17 באוגוסט 2025

"המעבדה הישראלית בתנאי-קרב" קיבלה ב-1976 וב-1980 את מטוסיF-15 ("בואינג") ומטוסי F-16 ("לוקהיד-מרטין") הראשונים. וכך, במשך 50-45 שנים "המעבדה הישראלית" המשמשת גם כ"אולם תצוגה" של התעשייה הביטחונית האמריקאית, משדרגת באופן משמעותי את איכות מטוסי הקרב הללו, ואת תורות הלחימה של חיל האוויר האמריקני, כתוצאה מהעצימות הגבוהה של השימוש המבצעי במטוסים.

השידרוגים מבית היוצר הישראלי (שרובם מועברים ליצרניות ולכוחות המזויינים בארה"ב) מניבים חיסכון של 10-20 שנות מחקר ופיתוח השקולים למיליארדי דולרים, מקדמים את התחרותיות האמריקנית בשוק העולמי, מגדילים את הייצוא האמריקאי ומרחיבים את בסיס התעסוקה בארה"ב. "המעבדה הישראלית" גם משדרגת את היכולות של מאות מערכות צבאיות אמריקאיות נוספות המסופקות לישראל.

לדוגמא – F-15I הוא מהדורה ישראלית של F-15E האמריקאי, מתפקד כמפציץ אסטרטגי קומפקטי ארוך-טווח עם יכולות תקיפה משופרות. כמו כן, הדור הנוכחי שלו כולל מאות שדרוגים הנובעים מהניסיון המבצעי הישראלי, כולל שדרוג תא הטייס (שידרוג של 75%), מערכת הירי (50%), כנפיים, מכלי דלק, ועוד שדרוגים המאריכים ומשפרים את תוחלת חיי המטוס.

טכנולוגיות ישראליות מתקדמות משדרגות את הטווח, קיבולת המטען והביצועים של מטוסי הקרב. ישראל גם שיפרה את אופן שיפוץ המנוע, המצמצם את סיכויי ההשבתה של המטוסים. שידרוגים אלו מחזקים את כלכלת ארה"ב ויכולותיה הצבאיות, במקביל לקידום העליונות של חיל האוויר הישראלי במזרח התיכון וכוח ההרתעה ישראלי, התורמים לצמצום זעזועי המזרח התיכון והאיומים על משטרים ערביים פרו-אמריקניים, שהם אינטרס קריטי של ארה"ב.

השלב הראשוני של F-35היה עתיר-תקלות מכניות וטכנולוגיות, שהטילו ספק חמור בכדאיותו. הרבה תקלות נפתרו על ידי "המעבדה הישראלית בתנאי-קרב", תוך קיצוץ הוצאות מחקר ופיתוח - המוערכות בכ-55.5 מיליארדי דולרים – ורוח גבית חזקה ליצוא המטוס.

ישראל הייה המדינה הראשונה (ב-2018) שהכניסה את ה- F-35לשיגרה קרבית, ומתפקדת מאז כ"אולם תצוגה" של המטוס, כמו גם של מאות מערכות לחימה מתוצרת ארה"ב. הפעילות המבצעית של ישראל מחזקת את המוניטין המבצעי והמסחרי של F-35 ומתעדת את היתרון המשמעותי של התעשייה הביטחונית האמריקאית על פני מתחריה, ותורמת לייצוא המטוס, המוערך בעשרות מיליארדי דולרים בשנה (מחיר המטוס הוא בין 82.5 מיליון דולרים ל-130 מיליון דולרים, תלוי בגירסה).

חיל האוויר הישראלי מבצע מאות משימות מאתגרות בעצימות חסרת-תקדים – במיוחד במהלך המתקפות על איראן באוקטובר 2024 וביוני 2025, שהפגינו את יכולת ה- F-35לבצע תקיפות ארוכות טווח (למעלה מ-1,700 ק"מ לכל כיוון ללא תדלוק אווירי!) – לנטרל הגנה אווירית מתקדמת, להשתמש בלוחמה אלקטרונית, לתאם פעילות של זרועות שונות של הצבא, ולהגיע לפגיעות מדויקות.

הלקחים המבצעיים היומיומיים של טייסים וטכנאים ישראליים מועברים בשיטתיות ליצרנית ולחיל האוויר האמריקאי, ומשולבים כשדרוגים של ה- F-35המשפרים את אמינות, יכולת התחזוקה, יעילות המשימה, איסוף נתונים, לוחמה אלקטרונית ודיוק בקרת הירי של "לוקהיד-מרטין" וחיל האוויר האמריקני, ובכך ישראל תורמת להגדלת הייצוא האמריקאי.

לפי חברת "לוקהיד-מרטין": "ה- F-35הוא תוכנית ההגנה החשובה והיקרה ביותר של ארה"ב, המזרימה מדי שנה כ-72 מיליארדי דולרים לכלכלת ארה"ב. 1,650 הספקים תומכים ב-290,000 עובדים ב-50 המדינות בארה"ב. כוח העבודה של ה- F-35גדל ב-35% מאז 2019.

תרומה דומה מתבצעת ע"י ישראל ל"בואינג", יצרנית F-15ומאות חברות אמריקאיות נוספות המייצרות מערכות לחימה מתקדמות המוענקות לישראל. התעשייה הביטחונית בארה"ב מעסיקה 3.5 מיליון עובדים, בנוסף לעשרות אלפי קבלני-משנה, הנהנים מתרומת "המעבדה בתנאי-קרב" ו"חדר התצוגה" הישראלים לכלכלת ולביטחון ארה"ב.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

פורסם לראשונה ב"חדשות-1" מיום 19.08.25

השאלה האמיתית העומדת בפני עם ישראל, והיא הקורעת אותו כבר 22 חודשים, היא: האם להיכנע לדרישות ולתכתיבים של החמאס, או האם להשיב מלחמה שערה ולהכניע אותו. בניגוד לדעות המושמעות שוב ושוב באולפנים, החמאס לא הוכרע. הוא אפילו לא "בלחץ אטומי". האמת הכואבת היא שגם אחרי שכביכול החמאס הוכרע צבאית, הוא – המנצח של יום ה-7 באוקטובר 2023, יש להודות – ממשיך לתבוע מישראל כניעה ללא תנאי. מי שדורש כניעה ללא תנאי – לא הוכרע. וישראל החזקה (?) אפילו אינה מעלה בדעתה להציב דרישה כזאת כלפיו. יתר על כן, כל "עסקה" עם השטן העזתי אינה אלא הכרה בו ובשלטונו ברצועת עזה, גם בעתיד....

אם הפגנת "יום העצירה" נועדה להגביר את האהדה של כלל הציבור לכאבן של משפחות החטופים והחללים, כי אז ניתן היה להכילה. האהדה קיימת גם ללא "העצירה" היקרה. אם אותן משפחות היו הודפות כל ניסיון לנצלן למטרות אחרות, פוליטיות – כי אז ציבורים רחבים הרבה יותר היו מגלים הזדהות. למרבה הצער, מאז ראשית המלחמה השתלטו גורמים שונים – שרלטנים, יחצ"נים, לשעברים מתוסכלים, פוליטיקאים שעתידם מאחוריהם, רל"ביסטים, ועוד – על מאבקן של המשפחות המיוסרות, פגעו הן בטוהרו והן בסיכויי הצלחתו, ולמעשה חטפו את משפחות החטופים. מי שמתחזה ומכנה את עצמו "מטה משפחות החטופים" בשעה שאינו מייצג את דרכן של משפחות המאוגדות בפורום "תקווה", פגע במאבק. מי ששכח מי האוייב ומפנה את חיציו אל ראש הממשלה במקום אל האוייב – מוותר ביודעין על תמיכתם של רבים. המעט הנדרש מ"המטה" ומהתקשורת הוא להציגו כמטה משפחות חלק מהחטופים.

חשוב מאוד להדגיש בנקודה זאת: כל התנכלות למשפחות החטופים – מילולית ו/או גופנית – היא בזויה וראויה לכל גינוי.

והתקשורת, זו התנהגה כתקשורת מגויסת, דיבררה עד לזרא את משפחות החטופים שסופחו/הסתפחו למחנה "הנכון", המחנה הרל"ביסטי, והעלימה כמעט לחלוטין את קיומו של פורום "תקווה" המאגד משפחות חטופים אשר חושבות אחרת.

כך, בזכות התקשורת, נולד והופץ שקר ארבע מאות אלף המפגינים, שקר הלקוח מהפגנות השמאל נגד ממשלת בגין במהלך המלחמה הראשונה בלבנון ב-1982. לכאן שייך גם השקר כאילו כשמונים אחוז מהציבור תומכים ב"עסקה" – כאילו יש לה היתכנות – של כל החטופים תמורת סיום המלחמה. כשמונים אחוז מהציבור אולי תומכים ב"עסקה" כאשר מוצג לנשאלים מצג שווא. אם היתה מוצגת לנשאלים השאלה האמיתית – להיכנע או להכניע? – התוצאות היו שונות לחלוטין.

ממשלת ישראל החליטה לאחרונה על יציאה לכיבוש עזה ו"מחנות המרכז" (שוב אותה שגיאה: כבר מזמן אין פליטים ואין מחנות פליטים, ועל ישראל – הרשמית, הצבאית והתקשורתית – להיגמל מצמד מילים זה). מדובר באותה ממשלת ישראל ובאותו ראש ממשלת ישראל אשר עושים לילות כימים כדי להכשיר את השרץ הנתעב, שרץ ההשתמטות של ציבורים גדולים מנשיאה בעול. התנהגות כזאת של ממשלת ישראל ושל ראש ממשלת ישראל פוסלת אותם משליחת חיילים לשדה הקרב. מדובר במעשה בלתי מוסרי אשר יפחית את אחוזי ההתייצבות גם בין המשרתים.

עוד מעשה מכוער הוא השתלחותם של שני זנבות האודים העשנים ברמטכ"ל, כמו גם התנהגותו הילדותית והמטופשת של סר (אין זו טעות כתיב) הביטחון המתלהם. רב-אלוף אייל זמיר הוא המבוגר האחראי בהנהגת ישראל בימים קשים אלה. הרמטכ"ל נאלץ ללכת על החבל הדק המתוח בין כפיפות הדרג הצבאי לדרג המדיני לבין מילוי חובתו המקצועית להזהיר את הממשלה מפני הרפתקאות שיש מי שגוררים אותה ואותנו אליהן. יש להעריך אותו על כך שתוך כדי שמירה על כפיפותו לדרג המדיני הוא עושה כמיטב יכולתו לפקוח את עיניהם לפני שישלחו את צה"ל למלכודת המוות בעזה. המלצתו הגיונית, והלוואי שיאמצו אותה: את עזה יש לתקוף עד כמה שאפשר בלי להיכנס אליה קרקעית, בלי להפוך אותה ואת כלכלתה לאבן ריחיים על צווארנו, ובלי להחשיד את ישראל כי היא עומדת ליישב מחדש את רצועת עזה. אי אפשר ואסור לתקן את איוולת אוסלו 1993 ואת איוולת הגירוש 2005 על-ידי איוולת נוספת ויקרה בעזה 2025. אין זו מטרת המלחמה.

בשעת כתיבת שורות אלה יש סימנים מסוימים (ואולי שוב הונאה?) שהלחץ הצבאי עוזר וגורם לחמאס להגמיש קצת את דבריו, אפילו המילוליים בלבד. המשמעות: לחץ צבאי עוזר. אבל, שוב מדובר במעשה בלתי מוסרי: עסקה חלקית, שמשמעותה הפקרה, אולי סופית, של החטופים (חיים וחללים) שלא ייכללו בפעימה הראשונה של העסקה המדורגת או השלבית. בלה, בלה, בלה...

מי שדורש עסקה עכשיו מוביל להפקרת חלק מן החטופים. אין לראש הממשלה מנדט להפקיר חלק מן החטופים.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

אסטרולוג, 2001

פרק ארבעים ואחד

כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו

וכתבתי את ספרי הראשון

[המשך]

אותו לילה החל לרדת שלג.

למוחרת הלכו הסטודנטים לאוניברסיטה ברגל, חוצים את עמק המצלבה מכיוונים שונים, והעמק עדיין כולו גבעות חשופות, רק מעט עצים, כמעט שיחים, עוטים לובן קר. אחר-הצהריים צעדתי חזרה לחדרי, קופא. נותרו לי רק תמצית תה, לחם וחמאה. הקפדתי לקנות חמאה בגלל ערכה התזונתי. שתיתי כוס תה, ומבלי לחמם את החדר שבתי ויצאתי רגלי לתחנה המרכזית ברחוב יפו, ליד כיכר ציון. תלונות אחדות כבר הצטברו עליי בכפר-הנוער, מחכים רק שתימצא להם סיבה טובה לפטרני, לכן אינני יכול להיעדר היום. הייתי רעב. אם האוטובוס לא יסע בגלל השלג, אוכל בכל זאת לבקש שישלמו לי על עבודתי.

למרבה הפלא, האוטובוס יצא לדרך, ריק-למחצה, והוריד אותי, יחידי, בתחנה שמעליה מתגבה מדרון הגבעה, הנטוע אורנים ומכוסה מטליות שלג לבנבנן על רקב מחטים ואפר שריפות שאירעו בקיץ. החורש רחש טפטוף טיפות של הפשרה מתמדת, כצלצולי קרח נמס.

התחלתי לפסוע לעבר כפר-הנוער, והנה, דמות נערה מחכה לי, ניתקת מאחד האורנים בחורשה, לצד הדרך, ופוסעת לקראתי –

"המורה – "

טפירו אוליביה! שכה אחיה –

לבושה קל, ז'אקט שחור, מחוספס, מחומר פלאסטי דמוי-עור, ללא אפודה, ונעליים דקות, שטוחות.

"מה את עושה כאן, אולי?"

"המורה, המורה בטח כועס עלי... באתי להגיד לו שאני מצטערת... שהוא כמו אלוהים בשבילי... לפעמים... אני כזאת מורגשת..."

"אלוהים?" התבלבלתי, "מדוע את לא לבושה, אולי? שלג מסביב! את תתקררי – "

"חיים שלי לא חשובים," אמרה, "אני רוצה שהמורה יזכור אותי, שאני שווה משהו, שאני לא שרמוטה – "

"אבל, אני לא – "

המראה שלה עורר חמלה. על לחי כשלה הייתי יכול לסטור? – לא ולא. אולי היא טובה פי כמה מרותי המופרעת, שמאהבתי אליה איני יכול להשתחרר. לחייה של אולי חלקות מאוד, וקצת מאדימות עתה, בגלל הקור. אפה שרוע מעט, גבותיה כהות. שערה השחור, החלק, גולש כמסגרת לחיוכה המתחטא, נפזר על ז'אקט הפלאסטיק הזול שעוטף את כתפיה, נוצץ ושחור כשערה. בעיניה היה חיוך שקט של הבנה, ארשת כנועה, מיסתורית, שמזמינה אותי ללטף אותה כשהיא שולחת אליי מבטים של קטיפה –

ליבי הלם בפראות, כפות-רגליי הצוננות התחממו בבת-אחת. מגיע לי, מגיע לי – אפילו אם היא שרמוטה – כאן, בשלג!

אבל ביושר של מורה אמרתי לה – "כבר מאוחר, אולי, בואי איתי, נעלה לכפר – "

שיניה נקשו. היא לא ענתה. התקרבתי אליה אך היא נרתעה לאחור, נסוגה לעבר חורשת האורנים, ורגליה הדקות, כעז ערבית שחורה, הותירו עקבות כהים בשלג, חורים שמהם ביצבצה שכבת מחטי האורן היבשים.

"מה יש לך, אולי? למה את בורחת? לא קר לך?"

רגע התבוננה בי, מלמעלה, ושוב רצה ללב החורש.

אני פסעתי מהר אחריה, במעלה הגבעה, שוקע במטליות השלג, באיוושת העלווה שחורקת תחת פסיעותיי. במרחק ניכר מהכביש, שנמשך למטה, עצרה אולי ושוב פנתה אליי. הגעתי מתנשף. נעליה היו רטובות מאוד. כולה רועדת.

"למה את בורחת, אולי?" קרבתי למקום שבו נפרדתי מרותי לפני שנים, ניצב בין האורנים מבלי דעת מה עליי לעשות. מה מותר לי, בתור מורה.

רגע ממושך אחד הביטה בי אולי בעיני איילה נפחדת, כמצפה למשהו, קצרת-רוח, מתנשמת. אחר-כך התנפלה אל חזי, פורפת את כפתורי-הקרן הגדולים, דמויי שן-פיל, השבויים בלולאות-חבל במעיל-המלחים האפור, חותרת בתוכו ונאספת אליי, כאילו רק לכך חיכתה. היא פירפרה מול ליבי. עומדת על תלולית אדמה ושלג, מעט גבוה ממני, פניה סמוכות לשלי, ואני סגרתי עליה ברחמים גדולים בכנפי מעילי וביקשתי לחמם אותה, נשקתי לעפעפיה המפרכסים, לשמורות עיניה המלוחות, לאפה השרוע מעט וללחייה הצנוניות, האדמדמות – הרגשתי לב אחד פועם בשנינו, עומדים בתוך השקט של שעת השקיעה הקרה בהרי ירושלים המושלגים-בחלקם – מטליות-מטליות, בלבן, בשחור, באור אחרון, מוזר, שהסתנן מבעד לעננים והקדים את אור-הדמדומים הטבעי של שעת בין-הערביים –

אולי נצמדה אליי, נואשת. אני הייתי נואש לא פחות ממנה. מחפש מתחת לחולצתה הדקה את שדיה הגאים שהאחד מהם נגע בי לעיני הכיתה, ולוחש בשפתיי על עיניה כמפנק אותה, "טוב שבאת – המורה יפנק אותך, המורה יחמם לך, אולי – " והיא ענתה, "שהמורה לא יפחד, אני אני חמה, חמה, אבל לא שרמוטה, שהמורה ידע, שהוא כמו אלוהים בשבילי – " ופתאום כל השלומיאליות שלי בפגישה עם עגנון, וכל מה שעלבה בי רותי אתמול בלילה כאילו הזין שלי מטמא אותה, מלא ארס –

כל ההשפלות הפשירו עתה, השתחררו אל חצאיתה המופשלת של אולי, ואני שטתי בהנאה רטובה בתוכה, בחמימות שלה, שלי, פורם את שפתי ערוותה כקולף אשכולית בשלה, ונזהרנו שלא למעוד על מצע הטחב וקציפת השלג שבהם קירטעו כפות רגלינו הצוננות, ואני מזריע אותה בעודה נלחצת בגבה אל גזע עץ, וריח שרף-אורנים חריף באוויר היבש ממלא אותנו בזעקה חנוקה של עונג שמתפרץ על פני גבעות מטולאות כתמי לובן הפרושות לרגלינו סביב –

רותי, סליחה, אולי – אולי שלי עתה, ערוותה הלחה, תחת חופת העננים הקרה, וטיפות השלג המפשירות מצמרות האורנים על פנינו הלוהטים.

"אולי," הייתי אדם חדש, מסוחרר, "בואי אלי, נחיה יחד, תהיי את אשתי." כבר התאהבתי בנעוריה, בכניעותה.

"המורה, אבי יהרוג אותי," אמרה, "אצלנו זה לא כך – "

בידיה הקטנות עוד הדפה אותי ברגע האחרון, טפחה עליי, אך כבר היה מאוחר מדי, הייתי בתוכה. ורק הרטיבות המצננת, המצמררת, שעמדנו בה, מנעה ממני להחזיק בה כאשר התנתקה פתאום ושעטה במורד, אל הכביש, בוטשת בנעלי-הסירה הדקות על תלוליות בוץ-ושלג לעבר כפר-הנוער, וכנפי הז'קט השחור, חסר הביטנה ודמוי העור שעליה – פירפרו אחריה ונבלעו בחשיכה-למחצה.

שטפתי-ניגבתי את עצמי בשלג וקינחתי במטפחת. לא הלכתי אחריה לכפר, אל תלמידיי המחכים לי לשווא, אלא חזרתי לתחנת-האוטובוס, ושם, מכורבל במעילי, בסככה הפתוחה לכל עבר, בחושך, ובטרם אקפא כליל – אסף אותי האוטובוס והחזירני, מדיף ריח אורנים וזרע טרי, בכביש שהתפתל בין ההרים, עד ירושלים.

השלג נמס. מזג-האוויר התבהר. שיפולי הגבעות הצמיחו ירק. רקפות חיוורות ביצבצו לצידי הדרך, חבויות בין הסלעים.

אולי נעלמה. שוב לא חיכתה לי ליד התחנה שממנה עולים לכפר-הנוער.

באחד השיעורים התגברתי על היסוסיי ושאלתי את הכיתה: "איפה טפירו אוליביה? לא ראיתי אותה כבר כמה זמן."

"התחילה עובדת ברפת, המורה!" – ענו לי במקהלה חברותיה, אלוש, אילוז ואלבז, ומיד כיסו בכפות-ידיהן על פיהן, ופרצו בצחוק חנוק.

כשחזרה אולי לבקר בשיעורים, היתה מאחרת, חולמנית ופרועת-שיער, נודפת ריח חלב טרי בעוברה על פניי, ומעוררת עליה משום מה את צחוקה של הכיתה.

הכיתה נעשתה פרועה מאוד. משהקים מולי בפה פעור, מעשנים. הבנים דחפו ידיהם לחולצות של הבנות. בייחוד היו מתאנים לאולי. יום אחד ארמנד חיון, דווקא מחלושי הגוף בכיתה, קפץ עליה כיתוש באמצע השיעור בתנ"ך, תקע ידו בצווארון חולצתה מאחור, ושלה משם בזריזות ביצה קשה, לקול צחוקה הכבוש של הכיתה כולה, שפרצה עד מהרה בחגיגת טירוף.

אולי לא נישארה חייבת, היא קמה ממקומה בפנים סומקות והתחילה לצרוח ולחבוט בארמנד, אך הוא פיצח את הביצה על ראשה ונמלט מתפיסתה, כשהוא רץ סביב-סביב בכיתה. חמתי בערה בי. קראתי לארמנד לעצור, אך הוא לא הקשיב לי. תפסתי בו כשהוא חולף במרוצה, משכתי בחוזקה את ידו כדי לעוצרו, הרפיתי ממנו לרגע – ואז סטרתי לו בכל כוחי על לחיו!

אני טעיתי. היה זה כמובן דודי ההולל אלכס שתפס בחוזקה את זרועותיו של יוסקה-דרעק והסגיר אותו להושא אל-עטאר אביו, ומשם כבר היתה הדרך קצרה למוסד לעבריינים צעירים "דער צוקונפט בומצן" בגרמניה.

אצלנו, המשפחות של מייסדי המושבה, אבותינו הם אנחנו ואנחנו הם. אולי זה לא הגיוני ברומאן אבל זה אופייני לכרוניקה איכרית שהצטברה במשך דורות. היא דומה לציור רחב-יריעה וסינאופטי שבו מושג הזמן אמנם אינו קיים אבל כל סצינה וסצינה מתעוררת בציור לחיים ומתנועעת, כאשר מתבוננים בה, ומממשת את אשליית הזמן, הכלוא בתוכה, כניראה לנצח.

אחרי חופשת פורים פיטרו אותי מעבודתי.

טענו שהקבלות שהבאתי על קניית ספרי לימוד אינן מתאימות לסכום שקיבלתי מגזבר הכפר.

אני אכן גנבתי אז חלק מהכסף וקניתי בו שלושה כרכים משומשים של ספר הזוהר, שנזקקתי להם לצורך עבודה סמינריונית לפרופסור ישעיה תשבי על תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י. בשאר הסכום הלכתי מדי יום לאכול חומוס מונטנייה אצל אלברט במסעדת "טעמי" ולשמוע אותו גוער בסועדים ומעליב אותם.

לאחר שקראתי את תולדות חייו של שבתי צבי, שכתב פרופסור גרשם שלום, אמרתי לעצמי שאם ממילא אני שרוי במחיצת הדימונים, מוטב לי שאניח להם לפעול עליי ולעזור לי בפרנסתי, וכך לא יעבירו ימיהם בבטלה אלא יקחו חלק בחיים הממשיים, כפי שמזהיר מפניהם פרופסור ברוך קורצווייל במאמריו ההיסטריים, המתפרסמים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ובהם מסופר על חינגאות שדים בהיכליה הריקים של הספרות העברית החדישה. אני מצטער שלא גנבתי יותר, כי אז היה הכסף מספיק לי לחיי עם אולי וגם ללימודים, ועתידנו היה אולי שונה.

ימים אחדים לאחר פורים היא הופיעה בחדרי, לבושה בז'אקט העור המלאכותי, מזוודת קרטון חומה בידה, פניה שרוטות עדיין מן הקטטה עם ארמנד חיון, מבטה מרדני, ילדותי-מעט, החלטתה נחושה:

"באתי להיות אישה שלך, המורה. אם תגרש אותי – אהרוג את עצמי!"

"מה את מדברת, אולי?"

"אני ארוץ ואשים את הראש שלי תחת הרכבת!"

לא עמדתי בפני הפיתוי.

חדרי היה דל אבל למזלי איש לא ידע מה נעשה בו כי היה מובדל לעצמו, דירה פיצפונת עם שירותים – שירותים! – חדרון עשוי קרשים שניבנה על המרפסת. רותי אמנם סלחה לי על שהיכיתי אותה, וגם אני סלחתי לה על שגרמה לי להכות אותה, אך היא מיררה את חיי בכך שהמשיכה להתעלם ממני ומיאנה להרשות לי לבקר אצלה, בהמציאה כל פעם תירוץ חדש. ידעתי שהיא משקרת, הייתי רואה אור בוקע מחדרה בלילות שעליהם היתה מספרת ונשבעת לי שלא תימצא בבית. נמקתי בבדידותי. יחסי-מין לא היו לי. לא היה עם מי. וכאשר באה אליי אולי התגברתי והדחקתי את חרדתי הראשונה למראה המזוודה החומה שפולשת עימה אל חיי – ומיד נכנסתי אחריה למיטה, שם כבר שכבה, מכוסה בצחוקה הכבוש.

ריחה היה חלב טרי בלול בריח שמיכות-צמר של הסוכנות וניחוח סבון פשוט שבו משתמשים בכפר-הנוער, לא רבלון אינטימט החריף והמגרה של רותי הנכספת – אבל כבר לא הייתי בררן, כמו שאומרים המלחים – כל נמל טוב, בשעת הסערה! – ואולי, עד מהרה היטשטשו תפקידינו והיא נעשית המדריכה שלי. אף שהיתה צעירה ממני, היתה מנוסה ממני. בעלתי אותה בפראות מדי ערב, ולפעמים חזרתי ויצאתי אחר-כך לבדי לעקוב מול החלון של רותי, ממקום המיסתורי הקבוע שלי בחצר סמוכה, ושבתי וחזרתי אל אולי ונדחקתי אליה במיטה הצרה והערתי אותה ובאתי עליה בשנית.

יכול הייתי להרוג אותה ולהשליכה לבור המים הנטוש שבחצר הבית, ואיש לא היה יודע על אודותיה, ולא מתעניין בה – מי היא בכלל, והיכן היא?

ניהלתי מעתה חיים כפולים.

מעלים מרותי את קיומה של אולי, מעלים ממשפחתי, מחבריי הקרובים. איש לא הוזמן לחדרי. המשכתי לצאת בבקרים לגבעת-רם, אך החשק שלי ללימודים פג. לאחר המשכורת האחרונה משיעורי הערב בבית-הספר בכפר-הנוער – אולי ואני נותרנו חסרי פרוטה.

ביקשתי מהוריי שיתמכו בי, והם סירבו. אמרו שביזבזו דיים על לימודיי, שלא עלו יפה, לדעתם. הכרזתי עליהם חרם וחדלתי לנסוע לבקרם כמנהגי, מדי שבועיים-שלושה, לסוף-שבוע, וגם אסרתי עליהם לבקר אצלי.

התחלתי לעבוד בדואר, במדור המיון. העבודה הגרועה ביותר שהוצעה בלשכת-העבודה של הסתדרות הסטודנטים. עבודה משעממת, שכר מגוחך, רק סטודנט נואש כמוני נזקק לה, כי לא היו קופצים רבים עליה.

אולי מיעטה לצאת מהחדר. היא חששה שאביה יגלה את עקבותיה, יחטוף אותה ויחזירה אל ביתו אשר ממנו נמלטה לכפר-הנוער. אני לא חזרתי על הבטחתי לשאתה לאישה, אבל אולי דיברה על כך עבור שנינו וישבה על ברכיי מדי ערב ופיטפטה וליטפה את תלתליי ולא חשה בשתיקתי בנושא או שהתעלמה ממנה בכוונה או אולי פירשה אותה כהסכמה לדבריה?

מצחיק-עצוב לומר שעתה אפילו הארוחות של כפר-הנוער חסרו לנו. קשריי עם חבריי הלכו והתמעטו. העבודה בדואר גזלה ממני שעות רבות, והתחלתי להזניח את הלימודים. אולי השתדלה להקל על חיינו ככל האפשר. החדר לבש פנים חדשות. בפינת המיטבח הקטנה, ששימשה גם לרחצה ולגילוח, כי האסלה יחד עם המקלחת היו מצויות בפחון שבמרפסת, התקינה אולי ארוחות טעימות ממעט ביצים, לחם, חלב וירקות זולים. היא כיבסה את בגדיי. העריצה אותי. כאשר הייתי חוזר לחדר, היתה כורעת לרגליי, חולצת נעליי, מחבקת ומנשקת את ברכיי כאשר שערה הנפלא גולש שחור ועז ומשתפך על שוקיי הבהירות, ואצבעותיי חופרות ומלטפות בנבכי השיער.

אילו היה אפשר הייתי בועל אותה בשערותיה.

לפעמים היינו יוצאים בערב להצגת קולנוע. משתדלים להבליע את עצמנו. היא – מפחד בני-משפחתה שבוודאי כבר מחפשים אחריה, ואני – שלא להיראות בפומבי בחברתה של הנערה הפשוטה הזו. ויותר מכל חששתי פן אפגוש ברותי. כיצד תבוז לי שמצאתי תלמידה מפגרת לצאת איתה, נערה חסרת השכלה שעימה לא אתחתן ולא אופיע יחד בחברה, לעולם! –

בלילות האביב, שהלך והפשיר את ירושלים, באור הכוכבים הצלול שניצנץ אל תוך חדרנו מחלוננו היחיד, שכבנו שעה ארוכה, רועדים קצת בגלל הקרירות השוררת עדיין בחדר בעל הקירות העבים, שותים חלב חם ומשוחחים על עצמנו.

הירבו אז להשמיע ברדיו את השיר גרינסליבס בביצוע הזמר אלפרד דלר. גם כיום נכמר בי הלב כשאני נזכר בשיר או שומע אותו, ירושלים שחייתי בה עולה בזכרוני, ועדיין אני מאוהב ומלא ערגה.

 סיפרתי לאולי על רותי.

כיצד הגענו יחד לכפר-הנוער בשנה שבה אישפזו את אימה שיינע-פשה בבית-המשוגעים (שממנו כבר לא היתה עתידה לצאת אלא פעם אחת ויחידה, לחתונתנו), כיצד אהבתי אותה והייתי עושה הכל כדי להימצא בחברתה אך היא לא החשיבה אותי מעודה כחבר – חבר-ממש, ורק היתה מסכימה לפעמים ללמוד איתי יחד, ובלילות היה קול צחוקה נשמע בין הצריפים, צלול ומתגרה, תמיד בחברת נער זה או אחר, מבוגרים ממני, ולבסוף עם מוסקה הרפתן.

"מה, עם מוסקה?" נרעדה אולי בצווחה כבושה, מבטאת את הקו"ף בצירה.

"כן, כן."

ואני המשכתי לספר כיצד ארבתי להם פעם ושמעתי את רותי קוראת בחדרו של מוסקה שיר שאני כתבתי לה, ושניהם צוחקים. אחר-כך ראיתי אותו חולץ את שדה הצח, העגלגל, ונושק לו ואז האור כבה ואני נקרעתי בין הייאוש שדחף אותי לתלות את עצמי על העץ הקרוב, לבין התאווה שאחזה בי מדי היזכרי בשד המגולה –

וכאשר סיפרתי זאת התחילה אולי לבכות וליטפה ונישקה ונהמה כחיה ומצצה אותי. "מסכן שלי. מסכן שלי. אני שונאת אותה, אתה שומע?" הרימה עיניה מבין ירכיי הלחות, "אני שונאת אותה, ככה מתנהגת שרמוטה! את העיניים הייתי מוציאה לה – "

שרועה על גבה היא הפקירה לי את עצמה, את כל פתחיה, ונאנחה, נחנקת מהנאה ורוגז, ארבעתיה מפרפרות באוויר – "שרמוטה, רותי, שרמוטה!"

"הממזרת!" הוספתי.

"מה זאת אומרת?"

לא סיפרתי לה. אני את הסודות הכי כמוסים של רותי לא מסגיר. ספק אם רותי עצמה ידעה על כך. הדברים שסיפרתי לה במרוצת חיינו היו רק חלק קטן מכל מה ששמעתי במשפחתי על משפחתה. אולי רק עכשיו, כשתקרא את הספר הזה, יתגלו לה.

מאוחר יותר הפשירה אולי וסיפרה גם היא.

יושבת בשיכול-רגליים במיטה הצרה, גופי מקופל סביבה ומקיף אותה, ראשי מונח על ירכה ומדי פעם אני מתרומם למצוץ בפעם האלף את פיטמותיה החומות ככפתורי שוקולד. סיפרה על ילדותה הדפוקה בחברת אחיה ואחיותיה הקטנים שלא הניחו לה רגע לעצמה. על אביה שהיה מכה אותה ואת אימה. על אימה החולנית שכרעה תחת הנטל עד שהתמוטטה, ופיזרו את הילדים במוסדות.

אך עוד קודם לכן היה אבא זוחל אל מיטתה בלילות ומרים את קצה הכתונת שלה ומנשק לה ומלטף את התחת –

אך עוד קודם לכן אמא ציוותה עליה להיכנס למיטה הזוגית הגדולה בבוקר, אחרי שתצא לעבודה בספונג'ה, כדי ש"אבא לא יתפחד מהמצב ולא יתברח מהבית." והיא זוכרת את עצמה שוכבת כשגבה אליו, "כומו שתי כפיות, הוא עוד יושן-כאילו" והיא, קפואה. תחילה לא עשה לה כלום מעבר לחיבובים אבהיים אבל היטב הרגישה מאחור את האבר הזקור שלו נוגע בה –

עד שהתחיל ממש, אומר לה: "אמא שלך לא טובה, אני מת ממנה... והיא בספונג'ה... תמיד חולה... עכשיו גם את הורגת אותי!? – יתברך השם, בתי, יאללה תפתחי כבר אותך ואל תעיזי לעשות לי חומים במיטה מפני שאני יהרוג אותך..."

וכאשר היתה מסרבת לו, ומאיימת שתצעק, ותתאבד, היה סותם לה את הפה ומורט את לחייה או צובט בעכוזה עד שלא היתה יכולה ללכת למוחרת לבית-הספר.

לבסוף נכנעה, כדי שתוכל להמשיך לימודים הרשתה לאבא לעשות בה מה שרצה, אך נידמה לה שלא עשה לה אף פעם כמו שמזיינים באמת, כי היה בא אליה רק מהאחור, מתגנב ומכניס לה את האבא שלה... מה-יצר-אותה... אבא שלה מושקע בתוכה... "ארוך חם ומרטיב כומו קקי..." [אמרה במלעיל קצת צרפתי] אבל זוחל מלהיפך, החילזון שלו... שככה זה לא נקרא שדפק אותה ולא פוגע בסיכוי שלה להתחתן.

וגם למדה לעשות עליו שריר, כמו למצוץ אותו, מלמטה.

וגם היה לה בלב טוב בשבילו שלא כועס עליה, וככה נישאר בבית עם אמא ולא מכה. שבתחת הקטן שלה היא מחזיקה את אבא עם אמא.

וגם היה אוהב לנגב לה.

וכאשר התפרקה המשפחה, ואולי נשלחה לכפר-הנוער, עוד היתה בתולה-מלפנים ולא הבינה הרבה בעניינים עד שהחבר'ה פתחו אותה ולימדו אותה, כי מהתחת היא בהתחלה לא היתה נהנית בכלל, רק היה לה זיכרון כואב מהנקניקו [ו"ו בשורוק] של אבא.

וכאשר אני שומע את הדברים האלה (אולי הגזימה כדי לגרות אותי) אני מתחיל לבכות בחמת-זעם על הגברים שכבר שכבו איתה מלפנים ומאחור, ורוצה להעניש ולהכות אותה על כל מה שעשו בה ככה, ומתמלא תשוקה עזה אליה, אל נעוריה הטמאים, האסופיים, התלויים בי מעתה בכניעות גמורה, שאינה יודעת שובעה, אצל שנינו –

הוי עגנון, הו רותי! – אילו ידעתם את גן-העדן שאליו הגעתי אני – הדחוי, המאוס, עוכר ישראל שכמותי, מעריצו של בשביס-זינגר! – מה איכפת לי אם לעולם לא אסיים תואר ב"א בספרות, ואם המשפחה שלי תצדק באומרה שאני בטלן ומבזבז את חיי לחינם על התכתשויות מיותרות – ובלבד שאולי תחכה לי מדי ערב במיטתי בגוף משגע וכנוע ובמילים מחוספסות ובשפתיים עבות ושוקקות חיים –

יום לאחר שאולי סיפרה לי כיצד נעשתה שפחה לאביה וכיצד לילה אחד גילתה אותם אימה החולה, המאושפזת עתה במוסד, ושכחה ששלחה אותה לאב ותקעה באחוריהם החשופים את ציפורניה השבורות – אני משכתי בזקנו המטופח של מנהל מדור-המיון בדואר, אדון אליהו פאריינטה.

האיש הזה, המדושן, החבוש כיפה, הרגיז אותי מההתחלה בדקדקנות העבד-כי-ימלוך שלו, בסיפוריו על נפלאות הצדיק בן-עירו רבי איסחאק, שהחייה נערה מתה ושלח אותה באונייה לארץ-ישראל, ובהתייהרותו שפגש פעם בשוק את אליהו הנביא ודיבר איתו כאדם אל אדם. וכשעירבב אדון אליהו, פאריינטה, לא הצדיק – עירבב מחדש את תוכנו של שק דואר שמויין על-ידי – והודיע לי שינכה שעה ממכסת-עבודתי, אני התעצבנתי, ניגשתי אליו ותלשתי קצת את זקנו האפור עד שמשקפיו של אדון אליהו רעדו, ובדרכי החוצה לרחוב יפו נכנסתי למגרש הרוסים והקפתי בריצת צחוקים משחררת את הכנסייה הלבנה שבמרכזו, אני חופשי.

ידעתי שהפסדתי מקום-עבודה אבל לא היה איכפת לי. כבר למוחרת התייצבתי בלשכת-העבודה של הסתדרות הסטודנטים, שנמצאה לא רחוק מהכנסת ששכנה בבית פרומין, ברחוב קינג ג'ורג', וניראתה כפארלאמנט צעצוע בבירה של מדינת אופריטה, כפי שהשתקפה בסרט הקצר "ירושלים" של דוד פרלוב, מאותה תקופה.

קיבלתי את העבודה הקשה ביותר, שנותרה, משום כך, ללא דורש – נעשיתי פועל בניין.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

זאת ועוד, החמאס מאוד כועס על הקפלניסטים. כל מה שביקשו הקפלניסטים – עשינו. הקשחנו עמדות, התעללנו עוד יותר בחטופים ושלחנו סרטונים, חזרנו על כל המסרים שנתתם לנו. אבל אתם הבטחתם לנו שכך תצליחו להפיל את נתניהו. נתניהו עדיין בשלטון, 75% מעזה חורבות ו-100,000 מחבלים נהרגו. אם תמשיכו כך ולא תבצעו את החלק שלכם – עוד נחזיר את החטופים!

* אהוד היקר, אני מסכים עם כל מילה שכתב אורי הייטנר על אהרן שבתאי. האיש מתרגם חשוב, אבל אני בהחלט מוותר על שיריו, וגם על דעותיו (ברור שקראתי את המאמר על אהרן שבתאי ב"ידיעות אחרונות", מאמר שאורי הייטנר מתייחס אליו).

 שלך –

משה גרנות

* שישי מאיר: אהוד היקר, נהנית לקרוא את השירים שלך מתוך: "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". לא פעם אמרתי לך זאת. חבל שאינך ממשיך לכתוב שירה.

אהוד: במהלך חיי כתבתי שירים שהרגשתי צורך לכתוב אותם באותו זמן, ואני לא מסוגל לכתוב אותם היום ומשאיר זאת לידידי חיימקה שפינוזה. נוסף לכך, לא תמצאי את שמי בשום התייחסות למשוררים עבריים בתקופתנו [למרות שחלקם יכולים לצחצח את סנדליי] כך שהאבדה אינה גדולה ואני נשאר משורר עברי נידח כשם שאני סופר עברי נידח בפרוזה, במחקר, בביקורת ספרותית ובביוגראפיות.

* "ממש כמו באיראן"! – כך האיש ההזוי והמטורלל אלוף בן, עורך בעיתון "הארץ", כותב: "גם אם מקבלים את הטענה שהחרם הפיל את האפרטהייד, ולא הגיאופוליטיקה, זו הדוגמה החריגה שלא מעידה על הכלל. איראן ורוסיה נתונות כבר שנים תחת סנקציות מערביות, שגורמות אי נוחות רבה לתושביהן, אך לא הביאו עד היום לנפילת משטריהן או לריכוך בעמדותיהם. בכל המדינות האלה, החרם הבינלאומי חולל שתי תוצאות: השלטון החריף את צעדי הדיכוי הפנימי, והאליטות הליברליות היגרו החוצה. מנהיגי האפרטהייד לא ויתרו על כיסאותיהם בלי מאבק, וככל שגברו הלחצים מבחוץ וההתקוממות מבפנים, הם החריפו את חוקי החירום, הצנזורה, המעצרים השרירותיים, רצח אסירים וגירוש תושבים למובלעות סגורות. ולדימיר פוטין ועלי חמינאי נוקטים שיטות דומות, ובריחת המוחות נראית להם כדרך נוחה להיפטר ממתנגדים.

"נתניהו אינו שונה מהם בחתירתו לשלטון יחיד, שינהיג משטר של עליונות יהודית 'בכל מרחבי ארץ ישראל' כהבטחתו עם כינון הממשלה. כבר הוצא נגדו צו מעצר בינלאומי בגלל פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, והתנהלותו לא הושפעה מכך. אם יגבר הלחץ מבחוץ, הוא רק ינצל אותו להידוק אחיזתו בשלטון ומניעת מחאה. הרי גם את ההפגנה להצלת החטופים מעזה שלשום תיאר כבגידה וסיוע לאוייב. נתניהו לא מדבר בפומבי על עזיבת המשכילים והליברלים, שהואצה בשנתיים האחרונות, אבל מבחינתו זה רווח נקי. מצביעי השמאל והמרכז נוטשים, הריבוי הטבעי נוטה לטובת החרדים והדתיים, והבייס הימני רק יתחזק. 'מי שתומכים בתרבות המערבית, שיילכו, נסתדר בלעדיהם,' אמר האיאתוללה חומייני, מייסד הרפובליקה האיסלאמית, בדומה לרבנים החרד"לים שנלחמים נגד 'הפרוגרס' כיום.

"אם יוטל חרם בינלאומי על ישראל, הוא יציק למיעוט הליברלי וידחק אותו החוצה, בזמן שנתניהו ושותפיו רק יתחזקו. משטרים כוחניים ומשיחיים לא נבהלים מלחץ חיצוני, הם רק נבנים ממנו. ממש כמו באיראן." ["הארץ" 19.8].

* נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אמר היום (רביעי) כי ראש הממשלה בנימין נתניהו "הוא אדם טוב שנלחם, ובנוסף לכול מנסים להכניס אותו לכלא." זאת, לאחר שהנשיא הביע בעבר את התנגדותו להעמדתו לדין של ראש הממשלה. בריאיון לפרשן השמרן מארק לוין אמר טראמפ כי נתניהו הוא גיבור מלחמה. "וגם אני כזה," הוסיף הנשיא. לדבריו, חמאס לא התכוון לשחרר חטופים. "אני זה שהחזיר אותם. עבדנו קשה והחזרנו את כל החטופים האלו. אף אחד מהם לא היה חוזר, אבל אני החזרתי אותם. בכל הנוגע לחמאס, כפי שאמרתי מזמן, יהיה צריך להילחם שם כהוגן. כולם שכחו את 7 באוקטובר, הם לא אוהבים לחשוב על זה."

ביוני קרא טראמפ פעם נוספת לבטל את משפטו של נתניהו. "הייתי בהלם לשמוע שמדינת ישראל, שרק עברה את אחד מרגעיה הגדולים ביותר בהיסטוריה, ומנוהלת ביד רמה על ידי נתניהו, ממשיכה במסע ציד המכשפות המגוחך שלה נגד ראש הממשלה הדגול שלה בזמן מלחמה!"

[בן סמואלס. "הארץ" באינטרנט. 20.8].

אהוד: לגבי נתניהו, טראמפ צודק במאה אחוז. זיכרו לי זאת הדורות הבאים כאשר תקראו את דבריי!

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!