לדוד בן גוריון
אֵי בָּזֶה הָרוֹאֶה –
הַנָּבִיא
יָבוֹא הַנָּבִיא
יִשְׁאַל לָנוּ הַנָּבִיא
בַּד':
הֲנֵצֵא לַמִּלְחָמָה?
הֲתָנוּחַ עָלָיו שּׁוּב
רוּחַ הַקֹדֶּש,
הַיְדַבֵּר נֵצַח-הָעָם
מִגְּרוֹנוֹ
וְלֹא יְשַׁקֵּר?
הַנַּעֲלֶה?
הֲיִתְנֵם הָאֵל בְּיָדֵינוּ?
הוֹי כִּי רַבִּים הֵם,
כְּחוֹל הַמִּדְבָּר
וְהַמִּדְבָּר טוֹב
לְכַף רַגְלֵיהֶם;
אֵי בָּזֶה הָרוֹאֶה?
הָרוֹאֶה לְקֵץ-הַיָּמִים
הָרוֹאֶה לְעַם עוֹלָם.
1974

נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* עוד לא מיגרנו – מתקפת הפתע על המוצב בחאן יונס, עלולה להיות גם על יישוב בנגב המערבי. עוד לא מיגרנו את חמאס.

* אמת נוסח חמאס – זו ההודעה הרשמית של חמאס על המתקפה על המוצב בחאן יונס: "לוחמי אל קסאם הצליחו הבוקר לפשוט על עמדה חדשה של ישראל דרום מזרחית לעיר חאן יונס, בדרום הרצועה. עם כוח אל קסאם המורכב מפלוגת חיל רגלים, לוחמינו פרצו לעמדה ופגעו במספר טנקי שמירה מסוג מרכבה 4 באמצעות מיספר מטעני קלימגור ומטעני פדאאיון ופגזי אל יאסין 105. הכוח תקף מספר בתים בהם התבצרו חיילים ישראלים כדי לנטרל אותם באמצעות 6 פגזים נגד ביצורים, ואנשים וירי מקלעים. מיספר לוחמים פרצו לבתים וחיסלו בתוכם מיספר חיילים ישראלים מטווח אפס בנשק קל ורימוני יד. לוחמינו הצליחו גם לצלוף במפקד טנק מרכבה 4 ולפצוע אותו פצעים אנושים, ולוחמינו הפגיזו את העמדות הסמוכות למקום הפעולה במיספר פצצות מרגמה כדי לנתק את תגבורות החירום. אזור הפעולה הופגז במספר פצצות מרגמה כדי לאבטח את נסיגת הלוחמים מהמקום. מיד עם הגעת כוח החילוץ פוצץ אחד המחבלים המתאבדים את עצמו בין החיילים וגרם להם הרוגים ופצועים. ההתקפה נמשכה מספר שעות ולוחמינו ראו נחיתת מסוקים לפינוי."
אני רק שאלה – יש מישהו בקהל שמכיר אחד מן ההרוגים הרבים לכוחותינו באירוע?
אולי אנסח קצת אחרת את השאלה – האם יש קשר כלשהו, ולו קל שבקלים, בין הדיווח הרשמי של חמאס לבין המציאות? זו הייתה, כמובן, שאלה רטורית. השאלה הבאה אינה רטורית – למה כשמנגנון התעמולה השקרי הזה מפיץ את בדותות ה"הרעבה", רבים כל כך בתוכנו מתייחסים לכך כאל עובדות, ומהדהדים ומדקלמים אותן?

* השותף הטבעי של חמאס –"טופאן אל-אקצא – הקשרים ותוצאות" הוא ספר שפורסם בעזה, ונכתב ע"י אחמד אבו סוהייב, המוגדר כמפקד בכיר בכוח הטילים של חמאס.
ליאן מרעי קראה את הספר ופירסמה תקציר מעניין מאוד שלו. האם עולה מדבריו איזשהו הרהור שמא אולי היתה זו טעות לבצע את טבח 7 באוקטובר, לנוכח האסון שהוא המיט על עזה? בשפת "הגשש החיוור": אפילו לא צפרדע. הכותב מצדיק ללא כל הרהור את הטבח, ומסביר שמדובר במאבק לטווח רחוק, שאולי ימשך דורות, והם לא ציפו להכריע את הציונים בפעולה אחת, אלא זה היה קרב אחד במערכה ארוכה, שהצליח אף יותר מכפי שהם העריכו מראש. לא, אין זה נכון שהוא אינו מבטא כל חרטה. על דבר אחד הוא מתחרט. "אם יש על מה להתחרט – זה רק על כך שההתקפה לא היתה גדולה יותר. ששבינו רק בין 250 ל-300. הלוואי והיו בידינו 2,500-3,000 שבויים!"
לאלה שמבקרים את חמאס, בשל המחיר הכבד שתושבי עזה משלמים, הוא משיב כך: "ייתכן שאדם ישאל: מי אחראי למה שקרה? והתשובה: לא שואלים את מי שקיים את חובתו – 'למה קיימת את חובתך?' אלא שואלים את מי שלא קיים אותה – 'למה לא עשית?'" כלומר חמאס מילא את חובתו בטבח, באונס ובחטיפה ההמוניים, והמחיר כלל אינו מהווה שיקול. ומי שמילא את חובתו, כלל לא שואלים אותו על אחריותו למחיר.
מי ינצח במערכה הזאת? "הניצחון יהיה מנת חלקו של מי שסבלני יותר, של מי שיכול לקום מחדש אחרי כל מכה, של מי שיש לו יותר תקווה ויותר אחיזה בזכותו! לכן, חשבון הכוח של הכובש שונה מחשבון המצוי תחת כיבוש: למי שנמצא תחת כיבוש די בכך שלא נשבר ולא הובס. אבל כוח הכיבוש – אם לא ניצח, הרי שהוא הובס. ואם לא השיג את יעדיו – הרי שהוא נכשל." יסיק כל אחד מאתנו את המסקנה המתבקשת מהכרת התובנה הזאת של האויב, באשר לאופן שבו עלינו לסיים את המלחמה.
אני רוצה להסב את תשומת הלב למשפט אחד בדבריו: "ההפתעה הגדולה: ההישג הבלתי צפוי של המהפכה הסורית. מהפכה שבעתיד תצמיח חזית חדשה, מסוכנת ומאיימת נגד הפרויקט הציוני." חמאס הסוני ראה בחיזבאללה השיעי שותף למערכה נגד האוייב המשותף, אך בין הסונים לשיעים רובצת תהום של שנאה וחשדנות. לעומת זאת, שלטונו של אל ג'ולאני, שלטון ג'יהאדיסטי קנאי סוני, הוא תנועת האחות של חמאס ושותפו הטבעי. כדאי שנתייחס לכך במלוא הרצינות.

* תעשיית המוות – מאז הסכם אוסלו, ולאחר מכן ההתנתקות, וכל סבבי הלחימה בעזה כמו "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" ו"שומר החומות", השקיע העולם מיליארדים רבים לסיוע לעזה. כל הכסף הזה הלך אך ורק לייצור מוות, הרס ושנאה, ייצור שהמיט אסונות על עזה ועלינו. אחרי שהמלחמה תסתיים, ישוב העולם וישקיע מיליארדים רבים בשיקום עזה. איך ניתן להבטיח שהכסף הזה לא ילך שוב לייצור תעשייתי של עוד ועוד מוות, הרס ושנאה?
הדבר הראשון שצריך להבטיח הוא את מיגורם של חמאס, הג'יהאד האיסלמי וארגוני הטרור בעזה. יש להתנות את עצם תחילת השיקום, בפירוז מוחלט של עזה. יש לפרק את אונר"א – הארגון להנצחת הסכסוך, שאחראי על הנצחת ה"פליטות" כנשק לדה-לגיטימציה לישראל, כאמצעי להשמדתה, ושאחראי לאינדוקטרינציית המוות והשנאה לילדי עזה, המכשיר אותם משחר ילדותם לטרור ג'יהאדיסטי (כמובן שיש לפרק את הארגון הזה לא רק בעזה, אלא גם ביו"ש, בלבנון ובכל מקום שבו הוא פועל). יש צורך בפיקוח בינלאומי הדוק על תכנית הלימוד במערכות החינוך העזתי. יש להבטיח חופש פעולה מלא לצה"ל ולכוחות הביטחון ברצועת עזה, לצד השלטון האזרחי הפלשתינאי, כדי שיגדעו כל ניסיון לשיקום ארגוני הטרור, יעצרו ויחסלו מחבלים ויחסלו את מערך התת-קרקע המסועף בכל רחבי הרצועה.
בלי כל אלה, מה שהיה הוא שיהיה, ועזה תמשיך להיות תעשיית מוות.

* מכת פתיחה – יש להתייחס במלוא הרצינות לאיומי המלחמה של איראן. כדאי לזכור, שהיתרון הוא בידי מי שנוטל יוזמה ונותן את מכת הפתיחה.

* החלטה תמורת החלטה –בעקבות החלטת ממשלת לבנון על פירוק הנשק מכל המיליציות, ארה"ב לוחצת על ישראל להתחיל בנסיגה מהנקודות שבהן נשארה בדרום לבנון.
אני מציע שממשלת ישראל תחליט על נסיגה מאותן נקודות, שתבוצע אחרי פירוק חיזבאללה מנשקו. החלטה תמורת החלטה. ביצוע ההחלטה תמורת ביצוע ההחלטה.

* מה היה קורה אילו – מחשבה שחולפת בראשי לאורך השבוע האחרון – מה היה קורה אילו המחאה הגדולה, ההפגנות ההמוניות, השביתות, היו לפני שבעה באוקטובר, בימי ה"טיפטופים" וההצתות וחוסר הביטחון ביישובי הנגב המערבי, נגד ההפקרה של ביטחון יישובינו וחיי אחיותינו ואחינו, ובקריאה להגן על היישובים בהגנה האפקטיבית היחידה – התקפה. אולי מחאה כזאת הייתה מייתרת את המחאה היום לשחרור החטופים.

* הם לא ייתפסו עם המכנסיים למטה – מה יקרה אם חלילה הטריבונל האנטישמי בהאג יפתיע ויקבע שישראל לא ביצעה ג'נוסייד? השוקניה נערכת לאסון כזה. לא יתפסו אותם לא מוכנים לתרחיש כזה. לא יתפסו אותם עם המכנסיים למטה. הם כבר מתחילים להכשיר את דעת הקהל לתרחיש ומפמפמים את המענה. כתבה איריס לעאל: "גם אם הכול ייעצר עכשיו וישראל תחמוק מהאשמה בבית הדין הבינלאומי, זה כבר מוטבע בשיח. מדברים על מדינת היהודים ועל השמדת-עם בנשימה אחת." איזה כיף! הקמפיין הצליח.

* הניצחון המוחלט של מג'אדלה – אורי משגב הוא מהגרועים במסיתים לפשע עריקה המונית ממארת מן המלחמה; האג'נדה הבוגדנית של "הארץ". בפשקוויל התורן הוא קרא, למעשה, להפיכה צבאית. הוא דרש מהרמטכ"ל להודיע לממשלה שצה"ל לא יבצע את החלטתה, שהיא פשע נגד האנושות. הוא מאיים עליו שאם לא יעשה זאת, הוא אישית אשם בפשע נגד האנושות, ומודיע לו שאם יחליט להמשיך במלחמה, המילואימניקים לא יתייצבו חוץ מ"המשיחיים והכהניסטים."
ההסתה של משגב וחבר מרעיו לעריקה המונית ולהפיכה צבאית היא פשע נגד מדינת ישראל ונגד הדמוקרטיה. אבל מי אמר שדבוקת שוקן היא אנטי לאומית, שבזה לרגש הלאומי? דווקא יש בתוכה ובצמרתה אנשים לאומיים ואף לאומנים. הנה, כך כתבה חנין מג'אדלה, מיקירות המערכת: "אני קוראת לישראל פלסטין. ושירי הפולקלור הפלסטיני שאני שרה בחתונות ואפילו בלוויות, מלאים במחוות על שהידים המקריבים את חייהם למען עמם, אדמתם או אמונתם." היא גאה בכך שחלומה היא השמדת ישראל והקמת פלשתין על חורבותיה ושבחתונות ובלוויות היא שרה שירי הלל למחבלים. ומי אמר שהשוקנייה בזה לערך הניצחון? הנה, כך מסיימת מג'אדלה את פשקווילה: "עד היום אני מתרגשת כל פעם מחדש כשאני אומרת פלסטין בעברית. מין הרגשה כמעט ילדותית שניצחתי את המערכת היהודית."
אם הרמטכ"ל וצה"ל יפעלו על פי פקודותיו של משגב, מג'אדלה תשיג את ניצחונה המוחלט.

* הרזון דטרה של לנדסמן –קרולינה לנדסמן פירסמה קונספירציה שוקניסטית מטורללת, שעל פיה, התעוררות האנטישמיות בעולם אינה תוצאה של "הפשעים" שישראל עושה בעזה, אלא היא המטרה שלהם. כלומר, מטרתו של נתניהו היא לעורר אנטישמיות בעולם, וגם להציג כל "ביקורת" על "פשעיה" של ישראל כאנטישמיות. מה הרעיון המסדר של הקונספירציה? נתניהו שהורס את החברה הישראלית, מפחד שהישראלים הליברלים, שהם אלה שמבטיחים את העליונות הטכנולוגית של ישראל, יעזבו את המדינה. וכך, התגברות האנטישמיות בעולם היא חלק מתנועת מלקחיים, שבה מצד אחד הוא הורס את החברה אך מצד שני הוא כולא בתוכה את הישראלים, ואולי גם מגביר את העלייה לארץ. בקיצור, משהו מהסוג של ה"דוקטורט" של אבו מאזן, מכחיש השואה, שטען שהציונות ליבתה את האנטישמיות ואת הנאציזם כדי להיבנות מהם.
כשאני קורא מאמר, אני תמיד מחפש בתוכו את המשפט, שלעתים הוא נראה צדדי ולא כל כך חשוב, אך הוא מגלם את הרזון ד'אטרה (Raison d'être), סיבת הקיום, הליבה האידיאולוגית של הכותב. כי הקונספירציה כשלעצמה כל כך מגוחכת, שערכה הוא פחות משל נפיחה. משפט אחד מציג את המנוע הרעיוני שעומד מאחורי כתיבתה. ברצונה לשכנע את ראשי המדינות להתעלם מנתניהו, שמאשים אותם באנטישמיות, ולא להירתע מפעולה אקטיבית נגד המדינה השנואה עליה כל כך, היא כתבה: "לראשי הממשלות שלהם הוא מטיף, אסור ליפול למניפולציות שלו. עליהם להזכיר לו שהוא רק ראש ממשלת ישראל, לא האפיפיור היהודי. שיחסוך מהם את הדרשות על איך עליהם לדאוג לאזרחיהם, וידאג לאזרחיו שלו."
משמעות דבריה, היא שאין לאום יהודי. היהדות היא דת. היהודים הם בני הלאומים של המדינות שבהן הם חיים, ורק הדת שלהם, שהיא עניין פרטי, היא יהודית. ראש ממשלת ישראל (ואין הכוונה אישית לנתניהו אלא לכל מי שהיה ויהיה ראש הממשלה) אינו אפיפיור יהודי, כלומר אינו ראש הדת היהודית, אלא ראש ממשלת הישראלים. אין לו שום עניין ושום נגיעה בבני הדת היהודים שמחוץ למדינתו. הם בני העם הצרפתי, הגרמני או האוסטרלי. ראשי המדינות שצריכים לדאוג להם הם נשיא צרפת, קנצלר גרמניה וראש ממשלת אוסטרליה, ואסור לו להתערב, ואל להם להתייחס להתערבותו. שיתעסק עם אזרחי "מדינת כל אזרחיה" שלו. כלומר, לנדסמן שוללת את מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. כיוון שאין עם יהודי, אין לו כמובן זכות להגדרה עצמית במדינה עצמאית משלו. ולכן, אין זכות קיום למדינת ישראל.

* תמצית עלילת הדם – המשפט הבא הוא תמצית עלילת הדם האנטישמית על המלחמה, בהובלת חמאס והשוקנייה, מתוך פשקוויל של עמירה הס: "חברותיי וחבריי בעזה כנראה יצטוו בקרוב מאוד 'להתפנות' ממגוריהם המאולתרים ו'להיקלט' בדרום הרצועה, כמו שהורי 'התפנו ונקלטו': אימי בברגן בלזן, אבי בגטו בטרנסניסטריה." תמצית עלילת הדם, היא הצגת הנעת אוכלוסייה אל חוץ לשטח לחימה כדי להגן על חייה, כשוות ערך להנעת אוכלוסייה למחנות כדי להשמיד אותה. תכלית הפשקוויל של הס הוא לעודד עריקה המונית מהמלחמה, על מנת להציל את חמאס. לכן, מושא תקיפתה היא מחאת קפלן, על כך שאינה מתמקדת בקריאה לעריקה. "לדידם, הדגל אף פעם אינו שחור דיו." כמו אביה, גם אבי גורש לגטו בטרנסניסטריה. אולי הם אפילו גורשו לאוטו גטו, מוראפה. אלא שהס היא משת"פית של ממשיכי דרכם של הנאצים, מחוללי טבח 7 באוקטובר, בעוד אני דבק בצוואת המוסר המוחלט: לעולם לא עוד!

* ה"הכלה" נמשכת – במשך שנים רבות אני אחד מרבים שמתריעים על תופעת הטרור החקלאי ולא פחות חמור, על ה"הכלה" שלו. ההכלה הזאת, היא חלק בלתי נפרד ממדיניות ההכלה, ההבלגה וההתמכרות לשקט, שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר; העדפת השקט התעשייתי על פני אחיזת השור בקרניו והתמודדות אמתית עם המציאות, גם במחיר תשלום בטווח הקצר, כמו למשל מהומות, תמונות לא סימפטיות ואולי אפילו (אני מאמין שלא) מיני אינתיפאדה בקרב ערביי ישראל. ניתן היה לצפות, שבעקבות 7 באוקטובר וכלקח מתוצאות מדיניות ה"הכלה", יתחולל שינוי. למרבה הצער, זה ממש לא קורה. ראש הכנופייה רץ לבחירות עם הבטחת המשילות והחזרת הביטחון לאזרחי ישראל, וקיבל לא מעט קולות מאנשים שרחוקים ת"ק פרסה מהכהניזם, אך ורק בשל ההבטחה הזאת. אבל למה לו לבחור בהתמודדות ארוכה ושוחקת עם בעיות עומק, אם אפשר להשיג סיפוק מיידי בתעלולי טיקטוק כמו מפגני ראווה פוטוגניים פופוליסטיים בבתי הכלא?

* משימה לאומית – לראשונה מאז השיבה לצפון, ובעצם מאז תחילת המלחמה, זכיתי לאכול ב"פלאפל עמר" בקריית שמונה. זו זכייה כפולה – גם נהניתי מהפלאפל המשובח, וגם קניתי בעסק בצפון המשתקם. אך לצד ההנאה, יש גם הרבה כאב, כאשר רואים את העסקים הסגורים הרבים בקריית שמונה, אחרי כמעט שנתיים, וכשלושת רבעי שנה לאחר תחילת השיבה. אני יודע שרוב תושבי קריית שמונה חזרו, אך רבים מאוד טרם חזרו וספק רב אם יחזרו. קריית שמונה, בירת אצבע הגליל, היא סמל לעמידה איתנה בעשרות שנות ירי קטיושות מלבנון. מה שלא הצליחו לעולל לה עשרות שנים תחת אש, עוללה שנה וחצי של פינוי.
תקומת קריית שמונה היא משימה לאומית, שמחייבת הירתמות של ממש של המדינה, של המוסדות הלאומיים ושל המגזר הפרטי. לא בכדי הגדרתי זאת "תקומה" ולא "שיקום" – בכל האזורים שנפגעו במלחמה, אין להסתפק בחזרה למצב שקדם לפגיעה, אלא יש להזניק אותם מכל הבחינות, החל בתשתיות הפיסיות ועד החינוך, התרבות וההשכלה הגבוהה. העיקרון הוא BBB – Build Back Better – לבנות מחדש טוב יותר.
המשימה הדחופה ביותר היא הצמיחה הדמוגרפית. על קריית שמונה להתרחב ולהתעצם, אך קודם כל למלא את השורות. על העירייה למפות את תמונת-המצב הדמוגרפית, עד רמת המשפחה הבודדת – מי חזר, מי עומד לחזור ומי אינו חוזר. כאשר תמונת המצב תתבהר, יש לפתוח במסע ציבורי לגיוס משפחות צעירות למשימה החלוצית של תקומת קריית שמונה. גם תנועות הבוגרים של תנועות הנוער צריכות להירתם למהלך ולהקים קיבוצים עירוניים בעיר וכך גם גרעינים תורניים של הציונות הדתית. תקומה רבתי של הגליל והנגב תהיה תמונת הניצחון שלנו.

* ניצן הורביץ שלא היכרתם –
"אורי היקר!
בהערכה רבה
ולמען חיזוק ההתיישבות!
חזק ואמץ,
ניצן הורוביץ."

רגע רגע. ניצן הורוביץ זה לא הססמולני הזה, המרצניק הזה. מה לו ולחיזוק ההתיישבות?
תתפלאו.
ניצן הורוביץ, שר הבריאות לשעבר, שכיהן כשר בממשלת בנט, הצביע בעד התוכנית הלאומית להכפלת ההתיישבות בגולן; תוכנית שנועדה להפוך סופית את ריבונותנו על הגולן לבלתי הפיכה, בניגוד לעמדתה ההיסטורית של מרצ. לא בכדי, זהבה גלאון ומוסי רז תקפו אותו על כך בשצף קצף. ניצן הורוביץ, שהתמודד לפני שנים אחדות על ראשות העיר תל-אביב, מתגורר היום במצפה הילה – התיישבות בספר, יישוב קהילתי בגליל המערבי, שערביי הגליל הפגינו נגד הקמתו.
את ההקדשה הוא כתב לי על ספרו, שיצא לאור רק אתמול – "הבית בקצה המדינה". הספר מספר את סיפורו של קיבוץ חניתה, הסמל של "חומה ומגדל", לאורך שנות קיומו ובפרט בפינוי הגדול במבצע "חרבות ברזל". עוד לא קראתי את הספר, אבל שוחחתי ארוכות עם ניצן. הוא אמר בדיוק בדיוק את מה שאני כותב ואומר מאז הפינוי. שהפינוי היה שגיאה הרת אסון, מעשה אנטי ציוני. הוא ציין שהיישוב היחיד באזור שלא התפנה היה ערב אל-עראמשה, ומה הדבר אומר על הנחישות הציונית שלנו. הוא דיבר על הממשלה שנושאת את דגל ארץ ישראל השלמה ובכזו קלות פינתה שלא בצדק למשך שנה וחצי חבל התיישבות, כך שלא הייתה אוכלוסייה יהודית אזרחית לאורך הגבול עם לבנון. הוא דיבר על כך, שבשל הפינוי, הממשלה המתינה שנה שלמה עד שפעלה סוף סוף בלבנון. בימים הקרובים אקרא את הספר, ולבטח יהיה לי מה לכתוב עליו.

* גיבור לאומי – כבכל שנה, השתתפתי גם השנה בכנס טבנקין, הכנס השנתי של יד טבנקין. חלקו הראשון של הכנס, כבכל שנה, הוא חלוקת מלגות עידוד לחוקרים על מחקרים בנושאים הקשורים לתנועה הקיבוצית, להתיישבות ולתנועת העבודה. מעניין שכמעט מחצית המלגאים, שלושה מתוך שבעה, חוקרים נושאים הקשורים להתמודדות עם טבח 7 באוקטובר.
החלק השני, שנקרא "הביתה, הביתה", עסק בתקומת קיבוצי הנגב המערבי. תחילה רואיין גדי מוזס, לאחר מכן שלושה דורות מבני משפחת ליפשיץ, משפחתו של עודד ליפשיץ, שנחטף מקיבוצו ניר עוז ונרצח בשבי ולסיום – אנשים העושים שנת שירות ביישובי הנגב המערבי, במסגרת תוכנית שנת שירות לפנסיונרים, בעלי מקצוע, התורמים במשך שנה בתחומם המקצועי ומתגוררים באחד היישובים.
מבחינתי, גולת הכותרת הייתה השיחה עם גדי מוזס. גדי מוזס, פדוי השבי מניר עוז; דמות מופת, גיבור לאומי. הוא נחטף בגיל 80 ובמשך 482 יום ישב בשבי בבידוד, והדבר הראשון שאמר בשובו לארץ היה: "אני אשקם את ניר עוז." מאז אני עוקב אחריו בהערצה. "אני יודע שהגיל לא משחק לטובתי," אמר גדי, "אבל כל עוד נשמה באפי אעשה הכול כדי שקהילת ניר עוז תחזור הביתה... בארגז הכלים שלי אין הכלי שנקרא ייאוש... החלטתי שהמקום הזה יקום, עם אנשים שיש להם נחישות ועוצמה. הבית הזה קום יקום... אנחנו עושים ציונות אמתית!"
דעותיו הפוליטיות של גדי מוזס רחוקות משלי. בעיניי הן נאיביות, ואף 7 באוקטובר וכמעט 500 ימי השבי וההתעללות המחרידה לא גרמו להתפכחותו. הוא נשאל על כך, והשיב שאינו מבין איך אפשר להאמין אחרי 7 באוקטובר שיש אלוהים, ובכל זאת אף אדם דתי לא חדל להאמין בעקבות הטבח, וכך גם הוא – יש לו אמונה והיא לא התערערה. דבריו מספקים הסבר – מדובר באמונה דתית ולא בדעה רציונלית. אך תהיינה עמדותיו רחוקות מדעתי ככל שתהיינה, זה ממש לא משנה. אני חש קרבת נפש אליו ולערכים שהוא מגשים בגופו, יותר מלאנשים שדעותיהם כשלי. הוא בעיניי סמל לציונות, להתיישבות, לאהבת הארץ, לאהבת החקלאי את אדמתו, לתקומה לאומית. הוא סיפר שבכל יום שר בשבי בקול את "התקווה", כי המילים "עוד לא אבדה תקוותנו" כל כך ביטאו את תחושותיו. גדי לבטח מגשים את דרכו של טבנקין הרבה יותר מאנשים שדוגלים בתפיסת ארץ ישראל השלמה שבה דגל טבנקין.

* מהי הבגידה – קק"ל מקצה סכום של 600 מלש"ח [?] לתקומת הנגב המערבי. את המהלך ההיסטורי החשוב כל כך, הוביל סגן יו"ר קק"ל מטעם מפלגת העבודה, איש התנועה הקיבוצית, חבר קיבוץ מענית, יענקל'ה בכר. יענקל'ה הוא איש עשיה וביצועיסט ממדרגה ראשונה, איש הגשמה, שמצליח להזיז הרים במקום שאחרים יודעים בעיקר ללהג. הוא גם יודע לעשות פוליטיקה, כי המהלך הזה נעשה מתוך בריתות והסכמות עם מפלגות הימין בקק"ל ובמוסדות הלאומיים. מפלגת העבודה, שמטעמה בכר ממלא את התפקיד, היא היום חלק מהדמוקרטים. יאיר גולן החליט לא לתמוך בו לקדנציה נוספת. למה? באמת, אתם שואלים למה? כי הוא לא מתאים לו. בכר הוא איש הציונות הקונסטרוקטיבית, הוא לא מתאים לייצג מפלגת מחאה. מן הסתם ייבחר לתפקיד איזה מחאן. הנהגת התנועה הקיבוצית זועמת על יאיר גולן, והקבוצות התנועתיות סוערות. ויש כמובן מצדדים ביאיר גולן. הנה ציטוט: "העובדה שמפלגת הדמוקרטים לא תומכת באופן אוטומטי ביעקב בכר זו 'בגידה בתנועה הקיבוצית ובערכיה'? זו בגידה בערכים? או שמא שיתוף הפעולה עם 'המפלגות בצד הימני והדתי של המפה הפוליטית,' אשר מקדמים את חזון ארץ ישראל השלמה, עליונות יהודית, מלחמת נצח, הדתה ואפילו אי-שוויון כלכלי זו הבגידה בערכים שלנו???!!!" (למה רק שלושה סימני שאלה ושלושה סימני קריאה????).
מבינים? מהלך גדול לתקומת יישובי הנגב המערבי הוא בגידה בערכים, כי הוא שיתוף פעולה עם דבוקת הגידופים האוטומטית. כפי שכתבתי לא פעם, התנועה הקיבוצית צריכה להחליט אם היא תנועת הגשמה או תנועת מחאה.

* תרבות של בריחה מאחריות – שרת התחבורה הכושלת מאשימה את... היועמ"שית, אלא את מי, בכישלונה החרוץ ובמחדליה החמורים. זאת תרבות האחריות הביביסטית. תרבות של חוסר מנהיגות, בריחה מאחריות והטלתה על שעירים לעזאזל.

* בשם החסינות – עשרה אנשים מתפרעים בבית המשפט, אינם נותנים לדיון להתקיים, צורחים ומשתוללים. אחד מהם ניגש לשופט ומנחית אגרוף בפרצופו. אחת המתפרעות מתפשטת ועל חזהּ סיסמת נאצה נגד השופט. מה צריך השופט לעשות? ברור שיזעיק מיד את משמר בתי המשפט כדי להשתלט על ההתפרעות ולהגן על בית המשפט ועל הסדר הציבורי.
ומה יהיה עליו לעשות אם יהיו אלה חברי כנסת?
לשיטתה של ח"כית ה[---]ת גוטליב, בהתפרעותם הח"כים מממשים את חסינותם ואסור להפריע להם לבצע את תפקידם הפרלמנטרי. כך היא מתנהגת כשהיא מתפרעת ומשתוללת בכנסת ובבתי המשפט. לכן היא מסרבת לגשת לחקירה בחשד לפשע ביטחוני חמור שביצעה – חשיפת שמו של לוחם שב"כ מתוך כוונה בזדון לסכן את חייו, לאחר שהעלילה עליו עלילת דם שפלה על בגידה ושיתוף פעולה עם טבח 7 באוקטובר, אך ורק כיוון שהוא נשוי לשקמה ברסלר. וכך כאשר התנפלה בנאצות גסות ונחותות על מאבטח בית המשפט, כאשר מילא את תפקידו, וכמובן מאליו ביצע את הוראתו המובנת מאליה של כבוד השופט לסלק את הפולשת המתפרעת מבית המשפט. את כל אלה היא עושה בשם פרשנותה הפסיכוטית לחסינות, כאילו מותר לח"כ לפרוע חוק בלי הפרעה. היא גם מובילה הצעת חוק שנועדה לעגן את הפרשנות המופקרת הזאת לחסינות.
ח"כית ה[---]ת היא תמצית מרוכזת של הסְחְלֶה [?] והכיעור שקיימים בחברה הישראלית.
אכן, יש צורך בשינוי משמעותי בחוקי החסינות, אך בדיוק בכיוון ההפוך. יש לצמצם את החסינות ולהגדיר אותה במדויק, כדי להבטיח שלא ישתמשו בה לרעה כדי להפוך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים.

* מה משותף לנזלת ואגרוף? – מה המשותף למילים הבאות? נזלת, נחשון, הראל, אברהם, יבוסי, חמץ, יפתח, מטאטא, כיתור, מכבי, יובל, ברק, גדעון, בן עמי, מדינה, קלשון, נמל, בן נון, פרעה, ארז, פלשת, יצחק, יורם, אן-פאר, ברוש, דקל, דני, בתק, קדם, מוות לפולש, שוטר, גיס, סעודה שלישית, יואב, אגרוף, ההר, יקב, יעל, חירם, לוט, אסף, התחלה, חורב, חיסול, עוז, ייצוב, חסידה, בלק, אבק, ולוטה ועובדה?
כולם מִבְצָעִים, תחילה של ההגנה ואח"כ של צה"ל, במלחמת השחרור.
ומה נזעקתי לעורר אותם מתהום הנשייה? נראטיב שאני קורא לאחרונה, הוא שממציאים שמות חדשים למלחמה ("מרכבות גדעון", למשל), כדי להרחיק ולהדחיק מהתודעה את 7 באוקטובר ("השמות המתחלפים של המבצעים השונים נועדו רק במטרה להשכיח שזו אותה מלחמת ה 7 באוקטובר"). זה נראטיב פוליטי היוצא נגד המלחמה, אך אין לו שחר. במלחמה יש מבצעים שונים, בוודאי במלחמה ארוכה כמו מלחמת השחרור והמלחמה הנוכחית. "מרכבות גדעון" אינו שם חדש למלחמה, אלא שם של מבצע בתוכה. למלחמה אין עדין שם. נתניהו מנסה לדחוף את השם "מלחמת התקומה", אך השם לא תפס ולא יתפוס. לדעתי, נכון לקרוא לה "חרבות ברזל", כי השם הזה כבר נצרב בתודעה והוא השם המקובל. המלחמה, שפרצה ב-7 באוקטובר ונמשכת עדיין, כבר כמעט שנתיים, היא אותה המלחמה, מלחמה בשבע זירות, ובוודאי שהמלחמה בעזה היא אותה המלחמה. איש אינו מנסה לטשטש זאת. איני אוהב את הכינוי "מלחמת 12 הימים" למבצע באיראן, כי זו לא היתה מלחמה נפרדת, אלא מבצע אחד במלחמת "חרבות ברזל", הנושא את השם היפה כל כך והמדויק כל כך – "עם כלביא". אגב, למלחמה הראשונה של מדינת ישראל מיספר שמות – מלחמת השחרור (השם שאני נוהג להשתמש בו), מלחמת העצמאות, מלחמת הקוממיות (השם שבן גוריון ניסה להנחיל) ומלחמת תש"ח. פוסט היסטוריונים פוסט ציוניים נוהגים להשתמש בשם ה"נייטרלי", כביכול – מלחמת 48', שהוא כפסע מאימוץ המונח "הנכבה".

* ארכיונרי – לפני שנים אחדות, בעקבות רשומה שבה מתחתי ביקורת חריפה על נתניהו, קיבלתי בתגובה קישור לסרטון משנת 1996, משידור ליל הבחירות בערוץ 1, שבו סיפרתי שבחרתי בבחירות הישירות לראשות הממשלה בנתניהו (ובפתק השני לדרך השלישית).
התגובה עם הסרטון הזה נשלחה אליי עוד פעמים רבות, כשתקפתי את נתניהו.
השולח – נרי אבנרי.
נרי מוכר בעיקר כמייסד והבעלים המיתולוגי של רשת "נרגילה" וכממציא מנת "זיוה", על שם אשתו באותם הימים. אך הוא היה גם "אושיית רשת" מוכרת. סרק ללא הרף את רחבי הפייסבוק (אולי גם רשתות אחרות, שאיני מצוי בהן), ומתנגח במי שמבקר את הימין ואת נתניהו, בעיקר באמצעות הנשק הסודי – "ארכיונרי", הארכיון עצום-הממדים של קטעי עיתונות והקלטות משידורי התקשורת האלקטרונית. האמת היא, שהשימוש בארכיון היה מניפולטיבי למדי. למשל, כאשר כתבתי על תמיכתו של נתניהו בהתנתקות, הוא שלף סרטון מתקופת ההתנתקות שבה נתניהו מדבר נגדה, הוסיף את הכיתוב: "הארכיון לא משקר." נכון, הארכיון אינו משקר, הסרטון אותנטי, אך ניתן להשתמש בארכיון כדי לעוות את האמת באמצעות שימוש סלקטיבי, כמו במקרה הזה. במשך שנים רבות התגוששנו בפייסבוק. מה שייחד אותו, היו השנינות, העוקצנות וההומור, מה שהפך אותה לידידותית, גם כשהמחלוקת עמוקה.
האינטראקציה האחרונה בינינו הייתה בשבוע שעבר. נרי העלה רשומה שבה כתב שהוא מאושפז בבית החולים מאיר, אינו יכול לדבר והתנצל בפני מי שמתקשרים אליו. איחלתי לו רפואה שלמה והחלמה מהירה, והוא הגיב באימוג'י של לב.
ביום שלישי הוא הלך לעולמו. יהי זיכרו ברוך!

** קוראים המעוניינים לקרוא את מאמריי ללא צנזורה מוזמנים לפנות אליי ואצרף אותם לרשימת התפוצה. הם גם ייווכחו עד כמה מגוחך התירוץ לצנזורה ב"פחד מתביעה" או משהו כזה, ועד כמה הדברים המצונזרים מתונים הרבה יותר מדברים שכותב הצנזור עצמו, למשל על שופטי ישראל.

* ביד הלשון: יודנראט – התפרעותה של חברת הכנסת (!!!) גוטליב בבית המשפט והתנפלותה הגסה על המאבטח, העלתה לתודעה את המושג יודנראט, שאותו היא הטיחה במאבטח.יודנראט (Judenrat) היא מילה בגרמנית, שתרגומה – מועצת היהודים. מדובר בהנהגה ממונה בידי הנאצים, כשלטון מטעמם על הגטאות, ולניהול חיי היהודים בהם. הטחת הביטוי יודרנראט במאבטח נועדה להציג אותו כמשתף פעולה עם הנאצים, שהם השופטים. זו אמירה מחפירה. השימוש במושג בהקשר שאליו התכוונה גוטליב מחפיר, אך היא גם עושה עוול ליודנראטים. באופן כללי, מן הראוי שנמנע משיפוט כלפי קורבנות השואה, והיודנראטים הם קורבנות השואה. הצגתם כבוגדים חסרת שחר. הם לא בחרו בתפקיד, אך משמונו, רובם עשו כל שלאל ידם כדי לפעול לרווחת היהודים בגטו ושמירה על הכבוד האנושי והיהודי שלהם. היו בהם גם בוגדים, אך הרוב הגדול היו יהודים נאמנים. מספר היודנראטים שהסתכנו כדי לסייע למחתרת, לבטח היה גדול יותר משל אלה שבגדו. בשנות החמישים המוקדמות, כאשר היה עליהום כללי על היודנראטים, אלתרמן יצא להגנתם והעלה על נס את פועלם במצב הנורא שאליו הם נקלעו, לצד ההעלאה על נס של המורדים, והציג את שתי הדרכים כדרכים לגיטימיות להתמודדות עם השואה. לפני שנים כתבתי עבודה על גישתו של אלתרמן ליודנראט. המעוניינים לקרוא אותה מוזמנים לפנות אליי בפרטי.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

19.8.1925
עמנואל זמיר היה "טרובאדור" של הזמר העברי," כך הוא מוגדר באתר "זֶמֶרֶשֶת." את אהבתו לזמר העברי ניסה להנחיל בעיקר לילדים ולבני נוער. הוא עודד כישרונות צעירים, ניצח על מקהלות ותזמורות עממיות, ניהל להקות וחוגי זמר, אירגן וניהל טקסים ועצרות בחגים ובחגיגות יובל, כתב מסכתות והימנונים (כמו הימנון הנח"ל "מגל וחרב"). הוא הרבה לנסוע "מחג אל חג ומחוג אל חוג," מכפר למושב ומקיבוץ למעברה ולעיירת פיתוח. למעשה הוא היה זה שהקים את תנועת הזמר הישראלי, שמנתה בשיאה 5000 חברים (מתוך אוכלוסייה של שני מיליון). הוא נחשב לאבי השירה בציבור. ניתן לומר שהתנועה מתקיימת עד היום באמצעות מופעי שירה בציבור וריקודי עם. הרבה משיריו עדיין זכורים הודות לריקודי העם.


עמנואל זמיר. ויקיפדיה.

עמנואל זמיר נולד בפתח תקווה ב-19 באוגוסט 1925. משפחת אימו, מרים, חיה 6 דורות בארץ. אביו, חיים-זלמן פישצנר, שעלה לארץ ב-1891, היה ממייסדי המושבה ומראשוני הפרדסנים בארץ. עמנואל למד בגימנסיה "אחד העם" בפ"ת. הוא היה בן מחזור של הסופר חנוך ברטוב, שהעלה את דמותו בהרבה אהבה בספרו האוטוביוגרפי "של מי אתה ילד", שם העניק לו את השם עמיחי. הוא היה בן למשפחה גדולה, עם המון ילדים שנולדו משלוש נשותיו של אב המשפחה. הם גרו בבית ענקי ולעמיחי/עמנואל היה חדר משלו. "על שולחנו של עמיחי ועל הרצפה מחברות, חליליות, חלקי לבוש. בלילות... יושב הוא וכותב שירים... המחברת השחורה, שעמיחי מוסיף וממלא בשעות הקטנות של הלילה... אצבעותיו המפליאות לעשות בחליל."
בלילות חמישי, כאשר היו מגיעות הצגות תיאטרון, של "האוהל" או של "המטאטא", אל אולם הקולנוע החדש [היכל?], היו השניים מתגנבים אל מאחורי הקלעים. רק הם. שאר ילדי הכיתה הסתפקו בהצגות הקולנוע היומיות. כשיגדל, היה אומר עמיחי/עמנואל, "אולי אכתוב אני מחזה בחרוזים, ואולי אופֶירה, כמו "לה בוהֶם." ("של מי אתה ילד", עם עובד, 1970, עמ' 211-216).
במהלך חייו הקצרים הותיר אחריו עמנואל זמיר כמות אדירה של שירים. חלקם פסוקים מן התנ"ך אותם הלחין, אך לרובם הוא עצמו כתב את המילים. זה לא היה שכיח באותן שנים. היתה אז חלוקה די ברורה בזמר העברי: הפיזמונאי כתב את המילים, המלחין כתב את הלחן, והזמרים שרו את השירים. עמנואל זמיר הפליא לחלל בחלילית, אך את שיריו שרו זמרים, רובם מקצועיים. אוצר המילים שלו היה עשיר מאוד, כמו-תנ"כי, ולא כולם הבינו את מילות השירים. עושרו הלשוני היה אולי בעוכריו. חלק משיריו שובשו והיו גם מקור לבדיחות, כמו השיר "מי טלולה תחול לה," שאפילו זמרים התקשו בו.
עמנואל זמיר הושפע מן המוסיקה הערבית, בעיקר הבדואית. פועלים ערבים רבים עבדו אז במושבה, גם בפרדסים של אביו, ובדואים רבים גרו בסביבותיה. בהשפעת המוסיקה הערבית הוא ניסה ליצור סגנון חדש של זמר עברי. הוא כתב שירים רבים על חיי הכפר הערבי. דבקה עבאיה: אתקשט לי בעבאיה ואצא לכפר...; ערב שח: ערב שח על פי הבאר, עורי בת, מלאי כד...; דבקה חמור: ידע שור קונהו וחמור וגם חמור ידע... השיר זכה להצלחה רבה גם הודות לביצוע הצמד רן ונמה (נחמה הנדל ורן אלירן). הפיזמון הוא בערבית. למדתי את השיר בגיל 10 או 11, ואני עדיין זוכרת כמה שברי פסוקים: גלו לילחימר... יא לילחטאב... יא לילעין... דבקה רפיח: לי יומי ולי לילי ובוקרי לי, תמולי לי וערבי לי... הלחן הוא בדואי עממי. לימים ביצעה אותו הזמרת יהודית רביץ, וקיימים ביצועים רבים אחרים לשיר הזה.
עמנואל זמיר התפרסם במיוחד בשירי רועים. היה לו קשר אישי לנושא. אחיו דויד היה רועה צאן במרחביה, ובאמצעותו רכש ידע רב בנושא. הוא התקרב לאגודת הנוקדים והשתתף בחייהם. כמה מן המפורסמים מבין שירי הרועים: באר בשדה חפרוה רועים ועדרי זרים יעטרוה/ נדדו, הלכו בעקבי הרים / רועים אשר כרוה...; צליל זוגים וצל הערב...עדרים כיתרו הרהט... כרכרו טלה גם עלם... דוד בן-עוזיאל כתב את המילים לשיר זה.
הוא כתב שירי התיישבות כמו אל אדמות לכיש: בבור עתיק יומין היונים תהימנה מנקיקיו... השיר נכתב כאשר הוקם חבל לכיש בשנות ה-50. שיר דייגים: רוח ים והוד גלים... שרה אותו מרים אביגל, אחת מתלמידותיו. שיר אהבה שזכרתי בטעות כשיר ילדים: לב זהב למי למי / ועלים של תכלת / בואי נא ילדה עימי / בוא נא גם הילד... אחד השירים עם אוצר המילים הכי מסובך. כנראה שרו רק את הבית הראשון בגני הילדים.
וכמובן, שירים על נושאים תנ"כיים. השיר כאגדת רבקה (מילים: בנימין גון) מתאר את רבקה רכובה על גמל בדרכה אל האיש אשר נועד לה: בני אימי ברכוני וישלחו אותי ואת מיניקתי על הגמלים, אחרי האיש על הגמלים...; ושיר שמילותיו לקוחות מספר "עמוס" והאקטואליות שלו עדיין לא פגה: ושילחתי אש בחומת עזה: ושילחתי אש אש בחומת עזה / ואכלה ארמונותיה, הו! / על שלושה פשעי עזה / ועל ארבעה / לא אשיבנו / לא לא לא / אש אש אש / אש אש / אש.
עמנואל זמיר נחשב בעיני רבים לראש מלחיני דור המדינה. בראיונות עם המלחינים גיל אלדמע, יוסף הדר ואמיתי נאמן, הם סיפרו שעמנואל זמיר היה מורה הדרך שלהם בנושאי השירים, התכנים, המקצבים, וחיבורם למחולות עם. הוא הוביל את רוח התקופה והשפיע על יוצרים רבים. הוא עצמו הושפע בעיקר ממתתיהו שלם, בן הדור הקודם (יליד 1904), איש העלייה השלישית, איש קיבוץ, אשר במהלך השנים התנסה גם ברעיית צאן. מתתיהו שלם זכה לאריכות ימים יחסית, וחיבר מיספר עצום של שירים. הוא גם היה היוצר הראשון ביישוב העברי שחיבר מילים ומנגינות גם יחד, ועמנואל זמיר הלך בדרך זו בעקבותיו.
תקופתו הפורייה והיצירתית ביותר היתה באמצע שנות ה-50. הוא התחבר אז אל "חבורת האש." זאת היתה קבוצה של לוחמי פלמ"ח, רובם מן המחלקה הערבית. ממייסדי החבורה: מנשה הראל, לימים פרופסור וזוכה פרס ישראל לידיעת הארץ; שלמה כהן, הידוע כ"סולימן הגדול" (וכאביו של הזמר יזהר כהן); אליהו גמליאל, בוגר להקת "ענבל", וכמה אנשים נוספים. עמנואל זמיר כתב והלחין את הימנון החבורה "עלי, עלי האש" (כל הגברים שחורי זקן / עיניים אש – יצאו ללחום!" הם המשיכו להופיע בשנות ה-50, ושרו רבים משיריו של עמנואל זמיר.
עמנואל זמיר ערך ערבי זמר במושבי עולים, במעברות, מושבות וכפרי מיעוטים. הוא הכין מסכתות ליובלות של יישובים. הוא הקים להקה בה השתתפו זמרים ידועים, וערך כינוסי זמר לנוער יהודי וערבי. הוא הקים חוגי זמר מקריית שמונה עד באר שבע ודימונה. נחומי הרציון, שהסתמכתי הרבה על מחקרו במהלך הכנת הכתבה הזאת, היה חבר באחד מחוגי הזמר האלה בעיר חדֵרה. ("מוזיקה בישראל", אוניברסיטת בן גוריון בנגב, עמ' 344-361, 2014).
לא יאומן, אבל גם אני הקטנה, ללא שום השכלה מוסיקלית, וללא שום כלי נגינה מלבד חלילית, שהמורה לזימרה בבית הספר היסודי, נתן מרגלית, דרש מאיתנו לרכוש, השתתפתי בחוג זמר של עמנואל זמיר.
ומעשה שהיה כך היה: באמצע שנות ה-50 השתכן בשיכון פג'ה עירוני במזרח פ"ת, שם התגוררנו, עמנואל זמיר. רוב המשתכנים היו פועלים, פקידים, מורים, בעלי מלאכה, סוחרים קטנים – בוודאי לא מוסיקאים ומשוררים. הייתי בת 10, אולי קצת יותר, כאשר הגיע עמנואל זמיר אל השיכון שלנו. לא עלה על דעתי אז לשאול מדוע הגיע המלחין הידוע להשתכן בשיכון הנידח שלנו. לימים, יותר מיובל שנים מאוחר יותר, ערכתי מחקר קטן על אזור פג'ה בו גדלתי, לצורך כתיבת זיכרונות (שהתפרסמה בחב"ע בהמשכים). להפתעתי, מצאתי בארכיון פתח תקווה חומר רב על משפחתו של עמנואל זמיר. התברר שזלמן פישצ'נר, אביו של עמנואל זמיר, רכש בית בשיכון שלנו לאחר מות אשתו השלישית. האב עבר לגור שם עם בנו עמנואל, שטיפל בו לעת זיקנתו. האב לא האריך ימים והלך לעולמו לאחר זמן לא רב.
במשך אותה שנה, אולי שנה וחצי, קיבץ עמנואל זמיר סביבו כתריסר ילדים מן השיכון. היינו מגיעים לביתו פעם בשבוע עם החלילית, כלי הנגינה הנפוץ ביותר באותן שנים. בפגישות בביתו, תמיד במרפסת הפתוחה, הוא לימד אותנו את שיריו החדשים. הכי נשמר בזיכרוני השיר דבקה חמור (ידע שור קונהו...). למדנו את השיר עוד לפני שהושמע ברדיו. היו אז שתי תחנות רדיו בלבד: קול ישראל וגלי צה"ל. כולם האזינו לתחנות האלה וכל שיר שהושמע היה מוכר לכולם. התגאינו בפני כל ילדי הכיתה שאנחנו למדנו את השיר הזה עוד לפני שהשמיעו אותו ברדיו.
התמזל מזלי והשתתפתי בחגיגת הנישואין של עמנואל זמיר. איני יודעת מדוע חש צורך להזמין אותנו, פישֶרים קטנים, לחתונה. אך זמן מה לפני החתונה הוא הסביר לנו שלא יוכל להזמין את כולנו, ולכן החליט לערוך הגרלה ולהזמין שניים מאיתנו. כל אחד כתב את שמו על פתק קטן, הוא ערבב היטב את הפתקים בתוך כובע, ואחד הילדים הוציא מן הכובע שני פתקים. חברתי נורית, שגרה סמוך אליי, ואני, זכינו בהגרלה. השתתפו בחתונה זמרים ידועים של התקופה. אני זוכרת את הזמר מישה אפלבאום, ששר שירים רוסיים, שהיו עדיין פופולריים באותן שנים. ככל הזכור לי גם הצמד אילקה ואביבה הופיע בשירה. אילקה הפליא לחלל בחליל, ואביבה ליוותה אותו בתוף מרים ודרבוקה.
החתונה הנהדרת הזאת סימנה את הסוף. עד מהרה עמנואל זמיר ואשתו הצעירה שרה'לה עזבו את השיכון שלנו – וחוג הזמר התפרק. הוא נותר בזיכרוני ככוכב שביט שהאיר לרגע את שמי השיכון האפור שלנו – ונמוג.
עמנואל זמיר ואשתו, בינתיים נולד להם בן, עברו לגור בחיפה, במתחם הדירות שראש העיר אבא חושי הציע לסופרים, אנשי תיאטרון ואמנים במחיר מוזל. בחיפה הוא לימד בבית הספר הריאלי, אירגן מפעלי תרבות וזמר מטעם העירייה, וגם אירגן מקהלות בקרב העדה הדרוזית. הוא המשיך כמובן גם בפעילויותיו האחרות.
החיים הפוריים ורבי המעש האלה נקטעו באחת בתאונת דרכים קשה ב-9 ביולי 1962. עמנואל זמיר היה בן 37 בלבד. הוא נקבר בסגולה, בית הקברות הוותיק של פתח תקווה, שם קבורים בני משפחתו. אחרי מותו נעשו ניסיונות לחדש את חוגי הזמר בכמה יישובים, אך הם לא האריכו ימים. ועם זאת, עמנואל זמיר לא נשתכח. ארכיונו הופקד בארכיון המוסיקה של הספרייה הלאומית. רחובות נקראו על שמו בפתח תקווה, כפר סבא, ובשנת 2019 אף נחנכה בשכונת כרמליה בחיפה כיכר הנקראת על שמו. וכמובן, הוא זכור בקרב חבורות זמר, אירועי שירה בציבור, ואולי יותר מכל בערבי ריקודי העם.
"הוא שמור בתולדות הזמר העברי כמי שהתווה את הדרך והורה את הכיוון לזמר הכפרים ולשירת הפסטורלה הישראלית," כתב עליו לימים חוקר הזמר הישראלי נחומי הרציון.
עמנואל זמיר נולד בדיוק לפני 100 שנים, ובזמן הקצר שיועד לו הטביע חותם בל ימחה בתולדות הזמר העברי.
נסיה שפרן

בימים טרופים אלו, אחרי השבעה באוקטובר, מתגלה חוזקו של העם. זה מתבטא בהתנדבויות שונות – בישול מזון ואספקתו לחיילים, עזרה למפונים, ניסיונות לשקם את היישובים שנפגעו קשות. אחת התופעות המפתיעות היא התנדבות של פנסיונרים, אנשים בני 55 ומעלה, רובם ככולם מומחים ובעלי ניסיון במקצועות שונים, שעזבו את בתיהם השלווים ועברו להתגורר ביישובי הנגב המערבי. יש ביניהם זוגות ויחידים. והמשותף לכולם הוא הרצון הטוב לתרום.
להלן נספר על ארבעה מהם: רינה כהן שהגתה את הפרויקט ויישמה אותו, טל מרגלית שמתעדת חפצים בבתי אוסף ומלמדת אנגלית, ובני הזוג דני ואהובה קליין, שמתעדים חפצי טראומה בקיבוצים ומחזקים את החברה במושב באמצעות תיעוד סיפורים משפחתיים.

רינה – רצתה לצאת ולעשות מעשה
כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה ישבה המורה רינה בביתה בכפר ורדים בחוסר שקט. "סבלתי מהסיטואציה של חוסר פעילות, כיוון שבתי-הספר שבתו מלימודים. בתי הגדולה היתה במילואים באוגדת עזה מאז השבעה באוקטובר. אז עלתה במוחי איזושהי מחשבה, שאני רוצה לצאת לשנת שירות בדרום ולעשות מעשה."
רינה מכירה היטב את מסגרת שנת השירות. בנעוריה היא היתה במסגרת כזו. "השתייכתי לקבוצה אשר רות קלדרון, מחנכת וחוקרת תלמוד, יזמה בפעם בראשונה. היינו קבוצה של מסיימי כיתה י"ב חילונים, אשר שילבה במשך שנה הדרכה ולימוד של מחשבת ישראל. למדנו בחוג למחשבת ישראל במכללת 'אורנים' והדרכנו בתנועות נוער שונות. זו היתה שנת שירות שלי, והייתי מודעת לעובדה שהיא היתה חלוצית, וכי אנחנו בונים יש מאין."
לאחר השירות הצבאי שלה כמשקית ת"ש בחילות השדה למדה רינה הוראת עיצוב ואמנות במכללת 'אורנים', והשלימה תואר ראשון. בנוסף היא למדה לתואר שני ב'מכללה הישראלית לחברה ואומנויות', בה סיימה גם קורס להנחיית קבוצות. "למעלה משלושים שנה עבדתי כמורה וכמחנכת בבית ספר ייחודי, בית ספר על-אזורי תפן. רבים מתלמידיי יצאו לשנת שירות ולמכינות קדם צבאיות. זה היה חלק מאוד משמעותי בחינוך שלנו." היא מספרת בגאווה.
ונשוב לימים שלאחר השבעה באוקטובר. לאחר שנבט בה הרעיון לצאת לשנת שירות בדרום, היא הצליחה לסחוף אחריה עוד אנשים.
"הצטרפו אליי ארבעה אנשים." היא מספרת, "חברתי מזה שנים תמר אוגד, שגם היא מתגוררת בצפון, ביישוב כמון. ואחר כך חברו אלינו עוד שלושה גברים מקסימים: גיא גרדי, מנכ"ל העמותה הירושלמית אלול, שמפעילה בתי מדרש בכל רחבי הארץ. ערן ברוך שהיה מנכ"ל בינה, עמותה שמתעסקת בחינוך ותרבות ישראלית, כולל מכינות ושנות שירות. השלישי הוא בועז שליט, חבר מאוד מאוד טוב שלי מהמגזר העסקי, ירושלמי במקור, שמתגורר היום במכבים."
והיא מפרטת את תחילת הפעילות של הצוות המוביל: "נפגשנו כל החמישה והתחלנו לחשוב איך להרים את המיזם הזה, התלבטנו, ניסחנו כוונות ברורות וגיבשו תוכנית לפרטי פרטים – הקמת גרעין של מתנדבים בני 50 ומעלה, שיתגייס לשנת שירות בדרום, ביישובי הנגב המערבי. הגענו למסקנה שאנחנו מעוניינים בכוח מיומן, אנשי מקצוע בתחומים שונים, שהם פנסיונרים או פנויים אחרים מסיבה כלשהי, ולהביא אותם לרשויות המקומיות ביישובי הנגב המערבי שיזמינו אותנו. קבענו שזו תהיה התנדבות של שנה שלמה. הרשויות יספקו לנו מגורים בתחומיהם וידאגו לביטוח עבור המתנדבים, אנחנו נכוון את האנשים המקצועיים לפי הצרכים של הרשויות.
"כאמור, כל הפעילות היא מתוך עמותת 'אלול', אני חייבת לציין שיש לנו שיתוף פעולה חשוב לצורך פעילות וגיוס תרומות עם הג'וינט – אשל, ארגון שמפתח תוכניות עבור האוכלוסייה המבוגרת ומספק לה שירותים. כלומר עוסק בזיקנה מיטבית. וברור שאנחנו עובדים בצורה הדוקה עם הרשויות המקומיות וכל הגופים המסונפים להם.
"זוהי השנה הראשונה לפעילות גרעין המתנדבים. מחודש ספטמבר 2024 פועלות שתי קבוצות: ב'מרחבים, שכוללת את עדי נגב ואופקים, והשנייה במועצה האזורית 'אשכול'. בפברואר שנה זו הצטרפה קבוצה שלישית של מתנדבים בשער הנגב, והם מתגוררים בכפר עזה. מהאחד בספטמבר תצטרף לשלוש הקבוצות הדרומיות גם קבוצה צפונית ב'מטה אשר'.
"אנשי הגרעין במועצה האזורית שער הנגב מתגוררים בכפר עזה. במועצה זו רוב היישובים הם קיבוצים ורק מושב אחד נמצא בתחומה – מושב יכיני. כל אנשי הגרעינים במועצות המקומיות 'אשכול' ו'מרחבים' מפוזרים במושבים השונים ומתגוררים בבתים שהרשות המקומית שכרה עבורם. זוגות מתגוררים יחד, כמובן, ואנשים שהגיעו לתוכנית כיחידים מתגוררים כשותפים לדירה.
"בשנה ראשונה זו גיבשנו לעצמנו את המטרות העיקריות ל'רילוקיישן' שלנו." אומרת רינה. "המתנדבים משתלבים לפי מקצועותיהם. לדוגמא, עורך דין עובד במועצה האזורית בתחום עיסוקו, חוזים וכדומה. מורים מלמדים הן בקבוצות קטנות והן עוזרים בכיתות. הם גם מדריכים בחוגים, מצטרפים לטיולי בתי הספר וגם תומכים בצוות החינוכי. אחיות ורופאים תורמים מניסיונם הרב גם בהדרכת הכוחות המקומיים, עובדות סוציאליות מתנדבות מקבלות לעיתים תיקים לטיפול מטעם הרווחה וגם הן פנויות להדרכה, אם יש צורך בכך. אבל זו לא רק הפעילות ההתנדבותית," מדגישה רינה, שהיא גם מנהלת את הפרויקט וגם מתנדבת מן המניין. "עצם היותי מתנדבת ביישוב גורם לי להיות חלק ממרקם החיים במקום זה לאורך כל השנה. כיוון שאני זרה במקום, אני צריכה קודם כל להרוויח את מידת האמון ואת ההתקבלות שלי שם. הרי באתי מאזור אחר לגמרי בארץ, אולי עם נִרְאוּת מסוימת, ואולי עם דעות מסוימות שצריכות לעבור איזושהי אדפטציה."
ואיך עושים זאת? "על ידי השתלבות בפעילות קהילתית של היישוב, כגון עזרה לנוער בהכנת טקס לחג מסוים. ואפילו שיחות אקראיות בצרכנייה המקומית או בבית הקפה האזורי, גורמות לאנשים להכיר אותך, לספר על פעילויות הגרעין לאנשים אחרים ועוד."
יש עוד פעילויות מחוץ לשעות ההתנדבות המוצהרות. כגון "סבתא לשנה", שמשמעותה ליווי משפחה בתחום הרווחה, או בתוכנית "אֵם לאֵם", ליווי יולדות באזור. "בקיצור," מסכמת רינה "מי שבא להתנדב לא מסיים את עבודתו בשעה מסוימת. הוא לא ילך לבשל או לכבס לעצמו. אלא יתפנה לפעילויות נוספות אחר הצהריים, כגון תגבורים, הדרכות בחוגים ועוד."
המתנדבים עובדים מיום ראשון עד חמישי. רובם חוזרים הביתה ל"חמשוש", מבלים את סוף השבוע עם המשפחה. יש כאלו שאין להם בית לחזור אליו, כי השכירו אותו לשנה, או מסיבה אחרת, ואז הם נשארים גם בסופי השבוע ביישובים. כאלו הם בני הזוג אהובה ודני קליין.

דני ואהובה קליין – "שנה מאתגרת. תרמנו ונתרמנו"
אהובה ודני קליין הם זוג ירושלמי שהגיע להתגורר במושב שדי אברהם בחבל אשכול, בפתחת שלום.
אהובה נולדה בשנת 1960 וגדלה במושב בכפר חרוצים במישור החוף. "הוריי לא היו חקלאים." היא מספרת. "אבי היה צורף תכשיטים, שעבד שנים רבות עם 'משכית' ואימי עבדה במשתלת בני-ציון. למדתי בבית הספר היסודי במושב בני ציון ובבית ספר התיכון 'כצנלסון' בכפר סבא."
אחרי הצבא כקצינת ת"ש בשריון, שם פגשה את דני בעלה לעתיד, היא למדה חינוך והוראה במכללת בית הכרם בירושלים במסלול חינוך מיוחד. במרוצת הזמן עברו בני הזוג קליין להתגורר בצפון, ביישוב רקפת אשר בגוש משגב. אהובה לימדה שם בבית הספר הניסוי בתפן במשך 17 שנים. וגם למדה במכללת "אורנים".
בשנת 2012, כשהיתה בשנת שבתון, היא נשלחה על ידי משרד החינוך והסוכנות היהודית ללמד בווינה, בקמפוס של מורי קהילת חב"ד. כאשר היא נשאלת מה לימדה את המורים בווינה, היא עונה: "הדרכתי מורים איך לא ללמד את כולם אותו דבר בכיתה, לימדתי בעצם אסטרטגיות למידה." והיא מפרטת: "איך בונים מערך שיעור עבור כיתה בה יש פערים בין התלמידים? איך קוראים אבחון? מהם הקשיים של קשב וריכוז אצל ילדים על הרצף? ועוד."
עם חזרתה מווינה חשה אהובה שהיא מוכנה לאתגרים קשים יותר, והיא עברה ללמד בבית ספר "פסגות" בכרמיאל. שם עבדה בחינוך מיוחד, הפעם עם קבוצות מאתגרות כגון עולים חדשים.
דני, בעלה של אהובה, מספר על עצמו: "אני ירושלמי. נולדתי בשנת 1959. למדתי בתיכון ליד האוניברסיטה, בצבא הייתי קצין בחיל השריון, ואחר כך עברתי לממר"ם, לפיתוח מערכות מחשב. ומכאן התחילה הקריירה שלי בהייטק. בתחילה עבדתי בירושלים, אחר כך עברנו להתגורר במשך ארבע שנים בארצות הברית, שם עבדתי בחברת הייטק ובמקביל סיימתי תואר בתכנות מחשבים.
"לאחר ששבנו ארצה מארצות הברית הצטרפתי עם אנשים נוספים למרכז פיתוח של חברה אמריקאית (Astea). התחלנו בתפן ולאחר כמה שנים עברנו לכרמיאל. החברה עסקה בפיתוח של מערכות עסקיות לניהול שירות מבוסס טכנאים, כולל מה שהיום קוראים 'בינה מלאכותית' הרבה לפני שהמציאו את המונח. ניהלתי במשך שנים רבות את סניף הפיתוח של החברה בארץ, ובשנים האחרונות הייתי מנהל המוצר ויועץ עסקי להטמעת והתאמת המערכת אצל לקוחות ברחבי העולם. החברה הזו נקנתה בדיוק לפני הקורונה על ידי חברה גדולה יותר (IFS) ואני עברתי לעבוד במרכז הפיתוח של החברה החדשה בתחומים דומים. לפני כשנה וחצי הגעתי למיצוי ופרשתי."
לאחר עשרים שנה בצפון החליטו בני הזוג קליין לעזוב את הגליל ולעבור לירושלים. "דני הוא ירושלמי במקור, ושנינו מאוד אוהבים את העיר הזו." מסבירה אהובה. היא המשיכה ללמד שם, ולאחר שלושים שנות הוראה היא פרשה לגמלאות. "לאחר פרישתי מן ההוראה ניהלתי מרכז תרבות של חירשים וכבדי שמיעה בירושלים, שנקרא 'בית זוסמן'. ובמקביל עשיתי דברים נוספים כגון לימודים ב'מכון שכטר', ספורט, טיפול בנכדים שלי..."
ואז הגיע השבעה באוקטובר. מאותו אירוע נרתמו דני ואהובה לתרום ככל יכולתם. במשך כמה חודשים לימדה אהובה בבית ספר קטן לחינוך מיוחד, שנפתח ב'מוזיאון המקרא' עבור ילדים ממשפחות מפונים מיישובי העוטף שהתגוררו במלונות בירושלים. דני נסע יום בשבוע לשדרות המפונה והריקה ועבד שם כפועל ייצור במפעל "ספקטרוניקס" המייצר מערכות הגנה מאש לכלי רכב משוריינים, אסדות גז ועוד.
אבל הם חשו שעדיין הם לא עושים מספיק, ורצו לתת כתף למאמץ השיקום והחזרה לחיים של תושבי הנגב המערבי וכן לשדר סולידריות, זאת על-ידי נוכחות וחיים משותפים באזור זה במשך זמן ארוך ורצוף. הם שמעו על היוזמה של גרעין מתנדבים לשנת שירות למבוגרים ומיד הצטרפו אליו. הם השאירו את ביתם בירושלים ועברו להתגורר בבית שנשכר עבורם במושב שדי אברהם בחבל שלום, בשטחי המועצה האזורית "אשכול". יש לציין שהם מתגוררים שם באופן רצוף, גם בסופי שבוע, וחוזרים לביתם בירושלים לביקורים קצרים פעם בשבועיים או חודש. עובדה זו הובילה להתערותם בחיי המושב המארח שלהם, כפי שיתואר להלן.

פרויקטים של הגרעין
בני הזוג פעילים ביותר ביישובי הנגב המערבי. הם עוסקים בשני פרויקטים עיקריים. האחד הוא תיעוד חפצי טראומה. המנוהל על ידי מכון "יד בן צבי", הם נכנסו לבתים בקיבוצים שספגו את המכה הקשה ביותר בשבעה באוקטובר – כפר עזה, ניר עוז, רעים ובארי. "תיעדנו באמצעות תמונות ומילים את העדויות שנותרו בבתים, כגון: אלבומי משפחה שרופים, בובות ירויות, דלתות ממ"ד מחוררת ומפוצצות, מקרר שרוף, מדיח כלים הרוס ובו כלים שהותכו מרוב החום. חיים שלמים שנעצרו ונחרבו באסון השבעה באוקטובר. אחרי שהכול נרשם ומתועד, אנו מעבירים את החפצים למחסן זמני לתיעוד נוסף ומעמיק. בעתיד יועברו החפצים למחסן גדול ומיוחד שיקום בעיר נתיבות, מתוך כוונה ומחשבה שביום מן הימים ישמשו החפצים כבסיס למרכז הנצחה שיוקם."
ממשיך דני: "פרויקט שני שאנחנו עסקנו בו במושב מאוד העצים אותנו וגם איוורר לנו את המועקה היומיומית. זה הפרויקט של ישראל נגלית לעין. גם הוא מטעם 'יד בן צבי', פרויקט המתאר את ההיסטוריה של ישראל דרך אלבומי תמונות אישיים. ביקרנו בבתים של תושבים בשדי אברהם. בכל בית ישבנו עם בני המשפחה שפתחו אלבומי צילומים, ותיעדנו יחד איתם את סיפורי חייהם. הסיפורים כללו סיפורי ילדות בחו"ל, עלייה ארצה, (בשדי אברהם רובם הגיעו מארגנטינה), התערות בארץ, הקמת משפחה, החיים במושב בכלל וביישובי הנגב המערבי בפרט, וכמובן גם תיאור האירועים בבתיהם בשבעה באוקטובר. ההקשבה לסיפורים יחד עם הדפדוף באלבומים תרמו לנו וכמובן חיזקו את התושבים עצמם, אשר תיעוד עברם חיזק אותם, הראה להם את החוט המקשר ביניהם לבין המדינה והמושב. סיפורים ותמונות נבחרות אנו סורקים ומעלים בצורה מקצועית לאתר 'ישראל נגלית לעין' שפתוח לכלל הציבור."
כל הפעילות של דני ואהובה נעשתה יחד עם התושבים. לאחר בחירת תמונות, סריקתם והעלאת הסיפור המשפחתי, נפתח אתר באינטרנט במסגרת "ישראל נגלית לעין" (https://israelalbum.org.il/) , ובו יש עתה סיפורים משפחתיים של המושבניקים. אלו הם סיפורי קהילה, אשר בעצם מספרים את סיפורי המשפחה, קהילה, חברה, מדינה וההתיישבות. באופן כזה הושגה המטרה של העצמת הקהילה, מתן מקום של כבוד והערכה לפועלם של האנשים שבנו את האזור, העצמת האנשים בעלי עבר משותף שחוו אחר כך את זוועות השבעה באוקטובר. בכך ניתן להם כוח להמשיך ביחד, להיות מודעים לחוזקה של הקהילה, שהתחילה כאן בחולות ובנתה יישוב שניתן להתגאות בו.
כאמור, בני הזוג קליין התגוררו באופן רצוף בשדי אברהם, גם בסופי שבוע, ולכן היו מעורבים בקהילה. עזרו בארגון טקסים ואירועים קהילתיים במושב . דני: "אחד הדברים הגדולים שעשינו פה הוא תערוכת צילומים במועדון החברים. זוהי תערוכה קבועה של צילומים אשר מתארים היישוב מרגע הקמתו ועד היום. יש לציין שכל התושבים לקחו חלק בתהליך זה. הם שלחו כ 400 תמונות, השתתפו בבחירת כ-35 תמונות לתערוכה ובהעלאת הסיפורים הקשורים להן. הם סיפרו את סיפורם באירוע ההשקה של תערוכת הקבע שעשינו במועדון הישוב. כל זה היה כמובן בלווי המקצועי של 'יד בן צבי'".

אינטראקציה עם הקבוצה
כעשרים איש בעלי מקצוע בתחומים שונים נמצאים בגרעין המתנדבים שלהם. יש ביניהם עובדים סוציאליים, קלינאיות תקשורת, מורים, רופא, אחיות. כולם משתלבים ביישובים בהם הם מתגוררים או במועצה האזורית.
חברי הגרעין מתגוררים בכמה בתים בחבל שלום. יש בתים של בני זוג ויש בתים של כמה יחידים שהם שותפים לדירה אחת. בנוסף לתרומה לתושבי המקום, נוצר קשר ביניהם לבין עצמם. לדברי דני ואהובה "הקשר עם אנשי הגרעין שלנו הוא משמעותי מאוד עבורנו בשהייה פה. יש לנו מפגש שבועי עם מנחה ומנהל ענייני הקבוצה. במפגשים מעניינים אלו יש דיונים, הרצאות של מומחים וגם לעיתים מפגש עם מקומיים. מעבר לכך, כיוון שאנחנו נשארים פה בימי חול ובסופי שבוע, התפתחו קשרי חברות הדוקים בינינו, לפעמים מבלים יחד בפאב המקומי, ארוחות שישי משותפות, טיולים ועוד."

סימני התאוששות בעוטף?
לסיכום נשאלו דני ואהובה אם הם רואים סימני התאוששות ביישוב. על כך עונה אהובה: "לדעתי יש בהחלט סימני התאוששות. אנחנו מתרשמים שאנשי המקום חושבים על העתיד, מעוניינים לבנות חיים קהילתיים נכונים ויציבים. אנחנו ממש מרגישים שהקהילה שואפת מאוד לפתח את הקשרים בין האנשים. נראה לי שאירועי השבעה באוקטובר חידדו מאוד את הצורך בחיי קהילה עשירים עם ערבות הדדית."
לדעתו של דני הסימנים להתאוששות עדיין מעטים. "ראשית כל יש הבדל מובהק בין קהילות של קיבוצים לאלו של מושבים. אמנם אנחנו פחות מכירים את קהילות הקיבוצים באזור, כיוון שרוב התושבים שלהם עדיין לא יכולים לחזור אליהם, אבל בדרך כלל הקהילות בקיבוצים מגובשות יותר, הן חזקות ומאורגנות. ברור שכל מושב שונה ממשנהו, אבל בחלק מהמושבים היו בעיות חברתיות ומשברים גם קודם לכן, לפני עשרות שנים, ולא כולם התאוששו מזה. יחד עם זה, גם אני מרגיש שיש כאן רצון לעשות למען חיי קהילה מגובשים בעקבות השבעה באוקטובר."
והוא מוסיף: "נראה שיש לנו תרומה לתהליך זה. עצם זה שאיפשרנו להם להדהד את העבר, עודדנו את התושבים ליצור קבוצות ווטסאפ בעלי עניין, להקים צוותים למשימות שונות ועוד. ועכשיו נשאלת השאלה עד כמה יצליח המושב להמשיך עם זה בכוחותיו הוא בעתיד. נראה לי שיש סימנים להצלחה. אחד מהם הוא חג המשק השנתי שהשנה שוב נחגג במושב ובו משלבים גם את חגיגת הילדים שעולים לכיתה א' וברכות למתגייסים לצבא."
ואהובה מוסיפה: "אנחנו מקווים שהפעילות שלנו תתקיים גם בעתיד. לדוגמא, אנחנו מכשירים פה בחורה שהיא תושבת המקום, והיא תמשיך את העשייה שלנו בנושא 'ישראל נגלית לעין'. הם קיבלו דחיפה ראשונה מאיתנו, ונראה שאנשים שמחים ומעוניינים להמשיך בכיוון הזה."

ומה הלאה?
"עם סיום השנה לפעילותו של הגרעין אנחנו מסיימים פה את עבודתנו. נותר עוד מעט לתעד חפצי טראומה בניר עוז, וזהו. הפרויקט הקשה מסתיים בקרוב." אומר דני. "את פרויקט 'ישראל נגלית לעין' התנענו כאן בשדי אברהם יחד עם אנשי יד בן צבי, ואנחנו מעבירים את המושכות לאנשים מקומיים שימשיכו את התיעוד. כך שמיצינו את המשימות שקבענו לעצמנו בשנה זו, וכנראה יגיע הנה גרעין חדש בשנה הבאה."
בני הזוג קליין ישובו לירושלים להמשיך בעיסוקים שונים. הם הורים לשלושה. הבת רוני היתה מורה עד לא מזמן. היום היא עובדת כמנהלת פרויקטים בחברת הכשרה של קורסים למבוגרים. הבן בועז הוא עו"ד והבת הצעירה אבישג שנישאה השנה היא עובדת סוציאלית וסטודנטית לתואר שני. ומובן שהם נהנים משלושת נכדיהם.
"זו הייתה עבורנו שנה מאוד מאתגרת ואנחנו בטוחים שתרמנו לאחרים ונתרמנו בעצמנו רבות. עצם המעבר שלנו לחיות כאן תקופה רצופה, העשייה התנדבותית והשתתפות באירועים חברתיים וקהילתיים, מחזקים מאד את התושבים שחיים כאן בעוטף. אנחנו שותפים לסיפורי השבעה באוקטובר האישים שלהם, לרעשי המלחמה הבלתי פוסקים, לנופי המרחבים המדהימים ולשקיעות וזריחות שאין כמותם באף מקום בארץ. זאת בעיניי ערבות הדדית ..." מציינת אהובה. והיא מסיימת בקריאה לאנשים מכל הארץ להצטרף ליוזמה ברוכה זו.

טל מרגלית – "כפר עזה הוא החו"ל שלי"
טל מרגלית, ילידת 1958 התגוררה רוב ימי ילדותה ונעוריה בגבעתיים. היתה חניכה בצופים, בוגרת בית הספר התיכון "בליך" ברמת גן. בצבא היא היתה פקחית טיסה – שנתיים בשירות סדיר ועוד שנה בקבע.
יחד עם בעלה הטייס אילן מרגלית התגוררה טל בבסיסים שונים: בחצרים, ברמון, בנבטים. ותוך כדי חילופי המגורים בארץ היא הצליחה לרכוש השכלה בתחומים שונים. היא למדה לתואר ראשון בהיסטוריה וחינוך באוניברסיטת בן גוריון, קיבלה תעודת הוראה באנגלית מטעם מכללת קיי בבאר-שבע. נוסף לכך היא למדה לימודי תעודה באוצרות באוניברסיטת תל-אביב וגם תעודה בספרנות מאוניברסיטה זו.
"באוצרות עבדתי במשך עשרים שנה." היא מספרת. "עבדתי קצת גם באגף הנוער במוזיאון ישראל. אחר כך חברתי ענת שלו ואני נעשינו שותפות וערכנו יחד תערוכות בחללים ציבוריים שונים."
טל חברה באיגוד המוזיאונים הישראלי – איקום. באתר הזדמן לה לקרוא את הפרסום על היוזמה של חמשת האנשים בנושא שנת ההתנדבות. "הסתבר לי שזהו מיזם מטורף של אנשים, אשר מתמקדים באזורים שנפגעו בשבעה באוקטובר ובמלחמה בכלל. מילאתי שאלון והתקבלתי לאחר ריאיון שנערך לי בזום וסדנת הכנה בת יומיים של כל חברי הגרעין."
טל משתייכת לקבוצה שעונה לצרכים של המועצה האזורית שער הנגב. הם ארבעה עשר אנשים ומתגוררים בקיבוץ כפר עזה בבתים של מפונים, אשר הסכימו ואיפשרו למתנדבים לגור בבתיהם. "כולנו אנשים מבוגרים עם מוטיבציה, איכותיים, מלאי רצון טוב לעזור, וגם בעלי אפשרות לצאת מן השגרה, לעזוב את הילדים והנכדים, ולבוא לעבוד."
אנשי הקבוצה הם בעלי מקצועות שונים: מורים לאנגלית ומתמטיקה, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, מטפלים באמנות וגם עוסקים בטיפולים אלטרנטיביים. ביניהם יש שני חברים עובדים בחווה החקלאית, שנמצאת ב'מרכז 'ספיר' בשער הנגב, וארבעה אחרים עובדים עם הקשישים במרכז היום של המועצה האזורית.
"אנחנו נדרשים לתת 24 שעות בשבוע במסגרת ההתנדבות, וכמובן כל יוזמה מעבר לשעות אלו מבורכת." אומרת טל. גם בקבוצה זו בכפר עזה מטפחים את הקשר החברי בין חברי הגרעין. לעתים הם עורכים ארוחות משותפות, יוצאים לסינמטק בשדרות ועוד. כל יום ראשון בשבוע מוקדש לפעילות של הקבוצה עצמה. לעיתים זה טיול, לעיתים הרצאה של אחד החברים בתחום מומחיותו או מרצה מבחוץ. אבל על פי רוב זה מפגש קבוע עם המנחה. "המנחה שלנו נקראת רחל, שבמקצועה היא מנחת קבוצות ותיאטרון." מספרת טל. "היא אישה דתיה שמגיעה מההתנחלות מכמש. ובכלל, חברי הגרעינים המתנדבים הם גם חילוניים וגם דתיים." מציינת טל.
היא מספרת גם על מתנדבת בשם פרידה, שאחראית על כל הדברים הלוגיסטיים והטכניים, שמקשרת בין הקבוצה למוסדות הקיבוץ. דוגמא לפעילות שלה מביאה טל: "כאשר הגענו להתגורר בבתי המפונים, הסתבר שאנחנו זקוקים לרהיטים, למכשירי חשמל וכו'. פרידה היתה בקשר עם גורמים שונים כדי להשלים כל מה שצריך."

הפעילות של טל
טל תורמת את חלקה בעוטף בשני תחומים בהם היא מומחית. היא מורה לאנגלית. "אני מלמדת אנגלית, מצמצמת פערים של תלמידים בבית הספר היסודי שנמצא בקמפוס 'ספיר' במועצה האזורית שער הנגב."
בנוסף לכך, בהתאם למומחיותה באוצרות, היא מתעדת חפצים במוזיאונים קטנים, בבתי אוסף שהוקמו בקיבוצים, לעתים קרובות בתוך בתי ראשונים. "זהו תפקיד התנדבותי במסגרת פעילות של 'יד בן צבי'. זה מחקר ותיעוד מאוד רציני ומעמיק של 'יד בן צבי' תחת פרויקט ארץ חפץ. תיעוד החפצים נקרא אַשמוֹ"ר – איסוף, שימור, מחקר ורישום של חפצי מורשת. כל פריט מתועד בצילום ובאופן מילולי על פי תוכנה מסוימת – החומרים ממנו הוא עשוי, מידותיו ועוד.

הפעילות של אילן מרגלית
יש לציין את פעילותו ההתנדבותית המגוונת של אילן בן זוגה, שמסיע בזוטובוס את ותיקי היישובים לפעילות במרכז היום שלהם. כמו כן הוא פעיל בוועדת היגוי לקבוצת ה"צניורים" (סניורים צעירים), בני 55 ומעלה. הם הפסיקו להיפגש בשבעה באוקטובר ועכשיו הם מחדשים את הפעילות החודשית שלהם. כל הפעילות הזו היא מטעם עמותת "יחדיו".
בנוסף על שעות ההתנדבות הקבועות, אילן מטפל בסוסים של ניר עוז, אורווה שהיתה בטיפולו של חבר ותיק של משפחת מרגלית – צ'רצ'יל – שנרצח בשבעה באוקטובר ועדיין הוא אחד מהחללים החטופים בעזה.
על פרויקט המתנדבים בעוטף, בו היא לוקחת חלק, אומרת טל: "היישובים מקבלים על מגש של כסף אנשים איכותיים, חרוצים, מקצועיים, עם רצון טוב. אבל, כפי שהדריכו אותנו בסדנאות הכנה, אנחנו מגיעים בצנעה, כי באנו לשרת אותם."
והיא מסכמת: "בתחילה היה חשש גדול מאוד. פתאום לעבור ליישוב ספר, עם בומים עוצמתיים, שקירות הבית ממש רועדים. מה גם שכפר עזה הוא עדיין יישוב ריק מתושבים, עדיין אין תאורה בכל השבילים. בן זוגי ואני חוזרים הביתה בסופי שבוע. בשבת אנחנו אורזים את התיק וביום ראשון בבוקר ממלאים צידנית; ואני מתרגשת כאילו אני נוסעת לחו"ל. כפר עזה הוא החו"ל שלי."
כל הכבוד לרינה כהן שיזמה את הפרויקט ולארבעת חבריה שהצטרפו אליה בתכנון והפעלה. כל הכבוד למתנדבים, חברי הגרעינים מכל רחבי הארץ, שהגיעו לנגב המערבי בשלב אמצע החיים, עזבו בתים ומשפחות ותורמים מכישרונותיהם ומן המקצועיות שלהם ברצון ובאהבה. כן ירבו.
עדינה בר-אל
פורסם ב"קו למושב", גיליון 1388, 21.8.2025.

א. סבתא צדקה – כדאי לספור עד 10 לפני שמגיבים
גם סבתא עליה השלום וגם אימא וגם אבא ניסו שוב ושוב, בהצלחה חלקית יש לומר, ללמד אותי לספור עד 10 לפני שאני מגיב.
מפה לשם הם הלכו לעולמם (את הסבים שלי לא זכיתי להכיר בגיל בעל הכרה ולכן הם – וגם לא הסבתא הנוספת – אינם נזכרים ברשימת המיואשים שניסו לחנך אותי להיות בן אדם).
אז אולי לזכרם אני מנסה מדי פעם ליישם את הכלל הנזכר – "לספור עד 10" – ולכל הפחות לעשות זאת כשמדובר באמת בעניין חשוב.
      
ב. ואין ויכוח על השאלה מה חשוב כרגע
לפחות בעניין עתיד העם היהודי ומדינתו ישראל יש קונצנזוס בין חובבי העם ומדינתו ובין אלו שישמחו לחזות בהיעלמות ציון ועימה ישראל מעל פני האדמה: מאז אוקטובר 2023 נוצרו התנאים לחיסולו של העם היהודי ולכל הפחות פרויקט הריבונות שלו, אבל גם התחדדה התודעה של אוהדי העם היהודי וריבונותו שזה הרגע, אין יותר מקום להונאה עצמית, ולכן יש לעשות את הנחוץ להבטחת עתיד העם היהודי ומדינתו.
ובמלה אחת: מלחמה. ובמלחמה כמו במלחמה יש קודם כל לזהות מי האוייב, ובהתאם לזיהוי האויב, יש לגבש דרכים ולייצר כלים שיאפשרו התמודדות יעילה עימו. וזה בדיוק מה שעושים במטכ"ל ובמשרד ראש הממשלה (המייצגים את אלו שבעד המשך קיומו של העם היהודי ומדינת הלאום שלו), וזה בדיוק מה שעושה קואליציית השנאה מרובת המוקדים: עזה, אנקרה, טהראן, פריז, ברלין, 'הארץ', ניו יורק טיימז, CNN, BBC, UEFA, UNRWA, ועוד ועוד ועוד. 
אלו אוחזים בנשק ועושים שימוש בילדיהם כבמגן, אלו אוחזים במיקרופון ובמקלדת, אחרים אוחזים בדגל מוחמד הירוק ובמו עיניי ראיתי בבירת המילקי והבירה של אירובּה כמה סטודנטיות ענוגות העוטות כאפיות אופנתיות על צוואר ג'ירפה מלכותי בדרך מבית קפה לביסטרו, ומשם להפגנה הקוראת לשחרור חבל ארץ ידוע מהנהר ועד לים. 

ג. אבל היכן ממוקמים על מפת ההתרחשות
מאות אלפי זועמי יום א' ה-17 באוגוסט?
אחד מהם נדרש למכתם ידוע משלהי המאה ה-18, המזכיר כי "הדבר היחיד הדרוש לניצחון הרשע הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר,"
ומי הוא מקור הרשע? לא חלילה חמאס, משמרות המהפכה, האסלאם הסלאפיסטי שנהנה מעמדות כוח משמעותיות בדמשק, בקטאר ובאנקרה, אלא – ואני מצטט אזרח ישראלי נורמטיבי ששירת את המדינה עשרות שנים – "נתניהו, שהוא השטן בהתגלמותו."
ומכאן לאחריותם של "האנשים הטובים", שעצם היותם "אנשים טובים" (הם שירתו את המדינה כאמור) הופך אותם ל"מובילי דעה", ומכאן חובתם להתייצב ולהפגין ולשבות כדי למנוע את "ניצחון הרשע". וכיצד לשיטתו נדע שנמנע "ניצחון הרשע"? כשישובו "כל החטופים," ולשם כך – ואני מצטט, נשבע לכם – "כן! בכל מחיר."
"כן! בכל מחיר."
שובת-מפגין אחר כינה אותי "חוצפן" (מתי הפכה המלה המוזרה הזו לקללה פוליטית?) ומדוע? כי סירבתי להצטרף להפגנה-שביתה בטענה המוזרה שהעליתי בפניו: "אינני שוכח לרגע מי האוייב האמיתי שלנו."
ומדוע זכיתי אם כך לתואר "חוצפן"? כי בר-הפלוגתא שלי העיד על עצמו כי הוא "שירת מאות ימי מילואים" וכי הוא "איבד שמונה חברים במלחמה," ולכן "מי אתה שתגיד לי ששכחתי מי האויב!" כי ברור ש"האויב" הוא "המפקיר", "מממן חמאס", ואין צורך לומר את שמו המפורש.
שימו לב להנחת היסוד של הטיעון האזרחי-ציבורי-מדיני-אסטרטגי-פוליטי: אם שירתי בתפקיד קרבי מיוחד (סתם דוגמא שעולה לי כרגע לא ברור למה: טייס קרב), ואם נהרגו לי חברים, דעתי הציבורית עליונה על שלך ביב-אשפתות פשוטו ותרתי.
האם יעלה על הדעת טייס שחושב אחרת? מה פתאום. טייסים בהגדרה, מעצם מהותם, הם "אנשים טובים" והואיל והם "אנשים טובים" לא יכול להיות שהם לא חושבים כמו "אנשים טובים", ואם חלילה הם לא חושבים כ"אנשים טובים" הרי שבהגדרה הם תורמים ל"ניצחון הרשע."
האם יעלה על הדעת חבר לקרב ששכל חברים וממשיך לחשוב שהסיבה לשכול (נתעלם רגע מנפגעים לא פעם כתוצאה מחוסר מקצועיות הנובעת לא פעם מרמת תיחקור ירודה לא פעם המלווה את צה"ל מאז הקמתו) – קואליציית הרשע בהנהגת איראן קטאר וחמאס – מובילה למסקנה הפוכה שיש להילחם בה ולא בממשלת ישראל (שכל כמה שהיא בעייתית בלשון המעטה היא הממשלה הנבחרת?)
ושוב, אם זה לא ברור: לא מדובר לא בבוטים, לא בנוער-אשפתות כזה או אחר, ולא מדובר במפגש כיכרות מתלהם, אלא בהתכתבות נורמטיבית עם אנשים נורמטיביים, ישראלים משובחים מכל בחינה. כמעט מכל בחינה.
כי מבחינת שכלם המדיני-פוליטי-ציבורי מדובר כאן בליקוי מאורות, באובדן דרך, בתלישות מצמררת, או במלה אחת: טימטום. 
ולמען הספק נבהיר כי המלה 'טימטום' איננה קללה אלא מצב תודעתי. תחשבו למשל על ארנבת הנקלעת אל תוך אלומות פנסי המשאית שעומדת לדרוס אותה. היא כידוע קופאת במקומה כי היא חווה טימטום חושים.
וזה מה שמתרחש כרגע לנגד עינינו, ובלבד שאנחנו מוכנים לעשות בהן שימוש, או ליתר דיוק במערכת ההפעלה של העיניים: השכל.     

ד. והיכן ממוקם לפחות ישראלי אחד שלקח חלק בהפגנות-שביתות של יום א', יום שיש לקוות שהנהגת חמאס הוסיפה ללוח השנה החגיגי שלה?
"אני רחוק מלהיות תומך נתניהו," אומר לי חבר בלי ששאלתי אותו בכלל (כי אני נמנע עד כמה שאני יכול להיכנס לשיחות על המלחמה, אלא אם שואלים ומבקשים את דעתי באופן מפורש, וגם אז אני נענה לבקשה הזו רק ואך ורק אם אני מזהה נכונות אמיתית לדון במלחמה, נכונות שהמדד הראשון שלה הוא אובייקטיבי לחלוטין: כמה זמן יש לאדוני).
"אני רחוק מלהיות תומך נתניהו," אומר לי חבר בלי ששאלתי אותו בכלל, והוא ממשיך, בלי שרמזתי כלום בשום צורה ואופן: "אבל די ברור לי שכל ההפגנה הזו, והשביתה, לא תורמות כלום לעניין החטופים, וסביר להניח שהן בכלל מזיקות, כי חמאס רואה ומבין שאין לו לאן למהר."
בוקר טוב אליהו, גוד-מורנינג-וייטנאם. את הדברים הללו אומרים אנשים כמוני, וחכמים ומנוסים בהרבה, בערך מאמצע אוקטובר 2023 (היו שאמרו זאת עוד לפני עסקת שליט).
"אז למה הלכת להפגין?" הקשיתי, כשאני חורג מהכלל שכפיתי על עצמי: לא לדבר על המלחמה עם אף אחד, בוודאי לא במסגרת מפגש חברי שכל כולו מיועד להפוגה ולהפגה.
"כי לא נעים לי מזוגתי ומכל החברים."
הנה זה שוב: "כי לא נעים לי מזוגתי ומכל החברים."
הרי "האנשים הטובים" מהפרק הקודם, ידעו לדבר בגנות המרכיב החרדי של קואליציית "הרשע" – אויבת העם היהודי ומדינתו (ולא חמאס, משמרות המהפכה, הנשיא מקרון וכנופיית שוקן המתועבת) – ובדין ידברו בגנות החרדים, על כך שהם פועלים כעדר, על כך שהם לא מפעילים את חוש הביקורת שלהם, על כך שהם מיישרים קו עם רבנים.
וואלה. מסתבר שחרדים יש גם בקפלן. 'חסידות ברסלר' יקרא שמה בישראל. 

ה. 'המפקיר מממן חמאס' – אויב העם, "השטן בהתגלמותו": מה היינו מצפים ממנו שיעשה אילו היה מה שכתבו עליו בעיתון הרבה דברים והוא בכלל לא ידע שהוא כזה אוי פינבי [?]
הבה נבדוק את ההגיון המופלא של מפגינינו-שובתינו, אנשים מצויינים (באמת), נורמטיביים (במובן הטוב של המושג), פטריוטים (ללא ספק) וכן הלאה.
טבח ה-7 באוקטובר התרחש כי ביבי החליט "להפקיר" את יישובי מערב הנגב. למה? כי שמפניות ושרה ויאיר וכן הלאה, או סתם כי הוא זחוח, או סתם כי הוא כאמור לעיל "השטן בהתגלמותו." זאת ועוד: חמאס לא היה חמאס לולא דאגה לשכת נתניהו, בידיעת נתניהו ובעידודו – תוך שקרוב לוודאי הוא משלשל לכיסו כמה אחוזים – לממן את חמאס באמצעות קטאר.
זאת ואף זאת: כדי להבטיח שלא תהיה "אלטרנטיבה" לחמאס, הלא הוא "הפרטנר" איש השלום אבו-מאזן, דאג נתניהו להחלשת הרשות הפלסטינית תוך שהוא מחזק את שלטון החמאס כאמור. או בקיצור: "אתה הראש אתה אשם."
כפתור ופרח. עכשיו הבה נבדוק את תוצאות האסטרטגיה המזהירה הזו: קטאר ממשיך להוות גורם מרכזי בעשייה (כלומר אי העשייה, ע"ע 'המפקיר') המדינית; חמאס ממשיך לעמוד על הרגליים; החטופים יושבים מי יודע איפה (ומזל שמזכירים לנו שהם סובלים, כי עד שהזכירו לנו היינו משוכנעים – אלו, כמוני, שממשיכים לחשוב שהאוייב יושב בעזה ובטהראן ולא בקיסריה – שהחטופים עושים חיים משוגעים בעזה, טקילות על חוף הים; ומזל שמזכירים לנו שיש להחזיר את "כל החטופים"  ו"עכשיו", אלא מה, מחר? מה פתאום: "עכשיו", כי לולא הקמפנייה הזו בכל הצמתים והגשרים היינו ממשיכים לחשוב שאם בכלל יש להחזיר חטופים אז לא את כולם; ומזל שיש שלט מיוחד שמזכיר שיש גם נשים בין החטופים ושגם אותן יש להחזיר, כי אחרת, כולנו הגברים צרי האופק מעצם היותנו גברים, ועוד לבנים, ועוד סטרייטים ומעל לכל ציונים, היינו ממשיכים לחשוב שאין צורך להחזיר את החטופות הנשים).
ואם כל זה נכון (וזה נכון חלקית, ולכן לא נכון, כי מה לעשות וקונספציית 'קניית השקט' היתה מקובלת כמעט על כל אזרח בישראל, כולל כמובן מקבלי ההחלטות), מה היה על נתניהו לעשות כדי להמשיך את כל מה שמייחסים לו (מימון חמאס, "השטניות בהתגלמותה", וכן הלאה)?
טוב, יש עמדה לגיטימית אך מופרכת לפיה נתניהו היה צריך להתפטר מיידית כי "אתה הראש אתה אשם."
עמדה אחרת אומרת משהו דומה אבל שונה מספיק כדי להיות מעט רצינית יותר: כל עוד נתניהו לא מתפטר מתפקידו, הדרך היחידה להחליפו היא לפי תוצאות הבחירות הבאות. נו, עושה רושם שהבחירות הבאות יהיו במועדן.
עד אז נעבעך המציאות ממשיכה להיות מה שהיא: מציאות.
ובחזרה לפנטזיית הטימטום: על פי ההיגיון המופלא שלה, על נתניהו היה פשוט לקבל את כל תנאי חמאס (כלומר כניעה מוחלטת לצד השלילי ביותר של "העם הפלשתינאי", ואז מה יהיה על "הפרטנר", איש השלום אבו-מאזן?), תמורת חזרת כל החטופים (כולל הנשים כפי שמזכיר לנו שלט אחד כי יש לנו – הגברים הסטרייטים – נטייה לשכוח) ושלום על ישראל.
כך הוא היה מותיר על מכונו את שותפו האסטרטגי: חמאס.
עיזבו רגע את השאלה שאף אחד במחנה הטימטום לא מעיז לשאול: האם באמת יסכים חמאס להחזיר את כל החטופים, גם אם ישולם "כל מחיר" כפי שהציע האזרח הישראלי הנזכר, איש נורמטיבי ופטריוטי וכן הלאה (ונעזוב לגמרי, לא לרגע, את השאלה המתבקשת לאנשי "כל מחיר": האם את הזרת שלך היית מוכן להקריב במסגרת "כל מחיר"?)
אבל מוזר. נתניהו ממשיך להוביל קו אסטרטגי ברור לפיו אין לאפשר ניצחון של חמאס, ולו בנקודות. כיצד זה מסתדר?
זה לא.
טימטום כבר אמרנו?
אז הנה זה שוב: טימטום.
ועדריות. אבל בניגוד לחרדים המצויים, לחסידות ברסלר אין 'בין הזמונים'. כל רגע נכון למלחמה נגד "השטן מקיסריה." כל רגע ראוי להעמיק את הטימטום הפוליטי, ולהוכיח שוב שאיינשטיין – או לפחות מה שמייחסים לו שאמר אודות אינסופיות היקום (אולי) והטימטום (בטוח) – צדק. 
    
ו. ואת כל זה כתבתי רק אחרי שספרתי עד 10 לפחות 100 פעמים –
וכל שנותר לי הוא להמשיך ולספור, כי שום רעיון מועיל אחר אין לי.
כי מאז 'יום הזעם' הפאתטי שפתח את השבוע הזה כבר עברו יותר מארבע יממות.
וכל המתואר לעיל אודות תוכן תודעתם של ישראלים מצויינים מכל בחינה כמעט, שהוא אמת לאמיתה, הפיל עליי למרבה תדהמתי מעצמי ייאוש גדול.
כי אני לא מהמיואשים בדרך כלל. אדרבא, כבר לא פעם ולא פעמיים תקפו אותי אנשים טובים על מה שהם זיהו, אולי בדין, כעודף-אופטימיות ששידרתי.
מודה בעובדות כמובן, והרי האופטימיות שלי, הנשענת על פרופורציות הנשענות מצידן על היסטוריה, גם של העם היהודי 'בגדול' וגם על מה שעבר עליו מאז אמצע המאה ה-19, הוקלטה ושודרה בעשרות הרצאות ושיחות שכולן עלו לאוויר המרשתת, גם ביוטיוב וגם בספוטיפיי וגם בצורה של מאמרים כאן ושם ובעוד מקומות.
וכן, אני ממשיך להסכים עם אלו הטוענים שייאוש איננה תוכנית עבודה. אבל אין ברירה ולפעמים נכון לתת לייאוש את הבמה המרכזית. כי אולי לראשונה מאז שהתחלתי להתעניין בכל הנוגע לעם היהודי, עברו עתידו ומה שבין העתיד לעבר – ההווה – אין לי שום רעיון איך הולכים מכאן הלאה. מזל שיש אויבים של ממש בסביבה הקרובה והרחוקה, גם זה משהו. אבל על השאלה איך מפסיקים לסייע להם מלב ליבה של ההוויה והתודעה האזרחית הישראלית, אין לי שום תשובה.
אודי מנור
יהודי מארץ ישראל

*
"תָּמִיד שֶׁיִּמָּצֵא לְךָ עֵט בַּיָּד"
חָשַׁב מְשׁוֹרֵר
שֶׁמָּא יַחֲלֹף לוֹ שִׁיר לְיָד
וְאָז תִּתְפֹּס אוֹתוֹ מִיָּד.

*
הָאִישׁ הִרְגִּישׁ רֹב נַחַת
כְּשֶׁהָיָה טוֹפֵחַ לָהֶן עַל הַתַּחַת –
זֶה הַמְּעַט שֶׁיָּכוֹל הָיָה לַעֲשׂוֹת
בְּגִילוֹ הַמִּתְקַדֵּם
הַמִּתְקָרֵב אֶל בּוֹר הַשַּׁחַת.

*
עוֹרֵב בַּחֲצַר הַמִּסְעָדָה
סָחַב מֵהָאִשָּׁה הַשְּׁקוּעָה בַּאֲרוּחָתָהּ
אֶת סַלָּהּ הַמֻּנָּח לְיָדָה
וְהִתְעוֹפֵף עִמּוֹ אֶל עַל:
חֲסַל סַל!
וְהָאִשָּׁה הַהֲמוּמָה
הִבִּיטָה מַעְלָה
חַסְרַת אוֹנִים
בְּסַלָּהּ הַמִּתְנַדְנֵד לוֹ
בְּמַקּוֹרוֹ שֶׁל הָעוֹרֵב מֵעַל.

*
כַּאֲשֶׁר מַכָּר אוֹ קָרוֹב נִפְטַר
הַחַיִּים הֵם כְּבָר
לֹא אוֹתוֹ דָּבָר,
כִּי אִי-אֶפְשָׁר לְהִפָּטֵר מִמֶּנּוּ
בְּנִגּוּד לְכָךְ שֶׁאִלּוּ הָיָה חַי
אֶפְשָׁר הָיָה לְהַגִּיד לוֹ: "דַּי!"...

תפילת האיש
שֶׁיַּעַבְרוּ בַּסַּךְ
יָמִים רְגִילִים
בְּלִי חֲגִיגוֹת
וּבְלִי חַגִּים –
כְּמוֹ חַיָּלִים!

*
עָלָה בְּלֵב אִישׁ צָעִיר הִרְהוּר:
"כַּמָּה טוֹב שֶׁהַמִּטָּה
מְחַכָּה לִי
וְלֹא הַמִּיתָה..."

*
הוּא הָיָה מִילְיַארְדֵּר
שֶׁמִּסְּפִינַת הַתַּעֲנוּגוֹת שֶׁלּוֹ
הַיַּמָּה הִתְדַּרְדֵּר;
הַיָּם כְּמוֹ אָמַר לוֹ: "דַּע,
אוֹתִי כַּסְפְּךָ לֹא יִקְנֶה
וְאֶצְלִי כְּמוֹ סְתָם אֶחָד תִּטְבַּע."

האבל
שִׁעְמֵם אוֹתוֹ לָשֶׁבֶת
שִׁבְעָה עַל אָחִיו
אָז הוּא הָיָה יוֹצֵא
וּמְגָרֵד פַּיִס –
אוּלַי יֵצֵא מִזֶּה מָה
אוּלַי הָאָח יָצוּץ
מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה.

החבר שמת
[א]
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עָלָיו
הוּא כְּמוֹ חַי,
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב –
אַלְלַי.

[ב]
אֲנִי מְנַסֶּה
לֹא לַחֲשֹׁב עַל זֶה
(כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה
לֹא הָיִינוּ מְדַבְּרִים
כָּל יוֹם),
אָז כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ
לֹא מְדַבְּרִים הַיּוֹם.
אילן בושם

האם לעידוד פוטש מזויין נוסף נגד הממשלה?
ושוב חוזר הניסיון להעלות את אלטלנה מהים כהפגנה פוליטית.
שר "המורשת" עמיחי בן אליהו הודיע כי החל בתהליך של איתור ומשייה של אלטלנה מהמצולות. למה חשוב לו למשות את אלטלנה?
הרצל מקוב מנהל מרכז בגון-בגין: "אנחנו עורכים מחקרים היסטוריים וארכיאולוגיים וחושפים עתיקות מלפני 2,500 שנה, כי אנחנו חושבים שזה חשוב להבנת ההיסטוריה, שחשוב לראות שמה שכתוב אצלנו בספרים על מה שהיה – יש לו גם תימוכין במציאות. לכן משיית אלטלנה חשובה באופן כללי להיסטוריה. מעבר לכך, מה שהופך את אלטלנה בעיניי ליותר רלוונטית מממצא היסטורי רגיל הוא המסר שמנחם בגין ניסח – 'מלחמת אחים – לעולם לא!' המסר הזה רלוונטי לנו, לחברה הישראלית שסובלת מקרעים, משסעים וממאבקים פנימיים קשים מאוד.
"על רקע הקריאות של אהוד אולמרט ושל אהוד ברוג-ברק, שמאיימים במלחמת אזרחים, ועל רקע האחריות של חלקים באוכלוסייה, שמתגייסים למרות הכול, וחלקים אחרים שמדברים על סרבנות ורוצים לשפוך את התינוק עם המים – חשוב להבליט את המסר 'אחים אנחנו'."
תוך כדי העבודה על איתור אלטלנה התוודע בן אליהו לסיפורו של "התותח הקדוש" – כך כונה התותח שירה על אלטלנה. הכינוי המחריד ניתן לתותח בתקשורת של אותם ימים, אך אומץ על ידי בן-גוריון – שאף קבע ש"תותח זה ראוי שיעמוד ליד בית המקדש אם ייבנה." התותח הוצב ב-2010 על ידי נעם תיבון, אז מפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה, בבסיס פו"ם גלילות, ושם הוא נמצא עד היום.
"במקום שהתותח יהיה סמל הגבורה של אותם אנשים שנצרו את האש, הוא מוצג כסמל גבורה של האנשים שירו והרגו את האחים שלהם – ועוד במקום שאחראי לחינוך מפקדי צה"ל," אומר אליהו. "זה כאילו שמישהו, חלילה, היה לוקח את הנשק של יגאל עמיר ומציג אותו בגאווה. השתגעתם?"
בחינה ראשונית שערך משרד המורשת העלתה שפרויקט האיתור והמשייה של אלטלנה ידרוש משאבים לא מעטים. החברות שנבחרו להוציא את המיזם לפועל הן החברה למיפוי ישראל, שהיא הגורם המקצועי שמתווך את ההפעלה, וכן החברה לחקר ימים ואגמים לישראל (חיא"ל), שתפעיל את הסונאר שיאתר את שרידי אלטלנה.
בפרויקט שותף גם משרד האנרגיה. "ספינת 'בת גלים', שתבצע את המחקר, נרכשה עבור חיא"ל על ידי משרד האנרגיה והתשתיות בעלות של כ-20 מיליון שקלים ומתוחזקת בכמיליון וחצי שקלים מדי שנה באמצעות יחידת המדען הראשי במשרד האנרגיה והתשתיות," נמסר מדוברות משרד האנרגיה. "זאת לצורך איסוף מידע ומחקר רב-תחומי, ניטור ומיפוי האזור הכלכלי-בלעדי של ישראל בים התיכון, מעקב אחר השפעת תשתיות ימיות על הסביבה הימית, ועוד."
(יפעת ארליך, "חזרה לסירוב הפקודה הראשון בצה"ל: העדות לפצע הכואב תימשה ממעמקי הים?" "ישראל היום", 21.8.25)
https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/18686842
מוזר מאוד מאמר המנסה מחדש לעורר הזדהות עם ניסיון פוטש מזוין נגד הממשלה החוקית בעת מלחמה.
ודוק: די לשקר שמייצ'סלב-בגון-מנחם בגין, מנע מלחמת אחים. הוא פתח במלחמת אחים בניסיון הפוטש של אלטלנה. אסור בתכלית האיסור שזה יקרה שנית!
ניסיון הפוטש של אלטלנה נגד הממשלה וצה"ל (ז'בוטינסקי חשב שאלטלנה זה מנוף בשעה שזה נדנדה באיטלקית) – נערך ע"י מייצ'סלב-בגון-מנחם בגין בעיצומה של מלחמת השחרור כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 30 ק"מ מתל אביב, בנימוק שירושלים אינה שייכת למדינת ישראל. אסור לשכוח שחלק מהרוגי אלטלנה היו אנשי אצ"ל לשעבר שהתגייסו לצה"ל וערקו מהצבא בעיצומה של המלחמה מבסיס סרפנד תוך גניבת נשק ומשאיות כדי להשתתף בניסיון הפוטש. ה"תותח הקדוש" של בן גוריון הוא שהציל את קיומה של המדינה הצעירה, איפשר לעצור את המצרים בגשר עד הלום, ולהבטיח את קיומה של הדמוקרטיה הישראלית.
התנגדות צאצאי אנשי האצ"ל מחוללי ניסיון הפוטש המזויין להנצחת שלושת חללי צה"ל על אנדרטת אלטלנה בשעה שמונצחים בה עריקים מצה"ל בעיצומה של מלחמה, ראויה לגינוי. אלו חיילי צה"ל היחידים שנהרגו ע"י יהודים בכוונה תחילה.
אסור להטיף לניסיון פוטש נוסף בימינו. את אלטלנה יש להשאיר בים!
קל וחומר שאסור לבזבז על כך מיליונים מכספי הציבור.
נ.ב. פרסמתי את הדברים בתגובות לכתבה שבקישור. העורכים מחקו לי את המשפט הראשון.

"חלק מהסיפור הציוני": שיא בעלייה לישראל מאז ה-7 באוקטובר
בבוקר 20 באוגוסט נחתה בנתב"ג קבוצה של 225 עולים חדשים מצפון אמריקה, בהם עשרות ילדים ורופאים שיחזקו את מערכת הבריאות. הם מצטרפים ליותר מ-7,000 יהודים שבחרו לעלות לישראל מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל"
https://www.ynet.co.il/judaism/article/ryobhyxkll
על השמחה הרבה לבואם של העולים החדשים מעיבה העובדה שכולם דתיים לאומיים ולא חילונים. חבל מאד שאין יותר עולים לארץ למשל מתנועת "השומר הצעיר", עולים שישקמו את ניר עוז ושאר קיבוצי גבול עזה שנפגעו המלחמה. תנועת "השומר הצעיר" מתנאה ב-159 קינים בארץ ו-30 קינים בארצות הגולה. כ-10,500 חניכים.
https://hashomer-hatzair.org/קנים-ואזורים/
איפה גרעיני ההשלמה לקיבוצי הגבול עם עזה?

הפטנט המתוחכם להחזרת החטופים
חוכמת חלם ח"כ מירב כהן
מירב כהן: תראו איזה פלא: סיפרו לנו שההפגנות למען החטופים "רק מקשיחות את עמדת חמאס", והנה פחות מ-24 שעות לאחר ההפגנה העצומה שהתקיימה אמש, חמאס התגמש בעמדותיו... קטע, אה?
https://x.com/cohen_meirav/status/1957499334154670168?t=IBa6O3EGDJTZeCVN93-NTA&s=03
דומה לבדיחה הישנה והחבוטה על המורה לביולוגיה שעשה ניסיון בכיתה. לקח זבוב תלש לו כנף ואמר לו: "זבוב עוף!" והזבוב עף. רשם: תוצאות הניסוי: זבוב בלי כנף אחת עף. וכך גם עם הכנף השנייה והשלישית. לבסוף הוריד לו את הכנף הרביעית ואמר לו: "זבוב עוף!" והזבוב לא עף. רשם: תוצאות הניסוי: זבוב בלי כנפיים לא שומע...
דומה שמירב כהן רוצה להתחרות בכסילותה במנהיגהּ יאיר למפל-לפיד. עוד כמה הפגנות למען החטופים והחמאס משחרר את החטופים ללא כל תמורה...

גיא בכור: אזהרה אישית:
לידיעת בנימין נתניהו, ישראל כ"ץ, צחי הנגבי, רון דרמר, מפלגת "הליכוד":
על פי דיווחים ערביים ישראל מוכנה לוותר על השטחים החדשים שלנו במה שהיה "סוריה", כולל החרמון שלנו, ולחזור להסכם "הפרדת הכוחות" משנת 1974. אז ישראל החלשה, לאחר מלחמה נוראה, נאלצה לוותר על החרמון ועל השטחים שלנו, ו"סוריה" נתפסה כחזקה וכאיום. אבל היום המצב הפוך. לא רק שאין לוותר על השטחים שלנו, בוודאי כל החרמון, אלא שיש להרחיב אותם מזרחה עד לדרוזים, תוך סילוק אלקאעדה הסונים, שיפלשו לגולן יום אחד, וזו שעת כושר היסטורית.
לא אסכים לעולם, שמהשטחים עליהם תוותרו, יתקפו את יישובי הגולן, לעולם לא.
אז הפרדת הכוחות היתה להתרחק מצבאו החזק של אסד, והיום המשמעות היא להביא את אלקאעדה לגבולנו.
אם המכותבים למעלה יעזו לוותר שוב על השטחים שלנו, אני לא אשכח את זה שנים, ואני זוכר הכול, לטוב ולרע, גם אחרי 30 שנה, וכל אחד יקבל בסוף את מה שמגיע לו.
מפלגת "הליכוד" בהנהגתה הנוכחית היא מפלגת ה"פקה פקה", רק דיבורים. היא כמו לחם: תמרחו עליו ימין חריף, היא תהיה ימין, תמרחו פרוגרסיבים מתוקים, היא תהיה בקלווה.
למה פיניתם השבוע וביזיתם את המתיישבים הנפלאים שהקימו בשטח החדש יישוב ראשון? תלמדו ממפא"י: מיד לאחר שחרור רמת הגולן, סולקו כל הסונים והוקמו קיבוצים בכל השטח. כך עובדים.
אם בנימין נתניהו היה צריך להכריע האם להקים מדינה ליהודים בשנת 1948, כפי שבן גוריון הכריע, הוא לא היה עושה זאת. "יש לחצים, הזמן לא מתאים".
אבל יש רגעים של פגישה עם ההיסטוריה.
קמנו בבוקר וברחתם מ"לבנון". אז האשמתם את ביידן. את מי תאשימו עכשיו? האזהרה שלי נכנסה לתוקף. לימדו ממפא"י, שם עשו, לא דיברו.
אנא שתפו? אני זקוק לתמיכה שלכם.
https://t.me/MyGPLANET/31204
פרטי ההסכם הבטחוני עם סוריה טרם התפרסמו במלואם. לא ברור גם מהו הלחץ האמריקאי אם ישנו, לכן נחכה ונראה.

נרי יענטל-רחל וייס-לבנה, הירשפלד:
גדעון סער הזכיר לי את האופן הקלוקל שבו חינכתי את ילדיי
"פגם רציני באופן שבו חינכתי את ילדיי (שהפכו לאנשים מצוינים כנגד כל הסיכויים) היה חוסר היכולת שלי 'להציב גבולות'," מתנאה בעצמה כתבת "הארץ" נרי יענטל-רחל וייס-לבנה, הירשפלד, "מעולם לא נתתי עונש לאף אחד, פשוט משום שאין לי מושג איך עושים זאת. הטכניקה היחידה המוכרת לי היא הטפת מוסר וגרימת רגשות אשם.
"נזכרתי בזה," היא מוסיפה, "כשקראתי השבוע על הצעדים המטומטמים שנקט שר החוץ המאוד לא חכם גדעון סער כדי להעניש את אוסטרליה ואת צרפת. המליץ לסגור את הקונסוליה הצרפתית בירושלים כתגובה על כך שצרפת הכריזה על כוונתה לתמוך בהכרה במדינה פלסטינית. את מי בדיוק ישראל תעניש בכך שתסגור את הקונסוליה בירושלים? תעניש את עצמה. שהרי אין בכלל להשוות את מעמדה הבינלאומי של ישראל, שהגיע לשפל חסר תקדים. למעמדה של צרפת.
"וכן הודיע שעל שגרירות ישראל בקנברה לבדוק בקפידה (כלומר, להגביל מאוד) כל בקשת ויזה של אוסטרלים לכניסה לישראל בעתיד. מכיוון שהתיירות בישראל נמצאת בלאו הכי בירידה משמעותית, שוב לא ברור את מי מעניש סער. את האוסטרלים, שעכשיו יימנע מהם העונג להגיע לטייל במדינה שנתונה כמעט שנתיים במלחמה, או את שוק התיירות הגוסס של המדינה שאזרחיה היהודים הפכו בעיני רוב העולם למצורעים?"
(נרי לבנה, "גדעון סער הזכיר לי את האופן הקלוקל שבו חינכתי את ילדיי", "אל-ארצ'", 21.8.25).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2025-08-21/ty-article/.highlight/00000198-ccd7-dc9d-abd9-dfdf24710000
אז החינוך המצוין של הטפת מוסר וגרימת רגשות אשם. שנתנה נרי יענטל-רחל וייס-לבנה, הירשפלד לילדיה הפכו אותם אכן "לאנשים מצוינים" כלומר להיות פולקיסטים גרמנים שהשתחררו מיהדות וישראליות, וכך כנראה היא רוצה לחנך את כולנו. דווקא לכן ניתן יישר כוח לגדעון משה זריצ'נסקי-סער על תגובותיו. כל הפוגע בישראל יש לפגוע בו על פי עקרון ההדדיות. Reciprocity.
ואגב בניגוד לדבריה של נרי יענטל-רחל וייס-לבנה, הירשפלד, ופרוטסטנטים אחרים – מעמדה הבינלאומי של ישראל, לא הגיע לשפל חסר תקדים, ולא הפכנו מצורעים.

האם מצבנו בעולם לא היה מעולם רע יותר?
מצבנו המדיני אכן קשה. רבים מבין הפרוטסטנטים חוזרים ואומרים כי מעולם לא היה מצבנו קשה יותר כי ישראל הפכה למצורעת בעולם. האומנם?
תזכורת: לאחר מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים ניתקו איתנו את היחסים כל מדינות הגוש המזרחי מלבד רומניה, ומדינות אפריקה. אז לא היה לנו יחסים דיפלומטיים עם סין, הודו. מצרים, עבר הירדן, מרוקו, ואחוד האמירויות.
ועכשיו? מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" באוקטובר 2023, שלוש מדינות ניתקו את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל:
בוליביה שהודיעה על ניתוק היחסים בנובמבר 2023.
בליז – בנובמבר 2023 הודיעה בליז על השעיית היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.
קולומביה – במאי 2024 הודיע נשיא קולומביה גוסטבו פטרו על ניתוק היחסים עם ישראל. עם זאת, עדיין נשמרות נציגויות קונסולריות בשתי המדינות. כלומר אין ניתוק.
ודוק: אפילו המדינות הערביות לא ניתקו איתנו את היחסים ומצרים עוד חתמה על הסכם מסחרי לרכישת גז במיליארדי דולרים, למרות התגברות בימינו של החרם הערבי שהוכרז ע"י הליגה הערבית עוד ב-1946 בישיבתה בקהיר.
כלומר, מצבנו היום לא הכי רע.

הצביעות האוסטרלית
טוני ברק שר ההגירה האוסטרלי שלל את הוויזות של איילת שקד ושמחה רוטמן ואז העניק ויזה לאימם מוסלמי תומך חמאס ששיבח את ה-7 באוקטובר
ממשלת אוסטרליה איפשרה לפרשן הבריטי המוסלמי סמי חמדי לערוך הרצאות ברחבי המדינה. סמי חמדי אמר בהרצאות שלו בזמן הטבח ב-7 באוקטובר: "כשכולם חשבו שזה נגמר, הגיע השאגה! כמה מכם מרגישים את זה בליבכם? כששמעתם את החדשות כמה מכם הרגישו את האופוריה? אללה אכבר! כמה מכם הרגישו את זה?"
לפני שהגיע לאוסטרליה, נאסר על חמדי הרצאה בשתי אוניברסיטאות בקנדה.
שר הפנים אנדרו האסטי, אמר שזו עוד דוגמה לסטנדרטים הכפולים של טוני ברק בכל הנוגע למערכת ההגירה של אוסטרליה. "כיצד ממשלת הלייבור של אלבנזי מאשרת ויזוה לתומך חמאס אך מסרבת כניסה לפוליטיקאים נבחרים ממדינה ידידותית?" אמר לדיילי מייל.
"טוני ברק חייב להודות בחוסר העקביות והתנהלות השרירותית שהוא מיישם. מה שמוביל לכך שלפוליטיקאים ישראלים מבטלים את הוויזה יום לפני שהם צפויים להגיע לאוסטרליה."
זה מגיע לאחר שדובר מוסלמי ששיבח את מנהיג חיזבאללה לשעבר חסן נסראללה הורשה לצאת לסיור הרצאות באוסטרליה ביוני השנה. מוחמד ע'ולום סייר לאחרונה בסידני, בריסביין ובמלבורן שם נשא הרצאות, כולל הרצאות לילדים בגיל בית ספר יסודי. זאת למרות שהפדרציה הציונית של אוסטרליה (ZFA) כתבו והזהירו את ברק ואת משרד הפנים כי גולום תומך באופן פומבי בארגון הטרור חיזבאללה.
https://rotter.net/forum/scoops1/912485.shtml
באוסטרליה יש היום למעלה ממיליון מוסלמים, ומפלגת הלייבור בשלטון תלויה בהם במיספר מחוזות בחירה.

להעביר את קברו של עז אדין אלקסאם לסוריה
ערוצים פלסטינים מדווחים שעשרות צעירים החלו הבוקר בניקוי וטיפוח בית הקברות "אלקסאם" בנשר, שם קבור בין היתר עז אדין אלקסאם, סורי, יליד ג'בלה (לטקיה) שהגיע לאזור חיפה ב-1921 ופעל להקמת התארגנויות חמושות של ערבים בישראל במטרה לתקוף יהודים ובריטים. על שמו קרויה הזרוע הצבאית של חמאס – עז אדין אלקסאם.לאחרונה התנהל דיון בכנסת בדרישה להרוס את קברו של אלקסאם. ניקוי קברו של עז אדין אלקסאם בנשר הוא יוזמה של מינהלת הווקף בוועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, כך ע"פ אחראי הווקף, אסד ח'יראללה.
https://rotter.net/forum/scoops1/912574.shtml
שייח' עִז א-דין עבד אל-קאדר מוסטפא יוסף אל-קסאם (1882-1935) היה סורי מוסלמי שנולד בכפר ג'בלה ליד לטקיה בחבל העלווים (סנג'ק לדיקיה) שבסוריה.
כנופיית הטרור שלו ביצעה פגיעה בעצים שנטעו יהודים ובמסילות ברזל שהניחו הבריטים, ופעולות רצח וחבלה באזור חיפה והגליל. הם תקפו מדי פעם יישובים יהודיים וחקלאים יהודים. ב-1931 הם רצחו שלושה חברי קיבוץ יגור, כשאלה היו בדרכם חזרה ליישוב מהשדה. ב-1932 רצחו מתיישב מבלפוריה ומתיישב מכפר חסידים, חדרו לנהלל, הטילו רימון לתוך בית והרגו אב ובנו הצעיר – דוד ויוסף יעקבי.
ב-7 בנובמבר 1935 עקב סמל משטרת המנדט הבריטי, משה רוזנפלד, אחר אנשי "היד השחורה" שגנבו פירות ובקר מעין-חרוד ומיישובי הסביבה. הגנבים, מכנופיית עז א-דין אל-קסאם, רצחו את הסמל ליד הר הגלבוע. בעקבות הרצח, פתחו הבריטים במצוד נרחב אחרי אל-קסאם ואנשיו. ב-19 בנובמבר הם אותרו וכותרו סמוך לכפר יעבד. ב-20 בנובמבר 1935 החל כוח בריטי של 150 איש בקרב נגד הכנופייה. בכוח השתתף גם מטוס סיור. הכוח של אל-קסאם היה חמוש ברובים ובפצצות. הקרב נמשך כשעתיים. אל-קסאם נהרג עם ארבעה מאנשיו. במבצע נתפסו תשעה רובים, אקדח אוטומטי וכמות גדולה של כדורים.
מכיוון שבית הקברות המוסלמי בחיפה היה מלא, הוחלט לקבור את עז א-דין אל-קסאם בבית הקברות המוסלמי החדש של חיפה בנשר. זה הוקם בשנת 1934 על ידי הווקף בלב היישוב נשר, אז מקום משכנם של צריפי הפועלים של בית חרושת נשר. הווקף המוסלמי הוציא הוראת פינוי בהתראה של שבוע לחוכרי השטח, דיירי הצריפים. כל הפניות לווקף לא לבנות בית קברות זה בלב יישוב יהודי ולהעבירו סמוך לחיפה לא נענו. עכשיו זה אפשרי. יש להעביר את קברו לסוריה למקום הולדתו שהעלוויים שם ישמרו על קברו.

רוויטל רדזינסקי-גוטליב מכחישת שואה
חברת הכנסת רוויטל רדזינסקי-גוטליב, כינתה איש ביטחון בבית המשפט "בהמה" ו"יודנרט".
https://rotter.net/forum/scoops1/912186.shtml
וכך היא מצדיק את עצמה:
https://x.com/TallyGotliv/status/1957733101121028141?t=M-UMey3CUbkg4icFMTjkkA&s=03
מעבר לגסות הרוח ולחוצפה שלה לקרוא לאיש ביטחון שסבתו ניצולת שואה יודנראט – יש בקריאה שלה משום הכחשת שואה.
וזה המקום להעיר לכל החוגים הפוליטיים בישראל המאשימים יהודים בנאציזם, החל מהחרדים הקוראים נאצים לשוטרים, המשך בפרוטסטנטים המכנים את הממשלה נאצית ואת נתניהו היטלר, ועד ל"ימין המלא מלא" של רדזינסקי-גוטליב המכנה איש ביטחון ישראלי –יודנראט: הישמרו לכם מקריאות אלו, כולן הן מכחישות שואה. קריאות הנותנות סיוע למכחישי שואה בעולם שמטרתם לעשות שואה שנייה ביהודים.

דגל בריטניה
"לורד מאיור" של העיר השנייה בגודלה, בירמינגהאם, מוריד את דגל האי ומניף את דגל פקיסטן.
https://t.me/MyGPLANET/31138
[אהוד: מה פתאום בירמינגהאם היא אי?] ("חדשות בן עזר", 2083).

ברמינגהם אינה אי, אבל בריטניה הינה אי. מועצת העיר ברמינגהם של הלייבור דורשת להסיר את דגלי אנגליה ומניפה את דגל פקיסטן ופלסטין.
מועצת העיר ברמינגהם בניהול מפלגת הלייבור עוררה זעם בכך שהורתה להסיר את דגלי בריטניה מעמודי תאורה – בעודה "מפחדת מדי" להוריד דגלי פלסטין ללא הגנה משטרתית.
מועצת העיר ברמינגהם, שפשטה את הרגל, אמרה כי מאות דגלי יוניון וסנט ג'ורג' שנתלו לאחרונה ברחבי העיר "עלולים לסכן חיים" בכך שהם מסכנים נהגים והולכי רגל.
הדגלים נתלו על ידי קבוצה קטנה ומאורגנת של תושבים בריטים כדי "להראות לברמינגהם ולשאר המדינה כמה אנחנו גאים בהיסטוריה שלנו, בחירויות שלנו ובהישגים שלנו."
הפגנת הפטריוטיות שלהם התקבלה בתגובה מהירה מצד מועצת העיר, שנשבעה להתחיל מיד להסיר את הדגלים עקב "חששות בטיחותיים."
שר המשפטים בצללים, רוברט ג'נריק, תקף את ההחלטה וטען שהיא "הטייה דו-שכבתית בוטה נגד העם הבריטי," לאחר שמבקרים ציינו כי דגלי פלסטין נותרו מתנופפים על עמודי תאורה ברחבי ברמינגהם במשך 18 החודשים האחרונים מבלי שהמועצה תפרק אותם.
כאשר ה"מייל" ביקר באזור ספרקהיל, שם כ-80 אחוז מהאוכלוסייה מוסלמית, היו לא פחות משבעה דגלי פלסטין תלויים על עמודי תאורה לאורך קילומטר וחצי של דרך סטרטפורד.
המועצה, שנפגעה מהמשבר, הודתה באופן פרטי כי היא מפחדת מדי לנסות להסיר את דגלי פלסטין ללא הגנה משטרתית.
חבר הקבינט של המועצה, מג'יד מחמוד, אצר על דגלי פלסטין התלויים על עמודי התאורה בפברואר: "אנחנו מורידים אותם, אבל אנחנו צריכים את תמיכת המשטרה עקב בעיות שצצו כשניסינו להוריד אותם לראשונה."
התגובה התגברה לאחר שהמועצה הכריזה השבוע במקביל כי תאיר את ספריית העיר בצבעי דגל פקיסטן לציון יום השנה לעצמאות המדינה, ולאחר מכן את דגל הודו.
מר מחמוד היה בין אלה שהצטלמו בשמחה השבוע כאשר דגל פקיסטן הונף מחוץ לבית המועצה במרכז העיר.
מר ג'נריק אמר: "זה מגוחך שהמועצה מורידה דגלי אנגליה ודגלי האיחוד בעוד שדגלי פלסטין מורשים להישאר. זוהי הטיה דו-שכבתית בוטה נגד העם הבריטי.
"מועצת ברמינגהם, המנוהלת על ידי מפלגת הלייבור, נראית מתביישת במדינתנו – חוגגת את כולם מלבדנו. השנאה העצמית הפתטית הזו חייבת להיפסק. עלינו להיות מדינה אחת, מאוחדת תחת דגל אחד.
"זהו כתב אישום מרשיע עד כמה הדברים גרועים, שהמועצה נראית מפוחדת מדי להוריד דגלים זרים לא מורשים ללא המשטרה. הרשויות לא יכולות להרשות לעצמן להיות מאוימות עד כדי כניעה."
מנהיג השמרנים לשעבר, סר איאן דאנקן סמית', אמר: "מועצת העיר מערימה דעות קדומות ואבסורד על גבי חוסר הכשירות המוחלט שלה. לאחר הכאוס של שביתת הפחים, שבה הם לא מצליחים למצוא אף אחד שיפנה את הפחים, הם מצליחים איכשהו למצוא אנשים שיורידו את הדגל הלאומי שלנו ערב יום ה-VJ, כאשר חיילים בריטים וחיילים ממדינות חבר העמים איבדו את חייהם למען חירויותינו. מביש."
חבר הפרלמנט השמרני, סר ג'ון הייז, אמר: "ברמינגהם היא עיר נהדרת, עירם של משפחת צ'מברליין. ג'וזף צ'מברליין, שהיה פטריוט גדול ובנה הגדול ביותר של ברמינגהם, היה מרכין את ראשו בבושה."
https://rotter.net/forum/scoops1/912040.shtml
מי שהוא לא הזכיר הוא המתחרה של צ'מברליין בברמינגהם. אוסוולד מוסלי, מייסד איגוד הפשיסטים הבריטי", שאותו ניצח רק ב-77 קולות. עכשיו ברמינגהם היא עיר פשיסטית מוסלמית.
בקרוב מאד תחל אינתיפדה (בעצם כבר החלה) נגד הבריטים.

שגריר צרפת בישראל מאשים את היהודים בעלייה באנטישמיות
La France en Israël@franceenisrael
"גל האנטישמיות הגואה היום מדאיג אותי עד מאוד, והוא כעת רוכב על האופן שבו התנהלה המלחמה – שכן הדבר איפשר לאנטישמים מובהקים לנצל לרעה את העוינות למלחמה בעזה כדי להגביר את להבות האנטישמיות שאנחנו חווים לאחרונה בכל מקום."
הקשיבו לראיון המלא עם פרדריק ז'ורנס, שגריר צרפת בישראל, שערך אפי טריגר בגל"צ
@GLZRadio
https://x.com/franceenisrael/status/1957785776588014038?t=zrsZ6URKUvqImPz-9V7NgQ&s=03
לאחר ששגריר צרפת בישראל, פרדריק ז'ורנס, קבע שמדינה פלסטינית היא הטוב בעולמות האפשריים כי היא תבוסה לחמאס ועונש לטרור. טקסט אירוני שרק אורוול האנגלי יכול היה לפרסם. "מלחמה היא שלום," הוא מאשים את היהודים באנטישמיות.
לפי הגדרת הברית הבינ״ל לשימור זכר השואה (IHRA), האשמת יהודים בקיומה או בעלייתה של אנטישמיות במצב נתון, היא אנטישמיות לכשעצמה.

המפלגה הגרמנית הסוציאליסטית 'די לינקה' מאחלת מוות
לילדים יהודים ומחיקת ישראל מהמפה
מפלגה הגרמנית די לינקה, המממנת דרך קרן רוזה לוקסמבורג (מספר עמותה 560025322) הפגנות וארגוני שמאל בישראל, שיתפה בחשבון הטוויטר של קבוצת נעריה בפרנקפורט ביולי האחרון כתבה מהעיתון "ג'ודישה אלגמיינה", שדיווחה על אירוע בספרד שבו 52 תלמידים יהודים צרפתים הורדו ממטוס של חברת Vueling בוולנסיה לפני ההמראה. הכתבה תיארה את האירוע כמקרה של אפלייה, כאשר הטייס, שבעבר אימן שניים ממחבלי 11 בספטמבר, סירב להטיס את הקבוצה.
לצד שיתוף הכתבה, הוסיפה המפלגה בציוץ: "אנחנו חייבים לצערנו לאכזב: ההשלכה (של הילדים) לא התרחשה בזמן שהמטוס היה באוויר."
הציוץ המזעזע, שנתפס כאנטישמי מובהק, עורר זעם ברשתות החברתיות, שכן הוא רומז להשלכת ילדים יהודים ממטוס בטיסה, תמונה שמעלה אסוציאציות היסטוריות כואבות מהשואה וממעשי טרור. הציוץ נשאר מקוון כמעט שלושה שבועות, עד שנמחק בעקבות לחץ ציבורי.
לאחר כמה ימים ממחיקת הציוץ הנ"ל, צייצה המפלגה, דרך אותו החשבון, ציוץ אנטישמי נוסף שבו היא כותבת בשיתוף על ציוץ הממליץ לבטל לחלוטין את המדינה היהודית תוך טיהור אתני של יהודים ממנה, שהיא "תומכת ביוזמה באופן רשמי." גם שיתוף הציוץ הזה נמחק בסופו של דבר.
הקרן של המפלגה בישראל, שמשמשת כשלוחה שלה היושבת ברוטשילד תל אביב, מימנה במיליונים רבים בשנים האחרונות (ועדיין מממנת, בחלקם) את ארגוני השמאל הקיצוני: עומדים ביחד, מכון ון ליר בירושלים, המכללה החברתית-כלכלית, מגזין 972+ (שהקימו גם את שיחה מקומית), אחותי, קדמה, לוחמים לשלום, כרם נבות, מדה אלכרמל, חברתי ויישומי, אנסמבל ח'שבי, תשרין, מרכז אדוה ועוד.
האנטישמיות מהשמאל העולמי מחלחלת לישראל דרך כספי מדינות זרות, עמותות קש וקרנות עם שמות יפים.
https://rotter.net/forum/scoops1/912253.shtml

אותי זה כלל לא הפתיע הנה מה שכתבתי על די לינקה ועל רוזה לוקסמבורג לפני 16 שנה:
("חדשות בן עזר", גיליון 428 19.3.09).
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00428.php

נעמן כהן
רוֹזָה לוּכְּסֶמְבּוּרג

יְהוּדִיָּה פּוֹלָנִיָּה,
נַעֲרָה גוּצָה, חֲלוּשָׁה, צוֹלַעַת.
יְהוּדִיָּה טוֹבָה, אֲצִילִית,
רוֹצָה לְהָצִיל אֶת הָעוֹלָם:
"אֵין בְּלִבִּי מָקוֹם לְסִבְלוֹת
הַיְּהוּדִים שֶׁל הַגֶּטוֹ,
נַפְשִׁי יוֹצֵאת לְכָל יְצוּרֵי אֱנוֹשׁ
הַנְּתוּנִים בִּכְאֵב."
רוֹצָה לְהָצִיל אֶת כֻּלָּם,
לַעֲשׂוֹת מַהְפֵּכָה בְּגֶרְמַנְיָה,
מַרְקְסִיסְטִית אֲדוּקָה,
מִתְנַגֶּדֶת לַלְּאֻמִּיּוּת הַגֶּרְמָנִית,
כְּדֵי לְקַבֵּל אֶזְרָחוּת גֶּרְמָנִית
הִיא נִשֵּׂאת פִיקְטִיבִית
לִבְנוֹ שֶׁל סוֹצְיָאלִיסְט.
נוֹאֶמֶת בְּלַהַט בְּמִבְטָא זָר,
לְשׁוֹנָה חַדָּה כְּתַעַר,
מְיַסֶּדֶת אֶת "סְפַּרְטָקוֹס"
מְנַסָּה לַעֲשׂוֹת מַהְפֵּכָה.
רוֹזָה לֹא אָהֲבָה אֶת הַגֶּרְמָנִים,
הֵם גַּם לֹא אוֹתָהּ.
גּוּפָתָהּ מֻשְׁלֶכֶת לַתְּעָלָה.
רוֹזָה אָהֲבָה אֶת הַמֻּפְשָׁט,
הַגֶּרְמָנִים שׂוֹנְאִים אֶת הַמּוּחָשִׁי,
אֶת הַיְּהוּדִים הַפּוֹלָנִים וְכָל הַשְּׁאָר.
לִבָּהּ לֹא הָיָה לַיְּהוּדִים בַּגֶּטּוֹ,

הַגֶּרְמָנִים בּוֹנִים גֶּטָּאוֹת.

"מורשתה של רוזה לוקסמבורג והשמאל הגרמני והישראלי"
ביום חמישי, 12.3.09, נערך ב"בית סוקולוב" כנס מאורגן על-ידי "קרן רוזה לוקסמבורג" בנושא: "מורשתה של רוזה לוקסמבורג והשמאל הגרמני והישראלי." בית סוקולוב היה מלא מפה לפה. אנשי השמאל היהודיים הסתובבו בבגדים פרולטאריים ושוחחו על חוויות העבר. פה ושם נראו גם צעירים ואפילו ערבי אחד. אנשי השמאל הגרמניים – גבוהים, ומטופחים, היו חנוטים בחליפות ללא רבב.
"בחדר הזה," אמר פרופסור משה צימרמן, "נמצא כל השמאל הישראלי המצטמק כולו."
"השמאל הישראלי גדול בהרבה," יצא נגדו דב חנין, "ראה כיצד הצלחתי במרוץ לעיריית תל אביב."
הקהל מחא כפיים.
גם הכיבוד העשיר מומן ע"י קרן השפע הגרמנית. הפרולטארים היהודיים מזי הרעב עטו על הסנדוויצ'ים הגדולים ובלסו בהנאה. הפרולטארים הגרמניים המעונבים שתו בנימוס קפה.
ד"ר אנגליקה טים, מנהלת הקרן בישראל, פתחה ואמרה: "את שולמית אלוני כאשת שמאל אמיתית אין צורך להציג."
"כן, אני 'ידועה בציבור'," ענתה אלוני. הקהל מחא כפיים. "בשנת 1942 נפגשתי לראשונה עם רוזה לוקסמבורג וקניתי את ספרה." סיפרה שולמית אדלר-אלוני, "כנערה ב'שומר הצעיר' הערצתי אותה ואת דבריה."
שאלה מהקהל: "האם את בדומה לרוזה שוללת את הלאומיות היהודית?"
"כן," ענתה שולמית אדלר, "אני בעד אחוות עמים!"
הקהל מחא כפים בהתלהבות.
בערב פורסמה באתר מק"י תגובה על הכנס בהאי לישנא: "לא ניתן להפוך את המהפכנית רוזה לוקסמבורג למנהיגה סוציאל-דמוקרטית. היא עמדה בראש תנועה של מהפכנים שנאבקו במלחמה האימפריאליסטית ובקפיטליזם." – כך הגיב פעיל חד"ש מירושלים, ראובן קמינר.

אהבת המופשט ולא הקונקרטי
רוזה לוקסמבורג, שכונתה גם "רוזה האדומה", נולדה בעיירה זאמושץ' בפולין בשנת 1871, למשפחה יהודית משכילה ממוצא ספרדי. (מעניין מה היה אומר עליה עובדיה יוסף...) אימה היתה אישה בעלת השכלה, ואביה בעל עסק למסחר בעצים. השפות שדוברו בביתה היו הגרמנית והפולנית. בציריך פגשה את המהפכן היהודי מווילנה, לאו יוגיכס, עימו התחילה מערכת יחסים אישית ואינטלקטואלית, השניים התנגדו ללאומנות של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית וייסדו יחד בשנת 1893 את העיתון "מטרת הפועלים". מעל דפי העיתון חיוותה רוזה דעתה כי מהפכה בפולין אפשרית רק באמצעות מהפכה בארצות השכנות – גרמניה, אוסטריה ורוסיה, וכי המאבק בקפיטליזם חשוב יותר מן המאבק הפולני לעצמאות לאומית. בניגוד ללנין, שללה לוקסמבורג את הזכות להגדרה עצמית של הלאומים. רוזה שללה כל לאומיות. כמובן שבראש וראשונה את הלאומיות היהודית. אבל גם את הלאומיות הגרמנית.
רוזה ה"יהודייה-פולנייה" – האינטר-נציונליסטית-קוסמופוליטית, היגרה לגרמניה. כדי לקבל אזרחות גרמנית היא נישאת נישואים פיקטיביים לסוציאליסט גרמני גוסטב ליבק.
רוזה היתה צולעת וקצרת קומה. כשהיתה נואמת היתה עולה על כיסא כדי שיראוה. היו לה תווי פנים יהודיים, בעיקר האף. שנתיים לאחר שנשתקעה בגרמניה, ולמרות מבטאה הזר, הגיעה לצמרת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית. אבל רוזה לא אהבה את גרמניה ואת הגרמנים, והם הגרמנים, (גם הסוציאליסטים) אהבוה עוד פחות. קאוטסקי, אחרי שדחה מאמר שלה על הטרור שבגרמניה, העיר: "רוזה אינה נחשבת לגרמנייה במלוא מובן המילה." רוזה היתה קובלת ומדברת בבוז על שחצנות הגרמנים ועל הפיליסטיניות שלהם.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה יסדה רוזה ביחד עם ליבקנכט את "הליגה הספרטקיסטית", בתחילה כחלק מן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ולאחר מכן כמפלגה נפרדת. ארגון זה היה הבסיס למפלגה הקומוניסטית של גרמניה.
רוזה התנגדה למלחמת העולם, וחזתה את התמוטטות גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית. על רקע זה נעצרה, ביחד עם ליבקנכט, ביוני 1916, ונידונה לשנתיים מאסר. בכלא המשיכה לכתוב ולהיות מעורבת בענייני השעה, והביעה תמיכה בלנין ובמהפכה הבולשביקית (אם כי כתבה מאמר המבקר אותם במיספר נקודות). במבטא זר הטיפה רוזה לגרמנים לבטל את לאומיותם ולפרק את נשקם. ב-1918 שוחררה לוקסמבורג מן המאסר, במסגרת חנינה כללית שהעניק הקאנצלר, הנסיך מקס פון באדן, בימיו האחרונים של משטר הקייזר, בטרם הכרזתה של רפובליקת ויימאר.
חודשיים לאחר תבוסת גרמניה, ניסו הספרטקיסטים, בראשות רוזה וליבקנכט, לתפוס את השלטון בברלין בניסיון ליצור מהפכה קומוניסטית בגרמניה לפי המודל הרוסי. גרמניה היתה מדינה שהובסה בקרב וחוותה את התמוטטות בית המלוכה, ויצירת מועצות פועלים שיהפכו לגופי שלטון. הרפובליקה הצעירה נאבקה בניסיונות אלו, שכללו הפגנות ענק של פועלים וחיילים משוחררים.
ניסיון תפיסת השלטון לא צלח. ב-15 בינואר 1919 נתפסה לוקסמבורג יחד עם וילהלם פיק וקרל ליבקנכט על ידי חברי ארגון הפרייקורפס – ארגון ימני קיצוני של חיילים משוחררים. במשך מיספר ימים לא נודע גורלם. מאהבה של לוקסמבורג, לאו יוגיכס, אשר ניסה להתריע על היעלמותה, נעצר אף הוא ונרצח. רוזה הוכתה באכזריות, נורתה, וגופתה הושלכה לתעלה. מיספר שבועות לאחר מכן נמצאה גופתה צפה בנחל בלב פארק Tiergarten בברלין. כפי הנראה נחבטה גולגולתה בקת של רובה, ולאחר מכן נורתה בראשה.
ניסיון דומה לתפיסת שלטון על-ידי מהפכה נעשה על-ידי קורט אייזנר, המנהיג היהודי של "המפלגה הסוציאליסטית הבלתי תלויה" בבוואריה. הוא הצליח להפיל את שושלת ויטלסבך – מלכי בווריה, המהפכה נכשלה אייזנר נאסר, ונרצח.
התערובת האידיאולוגית הנפוצה ביותר בגרמניה שלאחר המלחמה [העולמית הראשונה] היתה מזיגה של פחד מתמיד מפני הסכנה ה"אדומה" עם מרירות לאומנית ילידת התבוסה. שני היסודות האלה שציינו את החודשים הראשונים של השלטון הבתר-אימפריאלי חיזקו את הגרועים שבחשדות נגד היהודים והזינו את השנאה אליהם. רוזה ייצגה את סכנת המהפכה היהודית.

הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות
יהודים רבים הצטרפו לשמאל המהפכני באמונה שרק בעולם הסוציאליסטי תיגאל האנושות כולה ובתוכה היהודים. (בייחוד "היהודים הלא יהודים"). זוהי המשיחיות החילונית.
חזון הנביאים של היהודים המשיחיים החילוניים, הביא לא למלכות שמיים עלי אדמות, אלא להרג רצח וזוועות. כפי שאמר פרנץ רוזנצוויג: "כל העריצים של מלכות שמיים, יותר ממה שהם דוחקים את הקץ הם דוחים אותו, משום שהם נטולי אהבה לקרוב להם ומושיטים יד לשלאחריו." ("כוכב הגאולה", ירושלים תש"לג עמ' 299).
"אם ינצח היהודי – בעזרת אמונתו המרכסיסטית, את שאר עמי העולם," אמר אז היטלר, "יהיה כתרו לזר על קברה של האנושות, ושוב ינוע כוכב הלכת הזה כפי שנע לפני מיליוני שנים ללא בני אדם עליו. לפיכך אני מאמין שאני מגן על עצמי מפני היהודי. אני נלחם למען פועלו של הבורא."
כדי להגיע למלכות שמיים רוזה שאפה לגאול את הגרמנים מגרמניותם, בתגובה לכך (כדי להגיע לאותה מלכות שמיים) שאפו הגרמנים לגאול את גרמניה מיהדותה.
לא, רוזה אינה הסיבה לאנטישמיות הגרמנית, אבל בהטפתה נגד הלאומיות הגרמנית ובניסיונה לתפוס את השלטון בגרמניה היא אינה מפחיתה אותה. האנטישמיות החסלנית הגרמנית היתה מבוססת עמוק בקרב הגרמנים, גם ללא הפחד מהבולשביזם (לפי הסברו של נולטה), ובהחלט די היה בה להניעם להשמדת היהודים. אבל פעולת היהודים וביניהם רוזה לוקסמבורג לא היקהו את עוצמת השנאה והביאו לעולם טוב יותר, אלא להיפך.
נעמן כהן

שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005

שער ראשון: שירים מוקדמים

אטלנטיס

עָפָר עַל כַּפּוֹת יָדַיִךְ
וְטַבַּעַת זָהָב.

גְּרוֹנִי
חָנוּק מֵיתָרָיו
יָבֵשׁ
קוֹרֵא לָךְ:
עָפָר, זָהָב,
עָפָר, זָהָב –

אַתְּ יַבֶּשֶׁת שְׁלֵמָה
וּמֶלַח עַל שְׂפָתַי
בְּסִירַת פָּלִיט
חוֹתֵר –
מֶלֶךְ עַל כָּל
כִּשְׁלוֹנוֹתָיו.
1962