיבוצי, ועל כן לא יכולה להיות לו צורת רבים. הדברים נכונים גם לגבי שמות קיבוציים אחרים כמו, למשל, נשק או רכב, ועל כן אין מקום לצורות הריבוי "נשקים" או "רכבים" הנפוצות בשיח הצה"לי.

תקלה אחרת היא הכותרת הניתנת לדבריו של דובר צה"ל. מאז ומתמיד דובר צה"ל היה מוסר "הודעה" (statement או message), ואילו במלחמה הנוכחית ה"הודעה" השתדרגה ל"הצהרה" (declaration), ביטוי שנראה גבוה מדי עבור "הודעה".

ובעניין אחר: רבים אומרים "אזור גוש דן". מדובר בכפילות מיותרת. אין צורך גם ב"אזור" וגם ב"גוש", כאשר לשניהם אותה משמעות בהקשר זה. צורה עדיפה היא "מטה". יש בארץ מועצות אזוריות הנקראות על שם השבטים שישבו בעבר באותם אזורים: מטה יהודה, מטה בנימין, מטה אשר. כדאי לשקול את שינוי שמן של מועצות אזוריות אחרות לצורת "מטה..." (מטה אפרים, מטה מנשה, מטה נפתלי, מטה זבולון, וכן הלאה).

ולבסוף, ראוי להיגמל מן השימוש במלה "עסקה" בהקשר של החטופים. מדובר – אם בכלל – בהסכם, ולא ב"עסקה". ב"עסקה" מועברים מצד לצד כספים או סחורות. החטופים הם בני-אדם מעונים, ואינם סחורות, ועל כן המלה "עסקה" אינה הולמת. היא פוגענית ופוצעת את מי שאין גבול לסבלו.

וכמובן, בשבוע שבו מציינים עשרים שנים לגירוש כעשרת אלפים יהודים מבתיהם בארצם, יש להקפיד ולקרוא למעשה גירוש (טרנספר) ולהיגמל מהמילה המכובסת הינתקות.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

אסטרולוג, 2001

פרק ארבעים ואחד

כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו

וכתבתי את ספרי הראשון

אחרי שנים, כשהייתי כבר סטודנט בירושלים, מצאתי עבודה בתור מורה בבית-ספר ערב בכפר-הנוער החקלאי שבו שהיתי בנעוריי.

חמש פעמים בשבוע, בחצר התחנה המרכזית שברחוב יפו, פינת הרב קוק, לרגלי ביתו של ד"ר טיכו, הייתי עולה על האוטובוס העושה דרכו בכביש שמתפתל בין ההרים עד שהייתי מגיע לכפר-הנוער. בכניסה היה עדיין אפשר לראות את סימני הטרקטור, שהתנגשתי עימו בקיר המזכירות, שעה שנהגתי בו. אך רוב הסגל, חוץ ממוסקה הרפתן, התחלף, ואיש לא זכר אותי.

לא אהבתי להורות, וגם לא היתה לי הכשרה מתאימה להוראה. לימדתי עברית, פעולות-חשבון יסודיות, וגם משפטים אחדים באנגלית, כדי להעניק הרגשה טובה לתלמידיי, שרובם היו מופרעים אפילו יותר ממני בתקופת נעוריי, שבה נשלחתי לכפר. הרמה ירדה, אחרת ודאי לא היו מניחים למורה לא-מוסמך כמוני ללמד במקום.

בבואי מירושלים הייתי אוכל בחברתם בחדר-האוכל ארוחת-ערב, שלא השתנתה מימי הצנע, ימי לימודיי בכפר: קציצות-דג קרות, תפוחי-אדמה תפלים, צוננים אף הם, משיירי הצהריים, תה קלוש בממתיק מלאכותי, וסלט עגבניות רכות עד כדי רקב.

מדריכה, או אולי היתה זו אחות-מטפלת, עברה בין השולחנות וחילקה לכל נערה ונער, ליד צלחותיהם, גלולות לבנבנות.

שאלתי את אחד מתלמידיי: "מדוע נותנים לכם גלולות?"

והנער ענה: "בשביל להרגיע את העסבים."

התלמידה טפירו אוליביה, בקיצור אולי – היתה נערה מפותחת מכפי גילה. שיער שחור ועבות, חזה בשל, פיטמות מחודדות מזדקרות מבעד לחולצת טריקו דקה, שלאן שלא הסתכלתי שבו מבטיי ונפלו עליה. אמרתי לעצמי שהן ודאי חומות כשוקולד כמו אצל המזרחיות והלוואי שאזכה למצוץ אותן.

פניה היו עגלגלות ובהן בורק זוג עיניים תאבות חיים, פראיות, ועם זאת חסרות-ביטחון. בחושניות הראוותנית לא נבדלה מהבנות האחרות בכיתה, אלא שהשאר היו צנומות למדי, דלות מראה, ואחדות גם עקומות פרצוף, כך לפחות ניראו בעיניי. בכולן פיכתה תחושת עזובה ויתמות שגרמה להן לרצות להידחק אליי ולהתלטף עליי, צמאות למגע.

וכי יכולתי לאכזב אותן? – כל רתיעה מקירבתן היתה מתפרשת כאפלייה או כסלידה מהן.

הנערים בכיתה היו נועצים בי מבטים מחשידים, כאילו אני מנסה להפיק הנאה מההתפנקות וההתחככות החתולית של הבנות, וגם אני התקשיתי להבחין בגבול הבלתי-ניראה שבין היותי כדוגרת סוככת על אפרוחיה ומלטף אותם לעיתים במשק כנפיו – לבין תשוקתן של הבנות לגרות אותי על-ידי קירוב גופן לגופי, להסב את תשומת-ליבי, כל אחת – אליה, ורק אליה. תחתוניי התלחלחו למגען, ואני שיכנעתי את עצמי שאני עוסק בחינוך!

לימדתי רק שעתיים ביום, לפנות-ערב. ערב אחד, לאחר שהסתיים השיעור, התקרבה אליי אולי לשאול דבר-מה באנגלית, ודחפה את חזה אל זרועי בצורה מתגרה, והיה נידמה לי שהיא קורצת לחבריה ולחברותיה שנישארו לשבת עדיין על כסאותיהם בכיתה. הדפתי אותה מעליי, לא בגסות, ואמרתי: "טוונטי ניין באנגלית זה עשרים ושש, ובפעם הבאה – אל תידחקי אלי!"

פניה העלו סומק עז, שחום. עוד רגע תתנפל עליי ותתקע בי ציפורניה, אך במקום זאת חלפה על פניי בריצה ונעלמה מן הכיתה במשיכת-דלת עזה שהפילה אחריה גליון קרטון של עיתון-קיר בקול טריקה.

התעלמתי ממעשיה, אך אותו ערב, בחדרי השכור, משהק מן הבצל שהיה בסאלאט העגבניות הרקובות, נשקתי שוב ושוב לפיסת הזרוע, היכן שליבה הצעיר של אולי נגע בי בכוונה.

למוחרת, לאחר שיעור שעבר מבלי שטפירו אוליביה תופיע, חזרתי בערב באוטובוס לתחנה המרכזית הישנה ברחוב יפו, ליד כיכר-ציון.

הייתי שקוע בהרהורים על משכורתי הדלה כמורה-חלקי בכפר-הנוער, כאשר פגשתי מולי במידרכה את ש"י עגנון. פניו הצרים של הסופר היו משוכים כבר ברזון-זיקנה, כקלף חום-ורדרד עטור כתמים, הזכיר לי את עטיני העז שהיתה לי במושבה. עיניו הפיקחיות, הכחולות – בחנו אותי, כמבקש לשאוב בסתר את מהותי אל קירבו, והכל מתוך סקרנות עזה.

חרף מיבנה גוו הרופף, הצנום, והליכתו המרקדת-משהו, כדרך אנשים נמוכים השואפים לגבוה – היתה בו זריזות שובבה שלא תאמה את גילו. כאשר דיבר בהברה האשכנזית המתנגנת, המלעילית, נשמע כמתלוצץ על סגנון השיחה שלו-עצמו, כאילו באפשרותו לדבר גם אחרת, אך אינו רוצה בכך.

הוא שמח לפגוש פרח-ספרות כמוני, שמבלי לפרסם מילה כבר בער כולו ברצון ההתבלטות וההתייחדות של אבירי הספרות הצעירה. בשעתו קיבל אותי לביקור בביתו שבתלפיות, לאחר שכתבתי לו שסיימתי לקרוא את כל כתביו, וברצוני לפוגשו. אולי נעתר לי גם בזכות הידידות שלו עם דודתי יעל, על חוף הים בתל-אביב, בנעוריה. היא סיפרה לי שיום אחד שכבו יחד אלא שברגע האחרון נמלט מחדרה והיה עליה לגמור ביד.

עתה תפס בחביבות בזרועי, ונשען עליי קימעה בהליכתו. לאחר שיחה קצרה, שבמהלכה חשתי כי דבר-מה מציק לגדול סופרינו (שאמנם באותה עת טרם זכה בפרס נובל), פנה הוא אליי בשאלה מתנגנת:

"אפשר גם אתה צריך להשתין?"

אפשר – הוא אמר – בשי"ן סגולה.

נבהלתי. אני ועגנון – יחד? ואף שהייתי זקוק מאוד להתרוקן לאחר הנסיעה העגומה באוטובוס הקר, הפטרתי במהירות: "לא, אבל בבקשה, אלווה אותך – "

הוא ניראה כמי שאבן נגולה מעל ליבו. פסענו יחד במעלה רחוב הרב קוק אל בית-השימוש הציבורי, המואר והנטוש. עגנון נבלע בפנים, אני שומר בחוץ, מתפוצץ להשתין ומתאפק בקור, מפסיד רגע שאינו חוזר לעמוד לצד הסופר הנערץ עליי, שווה בין שווים ליד קיר המשתנה, ולספר על כך לבניי ולנכדיי עד לדור אחרון.

לאחר זמן, שניראה לי ממושך למדי, ואילו כיום, בגילי – סביר, הופיע עגנון בפתח המואר, וארשת פניו רצינית. דומה שחשש ללכת לבדו להיפנות לצרכיו בסביבה זו.

המשכנו במעלה רחוב בן-יהודה, שטרם הפך למדרחוב, ולאורך רחוב קינג ג'ורג', כאשר אני מלווה אותו מתחנה לתחנה על קו האוטובוס המוליך לתלפיות, שכונת מגוריו.

נמשכתי אחר תשוקתו למשוך את השיחה ואת הטיול, מקווה בסתר-ליבי שאולי רותי תחלוף במיקרה על פנינו ותראה אותי בחברת הסופר המפורסם, שאז בוודאי לא תוכל עוד לסרב להפצרותיי ותניח לי לשכב עימה בחדרה הקטן והחמים, אף כי אני מעדיף עתה, יותר מכל דבר אחר בעולם, יותר מהתמסרותה לי – להשתין, פן יקרה לי מה שקרה לגיבורו של קנוט האמסון ברומאן "רעב", שלא היה נעים לו לעזוב ל"צרכיו הקטנים" את הבחורה שבחברתה בילה, ולבסוף הרטיב במכנסיו.

ועוד אמרתי לעצמי, בכעס גובר והולך – הנה אני הולך עם סופר ששני דורות של ספרות עברית חוסים בצל אדרתו הגדולה, סופר אשר כדי להיטיב להבין את כתביו הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטה, ועל מה אני מהרהר?

על השתנה!

ואז, אולי כדי לצאת מן המבוכה, נואלתי להציע בפניו מחשבה, או שאלה, שהירהרתי בה רבות.

האם אינו חושב שכמו שיצירתו-שלו מהווה חולייה ברצף היהודי בין דור הסופרים הצעירים הגדל בארץ – לבין החיים היהודיים שהיו במזרח-אירופה, כך משמש בשביס-זינגר חולייה מקשרת בין הסופרים היהודים באמריקה לבין אבות-אבותיהם שבאו מהעיירה?

כל זה התרחש, כאמור, בטרם זכו עגנון, ואחריו בשביס-זינגר, בפרס נובל לספרות.

"לא!" יקדו עיני עגנון בחמת-פתאום, "הוא – עוכר ישראל!" – הוסיף משפט אחד או שניים בגנות תיאוריו הפורנוגראפיים של בשביס-זינגר, ו"אם תכתוב כמוהו – סופך שתירש גיהינום!" – קפץ על האוטובוס שהגיע באותו רגע ממש, ונעלם מעיניי ללא אמירת שלום –

"בגיהינום יותר מעניין מאשר בספרים המשעממים שלך!" צעקתי אחריו אבל הוא כבר לא שמע.

מיהרתי אל שדה הסלעים הסמוך. הקור הירושלמי צרב בי מבעד למכנסיים הדקים. לא הספקתי. רעדתי כולי. חששתי כי לאחר התנהגות טיפשית שכזו, לעולם, לעולם לא אצליח להיות סופר עברי חשוב.

והרטבתי במכנסיי.

מכיוון תחנת-הרכבת עלתה שריקה מיותמת של קטר שגרר קרונות ריקים. אמנם זוהי כרוניקה ולא סיפור בדוי, אבל כדאי לשים לב לשריקה.

הימים עברו עליי בתחושת כישלון צורבת.

מזג-האוויר הלך ונעשה קריר יותר, גשום וסוער, ואני מיטלטל מדי יום לכפר-הנוער, לאכול את קציצות-הדג הקרות ואת תפוחי-האדמה הצוננים עם סאלאט העגבניות הבשלות עד להרקיב, והבצל המסריח – שהם, לבד מכריכי-לחם אחדים ממולאים בביצה קשה, היו ארוחתי המבושלת היחידה ביום. ואני מלמד כיתה סרבנית, צוננת, ששינאתי אליה הולכת וגוברת, וחוסר הצלחתי ללמד מאיים על מקור פרנסתי היחיד. אני חוזר במכנסיים, ששוליהם רטובים מגשם, אל חדרי המוסק בצמצום בגלל הצורך לחסוך בנפט המסריח, ונרדם בקור, כי מסוכן לישון עם תנור נפט בוער.

ערב אחד, מיואש כמעט לגמרי, למרות שעות היום שעברו עליי בנעימות יחסית באולמות המוסקים של בנייני מייזר ולאוטרמן, בגבעת רם, ששם התרכזו לימודי הפקולטות למדעי הרוח והחברה (מיציע הקומה השנייה במייזר ראיתי את פרופ' חיים שירמן יוצא מחדרו שבקומת הכניסה ונתקל בפרופ' לאה גולדברג בעלת הפנים הטראגיות שיצאה מחדרה הסמוך – ומעוצמת היתקלותם, הוא היה גבר שמן למדיי והילוכו גמלוני, תוקע נאד אדיר שהותיר בי רושם רב יותר מכל שירת ספרד שהיתה תמיד חרזנית בעיניי) – לא התאפקתי והיקשתי על דלת הדירה, שבה שכרה לה רותי חדר.

גם היא, כרוב בני-דורנו, באה כדי ללמוד באוניברסיטה הירושלמית שהיתה אז היחידה בארץ, ואני שבתי ונאחזתי בה, באהבה נואשת, מאז נפגשנו מחדש. השתוקקתי לספר לה על הפגישה שהיתה לי עם עגנון. על התלמידה טפירו אוליביה שהתחככה בי בכפר-הנוער, שבו בילינו רותי ואני חלק מנעורינו.

התנהגתי כטווס המבקש לעורר עליו אהבה בקרב בנות-מינו. רותי היתה לבדה בדירה. שתינו יין מכוסיות פלסטיק קטנות. הצחקתי אותה בתיאור קורותיי. אחר-כך אמרתי לה שנוכל לשכור חדר באחד הבתים הזולים ברחוב החבשים או הנביאים, אם נחליט לחיות יחד – על חתונה לא העזתי לדבר, עדיין.

רותי עשתה עצמה כלא מבינה. גיפפתי אותה. ריח חריף ומושך עלה מצווארה.

"איזה בושם זה?"

היא ישבה על ספתה, "רבלון אינטימט," ציחקקה בצרידות, נאנחת, ואני כורע על ברכיי וטומן ראשי בחיקה, משתדל שתלתליי ילטפו את ביטנה ויגרו אותה. אם תרשה לי אנשק את רגליה – אך היא ביקשה ממני לקום, ומשכה אותי אחריה, בקול חנוק, אל חדרה של בעלת-הבית, ושם, על המיטה הרחבה, מיטת האלמנות – התפתלנו שעה קצרה כשהיא נענית-ולא-נענית ומניחה לי להפשיל במקצת את חצאיתה וללטף את הפנים של ירכיה החלקות, שבעיניי היה המקום הנכסף ביותר עלי אדמות, אך כאשר העזתי, שנינו בבגדים עדיין, לשלוף את אברי הזקור ולפרפר עימו על ירכה הלבנה –

הדפה אותי מעליה בחמת-זעם, כאילו דבר טמא נוגע בה, מבקש להכיש אותה –

היא התיישבה על פאת המיטה, מתקפדת, כולה זוויות חדות ומרפקים, ועיניה יקדו כלפיי, באפלה, רוחשות מבט אוייב, כך חשתי מתוך התנשמותה הנרגזת, המגורה –

הבת של אבול-באר'ל, לדחות אותי – לאחר שכמעט עמדתי במעלה אחת עם עגנון במשתנה? – אוך, אוך, איזו כפויית-טובה –

ואני הנפתי את ידי וסטרתי לה באחת על לחייה.

כמעט פיצפצתי אותה. גומר חשבון. הא לך גם בגלל דודה בת-שבע שהפרד של אבא שלך הרג אותה עוד לפני שאת, הנסיכה, נולדת!

רותי פלטה צעקת בהלה חייתית – הייתי סבור שמכל הדירות בסביבה יתקהלו עתה שכנים להסגירני למשטרה – אך הדממה הירושלמית נישארה כשהיתה, ורק אני, שהחזקתי את כפות-ידיה בכוח ממש כמו בשעה שסגרתי כצבת על זרועותיו של יוסקה-דרעק (והושא אל-עטאר אביו בא מאחור וכבל אותו) – כדי שלא יעלה על דעתה להחזיר לי – – מצאתי עצמי מגורש מעל פניה בשתי מילים רוויות ארס, "עכשיו תלך – "

והלכתי.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!