לזאב וילנאי
א.
לֹעוֹת כְּבוּיִים
שֶׁל הָרֵי-שְׂרֵפָה –
עֲדַיִן עֲשֵׁנִים;
בַּלֵּילוֹת
מִתַּמֵּר עֲשָׁנָם –
וּבְסִיסָם
עֲדַיִן אָדֹם:
מִדֵּי פַּעַם –
נוֹשֵׁף וְעָשֵׁן,
פּוֹלֵט לְפֶתַע
לְשׁוֹן-אֵשׁ
אֲדֻמָּה –
גּוֹנֵחַ, וְנִרְדָּם שׁוּב –
וְרֹאשׁוֹ עַל חָזֵהוּ;
הַלֹּעוֹת הַכְּבוּיִים
הָרַבִּים סְבִיבִי –
צוֹפִים בִּי – – –

ב.
הָרַיִךְ
יְעָרוֹת צְעִירִים
עֲשֵׁנִים בַּלֵּילוֹת –
וּבַיָּמִים:
מִשְׂרָפוֹת חֲדָשׁוֹת
וּבִקְעוֹתַיִךְ מְסַפְּרוֹת
עַל שְׂרֵפוֹת יְשָׁנוֹת:
בַּבְּקָעוֹת מִשְׂרְפוֹת-חֻרְבָּן:
בָּתֵּי-כְּנֶסֶת קְדוֹשִׁים –
קָמִים מֵאֶפְרָם:
הָדָר קָדוּם
קָם וְשָׁר –
חָרוּךְ וָשָׁר:
אֲרוֹנוֹת-קֹדֶשׁ –
בַּבְּקָעוֹת –
מִתְרוֹנְנִים בְּקוֹל:
"שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל"
בִּפְסֵיפָס שֶׁל זָהָב
עוֹד נָשׁוּב אֵלַיִךְ –
יָצָאנוּ רַק לְרֶגַע;
וְחוֹתְמִים
בִּזְהַב פַּרְוַיִם:
שֶׁל מְאֹהָבִים
"שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל"
מְאוֹתְתוֹת
רְצָפוֹת קְדוֹשׁוֹת;
נָעִים הַלּוּלָבִים,
וְתוֹקְעִים הַשּׁוֹפָרוֹת,
וּמִשְׁתַּחֲווֹת
כַּפּוֹת-הַתְּמָרִים
וְאֶתְרוֹגִים מִתְגּוֹלְלִים –
כְּפִצְצוֹת-זָהָב
מִתְנוֹצְצִים –
כִּי גְּדוֹלִים הַגַּעְגּוּעִים
וּפְשׁוּטִים מְאֹד –
כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים – – –

ג.
עִם בֹּקֶר
אֲנִי –
יָשָׁר
לְ"מַסָּדָה"
לִשְׁטֹף מֵעָלַי
אֶת הַחֻלִּין
יַחַד עִם בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל
הַכְּשֵׁרוֹת
אֵלֵךְ לִטְבֹּל –
הַמִּדְבָּרָה
בַּבְּרֵכָה;
לְיָדִי בָּבְתָא –
תַּרְמִילָהּ עַל שִׁכְמָהּ –
כִּי גְּדוֹלָה הַטָּהֳרָה
כָּאן –
וְאָנוּ הֲדוֹם
לְרַגְלֵי גִּבּוֹרֵנוּ
וּלְאַחַר זֶה
נִשָּׂא תְּפִלָּה:
הָאֵל!

הִנֵּה גֵּוֵנוּ הַצָּעִיר
טָהוֹר –
שָׂא קָרְבָּנֵנוּ –
וּבָבְתָא רִאשׁוֹנָה
דַּקָּה שְׁחוּמָה:
קוֹפֶצֶת
לְמֵי-הֶהָרִים הַקָּרִים
וְנֶעְלֶמֶת:
וּמַשְׁאִירָה אַחֲרֶיהָ
אֶת תִּיקָהּ
הַמָּלֵא הַבְלֵי-עוֹלָם:
וְנִשְׁמָתָהּ מִתְנַשֵּׂאת
כְּכוֹכַב-שָׁבִיט
מוּל שְׁמֵי-הַשַּׁחַר –
הַמַּפְצִיעַ – – –
1979

ד.
וּבַנְּקִיקִים
נוֹטְפִים עוֹד
שִׂיחֵי דַּם-הַמַּכַּבִּים
וְשׁוֹטְפִים לַמּוֹרָדוֹת
כְּצֶבַע-דָּם:
אַרְגָּמָן וְכַחְלִיל –
הוֹלְכִים יָמָּה
הוֹלְכִים יָמָּה – – –
•

נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

...באחת מאיגרותיו כותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "כבר היה בימי עזרא שכמה גדולים וטובים לא רצו לייסד את היישוב בארץ-ישראל ונשארו בבבל, ועזרא לקח עימו את הפסולים, שהיו מעשיהם כעורים, והיה העולם ראוי להיות נהפך לתל מלח מפניהם, והיו מחללים את השבת גם בארץ-ישראל, ומכל-מקום גרם הדבר שעל-ידי צמיחת ישועה זו נבנה הבית השני, שזכינו על ידו לפרסום תורה שבעל-פה והרחבת גזירות חכמים והתפשטות תורה בישראל. וכן יהיה בעזרת השם בימינו, על-ידי שנחזק את היישוב ההולך ואור בעזרת השם, ויתרבו אחינו העולים ליישב את ארץ-הקודש, יצמח אור גאולה וישועה; וסוף כל המורדים הפושעים לשוב בתשובה שלימה מתוך אהבה ושמחה, על ידי אור שפע קדושת-הקודש שתשפיע עליהם, על-ידי סיוען של תלמידי-חכמים עובדי ד' ואוהבי ישראל באמת, שיתהלכו עימם בנחת ואהבה... ועל ידי זה יתעורר הניצוץ הנרדם של קדושת ישראל הכמוס בעומק, אפילו בליבם של המוקצים והריקנים, ויהיו כולם יחד כלי מחזיק ברכה." (אגרות, ה"א, עמ' שמ"ח. על-פי "פרקים במשנתו העיונית של הרב קוק" מאת ישעיהו הדרי וצבי ירון, הוצאת "אמנה", תשכ"א, 1961, עמ' 147).
האם אני פסול וכעור? האם אני מוקצה וריקן? האם אני מורד ופושע? האסכים כי כך יתייחס מי ליסוד קיומי כיהודי-חילוני-ישראלי-וציוני על פי דרכו, שלא לומר, עִברי? – לא. הרב קוק אמר את דבריו אלה, והדומים להם, לא נגדי ונגד שכמותי, אלא דווקא לאוזני אותם חוגים דתיים אנטי-ציוניים – והם היו הרוב בתקופתו – חוגים ששללו מכל וכול את המפעל הלאומי שבו תמך (וברוב רוגזם על הרב אף הטילו, בירושלים, עביט של שופכין על ראשו); ואמר זאת כדי למצוא, בהעזה רבה, צידוק דתי למעשה הציוני, שרובו ועיקרו חילוני.
גישה זו באה כנגד הקנאות הדתית החשוכה, ובזכות החלוצים החילוניים, בוני הארץ. הרב קוק היה מתפלץ ודאי בקברו אילו שמע כי בשם ניסיונו הנועז, המיסטי, להבין את המפעל הלאומי-חילוני בארץ-ישראל, יגיעו תלמידי-תלמידיו להשקפות כגון אלו של הרב משה לווינגר, ממייסדי וממנהיגי "גוש אמונים":
"מצאנו בהיסטוריה שלנו, כי עומרי, אביו של אחאב, זכה לכתר מלך ישראל אף-על-פי שחטאיו כבדים היו, והוא הפיץ עבודה זרה בעם, וכל-כך למה? אומרים חז"ל: 'כיוון שהקים עיר בישראל – היא שומרון!" ("ידיעות אחרונות", ראיון עם רפאל בשן, 18.6.1976).
מה עלינו להבין מכך? שכיהודים חילוניים, כדוגמת רוב-רובו של העם היהודי בישראל, הננו בבחינת עומדים במעלת עמרי מלך ישראל אשר עליו נאמר: "ויעשה עמרי הרע בעיני ה' וירע מכל אשר לפניו"? האם בעיני חלק ניכר מן הציבור הדתי בישראל, רבניו, מנהיגיו ומכווני דרכו הרוחנית והפוליטית, אין רוב הציבור בישראל, אין אפילו המדינה עצמה – על מוסדותיה הדימוקראטיים והחוקתיים – נחשבים אלא בבחינת קליפה?
וקליפה זו – מה טיבה? היא חלק מן העולם השבור, עולם התוהו והטומאה, אשר ניצוצות-הקדושה נפלו לתוכו. כל זמן שניצוצות-הקדושה שרויים בין הקליפות, יש צידוק מסוים וחיוּת לקיומן של הקליפות; אך המטרה הסופית, מטרת הגאולה המשיחית, היא להעלות את הניצוצות מעולם הקליפות; ואז, כידוע, מאין להן אחיזה בקדושה, תתפורר חיותן של הקליפות והן תחזורנה לאפס ותוהו.
מסביר ישעיה תשבי בספרו "תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י" (הוצאת שוקן, 1942): "מציאות ישראל בין העמים מכוונת אמנם לתיקון העולם, אבל לא לתיקון העמים. תיקון העולם ותיקון העמים הם תרתי דסתרי לפי השקפת עולמם הלאומית הקיצונית של האר"י ותלמידיו. שליחות ישראל אינה לקרב את העמים אל הקדושה, אלא להוציא את הקדושה מתוכם ועל ידי כך להרוס את קיומם ולהשמידם." (שם, עמ' קל"ח).
ועל חומר-הנפץ העצום, המצוי בתורת הקליפות של האר"י – אשר, כפי שהוכיח גרשם שלום, השפיעה בשעתה על שבתי צבי ונתן העזתי – אומר תשבי: "אותו העתיד הצפוי לאומות בעת הגאולה צפוי גם לכוחות הטומאה הרוחניים. הגאולה לא תטהר את הקליפות הטמאות אלא תביא עליהן כלייה. בהעלאת הניצוץ האחרון נהרס יסוד קיומן והן עוברות מן העולם." (שם, עמ' ק"מ).
האם אפשר להסביר כך, מנקודת-השקפה מיסטית-דתית, את מעשה הבניין החילוני בישראל?
מי יודע גבולות הקדושה היכן הם? – שאל גרשם שלום במסתו "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו" (שנדפסה לראשונה ב"אמות", חוברת ח', נובמבר-דצמבר 1963), ואמר:
"זוהי בעייה שהרב קוק שאל בסוגיות משנתו השנויות במחלוקת ביותר. הוא לא היה מוכן לקבל, מתוך הראייה המסורתית, דיעה זו, שבנייה זו חולין היא. אנחנו, קשה לנו היום לעשות את עצמנו שופטים לאפשרות של חולין, שהוא הסוואה של קדושה שלא הוכרה בתורת שכזאת. זוהי מציאות החולין שלנו כאן בארץ-ישראל, שנכנס בה מרבית הכוח הפרודוקטיבי שיש בעם ישראל בדור זה." ("דברים בגו", ספרית אפקים, עם עובד, 1976, עמ' 81-82).
אך דומני, כי גם ההשקפה החיובית לגבי גבולות הקדושה ועולם החולין והקליפות, הינה בעייתית לא במעט. שום יהודי חילוני בעל-הכרה לא ירצה לקבל "הכשר" למפעלו ולקיומו הציוני בארץ-ישראל, על-סמך היות חילוניותו מעין קליפה-כביכול לניצוץ-הקדושה. כלום ייתכן כי מי שרואה עצמו חילוני במאה אחוזים, משמע שהוא גם קליפה וטומאה במאה אחוזים? וכל השקפת-עולמו היהודית, הציונית והחילונית שווייה כקליפת השום? – לא. היהדות החילונית מצפה לצעד נועז יותר מצד היהדות הדתית בניסיונה להבין את כללות הקיום היהודי בימינו. מעבר להבדלים שבין קודש לחול, בין קיום מצוות לחיים חופשים.

עם הופעת קובץ דבריו ומסותיו של גרשם שלום "דברים בגו; פרקי מורשה ותחייה", בעריכת [ידידי] אברהם שפירא [מקיבוץ יזרעאל], רוכזו לראשונה נושאים שהעלה במלוא חריפותם זה שנים, כגון המסות: "מתוך הרהורים על חוכמת ישראל"; "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו"; "הגלות כיום התרוקנה מניצני הגאולה"; ו"פירושו של מרטין בובר לחסידות".

בשלהי ינואר 1976 כתבתי לגרשם שלום: "את ספרך 'דברים בגו', שהוא בין היתר עילה למכתבי – קיבלתי לפני שבועות אחדים וקראתיו בעניין רב; ולא מיהרתי לכתוב לך משום שבינתיים ביקשוני לכתוב בעקבותיו רשימה ב'משא'; ורק היום, לאחר שסיימתי את כתיבת הרשימה ושלחתיה, אני מרשה לעצמי לכתוב אליך. חלק מן המאמרים בקובץ היכרתי משנים קודמות ואף זכרתי להם חסד פזוריהם במקומות כגון לוח 'הארץ' או 'אמות'. עתה, כשקראתי את המכלול, צפו ועלו בפניי כמה סוגיות אשר לצערי לא שמתי לב אליהן בראיוני עימך לספר האנגלי [האמריקאי].
א. עניין ריקונה של הגלות מתוכנה הגאולתי לאחר התבססות הציונות ומדינת ישראל בתודעת העם, כמעט לכל פלגיו ופזורתו. לעניין זה הקדשתי את מרבית רשימתי, תוך הרגשה שבהבחנה זו מצוי אחד המפתחות החשובים להבנת היחס הדיאלקטי בינינו לבין הגולה, ובינינו לבין הגאולה. ועם זאת קשה לי לשער דמותה של צמיחה רוחנית, בדומה לקבלת האר"י – אשר תמצא בעתיד את הביטוי הסמלי לתקופתנו. הסמלים של ספרותנו הם בדרך-כלל רדודים ושקופים למדי, ותיאולוגיה ודאי שאין בהם. אם כי דומני שמברנר ועד ימינו כבר נוצר גרעין של ביטוי הווייה יהודית מקומית בארץ-ישראל, אשר לימים אי אפשר יהא להבין את תקופותינו אלה מבלעדיו.
ב. עניין המעבר דרך החילוניות מפחיד אותי יותר מאשר קוסם לי, בתור אדם חילוני, מאחר שדומני כי יש בכך נסיון לראות את כל ההווייה החילונית בישראל (בדומה לדוגמא שאתה מביא בדרך-כלל מן הרב קוק) – כמין הווייה של קליפות שיש לגאול מתוכן את ניצוצות הקדושה. והרי זוהי טענתך כנגד פירושו של בובר לחסידות – שהוא אינו מבחין בכך שהעלאת הניצוצות פירושה הריסתה של המציאות ולא חיובה, ולא הגשמתה. אם אתה תופס את החילוניות רק כמעבר – משמע אין בה ערכים, סמלים וקיום משלה אלא לשעתה, ורק כקליפה לגרעין שעתיד לצמוח.
זאת קשה לי לקבל, משום שקשה לי להבין מניין לך הביטחון בעתיד, שאותו אספקט אוטופי של התפתחות רוחנית אפשרית בתוך היהדות – יהא מנוע מלהיות גם משורש החילוניות? רוב-רובה של היצירה היהודית שנכתבת כיום בארץ וכן בעולם הוא פרי עטם של אנשים חילוניים המנסים איש-איש בדרכו להתמודד עם קיומו בתוך תקופתו. הם החושבים, הם התוהים והם המתחדשים. ואילו בצד הדתי נעשתה יראת שמיים כמין תדמית של ביטוח נגד ספקות, והדברים ידועים. אין אלה אלא כמה הרהורים בשולי ספרך, אשר כל מילה בו חשובה לי כי במשך כל השנים אני רואה עצמי תלמידך ומחזיק ברוב-רובה של השקפת עולמך כחלק מדרך-חיי והבנת עולמי ויהדותי. ואף חוזר עליה לא פעם במפגשים ובהרצאות."

דברים שגרשם שלום ענה לי, במכתבו מ-1 בפברואר 1976, הם מעין המשך וסיום לשיחתי המודפסת עימו: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", ואולי גם חזות לעתיד:

"רב תודות לך על מכתבך מלפני עשרה ימים. לא ראיתי עוד את רשימתך ואינני יודע מה העלית שם. סוף-סוף לא קיבצתי מאמרים רבים ושונים כדי לעורר ויכוח על דיעות מסויימות שהבעתי אלא כדי לתת בידי הקוראים (שמרביתם אינם יודעים כלום עליי) ליצור לעצמם איזו דמות כוללת: במה עסקתי מעבר לעבודה פילולוגית ומה היו שורשי יניקתי. תמהני אם מישהו יפנה תשומת ליבו לצד זה שבספר.
מה שכתבת על סמלים שיביעו את משבר תקופתנו בתולדות עם ישראל – בוודאי הצדק עימך שאין כל סיכוי שיהיו מסוג קבלת האר"י, ומעולם לא חלמתי על כך ונתתי טעמי ונימוקי להיעדר אפשרות כזאת באחד המאמרים, לאמור שאין עוד סמכות משותפת ומחייבת את הציבור שמתוכה יצמחו סמלים שיוכלו להתקבל על דעת הכלל בתחום הדתי. לא אמרתי שזה לא יוכל להשתנות עם מסיבות ההיסטוריה, אבל עם שקיעת האמונה בתורה מן השמיים ניטלה סמכות זו המצמיחה סמלים, ניטל הבסיס המשותף. ההווייה היהודית המקומית בארץ-ישראל איננה בסיס כזה והיא עשוייה, כפי שכל מריבותינו מוכיחות, להתפרש בצורות מנוגדות תכלית ניגוד.
לא אמרתי מעולם שהמעבר דרך החילוניות קוסם לי: יכול להיות שהוא מפחיד לא רק אותך אלא גם אותי. השאלה היא אם תימצא דרך אחרת. אמונתי היא שאמנם רבו יותר הסיכויים שהחילוניות הגמורה מביאה בעקבותיה את תמורתה הדיאלקטית ותצמיח אנשי אמת ואנשי אמונה מאשר העולם המסתגר של המסורת. לעומת זאת יש לומר כי דבריך שרוב-רובה של היצירה היהודית בזמננו היא פרי-עטם של אנשים חילוניים, אינם נכונים כל כך כפי שאולי היו צריכים להיות! מצאתי הרבה מאוד 'תוהים, חושבים ומחדשים' גם במחנה המכונה דתי."
[גרשם שלום]
עד כאן.
תל-אביב, יוני 1985

מתוך: אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". מתוך המבוא לספר הראיונות על מחיר הציונות – "אין שאננים בציון" בהוצאת "עם עובד" 1986. המבוא נכתב ביוני 1985 למהדורה העברית, לפני 40 שנה.

* אין לנו מדינה ספייר – אומץ לב אזרחי, ציבורי, פוליטי, הוא הנכונות ללכת נגד הזרם של המילייה שלך; התעוזה לחרוג משירת המקהלה. בני גנץ הוכיח אומץ לב פוליטי. הוא ידע דיוק איזה ביב שופכין ייפתח עליו. מכונת הרעל מכה בו ללא רחם. אני רוצה להתייחס לאמירה מזעזעת אחת שקראתי – הוא כונה צ'מברליין. למה הזדעזעתי? כי אם הוא צ'מברליין, מי היטלר? התבלבלתם לגמרי. נתניהו הוא יריב פוליטי. הוא לא האוייב. האוייב אינו יושב בקיסריה, אלא בעזה ובטהרן. ואנו בעיצומה של מלחמה מרה באוייב, שהוא בפירוש אויב נאצי.
אני מתנגד בתוקף לנתניהו וממשלתו, אך לרגע איני מתבלבל. אני אופוזיציה לממשלה, לא אופוזיציה למדינה. אופוזיציה פטריוטית אינה מקיימת שיח של עריקה ממלחמה, כי עריקה היא פשע מתועב נגד המדינה, נגד ביטחון המדינה, נגד הדמוקרטיה. אופוזיציה פטריוטית אינה מהדהדת את תעמולת הכזב הגבלסית של חמאס ואת עלילות הדם האנטישמיות על צה"ל והמלחמה. אופוזיציה פטריוטית מתייצבת נגד המערכה התעמולתית של האוייב, ולא עושה חשבונות פוליטיים אם היא יכולה להרוויח מעלילת הדם.
אופוזיציה למדינה מאמצת את הקוד הבולשביקי, שככל שיהיה יותר רע (למדינה) יהיה יותר טוב (למפלגה). בפולמוס עם יוסי שריד, יוסי ביילין, חיים רמון ושאר מתנגדי ממשלת האחדות הלאומית (1984) אמר רבין משפט, שעל כולנו לשנן בשבתנו בביתנו ובלכתנו בדרך, בשוכבנו ובקומנו: אין לנו מדינה ספייר.
אין לנו מדינה ספייר! אין לנו מדינה אחרת. אין לנו צה"ל אחר. אין לנו ארץ אחרת. גם אם אדמתי בוערת, קודם כל – אין לי ארץ אחרת.

* לפקודה תמיד אנחנו – בבית הפלמ"ח יוענק פרס יגאל אלון למופת חלוצי לארגון "אחים לנשק". בהמנון הפלמ"ח נאמר: לפקודה תמיד אנחנו! זה האתוס של הפלמ"ח.
אחים לנשק?!

* אגדת החרם – הנרטיב הביביסטי הבכייני על כך ש"מחרימים את נתניהו," הוא אגדה המנותקת מן העובדות. "לא היינו מקימים קואליציה עם בן גביר אם לא הייתם מחרימים את ביבי," "כיוון שאתם מחרימים את ביבי, אין לנו ברירה אלא ללכת עם החרדים." כרגיל, יש להם שעירים לעזאזל לכל כשליהם. הם אף פעם אינם אחראים לכלום.
כאמור, אין לנרטיב הזה שחר. כל מפלגות האופוזיציה והאלטרנטיבה, ללא יוצא מן הכלל, הצטרפו לממשלות נתניהו ונעקצו ונפגעו מנכלוליותו הצינית.
יש עתיד בראשות לפיד הצטרפה לממשלה בראשות נתניהו, יחד עם התנועה של ציפי לבני. בבוקר בהיר אחד קם נתניהו, המציא איזה פוטש, שבדה מליבו, שכביכול המפלגות הללו רקחו נגדו, מה שזכה לכינוי הקולע "פוטש בננה", ופיטר את לפיד ולבני בנאום שיימינג משפיל.
אחרי 7 באוקטובר לפיד היה מוכן להצטרף לממשלת נתניהו, אך התנה זאת בסילוק בן גביר וסמוטריץ'. בעיניי, הוא טעה. בעיתוי הזה נכון היה להיכנס ללא תנאים. אולם הוא לא החרים את נתניהו.
גנץ נכנס לממשלת החירום של הקורונה, מתוך אחריות לאומית. הוא שילם על כך מחיר יקר, של פירוק כחול לבן וחשיפה למסע הסתה נגדו של השמאל. נתניהו חתם איתו על הסכם הרוטציה בלי שום כוונה לקיימו. נתניהו עקץ את גנץ. הדרך לכך היתה פשע נגד כלכלת ישראל – אי העברת התקציב. ימים אחדים אחרי הקמת הממשלה, ביצע נתניהו את מופע האימים בבית המשפט, כאשר נעמד במסדרון בית המשפט, כאשר סביבו רעולי פנים, בנאום איום על בית המשפט. הוא ידע שהוא תוקע אצבע בעין של שותפיו, וזה לא עניין אותו.
למרות שהוכש בידי נתניהו, גנץ גילה אחריות לאומית ולאחר 7 באוקטובר שב והקים ממשלת אחדות עם נתניהו. נתניהו מצדו, עשה הכול כדי לסכל אחדות לאומית אמיתית, החל בבריחתו הפחדנית מאחריות, דרך סירובו להקים ועדת חקירה למחדל, ההסתה נגד צה"ל והשב"כ, הפצת תאוריות קונספירציה על איזה "דיפ-סטייט" מדומיין, המשך המהפכה המשטרית, המשך המהלכים לחקיקת חוקי ההשתמטות וכד'. בעיניי, גנץ טעה כשפרש. ועכשיו הוא שוב קורא להקמת ממשלת פדיון שבויים.
מפלגת העבודה נכנסה לכמה מממשלות נתניהו. היא הצטרפה כשברק עמד בראשה. נתניהו היה שותף לתעלול של ברק – פילוג מפלגת העבודה והקמת עצמאות. לאחר מכן, מפלגת העבודה בהנהגת הרצוג ניהלה מו"מ ממושך על הצטרפות לממשלה, אך נתניהו משך אותו באף וסיכל זאת. מפלגת העבודה בראשות פרץ נכנסה לממשלת החילופים בקורונה, כחלק מהגוש בראשות גנץ, שנעקץ. כך גם דרך ארץ בראשות יועז הנדל.
ישראל בעלייה בראשות ליברמן כיהנה במספר ממשלות נתניהו, והיא מוכה וחבולה מתעלוליו.
בנט ואיילת שקד החלו את דרכם במטה של נתניהו, עד שלא מצא חן בעיני שרה, שאישה צעירה ויפה תהיה בסביבתו של נתניהו. היא הביאה לקרע ולרדיפה של השניים. בנט הצטרף למיספר ממשלות נתניהו, ותמיד יצא מרומה וחבול. אחרי בחירות 2021 בנט הלך עם נתניהו, הודיע לו שהוא מקבל את כל 7 האצבעות שלו. הממשלה לא קמה, כיוון שסמוטריץ' סירב להצטרף לממשלה הכוללת את רע"ם. רק אז, בנט הקים את ממשלתו, כדי לא להפר את התחייבותו המרכזית לבוחר, למנוע את האסון של סיבוב בחירות חמישי. נתניהו התנהל מול ממשלתו כאופוזיציה למדינה.
אז כדאי להפסיק להתרשם מהיללות הביביסטיות "אכלו לי שתו לי החרימו אותי." אם נתניהו רוצה ממשלת אחדות אמיתית, עליו להיות נכון להיפרד מן הקיצונים. ממשלת אחדות היום יכולה להיות רק על בסיס ברית המשרתים, כלומר ללא מפלגות המשתמטים. כל עוד נתניהו דבק בגוש שלו, הוא מבהיר שהוא שולל אחדות לאומית. אז שיפסיק להתבכיין שמחרימים אותו.

* אורי הייטנר בעד קואליציה עם עופר וכסיף ובן גביר – כותרת ב"וואלה": "לא מחרים את ש"ס, לא פוסל ישיבה עם נתניהו. הקלטות הנדל." וואו, איזו כותרת סנסציונית. עד... שמקשיבים להקלטה.
יועז מסביר שהוא עושה את השותפויות על בסיס עקרונות ולא על בסיס חרמות. הוא לא מחרים אף אחד. מי שמגיע אתו להסכמה, רצוי. הוא נשאל אם גם ש"ס, והשיב, שאם ש"ס תקבל את מתווה הגיוס שלו, הוא לא מחרים אותה. מה עקרונות הגיוס שלו?
יועז הוא נושא הדגל של הגיוס לכולם. אני, שרואה בהשתמטות סרטן בגוף המדינה וחושב שיש לשים לה קץ, מתנגד להצעותיו הקיצוניות של יועז – לשלול את האזרחות ממי שאינם משרתים. מה יועז אמר? שאם ש"ס יתמכו בשלילת אזרחות ממי שאינו משרת, אין לו בעייה לשבת אתם. ממש סנסציה.
ובמעבר חד נעבור לווידוי שלי. אם יהדות התורה תתמוך בביטול הסדר תורתו אומנותו ובגיוס לכל, אני בעד קואליציה אתה. יתר על כן. אם עופר כסיף יגיד שהציונות צודקת, שהוא בעד ישראל במלחמה על ארץ ישראל, שהוא מאמין בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל ובמימושה בהתיישבות וריבונות ובמדיניות ביטחון אקטיבית של ישראל נגד אויביה, אתמוך בקואליציה איתו. אשמח לשבת בקואליציה עם בן גביר, אם יכריז שהכהניזם הוא תועבה, שהטרנספר הוא זיהום ושהוא דוגל בשוויון אזרחי מלא לכל אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין.
תן כותרת: "אורי הייטנר בעד קואליציה עם עופר כסיף ובן גביר."

* הזמן לעסקה – ההחלטה על השתלטות על רצועת עזה, גיוס המילואים וההיערכות בשטח לקראת התמרון, הובילו לתמורה משמעותית – לראשונה חמאס הסכים למתווה ויתקוף משופר (מבחינת ישראל), אחרי שהתנגד לו לאורך זמן.
עד לאחרונה, זה המתווה שישראל דרשה. הוא אמנם מתווה בעייתי מאוד, אולם מלכתחילה היה ברור שאין עסקה טובה עם חמאס, ושהמחיר של כל עסקה כבד, אלא שהאלטרנטיבה עלולה להיות קשה אף יותר.
כעת, אין לבזבז זמן, אלא לתת תשובה חיובית בהקדם, כדי לשחרר מיד עשרה חטופים חיים ועוד חלק מן החללים. את המו"מ על עסקה מלאה, שכעת דורש נתניהו, יש לנהל במהלך החודשיים של הפסקת האש במסגרת מתווה ויתקוף, ותחת איום מוחשי לבצע את ההשתלטות על עזה כשתפקע הפסקת האש.
לא ברור עד כמה אפשר להגיע לעסקה כוללת. לדוגמה, איננו יודעים אם חמאס יודה שיש בידיו 50 חטופים. ואם הוא יטען שיש לו רק 45 או 49? האם נשלם את מלוא המחיר ולא נחזיר את כולם? כעת יש הזדמנות לחלץ חטופים ולהציל את חייהם במסגרת עסקה חלקית, וזה מה שנכון לעשות.

* מחלוקת במטכ"ל – רון בן ישי מדווח בוויינט על חילוקי דעות במטכ"ל בין הרמטכ"ל זמיר לכמה מן האלופים, בשאלת הפעולה בעזה. בעוד הרמטכ"ל תומך בעסקה חלקית עכשיו, אלופים סבורים שיש להמשיך את המומנטום כדי להביא להכרעת חמאס ולהחזרת החטופים במקשה אחת.
מחלוקת במטכ"ל היא דבר חיובי. מטכ"לים של שורת המקהלה המיטו עלינו אסונות, בעיקר בחודשי אוקטובר. העובדה שחילוקי הדעות יוצאים החוצה, היא בעייתית. אבל במקרה הזה איני מצטער על כך, בשל הפומבי שניתן למחלוקת בין הרמטכ"ל לדרג המדיני. גם מחלוקת כזו רצויה וגם כאן אסור שהיא תצא אל מחוץ לחדר. משכבר יצאה, ובעיקר לנוכח הדה-לגיטימציה להחלטת הממשלה, בין השאר כיוון שצה"ל התנגד לה, טוב שהציבור ידע שגם בצה"ל הסוגיות הנוגעות לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים הן במחלוקת.
אני תומך בעסקה חלקית עכשיו ובניהול מו"מ אינטנסיבי לעסקה מלאה ב-60 ימי הפסקת האש שבמסגרת העסקה. אנו חייבים לשחרר כמה שיותר מהר כמה שיותר חטופים, בתנאים שישראל דרשה עד לפני שבועיים. אבל הדעה האחרת לגיטימית באותה מידה. לנוכח הדה-לגיטימציה, טוב שידע הציבור שגם בקרב המטכ"ל יש דעה אחרת.

* פשע נגד האנושות – שימוש בבתי חולים כבסיסי טרור – פשע נגד האנושות.
הפצצת בסיסי טרור – זכות (שהיא חובה) ההגנה העצמית.
(הבהרה: באשר לאירוע בחאן יונס, צה"ל יתחקר אותו ואני סומך על תחקירי צה"ל. ברור לי שבמקרה הגרוע, היתה שגיאה ושיקול דעת לקוי, ולא זדון. אבל בעקבות האירוע החל עליהום על ישראל שיורה על בתי חולים, ועל כך הגבתי).

* הם יירו בפליטים? – מצרים מרכזת כוחות – 40,000 חיילים, בגבולה עם עזה, כדי למנוע נהירת פליטים מעזה למצרים. מה הם יעשו? הם יירו בפליטים?
בכל מלחמה, המדינות השכנות, אם אינן מדינות אוייב, קולטות בתוכן פליטי מלחמה. כך פולין ורומניה במלחמה באוקראינה. כך טורקיה וירדן במלחמת האזרחים בסוריה. אבל מצרים אינה מוכנה לקבל פליטים מרצועת עזה. למה? בשל אותו דפוס מאז 1948, של שימוש בפליטות הפלשתינאית והנצחתה, כנשק נגד ישראל.

* אובדן הבושה – גם אחרי שמפלגות ההשתמטות פרשו מן הממשלה, והקואליציה קיימת גם ללא קולותיהם, נתניהו עדין נסחט. מה מעסיק את ראש הממשלה בעיצומה של מלחמה, כאשר הוא שולח את בנינו לחרף את נפשם ברצועת עזה וכאשר המילואימניקים טוחנים כבר מאות ימים? איך לאפשר לעריקים לנסוע לאומן בלי שיעצרו בנתב"ג.
בהשוואה לעצם ההשתמטות הממארת, שהיא מגה-פיגוע נגד מדינת ישראל, ההחלטה הזו שולית וזניחה. אבל היא מסעירה, בעיקר בעיתוי הזה, כי היא אצבע בעין של הלוחמים. כי היא מבטאת את אובדן הבושה. מי שנסחט פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה.

* חדשות טובות נוסח "הארץ" – יגיל לוי מפרסם ב"הארץ" מאמר אופטימי. לטענתו, יש סימנים להתפוררות בצה"ל. הוא רואה בכך ברכה. רק זה יוכל להביא להפסקת המלחמה.
אני מקווה ומאמין שתיאורו אינו נכון. אבל הדבר המזעזע, הוא שישראלים מייחלים להתפוררות צה"ל ורואים בחיוב סממנים כאלה. וזה, אחרי שב-7 באוקטובר ראינו מול מה אנחנו מתמודדים, מי האוייב שלנו מה כוונותיו ומה יכולותיו. זו גישה מטורפת ובוגדנית, של מי שמתגעגעים כנראה לימים הטובים, שבהם לא היה כוח מגן לעם היהודי ויהודים עלו בעשן מארובות אושוויץ.

* מבקר מטעם – מתניהו אנגלמן, מבקר המדינה, נבחר בדיל מסריח של קואליציית ביביטיבי. אף על פי כן, קיוויתי שמרגע שהוא נכנס לתפקידו, הוא יפעל ביושרה כדי למלא נאמנה את משימתו, ולא ינהג כמשרתו של הממנה.
למרבה האכזבה, הוא נוהג בצורה הפוכה. הדבר מגיע לשיאו בחקירותיו על מחדל 7 באוקטובר. הוא לא החל לחשוב אפילו על בדיקת האחראים העיקריים למחדל – הדרג המדיני, ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט, ובכך הוא סייען של תוכנית המילוט מוגת הלב של מר מחדל. במקום זאת, הוא מתמקד אך ורק בכפופים לו.
השפל הוא התייחסותו לדובר צה"ל. במקום לבקר את הממשלה על מחדל ההסברה המתמשך, שהביא לתבוסתנו הניצחת ולניצחונו הברור של ארגון הטרור בקרב על התודעה, הוא מבקר את דובר צה"ל, שהיכן שלא היו אנשים השתדל להיות איש, על כך ש... חרג מתפקידו.
מבקר מטעם.

* הסר את ידיך – כשאני מוביל את תפילות יום הכיפורים באורטל ועליה לתורה של בני ובנות מצווה, אין הפרדה בתפילה ויש שוויון מלא בין המגדרים. זו דרכי ביהדות.
אך אני מזועזע מהניסיון הנואל של עיריית תל אביב להשתמש בכוחה ובבעלותה על הקרקע של בתי הכנסת, כדי לנסות לכפות על המתפללים לנהוג בניגוד לאמונתם ומנהגיהם. באיזו חוצפה מרשה לעצמו ראש העיר תל-אביב להתערב בנוהלי התפילה בבתי הכנסת? זאת כפייה חילונית מכוערת ומטומטמת.
מה דוחף אותו לחולל מדי שנה מהומות ולהרבות שנאת חינם? זה מה שחסר לעמנו במלחמה? זה מה שחסר לתושבי תל-אביב?
תרגיע. הסר את ידיך מבתי הכנסת. אדרבא, עודד הקמת בתי כנסת שוויוניים, לא על חשבון בתי הכנסת הקיימים. הלוואי שיותר ויותר בתי כנסת יאמצו את הדרך השוויונית, אך רק כי זה יהיה רצון המתפללים. ניסיון כפייה ישיג את ההיפך.
איני אוהב את המושג "חייה ותן לחיות," כי אני מצפה להרבה יותר מרף המינימום הזה לקיום חברה. אבל לכל הפחות - חייה ותן לחיות.

* הכי רחוק שיש – יש לקוות שחולדאי יגלה יושרה מינימלית, ולא יציג את הכוחנות הדוסופובית הכופה שלו כ... "ליברליות". זה הדבר הכי רחוק שיש מליברליות.

* פוליטיקה מוניציפלית של הסכמות – סגן ראש העיר ת"א חיים גורן, ראש סיעת מאמינים, המאחדת את המפלגות הדתיות בעיר, הביא להוצאת הסעיף הדוסופובי מהחוזה שעליו נדרשו לחתום בתי הכנסת, ובכך עצר את התבערה המיותרת בעודה באיבה.
הנה, הוכחה עד כמה עשויה להיות מועילה קואליציה רחבה ופוליטיקה של הסכמות.

* ביד הלשון: אגרוף ברזל – נתניהו רוצה לתת למבצע ההשתלטות על עזה את השם "אגרוף ברזל". אמנון אברמוביץ' אמר שזה שהשם שהיטלר נתן לליל הפרעות ביהודים אחרי הצתת הרייכסטג. ומיד, צוטט בידי המְחָאנים הקיצונים. "בנו של ההיסטוריון אינו שולט בהיסטוריה, או שזה מכוון?" נכתב ברשומה של ארגון "דמוקרטיה עכשיו".
מדברי אברמוביץ' אפשר להסיק שהביטוי הזה ייחודי לאירוע הנאצי, מעולם לא נעשה בו שימוש בעברית, והנה נתניהו עושה זאת היום.
אולם כשיריונר, חזקה על אברמוביץ' שהוא יודע שחטיבת השיריון במילואים 205 נקראת "אגרוף הברזל". החטיבה קמה ב-1961, כחטיבה 514, ונטלה חלק במלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת שלום הגליל ומלחמת חרבות ברזל. שמה המקורי היה "אגרוף הפלדה" אך במלחמת ששת הימים שונה שמה ל"אגרוף הברזל" כדי לבדל אותה מאוגדת הפלדה.
"אגרוף הברזל" הוא גם שמו העברי של סרט אומנויות הלחימה משנת 1972 King Boxer.
אחד ממבצעי מלחמת השחרור נקרא מבצע "אגרוף". המבצע נערך בין 15 ל-20 באוקטובר. היה זה מבצע של חיל האוויר, בפתיחת מבצע יואב, להפצצת הכוחות המצריים בחזית הדרום, כולל הפצצת מג'דל (כיום אשקלון), עזה ובאר שבע.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

*
אהוד: לנוכח החומר המפורט העצום שכתבת על ביבי, שהוא לדבריך ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדותינו, "סמרטוט" בלשונך, אני מציע לך לכנס את דבריך עליו בספר סמי-אוטוביוגרפי:
אורי הייטנר
חיי עם שנאת נתניהו
שיזכה ודאי להצלחה מסחרית רבה וגם יעורר עניין רב אצל פסיכולוגים קוראי עברית.

על "פליטים" מאת רות אלמוג
בית הסופרים על שם עמוס עוז 2025, 224 עמ'
מי שעניין לו בביקורת ספרים מתוודע מיד בקריאת ספר זה לתחקיר הענק שנמצא בבסיסו: לאורך עשרות עמודים המחברת שוזרת את קורותיה של יהדות גרמניה מלפני מסעות הצלב, ובעיקר מסוף המאה ה-18, כאשר ראשי משפחת לומפ (שם משפחתה של המחברת) ישבו בגרמניה, וגם לפני ארבע מאות שנים, כאשר נסיך הסה העניק חסות ליהודים בחבל הרון (עמ' 172), ביניהם מאבותיה של המחברת, שעסקו, לא רק במקצועות יהודיים, אלא גם בחקלאות.
כאמור עשרות עמודים בספר, ולא רק בפתיח, אלא גם במפוזר בספר כולו, הקורא מוצא רשימות של שמות, שנת לידה, שנת פטירה, מאילו מחלות נפטרו, מה היתה כתובתם, מה היה מקצועם, היכן הם קבורים, מה קרה לצאצאים במלחמת העולם השנייה, באילו ארצות התפזרו אלה שלא נספו בטרזיינשאדט ומיידנק – בעיקר ארצות הברית, אבל גם שווייץ, הולנד, צרפת, פורטוגל, ברזיל, פרגואי, קובה, דרום אפריקה, סין, אנגליה (הכוונה לילדים שניצלו ב"קינדרטרנספורט" – עמ' 213). המחברת יודעת קורות המשפחה חמישה דורות אחורה: אביה יקוב, הוא בנו של לזרוס, בנו של יואל, בנו של אליעזר, בנו של בן-יוסף, בנו של יואל לומפ (עמ' 33). הקורא מתוודע אל הגיחות של המחברת לארצות שונות כדי להשיג את הידע שהיה בסיס לספר זה: היא מבקרת בארכיון העיר פולדה, מתארחת אצל מי שהיה ראש העיר גרספלד (איבד רגל ועין בשבי הרוסי). ב-1999 מוזמנת רות אלמוג בליווי בתה לאגודת הסופרים בסין – בנסיעה זאת היא מוצאת ספרון אדום בגרמנית, ובו כתובות הפליטים היהודים בסין. מתוארות בספר גם שתי נסיעות לניו-יורק, באחת מהן מוזמנת כסופרת, נסיעות בהן היא מתוודעת לקורות בני משפחתה בארצות הברית (על כך בהמשך).
בספר משובצים סיפוריהם של בני המשפחה, ביניהם שלושה גברים מקסימים: הראשון הוא אביה יקוב לומפ, רופא, הנשוי למטה, שגם היא רופאה, בנם של לזרוס ונעמי מהכפר שמלנאו בחבל הרון. בגיל עשר הוא נשלח לדוד ברנהרד בעיר פולדה ללמוד בגימנסיה. הוא מתפרנס משיעורים פרטיים במתמטיקה ודקדוק גרמני. מאחר שלהוריו לא היו אמצעים לשלם עבור לימוד הרפואה שלו, הוא מתגייס גיוס מוקדם לצבא (פרש, צלף), כי למתגייסים מובטחת סטיפנדיה ללימודים גבוהים. לאחר לימודיו הוא ממונה לרופא מחוזי, ומופקד על בריאותם של פרחי טיס.


רות [לוּמְפְּ] אלמוג. ויקיפדיה.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הזוג יקוב ומטה מהגרים לפלסטינה, וכאן הם נתקלים בהווי לבנטיני, כאשר המלון, בו שכרו חדר בחיפה, הבעלות הרשתה לעצמה להשכיר את אותו החדר לעוד אדם, בהמשך האם ננשכת על ידי תן שוטה, אירוע המצריך טיפול פולשני כואב, ובחום הבלתי נסבל בארץ נאבקים עם תליית סדינים רטובים בפתחים. אין להם שום סיכוי לעבוד במקצועם (הרבה רופאים עולים לארץ), והזוג מתפרנס מדבוראות, ענף שנכשל בעטיין של מחלות הדבורים, ובעישון דגים. רק ב-1944 האב מקבל משרת רופא בנגב, בביר עסלוג', משרה שמרחיקה אותו מהבית לאורך חודשים. יקוב מתואר כאיש שמח ומלבב, לעומת האם (המסודרת מאוד – ייקית!), שהיתה נוגה וזעפנית. גם בגיל 88 חשה המספרת געגועים גדולים אל אביה.
גבר מקסים אחר הוא הדוד ארווין, בן דודו של אבא, שהיה משובץ כחייל בקנטרה שבמצרים, לאחר שירות באפריקה. כל זאת כאשר הכותבת הייתה ילדה קטנה, והוא היה מגיע לבית הוריה בחופשות. האיש הצעיר נראה בעיניה כשחקן קולנוע, והילדה קנאה כאשר הוא הזמין בחורה לקולנוע. ארווין מפנק את הילדה בשוקולדים ובגומי לעיסה, וכאשר השתחרר מהצבא, הוא שלח לה בובה מדברת ועוצמת עיניים כפי שהבטיח. מטה, אימא של רות אלמוג מתרגמת לגרמנית שני סיפורים של רות, בהם מככב ארווין הנערץ, ושולחת לו. הוא מתרגש עד דמעות, ובביקורה של המחברת לניו יורק היא נפגשת עם ארווין ורעייתו מולי, כשהם זקנים וחולים (מולי חולת סרטן כרתו לה את שדיה), והם עדיין יפים, אוהבים, לבושים בטוב טעם. בתם היחידה, אליס התאהבה בהודי סיקי, שהיה מעוניין בגרין קארד, ואשר נוטש אותה, וחוזר להודו, שם יש לו אישה וילדים.
גבר מקסים שלישי הוא טדי, רופא כירורג, אותו פוגשת רות בניו יורק.
הבטחתי להזכיר על פגישות של הסופרת עם קרוביה בארצות הברית – אזכיר שתי דמויות – לאדי (שם חיבה ללודוויג) עובד במפעל ענק של בשר, משתכר ברווחה, מגיע לפגישה עם מכונית שחונה במקום אסור בבטחה, כי לאדי שיחד שוטר. האיש מתפאר שאיננו קורא ספרים, ואף אם יתרגמו את רות אלמוג לאנגלית, לא יקרא. יש לו שיניים רקובות, ופיו לועס סיגר נצחי, בהיותו בנייבי האמריקאי, הייתה לו בחורה בכל נמל, ועתה בניו-יורק, שבעיניו היא גן עדן, יש לו בחורות "כמו זבל". בנו הרולד היה שבע שנים במוסד לאורך כל ההתדיינות של לאדי עם גרושתו על משמורת על בנם היחיד, הרולד. הרולד בן 27, אבל נראה כמו בן שש-עשרה, והוא גם בעל מנטליות של בן שש-עשרה, מפונק מאוד, בעיניו ניו-יורק היא מקום של פשע, גיהינום. בניגוד לאביו, אין לו שום עניין בנשים, והוא מתגעגע לנופים של פילדלפיה, שם חי במוסד ליתומים עד גיל שבע.
הספר משובץ בסיפוריהם המרתקים של בני המשפחה, ואזכיר רק את סיפורה של פאולה, אחותו הגדולה של יקוב, אביה של המחברת, ועל נסיעתה לאמריקה לבד בגיל שבע-עשרה בשנת 1914. הנסיעה מתוארת כמעין אודיסיאה, והרי התחנות: מהכפר לעיר פולדה, משם לפרנקפורט, מץ, פריז, שרבורג, שם היא עולה על אניית פאר (12 קומות, 6000 נוסעים, ארבע מחלקות). בין הנוסעים באנייה הקוסם הודיני ונשיא ארצות הברית לשעבר תיאודור רוזוולט. כדי שלא תצטרך לשלם על הנסיעה, פאולה משכירה עצמה כעובדת במטבח, אבל זוכה לראות את הפאר של מחלקה ראשונה, וזכתה אפילו להגיש לשולחנו של הקברניט הלבוש במדים מפוארים. היא עוברת בדיקות רפואיות לפני עלייתה לאנייה, וגם כאשר יורדת בנמל ניו יורק, עוברת סדרה שלמה של תחנות כדי שתוכל להתאזרח. בהמשך אנחנו מתוודעים לנשואיה לווילהלם פודווין, שמתגייר למענה. אחותה קטינקה מתחתנת גם כן עם גוי, ואביה לא סלח לה, ואף ישב עליה שבעה (עמ' 166). כאן המקום לציין כי בני המשפחה הזאת היו דתיים, לא שתו יין נסך, ונזהרו בכשרות (עד כי שלחו עם פאולה אוכל כשר שתאכל באנייה).
לפני שאפרט מה נראה בעיניי כסגולותיו של הספר הזה, אציין כי למרות ההתפעלות שלי מהתחקיר הענק שהסופרת נזקקה לו לחיבור הספר, הנה הרשימה הגדולה של שמות, שנות לידה, שנות פטירה, כתובות, מקצועות, מחלות וכו' של אינספור דמויות שאין לקורא שום נגיעה אליהן – אין לי מושג מה חשבה הסופרת שהיא עשויה לעניין את הקורא. וכן, מצוטטים בספר מספר מכתבים במלואם, אלא שלפעמים הקורא צריך לנחש מי המחבר/ת שלהם. ובאשר לסגולות – יש לרות אלמוג יכולת תיאור מעוררת התפעלות: בעמ' 101 מתואר אופן הדיבור של ארווין: "ארווין דיבר לאט, צבע הקול שלו היה כבצק רך, והצלילים לשו אותו בתנועות רפות וחדלות כוח, לוחצות ומרפות, נפתחות ונסגרות, וזה גם הדבר שקולו עשה לליבי. הוא עיסה אותו עד שנשימתי נעתקה..." – יש כאן גם סינאסתזיה, וגם דימוי ייחודי. ודוגמה נוספת של כתיבה פיוטית מאוד : "הדמדומים פלשו ובאו מעבר להמולה הדועכת של היום והיסו אותה, ובתוך הדממה הזאת שהרעיפו על נפשי דמדומים ענוגי צבע אלה, שמעתי פתאום..." (עמ' 124). בעמ' 109 מתבוננת המספרת בתמונותיו של ארווין הצעיר, החייל, כשהיא מתעכבת בתיאור חזהו הערום, לאצבעותיו וציפורניו, ומבקשת ללמוד מפרטי התמונה על הדמות שכל כך העריצה בילדותה.
אחד המוטיבים בספריה של רות אלמוג הוא האובדנות, והשאיפה אל החידלון. אנו מוצאים מוטיב זה אצל גיבורים שונים, כמו מרגריטה ב"בארץ גזירה", אלישבע ב"את הזר והאויב", המשורר קריין ב"מוות בגשם", נועה ב"הילד", חזקל ב"שורשי אוויר", ועוד. מוטיב זה מופיע גם בספרנו: לאליס, בתם היחידה של ארווין ומולי, יש מחשבות אובדניות משתי סיבות: אהוב ליבה הסיקי מתגלה כנוכל בעל משפחה בהודו, וכן העובדה שהיא כותבת שירה כל חייה, ושום דבר לא מתפרסם. גם הסופרת עצמה מזכירה ניסיון התאבדות, שלא צלח משום שבנותיה הצילו אותה. מחשבות אובדניות יש מן הסתם לכל בני האדם ברגעים של משבר ומצוקה, ובעיקר בימיה הקשים והרעים (על הרוב) של הזיקנה. אבל מסתבר שהרצון להמשיך לחיות למרות הכול – על הרוב מתגבר.
אני מניח שאהרן אלמוג, האיש של רות אלמוג, שנפטר ב-2021, סופר עטור פרסים (פרס ברנר ופרס ביאליק), איננו מוזכר בספר, כי הספר מוקדש רק ליוצאי גרמניה, שבעטיו של שלטון הנאצים התפזרו בכל העולם.
משה גרנות

גולדה
טוב הלב לא היה סימן מובהק באופייה של גולדה מאיר. וכך נתקלתי בתכונתה זו: אחד מתחביבי הוא לאסוף חתימות של אישים, על מיסמכים היסטוריים. כך התאוויתי לקבל אוטוגרף מקורי של גולדה מאיר על צילום של מגילת העצמאות. משום מה התביישתי אני, חבר כנסת, לבקש זאת אישית מראשת הממשלה, וביקשתי מאחד מסדרני הכנסת לבקש ממנה את האוטוגרף שלה על צילום המגילה. הסדרן חזר אליי כעבור דקות רבות מאד, רועד וחיוור, וסיפר על חקירה משפילה שערכה לו גולדה בדרישתה הזועמת לקבל ממנו הסבר מפורט, לאיזה צורך דרושה לו דוגמת חתימתה.
מאלף כי לתכונתה זו של רשעות, היה שותף "חברה", דוד בן גוריון. הנה, על אף תחינתה המפורשת של גולדה, סירב דוד בן גוריון לכלול אותה ברשימת המוזמנים על ידיו לטכס החתימה על מגילת העצמאות. רשימה שהוא, אישית, קבע, ע"פ שיקוליו.
רק במקרה, בשל תקלה במטוס מירושלים לתל-אביב, בה נערך הטכס, הסתננה גולדה לאירוע במקום יצחק גרינבוים, לימים – שר הפנים, אשר לא הצליח לטוס מירושלים, בה שהה, ונתפנה מקומו. גם לחיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית , ולימים – נשיא המדינה הראשון – לא איפשר בן גוריון חתימה על מסמך העצמאות.
ודוגמא אחרת, אותה חוויתי. בהיותי סטודנט בירושלים עבדתי כעוזרו של מנהל מחלקה ב"קרן היסוד", אדם בשם קרויטנר, מפא"יניק מצוי. תפקידי היה לנהל את "מפעל הפרח", משלוח פרחים מיובשים עטופים צלופן , מילדי ארץ-ישראל לילדים יהודים בגולה, (יורשי במשימה זו היה יעקב אגמון, לימים מפיק בכיר של מופעי תיאטרון).
על אותו קרוייטנר הוטל לארגן את טכס העלאת עצמותיו של הרצל, מווינה שם היה קבור, לירושלים. הגה קרוייטנר רעיון נאה, להציב משלחות מייצגות של כל תנועות הנוער, במדיהן, לצידי הקבר הפתוח. לגודל התמיהה והצער, רק שתי תנועות נענו להזמנה ושלחו משלחות, "השומר הצעיר" ו"בית"ר", ונציגות משתי תנועות אלה התייצבה נרגשת ומתוחה, לצד הקבר, כשהנערים לבושים במדי אותה תנועת נוער.
ואז הגיע גולדה, עולה ברגל ממרגלות ההר אל הקבר שבשיאו, ובהיותה בחצי הדרך נפל מבטה על הנערים והנערות נציגי ביתר הניצבים נירגשים על שפת הקבר. ואז בקע מגרונה קול שכמותו מעולם לא שמעתי, קול כמו זעקה ממשרפות השְאוֹל. קול שהרעים: "ק ר ו י י ט נ ר !!!! מה אלה עושים כאן???!!!" וגולדה נעצרה במקומה, מסרבת להתקרב עד אשר סולקו הנערים והנערות הבית"ריים טהורי הכוונה אל פינה נידחת בקצה המתחם.
עקיבא נוף

מאז שנפרדתי מבעלי התחלתי לחשוב על מושג 'הבית'. בית הוא מיבנה, אבל הוא גם הרבה יותר מזה. הוא המקום הבטוח שלנו (בדרך כלל), מקום בו אפשר להתרווח, ולפשוט את כל המסכות, ויש בו אווירה נוחה לנו. אני גרה בכפר אז בשבילי בית כולל גם צמחייה לידו.
התחלתי לצייר בתים. אבל לא בתים מסוימים, אלא סימבולים של בתים. בתים כמו שילדים בגיל הגן מציירים: ריבוע עם גג משולש. העצים אותם אני מציירת הם בעיקר עצי הדר שנמצאים בפרדסים ובחצרות במרחב בשרון, ועצי הברוש ששימשו שדרות רוח בפרדסים. גם אותם אני מציירת באופן סימבולי. אני מציירת אותם ככה כי אינני רוצה שהצופה ייתפס לצורה או סוג בית מסוים, אלא יחשוב על המושג 'בית'. כנ"ל גם ציור העצים.
אני מרבה להשתמש במסגרות מסגרת תוחמת שטח. היא גדר, חומה, ביטחון. לפעמים המסגרת שלמה, ולפעמים היא פרוצה. גם הבתים לפעמים יציבים, ולפעמים נוטים על צידם, וישנם – שהרוסים לגמרי. כמו בחיים.
האווירה שונה מציור לציור, ומתבטאת בצבע, בהנחת המכחול ובעיצוב. אני מרבה להשתמש בניגודים: כתם מול קו, שחור מול לבן, מלא מול ריק, קו ישר מול קו מפותל וכו'.
אני משתמשת בצבעי אקריליק, גירי שמן עיפרון וטושים, על בד, נייר, קרטון ועץ.

התערוכה נפתחת חגיגית בשבת 6.9.25 בשעה 12 בצהרים בגלריה 'המזרק' בתל אביב
הכתובת: שביל התנופה 5, תל אביב. חנייה – במרחק הליכה בחניון בית המשפט.
שעות הפתיחה: ימים ב'-ה' מ- 12:00 עד 17:30 ו' ושבת: 11:00 עד 14:00.
סיום – ב-30.9.25
כולם מוזמנים!



אהוד: רות קדרי, בת-גילי, המכונה בֶּנְדָלֶה, מסניף "הנוער העובד" בקריית חיים, היתה חברת הגרעין שלנו "שדמות", מקימי קיבוץ עין גדי, ולאחר מכן היא חיה זה שנים רבות בביתה במושב גן חיים. היא מגיבה ומתווכחת איתי לא פעם מעל דפי המכתב העיתי.

יותם מזרחי, בן קיבוץ כפר מסריק, מעיד על אהבתו לחקלאות מאז היותו ילד. אין פלא בכך, כי מסתבר שהחקלאות תופסת מקום מרכזי בקיבוץ זה. יותם מספר בכאב גם על נפילתו של סיון שדה הי"ד, שנפגע מרקטה שהגיעה מלבנון בעת שעבד בשדה.
יותם נולד בקיבוץ כפר מסריק בשנת 1983 להורים בני קיבוץ. אימו בת כפר מסריק ואביו בן עין המפרץ. "בצעירותם הם הלכו להקים את כרם שלום, שם נולד גם אחי הבכור." מספר יותם. "ואז הם הבינו שהמקום שלהם הוא כפר מסריק וחזרו אליו." מארבעת ילדי המשפחה חיים היום בכפר מסריק יותם ואחותו עם משפחותיהם. יחד איתם גם סבתם שולמית מונציק, ניצולת שואה וממייסדי הקיבוץ, שהיא המבוגרת ביותר בין החברים היום. יותם נשוי לירדן, שהיא במקור מנס ציונה, והם הורים לשלושה: דר בן שש, עולה לכיתה א', עידן בת שנתיים וחצי, ורום בן תשעה חודשים.
מאז שיותם זוכר את עצמו הוא קשור לעבודת החקלאות. "אני צמחתי בתחום הזה מאז שהייתי ילד קטן." הוא מספר. "בתקופת הנעורים שלי עבדנו יום בשבוע בענפים שונים וכמובן בצורה מוגברת בעונות הנדרשות. אבל אני," הוא מדגיש, "הייתי מהחבר'ה שלמדו פחות ועבדו יותר. ולכן הכינו לנו בבית הספר מסלול מיוחד. עבודת הגמר שלי בסוף כיתה י"ב היתה על 'איי עיבוד של הקרקע'. הדריך אותי אחד הוותיקים בקיבוץ, אמנון ליסאי, שהיה מומחה בתחום הכותנה.
עקב מגבלה רפואית היה יותם בעת השירות הצבאי שלו בתפקיד לוכד עריקים. אבל גם בתקופה זו השתדל לעבוד בחקלאות בכל פעם שיכול היה, כמו בחופשות של "רגילה". לאחר השחרור בשנת 2004 הוא חזר לעבוד בקיבוץ במשך שנה, כפי שנהגו אז כל המשוחררים. לאחר שנה זו הם קיבלו מן הקיבוץ מלגת לימודים ועוד זכויות שונות.
"כל השנים עבדתי בענפים שונים – בהשקייה, נהגתי בטרקטורים, עבדתי עם קטפת כותנה. בקיצור, אני מאוד רציני בחקלאות." הוא מעיד על עצמו. "ובכלל, כל מה שאני לוקח על עצמי, אני משתדל לעשות את זה על הצד הטוב ביותר."
יחד עם זה יותם לא ויתר על נסיעות לחו"ל, בעיקר בחורף. "יצאתי לעבוד גם במדינות אחרות. עבדתי בקטיף כותנה בטורקיה. עבדתי כמה חודשים באתיופיה אצל משפחה ישראלית – משפחת חובב – שהקימו מפעל לשמן שמופק משיח הקיקיון. הם חיפשו מי שיכול להפעיל כלים חקלאיים. חייתי שם במשך שלושה חודשים במין כפר, והיה נחמד מאוד." יותם היה גם באוסטרליה ובניו-זילנד, אבל בסופו של דבר תמיד חזר לעבוד בקיבוץ ותמיד בגד"ש. "אף פעם לא הפקרתי את הגד"ש," הוא מחייך. "ניהלתי את ההשקייה בטפטוף של הקיבוץ במשך שנים רבות."
מסתבר שהחקלאות בכפר מסריק תופסת מקום נכבד. בנוסף לרפת ולול יש בקיבוץ מטע אבוקדו, ובגד"ש יש גידולים שונים ומגוונים: כותנה, ברוקולי, חיטה, תירס מתוק ותירס לתחמיץ, חומוס (חִמצה),עגבניות לתעשייה, בוטנים, בצל, אבטיחים משני סוגים "מללי" למאכל ו"סידלס" לגרעינים. בתחום התעשייה פועל בקיבוץ מפעל "דוּקָרְט" – שמכין אריזות מקרטון דק, כגון קופסאות לחלב ניגר וכו'.


אהוד: אבטיחי כפר מל"ל 1939 – המל"ליים

ניתן לומר שכפר מסריק הוא "קיבוץ חקלאי". נעשתה בו הפרטה. החברים מקבלים משכורת והבתים שויכו להם. יחד עם זאת הוא נשאר קיבוץ מגובש ביותר. המוסדות המרכזיים פעילים. בחדר האוכל המשותף אוכלים ארוחות בוקר וצהריים, החינוך מסובסד והתרבות פעילה בו ביותר. "אנחנו מנסים לאחוז את החבל בשני קצותיו," אומר יותם. "גם הפרטה וגם שמירה על הליבה של הקיבוץ, כמו פעם."
לפני כשנתיים התמנה יותם למנהל ענף הגד"ש בכפר מסריק. בעבר היה כוח העבודה מורכב בעיקר מחברי קיבוץ ובני הנוער שלו, שנקראים "המוסדניקים", תלמידי המוסד החינוכי, שעזרו בעונות הבוערות. תקופת המלחמה שינתה את שיטת העבודה בכפר מסריק, והם התחילו להעסיק תאילנדיים.

אבטיחים ו"לקט ישראל"
יותם מספר שהשנה, עקב החום, פירות וירקות הבשילו מוקדם מן הרגיל, והשוק מוצף בהם. דבר זה גרם להורדת מחירים, כמובן. זאת לעומת השנה שעברה בה המחירים היו גבוהים. כך גם באבטיחים. השנה הם גידלו אבטיחים על שטח של 400 דונם. "האנשים 'אוכלים בעיניים," אומר יותם. "הם קונים פירות וירקות שנראים להם יפים, ללא פגמים חיצוניים. לכן אנחנו קוטפים במקשה שלנו רק אבטיחים גדולים ויפים, למרות שאלו הקטנים טעימים מאוד מאוד. ואת השאר אנחנו תורמים ל'לקט ישראל'."
"לקט ישראל" מגיע עם צוות של מתנדבים לשטח לאחר הקטיף הראשוני של האבטיחים שעשה הקיבוץ. המתנדבים קוטפים את כל האבטיחים שנותרו על השטח. "הם מגיעים ל-72 דולבים ליום!" אומר יותם. "אנחנו עוזרים להם להרים את הדולבים באמצעות מלגזה ולהעמיסם על המשאיות."
יותם מציין את שמו של אייל שדה, שהוא גם מגדל וגם פקח בגד"ש של כפר מסריק. "הוא מקצוען ברמות אחרות," אומר עליו יותם. "בזכותו אנחנו מקבלים בין תשעה לעשרה טון אבטיחים לדונם!"

משפחת שדה וסיון הי"ד
כפר מסריק נמצא בגליל המערבי, אזור שנפגע מאוד בעת המלחמה מפגיעות מתחום לבנון. בתחילת נובמבר 2024 נהרג הצעיר סיון שדה מפגיעת רקטה בשטח החקלאי של הקיבוץ. סיון היה אחיינו של אייל שדה, הנזכר לעיל.
יותם מספר על הקשר בין משפחתו לבין משפחת שדה ועל האירוע הטראגי. "המשפחות שלנו קרובות מאוד מאוד. זו חברוּת של שנים, ממש כמו משפחה. אפשר לומר שההורים של סיון, רחלי ואסף שדה, גידלו אותי מאז שהייתי ילד. שאול שדה ז"ל, אביו של אסף, ניהל בזמנו את כל ענף המים בקיבוץ במשך שנים, עד שנפטר ממחלת הסרטן. שאול ואני היינו ממש כמו אבא ובן. אסף היה רכז תחום ההשקייה בגד"ש, וכך אני עבדתי עם שניהם. אסף די עזר לי לסיים את הלימודים בתיכון והקשר שלנו התחזק. סיון בנו של אסף תמיד עבד איתי, גם כשהייתי על קטפת הכותנה. אגב," הוא מוסיף, "אנחנו בקיבוץ נוהגים לשמור על קשר טוב עם הנערים שלנו ממש עד יום הגיוס, כי אנחנו בטוחים שהם ישובו אלינו לאחר השחרור, לפחות לשנה.
"בחורף האחרון גידלנו ברוקולי," ממשיך יותם לספר, "היו לנו מעט עובדים וסיון שהיה לפני גיוס עבד איתי בגד"ש. היו כמה ימים של הפוגה מהפגזות מלבנון. באותו יום, בסוף העבודה שלי, הייתי עם בתי הקטנה וסיון במחסן. דיברנו וסיון אפילו שיחק עם הבת שלי. הוא אמר שבשעה שש הוא יֵצא אל שטח הברוקולי כדי לבדוק את ההשקייה, אם אין נזילות או פריצות של מים."
לאחר מכן נשמעה אזעקה. "בדרך כלל אחרי אזעקה אני מתקשר לחבר'ה שלי מהגד"ש, כדי לבדוק שכולם בסדר. אבל באותו אחר צהרים 'תפסה' אותי האזעקה כשהייתי עם הילדים שלי על האופניים. מיהרנו למקלט ו'ברח' לי מהראש שסיון יצא לשטח." הוא אומר בכאב לב. "בשעה שמונה בערב קיבלתי טלפון מרחלי, אימא של סיון, והיא אמרה שסיון לא עונה לה בטלפון והם לא מוצאים אותו. תוך כדי כך קיבלתי הודעות שנפל אצלנו טיל ומצאו כנראה תאילנדי שנפגע בשדות שלנו. ואז פתאום 'נפל לי האסימון' ונזכרתי שסיון יצא לשדה הברוקולי."
יותם מיהר אל המשרד שלו, ומצא שם את האופניים של סיון. האוטו של הענף לא היה במקום. אז הגיע גם אסף שדה, אביו של סיון, עם המכונית שלו. "נסענו שנינו, אני במכוניתי ואסף במכונית שלו אחריי. שמרנו על קשר טלפוני בינינו. כבר אז היתה לי תחושה נוראה. התקרבתי וראיתי את מכונית האיסוזו הלבנה שלנו עם דלתות פתוחות. שוטרים שכבר הגיעו למקום עמדו סביב מישהו על הארץ, כנראה מת. הסתבר שהם חשבו שהוא תאילנדי. התקרבתי, ירדתי לידו על הברכיים. מיד זיהיתי את סיון לפי העגיל המיוחד שהיה לו באוזן. זה הוא! זה שהיה כמו הילד שלי שוכב שם! אסף אביו לא היה מסוגל להתקרב והוא קרא אלי: 'תגיד לי בוודאות שזה הוא.' הרגשתי שאני עומד לקבל התקף לב, אבל אזרתי כוח וקראתי אליו: 'יוּסוּף (כך כיניתי אותו), זה סיון.' זה היה נורא!" הוא אומר בקול חנוק.
יותם ממשיך לספר: "באותו זמן בני התינוק היה בפגיה. ואני מוצא את עצמי מצד אחד מאושר על החיים החדשים, ומצד שני אני כותב בפגיה דברי הספד על סיון, על הצעיר שישבתי איתו כמה שעות קודם לכן על ספסל ושוחחנו. איזה מצב אבסורדי. לידה מול מוות." והוא מוסיף: "לא רק המשפחה והחברים הפסידו. גם המדינה הפסידה את אחד הטובים ביותר. הוא היה בוודאי מגיע לאחת הסיירות בצבא."
צוות הגד"ש, שהוא כל כך מגובש, נפגש עם פסיכולוג כדי לקבל עזרה ולנסות לעבד איכשהו את המצב הקשה. "מאז שהוא נהרג אני עם סיון," מעיד יותם. "משתדל להנציח אותו. יש על הטרקטור ועל האוטו הדגל שלו, עם שמו ותמונתו. לזכרו הנחנו בשדה סלע גדול מאוד ועליו אותו דגל." יותם מציין בהערכה שעכשיו התחיל לעבוד בגד"ש גם אחיו הצעיר של סיון – עידו, תלמיד כיתה י"א.
לסיום, יותם מייצג אדם צעיר שמגשים את החלום שלו מילדותו – לעבוד בחקלאות. ברור שזה בזכות הקרקע הפורייה עליה צמח – קיבוץ כפר מסריק, שמעולם לא ויתר על חקלאות והיא מקור חשוב לפרנסתו. זהו סיפור על ארץ ישראל היפה וגם הכאובה – אשר דם צעירים נספג בשדותיה.
יהי זכרו של סיון שדה ברוך.
עדינה בר-אל
*פורסם ב"יבול שיא", אוגוסט 2025.

ב-1994-8 הכה רעב קשה בצפון קוריאה, היא פנתה לעזרה ונענתה באופן חלקי. מכיוון שהמשטר תיעדף את הצבא וקבוצות פוליטיות המקורבות אליו במקום לסייע לנזקקים, "רופאים ללא גבולות" וארגונים אחרים צימצמו את פעולתם. כשהסתבר שאלפים רבים מתים מהרעב שהמשטר עצמו היה שותף ליצירתו, התחדש הסיוע ומאות מיליוני דולרים זרמו למדינה; פשוט אי אפשר היה לעמוד מנגד. נראה שממשלת ישראל שהחליטה על עצירת הסיוע ההומניטרי לעזה וחידשה אותו אחר כך לא למדה מניסיונם של אחרים. חבל. חבל מאוד. 
אגב, על פי הערכות, מתוך אוכלוסייה של כ-22 מיליון, הרעב הגדול הביא למותם של בין 900 אלף ל-3.5 מיליון צפון קוריאנים. 

ערכים
המלחמה הכותשת בעזה עוררה אצל רבים שאלות ערכיות, כולל טוהר הנשק. ואני נזכרתי בדבריו החדים של האלוף (במיל.) אליעזר שקדי ביום עיון לזכרו של סא"ל עמנואל מורנו בפברואר 2019. הנה קישור – https://youtu.be/sI-CynY5XIw?t=640 – שקדי הוא מופת למנהיגות ערכית. ישראל זקוקה לו ולשכמותו כְּמוֹ בֶּגֶד לַגּוּף, כְּמוֹ אֲוִיר לִנְשִׁימָה (כך כתב עוזי חיטמן בהקשר אחר והלחין שלומי שבת).

ועדת חקירה עכשיו
ברכבת ישראל קרתה תקלה חמורה. שרת התחבורה מיהרה למנות הן ועדת חקירה פנימית והן ועדת בדיקה חיצונית בלתי תלויה ואמרה שאם יסתבר שהיתה רשלנות, אנשים יצטרכו לשלם על כך, כי האירוע כזה יכול היה לגרום חס וחלילה לאובדן חיים. מעשיה של השרה ראויים לשבח. נקווה שהיא תתמוך גם במינוי מיידי של ועדת חקירה ממלכתית לאירועי ה-7.10 בהם אבדו חיים כה רבים.

לחיי העם הזה
עינב צנגאוקר אמרה שאנחנו העם הכי ראוי בעולם. היא קבעה את רף הציפיות לכולנו. נעמוד בו ביחד! נמשיך לעלות בהר! נפגש בכיכרות ובכבישים.
מיקי רודה

Israel will be free!
תיקון טעות קטנה גדולה
תודה למשה בן דוד על המאמר המעניין והמחכים על קלאוזוביץ ותורתו בהקשר של המלחמה בחמאס ובג'יהאד האיסלמי, וחוכמת "לשעברינו", המחזק את מה שכיניתי בטור הקודם שלי "פטניזם". אתקן לו רק טעות קטנה-גדולה אחת.

ציטוט: "אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד, שלום סופר נידח.
"נ.ב. אחר שראיתי שהוספת למכתמים הפותחים את הגיליון גם את From the River to the Sea Israel shall be Free עלה בדעתי, שהשורה האחרונה במאמר, יכולה להדק את המסר. ("חדשות בן עזר", גיליון 2084)."

טעות קטנה-גדולה. מה שהוסף לגיליון הוא:
From the desert to the sea – Israel will be free!
לא עד הנהר, אלא עד המדבר. את הסיסמה אני טבעתי לאחר שהבחנתי שהאנטישמים הפיליסטינים הצועקים את הסיסמה "מהנהר ועד הים" אינם יודעים שדגניה ורמת הגולן הם ממזרח הנהר בעבר הירדן, ולא סביר ששם הם כן מוכנים להשאיר יהודים.
את המשפט "מהים עד המדבר" לקחתי מהמנון הפלמ"ח. לכל המצייצים ברשת X "מהנהר עד המדבר פלסטין תהיה חופשיה," אני עונה From the desert to the sea – Israel will be free! ואני מסמיך את הפסוק על אללה, אלוהים הערבי, שקבע שכל ארץ ישראל על שתי גדות הירדן שייכת רק לעם ישראל. (קוראן סורה 7 פסוק 137).
From the desert to the sea – Israel will be free!
Allah, the Arab God: He gave the Land of Israel, including Transjordan, only to the people of Israel (Quran, Surah 7, Verse 137). He did not know the name Palestine.
עד עתה אף אחד מאלו ששלחתי להם את התיקון המסתמך על הקוראן לא ענה לי.

"מלחמה – אם אין מוצא, / נפש ניצחון רוצה."
150 שנה להולדת המשורר הלאומי והאישי הדגול, שאול גוטמנוביץ'-טשרניחובסקי (1875-1943).
ב-1935 במלאת למשורר 60 שנה נחגג לו יום הולדתו ע"י ארגון הרופאים בא"י. דוד אריה פרידמן לד"ר שאול טשרניחובסקי בן השישים:
ח. נ.! תפקיד רב כבוד ונעימות הוטל עלי מטעם הועד המרכזי של ציבור הרופאים בארץ עם פרוס ועידתנו, והנני בא למלא אותו בחרדת שמחה.
אני מקדם בברכה בשמכם ובשמי את חברנו הד"ר שאול טשרניחובסקי לחג יובלו הששים. אני גם מברך את כולכם, שזכיתם להיות בני דורו. כי חגו – חגנו, ושמחתו – שמחת התרבות העברית, זו התרבות בת אלפיים השנים, שגזעה העתיק עמוק השורשים ממשיך לתת ענפים כה רעננים, כמו טשרניחובסקי."

בימי דאגה וחרדה אלה העוברים עלינו כעת, כאשר המחשבה על הסכנה האורבת לעצם קיומנו מציקה לרבים מאיתנו, ישנו ערך מיוחד להעלאת זיכרו של טשרניחובסקי ולהתעמקות ביצירתו. כי שירתו, רבת מרץ ומתח, פעילה ומפעילה, אקטיביסטית לפי נושאיה, היא גם אקטואלית מאד בימינו. כעין שירת היום, היום ממש.
עוד בשנת 1897 שר המשורר "שיר ערש", ובו נמצאות המלים:
"לנו זאת הארץ תהיה,
גם אתה בבונים."
האם לא התכוון לזמננו, האם לא אמר זאת לכל אחד מאתנו?
והוא עוד הוסיף אז: "ואם יקומו נושאי דגל, אל תמעלה מעל, / אל כלי זינך בגיבורים – כי שמשנו יעל!"
האין אלו סיסמאות לשעה זו בחיינו? או השורות הבאות מ"אלפא ביתא דשאול":
כ"ף–למ"ד – "כל העם תן כף אל כף,
לב לסבול, אף לא ייעף!"
מי"ם–נו"ן – "מלחמה – אם אין מוצא,
נפש ניצחון רוצה."
האם לא נכתבו החרוזים האלה אתמול, היום, בהתאם למצבנו המדיני ולתנאי המציאות שלנו? האם אינם אקטואליים וריאליים בימינו?
https://benyehuda.org/read/53333

עשור לאחר מכן כתבו מספר פלמ"חניקים שיר בו הביאו את הציטוט מטשרניחובסקי "מלחמה – אם אין מוצא, נפש ניצחון רוצה."

חיים גורפינקל-גורי, חיים פיינר-חפר, מתי גרינברג-מגד, נתן שטיינמן-שחם
(מנגינה אַז דער רבי אלימלך)
שָׁלֹשׁ שָׁנִים עָבְרוּ בְּעֵרֶךְ.
לַדְּבָרִים הָיָה אָז עֵרֶךְ
נְאוּמִים נִשְּׂאוּ, נִצַּבְנוּ בַּמִּסְדָּר,
נָשָׂא קוֹלוֹ אָז הָרָמָ"א
וְהָרוּחַ רָעֲמָה...
וְשָׁמְעוּ חֻרְשׁוֹת הָאֹרֶן בְּ"מִשְׁמָר".

"כִּי עַל זֶה וְזֶה נָגֵנָּה,
אֶת חַיֵּינוּ לוּ נִתֵּנָה,
עַל שְלֹשָׁה דְּבָרִים, הֵם קֹדֶשׁ וְעִקָּר:
עַל כְּבוֹדֵנוּ בְּתוֹר עַם,
עַל הַשֶּׁלַח, וְהַיָּם."
וְשָׁמְעוּ חֻרְשׁוֹת הָאֹרֶן בְּ"מִשְׁמָר".

הוּא הֵבִיא מִשִּׁיר צִיטָטָה –
טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי – לוּ שָׁמַעְתָּ,
אָז הָיִיתָ מִתְנַעֵר מִנִּי עָפָר:
"מִלְחָמָה בְּאֵין מוֹצָא.
נֶפֶשׁ נִצָּחוֹן רוֹצָה."
וְשָׁמְעוּ חֻרְשׁוֹת הָאֹרֶן בְּ"מִשְׁמָר".

מִלְחָמָה פֹּה, דּוֹקְטוֹרֵנוּ,
מִתְנַהֶלֶת בִּלְעָדֵינוּ:
נֶפְט בּוֹעֵר... שֵׁנִית טֻלְפַּן לְ"בֵּית-הָדָר".
וְדִגְלֵנוּ שׁוּב בַּסְּלִיק הוּא...
אֵיזֶה מַסְקָנוֹת מַסִּיק הוּא? –
נָא אִמְרוּ, חֻרְשׁוֹת הָאֹרֶן בְּ"מִשְׁמָר".

הוּא חוֹשֵׁב, מִסְכֵּן, הַדֶּגֶל,
הָאָמְנָם כָּשְׁלָה הָרֶגֶל
וְעָיְפוּ הַבַּחוּרִים מִצְּעֹד בָּהָר?
הַאָמְנָם הָיָה אָבָק,
יְדִידֵנוּ, מַאֲבָק?...
אָז עָנוּ חֻרְשׁוֹת הָאֹרֶן בְּ"מִשְׁמָר":

כִּי נוֹשְׂאֶיךָ לֹא כָּשָׁלוּ,
אַחֵרִים בָּהֶם מָשָׁלוּ,
וְלָכֵן עָצוּב הַזֶּמֶר הַמּוּשָׁר.
אַךְ נֵצֵא מִתּוֹךְ הַלַּיִל,
תִּתְנוֹפֵף בְּרֹאשׁ הַחַיִל, –
וְעֵדוֹת חֻרְשׁוֹת הָאֹרֶן בְּ"מִשְׁמָר".
https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=3576

הנה ההסבר של הרמ"א משה קליינבוים-סנה בתוכנית "אלה הם חייך" של חיים גורפינקל-גורי, על השיר:
https://www.youtube.com/watch?v=20IvT4X8IRw&t=3746s
חיפשתי וחיפשתי את המקור לציטוט זה מטשרניחובסקי "אלפא ביתא דשאול": "מלחמה – אם אין מוצא, נפש ניצחון רוצה," והעליתי חרס בידי. אולי מי מהקוראים מכיר את המקור?
מכל מקום דווקא היום הפסוק הזה אקטואלי כאז, "מלחמה – אם אין מוצא, נפש ניצחון רוצה," רק שלא כל נפש יהודי בימינו "ניצחון רוצה."

למה שר החוץ ההולנדי קספר ולדקאמפ התפטר?
שר החוץ ההולנדי קספר ולדקאמפ התפטר לאחר שלא הצליח להעביר סנקציות נגד ישראל בממשלה ההולנדית. התפטרותו של שר החוץ ההולנדי קספר ולדקאמפ נעשתה לאחר שהוא הושפע עמוקות ממכתב שפרסמה תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל". במכתב של התנועה, שיועד בכלל לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, קראו המפקדים לשעבר לעצור את המלחמה בעזה וטענו שהמלחמה השיגה את מטרותיה.
ולדקאמפ, שכיהן בעבר כשגריר הולנד בישראל ונחשב לאורך השנים לפוליטיקאי פרו-ישראלי: "כחבר של ישראל, אני מאמין שאני חייב להזהיר כעת שהמבצע הצבאי בעיר עזה והפעולות הנוכחיות של הקבינט של ראש הממשלה נתניהו מזיקים לביטחון ישראל - ובסופו של דבר גם לזהות הישראלית."
https://www.mako.co.il/news-world/2025_q3/Article-4a59147d80dd891026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
עם חברים כאלו הדורשים סנקציות על ישראל, מי צריך אויבים, אבל מה לו שנלין עליו אם הוא השתכנע להטיל על ישראל סנקציות ממכתב של "מפקדים למען ביטחון ישראל"?

אבות אכלו כל טוב ושיני בנים תנשורנה
תודה לנסיה שפרנסקי-שפרן על מאמרה "100 שנים להולדת עמנואל זמיר". ("חדשות בן עזר", 2084). גם אצלנו ניגנו בחלילית, ונזכרתי גם בספר שציטטה ממנו שקראתי לפני שנים רבות, ספרו האוטוביוגרפי של חנוך הלפגוט-ברטוב "של מי אתה ילד" המספר על ילדותו בפתח תקווה.
לנוסטלגיה הזו נוספה עננה של עצבות להיווכח בבנו האמריקאי עומר הלפגוט-ברטוב, הזכאי לאות קרושבאנו, המשטין על ישראל כמבצעת ג'נוסייד בעזה. עצוב. הלפגוט – עזרה מאלוהים. שאלוהים יעזור לנו.

מבחן יעקב בוזגלו – "המדינה שלי מתפוררת אני יורד ממנה"
יעקב בוזגלו הוא "משפיען" על מה הוא משפיע לא ברור אבל הוא קיבל תוכנית טלוויזיה על משפחתו הבזגלוס שעקבה אחריו ומשפחתו.
https://he.wikipedia.org/wiki/הבוזגלוס
(בטור הקודם שלי ואלה שמות בני ישראל כתבתי על השמות הלועזיים של נכדיו)
והנה הוא מודיע לאומה בה התפרסם כסלב "משפיען" שהוא יורד מהארץ הסיבה: "בחרנו בחיים שפויים."
"בארץ שלנו," אומר בוזגלו הכול הפוך, "הנגנבים מתביישים מהגנבים, הישרים מרכינים ראש והנוכלים חוגגים, הילדים אמורים לפרוש כנפיים, אבל אצלנו דווקא אנחנו, ההורים, פורשים. בגילנו המופלג, עם הרבה אהבה למשפחה, לעם הזה ולארץ הזאת קיבלנו החלטה– לעזוב.
"אנחנו לא בורחים, אנחנו בוחרים," הוא המשיך, "יש לנו הרבה סיבות. רובן כואבות, חלקן מלאות תקווה. החטופים עדיין שם, במנהרות, חיילים נהרגים מדי יום והמדינה שאני אוהב מתפוררת מבפנים: ביטחונית, כלכלית, מדינית, חינוכית, תחבורתית, משפטית.
"קשה לישון בלילה," הוא סיכם, "הלב דואב. הראש מוטרד. אנחנו בוחרים שקט. אנחנו בוחרים מרחב ליצירה. אנחנו בוחרים חיים שפויים. אנחנו בוחרים עתיד אחר, אולי גם בשביל הילדים והנכדים שלנו. אנחנו בטוחים שאתם תבואו אלינו והרבה. המשך יבוא, מבטיח."
https://x.com/naaman_c/status/1959896514903388533?t=0Qa_ni8qAeBhwsYcJWBQPQ&s=03
הבנתם מהו מבחן בוזגלו? "עם הרבה אהבה למשפחה, לעם הזה ולארץ הזאת קיבלנו החלטה – לעזוב," עם אהבה כזו לעם ולארץ, אהבה המגשימה את חלומו של סינואר, אבוי לנאהבים.
המדינה מתפוררת, והוא יורד מהארץ במקום לעזור לשקם אותה?
בוזגלו לא הבהיר לאן הוא יורד. האם ירד חזרה למרוקו?

מצעד השוטות תומכות החמאס
מצעד הגאווה השנתי בבירת קנדה, אוטווה, בוטל אחרי שמסלול הצעדה נחסם על ידי קבוצה פרו-פלסטינית שדרשה לנהל משא ומתן עם המארגנים. מדובר בסניף המקומי של "קווירים למען פלסטין" (Queers for Palestine), המזדהים עם ראשי תיבות מורחבים של קהילת הלהט"בקאא2+ (2SLGBTQIA+), והם דרשו מהמארגנים לקיים עצרת להחרמת ישראל (BDS) ולהתחייב לחרם תרבותי ואקדמי מתמשך של ישראל.
המפגינים הניפו דגלי גאווה, דגלי פלסטין, ואת דגל הטרנסג'נדרים. חלקם התעטפו בכאפיות, ונוסף על שלטים בגנות ישראל נצפו גם שלטי מחאה על כך שהמצעד נערך על אדמות אינדיאניות כבושות. הם חסמו את הכביש במסלול הצעדה ולא נתנו לצועדים לעבור.
בשעה שלוש אחר הצהריים (שעון מקומי) המארגנים הודיעו, באנגלית ובצרפתית, שמצעד הגאווה בוטל והמשתתפים התפזרו.
https://rotter.net/forum/scoops1/912715.shtml
אין גבול לטימטום ולטירוף. (ראו את התמונות).
עצה לכל הקווירים והקוויריות לכו לעזה. החמאס, למענו ההפגנה – ייתן לכם/ן טיפול ראוי.

עהד תמימי – "אני נלחמת נגד יהודים, לא נגד הציונות"
עהד תמימי, שמוכרת מגיל צעיר מאוד כפעילה פלסטינית בלונדינית קולנית, דיברה בפודקאסט על כך שכל יהודי הוא מבחינתה אוייב, התקשורת העולמית צריכה "לסתום את הפה כשפלסטיני מדבר," ומדינות העולם חייבות לסייע לפלסטינים ללא תודה מפני שהם סובלים מ"רצח עם בגלל הטעויות שלכם."
"ישראל היום" –"הפלסטינית השוודית": "אני נלחמת נגד יהודים, לא נגד הציונות":
עהד תמימי, פעילה פלסטינית בולטת שהיתה מפורסמת מאז ילדותה, בעקבות מעורבותה בעימותים עם חיילי צה"ל מגיל 11. מסבירה את עולמה הרוחני: "מאז ילדותי, ההגדרה שלי ליהדות היתה שציונות ויהדות זה אותו הדבר. אין הבדל בין השתיים. … אני ממשיכה לומר שלא צריך להגן על היהדות. אם יהודי לא רוצה שדתו תוגדר ככיבוש – הוא יכול להצטרף אליי במאבק נגד הציונות. אנחנו נלחמים ביהודים, לא רק בציונות. אין טעם בזווית הראייה המערבית של הסבל שלי. העולם צריך להפסיק לבטא את עמדותיו – שיסתום כאשר פלסטיני מדבר. אנחנו היחידים שנלחמים באיצדק, במחיר חיינו. המערב מתנשא עלינו עם הסיוע שלו. תתנו – אם תרצו או לא. אנחנו סובלים מרצח עם שלכם. אז אף אחד לא יתנשא עליי ויגיד שהוא עוזר. אתם חייבים לתת סיוע – והם לא יגידו לכם תודה. הגעתי למצב שבו אני מאחלת מלחמת עולם שלישית. שיפילו פצצות גרעין ויהרסו את העולם. מי שמת, מת; מי שיחיה – יחיה; העיקר שזה ייגמר."
https://rotter.net/forum/scoops1/912721.shtml
היא בטוח תקבל ויזה לאוסטרליה ותתקבל שם גיבורה.

המשך המחקר חיפוש ערבי-מוסלמי שאינו גזען – לוסי אהריש
בתגובה לפרסום i24news המסמך הסודי שנכתב ע"י החמאס איך תופעת הסרבנות השפיעה על כשירות הצבא, צייצה השרה הפיליסטינית עידית לוי סילמן:
עידית סילמן: טבח קפלן
בתגובה העירה לה שדרנית ערוץ 13 לוסי אהריש:
לוסי אהריש: בזויה, תת רמה, בושה… זה בדיוק מי שאת ! גם בפח האשפה של ההיסטוריה אין לך מקום…"
https://x.com/naaman_c/status/1959504409781547268?t=dFq88qfzqTmr-xKZyzi82g&s=03
נעמן כהן: לוסי אהריש, אכן זו אמירה בלתי ראויה. הטבח היה של החמאס בלבד. לכן אני קורא לך לעשות היסטוריה. היי הערביה-המוסלמית הראשונה שתאמר בריש גלי כי דברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה הם גזענות שאת מגנה. שתיקה כהודאה דמיא.
https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug
לוסי אהריש-הלוי, הוציאה בעבר גינוי לטרור הערבי ולהנהגה הערבית, שבמקום להרגיע את הרוחות מסיתה לאלימות ואמרה שטענות הפלסטינים נגד יהודים שעולים להר הבית לא מצדיקות טרור או מעשי רצח של חפים מפשע[. ב-2015 השיאה משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות. ביום העצמאות 2024 הנחתה את טקס כיבוי משואות והדלקת תקווה, טקס אלטרנטיבי לטקס הדלקת המשואות בהר הרצל.
מה עלינו להסיק שהיא אינה רואה בדברי מוחמד גזענות שהיא מגנה, אלא מופת מוסרי? אולי היא רק פוחדת שירצחו אותה?
מכל מקום אנחנו ממשיכים במאמצנו למצוא ערבי-מוסלמי שאינו גזען.
למרבה הצער טרם מצאנו כזה. אם מישהו מכיר אחד כזה אנא הציגוהו.
נ.ב. כל הכינויים: "טבח נתניהו", "טבח קפלן", וכד', הם בזויים ואין לומר אותם.

"דין רודף" – "מויסר" שלשלת המסירה
יחידת התביעות המשטרתית של מחוז ירושלים הגישה בהליך מזורז כתב אישום נגד תושב העיר ישראל אזגווי, (36), אזרח בריטי הלומד בכולל בירושלים, הנאשם באיומים על היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, לאחר שביקש מהרב הראשי לשעבר יצחק יוסף להעביר נגדה "דין רודף", ולרצוח אותה.
https://www.ynet.co.il/news/article/rycx4jstlx
https://www.ynet.co.il/news/article/b1ggacdtxx
בא יהודי לרב יוסף ומבקש לקבל הכרזת "דין רודף" על גלי בהרב-מיארה. הרב יוסף קובע שיש להטיל "דין רודף" עליו, ולא עליה, ומוסר אותו למשטרה, כלומר נהפך ל"מויסר". יישר כוח. במקרה הזה פסיקה נכונה.

כתבן נידח
* מאיר עוזיאל: "אהוד בן עזר הוא סופר ישראלי חשוב, והוא מפרסם עיתון אינטרנטי שהוא מכנה 'חדשות בן עזר, מכתב עיתי לילי חינם פעמיים בשבוע מאת סופר נידח.' העיתון הזה, שבו כותבים רבים, מגלה לי לפעמים דברים שלא הייתי קורא אחרת."  ["מעריב", המוסף. "שיפודים". 22.8.25]. ("חדשות בן עזר", גיליון 2084).
מאיר עוזיאל מביא בהמשך את מה שכתבתי, אבל היות ואני כתבן נידח (אהוד בן עזר לא סופר נידח) הוא לא מזכיר אותי בשמי. מילא, העיקר התוכן.

על ייאוש אל פחד אח
אודי מנור: ואחרי שספרנו עד 10 מאה פעמים – הרהורי ייאוש אחרי שביום א' מלאה כל הארץ חמאס, (גיליון "חדשות בן עזר", 2084).
כשקראתי את דברי הייאוש של אודי מנור מיד עלה בי מיד השיר שנהגו לשיר אצלנו. "אַל יֵאוּשׁ, אַל פַּחַד, אָח." לפי הכתוב השיר נכתב באותה שנה ע"י פניה ברגשטיין, אבל זה לא ייתכן כי היא עלתה לארץ רק ב-1932.
העולים מ"קבוצת פינסק" עבדו עם עלייתם לארץ ב-1925 במגדיאל.
בְּמַּגְדִּיאֵל, בְּמַּגְדִּיאֵל
הַקַּדַּחַת נְפוֹצָה
וּצְרִיכִים הַחֲלוּצִים
לְיַּבֵּשׁ אֶת הַבִּצָּה.

אַל יֵאוּשׁ, אַל פַּחַד, אָח,
בַּקַּדַּחַת עוֹד תִּקְדַּח,
בְּקוֹנְיָאק וּבְחִינִין
אַל תַּאֲמִין.
אַל יֵאוּשׁ, אַל פַּחַד, אָח
תְּעָלוֹת נַחְפֹּר בַּסָּךְ,
וּבְאִם יִרְצֶה הַשֵּׁם
נִתְקַיֵּם.

קְבוּצַת פִּינְסְק עָמָל כּוֹבֶשֶת,
קְבוּצַת פִּינְסְק נֶאֱמָנָה
וְשׁוֹלַחַת חֲבֵרֶיהָ
לְמַגְדִּיאֵל בִּרְנָנָה.

אַל יֵאוּשׁ, אַל פַּחַד, אָח...
https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=12402
אודי מנור, התעודד, אַל יֵאוּשׁ, אַל פַּחַד, אָח. ועוד עצה קטנה השתדל לא להסתובב יותר מדי עם מייאשים.
בכל זאת אני חייב להציג משהו ממש מייאש. אמריקה שהיא משמידת הערך הגדול ביותר העם היהודי בהיסטוריה, והתהליכים של היהדות בה מסכנים את קיומנו כאן בארץ, וכמובן את קיומם הם, כי הם משתמדים והולכים מעצמם.

גזענות אוטו-אנטישמית סוף העם היהודי
הרב פרופ' שאול מגיד: "יש מי שיגידו שזה סוף הציונות ואני אומר שזה בסדר."
כתב "הארץ", איתמר הנדלמן-סמית (לפני שירד מהארץ קרא לעצמו בן כנען), ראיין את פרופסור שאול מגיד שהתמנה כחוקר במחלקה ללימודי היהדות בבית הספר לתיאולוגיה של אוניברסיטת הרווארד.
שאול מגיד נולד ב-1958 בניו יורק למשפחה יהודית חילונית. כחלק ממסעו הרוחני הגיע לישראל בנעוריו, התדתה בגיל 20 והיה לחסיד ברסלב. חי שלוש שנים במושב מבוא מודיעים, בקהילה קולקטיבית של תלמידי "הרב המזמר" שלמה קרליבך, ובמשך שש שנים למד בישיבות חרדיות ודתיות-לאומיות בירושלים ובברוקלין.
ב-1984 הוסמך לרבנות בישיבה בירושלים. באותם ימים נמשך אחר האידיאולוגיה של המתנחלים ואף שקל לעבור לגור בהתנחלות עצמונה. בסופו של התהליך התרחק מגיד הן מהמתנחלים והן מהיהדות החרדית, ירד מהארץ, והתקרב לזרמים הליברליים של יהדות ארצות הברית. הספר האחרון שפירסם מגיד באנגלית, ב-2023, היה אסופת המאמרים "נחיצותה של הגלות".
פרופסור שאול מגיד מעיד על עצמו ועל הגותו: "אני אנטי-ציוני אבל לא אנטי-ישראלי. אני נגד האידיאולוגיה, אבל לא נגד המדינה. המדינה קיימת. יש לי דרכון ישראלי. אני אזרח ישראלי. הייתי בצה"ל ואני לא אומר שישראל צריכה להפסיק להתקיים. אני רק חושב שצריך לחשוב על אידיאולוגיה אחרת אם אנחנו רוצים עתיד משותף עם אוכלוסייה של כמעט 50% לא יהודים בישראל ובשטחים. אני יודע שקשה להפריד בין הציונות כאידיאולוגיה ובין המדינה כמדינה.
"מה שמסוכן מאוד בציונות זה שאומרים לך שהגענו לסוף הסיפור. נגמרה הגלות וזה סוף ההיסטוריה שלנו. זה דבר מסוכן מאוד. הציונות באה ואומרת: 'כל הארץ שלנו אבל אנחנו מוכנים אולי לתת לפלסטינים חלק מהארץ.' את הגישה הזאת צריך למחוק. זו לא רק הארץ שלנו. זו ארץ של שני עמים. אז יש מי שיגידו שזה סוף הציונות ואני אומר שזה בסדר, שום דבר לא נמשך לנצח.
"איבדנו את המרכז המוסרי שלנו אם לא אכפת לנו שילד בן 5 מת מרעב. מפחיד לחשוב מה יהיו ההשלכות של זה לטווח ארוך. אני מבין כמה 7 באוקטובר נכנס ללב של העם, אבל אם לא אכפת לאנשים שילדים מתים בגללנו, מה נשאר?
"יש כרגע מדינה אחת, לא דמוקרטית. זה לא פתרון, זה המצב. מה שטענתי בספר הוא שהציונות הצליחה מאוד בהקמת המדינה מאפס אבל כאידיאולוגיה פוליטית, תרבותית, זה לא יכול להמשיך כשיש 25% לא יהודים בתוך ישראל ועוד כ-30% של לא יהודים בעזה ובגדה. הגיע הזמן לשים את הציונות על המדף. אני לא נגד ישראל אבל צריך לחשוב על עתיד המדינה מעבר לציונות. זה האתגר האמיתי.
"אני לא נגד פתרון שתי המדינות אבל מתנגד לתשתית המחשבתית שלו, למחשבה שכל הארץ שלנו ואנחנו מוכנים לתת לפלסטינים חלק בה. זו לא פשרה בעיני.
"אני מאמין עדיין בדו-לאומיות כמו זו של 'ברית שלום'.
"חייבים להבין שיש שבר גדול בחברה היהודית באמריקה: הקונצנזוס הציוני והפרו-ישראלי נגמר והוא לא במרכז הזהות היהודית פה יותר. עם המלחמה הזאת, הדבר הזה נגמר לגמרי. המרכז הציוני-ליברלי התמוטט ואנשים הלכו לימין או לשמאל הרדיקליים יותר.
"אני מאמין ביהדות אמריקה, שיש לה עתיד. התנועה להתחדשות יהודית היא העתיד.
"אני רוצה שיהיו שני מרכזים יהודיים בעולם – המרכז בתפוצות והמרכז בישראל. עניין שלילת הגולה נכשל והוא לא בריא. בספר אמרתי שעניין הגלות הוא חיובי. גם הגלות בישראל. זו גלות אקזיסטנציאלית שעשויה להיות תיקון המידות של האדם. ומצד שני, ישנו העניין של לחיות עם האחר. למה לרצות לחיות רק עם אנשים כמוך? יש עולם בחוץ, גדול ויפה, ואדם יהודי יכול לחיות באמסטרדם, בליסבון או בניו יורק. וזה דבר טוב.
"המלחמה המתמשכת בעזה צריכה להטריד כל אדם בעולם, בלי קשר לשאלה אם הוא יהודי או לא יהודי. ומה שהכי מטריד אותי חוץ מהעובדה שיש ילדים רעבים זה שראיתי סקר של המכון הדמוקרטי היהודי ועל פיו ל-79% מהיהודים-הישראלים לא איכפת מהילדים המתים בעזה. אנחנו איבדנו את המרכז המוסרי שלנו אם לא איכפת לנו שילד בן 5 מת מרעב. ממש מפחיד לחשוב מה יהיו ההשלכות של זה לטווח ארוך. המלחמה תיגמר יום אחד אבל לאן נחזור? אחוזים כאלה גדולים של האוכלוסייה, לא רק בהתנחלויות או בקרב חרדים, אנשים שפשוט לא איכפת להם שילד בן 5 גווע ברעב בגללנו? זה הורס את כל המוסר העליון של הרב קוק וכל ההומניזם הציוני. אני מבין כמה 7 באוקטובר נכנס ללב של העם, אבל אם לא אכיפת לאנשים שילדים מתים בגללנו אז מה נשאר?
"אם יש ג'נוסייד יש לזה השלכות חוקיות בינלאומיות ואולי זה חשוב אבל חוץ מזה, מה זה חשוב? מה זה משנה לילד בן 5 אם זה ג'נוסייד או לא? הוא מת. הכי מפחידים אותי כל האנשים האלה שמאשימים את חמאס ברעב או במלחמה. זה לא הימין בישראל, זה המרכז. כהנא היה הישרדותי. אם היית אומר לו שג'נוסייד זה מה שיציל אותנו, אז הוא היה אומר: 'אוקיי, ג'נוסייד'. יחיא סינוואר הפך את הישראלים להישרדותיים, לאנשים שלא אכפת להם שילדים מתים. אלה הדברים שהכי מפחידים והכי מטרידים אותי."
(איתמר הנדלמן-סמית (פעם בן כנען), "הרב פרופ' שאול מגיד: 'יש מי שיגידו שזה סוף הציונות ואני אומר שזה בסדר'." "אל-ארצ'", 21.8.25).
https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2025-08-21/ty-article-magazine/.highlight/00000198-c706-dc9d-abd9-dfded20f0000
הבנתם? הכרזתו של פרופסור מגיד "אני אנטי-ציוני אבל לא אנטי-ישראלי. אני נגד האידיאולוגיה, אבל לא נגד המדינה," ברורה לחלוטין, למרות ניסוחה הפתלתל והמטעה. מגיד אינו מכיר בקיומו של העם היהודי, ובזכותו למדינה שזו האידיאולוגיה הציונית. בשבילו קיימת רק הדת היהודית. זה כמובן נגד המדינה היהודית. הכרזה זהה לחלוטין לזו של אבא של מאזן שלעולם הוא לא יכיר בישראל כמדינה יהודית.
ודוק: בניגוד למגיד, אלברט איינשטיין החילוני ראה עצמו שייך ל"עם היהודי" ולא ל"דת היהודית": "אין בי שום דבר שאפשר לתאר כאמונה יהודית. עם זאת, אני יהודי ושמח להשתייך לעם היהודי": "הנני יהודי לאומי במובן זה שאני דורש את שימור הלאומיות היהודית כמו זו של כל עם אחר. עבורי הלאומיות היהודית הינה עובדה קיימת, ואני חושב שעל כל יהודי להגיע למסקנות ברורות בנושאים יהודיים על בסיס זה..."
המלחמה בעזה מטרידה את מגיד, אבל לא כיהודי, אלא כתיאולוג נוצרי. המלחמה בעזה הפכה את מגיד לתיאולוג נוצרי. "ואהבת את אויבך" הוא אוהב את האוייב המחויב להשמדת כל היהודים כולל אלו שבגולת אמריקה, ואיבד כל טיפת הזדהות עם היהודים (בני דתו לא עמו) המאוימים בהשמדה על ידו, ונלחמים מלחמת מגן, מלחמת קיום מדממת. מזל שכתיאולוג הוא לא חי בתקופת השואה.
ייתכן ש"ההוויה קובעת את ההכרה" כפי שאמר המשומד האנטישמי קרל הלוי-מרקס, והוא סבור שהכרזתו שהוא אנטי-ציוני תקל עליו את החיים בהרווארד בקרב הסטודנטים והמרצים האנטי-ציונים, אבל זו טעות. אם פרופסור מגיד מאמין כמו מקס נאומן שהתנגדותו לציונות תציל אותו מהם הוא טועה.
מעניין האם כתיאולוג נוצרי היה מגיד שולל גם את קיום העם הצרפתי, הספרדי, הפורטוגזי, המלטזי, האיטלקי, היווני, הארמני, והגיאורגי בגלל האהבה והסימפטיה שלו לערבים שגורשו על ידיהם? שלילת הציונות כלומר אי הכרה בקיומו של העם היהודי, וזכותו לריבונות, היא אנטישמיות ומצידו של יהודי כמגיד היא אוטו-אנטישמיות.
איך יכול פרופסור מגיד לומר "אני מאמין ביהדות אמריקה, שיש לה עתיד. התנועה להתחדשות יהודית היא העתיד," בשעה שאמריקה היא משמידת הערך הגדולה ביותר של העם היהודי. אמריקה איבדה מיספר גדול יותר של יהודים מפולניה בזמן השואה. ב-1948 היו באמריקה 6 מיליון יהודים והיום אחרי הגירה של מיליון יהודים מבריה"מ ומיליון יהודים יורדים מישראל – הם מונים פחות, ומתבוללים ונעלמים בקצב מהיר.
זה אכן מייאש ומדאיג, אך "אַל יֵאוּשׁ, אַל פַּחַד, אָח."
נעמן כהן

אֲנִי שֶׁיּוֹדֵעַ אֶת נַפְשׁוֹ
הַפְּרוּשָׂה לַמֶּרְחָבִים,
הַכְּלוּאָה עַד צַואר
בְּכֶלֶא נַפְשׁוֹ.
מַקְשִׁיב לְלִבּוֹ בַּלֵּילוֹת,
מַבִּיט בּוֹ כָּל הַלַּיְלָה.
אֲנִי הַיּוֹדֵעַ אֶת שִׁירָתוֹ
שִׁירַת הָרוּחַ,
עוֹקֵב אַחַר יֶלֶד קָטָן
עִם הַלֶּפְּטוֹפּ יְדִיד נַפְשׁוֹ
הַיָּחִיד.
בְּאֶצְבָּעוֹת רוֹעֲדוֹת מְבַקֵּשׁ לוֹ
דֶּלֶת
צֹהַר לְשִׂמְחַת יֶלֶד
אוֹר יוֹם צָעִיר חָדָשׁ
לִמְלוֹא תִּפְאֶרֶת אֹשֶׁר
הַחֲלוֹם.

שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005

שער ראשון: שירים מוקדמים
הרהור
הִרְהַרְתִּי.
חָפַצְתִּי לִסְלֹחַ.
לֹא אֵדַע מַדּוּעַ –
מָחָר אֶשְׁכַּח.

לוּ כָּעַסְתִּי
לוּ הָרְחוֹב צָחַק
לוּ לִבֵּךְ בָּכָה –
הָיִיתִי
אוֹמֵר לָךְ.
1961