לגולדה מאיר
יֵשׁ נָשִׁים –
כֹּהֲנוֹת גְּדוֹלוֹת
שְׁלִיחוֹת –
רוּחַ-אֱנוֹשׁ
וּבְרוּכוֹת-אֵל
נָגַע בָּהֶן –
בְּזֶרֶת קַלָּה;
נֶסֶךְ צוּף וְלַעֲנָה
תּוֹכָן
וְרֶקַע נַפְשָׁן –
עֶשֶׁת וְחָלָב:
צֵלָע רַכָּה,
וְיַד-בַּרְזֶל –
כְּיַד-הַקֵּינִית –
עָשָׂה,
חָלַט בְּגוּפָן
מוֹר, עִשְּׂבֵי בְּרֵאשִׁית
יֵשׁ נָשִׁים כֹּהֲנוֹת גְּדוֹלוֹת
סָגְדוּ לָהֶן –
בָּנוּ לָהֶן מִזְבְּחוֹת
בְּרֹאשׁ הָרִים;
נָשִׁים בִּשְׂמָלוֹת בְּהִירוֹת
נָשִׁים בִּשְׂמָלוֹת כֵּהוֹת:
כָּנָף לָהֵן
חֲבוּיָה צְחוֹרָה
כְּנַף-פְּלוּמָה צְחוֹרָה
בֵּין זְרוֹעַ
וּמֹתֶן-צַר –
פֶּתַע נִפְרֶשֶׂת
זוֹהֶרֶת:
חֶסֶד-אֱלוֹהַּ –
מִמָּעַל:
מוֹר עִשְּׂבֵי-בְּרֵאשִׁית
נוֹשֵׁב בַּלָּאט – – –
1977
נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
בגיליון:
- שירי אסתר ראב: בְּנוֹת חַוָּה
- יורם אטינגר: ישראל: בעלת ברית ללא-תנאי של ארה"ב (בניגוד לאירופה)
- עמנואל בן סבו: סטירה אחת יותר מדי
- יוסי אחימאיר: תלמה אדמון כפי שהיכרתיה
- אורי הייטנר: צרור הערות 31.8.25
- אריה רפפורט: רכס תאד
- רותי יצחקי ריכטר: אני רוצה הביתה!
- רון גרא: שִׁירִי
- אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים
- יוסף עוזר: כְּשֶׁקָּרָה הָאָסוֹן הַזֶּה
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- גיבורי על: התקווה 6
- נעמן כהן: מי נולד בחטא?
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל: אבלה על פטירתו של
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * יעקב צליל: הערות ל"צרור הערות". לתת את פרס הפלמ"ח ל"אחים לנשק", כאשר מעל חמישים אחוז מהעם היהודי יודע ומשוכנע שהארגון הזה פגע ופוגע במדינה ואחד הגורמים לפשע 7 באוקטובר – מהווה זילות של זיכרון הארגון, ומתווסף לאוסף של הענקות פרסים לעוכרי ישראל על ידי ארגונים צבועים השולטים בגופים שאמורים להיות ממלכתיים.
- שאר הגליון
מאמרים
שירי אסתר ראב
בְּנוֹת חַוָּה
יורם אטינגר
ישראל: בעלת ברית ללא-תנאי של ארה"ב (בניגוד לאירופה)
פורסם לראשונה ב"מעריב", 27 אוגוסט 2025
המתקפה האווירית נגד איראן במהלך 21-13 ביוני 2025, היתה המתקפה האווירית המורכבת והמוצלחת ביותר מאז מלחמת העולם ה-2, שיתקה את חיל האוויר ומערכות ההגנה של איראן, וסללה את הדרך להפצצה-ללא-הפרעה על ידי ארה"ב את שלושת מתקני הגרעין המרכזיים באיראן ב-21 ביוני.
ב-2017, חדרה ישראל לתא טרור אסלאמי בסוריה שהתמחה בהחדרת חומרי נפץ למחשבים ניידים, תוך עקיפת מערכות אבטחה בנמלי תעופה בארה"ב. המידע הועבר לארה"ב, הביא לשדרוג דרמטי של מערכות האבטחה, ומנע פגיעה אנושה בביטחון הפנים בארה"ב.
שתי הדוגמאות משקפות את התרומה הפרו-אקטיבית של ישראל לביטחון ארה"ב, שאף בעלת ברית אחרת לא מסוגלת/רוצה לבצע מול טרור עולמי סוני ושיעי.
מיבצעים פרו-אקטיביים ומשני-משחק נוספים של ישראל – התורמים לאינטרס ארה"ב – כוללים את השמדת הכורים הגרעיניים בעיראק (1981) וסוריה (2007), שחסכו מהעולם השלכות קטסטרופליות של מלחמת מפרץ גרעינית (1991) ומלחמת אזרחים סורית גרעינית (2011 עד היום).
השמדת 20 סוללות טילי קרקע-אוויר סובייטיות מתקדמות ב-1982, היטתה את מאזן הכוחות הגלובלי לטובת ארה"ב, ועדיין משפיעה על הכשרת טייסי קרב וגיבוש תורות לחימה של חיל האוויר האמריקני; "מבצע אנטבה" ב-1976 הוא מקור השראה לכוחות המיוחדים בארה"ב; הפעילות הצבאית ההרתעתית ב-1970 הביאה לנסיגת הפלישה של סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקנית, שאיימה גם על מדינות הנפט הפרו-אמריקאיות בחצי האי ערב, בתקופה של תלות-גבוהה אמריקאית בנפט המפרץ הפרסי; מלחמת המנע ב-1967 סיכלה את כוונת מצרים הפרו-סובייטית להפוך למנהיגת העולם הערבי, תוך הפלת המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים; ועוד.
בניגוד לישראל, הביטחון הלאומי של בעלות הברית של ארה"ב באירופה, יפן ודרום קוריאה תלוי במידה רבה בבסיסי צבא של ארה"ב, המחייבים תקציב שנתי אמריקאי של כ-50 מיליארד דולר, כולל 160,000 חיילים אמריקניים. ישראל אינה זקוקה לבסיסי צבא וכוח אדם אמריקאיים על אדמתה (אלא למערכות לחימה מארה"ב), והיא מממנת רוב מוחלט של תקציב הביטחון.
מאז 1967, עם השליטה על רכסי ההרים של רמת הגולן, יהודה ושומרון, ישראל הפכה מצרכנית-ביטחון ליצרנית-ביטחון עבור ארה"ב, ממעודדת-מלחמה (עקב פגיעותה) למרתיעת-מלחמה.
אירופה היא זירה לבסיסי צבא של ארה"ב, אבל ישראל היא זירה לבסיסי מחקר ופיתוח של 250 ענקיות טכנולוגיה מארה"ב (למשל, אנבידיה, אינטל, גוגל, מיקרוסופט, יואלט-פקארד, אפלייד מטריאלס, איי.בי.אם, פיליפס, אפל) – הממנפים את כוח המוח הישראלי כדי לשמור על היתרון הטכנולוגי הגלובלי של ארה"ב, תוך כדי הגדלת היצוא והרחבת התעסוקה של ארה"ב.
בניגוד לבעלות הברית האירופיות של ארה"ב – ששיתוף הפעולה האסטרטגי שלהן עם ארה"ב תלוי באידיאולוגיה (שמאל/ימין) של הממשלה ובדעת הקהל הפנימית – רוב מוחלט של הציבור והממסד הפוליטי בישראלי הוא פרו-ארה"ב ללא תנאי, בלי קשר לממשלות שמאל/ימין בירושלים ונשיאות דמוקרטית/רפובליקנית בוושינגטון.
ממשלות אירופיות של מרכז-ימין נוטות להדגיש אינטרסים לאומיים, ונוטות לתמוך במדיניות ארה"ב, אבל ממשלות מרכז-שמאל נוטות להדגיש מכנה משותף עם האיחוד האירופי, האו"ם וארגונים בינלאומיים (אנטי-אמריקאים), ומפגינות ספקנות כלפי יוזמות צבאיות אמריקניות.
בניגוד לבעלות ברית אחרות של ארה"ב, ישראל מניבה תשואה שנתית של מאות אחוזים על ההשקעה האמריקנית השנתית של 3.8 מיליארד דולר, הנתפסת בטעות כ"סיוע חוץ".
ישראל יוזמת מבצעים צבאיים פורצי דרך, ומתפקדת כמעבדה בתנאי קרב, מרכז חדשנות ואולם תצוגה של תעשיות הביטחון האמריקאיות וזרועות הצבא של ארה"ב. ישראל חוסכת לתעשיות הביטחון של ארה"ב שנים רבות של מחקר ופיתוח, המסתכמים במיליארדי דולרים, מגדילים את הייצוא, מרחיבים את התעסוקה, ומשדרגים את תורות הלחימה של ארה"ב.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
אהוד: יורם, אני עוקב בעניין רב אחר מאמריך בנושא האמריקאי, והמסקנה מהם לדעתי היא שלא משנה מי יהיה הנשיא הבא אחרי טראמפ, רפובליקאי או דמוקרטי – הוא לא יוכל לחרוג מהקשרים הביטחוניים ההדוקים של ישראל עם ארה"ב, כפי שנותרו אפילו בתקופת אובמה.
עמנואל בן סבו
סטירה אחת יותר מדי
אחת מהתמונות שנצרבו בזיכרוני בשנות הסכסוך היהודי פלשתינאי, לפני שבע שנים, תמונת ילדה, זרה לנוף הפלשתינאי, מלאת זעם, חוצפה, פצצה מתקתקת של שנאה, אשר העזה לסטור לקצין ולחייל צה"ל מתגונן וכבול, מושפל ומובס.
הילדה זהובת השיער ועיני האש הבורקות משנאה זכתה לחשיפה בינלאומית, לאהדת השאהידים, להעלאה על נס את "גבורתה" על ידי הרשות הפלשתינאית וההכרה בה כגיבורה.
בעקבות הסטירה "לקצין ולחייל צבא הכיבוש, הציוני, היהודי," הפכה בין סטירה אחת לקצין ולחייל חמוש מכף רגל עד ראש, להיות חלק מן הנרטיב הפלשתינאי, פרק במורשת הקרב של "גיבורי פלשתין", הגיבורה עהד תמימי.
עם שלם הביט מושפל בסטירה של פצצת השנאה זהובת השיער, שפתיו חשוקות, אגרופיו קפוצים, הדם מכה ברקתו, חש מבוזה ומובס, עם שלם עצר נשימתו כשנעצרה, כשהולבשה בבגדי אסירה, כשהגיעה לבית המשפט, עד להסכם הטיעון המחפיר המביש, העלוב.
לפני שבע שנים נגזרו על עהד תמימי, במסגרת הסדר טיעון מביש ומביך, שמונה חודשי מאסר וקנס כספי על סך 5,000 שקל, אימה נראמין שסייעה לה באירוע חמור זה נדונה לשמונה חודשי מאסר וקנס בסך 5,000 שקל.
הילדה זהובת השיער, פצצת השנאה המתקתקת, מחבלת בהתהוות, צחקה כל הדרך אל הכלא, מאושרת מהעונש הקל והמביך שנגזר עליה, על אף עברות יידויי אבנים על חיילי צה"ל במספר הזדמנויות, הסתה פושעת נגד החיילים, קריאה לביצוע פעולות טרור, איומים והפרעה לחיילי צה"ל במשימתם.
הילדה היתה לנערה, לבחורה וככל שגדלה גברה שנאתה ליהודים, היא הסתובבה בטרקליני שונאי ישראל, זכתה להיות חברת כבוד במועצה הלאומית הפלשתינאית, ומעצרה שוב חודשיים לאחר טבח שבת שמחת תורה בעקבות הסתה, קריאה לפעולות טרור.
המחבלת שוחררה במסגרת עסקה בין החמאס לישראל בהשבת חטופים, המחבלת עהד תמימי, הילדה מנבי סלח, הפכה לאייקון פלשתיני בינלאומי, עצומות נחתמו ברחבי העולם לשחרורה מהמעצר, אנשי תרבות ישראלים כמו יהונתן גפן שכתב למחבלת שיר הערצה: "דוד שסטר לגוליית", סרט הופק על המחבלת "הגיבורה", תערוכת צילומים הוצגה ביוהנסבורג, גיבורה בינלאומית.
והנה המחבלת שצמחה מהסטירה שסללה את הדרך, מבהירה לאידיוטים השימושיים, יהודים בישראל ובעולם שראו בה מופת של גבורה או כמו שכונתה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, חנה סנש ואנה פרנק: "אני נלחמת נגד היהודים, לא נגד הציונות," זו חברת הכבוד, יקירתו של מכחיש השואה, אבו מאזן.
סיפורה של הילדה בת ה-11 התוקפת קצינים וחיילים, המפרסמת את מעשי גבורתה בעולם, הצומחת להיות מפלצת של שנאה, המבקשת להשמיד יהודים בכל מקום שהם, הוא סיפור של ליקוי מאורות משפטי, ליקוי מאורות מודיעיני, ליקוי מאורות מוסרי, המפלצת שנולדה מהסטירה, מפיצה את הרעל האנטישמי, האנטי יהודי בעולם כולו וזוכה לתשואות רמות.
אם מדינת ישראל על זרועותיה היו מעניקים טיפול ראוי, על פי החוק, לילדה-המחבלת התוקפת קצין וחייל, היא לא היתה הופכת לסמל, כשהרפיסות והתבוסתנות הן תוכנית עבודה, מה לנו כי נלין, את הסטירה הזו היה אפשר לעצור, במחבלת הזו היה צריך לטפל בחומרה יתרה.
עמנואל בן סבו
ויקיפדיה: "ב-31 באוקטובר 2023, במהלך מלחמת חרבות ברזל, התפרסם סטורי בדף אינסטגרם הנושא את שמה בו נכתב "המסר שלנו לעדרי המתנחלים: מחכים לכם בכל ערי הגדה, מחברון ועד ג'נין. אנחנו נשחט אתכם ואתם תגידו שמה שהיטלר עשה לכם היה בדיחה. נשתה את דמכם ונאכל את גולגולתכם. קדימה, אנחנו מחכים לכם." בעקבות כך נעצרה [עהד תמימי] ב-6 בנובמבר 2023 בידי כוחות צה"ל בחשד לעבירות הסתה ותמיכה בטרור. לטענת אימה חשבון האינסטגרם לא שייך לה וישנם חשבונות רבים הנושאים את שמה. ב-30 בנובמבר 2023 שוחררה ממעצר במסגרת עסקת החזרת החטופים."
אהוד: שיטוט בוויקיפדיה מעלה שהטינופת הבלונדית הזו היא לא הראשונה במשפחתה השטופה בטרור נגד ישראל, שבניה ובנותיה ישבו בגינו במאסר, ויש לשער שהיא ומשפחתה מתפרנסים היטב ממאות אלפי הדולרים שהם מקבלים מקטאר ומארגונים פלסטיניים ופרו-פלסטיניים, גם בישראל, וגם במימון אירופי ואמריקאי, כפי שמתברר בחקירות המתנהלות בקונגרס האמריקאי.
לכן שום "טיפול בחומרה יתירה" לא היה משנה את המצב התעמולתי והכספי של משפחת השרמוטה הפוליטית הבלונדית הזו. יש לשער שהם מתפרנסים יפה משנאתם אלינו וכך גם אילפו את המפלצת הקטנה מילדותה.
יוסי אחימאיר
תלמה אדמון כפי שהיכרתיה
תלמה אדמון שהלכה לעולמה בת 75, ביום שבו נפטר גם העיתונאי דן מרגלית ז"ל, היתה עיתונאית מזן מיוחד. ספרות, ביקורת ספרים, כתבות מרחבי תבל, היו חלק מעבודתה העיתונאית. ברוכת עט, רגישה, דייקנית, שפתה ספרותית – איפיינו את כתבותיה.
אי אפשר היה לטעות בסגנונה המיוחד, בהשקעה שלה בכל מאמר או כתבה, בהקפדה על הסגנון והשפה. אף פעם לא השתלחה בנשוא כתיבתה או ביקורתה, אבל ידעה לנתח כקוראת רצינית ומעמיקה גם את התוכן, גם את העברית – והעברית שלה היתה לעילא ולעילא. ההשקעה שלה בכל מאמר היתה רבה. את מדור הספרים והספרות ב"מעריב" ערכה כמה שנים בטעם ספרותי מעולה.
אם צריך לבחור את הישראלית המייצגת, את הצברית האופיינית, שגופה החטוב מיתמר, שפניה רכות, שמבטה רך ועגום-משהו – זו היתה תלמה. יפה מבחוץ ומבפנים. בת בכורה בקיבוץ פלמחים, בתו של ישראל גורלניק ז"ל שהיה מנכ"ל משרד העבודה בזמנו, שרוב חייה עברו עליה במושב שדמה. ידידיה אדמון, מלחין השיר "שדמתי", הוא אבי בעלה לשעבר.
כבת הארץ הזאת, סירבה לחלוטין לצאת מגבולות המדינה, גם מפחד הטיסות. אבל משעשתה זו בפעם הראשונה, עם בן זוגה העיתונאי מאיר בלייך יבל"א, היא ממש כבשה את העולם. שלחה מחו"ל כתבות מופלאות ל"מעריב" שהיה ביתה השני.
תלמה כתבה ספרים, סיפרה באחד מהם על בתה היחידה שנצרכה לטיפול מיוחד. היא השקיעה בה את כל אהבתה. במסדרונות "מעריב", בבניין שאיננו עוד, היא הילכה כמרחפת, כנסיכה, כדמות יוצאת דופן, נעדרת מרפקים, שקועה רק במילה הכתובה, בכתב ידה היפהפה. אבל היא ראתה הכול בעינה הבוחנת, ואולי גם סיפרה הכול לבן זוגה.
בשנותיי ב"מעריב" היו לי שיחות נפש רבות איתה, מלווים לעתים בחילוקי דעות פוליטיים, שהעמיקו מאז התראינו בפעם האחרונה לפני אי-אילו שנים. אף שסלדה מפוליטיקה, היא הקצינה מאוד בדעותיה לכיוון השמאל, מתוך דאגתה וחששה לעתיד המדינה ולעתידה האישי. ידיד משותף אף סיפר לי, שבבחירות האחרונות הצביעה ל-חד"ש.
כרעם ביום בהיר נפלה הידיעה על פטירתה. למרות הניגודים הפוליטיים הקוטביים, לי באופן אישי, קשה לעכל את עובדת הסתלקותה. אהבתיה.
יוסי אחימאיר
אורי הייטנר
צרור הערות 31.8.25
* הר דב בסכנה? – חשיפה במהדורה המרכזית של כאן 11: בין ישראל לסוריה התקיים שיח על אפשרות להסכם היסטורי – השעיית הדרישה הסורית לקבל את הגולן, בתמורה להעברת הר דב לידי סוריה.
המו״מ נעצר בעקבות הטבח בהר הדרוזים, אך לראשונה מאשרים גם בישראל וגם בסוריה כי מדובר באפשרות לשלב הבא של השיחות – לאחר ההסכם הביטחוני שנדון בימים אלה.
אלו חדשות מדאיגות מאוד. אין דבר כזה הגולן תמורת הר דב, כי הר דב הוא חלק בלתי נפרד מהגולן. הר דב הוא שטח ריבוני של ישראל. כדאי לזכור שנסיגה משטח ריבוני מחייבת משאל עם, אלא אם יש לכך רוב של 80 ח"כים בכנסת. הר דב, החלק המערבי של החרמון, הוא בעל חשיבות עליונה בהגנה על עמק החולה והגליל העליון. כאילו לא די באיום עליהם מלבנון.
כבר שנים אני מתריע על כך שאיננו מיישבים את הר דב ובכך איננו מיישמים את ריבונותנו וההתייחסות שלנו אליו היא כאל רצועת ביטחון מעבר לגבול. וכך, ההתנחלות היחידה בהר דב בשנים האחרונות היתה של חיזבאללה, שאותה ממשלת המחדל הכילה במשך חצי שנה, עד התגובה על הירי מלבנון ב-8 באוקטובר. ותמורת מה, על פי הפרסום, רצו למסור את הר דב לג'יהאדיסט אל ג'ולאני? אפילו לא תמורת הכרה בריבונות ישראל על שאר הגולן וביטול כל דרישה לגולן בעתיד, אלא רק תמורת "השעיית" הדרישה.
האם נתניהו מתכוון למסור לג'יהאדיסט-בחליפה את הר דב תמורת פרס נובל לטראמפ?
יש לפעול בדחיפות להקמת יישוב אחד לפחות בהר דב. בשנות ה-80 הייתה בהר דב היאחזות נח"ל שיאון. למרבה הצער, במקום לאזרח אותה, פירקנו אותה. כעת, באיחור של עשרות שנים, הגיעה השעה ליישב את הר דב. אם לא ניישב אותו – נאבד אותו.
* לא סומך עליו – האם יש אמת בידיעה על מו"מ בין ישראל לסוריה על מסירת הר דב לסוריה? איני יודע. ניסיונותיי לדלות מידע בנדון לא העלו דבר.
אבל ההכחשה הגורפת של לשכת נתניהו, שעל פיה מדובר ב"פייק ניוז מוחלט," ממש לא הרגיעה אותי, כי נתניהו הוא שקרן באופן כללי, ובאופן ספציפי גם במה שנוגע למשאים ומתנים שניהל עם סוריה.
נתניהו ניהל מו"מ והסכים לנסיגה מכל הגולן, הן בקדנציה הראשונה שלו מול חאפז אסד והן בקדנציה השנייה מול בשאר אסד, שהופסק רק בפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה. בכך הוא דומה לרבין, פרס, ברק ואולמרט, שאף הם ניהלו מו"מ על מסירת הגולן כולו לסורים. אלא שבניגוד לרבין, פרס, ברק ואולמרט, נתניהו סובב בכחש את הציבור, את הממשלה ואת הקבינט, וניהל את המו"מ מאחורי גבם.
מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה: "האופטימיות שחש יהודה היתה מעט מופרזת, בהתחשב בעובדה שעם תום אותה קדנציה התברר שנתניהו ניהל משא ומתן רציני עם אסד, בתיווך ידידו, הטייקון היהודי אמריקאי רון לאודר, במהלכו הביע נכונות לסגת מהגולן. אף כי הדרך השלישית היתה חברה בקואליציה, אביגדור קהלני היה שר בממשלה וחבר קבינט, יהודה הראל היה חבר כנסת שנפגש עם נתניהו לעיתים קרובות, בין השאר כדי לעמוד על משמר הגולן, לא הבחין איש מהם במשא ומתן המתנהל מאחורי גבם. כל תחכומו וחוכמתו של יהודה לא עמדו לו מול להטוטיו של נתניהו.
היה זה דווקא אריאל שרון, שר התשתיות הלאומיות, שהזהיר את קהלני ואת יהודה שמשהו מתרחש. הוא חזר ואמר, 'שימו לב לקו הסורי.' יהודה זוכר, שלא שעו לאזהרותיו, למעשה חשדו בו שהוא מנסה לסכסך. באותה תקופה נרקם קשר קרוב בין יהודה ליועצו המדיני של ראש הממשלה, עוזי ארד. השניים הרבו להיפגש, ובצד שיחות הרעים ניהלו גם שיחות מדיניות. בדיעבד מתברר, שמפגשים אלה היו פחות חבריים מכפי שחשב, ונועדו להרדים את יהודה, את הדרך השלישית ואת תושבי הגולן.
עוזי ארד היה איש הקשר של נתניהו ללאודר. הם נהגו להיפגש באירופה, ובפגישותיהם שמע לאודר את מסריו של נתניהו לנשיא אסד, והעביר במקביל את מסריו של הנשיא אסד לנתניהו. בין פגישה לפגישה עם לאודר נפגש ארד עם יהודה, שבה את ליבו ועורר בו תחושה שהוא שותף קרוב. יהודה חש כאילו ארד הוא האיש שלו בסביבת נתניהו. מפעם לפעם ניסה יהודה לגשש האם התחדש משהו בנושא הגולן, וארד היה מרגיע אותו. ארד הבטיח ביוזמתו ליהודה, שאם יהיה משהו, הוא יזהיר אותו. הדברים התגלו רק בתום הקדנציה של יהודה, כאשר נתניהו כבר לא היה ראש הממשלה ויהודה כבר לא היה חבר כנסת. יהודה המשיך לפקוד את הכנסת בתקופת המאבק נגד המשא ומתן שניהל ברק. באחת הפעמים, הוא מספר, פגש את ארד במזנון הכנסת. 'איך שיקרת לי ככה?' שאל אותו, וארד השיב שהיה חייב, אחרת הכול היה נופל. הממשלה היתה נופלת. בתגובה השיב יהודה, ש'כל הזמן שהיינו בקונפליקט עם רבין, הוא לא שיקר לי אפילו פעם אחת. לא פעם הוא אמר לי, 'על זה אני לא אדבר אתך.' הוא לא סיפר לי הכול, אך לא שיקר לי אפילו פעם אחת. מי חייב אותך ללכת מיוזמתך ולומר שאין כלום? למה שיקרת לי באופן אקטיבי, ביוזמתך?' על כך לא היה לו מענה."
ארד לא שיקר ליהודה ביוזמתו. הוא נשלח בידי נתניהו לשקר. מישהו היה קונה מנתניהו מכונית יד שנייה? ודאי שאיני קונה את הכחשתו.
* מקום בחדשות – לפני כשנתיים וחצי הקים חיזבאללה מאחז חמוש בהר דב, שטח ריבוני של ישראל. במשך כחצי שנה, עד מלחמת "חרבות ברזל", ישראל הבליגה על ההתנקשות בריבונותה. באותם ימים הקדשתי להר דב את פינתי "ביד הלשון":
מקום בחדשות – הר דב, שבאיוולתנו וחולשתנו אפשרנו לחיזבאללה להקים בו מאחז חמוש, אף שהוא שטח ריבוני של מדינת ישראל.
מהו הר דב? הר דב הוא השלוחה המערבית של החרמון, ששמה הוא כתף שיאון. בהר נמצא גם מקום הבתרים, שעל פי המסורת התרחשה בו ברית בין הבתרים. החרמון שוחרר במלחמת ששת הימים, אך למעשה הוא היה נטוש ובסוף שנות ה-60 התבססו בו מחבלים מארגון פת"ח ומהארגון הסורי "א-צאעיקה". האזור טוהר במבצע "פלצור" בידי לוחמי גולני, בדצמבר 1969. במבצע נהרגו 50 מחבלים. קצין צה"ל נהרג ו-6 חיילים נפצעו. כדי למנוע את חזרתם של המחבלים, הקים צה"ל שורה של מוצבים על ההר, הקיימים עד היום (מספר פעמים שירתי במילואים בהר דב, והתאהבתי בו, ולא רק כיוון שזה קל"ב…) את שמו קיבל ההר לאחר נפילתו של סרן דב רודברג, שנפצע בקרב עם מחבלים ביולי 1970, עת נחלץ לעזרת חייל שנפצע, ומת מפצעיו. רודברג, בן קיבוץ עינת, היה מ"פ בחטיבת גולני.
* הזדמנות לשינוי דרמטי – בעשרים השנים הראשונות למדינה, נהוג היה לומר שלא ברור מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום אתנו על הסכם שלום – לבנון תהיה השנייה.
לבנון, שהנוצרים היו הגורם הדומיננטי בה, הייתה מדינה מערבית, יחסית, שכונתה "שוויץ של המזרח התיכון". הגבול עימה לאורך שני העשורים הראשונים היה השקט ביותר מבין גבולות ישראל. היא היחידה שלא הצטרפה למלחמה נגדנו בששת הימים. אבל כיוון שהיא מדינה קטנה וחלשה, מנהיגיה לא יעזו לחתום איתנו על הסכם שלום. הם יעשו זאת מיד אחרי הסכם השלום הראשון עם מדינה ערבית.
האמת היא שלבנון באמת היתה המדינה הערבית השנייה שחתמה איתנו על הסכם שלום, במאי 1983, אולם ההסכם לא היה שווה את הנייר שעליו נחתם, אפילו בהשוואה למושגי המזה"ת. הייתי אז בלבנון – המלחמה נמשכה בדיוק כתמול שלשום.
הנפילה של לבנון היתה ב-1969, כאשר נכנעה ללחצו של נאצר, נשיא מצרים, וחתמה עם יאסר ערפאת על הסכם קהיר, המאפשר לאש"ף לפעול כארגון חמוש בדרום לבנון, נגד ישראל. מאז לבנון היתה מדינה שבתוכה מיליציה פלשתינאית חמושה ותוקפנית נגד ישראל, המסבכת את לבנון עם ישראל וגורמת ללבנון לאבד את ריבונותה בארצה. עשרה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 1970, הנקרא בפי הפלשתינאים "ספטמבר השחור", גירשה ירדן בכוח רב ובאלימות רבה, את אש"ף מתחומה. עד אז, עיקר הכוח של אש"ף היה מרוכז בירדן ומשם יצאה עיקר תוקפנותו נגד ישראל. לאחר גירושם, עברו כוחות אש"ף בראשות ערפאת ללבנון והתבססו שם.
הנוכחות החמושה של אש"ף בלבנון הביאה להתחמשותם של כוחות נוספים ופוררה את לבנון. ב-1975 פרצה מלחמת האזרחים הארוכה ועקובת הדם מלבנון. במלחמת שלום הגליל, 1982, ערפאת וצבאו גורשו מלבנון בידי צה"ל, אך עדין נשארו כוחות פלשתינאיים חמושים בלבנון. לאחר מהפכת האייתולות באיראן, איראן הקימה את חיזבאללה. השאר היסטוריה.
כעת, בעקבות מפלת חיזבאללה במלחמת "חרבות ברזל" ולאחר נפילת שלטון בשאר אסד בסוריה, שהיה העורף של חיזבאללה, ובזכות המכה הקשה שחטפה איראן במבצע "עם כלביא", קמה ממשלה חדשה בלבנון, שקיבלה החלטה היסטורית, על פירוק כל המיליציות בלבנון מנשקם. כמובן, שהכוונה היא בעיקר לחיזבאללה, שלפחות עד השנה שעברה היה חזק לאין ערוך יותר מצבא לבנון. חיזבאללה מסרב לקבל את ההחלטה.
אם לבנון תגלה נחישות ותצליח לממש את ההחלטה, תהיה זו ההזדמנות לשינוי דרמטי, אחרי 56 שנים. אני סקפטי באשר ליכולתה לפרק את חיזבאללה מנשקו, אך אם כן, תהיה זו בשורה גדולה ללבנון ולישראל.
* מהו מוסר 1 – אם הנעת אוכלוסייה אזרחית אל מחוץ לאזורי לחימה, כדי להציל את חייה, אינה לגיטימית, לא מוסרית, לא חוקית, היא פשע מלחמה וטיהור אתני ואין הבדל בינה לבין הנעת תושבים למחנות ההשמדה, כפי שמציגים אותה אנשים מסוימים – המשמעות של הדברים היא שיש להשאיר את האוכלוסייה באזור הלחימה.
אולם אלה שטוענים כך, טוענים גם שכל פגיעה באזרחים אסורה, לא לגיטימית, בלתי מוסרית והיא פשע מלחמה.
ושאלתי היא – מה אתם מציעים? איך ניתן להילחם בטרור שתופס מחסה מאחורי אזרחים והופך אותם למגינים אנושיים? האם מותר בכלל להילחם בהם? מה ישראל היתה צריכה לעשות אחרי 7 באוקטובר? האם היה עליה להבליג? לשבת בחיבוק ידיים? ומה היו התוצאות של הבלגה כזאת? והאם, בעיניכם, הבלגה כזאת היא מוסרית?
ומהו מוסר בעיניכם?
* מהו מוסר 2 – מהו מוסר?
האבחנה בין טוב ורע, הבחירה בטוב והמלחמה ברע.
הטבח בשבעה באוקטובר היה התגלמות הרוע המוחלט. הארגונים שחוללו את הטבח הם הרע המוחלט. מלחמת חורמה בחמאס היא המוסר בהתגלמותו. הימנעות מהמלחמה ברע היא בלתי מוסרית, כי היא מגבירה את הרע.
האם במלחמה ברע, הכול מותר? לא. אני אוהב את הפירוש לכפילות של "צדק צדק תרדוף" – מטבע הלשון שקראנו אמש בפרשת השובע, לפיו אין די בעשיית צדק, אלא יש לעשותה בדרכי צדק.
המלחמה בחמאס צריכה להיות על פי עקרונות מוסר הלחימה וטוהר הנשק. וכך אנו נוהגים, גם במחיר פגיעה במודע בלחימה, כמו בוויתור על ההפתעה וההודעה מראש על כל אזור שאנו נכנסים אליו כדי לאפשר לאזרחים לעזוב, ובאספקת סיוע הומניטרי לאוייב באופן חסר תקדים בתולדות המלחמות. כמו בכל מלחמה, יש גם שגיאות, יש חריגות, אבל אין הם הכלל אלא היוצא מן הכלל.
אבל יש מחיר למלחמה בשטח אורבני צפוף נגד ארגון טרור ציני ומרושע שמשתמש באזרחיו כמגינים אנושיים. במלחמה כזו, יש לעשות כל מאמץ לשמור על כללי מוסר הלחימה, אך הדבר הבלתי מוסרי ביותר, הוא הימנעות מהמלחמה להשמדת הרוע המוחלט.
* מהו מוסר 3 – מוסר לחימה אינו פציפיזם. על פי גישה פציפיסטית אין דבר כזה מוסר לחימה, כי הלחימה עצמה מנוגדת למוסר. אולם פציפיזם הוא גישה בלתי מוסרית, כי על פיה ללוחם כיתת הכוננות בניר עוז אסור לירות במחבל הנוח'בה שנכנס לטבוח משפחה, כי אסור לירות. נקודה. פציפיסטים התנגדו למלחמה בהיטלר וראו בה פשע. מהו מוסר? היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. לכן, מי ששופט את מלחמתנו במשקפיים פציפיסטיות, ודאי שהיא בלתי מוסרית בעיניו.
* החממה לגידול מחבלים – איך בני אדם מסוגלים להפוך למפלצות רצח ואונס כפי שראינו ב-7 באוקטובר?
זו אינדוקטרינציה שהוא עובר מינקותו. זו מערכת החינוך של אונר"א.
זה גם החינוך מהבית. אנו זוכרים את ההקלטה של המחבל שצלצל להוריו וסיפר להם שרצח עשרה יהודים ואימו מעודדת אותו להמשיך ולרצוח. גם האימא היא תוצר האינדוקטרינציה של מערכת החינוך של אונר"א.
מערכת החינוך של אונר"א היא החממה לגידול מחבלים.
"היום שאחרי" חייב לכלול את סגירת אונר"א.
* לממש את העסקה – "סדר היום הסמוי של האופוזיציה הוא להגיע לבחירות כשהחטופים בעזה, וצה"ל מתבוסס בבוץ העזתי." מי שכתב את הקונספירציה הזאת לעג למי שאינו מבין את המובן מאליו הזה, כמי ש"אינו מבין פוליטיקה."
הקונספירציה הזאת אינה הזויה יותר מהטענה שנתניהו אינו רוצה בשחרור החטופים, שהוא מפקיר את החטופים, מאריך את המלחמה מטעמי הישרדות פוליטית וכו'. אני כנראה לא מבין פוליטיקה, לכן איני קונה את הקונספירציות הללו.
חוסר האמון בחברה הישראלית וייחוס כוונות רעות ליריבים הפוליטיים, גם בדיני נפשות, מובילה את החברה הישראלית אל עברי פי פחת. הטלת הדופי ביריבים הפוליטיים בנושא החטופים, היא פוליטיקת ביבים קטנה ונואלת.
כל חלקי החברה הישראלית רוצים בשחרור מהיר ככל האפשר של החטופים וביצירת מציאות שתמנע עוד אירועים כמו 7 באוקטובר. יש מחלוקת לגיטימית על הדרך לכך.
בלי לחץ צבאי לא היו העסקאות הקודמות ובלי לחץ צבאי לא תהיינה עסקאות נוספות. אבל בלי עסקאות לא ישוחררו חטופים. לא יהיה ניצחון ללא שחרור החטופים, אך שחרור החטופים כשלעצמו אינו הניצחון. אין סתירה בין מטרות המלחמה, אך יש ביניהן מתח, והניווט ביניהן מלווה אותנו מאז 7 באוקטובר. השיח הדמגוגי והמוטה פוליטית אינו מועיל למימוש אף מטרה.
למיטב הכרתי, כפי שכבר כתבתי, לעת הזאת, הדבר הנכון הוא עסקה חלקית נוספת, על פי מתווה ויתקוף. כמו כל עסקה עם מחבלים, זו עסקה רעה שמחירה בלתי נסבל, אך נכון לחתום עליה כדי להחזיר כמחצית מהחטופים החיים וחלק מהחללים. את 60 ימי מימוש העסקה נכון לנצל לגיבוש עסקה כוללת. לא היינו מגיעים לסיטואציה הזאת ללא החלטת הממשלה על כיבוש עזה, וללא גיוס המילואים וההכנות הממשיות בשטח לביצוע ההחלטה. היא הביאה את חמאס להסכים למתווה ויתקוף, שישראל דרשה עד לאחרונה והם דחו אותה. אני מבין את התובנה שחבל להחמיץ את המומנטום של כיבוש עזה, שיביא את הצד השני לעוד ויתורים, אך זה הימור שעלול לסכן את חיי החטופים. נוצרה כעת הזדמנות לעסקה בתנאים שישראל דרשה עד כה, וכעת הדבר הנכון הוא לנצל את ההזדמנות ולממש את העסקה.
* אילו הביעו חרטה – רשומה שבה מתחתי ביקורת על הענקת פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי לאחים לנשק, בבית הפלמ"ח, עוררה סערה של תגובות. כנראה שנגעתי בפרה קדושה.
אחד הטיעונים המרכזיים שנכתבו בתגובה היה תרומתם הגדולה של אחים לנשק אחרי 7 באוקטובר בתחומים רבים, כאשר המדינה נעלמה.
אני מכיר ומוקיר את הפעולות הללו ומצדיע לאחים לנשק עליהם. אגב, הם לא היו יחידים. היו עוד רבים וטובים שתרמו לא פחות. כולם ראויים לכל שבח.
אולם הפעולה החשובה והיפה הזאת אינה מוחקת את חרפת האיום בסרבנות המונית, כדי לכפות דעה פוליטית על המדינה, בתקופה המאבק נגד המהפכה המשטרית.
מה שמזעזע אותי לא פחות מהאיום בסרבנות המונית, הוא העובדה שאחרי 7 באוקטובר הם לא הודו בטעות, לא הביעו חרטה, לא התנצלו. יתר על כן, הם המשיכו להצדיק גם בדיעבד את המעשה המחפיר. הלגיטימציה לסרבנות יצרה את הזוועה הקיימת היום – שיח של עריקה מהמלחמה ברע המוחלט, פחות משנתיים אחרי הפוגרום הגדול ביותר מאז השואה.
הטענה הריקה שלהם היתה, שהם לא רוצים לשרת דיקטטור וכו'. כתבתי אז פעמים רבות, שצה"ל אינה צבא הוד מלכותו אלא צבא העם. הוא אינו מגן על ראש הממשלה אלא על אזרחי ישראל, על ילדי ישראל, בעיקר על תושבי הספר. הם טענו שהמדינה הפרה את החוזה אתם. אבל כחיילים החוזה שלהם אינו עם הממשלה, אלא עם הילד בשדרות והזקנה בקריית שמונה, שעליהם הם מגינים.
בא 7 באוקטובר, והוכיח עד כמה צדקתי. ציפיתי שיודו בטעותם ויביעו חרטה. הם לא עשו כן. אז אולי הם ראויים לפרס על שם ישעיהו ליבוביץ', נביא הסרבנות, אבל בטח לא בפרס על שם יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח – לפקודה תמיד אנחנו, תמיד, אנו אנו הפלמ"ח! תמיד!
* אימצו את הביביזם – בשלושה דברים הסרבנים ותומכיהם אימצו את הביביזם:
א. הם אימצו את הדיבר הראשון של הכת הביביסטית: המדינה זה ביבי, וכך במקום להיות אופוזיציה לממשלה הם נוהגים כאופוזיציה למדינה, עד סיכון חייהם של אזרחיה.
ב. הם אימצו את תרבות האחריות הביביסטית. הרי הם טוענים שהם לא אחראים לכך שהם מסרבים. ביבי אשם, הממשלה אשמה, המהפכה המשטרית אשמה, הם אילצו אותנו.
זאת התרבות הביביסטית. האדם אינו נושא באחריות למעשיו. מישהו אחר אשם.
ג. הם אימצו את הגישה שהמטרה מקדשת את כל האמצעים.
* חיידקים של שנאה עצמית – אין גבול לבורות. בתגובה לדברים שכתבתי נגד סרטן הסרבנות, הגיב איזה בור ועם הארץ, או עם "הארץ", ואמר שאבות תנועת העבודה היו מתביישים בי, ואילו חיו היום, הם היו ראשוני הסרבנים.
אני המגשים האולטימטיבי של ערכי תנועת העבודה. להדביק לאבות תנועת את סרטן הסרבנות... איזו בערות.
כך אמר ברל כצנלסון זצ"ל, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, בנאום שנשא בהפגנת 1 במאי ב-1936, על אותו מגיב ושכמותו:
"היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב-עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות-נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן, יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות שונות ל'שמד'! כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי העם ומשאת נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."
* החטא הקדמון – אושר סניור גדלה בבית חרדי, עזבה את הדת וכעת היא סופרת של סיפורי סקס "נועזים". לא קראתי את סיפוריה, אבל ה"נועזים" זו הגדרת כתבות על אודותיה, כשגיגלתי לראות מי הסחורה.
האם נשאר בה משהו מן החרדיות שבה היא התחנכה? כן. השנאה לציונות, תיעוב מדינת ישראל והמנטליות הגלותית.
לכן, לא מפתיע למצוא אותה כותבת בשוקניה. בפשקוויל תחת הכותרת "בלי הכרה בחטא שבו נולדה המדינה, תוסיף הטרגדיה להיכתב," המסר שלה הוא שמדינת ישראל נולדה בחטא. מהו החטא? לא עצם החלום הציוני. נהפוך הוא, כחלום הוא דווקא נחמד. "לחזור הביתה, להתגונן מפני מבקשי רעתנו ולכונן מדינה בארץ-ציון וירושלים." איפה הבעייה? ברעיון המופרע שצריך להגשים את החלום. כי ברגע שמנסים להגשים את החלום, נתקלים במציאות. ובמציאות יש פלשתינאים. "החטא של ישראל היה במימוש של החלום. המימוש בפועל, ב-1948, לא קיבל את גבולות המציאות, אלא עיצב אותה בכוח. ובעת שהיא רקדה, הפלסטיני ספד."
כיוון שהיא לא למדה ליבה, כנראה לא שמעה על הצעות החלוקה שהציונים קיבלו והערבים דחו, ובראשם הצעת החלוקה של האו"ם. הצעה שלא באמת איפשרה קיומה של מדינה בת קיימא, ובכל זאת, היישוב היהודי קיבל אותה באושר ובריקודים. ובעת שהיא רקדה, הפלשתינאי רצח. למחרת החלטת עצרת האו"ם החלו פרעות ביהודים, במגמה להשמיד את היישוב ולסכל את הקמת המדינה, וכעבור פחות מחצי שנה, כשאף על פי כן ישראל קמה, למחרת פלשו אליה צבאות ערב כדי להטביעהּ בדם.
אבל לא רק את הציונים היא מאשימה בחטא הנורא, אלא גם את העולם, שאיפשר את הקמת מדינת ישראל. "הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד מדינות המערב, איפשרו את הקמת המדינה בתנאים שידעו כי יפגעו בפלסטינים – מתוך שיקולים קולוניאליים ופוליטיים, או אפילו מתוך חוסר עניין – ומשום כך גם למדינות העולם יש חלק בחטא, שהן נתנו לו לקרות." מסתבר שאכן העולם חטא בשנות הארבעים. לא בכך שאיפשר את השואה אלא בכך שאיפשר את התקומה.
אושר סניור רוצה יהודים שיש להם חלום לאומי, אך חס וחלילה שלא יוגשם. היא רוצה יהודים מרחפים, כמו בציורים של מרק שאגאל, ללא קרקע, ללא קיום לאומי ממשי, לא כזה שנאלץ להתמודד עם אויבים, וגם להרוג ולהיהרג. היא רק שכחה שהקיום היהודי הזה, שהיא כל כך עורגת אליו, מיצה את עצמו כשעלה בעשן מארובות טרבלינקה ומיידאנק.
לאומה היהודית יש זכות להגדרה עצמית בצורת מדינת לאום ריבונית במולדתה. מי שסבור שהזכות הזאת, שהיא זכות טבעית ומוקנית לכל עם ועם, צריכה להישלל אך ורק מן העם היהודי, הוא אנטישמי.
* בעד יום זיכרון ממלכתי – במהלך השנתיים האחרונות הבעתי פעמים אחדות את התנגדותי ליום זיכרון ממלכתי לטבח 7 באוקטובר (זולת השנה הראשונה). טענתי, שאנו נמצאים במלחמה אחת מאז קום המדינה ובעצם מראשית הציונות, ואין הצדקה ליום מיוחד. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה מכיל בתוכו את כל המאורעות, גם את 7 באוקטובר.
שיניתי את דעתי. אם היום, אחרי פחות משנתיים, כבר שוכחים אצלנו את האירוע. כבר שוכחים מה קרה כאן, נגד מי אנחנו נלחמים, מהו הרוע המוחלט שעומד נגדנו, מי צודק במלחמה הזאת; כשגם בתוכנו יש הד לעלילות הדם על ג'נוסייד, טיהור אתני, פשעים נגד האנושות, הרעבה וכל השקרים הללו; כשיש אצלנו הסתה לעריקה מהמלחמה נגד חמאס פחות משנתיים אחרי הטבח – מה יהיה בעוד שנה, שנתיים, עשר שנים, חמישים שנה? הכחשת הטבח והשכחת הטבח חודרות גם לתוכנו.
חשוב להקדיש יום בשנה לציון הטבח, כדי לזכור ולעולם לא לשכוח. לא נשכח ולא נסלח!
* חודש הרחמים – אלול – אני לאוּמן ואתה לעזה.
* הגרוש ללירה – מה תהיה השפעת הצטרפותו של יוסי כהן לחיים הפוליטיים, בהנחה שאכן יעשה כן?
השאלה המשמעותית ביותר, בעיניי, היא האם הוא ייקח קולות מהליכוד וממפלגות גוש ביבי. אם כן, הוא עשוי להיות הגרוש ללירה, להקמת ממשלת שיקום לאומי עם רוב מוצק, של המרחב שבין יאיר לפיד לנפתלי בנט. חשוב מאוד שבנט וליברמן יפעלו מעכשיו, עוד לפני הבחירות, לבנות אתו הבנות והסכמות על היום שאחרי הבחירות.
* פופוליזם ריק – יוסי כהן אמר על ריצתו לראשות הממשלה, שהיא בכלל לא פוליטית אלא מנהיגותית. איזה פופוליזם ריק, ורכיבה על הסלידה מהפוליטיקה, הגם שיש לה סיבות טובות. ריצה לבחירות והתמודדות על הנהגת ציבור היא היא הפוליטיקה. אין דמוקרטיה בלי פוליטיקה, ומלל פופוליסטי אנטי פוליטי, כמו למשל הדיבורים על כך ש"צריך לזרוק את כל ה-120" מסכן את הדמוקרטיה.
* ראש הכנופיה משתולל – כוונתו הנואלת של ראש הכנופייה לערוף את ראשו של מפקד מחוז ת"א, היא המשך המהלך להפיכת משטרת ישראל למיליציה פשיסטית פרטית חמושה שלו.
למרות שהקיצונים מהצד השני לא חוסכים במאמצים להנצחת שלטון ממשלת הפיגולים, אני מאמין שהציבור הישראלי ישלח את ממשלת בן גביר לפח האשפה של ההיסטוריה.
* באיחור של 77 שנים – נתניהו ראוי לשבח על הכרתו ברצח העם הארמני, אך אין די בכך, כפי שאין די בכך שהנשיא ריבלין אמר דברים דומים לפני שנים אחדות. זו צריכה להיות הכרה רשמית, בהחלטת הכנסת, באיחור של 77 שנים.
* הגיע הזמן לתקן את המעוות – בגל"צ נערך דיון מלומד בשאלה האם אמירתו של נתניהו על ההכרה ברצח העם הארמני אמיתית, או תגובה להתקפות על ישראל של ארדואן.
בעיניי, מה שחשוב הוא עצם האמירה, אף שלטעמי אין בה די, כי זו צריכה להיות החלטה רשמית של הכנסת. מרגע שהוא אמר את הדברים הנכונים, כלל אין זה משנה מה הסיבה לכך.
ההכרה ברצח העם הארמני היא חובה מוסרית ויהודית. אנו, מדינת הלאום של העם היהודי, המתמודדת עם התופעה של הכחשת השואה, ובשנתיים האחרונות גם עם התופעה של הכחשת טבח 7 באוקטובר, צריכים להיות הראשונים להכיר ברצח העם הארמני. ולכן, אין מקום לשאלות כאלו כאשר ראש הממשלה אומר את המובן מאליו. השאלה שראויה להישאל היא מדוע הדברים לא נאמרו עד כה, ולמה גם עכשיו נתניהו אינו מביא זאת להחלטה רשמית של הממשלה והכנסת?
כל השנים לא עשינו את המובן מאליו בתירוצים של אינטרסים מדיניים. זו פוליטיקה צינית. בעבר התירוץ היה שאנו בברית עם טורקיה ולא נהרוס את היחסים עם טורקיה בשל ההצהרה הזאת. אח"כ עלה ארדואן, ותמיד היחסים עם טורקיה היו מתוחים ולכן זה לא הזמן. או אולי הם היו בהפשרה, אז זה לא הזמן. תמיד זה לא הזמן.
אבל תמיד זה הזמן. כל זמן הוא הזמן. רוב מדינות העולם כבר עשו זאת. העובדה שאנחנו, דווקא אנחנו, נמנענו מכך עד עתה היא חרפה. הגיע הזמן לתקן את המעוות.
* בעיני כת עובדי האלילים – כל אימת שאני מבקר את הסרבנות, את העידוד לעריקה מהמלחמה, את השוקניה, את הדהוד תעמולת חמאס ועלילות הדם על ישראל, ובאופן כללי כשאני מותח ביקורת על ה"שמאל", אני מקבל מיד תגובות אוטומטיות שעיקרן תחילה: "אתה ביביסט." אפילו כאשר אני מותח ביקורת על ההתנתקות מסבירים לי שאני ביביסט, למרות שנתניהו שותף מלא להתנתקות, ודבקותו ברוח ההתנתקות היא מדיניותו שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר.
וכשאני מותח ביקורת על נתניהו, על הביביזם, על קואליציית הפיגולים, על הברית המושחתת עם המשתמטים, על הלגיטימציה לכנופיית בן גביר וכד', התגובה המיידית היא "אתם הרל"ביסטים", ושאני "חולה רל"בת" או "מוכה רל"בת" וכל הבולשיט הזה. אצל כת עובדי האלילים של שבתי צביבי, מושא הערצתם הוא כליל השלמות, וכל ביקורת עליו נובעת משנאה.
כך גם אהוד בן עזר, שהציע לי לכתוב ספר סמי אוטוביוגרפי "חיי עם שנאת נתניהו", שייחקר בעתיד בידי פסיכולוגים. נו, אמירה אופיינית לעובד אלילים בכת הפגאנית של הביביזם.
[אהוד: חה, חה, חה!]
כפי שאיני ביביסט, כך איני רל"ביסט. אין בי כל שנאה לנתניהו. אני בוחן את מעשיו באובייקטיביות ומותח עליו ביקורת עניינית. אולם עובדי האלילים אינם מסוגלים לעכל זאת.
אפרופו פסיכולוגים.
* אתם יודעים את זה – השחקן והבמאי רמי הויברגר הלך לעולמו בגיל 62. יהי זכרו ברוך!
מבחינתי, הויברגר הוא בראש ובראשונה "קרמבו", גיבור סרט הקאלט "מבצע סבתא". לאחרונה צפיתי בו בתפקיד משה דיין בסרט המצוין "גולדה".
מה שהביא את הויברגר לתודעת הציבור היה תוכנית הסאטירה האיכותית "החמישיה הקאמרית", בשנות התשעים. ומכל המערכונים הוא זכור בעיקר במונולוג של יגאל עמיר. מדוע דווקא המערכון הזה חרוט כל כך בזיכרון הקולקטיבי? כיוון שבכל שנה, סביב יום השנה לרצח רבין, הוא משודר בכל הערוצים.
במונולוג, שבו הוא חובש כיפה סרוגה (למרות שעמיר חבש כיפה שחורה, אך הליהוק הזה אינו בטעות ולא בתמימות), מדבר יגאל עמיר על מה שיהיה בעוד עשרים שנה. הוא יקבל חנינה. ברחוב שלו ילוו אותו במחיאות כפיים. לפני הבחירות לעירייה ראש העיר יבוא להצטלם איתו. ועל מפגש ברחוב עם איתן הבר שיהיה בן 80, "מלא שנאה ומרמור, שזה העונש של השמאלנים" ויחטוף התקף לב אחרי תנועה גסה לעברו של יגאל עמיר, המלווה במעריציו.
כל משפט במערכון מסתיים במילים: "אתם יודעים את זה. עמוק עמוק בלב אתם יודעים את זה." ואכן, רבים כל כך הנהנו, כי הם יודעים שזה נכון.
ובכל שנה משדרים זאת כנבואה שהתגשמה. האומנם?
עברו עשרים שנה. עברו שלושים שנה. יגאל עמיר נמק בתאו בכלא ואין כל תחזית לחנינה בעתיד הנראה לעין. תנאי המאסר שבהם נכלא היו הקשים ביותר שהיו לאסיר כלשהו. במשך 17 שנים הוא היה בבידוד. כל זכויות האסיר שלו נכפו על המדינה בידי בג"ץ, כולל סיום הבידוד.
כך שאפשר לומר באופן חד משמעי, שהנבואה לחלוטין לא התגשמה. ואף על פי כן, היום, עשר שנים אחרי מועד ה"חנינה", על פי המערכון, עדיין, כאשר הוא אומר "אתם יודעים את זה," רבים מהנהנים. מוזר.
אבל יש לכך גם צד שני. הצד השני, הוא שהיום יש לו נציגים בכנסת, בממשלה ונציג בקבינט, השר לביטחון לאומי. ראש הכנופייה הוא פוליטיקאי חכם שיודע בתבונה איך ומתי למתוח איזה חבל. הוא יודע, כנראה, שאת שחרור יגאל עמיר הציבור לא יעכל ולכן בינתיים הוא אינו מקדם אותו. אבל עצם העובדה שיגאל עמיר מיוצג בקבינט, היא כתם בל ימחה על תולדות העם היהודי.
* ביד הלשון: נווה הבשן – קבוצה המכנה את עצמה "חלוצי הבשן" ערכה טקס הנחת אבן פינה ליישוב במזרח הגולן, בשטח שבידי ישראל מעבר לגבול בין ישראל לסוריה. היא כינתה את היישוב נווה הבשן.
הבשן – זה מובן. זה שמו של חבל הארץ שהגולן הוא חלק ממנו והשטח שממזרח לו. המקור הקדום לשם גולן, הוא עיר מתקופת התנ"ך שנקראה גולן בבשן.
ומה זה נווה?
בירת הבשן נקראה נווה. בתקופת המשנה והתלמוד היא היתה יישוב יהודי חשוב, שישבו בו כמה מחכמי התלמוד, והוא מוזכר פעמים רבות במשנה ובתלמוד.
העיר הזאת קיימת עד היום, והיא נקראת בערבית נַוָא. היא נמצאת במחוז דרעה, בקרבת הגבול עם ישראל, באזור קוניטרה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
המו״מ נעצר בעקבות הטבח בהר הדרוזים, אך לראשונה מאשרים גם בישראל וגם בסוריה כי מדובר באפשרות לשלב הבא של השיחות – לאחר ההסכם הביטחוני שנדון בימים אלה.
אלו חדשות מדאיגות מאוד. אין דבר כזה הגולן תמורת הר דב, כי הר דב הוא חלק בלתי נפרד מהגולן. הר דב הוא שטח ריבוני של ישראל. כדאי לזכור שנסיגה משטח ריבוני מחייבת משאל עם, אלא אם יש לכך רוב של 80 ח"כים בכנסת. הר דב, החלק המערבי של החרמון, הוא בעל חשיבות עליונה בהגנה על עמק החולה והגליל העליון. כאילו לא די באיום עליהם מלבנון.
כבר שנים אני מתריע על כך שאיננו מיישבים את הר דב ובכך איננו מיישמים את ריבונותנו וההתייחסות שלנו אליו היא כאל רצועת ביטחון מעבר לגבול. וכך, ההתנחלות היחידה בהר דב בשנים האחרונות היתה של חיזבאללה, שאותה ממשלת המחדל הכילה במשך חצי שנה, עד התגובה על הירי מלבנון ב-8 באוקטובר. ותמורת מה, על פי הפרסום, רצו למסור את הר דב לג'יהאדיסט אל ג'ולאני? אפילו לא תמורת הכרה בריבונות ישראל על שאר הגולן וביטול כל דרישה לגולן בעתיד, אלא רק תמורת "השעיית" הדרישה.
האם נתניהו מתכוון למסור לג'יהאדיסט-בחליפה את הר דב תמורת פרס נובל לטראמפ?
יש לפעול בדחיפות להקמת יישוב אחד לפחות בהר דב. בשנות ה-80 הייתה בהר דב היאחזות נח"ל שיאון. למרבה הצער, במקום לאזרח אותה, פירקנו אותה. כעת, באיחור של עשרות שנים, הגיעה השעה ליישב את הר דב. אם לא ניישב אותו – נאבד אותו.
* לא סומך עליו – האם יש אמת בידיעה על מו"מ בין ישראל לסוריה על מסירת הר דב לסוריה? איני יודע. ניסיונותיי לדלות מידע בנדון לא העלו דבר.
אבל ההכחשה הגורפת של לשכת נתניהו, שעל פיה מדובר ב"פייק ניוז מוחלט," ממש לא הרגיעה אותי, כי נתניהו הוא שקרן באופן כללי, ובאופן ספציפי גם במה שנוגע למשאים ומתנים שניהל עם סוריה.
נתניהו ניהל מו"מ והסכים לנסיגה מכל הגולן, הן בקדנציה הראשונה שלו מול חאפז אסד והן בקדנציה השנייה מול בשאר אסד, שהופסק רק בפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה. בכך הוא דומה לרבין, פרס, ברק ואולמרט, שאף הם ניהלו מו"מ על מסירת הגולן כולו לסורים. אלא שבניגוד לרבין, פרס, ברק ואולמרט, נתניהו סובב בכחש את הציבור, את הממשלה ואת הקבינט, וניהל את המו"מ מאחורי גבם.
מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה: "האופטימיות שחש יהודה היתה מעט מופרזת, בהתחשב בעובדה שעם תום אותה קדנציה התברר שנתניהו ניהל משא ומתן רציני עם אסד, בתיווך ידידו, הטייקון היהודי אמריקאי רון לאודר, במהלכו הביע נכונות לסגת מהגולן. אף כי הדרך השלישית היתה חברה בקואליציה, אביגדור קהלני היה שר בממשלה וחבר קבינט, יהודה הראל היה חבר כנסת שנפגש עם נתניהו לעיתים קרובות, בין השאר כדי לעמוד על משמר הגולן, לא הבחין איש מהם במשא ומתן המתנהל מאחורי גבם. כל תחכומו וחוכמתו של יהודה לא עמדו לו מול להטוטיו של נתניהו.
היה זה דווקא אריאל שרון, שר התשתיות הלאומיות, שהזהיר את קהלני ואת יהודה שמשהו מתרחש. הוא חזר ואמר, 'שימו לב לקו הסורי.' יהודה זוכר, שלא שעו לאזהרותיו, למעשה חשדו בו שהוא מנסה לסכסך. באותה תקופה נרקם קשר קרוב בין יהודה ליועצו המדיני של ראש הממשלה, עוזי ארד. השניים הרבו להיפגש, ובצד שיחות הרעים ניהלו גם שיחות מדיניות. בדיעבד מתברר, שמפגשים אלה היו פחות חבריים מכפי שחשב, ונועדו להרדים את יהודה, את הדרך השלישית ואת תושבי הגולן.
עוזי ארד היה איש הקשר של נתניהו ללאודר. הם נהגו להיפגש באירופה, ובפגישותיהם שמע לאודר את מסריו של נתניהו לנשיא אסד, והעביר במקביל את מסריו של הנשיא אסד לנתניהו. בין פגישה לפגישה עם לאודר נפגש ארד עם יהודה, שבה את ליבו ועורר בו תחושה שהוא שותף קרוב. יהודה חש כאילו ארד הוא האיש שלו בסביבת נתניהו. מפעם לפעם ניסה יהודה לגשש האם התחדש משהו בנושא הגולן, וארד היה מרגיע אותו. ארד הבטיח ביוזמתו ליהודה, שאם יהיה משהו, הוא יזהיר אותו. הדברים התגלו רק בתום הקדנציה של יהודה, כאשר נתניהו כבר לא היה ראש הממשלה ויהודה כבר לא היה חבר כנסת. יהודה המשיך לפקוד את הכנסת בתקופת המאבק נגד המשא ומתן שניהל ברק. באחת הפעמים, הוא מספר, פגש את ארד במזנון הכנסת. 'איך שיקרת לי ככה?' שאל אותו, וארד השיב שהיה חייב, אחרת הכול היה נופל. הממשלה היתה נופלת. בתגובה השיב יהודה, ש'כל הזמן שהיינו בקונפליקט עם רבין, הוא לא שיקר לי אפילו פעם אחת. לא פעם הוא אמר לי, 'על זה אני לא אדבר אתך.' הוא לא סיפר לי הכול, אך לא שיקר לי אפילו פעם אחת. מי חייב אותך ללכת מיוזמתך ולומר שאין כלום? למה שיקרת לי באופן אקטיבי, ביוזמתך?' על כך לא היה לו מענה."
ארד לא שיקר ליהודה ביוזמתו. הוא נשלח בידי נתניהו לשקר. מישהו היה קונה מנתניהו מכונית יד שנייה? ודאי שאיני קונה את הכחשתו.
* מקום בחדשות – לפני כשנתיים וחצי הקים חיזבאללה מאחז חמוש בהר דב, שטח ריבוני של ישראל. במשך כחצי שנה, עד מלחמת "חרבות ברזל", ישראל הבליגה על ההתנקשות בריבונותה. באותם ימים הקדשתי להר דב את פינתי "ביד הלשון":
מקום בחדשות – הר דב, שבאיוולתנו וחולשתנו אפשרנו לחיזבאללה להקים בו מאחז חמוש, אף שהוא שטח ריבוני של מדינת ישראל.
מהו הר דב? הר דב הוא השלוחה המערבית של החרמון, ששמה הוא כתף שיאון. בהר נמצא גם מקום הבתרים, שעל פי המסורת התרחשה בו ברית בין הבתרים. החרמון שוחרר במלחמת ששת הימים, אך למעשה הוא היה נטוש ובסוף שנות ה-60 התבססו בו מחבלים מארגון פת"ח ומהארגון הסורי "א-צאעיקה". האזור טוהר במבצע "פלצור" בידי לוחמי גולני, בדצמבר 1969. במבצע נהרגו 50 מחבלים. קצין צה"ל נהרג ו-6 חיילים נפצעו. כדי למנוע את חזרתם של המחבלים, הקים צה"ל שורה של מוצבים על ההר, הקיימים עד היום (מספר פעמים שירתי במילואים בהר דב, והתאהבתי בו, ולא רק כיוון שזה קל"ב…) את שמו קיבל ההר לאחר נפילתו של סרן דב רודברג, שנפצע בקרב עם מחבלים ביולי 1970, עת נחלץ לעזרת חייל שנפצע, ומת מפצעיו. רודברג, בן קיבוץ עינת, היה מ"פ בחטיבת גולני.
* הזדמנות לשינוי דרמטי – בעשרים השנים הראשונות למדינה, נהוג היה לומר שלא ברור מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום אתנו על הסכם שלום – לבנון תהיה השנייה.
לבנון, שהנוצרים היו הגורם הדומיננטי בה, הייתה מדינה מערבית, יחסית, שכונתה "שוויץ של המזרח התיכון". הגבול עימה לאורך שני העשורים הראשונים היה השקט ביותר מבין גבולות ישראל. היא היחידה שלא הצטרפה למלחמה נגדנו בששת הימים. אבל כיוון שהיא מדינה קטנה וחלשה, מנהיגיה לא יעזו לחתום איתנו על הסכם שלום. הם יעשו זאת מיד אחרי הסכם השלום הראשון עם מדינה ערבית.
האמת היא שלבנון באמת היתה המדינה הערבית השנייה שחתמה איתנו על הסכם שלום, במאי 1983, אולם ההסכם לא היה שווה את הנייר שעליו נחתם, אפילו בהשוואה למושגי המזה"ת. הייתי אז בלבנון – המלחמה נמשכה בדיוק כתמול שלשום.
הנפילה של לבנון היתה ב-1969, כאשר נכנעה ללחצו של נאצר, נשיא מצרים, וחתמה עם יאסר ערפאת על הסכם קהיר, המאפשר לאש"ף לפעול כארגון חמוש בדרום לבנון, נגד ישראל. מאז לבנון היתה מדינה שבתוכה מיליציה פלשתינאית חמושה ותוקפנית נגד ישראל, המסבכת את לבנון עם ישראל וגורמת ללבנון לאבד את ריבונותה בארצה. עשרה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 1970, הנקרא בפי הפלשתינאים "ספטמבר השחור", גירשה ירדן בכוח רב ובאלימות רבה, את אש"ף מתחומה. עד אז, עיקר הכוח של אש"ף היה מרוכז בירדן ומשם יצאה עיקר תוקפנותו נגד ישראל. לאחר גירושם, עברו כוחות אש"ף בראשות ערפאת ללבנון והתבססו שם.
הנוכחות החמושה של אש"ף בלבנון הביאה להתחמשותם של כוחות נוספים ופוררה את לבנון. ב-1975 פרצה מלחמת האזרחים הארוכה ועקובת הדם מלבנון. במלחמת שלום הגליל, 1982, ערפאת וצבאו גורשו מלבנון בידי צה"ל, אך עדין נשארו כוחות פלשתינאיים חמושים בלבנון. לאחר מהפכת האייתולות באיראן, איראן הקימה את חיזבאללה. השאר היסטוריה.
כעת, בעקבות מפלת חיזבאללה במלחמת "חרבות ברזל" ולאחר נפילת שלטון בשאר אסד בסוריה, שהיה העורף של חיזבאללה, ובזכות המכה הקשה שחטפה איראן במבצע "עם כלביא", קמה ממשלה חדשה בלבנון, שקיבלה החלטה היסטורית, על פירוק כל המיליציות בלבנון מנשקם. כמובן, שהכוונה היא בעיקר לחיזבאללה, שלפחות עד השנה שעברה היה חזק לאין ערוך יותר מצבא לבנון. חיזבאללה מסרב לקבל את ההחלטה.
אם לבנון תגלה נחישות ותצליח לממש את ההחלטה, תהיה זו ההזדמנות לשינוי דרמטי, אחרי 56 שנים. אני סקפטי באשר ליכולתה לפרק את חיזבאללה מנשקו, אך אם כן, תהיה זו בשורה גדולה ללבנון ולישראל.
* מהו מוסר 1 – אם הנעת אוכלוסייה אזרחית אל מחוץ לאזורי לחימה, כדי להציל את חייה, אינה לגיטימית, לא מוסרית, לא חוקית, היא פשע מלחמה וטיהור אתני ואין הבדל בינה לבין הנעת תושבים למחנות ההשמדה, כפי שמציגים אותה אנשים מסוימים – המשמעות של הדברים היא שיש להשאיר את האוכלוסייה באזור הלחימה.
אולם אלה שטוענים כך, טוענים גם שכל פגיעה באזרחים אסורה, לא לגיטימית, בלתי מוסרית והיא פשע מלחמה.
ושאלתי היא – מה אתם מציעים? איך ניתן להילחם בטרור שתופס מחסה מאחורי אזרחים והופך אותם למגינים אנושיים? האם מותר בכלל להילחם בהם? מה ישראל היתה צריכה לעשות אחרי 7 באוקטובר? האם היה עליה להבליג? לשבת בחיבוק ידיים? ומה היו התוצאות של הבלגה כזאת? והאם, בעיניכם, הבלגה כזאת היא מוסרית?
ומהו מוסר בעיניכם?
* מהו מוסר 2 – מהו מוסר?
האבחנה בין טוב ורע, הבחירה בטוב והמלחמה ברע.
הטבח בשבעה באוקטובר היה התגלמות הרוע המוחלט. הארגונים שחוללו את הטבח הם הרע המוחלט. מלחמת חורמה בחמאס היא המוסר בהתגלמותו. הימנעות מהמלחמה ברע היא בלתי מוסרית, כי היא מגבירה את הרע.
האם במלחמה ברע, הכול מותר? לא. אני אוהב את הפירוש לכפילות של "צדק צדק תרדוף" – מטבע הלשון שקראנו אמש בפרשת השובע, לפיו אין די בעשיית צדק, אלא יש לעשותה בדרכי צדק.
המלחמה בחמאס צריכה להיות על פי עקרונות מוסר הלחימה וטוהר הנשק. וכך אנו נוהגים, גם במחיר פגיעה במודע בלחימה, כמו בוויתור על ההפתעה וההודעה מראש על כל אזור שאנו נכנסים אליו כדי לאפשר לאזרחים לעזוב, ובאספקת סיוע הומניטרי לאוייב באופן חסר תקדים בתולדות המלחמות. כמו בכל מלחמה, יש גם שגיאות, יש חריגות, אבל אין הם הכלל אלא היוצא מן הכלל.
אבל יש מחיר למלחמה בשטח אורבני צפוף נגד ארגון טרור ציני ומרושע שמשתמש באזרחיו כמגינים אנושיים. במלחמה כזו, יש לעשות כל מאמץ לשמור על כללי מוסר הלחימה, אך הדבר הבלתי מוסרי ביותר, הוא הימנעות מהמלחמה להשמדת הרוע המוחלט.
* מהו מוסר 3 – מוסר לחימה אינו פציפיזם. על פי גישה פציפיסטית אין דבר כזה מוסר לחימה, כי הלחימה עצמה מנוגדת למוסר. אולם פציפיזם הוא גישה בלתי מוסרית, כי על פיה ללוחם כיתת הכוננות בניר עוז אסור לירות במחבל הנוח'בה שנכנס לטבוח משפחה, כי אסור לירות. נקודה. פציפיסטים התנגדו למלחמה בהיטלר וראו בה פשע. מהו מוסר? היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. לכן, מי ששופט את מלחמתנו במשקפיים פציפיסטיות, ודאי שהיא בלתי מוסרית בעיניו.
* החממה לגידול מחבלים – איך בני אדם מסוגלים להפוך למפלצות רצח ואונס כפי שראינו ב-7 באוקטובר?
זו אינדוקטרינציה שהוא עובר מינקותו. זו מערכת החינוך של אונר"א.
זה גם החינוך מהבית. אנו זוכרים את ההקלטה של המחבל שצלצל להוריו וסיפר להם שרצח עשרה יהודים ואימו מעודדת אותו להמשיך ולרצוח. גם האימא היא תוצר האינדוקטרינציה של מערכת החינוך של אונר"א.
מערכת החינוך של אונר"א היא החממה לגידול מחבלים.
"היום שאחרי" חייב לכלול את סגירת אונר"א.
* לממש את העסקה – "סדר היום הסמוי של האופוזיציה הוא להגיע לבחירות כשהחטופים בעזה, וצה"ל מתבוסס בבוץ העזתי." מי שכתב את הקונספירציה הזאת לעג למי שאינו מבין את המובן מאליו הזה, כמי ש"אינו מבין פוליטיקה."
הקונספירציה הזאת אינה הזויה יותר מהטענה שנתניהו אינו רוצה בשחרור החטופים, שהוא מפקיר את החטופים, מאריך את המלחמה מטעמי הישרדות פוליטית וכו'. אני כנראה לא מבין פוליטיקה, לכן איני קונה את הקונספירציות הללו.
חוסר האמון בחברה הישראלית וייחוס כוונות רעות ליריבים הפוליטיים, גם בדיני נפשות, מובילה את החברה הישראלית אל עברי פי פחת. הטלת הדופי ביריבים הפוליטיים בנושא החטופים, היא פוליטיקת ביבים קטנה ונואלת.
כל חלקי החברה הישראלית רוצים בשחרור מהיר ככל האפשר של החטופים וביצירת מציאות שתמנע עוד אירועים כמו 7 באוקטובר. יש מחלוקת לגיטימית על הדרך לכך.
בלי לחץ צבאי לא היו העסקאות הקודמות ובלי לחץ צבאי לא תהיינה עסקאות נוספות. אבל בלי עסקאות לא ישוחררו חטופים. לא יהיה ניצחון ללא שחרור החטופים, אך שחרור החטופים כשלעצמו אינו הניצחון. אין סתירה בין מטרות המלחמה, אך יש ביניהן מתח, והניווט ביניהן מלווה אותנו מאז 7 באוקטובר. השיח הדמגוגי והמוטה פוליטית אינו מועיל למימוש אף מטרה.
למיטב הכרתי, כפי שכבר כתבתי, לעת הזאת, הדבר הנכון הוא עסקה חלקית נוספת, על פי מתווה ויתקוף. כמו כל עסקה עם מחבלים, זו עסקה רעה שמחירה בלתי נסבל, אך נכון לחתום עליה כדי להחזיר כמחצית מהחטופים החיים וחלק מהחללים. את 60 ימי מימוש העסקה נכון לנצל לגיבוש עסקה כוללת. לא היינו מגיעים לסיטואציה הזאת ללא החלטת הממשלה על כיבוש עזה, וללא גיוס המילואים וההכנות הממשיות בשטח לביצוע ההחלטה. היא הביאה את חמאס להסכים למתווה ויתקוף, שישראל דרשה עד לאחרונה והם דחו אותה. אני מבין את התובנה שחבל להחמיץ את המומנטום של כיבוש עזה, שיביא את הצד השני לעוד ויתורים, אך זה הימור שעלול לסכן את חיי החטופים. נוצרה כעת הזדמנות לעסקה בתנאים שישראל דרשה עד כה, וכעת הדבר הנכון הוא לנצל את ההזדמנות ולממש את העסקה.
* אילו הביעו חרטה – רשומה שבה מתחתי ביקורת על הענקת פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי לאחים לנשק, בבית הפלמ"ח, עוררה סערה של תגובות. כנראה שנגעתי בפרה קדושה.
אחד הטיעונים המרכזיים שנכתבו בתגובה היה תרומתם הגדולה של אחים לנשק אחרי 7 באוקטובר בתחומים רבים, כאשר המדינה נעלמה.
אני מכיר ומוקיר את הפעולות הללו ומצדיע לאחים לנשק עליהם. אגב, הם לא היו יחידים. היו עוד רבים וטובים שתרמו לא פחות. כולם ראויים לכל שבח.
אולם הפעולה החשובה והיפה הזאת אינה מוחקת את חרפת האיום בסרבנות המונית, כדי לכפות דעה פוליטית על המדינה, בתקופה המאבק נגד המהפכה המשטרית.
מה שמזעזע אותי לא פחות מהאיום בסרבנות המונית, הוא העובדה שאחרי 7 באוקטובר הם לא הודו בטעות, לא הביעו חרטה, לא התנצלו. יתר על כן, הם המשיכו להצדיק גם בדיעבד את המעשה המחפיר. הלגיטימציה לסרבנות יצרה את הזוועה הקיימת היום – שיח של עריקה מהמלחמה ברע המוחלט, פחות משנתיים אחרי הפוגרום הגדול ביותר מאז השואה.
הטענה הריקה שלהם היתה, שהם לא רוצים לשרת דיקטטור וכו'. כתבתי אז פעמים רבות, שצה"ל אינה צבא הוד מלכותו אלא צבא העם. הוא אינו מגן על ראש הממשלה אלא על אזרחי ישראל, על ילדי ישראל, בעיקר על תושבי הספר. הם טענו שהמדינה הפרה את החוזה אתם. אבל כחיילים החוזה שלהם אינו עם הממשלה, אלא עם הילד בשדרות והזקנה בקריית שמונה, שעליהם הם מגינים.
בא 7 באוקטובר, והוכיח עד כמה צדקתי. ציפיתי שיודו בטעותם ויביעו חרטה. הם לא עשו כן. אז אולי הם ראויים לפרס על שם ישעיהו ליבוביץ', נביא הסרבנות, אבל בטח לא בפרס על שם יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח – לפקודה תמיד אנחנו, תמיד, אנו אנו הפלמ"ח! תמיד!
* אימצו את הביביזם – בשלושה דברים הסרבנים ותומכיהם אימצו את הביביזם:
א. הם אימצו את הדיבר הראשון של הכת הביביסטית: המדינה זה ביבי, וכך במקום להיות אופוזיציה לממשלה הם נוהגים כאופוזיציה למדינה, עד סיכון חייהם של אזרחיה.
ב. הם אימצו את תרבות האחריות הביביסטית. הרי הם טוענים שהם לא אחראים לכך שהם מסרבים. ביבי אשם, הממשלה אשמה, המהפכה המשטרית אשמה, הם אילצו אותנו.
זאת התרבות הביביסטית. האדם אינו נושא באחריות למעשיו. מישהו אחר אשם.
ג. הם אימצו את הגישה שהמטרה מקדשת את כל האמצעים.
* חיידקים של שנאה עצמית – אין גבול לבורות. בתגובה לדברים שכתבתי נגד סרטן הסרבנות, הגיב איזה בור ועם הארץ, או עם "הארץ", ואמר שאבות תנועת העבודה היו מתביישים בי, ואילו חיו היום, הם היו ראשוני הסרבנים.
אני המגשים האולטימטיבי של ערכי תנועת העבודה. להדביק לאבות תנועת את סרטן הסרבנות... איזו בערות.
כך אמר ברל כצנלסון זצ"ל, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, בנאום שנשא בהפגנת 1 במאי ב-1936, על אותו מגיב ושכמותו:
"היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב-עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות-נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן, יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות שונות ל'שמד'! כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי העם ומשאת נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."
* החטא הקדמון – אושר סניור גדלה בבית חרדי, עזבה את הדת וכעת היא סופרת של סיפורי סקס "נועזים". לא קראתי את סיפוריה, אבל ה"נועזים" זו הגדרת כתבות על אודותיה, כשגיגלתי לראות מי הסחורה.
האם נשאר בה משהו מן החרדיות שבה היא התחנכה? כן. השנאה לציונות, תיעוב מדינת ישראל והמנטליות הגלותית.
לכן, לא מפתיע למצוא אותה כותבת בשוקניה. בפשקוויל תחת הכותרת "בלי הכרה בחטא שבו נולדה המדינה, תוסיף הטרגדיה להיכתב," המסר שלה הוא שמדינת ישראל נולדה בחטא. מהו החטא? לא עצם החלום הציוני. נהפוך הוא, כחלום הוא דווקא נחמד. "לחזור הביתה, להתגונן מפני מבקשי רעתנו ולכונן מדינה בארץ-ציון וירושלים." איפה הבעייה? ברעיון המופרע שצריך להגשים את החלום. כי ברגע שמנסים להגשים את החלום, נתקלים במציאות. ובמציאות יש פלשתינאים. "החטא של ישראל היה במימוש של החלום. המימוש בפועל, ב-1948, לא קיבל את גבולות המציאות, אלא עיצב אותה בכוח. ובעת שהיא רקדה, הפלסטיני ספד."
כיוון שהיא לא למדה ליבה, כנראה לא שמעה על הצעות החלוקה שהציונים קיבלו והערבים דחו, ובראשם הצעת החלוקה של האו"ם. הצעה שלא באמת איפשרה קיומה של מדינה בת קיימא, ובכל זאת, היישוב היהודי קיבל אותה באושר ובריקודים. ובעת שהיא רקדה, הפלשתינאי רצח. למחרת החלטת עצרת האו"ם החלו פרעות ביהודים, במגמה להשמיד את היישוב ולסכל את הקמת המדינה, וכעבור פחות מחצי שנה, כשאף על פי כן ישראל קמה, למחרת פלשו אליה צבאות ערב כדי להטביעהּ בדם.
אבל לא רק את הציונים היא מאשימה בחטא הנורא, אלא גם את העולם, שאיפשר את הקמת מדינת ישראל. "הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד מדינות המערב, איפשרו את הקמת המדינה בתנאים שידעו כי יפגעו בפלסטינים – מתוך שיקולים קולוניאליים ופוליטיים, או אפילו מתוך חוסר עניין – ומשום כך גם למדינות העולם יש חלק בחטא, שהן נתנו לו לקרות." מסתבר שאכן העולם חטא בשנות הארבעים. לא בכך שאיפשר את השואה אלא בכך שאיפשר את התקומה.
אושר סניור רוצה יהודים שיש להם חלום לאומי, אך חס וחלילה שלא יוגשם. היא רוצה יהודים מרחפים, כמו בציורים של מרק שאגאל, ללא קרקע, ללא קיום לאומי ממשי, לא כזה שנאלץ להתמודד עם אויבים, וגם להרוג ולהיהרג. היא רק שכחה שהקיום היהודי הזה, שהיא כל כך עורגת אליו, מיצה את עצמו כשעלה בעשן מארובות טרבלינקה ומיידאנק.
לאומה היהודית יש זכות להגדרה עצמית בצורת מדינת לאום ריבונית במולדתה. מי שסבור שהזכות הזאת, שהיא זכות טבעית ומוקנית לכל עם ועם, צריכה להישלל אך ורק מן העם היהודי, הוא אנטישמי.
* בעד יום זיכרון ממלכתי – במהלך השנתיים האחרונות הבעתי פעמים אחדות את התנגדותי ליום זיכרון ממלכתי לטבח 7 באוקטובר (זולת השנה הראשונה). טענתי, שאנו נמצאים במלחמה אחת מאז קום המדינה ובעצם מראשית הציונות, ואין הצדקה ליום מיוחד. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה מכיל בתוכו את כל המאורעות, גם את 7 באוקטובר.
שיניתי את דעתי. אם היום, אחרי פחות משנתיים, כבר שוכחים אצלנו את האירוע. כבר שוכחים מה קרה כאן, נגד מי אנחנו נלחמים, מהו הרוע המוחלט שעומד נגדנו, מי צודק במלחמה הזאת; כשגם בתוכנו יש הד לעלילות הדם על ג'נוסייד, טיהור אתני, פשעים נגד האנושות, הרעבה וכל השקרים הללו; כשיש אצלנו הסתה לעריקה מהמלחמה נגד חמאס פחות משנתיים אחרי הטבח – מה יהיה בעוד שנה, שנתיים, עשר שנים, חמישים שנה? הכחשת הטבח והשכחת הטבח חודרות גם לתוכנו.
חשוב להקדיש יום בשנה לציון הטבח, כדי לזכור ולעולם לא לשכוח. לא נשכח ולא נסלח!
* חודש הרחמים – אלול – אני לאוּמן ואתה לעזה.
* הגרוש ללירה – מה תהיה השפעת הצטרפותו של יוסי כהן לחיים הפוליטיים, בהנחה שאכן יעשה כן?
השאלה המשמעותית ביותר, בעיניי, היא האם הוא ייקח קולות מהליכוד וממפלגות גוש ביבי. אם כן, הוא עשוי להיות הגרוש ללירה, להקמת ממשלת שיקום לאומי עם רוב מוצק, של המרחב שבין יאיר לפיד לנפתלי בנט. חשוב מאוד שבנט וליברמן יפעלו מעכשיו, עוד לפני הבחירות, לבנות אתו הבנות והסכמות על היום שאחרי הבחירות.
* פופוליזם ריק – יוסי כהן אמר על ריצתו לראשות הממשלה, שהיא בכלל לא פוליטית אלא מנהיגותית. איזה פופוליזם ריק, ורכיבה על הסלידה מהפוליטיקה, הגם שיש לה סיבות טובות. ריצה לבחירות והתמודדות על הנהגת ציבור היא היא הפוליטיקה. אין דמוקרטיה בלי פוליטיקה, ומלל פופוליסטי אנטי פוליטי, כמו למשל הדיבורים על כך ש"צריך לזרוק את כל ה-120" מסכן את הדמוקרטיה.
* ראש הכנופיה משתולל – כוונתו הנואלת של ראש הכנופייה לערוף את ראשו של מפקד מחוז ת"א, היא המשך המהלך להפיכת משטרת ישראל למיליציה פשיסטית פרטית חמושה שלו.
למרות שהקיצונים מהצד השני לא חוסכים במאמצים להנצחת שלטון ממשלת הפיגולים, אני מאמין שהציבור הישראלי ישלח את ממשלת בן גביר לפח האשפה של ההיסטוריה.
* באיחור של 77 שנים – נתניהו ראוי לשבח על הכרתו ברצח העם הארמני, אך אין די בכך, כפי שאין די בכך שהנשיא ריבלין אמר דברים דומים לפני שנים אחדות. זו צריכה להיות הכרה רשמית, בהחלטת הכנסת, באיחור של 77 שנים.
* הגיע הזמן לתקן את המעוות – בגל"צ נערך דיון מלומד בשאלה האם אמירתו של נתניהו על ההכרה ברצח העם הארמני אמיתית, או תגובה להתקפות על ישראל של ארדואן.
בעיניי, מה שחשוב הוא עצם האמירה, אף שלטעמי אין בה די, כי זו צריכה להיות החלטה רשמית של הכנסת. מרגע שהוא אמר את הדברים הנכונים, כלל אין זה משנה מה הסיבה לכך.
ההכרה ברצח העם הארמני היא חובה מוסרית ויהודית. אנו, מדינת הלאום של העם היהודי, המתמודדת עם התופעה של הכחשת השואה, ובשנתיים האחרונות גם עם התופעה של הכחשת טבח 7 באוקטובר, צריכים להיות הראשונים להכיר ברצח העם הארמני. ולכן, אין מקום לשאלות כאלו כאשר ראש הממשלה אומר את המובן מאליו. השאלה שראויה להישאל היא מדוע הדברים לא נאמרו עד כה, ולמה גם עכשיו נתניהו אינו מביא זאת להחלטה רשמית של הממשלה והכנסת?
כל השנים לא עשינו את המובן מאליו בתירוצים של אינטרסים מדיניים. זו פוליטיקה צינית. בעבר התירוץ היה שאנו בברית עם טורקיה ולא נהרוס את היחסים עם טורקיה בשל ההצהרה הזאת. אח"כ עלה ארדואן, ותמיד היחסים עם טורקיה היו מתוחים ולכן זה לא הזמן. או אולי הם היו בהפשרה, אז זה לא הזמן. תמיד זה לא הזמן.
אבל תמיד זה הזמן. כל זמן הוא הזמן. רוב מדינות העולם כבר עשו זאת. העובדה שאנחנו, דווקא אנחנו, נמנענו מכך עד עתה היא חרפה. הגיע הזמן לתקן את המעוות.
* בעיני כת עובדי האלילים – כל אימת שאני מבקר את הסרבנות, את העידוד לעריקה מהמלחמה, את השוקניה, את הדהוד תעמולת חמאס ועלילות הדם על ישראל, ובאופן כללי כשאני מותח ביקורת על ה"שמאל", אני מקבל מיד תגובות אוטומטיות שעיקרן תחילה: "אתה ביביסט." אפילו כאשר אני מותח ביקורת על ההתנתקות מסבירים לי שאני ביביסט, למרות שנתניהו שותף מלא להתנתקות, ודבקותו ברוח ההתנתקות היא מדיניותו שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר.
וכשאני מותח ביקורת על נתניהו, על הביביזם, על קואליציית הפיגולים, על הברית המושחתת עם המשתמטים, על הלגיטימציה לכנופיית בן גביר וכד', התגובה המיידית היא "אתם הרל"ביסטים", ושאני "חולה רל"בת" או "מוכה רל"בת" וכל הבולשיט הזה. אצל כת עובדי האלילים של שבתי צביבי, מושא הערצתם הוא כליל השלמות, וכל ביקורת עליו נובעת משנאה.
כך גם אהוד בן עזר, שהציע לי לכתוב ספר סמי אוטוביוגרפי "חיי עם שנאת נתניהו", שייחקר בעתיד בידי פסיכולוגים. נו, אמירה אופיינית לעובד אלילים בכת הפגאנית של הביביזם.
[אהוד: חה, חה, חה!]
כפי שאיני ביביסט, כך איני רל"ביסט. אין בי כל שנאה לנתניהו. אני בוחן את מעשיו באובייקטיביות ומותח עליו ביקורת עניינית. אולם עובדי האלילים אינם מסוגלים לעכל זאת.
אפרופו פסיכולוגים.
* אתם יודעים את זה – השחקן והבמאי רמי הויברגר הלך לעולמו בגיל 62. יהי זכרו ברוך!
מבחינתי, הויברגר הוא בראש ובראשונה "קרמבו", גיבור סרט הקאלט "מבצע סבתא". לאחרונה צפיתי בו בתפקיד משה דיין בסרט המצוין "גולדה".
מה שהביא את הויברגר לתודעת הציבור היה תוכנית הסאטירה האיכותית "החמישיה הקאמרית", בשנות התשעים. ומכל המערכונים הוא זכור בעיקר במונולוג של יגאל עמיר. מדוע דווקא המערכון הזה חרוט כל כך בזיכרון הקולקטיבי? כיוון שבכל שנה, סביב יום השנה לרצח רבין, הוא משודר בכל הערוצים.
במונולוג, שבו הוא חובש כיפה סרוגה (למרות שעמיר חבש כיפה שחורה, אך הליהוק הזה אינו בטעות ולא בתמימות), מדבר יגאל עמיר על מה שיהיה בעוד עשרים שנה. הוא יקבל חנינה. ברחוב שלו ילוו אותו במחיאות כפיים. לפני הבחירות לעירייה ראש העיר יבוא להצטלם איתו. ועל מפגש ברחוב עם איתן הבר שיהיה בן 80, "מלא שנאה ומרמור, שזה העונש של השמאלנים" ויחטוף התקף לב אחרי תנועה גסה לעברו של יגאל עמיר, המלווה במעריציו.
כל משפט במערכון מסתיים במילים: "אתם יודעים את זה. עמוק עמוק בלב אתם יודעים את זה." ואכן, רבים כל כך הנהנו, כי הם יודעים שזה נכון.
ובכל שנה משדרים זאת כנבואה שהתגשמה. האומנם?
עברו עשרים שנה. עברו שלושים שנה. יגאל עמיר נמק בתאו בכלא ואין כל תחזית לחנינה בעתיד הנראה לעין. תנאי המאסר שבהם נכלא היו הקשים ביותר שהיו לאסיר כלשהו. במשך 17 שנים הוא היה בבידוד. כל זכויות האסיר שלו נכפו על המדינה בידי בג"ץ, כולל סיום הבידוד.
כך שאפשר לומר באופן חד משמעי, שהנבואה לחלוטין לא התגשמה. ואף על פי כן, היום, עשר שנים אחרי מועד ה"חנינה", על פי המערכון, עדיין, כאשר הוא אומר "אתם יודעים את זה," רבים מהנהנים. מוזר.
אבל יש לכך גם צד שני. הצד השני, הוא שהיום יש לו נציגים בכנסת, בממשלה ונציג בקבינט, השר לביטחון לאומי. ראש הכנופייה הוא פוליטיקאי חכם שיודע בתבונה איך ומתי למתוח איזה חבל. הוא יודע, כנראה, שאת שחרור יגאל עמיר הציבור לא יעכל ולכן בינתיים הוא אינו מקדם אותו. אבל עצם העובדה שיגאל עמיר מיוצג בקבינט, היא כתם בל ימחה על תולדות העם היהודי.
* ביד הלשון: נווה הבשן – קבוצה המכנה את עצמה "חלוצי הבשן" ערכה טקס הנחת אבן פינה ליישוב במזרח הגולן, בשטח שבידי ישראל מעבר לגבול בין ישראל לסוריה. היא כינתה את היישוב נווה הבשן.
הבשן – זה מובן. זה שמו של חבל הארץ שהגולן הוא חלק ממנו והשטח שממזרח לו. המקור הקדום לשם גולן, הוא עיר מתקופת התנ"ך שנקראה גולן בבשן.
ומה זה נווה?
בירת הבשן נקראה נווה. בתקופת המשנה והתלמוד היא היתה יישוב יהודי חשוב, שישבו בו כמה מחכמי התלמוד, והוא מוזכר פעמים רבות במשנה ובתלמוד.
העיר הזאת קיימת עד היום, והיא נקראת בערבית נַוָא. היא נמצאת במחוז דרעה, בקרבת הגבול עם ישראל, באזור קוניטרה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אריה רפפורט
רכס תאד
בשנים האחרונות מתפשט בארץ מנהג חדש, אנשים מנקים מארונות הספרים שלהם עודפים אין קץ ומשאירים את הספרים בחדרי המדרגות, למען יקחו ויילכו. השבוע מצאתי בחדר המדרגות ספר שנקרא "רכס תאד " ועניינו מלחמת ויטנאם. הנושא עניין אותי – להזכירכם מדובר באירוע שקרע ופילג את האומה האמריקאית לגזרים. מלחמה שבה נהרגו ארבעה מיליון, מהם שני מיליון אזרחים, מעל מיליון חיילי הצפון והווייטקונג, רבע מיליון חיילי הדרום וכן 60,000 חיילים אמריקאים.
במוחנו נחרטו שמות כמו גנרל גיאפ מחד והנשיא ניקסון מאידך, נכתבו אין סוף ספרים ומאות אלפי מאמרים, כל ההיסטוריה התרבותית השתנתה לאור אמנים כבוב דילן סרטי מופת כ"צייד הצבאים", אפוקליפסה עכשיו" "פלאטון" "בוקר טוב וייטנאם" ועוד, ואנו בישראל זכינו לניתוח מבריק של המלחמה בספר "יומן וייטנאם" שנכתב באופן ביקורתי על ידי משה דיין.
הספר "רכס תאד" מדהים בעוצמתו. הוא נכתב עי קולנל גק ברוטון ותורגם על ידי טייס חיל האויר הישראלי ספקטור. עוצמתו המדהימה, לפחות לגבי, היא הדרך הגלויה והחדה של ניתוח חייהם (ומותם) של אלפי טייסים של כנף מטוסי קרב הפצצה שפעלו במהלך המלחמה.
מחבר הספר אלוף משנה ברוטון מצטייר כטייס גאה עקשן ואף שחצן. אמיץ מאוד וטייס עילאי. הוא מתאר חייו בטייסת של מטוס 105F- שלא מוכר אצלנו והיה סוס העבודה העיקרי במלחמת וייטנאם.
במהלך ספרו הוא מתאר מציאות מאוד מיוחדת לצפון ויטנאם. לאורך המדינה התרומם רכס תאד, שלשלת הרים שאותה עברו מדי יום לאחר שעברו בכל גיחה מאות קילומטרים בדרכם להאנוי. והוא בתפקידו כמפקד מוביל של טייסת היה מחויב להעביר כל יום תדריך לביצוע משימות, ואלו השתנו מדי יום.
כל משימה כללה לימוד של כל תוואי הדרך וכל דרישות הניווט כשהוא מביא בחשבון תנאי אקלים נוראים, סוללות טילים ומטוסי מיג אויבים. בדרך למאבק לחיים או למוות. במקביל הוא מתאר בלשון חדה ועוקצנית את הצורה שבה מפקדה מנוכרת ומרוחקת אלפי מייל מהאזור הקרבות מכתיבה להן טקטיקות ונוהלים המבוססים על שיטות הפצצה שהם רכשו בשנות ה-40 וכפו את שיטות הלחימה שגרמו במציאות הנוכחית לאבידות אסטרונומיות. 105F- היה ממריא עם מטען פצצות אסטרונומי, טס במהירות בגובה העצים וחודר את מערכות ההגנה המעובות של צפון וייטנאם. העומס היה אדיר והעומס על הטייסים, משפחותיהם וצוות האוויר היה מעבר לגבולות אנוש – כל יום עמדו לביצוע מיספר חלופות שביצוען היה מותנה בנתונים המשתנים של המטרות ובתנאי מזג האוויר.
הספר גדוש בתיאורים נוגעים ללב של דרך חיי אותם טייסים ומשפחותיהם, הצורך להשלים בכל פעם סבב של 100!!! גיחות קרב לפני חופשת השיקום, וההתמודדות עם אין סוף אובדני חיים של טייסים שאיבדו חייהם במלחמה האיומה והנמשכת עד אין קץ ...
ניקסון כמעט ניצח בבחירות כאשר ניצל את שביתת הנשק לשם החזרת כ-500 שבויים, רובם טייסים, אבל לצערו חשיפת ווטרגייט במקביל, הביאה למרות זאת את קיצו הפוליטי.
אנחנו הישראלים, שהורגלנו למלחמות בזק, איננו מסוגלים לעכל את העומס האין סופי שהוטל על קבוצות לוחמים אלו.
האם נסיבות אלו לא מעלות לנו מחשבות על ימינו אלו?!
אריה רפפורט
אהוד: אם איני טועה ניכסון היה נשיא שפרש בעקבות וטרגייט. ויש להזכיר גם את המחזמר "שיער" בעקבות מלחמת וייטנאם.
רותי יצחקי ריכטר
אני רוצה הביתה!
טבריה. 20 באוקטובר 2023
שלום לך יומן. קוראים לי עומרי, אני בן עשר וחצי, ואני גר עם אימא שלי ועם אחותי הקטנה אורלי במלון המפואר הזה בטבריה, כי אנחנו מפונים מהבית שלנו שנחרב במלחמה.
אני כותב במחברת ולא במחשב, כי היינו צריכים למהר ולעזוב את הבית ההרוס, ולא יכולתי להיכנס לחדר שלי כדי לקחת משם את המחשב.
אני לא יודע איך לקרוא לך ולכן אקרא לך פשוט יומן. עוד לא החלטתי אם אני אוהב אותך או שונא אותך, כי מצד אחד אני יודע שאימא מבקשת שאכתוב בך לפחות פעם בשבוע, ומצד שני אתה יפה מאוד. יש לך כריכה עבה וחומה, ויש לך מנעול ומפתח כדי שאוכל לנעול אותך ואף אחד לא ידע מה כתבתי. אימא הבטיחה לי שהיא לא תקרא בך בלי רשות ואני מאמין לה, אבל אני בכל זאת אנעל אותך כל פעם אחרי שאגמור לכתוב, כדי שאנשים זרים שימצאו במקרה את היומן לא ידעו מה כתבתי.
הפסיכולוגית שמטפלת בי ובשאר הילדים שפונו מהבתים שלהם במושב אמרה לאימא שכדאי לקנות לי יומן כדי שאכתוב בו מה אני מרגיש, ואולי ככה יהיה לי יותר קל ואבריא מהמחלה הקשה שתקפה אותי, שקוראים לה מחלת הגעגועים. לכן אימא הלכה לקניון של טבריה וקנתה לי אותך.
כן, יומן, אני חולה מאוד. אני חולה במחלה שלא כתובה בשום ספר רפואה, ובגלל זה הפסיכולוגית ואימא שלי אומרות שאין מחלה כזאת, אבל אני יודע שהן לא צודקות, כי אני מאוד-מאוד-מאוד מתגעגע.
אתה בטח רוצה לדעת, יומן, למי אני מתגעגע? אז עכשיו אספר לך לפי הסדר.
הכי הרבה אני מתגעגע לאבא שלי. לא ראיתי אותו כבר שבוע כי הוא משרת במילואים. לפני שבוע הוא קיבל חופשה קצרה ליום אחד, וכשהוא עמד בדלת של החדר שלנו במלון עם הרובה הארוך ועם הזקן הפרוע, קפצתי עליו וחיבקתי אותו הכי חזק שאני יכול, עד שממש הרגשתי איך הלב שלו והלב שלי דופקים ביחד.
הוא היה עייף מאוד והיה לו המון עצב בעיניים, לכן אחרי שהוא חיבק ונישק את אימא וקצת שיחק איתי ועם אחותי, הוא אכל איתנו בחדר ארוחת ערב שאימא בישלה כמו פעם, לפני שהתחיל הבלגן של המלחמה, ואחר כך הוא הלך לישון וישן המון שעות.
למחרת הוא היה מוכרח לחזור, ומאז אנחנו רק מדברים בטלפון בשיחות וידאו. בשיחות האלה אני רואה על המסך אבא שונה מהאבא הרגיל. יש לו זקן ענק ומבט עצוב מאוד, והוא תמיד אומר שהוא מתגעגע אליי, לאימא ולאורלי, אבל בגלל המלחמה הוא לא יכול לעזוב את חיילי הפלוגה שלו ולבוא אלינו. וכשהוא אומר את זה נדמה לי שיש לו דמעה בעיניים, אפילו שהוא כבר איש מבוגר, ונדמה לי שגברים מבוגרים לא בוכים. אני אומר לו שכשהוא יגיע אני תיכף ומיד אחבק אותו ואנשק אותו, ואחר כך אטפס לכתפיים שלו כדי שהוא יישא אותי שק קמח כמו פעם, כשהייתי קטן.
ואני לא רק מתגעגע אליו אלא גם מפחד מאוד ומתפלל בלב שלא ייהרג או ייפצע כמו חיילים אחרים שהקריין בטלוויזיה מספר עליהם כל ערב. גם אורלי מתגעגעת אליו. כל יום היא בוכה, ולפני שהיא נרדמת היא קוראת לו "אבא, אבא, בוא כבר!" ואני מקנא בה, כי יש לה מזל שהיא עוד קטנה ולא מבינה, והיא לא דואגת ומפחדת כמוני.
ואני מתגעגע מאוד לחברה שלי שקוראים לה טלי. אנחנו חברים עוד מגיל הגן, ולפעמים החברים שלנו צוחקים עלינו וקוראים לנו חתן וכלה, אבל אנחנו לא שמים לב. היא לא פונתה כמונו למלון הזה בטבריה אלא נסעה עם ההורים לסבא ולסבתא שלה בחיפה. היא מספרת לי בטלפון שהכירה הרבה חברים וחברות חדשים, ושחיפה עיר יפה מאוד. היא הולכת עם הוריה ועם סבא וסבתא שלה לים אפילו שעכשיו, בהתחלת החורף, המים כבר קרים. לפעמים הם מטיילים בכרמל, וסבא שלה, שהוא מורה למדעים, מספר לה דברים מעניינים על הצמחים והחרקים שהם פוגשים בדרך ועל הנופים שהם רואים מפסגת ההר.
ואני מתגעגע גם לכלב שלי שקוראים לו אופק. כשהתחילו היריות, האזעקות והבומים הנוראים הוא התחבא איתנו בממ"ד מתחת למיטה, ואחר כך, בערב, אחרי המון שעות של פחד, באו חיילים ולקחו אותנו מהמושב למלון. אופק כנראה פחד מהם ולכן הוא ברח ונעלם. בחדשות אמרו שיש במושב שלנו וגם במושבים אחרים שעל יד הגבול המון כלבים עזובים שאף אחד לא דואג להם, לא מאכיל או משקה אותם במים ולא מנקה אותם. הסתכלתי היטב בכלבים המשוטטים שהראו בטלוויזיה אבל לא ראיתי ביניהם את אופק, ואני מקווה מאוד שהוא הצליח להימלט ולהסתתר באיזה מקום ושהוא עדיין חי.
ואני מתגעגע גם לבית שלנו, שכמעט כולו נהרס בהפצצה, ורק הממ"ד נשאר שלם וככה ניצלנו.
אני רואה בחדשות שכל הזמן החבלנים מעזה יורים על המושב שלנו. הראו כמה בתים הרוסים וגם את הבית שלנו, ובצילומים רואים שכל הארונות, החלונות והדלתות שבורים או מתפוררים. אימא הסבירה לי שאנחנו לא נוכל לחזור אליו כי הוא מסוכן מאוד והוא עלול לקרוס כל רגע. בגלל זה נצטרך להיות כאן במלון הרבה זמן וזה מצער אותי מאוד. איך אוכל לחיות במקום אחר? האם אהיה חסר בית כמו חסר הבית שחי בטיילת של טבריה? עכשיו, כשגם אני עומד להיות כמוהו, אני מביא לו כל יום כריכים וקפה כדי שלא ימות לי פתאום ברעב, והא מחייך אלי בפה שאין בו שיניים ולוחץ לי את היד כאילו אני אדם מבוגר.
אימא אומרת שלא נהיה ממש חסרי בית. נחיה במלון או נשכור דירה, ואחרי המלחמה היא ואבא ייקחו הלוואה מהבנק, ויבנו לנו בית חדש ויפה במקום שאין בו יריות ובומים, אבל אני בכל זאת דואג מאוד.
טוב, יומן, זה מספיק להיום, כי היד שלי ממש כואבת מרוב כתיבה. נתראה בעוד כמה ימים.
רותי יצחקי ריכטר
רון גרא
שִׁירִי
פַּעַם חָשַׁבְתִּי שֶׁהַזְּמַן
יָפִיץ אֶת שִׁירִי בַּהֵיכָלוֹת.
בַּחֹרֶף הַקָּשֶׁה שֶׁלִּי
מֵפִיץ אוֹתוֹ הַזְּמַן
כְּמַטְלִית מְהוּהָא,
כַּנְפֵי צִפֳּרִים פְּרוּשׂוֹת
נוֹשְׂאוֹת אוֹתוֹ אֶל
דְּרָכִים חֲרֵבוֹת
וְהוּא פּוֹסֵעַ עֲרִירִי
מִסְתַּעֵר עַל בֶּכִי
בְּסַכָּנַת מָוֶת.
חָשׁ אָח לִכְאֵב הַשִּׁיר
שֶׁלִּי
הַהוֹלֵךְ לַמָּקוֹם
חָתוּם בְּאֶבֶן
וְאֵין זֵכֶר
לֶהֱיוֹתִי.
מַכְאוֹב
אַחֲרֵי כֵן רָכַן,
נָשָׂא אוֹתוֹ הַרְחֵק
בְּאֵימָה אִטִּית
הוֹבִיל אוֹתוֹ אֶל מָקוֹם
שֶׁקִּירוֹתָיו לְבָנִים
אֶל הַשֵּׁנָה
בְּעֵינֵי הַלַּיְלָה.
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת שישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 1
הרב בילאד הפליא בתשובותיו ורק מקצת דבריו הבנתי. התבוננתי בו בהערצה רבה, וראיתי שגם עיניו נחות עליי מדי פעם, והדבר שימח אותי מאוד כי ראיתי שהקדושה שורה עליי כבר בשבת הראשונה האמיתית שהתרחשה לי בחיי. כשיצאנו, תפסה אותי הרבנית שמואלה ואמרה לי כך:
"פאני! הרב בילאד הוא אדם גדול, אבל לפעמים יצרו גדול ממנו, ואסור לך להעמיד אותו בניסיון. דעי לך, אם עוד פעם אראה אותך מתבוננת בו כך – אשבור לך את העצמות, את מבינה?"
"אני?" נדהמתי. "התבוננתי? איך?"
"את! ראית כאן 'עוזים' מונחים. זה להגנה עצמית. לפעמים גם נפלט כדור, בטעות, את מבינה?"
"הרבנית שמואלה," אמרתי לה, נפגעת עד עומק נפשי, "אם את חושבת שאני מפריעה לכם ונוכחותי אינה רצוייה, אני מוכנה לקום ולהסתלק מיד!"
"לא, לא פאני! תישארי. הרב בילאד לא יסלח לי אם תברחי פתאום."
עזבה אותי ועלתה לדירתה. בדיוק באותו רגע, בעודי חוככת בדעתי אם לעלות אחריה, בא מולי עֵלִי, החייל הצנום, שחור-השיער והחטטן, שמדיו נראים מעט גדולים עליו.
"שמע עלי," אמרתי לו, "למה אתה חושב שאנחנו לא יכולים לבקר אצלכם?"
"נו, את יודעת," התבלבל, "בגלל הכשרות, מפני שאנחנו חילונים ו– "
"איפה אתה גר? אני מוכנה לבקר אצלך! להוכיח לך – "
"את שייכת להם?" שאלה בפליאה. שפם דק היה לו, שטרם גולח אי פעם.
"כן. אני מאמינה שהדרך האלוקית היא האמת המוחלטת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם השם בעולם, ועכשיו תגיד לי איפה אתה גר?"
"טוב. אז אני גר רחוק מפה, בעפולה – " הסמיק, "טוב, אני יודע שעכשיו צוחקים מאיתנו בכל הארץ בגלל מה שקרה במלון, אבל מה לעשות, זאת עובדה – "
"שמע עֵלי," אמרתי לו, תמהה בליבי על המקריות המוזרה, כמין נס או אות משמיים, "אני מוכנה לבקר עכשיו, הערב, בחדרך – כדי להראות לך שגם אנחנו, הדתיים, מוכנים לבקר אצלכם," והוספתי בלחישה, והמילים עולות לי בקושי רב, כמשדרות כמיהה אחרת, נסתרת, "כי אני מאמינה שהאושר בלהיות יהודי הוא הדרך אל האמת – "
"הי," אמר לי עלי, ואני הבחנתי כי נדלק עליי, לפתע, אך ניסה להסתיר זאת בתמימותו, הנערית-עדיין, "איזה מזל שרמי, החבר שלי לחדר, שהוא ירושלמי גזעי, חומד של בחור, הסתלק הביתה עוד לפני הארוחה בלי שאף אחד הרגיש, כמעט פיתה אותי לבוא איתו, ועד שלא פגשתי אותך, חשבתי שאני טיפש שנשארתי. אבל את בטוחה שזה בסדר?"
"מה אתה חושש?" אמרתי לו. "אתה תישאר חילוני, כמו שאתם אומרים, גם אחרי שאבקר אצלך. אני רק רוצה להראות לך שאתם ואנחנו זה לא שני עולמות נפרדים אלא אחדות אחת, אחדות-ישראל – "
"בחיי, את מדברת יותר נחמד מסידרת-חינוך שלמה!"
נכנסנו לחדרו. מוזר היה שבמסדרונות ומן החדרים הרבים של הישיבה – איש לא שם לב אלינו. הקושי היה בכך שאסור לכבות את האור. ישבנו ודיברנו, מרוחקים, כל אחד על מיטה, הוא סיפר לי על ילדותו בעמק, על הגלבוע, התבור. על המושבים הוותיקים שבסביבה, בהם יש לו חברים טובים שלמדו עימו יחד ושניים כבר הספיקו ליהרג במלחמה. ולתדהמתי הודה: "הייתי מוכן לעזוב הכול ולעבור אליכם, כי אני מפחד. זה לא נגמר אף פעם. והמילואים, אם רק אישאר בחיים כדי להגיע אליהם – " פתאום נכבה האור. בכל הישיבה. רק במסדרונות נשארו אורות עמומים.
"זה שעון השבת." הסברתי לו.
"אני חושב שאני שומע אותו," אמר בקול רועד.
"אתה שומע את דפיקות-ליבי," אמרתי.
"מדוע?" שאל.
"כי מאז שאני בישיבה לא הייתי מעולם עם בחור צעיר יחד, בחדר אחד, בחשיכה – "
"ואת מתרגשת?"
"נורא."
"גם אני," אמר בתמימות.
"עֵלי – " אמרתי לו.
"מה? פאני – "
"בוא, שב על ידי. אני מפחדת בחושך – "
"זה יהיה בסדר, פאני? – "
"כן. עכשיו אתה שומע את דפיקות-ליבי – "
"כן – "
"הנה, זה כאן – "
"זה הלב שלך, פאני – "
"כן. לא. אל תלחץ חזק. הנה, תכניס את היד בפנים. מרגיש? אתה רואה שאנחנו מקבלים אתכם וגם באים אליכם, בלב פתוח – שאנחנו באחדות, אנחנו עם אחד, ארץ אחת, תורה אחת – "
"את חושבת שגם אנחנו נוכל להתאחד, פאני, זה בסדר? לא יכאיב לך?"
"כן עֵלִי. אני מאמינה שהאושר בלהיות יהודי הוא חיפוש אחרי האמת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם השם בעולם. אתה מרגיש כמה היהדות שלי פתוחה וסובלנית, להתאחד איתך?"
אהוד בן עזר
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת שישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 1
הרב בילאד הפליא בתשובותיו ורק מקצת דבריו הבנתי. התבוננתי בו בהערצה רבה, וראיתי שגם עיניו נחות עליי מדי פעם, והדבר שימח אותי מאוד כי ראיתי שהקדושה שורה עליי כבר בשבת הראשונה האמיתית שהתרחשה לי בחיי. כשיצאנו, תפסה אותי הרבנית שמואלה ואמרה לי כך:
"פאני! הרב בילאד הוא אדם גדול, אבל לפעמים יצרו גדול ממנו, ואסור לך להעמיד אותו בניסיון. דעי לך, אם עוד פעם אראה אותך מתבוננת בו כך – אשבור לך את העצמות, את מבינה?"
"אני?" נדהמתי. "התבוננתי? איך?"
"את! ראית כאן 'עוזים' מונחים. זה להגנה עצמית. לפעמים גם נפלט כדור, בטעות, את מבינה?"
"הרבנית שמואלה," אמרתי לה, נפגעת עד עומק נפשי, "אם את חושבת שאני מפריעה לכם ונוכחותי אינה רצוייה, אני מוכנה לקום ולהסתלק מיד!"
"לא, לא פאני! תישארי. הרב בילאד לא יסלח לי אם תברחי פתאום."
עזבה אותי ועלתה לדירתה. בדיוק באותו רגע, בעודי חוככת בדעתי אם לעלות אחריה, בא מולי עֵלִי, החייל הצנום, שחור-השיער והחטטן, שמדיו נראים מעט גדולים עליו.
"שמע עלי," אמרתי לו, "למה אתה חושב שאנחנו לא יכולים לבקר אצלכם?"
"נו, את יודעת," התבלבל, "בגלל הכשרות, מפני שאנחנו חילונים ו– "
"איפה אתה גר? אני מוכנה לבקר אצלך! להוכיח לך – "
"את שייכת להם?" שאלה בפליאה. שפם דק היה לו, שטרם גולח אי פעם.
"כן. אני מאמינה שהדרך האלוקית היא האמת המוחלטת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם השם בעולם, ועכשיו תגיד לי איפה אתה גר?"
"טוב. אז אני גר רחוק מפה, בעפולה – " הסמיק, "טוב, אני יודע שעכשיו צוחקים מאיתנו בכל הארץ בגלל מה שקרה במלון, אבל מה לעשות, זאת עובדה – "
"שמע עֵלי," אמרתי לו, תמהה בליבי על המקריות המוזרה, כמין נס או אות משמיים, "אני מוכנה לבקר עכשיו, הערב, בחדרך – כדי להראות לך שגם אנחנו, הדתיים, מוכנים לבקר אצלכם," והוספתי בלחישה, והמילים עולות לי בקושי רב, כמשדרות כמיהה אחרת, נסתרת, "כי אני מאמינה שהאושר בלהיות יהודי הוא הדרך אל האמת – "
"הי," אמר לי עלי, ואני הבחנתי כי נדלק עליי, לפתע, אך ניסה להסתיר זאת בתמימותו, הנערית-עדיין, "איזה מזל שרמי, החבר שלי לחדר, שהוא ירושלמי גזעי, חומד של בחור, הסתלק הביתה עוד לפני הארוחה בלי שאף אחד הרגיש, כמעט פיתה אותי לבוא איתו, ועד שלא פגשתי אותך, חשבתי שאני טיפש שנשארתי. אבל את בטוחה שזה בסדר?"
"מה אתה חושש?" אמרתי לו. "אתה תישאר חילוני, כמו שאתם אומרים, גם אחרי שאבקר אצלך. אני רק רוצה להראות לך שאתם ואנחנו זה לא שני עולמות נפרדים אלא אחדות אחת, אחדות-ישראל – "
"בחיי, את מדברת יותר נחמד מסידרת-חינוך שלמה!"
נכנסנו לחדרו. מוזר היה שבמסדרונות ומן החדרים הרבים של הישיבה – איש לא שם לב אלינו. הקושי היה בכך שאסור לכבות את האור. ישבנו ודיברנו, מרוחקים, כל אחד על מיטה, הוא סיפר לי על ילדותו בעמק, על הגלבוע, התבור. על המושבים הוותיקים שבסביבה, בהם יש לו חברים טובים שלמדו עימו יחד ושניים כבר הספיקו ליהרג במלחמה. ולתדהמתי הודה: "הייתי מוכן לעזוב הכול ולעבור אליכם, כי אני מפחד. זה לא נגמר אף פעם. והמילואים, אם רק אישאר בחיים כדי להגיע אליהם – " פתאום נכבה האור. בכל הישיבה. רק במסדרונות נשארו אורות עמומים.
"זה שעון השבת." הסברתי לו.
"אני חושב שאני שומע אותו," אמר בקול רועד.
"אתה שומע את דפיקות-ליבי," אמרתי.
"מדוע?" שאל.
"כי מאז שאני בישיבה לא הייתי מעולם עם בחור צעיר יחד, בחדר אחד, בחשיכה – "
"ואת מתרגשת?"
"נורא."
"גם אני," אמר בתמימות.
"עֵלי – " אמרתי לו.
"מה? פאני – "
"בוא, שב על ידי. אני מפחדת בחושך – "
"זה יהיה בסדר, פאני? – "
"כן. עכשיו אתה שומע את דפיקות-ליבי – "
"כן – "
"הנה, זה כאן – "
"זה הלב שלך, פאני – "
"כן. לא. אל תלחץ חזק. הנה, תכניס את היד בפנים. מרגיש? אתה רואה שאנחנו מקבלים אתכם וגם באים אליכם, בלב פתוח – שאנחנו באחדות, אנחנו עם אחד, ארץ אחת, תורה אחת – "
"את חושבת שגם אנחנו נוכל להתאחד, פאני, זה בסדר? לא יכאיב לך?"
"כן עֵלִי. אני מאמינה שהאושר בלהיות יהודי הוא חיפוש אחרי האמת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם השם בעולם. אתה מרגיש כמה היהדות שלי פתוחה וסובלנית, להתאחד איתך?"
אהוד בן עזר
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא
יוסף עוזר
כְּשֶׁקָּרָה הָאָסוֹן הַזֶּה
כְּשֶׁקָּרָה הָאָסוֹן הַזֶּה, חָשַׁבְתִּי אַחֲרֵי שָׁבוּעַ
שֶׁאֱלוֹהִים מִסְתַּכֵּל
וְהוּא מַמְתִּין שֶׁהָאַדְמוֹר מִסְּלוֹנִים יַכְרִיז עַל יוֹם צוֹם.
שֶׁהָאַדְמוֹר מִבֶּעלְזֶא יִקְרָא לַחֲסִידָיו לְתַעֲנִית, לְמָשָׁל,
תַּעֲנִית דִּבּוּר [כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרֵד לָהֶם גְּרָם מֵהַמִּשְׁקָל].
מֵהָרָאשֵׁי יְשִׁיבֶעשׁ הַמֻּפְלָגִים בִּידִיעָה אִינְטֵלֶקְטוּאָלִית
שֶׁל הַתּוֹיְרֶה-- גּוּרְנִישְׁט.
וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.
וְהִסַּקְתִּי אֶת הַמַּסְקָנָה הַפְּשׁוּטָה, הָעֲמֻקָּה,
נוֹקֶבֶת הַתְּהוֹם.
וְאַחֲרֵי חֹדֶשׁ חָשַׁבְתִּי: בֶּטַח עַכְשָׁו
יַכְרִיזוּ עַל אֲמִירַת תְּהִלִּים בְּכָל בְּנֵי בָּרָק
מֵחֲצוֹת עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר.
אֲבָל הַבִּיּוּב בִּבְנֵי בָּרָק זוֹרֵם בַּצִּנּוֹרוֹת הַמְּקֻבָּלִים:
מִתַּחַת לָאַשְׁמָה. בִּיּוּב שֶׁל יִרְאֵי שָׁמַיִם.
וַיַּרְא אֱלֹהִים
וַיָּשֶׂם רֹאשׁוֹ עַל כְּתֵפִי
וַיֹּאמֶר:
טְפוּ!
27-8-25
כשאבא ואמא שלי היו מדברים ביניהם בערבית בגדדית פעם היו אומרים"לָע" ופעם היו אומרים "זֶן" ואנחנו לעלענו וזנזנו את השפה בה דברו ההורים בשפת ילדותם שנקרעה כשנקרעו מביתם. נחליף את המקרר קרח באמקור? זן! אל יום? [היום?] לע! סְבּוּע אְל לָךְ. [בשבוע הבא]. מה זה "לָע"? "לָע" – היא מילת שלילה. ומהו "זֶן"? "זֶן" זה כן. ולפעמים כשאמר מי מההורים "זֶן זֶן", ככה, פעמים, היה ברור שהוא לא מסכים לא הוא איתה ולא היא איתו. זֶן כפול הוא בבירור לא! כמו מינוס כפול מינוס, שלמדנו בחשבון מהמורה שכשהתכופפה להסביר תרגיל החולצה שלה היתה יורדת והיה ריח טוב ומראה מיוחד. וכבר הדודים והדודות שבאו מבגדד הלכו לעולמם. אין מי שישיב לשאלות אין מי שעדיין יודע מה "לָע" ומה "זֶן". גם לא את שם התבלין לכעכים או לחמין. או האם נונה היא שנרצחה בבית החולים בבגדד או היתה זו סמרה? לאט מתגלים לי הנרצחים לָע וזֶן ואני עושה להם הנשמה מפה לפה.
חבל שרון כחלילי לא מבין.
אימי עולה לארץ ישראל אִמָּא שֶׁלִּי נוֹלְדָה בְּבַּגְדָּד. עִם סִירוֹפּ מָתוֹק שֶׁל בַּקְלָוָה מִזְרָחִית, עִם תָּמָר וּשְׁנֵי נְהָרוֹת וּדְקָלִים שֶׁל צִיּוּר עִירָקִי וְאוֹי לָאִמָּא מִזְרָחִית אִם הָיְתָה רוֹצָה לִלְמֹד לִקְרֹא. כָּל הַגְּבָרִים צָעֲקוּ – אִשָּׁה צְרִיכָה לִלְמֹד לְבַשֵּׁל, לְכִי לִרְקֹם צִפּוֹרִים עַל הַכְּסָתוֹת, שֶׁיָּעוּפוּ אִתָּךְ עִם הֶחָתָן. הָיוּ הַנָּשִׁים מַמְתִּינוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת לִרְאוֹת אֶת כֶּתֶם הַדָּם. אֲבָל אִמָּא לָמְדָה עִבְרִית בַּמַּחְתֶּרֶת. הִיא תִּקְטֹף תַּפּוּזִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הִיא תַּרְאֶה לְשֶׁמֶשׁ יְרוּשָׁלַיִם אֶת הַשֵּׂעָר הֶחָלָק, הַחוּם וְהָעֵינַיִם. בַּמַּחְתֶּרֶת לָמְדָה קְרֹא וּכְתֹב שָׂפָה שֶׁתָּבִיא אוֹתָהּ לְעֵמֶק יִזְרְעֶאל. כְּשֶׁנָּחֲתָה בַּמַּעְבָּרָה, בָּאוּ הַנָּשִׁים לַצְּרִיף, לִלְמֹד לְאוֹר הָעֲשָׁשִׁית, כְּשֶׁהַגְּבָרִים עֲדַיִן שִׂחֲקוּ שֵׁשׁ בֵּשׁ כְּשֶׁהֶעֱתִיקוּ יַחַד: לְמוֹלַדְתִּי הֵבֵאת אוֹתִי בְּיָם גַּלִּים וָקֶצֶף. אֶשַּׁק תְּרָנַיִךְ אֳנִיָּתִי, לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ לָנֶצַח. וְאֵיךְ הִתְפּוֹרְרָה הַבַּסְטִילְיָה שֶׁל הַמִּזְרָח בְּיָם הַשִּׁבּוֹלִים שֶׁמִּסָּבִיב, יָשְׁבוּ הַנָּשִׁים בַּצְּרִיף עִם אִמָּא וְהֵחֵלּוּ אֶת מִלְחֶמֶת הַשִּׁחְרוּר שֶׁל הַשְּׂמָלוֹת.
חבל שרון כחלילי לא מבין.
וַיִּנָּבֵא יוֹסֵף בֶּן יְחֶזְקֵאל בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר:
כֹּה אָמְרוּ חוֹזֵי הֶעָתִיד:
בְּעוֹד 2.4 מִילְיַארְד שָׁנִים, כַּאֲשֶׁר גָּלַקְסִיַּת שְׁבִיל הֶחָלָב תִּתְנַגֵּשׁ עִם גָּלַקְסִיַּת מַגְלָן, הַחֹר הַשָּׁחֹר הֶעָצוּם "סַגִּיטָרִיּוּס A*" יִבְלַע בְּכוֹחוֹ הָאַדִּיר אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ.
הוֹ אַנְשֵׁי הַהֶבֶל, כִּי הִנֵּה, בְּעוֹד מִילְיַארְד שָׁנִים---
כְּבָר הָאָדָם יִשְׁלֹט בַּחֹמֶר עַד כְּדֵי יְכֹלֶת לְשַׁנּוֹת אֶת מַסְלוּל כַּדּוּר הָאָרֶץ.
וַאֲפִלּוּ יוּכַל הָאָדָם לָצוּד שִׁבְרֵי כּוֹכָבִים לִיצִירַת כּוֹכָב חָדָשׁ וַהֲפִיכָתוֹ לְלַוְיָן נוֹסָף לְכַדּוּר הָאָרֶץ לְהַגְבִּיר אֶת הָאוֹר בַּלַּיְלָה וּלְוַתֵּר כִּמְעַט עַל כָּל מַעַרְכוֹת הַתְּאוּרָה הַמְּלָאכוּתִית וְהַשִּׁמּוּשׁ בְּחַשְׁמַל וְסוֹלְלוֹת.
בְּעוֹד מִילְיַארְד שְׁנוֹת אַנְטִישֵׁמִיּוּת וּטְרָלָלָה אֲנָשִׁים לֹא יֹאכְלוּ! בְּנֵי הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי לֹא יִצְרְכוּ לֹא בָּשָׂר וְלֹא יְרָקוֹת! אֶלָּא יָזִינוּ אֶת הַתָּאִים בְּאֹפֶן יָשִׁיר כְּמוֹ עֵצִים שֶׁעוֹשִׂים פוֹטוֹסִינְטְזָה.
לָכֵן עוֹד מִילְיַארְד שָׁנִים וְהַרְבֵּה פָּחוֹת מִזֶּה – לא יַעֲשׂוּ בְּנֵי הָאָדָם צְרָכִים. וְלֹא יִצְּרוּ גְּלִילֵי טִישׁוּ וְהַיְּעָרוֹת יִרְאוּ כִּי טוֹב.
הַקֵּבָה תּוּסַר מֵהַתִּינוֹק בְּלֵדָתוֹ. יְבֻטְּלוּ בְּשֶׁל כָּךְ כָּל מַעַרְכוֹת בָּתֵּי הַשִּׁמּוּשׁ בָּעוֹלָם וְרָוְחוּ הַמַּיִם וּמִלְּאוּ הַנְּחָלִים וְהַנְּהָרוֹת וְהַיָּם שָׂבֵעַ.
רַק הָאַהֲבָה תִּשָּׁאֵר מֵהָעוֹלָם הַיָּשָׁן שֶׁבָּרָא אֱלֹהִים לִפְנֵי 100 מִילְיַארְד שָׁנִים וּזְנָחוֹ לְאַנְחוֹתֵינוּ.
כֹּה אָמַר יוֹסֵף בֶּן יְחֶזְקֵאל.
וְאָז תּוֹפִיעַ אֵשֶׁת הָרִבּוֹן הַמַּבִּיט בְּצַלְמוֹ וּדְמוּתוֹ הַמְּשַׁנֶּה עוֹלָמוֹת בְּצִ'יק.
וְאִשְׁתּוֹ שֶׁכָּל הַשָּׁנִים הָיְתָה בַּעֲזָרַת הַנָּשִׁים בִּבְדִידוּת מַזְהִירָה, הִיא תַּגִּישׁ לָעוֹלָם אֵיזֶה פְּרַי מוּזָר מֵעֵץ הַחַיִּים - - - אוֹי!
הַנָּחָשׁ יַגִּיד זֶה הִיא הִתְחִילָה.
הַשְּׂמֹאלָנִים יַגִּידוּ זֶה לֹא אֲנַחְנוּ.
הַיְּמָנִיִּים יַגִּידוּ רַק כָּךְךְךְ!
וְהַזָּכָר יִשְׁכַּח.
אֲבָל אָז הִיא תּוֹצִיא מַפְתֵּחַ וְתִנְעַל אֶת הַשַּׁעַר---
כֹּה אָמַר וְלֹא יָסָף לְדַבֵּר
וַיְהִי עֶרֶב
וְתָשׁוּב אֲהוּבָתִי וְתֹאמַר: הִשְׁתַּגַּעְתָּ לְגַמְרֵי, יוֹסֵף עוֹזֵר!
רק המילים עוברות שינוי. הן מתלבשות לפי אופנת הלשון. המציאות – אותה מציאות. המחוג בשעון סובב באותו מעגל אווילי – הכול אותו הדבר. רק השפה מתיימרת. אברהם הסתנן לארץ כנען ובנה חומה ומגדל וחפר בארות. והצטלם עם זקן על המרפסת ואמר אין זו אגדה. האחים עשו ליוסף פיגוע. היוונים ערכו פוגרומים ביהודים. שמשון נכנס לעזה והתעוור בגלל אהבה. (השיא: אֵין אֵין!) בשבע לעשירי פלשו הרומאים בטיוטות לארץ של אלוהים והחריבו את הבית שלו על איזה הר. החשמונאים הקימו אירגון צבאי לוחם: אצ"ל. וגאולה כהן חתכה את הגרון של הולופרנס. חנה ושבעת הגמדים נחטפה עם התאומים הג'ינג'ים. הטרוריסטים היו פעם פדאיות שהיו פעם מסתננים שהיו פעם פידאינים שהפכו למחבלים שהיו חבלנים – הפוגרומים שהיו פרעות שהיו מאורעות שהיו סופות בנגב המעוזים שהיו מוצבים שהיו משלטים: ניאחז בכל משלט מני דן ועד אילת / מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח / מעוז צור ישועתי מבצר עיקש וקישח / הכול לא היה ולא נברא אלא משל היה. משחקי לשון נופל על לשון.
26-8-25
יוסף עוזר
אהוד בן עזר
המושבה שלי
אסטרולוג, 2001
פרק ארבעים ואחד
כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו
וכתבתי את ספרי הראשון
[המשך]
יחסיי עם האוניברסיטה התרופפו מעתה מאוד, אם כי מצד אחר הם התהדקו, כי עבדתי בבניין הספרייה הלאומית בגבעת רם.
מהעבר הזה של הקאמפוס ראיתי את חבריי, לעיתים גם רותי צחת העור והצחקנית ביניהם – פוסעים בנחת לתפוס כריך של צהריים במזנון בבניין קפלן הסמוך, ששימש מעין בורסה חברתית לגדולי-האומה בעתיד. ואני נושא דליי מלט, מתרוצץ עלה ורדת בפיגומים, בנעליי הגבוהות, השחורות-לשעבר, ששימשו אותי עד כה במילואים, ובבגדי-עבודה שאינם אלא בגדיי הקודמים, ששונו עתה לבלי הכר. בקושי נותר לי מה ללבוש כדי להופיע באוניברסיטה, באותם ימים בודדים שבהם עדיין ביקרתי בה בתור סטודנט בחוג לספרות עברית.
מדי פעם נשמעה ברחבי הקמפוס ההולך וניבנה הקריאה: "בארוד!" – וכל העבודה היתה נפסקת, הפועלים היו תופסים מחסה, גוש סלעים נוסף נזרק אז והתפורר בפיצוץ אדיר, והדחפורים עטו עליו בחריקת שרשראות, לפנות מקום נוסף לאוצרות-הרוח של העם היהודי.
נחמתי היחידה היתה אולי המחכה לי במסירות, בחדרנו, מדי יום, לפנות-ערב, שעה שאני חוזר מהעבודה עייף וגבי כואב, מוחי המום בשברי ביטויים של חבריי הפועלים, ובגערות המשגיח, וברעש מערבלי-הביטון שהיכו בראשי במשך היום, ועיניי כמעט נעצמות – אז אולי חולצת את נעליי, משרה לכביסה את לבני "אתא" האפורים שלי, ואף מתעקשת לסבן את גבי בתא-המקלחת הפרוץ לרוח, שלא היה בו מתקן לחימום המים.
אך מה כל היעדר הנוחיות הזה לעומת האושר לראותה, לחוש אותה לצידי בחדרון הצר כאשר ידיה מקרצפות אותי בקצף לבנבן והיא חולצת לי שד למצוץ אותה ונשיקותיה מדגדגות את עורי –
אחר-כך הסאלאט החריף, החתוך קוביות זעירות, גבינת הצאן, הזיתים הדפוקים, שטעמם מריר עדיין, הפיתות הטריות, הטחינה הירוקה שפטרוזיליה קצוצה בה דק-דק, בקבוק החלב, השלווה בה אכלנו שנינו, באור הדמדומים הירושלמי, בקריצה הדדית של שובע, כשני קושרים, במחתרת, נגד העולם כולו.
אחר-כך אולי היתה קוראת בפניי את שיעוריה שהכינה לאותו יום, לוגמת מכוס החלב, מצפה למילה טובה, מתעקשת שיירשם ציון – כי אנחנו ממשיכים לשחק במורה ותלמידה, וחסר רק ארמנד חיון לדחוף את ידיו לחזייתה ולהקים מהומה כדי לשעשע אותנו ולחטוף ממני את סטירת-הלחי – לכן אני ממשמש ומדגדג, וממש בכוח מנתק אותה מקריאתה הלהוטה. "כשאני אהיה מושכלת תתחתן איתי?" היא שואלת-קובעת בקול רם, מטפסת על ברכיי, ושדיה מקפצים כעז צעירה, פזיזה, "נכון?"
אני שותק. שואף ממנה ריח ירקות וחלב טרי. נכון? מה נכון? – את לא סטודנטית, אז מה?
"קח, קח למצוץ הביזביז שלי – " בורקות עיניה כקוראת את מחשבותיי, חופנת ומגישה לי את חזה השופע, שגדל מאוד בתקופה הקצרה שאנחנו יחד, ואני מרחף בשפתיי על פיטמותיה הכהות, נושך בהן קלות כגדי בשיניים זעירות, טומן בשפע הרך את פניי העייפים, וחש באצבעותיה המלטפות את תלתליי, נקישות קלות כנטפי גשם ראשון על גג ראשי, והלשון שלה לוחכת אותי בהנאה כמו עשב. עיזה פזיזה.
לפסח לא נסעתי לבית הוריי במושבה.
לא בגלל הריב עימם. גם אילו השלמנו לא היה עולה בדעתי לבוא למושבה עם אולי. לה עצמה לא היה לאן ללכת, ובשום אופן לא הייתי נוסע ומשאיר אותה לבדה. וככה חגגנו את ליל הסדר שנינו, בחדר, על מצות, ביצים קשות, חסה ומרגרינה, ובקבוק עראק שקיבלתי, כשאר הפועלים, מתנה מקבלן הבניין של הספרייה הלאומית. היינו מסובים על מצעים טריים שכיבסה אולי במו-ידיה, אני קראתי בהגדה ואולי שאלה קושיות, ולראשי כיפה צבעונית שגזרה ורקמה לי.
והיא גם גנבה את האפיקומן.
לא היינו עצובים וגם לא מיותמים. שילבנו אצבעות, מתגפפים ומתנשקים, ריח עראק נודף לנו מהפה ומתגבר על פירורי הביצה הקשה, המצות והפטרוזיליה. אולי שרה, שתויה-למחצה, את "אחד מי יודע" ו"חד-גדיא" – ועוד שירים מההגדה בהגיית מילים זרה לי ובנעימות שלא היכרתי, מזרחיות, ספרדיות, שכמותן זכה אולי לשמוע דוקטור גינת מפי גמולה בשוררה לו את הימנוניה העינמיים וזאת בשפת עידו של היהודים ההרריים: "ידל ידל וה פה מה – "
אמרתי לעצמי שאיש מהדוקטוראנטים והמבקרים הספרותיים, המתחרים ביניהם על פיענוח "עידו ועינם" של עגנון, ובונים תילי-תילים של פירושי סמלים וראשי-תיבות על "יבוא דודי לגנו ויקטוף פרי מגדיו" – לא זכה לשמוע במו אוזניו את הסיפור מתפרש במוחשיות כזו לנגד עיניו בדמות טפירו אוליביה שאביה חיבק את אחוריה וסיפר לה שמשפחתם באה מההרים, מקום שיש בו טירה עם הרבה מגדלים, והנה המגדל וצריך להכניס אותו מהר לשער האחורי לפני שיתמוטט, וגם הנערים בכפר הראו לה מגדלים שלהם וקרעו בהם את בתוליה ועתה היא מזמרת למעני שירי פסח ושירים עתיקים השגורים על פיה בהגיית מילים הדומה לערבית-יהודית או לספרדית-יהודית יותר משהיא קרובה לארמית של ההגדה:
"חדש, חדש, בואנוס חדש – "
"מה זה?"
"לא יודעת. כך היו שרים אצלנו ביום השמיני אחרי שנולד לי הילד – "
"איזה ילד?"
העראק חמר בעורקינו, ואני משכתי אליי את אולי וביקשתי לחשוף את שדיה ולקרבם אל שפתיי בעודה שרה. אולי גם אבות-אבותיי הספרדים שרו שירים אלה בטרם נדדו להונגריה ונעשו אשכנזים? – ואני, שהתעלמתי בעקביות משאלתה – "מתי נלך לרב?" – החלטתי פתאום לקשור את גורלנו יחד, חשפתי מעל אצבעה טבעת פשוטה, עשוייה ברזל מפותל, מבריק מעט, טבלתי אותה בכוסית העראק, הנחתי על פיטמותיה הריחניות, זו אחר זו, כמודד את קוטרן ולחשתי: "דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד..." וניגבתי במו שפתיי, מדי הטפה, את אגלי העראק שהתאדו על גבשושיות עורה הכהה, שהצטמררו בעונג, "ארבה, חושך, מכת-בכורות – "
ובעודי מודיע לה, מבעד לאדי העראק, כי עדים לנו שני שדיה אלה, פיטמות השוקולד הקשות, ענדתי לאצבעה את טבעת הברזל והכרזתי – "הרי את מקודשת לי, בטבעת זו, כדת משה וישראל – " והכרחתי אותה ללגום כוס עראק רביעית עד תומה, ואחר-כך צעקתי: "בארוד!!!..." – והשלכתי את הכוס הריקה מעד החלון הפתוח החוצה, ונשמעה השתברות הזכוכית על מיכסה-הברזל של בור המים הנטוש, בחצר.
"יה! כאילו הרגת אותי – "
וכאילו לקול הנפץ הזה ציפתה אולי, כי מיד עמדה וקרעה מעליה את שאר בגדיה והתנפלה עליי, וישבה עליי באחוריים חשופים, ועיניה הישירו מבטן אליי בעוד אני בא אליה וצועק לה: "שבי לי אולי, שבי על האפיקומן – "
יום אחד, לפנות-ערב, כאשר חזרתי מהעבודה, ראיתי את אולי יושבת במרפסת הזעירה, ליד תא המקלחון. ישבה מפוייסת, אור-הדמדומים הטיל מאחוריה גוון חום-אדמדמם על בליטות אבני הקיר המסוקסות. מנורת-השולחן הקטנה, שהוציאה מהחדר, נמצאה למראשותיה, אורה חיוור עדיין והיא מתלמת את מצחה של אולי בחריצים-חריצים.
אולי כתבה בריכוז רב במחברתה, כשספר לימוד החשבון מונח לפניה על המעקה, מעל לכבסים התלויים לייבוש. המשעשע בכל אלה, והסיבה שלא הבחינה בי כלל – היא הרכיבה לאפה את משקפי-הקריאה שלי!
אילו היו הממונים על כפר-הנוער רואים תמונה זו של שקדנות, היו אולי מחזירים אותי לעבודה אצלם, אבל אני, מה איכפת לי, כבר התרגלתי לעבודת הבניין.
הייתי יושב על המיטה ושוטח את אולי ערומה על ברכיי, גבה ואחוריה פרושים כספר פתוח. משרטט עליהם באצבע אותיות שמצטרפות למילים, והיא היתה מנחשת. לומדת. כתבתי את שמה. שמי. שמה של רותי, אבל באנגלית. אחר-כך סתם מילים מטומטמות. מצחיקות. ושמות מהמושבה. יונה. פייגה. יינע. שימל. פיושניק. ארלטי. יהודית קורדובה. וגם מהספרות, עגנון, חיים ברנר. אלימלך שפירא. "שיעור במולדת" קראנו לזה. שדיה היו נלחצים, פחוסים וכבדים, על ירכיי. לכל נקודה בסוף מילה הייתי מנסה לתקוע אצבע באחוריה, והיא היתה מתפרפרת וצוחקת.
"המורה אני בובה שלך? המורה מגרד לי!" – הייתי פותח ומנשק את שפתי הערווה הכהה שלה, המגע בכפתור השרירי שסגר על פי טבעתה היה מערפל את חושיי. הייתי נזכר באזהרה של דודתי יעל, על מי שרואה את האור מבעד לעכוזיה של אשתו. כשאני כותב על אותם רגעים אני חש כפושע הנאלץ להתוודות על חטאיו אך ללא התחושה הגואלת של חרטה. מה שמעסיק אותי הוא אם מותר לכתוב את המילה עכוז בצורה זוגית, כמו אחוריים, או שעשיתי שגיאה. ופתאום אני גם מרגיש מגורה מאוד, ממש כמו אז, על קצה לשוני, ואני מוכרח לעשות הפסקה בכתיבת הכרוניקה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
גיבורי על
התקווה 6
מילים: עמרי גליקמן ואסף פרי
לחן: עמרי גליקמן ועמית שגיא
אז המורה לתנ"ך בגבעתי
המורה ללשון מודיעין
השכן מלמעלה קבלן עבודות אבל חודש כבר במילואים
עורכת הדין היא קמב"צית
עושה משמרות באוגדה
אחיה איש הייטק בכיר עכשיו הוא צלף על גגות ברצועה
מנהלת הסניף הקשוחה של הבנק היא סמג״ד ביהודה ושומרון
דורון הוא בעל חנות צעצועים עכשיו הוא מ״פ בשריון
ועמדי שלנו כפרה שלרוב מזמר בקיסריה
לוחם הנדסה מתאושש בגבורה אחרי שנפצע בלב עזה
נכון כולם נראים פה רגילים אבל
אנחנו עם של גיבורי על
בכל אחד תמיד מסתתר חייל
מוכן להציל את העולם
הנהג אוטובוס של דן
זה שתמיד עומד בזמן
הוא עכשיו מפקד סוללת תותחנים בדרום ליד ניר עם
ויש סטודנט בטכניון
באמצע תואר ראשון
הוא סרן במיל בעוצבת הגליל כבר חודש בגבול הצפון
יש פה דוגמנית פראמדיקית
יש פה חשמלאי שהוא מאגיסט
יש את יוני נגן סקסופון מחונן שהוא קודם כל מטכ"ליסט
יש לכולם ארון נסתר
או ארגז גדול מאובזר
יש בו סט של מדים וגלימת מילואים מוכנות תמיד לאתגר
נכון כולם נראים פה רגילים אבל
אנחנו עם של גיבורי על
בכל אחד תמיד מסתתר חייל
מוכן להציל את העולם
https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=5629&wrkid=59811
הנה הביצוע של השיר:
https://www.youtube.com/watch?v=aYGd4HOend4
והנה הפרטים על כתיבת השיר מוויקיפדיה:
https://he.wikipedia.org/wiki/גיבורי_על_(שיר)
שלח: נעמן כהן. ושלחו גם בן ציון יהושע ומוטי ברגר.
נעמן כהן
מי נולד בחטא?
כתבת "הארץ" אושר סניור, מתנאה תמיד בהיותה מרוקאית חרדית שלמדה ב"בית יעקב" האשכנזי והתפקרה. כדי לפרסם ב"הארץ" היא חייבת כמובן להתאים את עצמה גם לקו הפוליטי של העיתון שמדינת ישראל קמה בחטא, וכך היא כותבת:
"האופן שבו קמה המדינה כמו התווה את גורלה: שתדע להיות רק רדופה. מדינת ישראל נולדה בחטא. החטא של ישראל היה במימוש של החלום. המימוש בפועל, ב-1948, לא קיבל את גבולות המציאות, אלא עיצב אותה בכוח. ובעת שהיא רקדה, הפלסטיני ספד.
עליך לזכור שדווקא בגלל העבר שלך אתה מועד לגרימת סבל לאחר. בלי הכרה בחטא – הטרגדיה תוסיף להיכתב. אהב את הגר – כאזהרה: כי גר היית.
(אושר סניור, "בלי הכרה בחטא שבו נולדה המדינה, תוסיף הטרגדיה להיכתב", "אל-ארצ'", 28.8.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-08-28/ty-article-opinion/.premium/00000198-f0e9-d415-a3be-f7fd94a10000
הרב אברהם שניאור (בספרדית סניור) היה הרב הראשי של קסטיליה בחצר של "המלכים הקתוליים" פרננדו ואיזבלה שר"י, ואפילו אומרים ששידך ביניהם. בנוסף הוא שימש כשופט עליון של היהודים.
יחד עם דון יצחק אברבנאל שהיה חברו הטוב, ניסה למנוע את גזרת הגירוש של יהדות ספרד, אך בניגוד לו הוא השתמד ונטבל לנצרות.
מעניין שגברת סניור צאצאית היהודים מגורשי ספרד אינה מזכירה את ספרד כמדינה שנולדה בחטא גירוש הכיבוש הערבי מספרד ופינוי כל ההתנחלויות הערביות משטחה. כמו גם צרפת, פורטוגל, מלטה, איטליה, יוון, גיארגיה וארמניה. כמובן שכל המדינות הערביות נולדו בחטא הכיבוש הערבי (היום רק 13 מיליון קמ"ר יותר מכל אירופה), המצרים למשל נלחמו 300 שנה נגד הכיבוש הערבי והובסו.
אז מה בדיוק מנסה אושר סניור לומר? שכל מדינות ערב, ומדינות אירופה שנולדו כתוצאה מסילוק הכיבוש הערבי וסילוק ההתנחלויות הערביות נולדו בחטא? בעצם הרי אין מדינה שלא נולדה בחטא. ואולי מנסה גברת סניור לומר שאם כבר ישראל נולדה בחטא לפחות שתעשה זאת מושלם כמו ספרד?
בלי אמת אין פיוס ואין סיפור משותף –
רק מבחני נאמנות ופולחן גינוי לאוייב
יהודית פלי-קרפ מתנאה בעצמה כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, כבעלת מצפון וצדק, וכמובן הומניסטית.
"הפגנה של יהודים וערבים נגד המלחמה כמו בתל אביב," היא כותבת, "אינה אשלייה רומנטית. במקומות אחרים בעולם אחרי מלחמות דמים או עשרות שנים של דיכוי, תהליכים כאלה היו הדרך היחידה לצאת מההקשר הרעיל של טקסי שליטה ועימות נצחי. (כאן ההפגנה המשותפת של יהודים וערבים היא כן ייחודית בהיסטוריה. זו הפגנה משותפת נגד המלחמה בחמאס ובעד הצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו).
"במספרה," ממשיכה קרפ, "שאל אותי הספר 'מה יהיה?' דיברתי על הפתרונות המוצעים להחלפת שלטון חמאס, ועל האפשרות של מזרח תיכון חדש. כשסיימתי הוא שתק לרגע, ואז בקול מאוכזב ונוזף אמר: "בכל מה שאמרת לא שמעתי מילה אחת של גינוי לחמאס." באותו רגע הבנתי שלא ניהלנו שיחה, אלא עברתי מבחן ונכשלתי בו. לא משנה מה אמרתי, לא ביצעתי את טקס הפתיחה: הצהרת נאמנות בצורת גינוי חמאס.
"מאז 7 באוקטובר הדרישה לגינוי נוכחת כמעט בכל זירה ציבורית, לעתים גם פרטית. מנהיגי החברה הערבית, אמנים, מרצים, פעילים – כולם נדרשים תמיד לפתוח את דבריהם בהצהרת גינוי. גם מי שמבקש לדבר על מצב החטופים, או על תושבי העוטף או על מצב אזרחי ישראל הערבים – נדרש תחילה 'לנקות' את עצמו באמצעות נוסחה מילולית שמרצה את המראיין או הקהל. גם כל ביקורת על ישראל מגורמי חוץ נבחנת בשאלה אם כללה גינוי של חמאס או לא.
"הסיבה שפולחן הגינוי משגשג דווקא עכשיו. הוא תחליף לסיפור המשותף שאבד. אם אין עלילה שמכילה את כולנו, אנחנו מייצרים טקסי כניסה שמאפשרים להעמיד פנים לרגע שאנחנו עדיין חלק מאותו סיפור. כמו בקשרים רעילים בין בני זוג, אין אלה טקסי פיוס, אלא מנגנונים שמונעים נתק מוחלט. כך גם הדרישה לגינוי היא מנגנון ששומר על חיבור מינימלי בין קבוצות שאין להן עוד שפה משותפת.
"רק אם נשכיל ליצור את תהליך הפיוס ולכתוב סיפור משותף חדש שיאפשר לנו לחיות בשלום עם עצמנו, נדע גם לכתוב סיפור חדש ומאחה עם שכנינו הפלסטינים, שאם נרצה או לא – חיינו שזורים בחייהם, וגם הם מצפים לסיפור המשותף החדש של שני העמים."
(יהודית קרפ, ,בלי אמת אין פיוס ואין סיפור משותף – רק מבחני נאמנות ופולחן גינוי לאוייב", "אל-ארצ'", 28..8.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-08-28/ty-article-opinion/.premium/00000198-f057-d415-a3be-f7f7eb070000
טעות גמורה. כדי ליצור סיפור משותף דרוש לא רק גינוי. בעוד שהנאצים שמרו בסוד על תוכניתם להשמדת היהודים, הערבים אומרים זאת בגלוי. בעוד שהיו בגרמניה שיצאו נגד היטלר. למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען שיצהיר שדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש להשמיד את היהודים כתנאי לגאולה הם גזענות ולא מופת מוסרי.
https://youtu.be/qHV2SZmkhug?si=PQU10snJ-L21H3bN
(אם אתם מכירים כזה אנא הציגהו).
אז מה שדרוש אינו רק גינוי לחמאס, אלא למצוא ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען.
יהודייה אחת לפחות כבר מצאנו – יהודית קרפ.
בכיר ברשות 'הפלשתינאית' ובפת''ח: אם חמאס היה מנצח את ישראל ב-7.10, גם 100 אלף ערבים מתים שווים את הניצחון
עבדאללה כמיל, מושל עיר האוייב טולכרם, וחבר "המועצה המהפכנית" של פת"ח ("התנועה לשחרור פילאסטין") אמר: "אם חמאס היה משיג את המטרות שהוא רצה להשיג, לא היה אכפת לנו שיהיו עוד 50 אלף הרוגים" (מעבר לכ-60 אלף הרוגים שיש כבר עכשיו, לפי נתוני האוייב).
https://rotter.net/forum/scoops1/913070.shtml
"כל מי שחושב שיש הבדל בין חמאס (סינוואר) לפת"ח (אבו-מאזן), צריך פשוט להקשיב לפת"ח, לשמוע מה הם רוצים, מה היעדים שלהם ומה המטרות שלהם."
להזכירכם שארגון הג'יהאד של הפת"ח "השהידים של הקצה" (כתאאב שהואדת אל-אקצא) מייסודו של הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי הטרים את החמאס והג'יהאד האיסלמי כאשר ביצע את הטבח בקיבוץ מצר.
עיתונאים בכירים מקטאר: ''אפילו אם גדודי אל-קסאם נכשלו הפעם בחטיפת חיילים – הניסיון הבא יוסיף עכברושים למיספר החטופים.''
עיתונאים בכירים מקטאר באמירות מזעזעות: "אפילו אם גיבורי גדודי אל-קסאם נכשלו הפעם בניסיון לחטוף חיילים ציוניים – הניסיון הבא יצליח להוסיף עכברושים נוספים למספר החטופים." (תמיר מורג: "קטאר מתיימרת להיות המתווכת הראשית במו"מ – אבל היא למעשה הזרוע הצבאית של חמאס לכל דבר ועניין".
https://rotter.net/forum/scoops1/912935.shtml
מתי ישראל תבין שרק יציאה נגד קטאר תומכת החמאס וממנת הטרור תועיל יותר בהחזרת החטופים ובמניעת החטיפה הבאה.
נטע אחיטוב – ל"עיתונאי" גבלס היו שישה ילדים
נטע אחיטוב כתבת "הארץ" מתנאה בעצמה כעיתונאית מקצועית. "אני מזמינה," היא כותבת, "את צבי יחזקאלי ועמית סגל להיזכר מה הביא אותם להיות עיתונאים. האם הם דמיינו שיהפכו לשופרות שלטון, לחנפנים דמגוגים, לפרשנים דמיקולו שאונסים את האידיאולוגיה המסוכנת שלהם על המציאות? או שמא חלמו לדווח מהשטח, להביא את האמת, לשמש קול למי שמנסים להשתיק אותם ולספר את סיפורם של השקופים בחברה?
"כשאני חלמתי להיות עיתונאית," כותבת "עיתונאית" "הארץ", נטע אחיטוב, דימיינתי כיצד מילים הופכות להיות כוח-על לעשיית צדק ותיקון עוולות.
"העיתונאים העזתים," היא קובעת, "הם הקולגות הכי אמיצים שלנו בעולם כיום, 245 מהם נהרגו ומי שנותרו בחיים יודעים שהם על הכוונת במלחמה הקטלנית ביותר בעבור עיתונאים בתולדות האנושות. ובעוד שכאן מסרבים להכיר בעובדה שאלה עמיתנו למקצוע, ועולצים על הריגתם הנפשעת בידי צה"ל, ברחבי העולם מתאבלים עליהם ומספרים את סיפורי חייהם.
"כך, למשל, למדתי שחוסאם אל-מסרי, צלם רויטרס, היה אב לארבעה ובן-זוג לאישה חולת סרטן, שלא קיבלה אישור לעזוב את עזה לצורך קבלת טיפולים. עד שפגז הטנק הישראלי הרג אותו (לשמחתו של יחזקאלי). מי ייתן ומורשתם המקצועית תהיה חזרה לעיתונות בלי מרכאות, חזרה לאמת. יהי זכרם ברוך."
(נטע אחיטוב," יחזקאלי וסגל, תלמדו משהו על עיתונאים בלי מרכאות", "אל-ארצ'", 27.8.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-08-27/ty-article-opinion/.premium/00000198-eb33-d8de-a3bb-ebbff5980000
הבנתם? לדידה של נטע אחיטוב חוסאם אלמסרי (המצרי) אינו פעיל של החמאס שהיה מעורב בפעולות טרור, וצילם את חטיפת ילדי ביבס ואימו, אלא הוא "עיתונאי מקצועי", וההוכחה? הוא היה אבא לילדים. על פי אותו הגיון, נטע אחיטוב ודאי קובעת שגבלס היה גם הוא עיתונאי מקצועי כי היו לו הרי שישה ילדים.
בעזה אין בכלל "עיתונאות" יש רק תעמולה. מעולם לא נעשה בה תחקיר על החמאס, או על החטופים. כולם שופרות אישיים של דיקטטור קטאר ברשת הפרטית שלו "אל ג'זירה", וכמובן של החמאס.
נטע אחיטוב כותבת על עצמה: " זה אולי חלום נאיבי של ילדה," נכון זה חלום אינפנטילי ואווילי גם יחד.
אורי משגב: אומות העולם: הצילו. עִזרו לנו, איננו יכולים עוד
כתב "הארץ", האקטיביסט הפרו-אילסמי, אורי משגב, המנהל קמפיין לסירוב שירות בצה"ל על מנת להציל את שלטון החמאס בעזה ושיקומו, פונה כעת לעולם לעזרה:
"זוהי פנייה לממשלות ועמים ברחבי העולם הדמוקרטי. נדמה לי שהיא מייצגת את רוב הציבור הליברל-דמוקרטי בישראל. הצילו. הצילו אותנו מעצמנו. אנחנו זקוקים לעזרה.
"אנחנו צריכים עזרה דחופה. נחטפנו בידי כנופיית פשע שניצלה את השיטה הדמוקרטית כדי לעלות לשלטון ואז לנסות להחריב את הדמוקרטיה לטובת משטר רודני עם סממנים פשיסטיים ולאומניים.
"הגינויים לא מספיקים. גם לא ההחרמות והבידוד האקדמי והתרבותי; לעיתים הם פוגעים יותר דווקא במחנה הליברל-דמוקרטי. לכן אנחנו צריכים שתמצאו דרך אפקטיבית לעצור את המלחמה ואת הממשלה. שתכנסו ועידה בינלאומית גדולה, כפי שנעשה כמה פעמים בעבר. בהובלה אירופית.
"נכון, לנו וגם לכם יש בעיה רצינית עם הממשל האמריקאי הנוכחי. נסו להתקדם בלעדיו. Make Europe great again. אין צורך להפציץ את תל אביב כמו שעשיתם בסרביה. אמברגו נשק התקפי ואיום בניתוק יחסים יספיקו. פשוט תורידו את נתניהו וסייעניו הבזויים על הברכיים, ועזרו לנו לבעוט אותם לפח הזבל של ההיסטוריה. אנא מכם. הגיע הזמן. איננו יכולים עוד."
(אורי משגב, "אומות העולם: הצילו. עִזרו לנו, איננו יכולים עוד", "אל-ארצ'", 28.8.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-08-28/ty-article-opinion/.highlight/00000198-eba0-ded4-a19d-efe3df610000
הבנתם? ומה יהיה אם משגב באמת יצליח להציל את שלטון החמאס בעזה ושיקומו, אזי יבקש מאירופה לבטל את האמברגו? (אגב אירופה קונה יותר נשק מישראל מאשר מוכרת) או יבקש ממקרון שישלח צבא לחסל את החמאס?
בשביל אירופה הדבר הטוב ביותר הוא דווקא לעזור לישראל לחסל את החמאס, ולא לשקם את מעמדו כי החמאס מאיים על אירופה לא פחות. ניצחון החמאס יהווה הפסד לציוויליזציה המערבית ועולם החופשי.
עם מחלת הטנטוס בה לוקה משגב מחמירה עדיף שיגמור את חייו בעצמו, ולא יגרור את כל העולם עימו.
אוֹבֶּרקומנדנט אבי בְּלוּט, אלוף הדם, פושע מלחמה
אוברקומנדנט אבי בלוט, אלוף פיקוד המרכז בכיפתו הצבאית השמוטה, בצחות לשונו מקפיאת הדם, בשחצנותו חסרת הגבולות ובמוסר הכפול החולני שלו, הוא פקד לייצר "פעולות עיצוביות" כדי ש"כולם יהיו מורתעים, כל כפר שיעז להרים יד על מי מהתושבים."
דבריו של בלוט היו נשמעים אולי הולמים יותר בגרמנית: "פעולות עיצוביות", "זרקור", "לצוד". אבל גם בעברית הם ברורים: "הם יחוו עוצר, הם יחוו כתר והם יחוו פעולות עיצוביות." והכל בגלל מתנחל שנפצע קל מירי כשנסע בטרקטורון באדמה גנובה.
הייתי השבוע במועייר וראיתי את הפעולות העיצוביות של האלוף: 3,100 עצים שנגדעו, רובם עצי זית, מתגוללים על האדמה
לכל איש יש שם, שנתן לו אלוהים. משמעות שם משפחתו של בְּלוּט בגרמנית הוא דם. אלוף הדם הזה הופך עכשיו את פני הגדה המערבית ואת דיוקנה המוסרי של המדינה כולה. אולי הוא עוד יתמנה להיות מצביא הג'נוסייד הבא, אחרי עזה.
(גדעון לוי, "אוֹבֶּרקומנדנט אבי בְּלוּט, אלוף הדם, פושע מלחמה", 28.8.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-08-28/ty-article-opinion/.premium/00000198-ebe1-ded4-a19d-efe3f1790000
ברור שלגדעון לואי (לוי) תומך הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, וארגוני הטרור שלו, כל פעולת חישוף כמגן מרצח ע"י מחבלים היא פשע מלחמה. כי הרי היהודים ראויים למות, והטרוריסטים הרוצחים יהודים ראויים לתהילה. זה גם דעתם של שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן, ככפי שפירסמו במאמר המערכת בעיתונם.
כמובן גם שחברת הכנסת מרב קסטנר-מיכאלי מזדהה איתם.
מרב מיכאלי: "היינו אומרות 'לא ייאמן', אבל על הממשלה הזאת הכול ייאמן. נתניהו והזרוע המדינית של הטרור המתנחלי רודפים את עיתון 'הארץ' בגלל ציוץ של המו"ל נגד האלוף בלוט, בזמן שהם מממנים ומגבים את הזרוע הצבאית של הטרור המתנחלי, שתקפה פיזית את האלוף בלוט ואת אלה שלפניו. אין ספק, נשבר עוד שיא של צביעות, אנטישמיות ושנאת ישראל. אפילו בשבילם."
נעמן כהן: גברת קסטנר-מיכאלי, כמומחית לדרגות הנאצים. קורט בכר ידידו של סבך (שלטובתו העיד בנירנברג) החזיק בדרגת שטנדרטנפיהרר (Standartenführer) באס-אס. האם את מקבלת את הדרגה אוברקומנדנט שהעניק האקטיביסט הפרו איסלמי תומך הפשיזם האיסלמו-נאצי- ג'יהאדיסטי גדעון לואי (לוי) לאבי בלוט?
https://x.com/naaman_c/status/1961028746334360031
מרב קסטנר-מיכאלי לא השיבה.
מן הארכיון – גיליון 733 12.4.12
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00733.php
היהודים הם סכנה לשלום העולם!
השוואה היטלר-גונטר גראס / Hitler&Günter Grass
היטלר: "היום אני רוצה להיות נביא עוד זו הפעם. אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה." (ספטמבר 1939)
http://www.youtube.com/watch?v=11fl8AykFqo
"האויב היהודי-בולשביקי הקטלני הגיע בהמוניו בפעם האחרונה כדי לתקוף. הוא שואף להחריב את גרמניה ולהשמיד את עמנו. אתם חיילים מן המזרח כבר יודעים איזה גורל צפוי לנשים ולילדים של גרמניה. בעוד שהזקנים, הגברים והילדים יירצחו, נשים וילדות יושפלו להיות זונות של קסרקטינים. כל השאר יוצעדו לסיביר. (עם התקדמות הצבא האדום לכיוון ברלין 16 באפריל 1945).
גינטר גראס: מה שצריך להיאמר: "מעצמת האטום – ישראל, עלולה למחוק את העם האיראני. ישראל מסכנת את שלום העולם." (אפריל 2012).
בעת שהתגייס לצבא הנאצי נשבע גונטר גראס שבועת אמונים אישית לשטן-היטלר: "אני נשבע באלוהים את השבועה הקדושה הזו, לציית בלא תנאי לאדולף היטלר, הפיהרר של העם והרייך הגרמני והמפקד העליון של הוורמאכט. וכחייל אמיץ, אהיה מוכן לסכן את חיי בכל עת למען השבועה הזו."
http://www.youtube.com/watch?v=4aIKfGNn-no
בנובמבר 1944 התגייס גינטר גראס לואפן ס.ס. – דיוויזיית פאנצר אס אס העשירית. שבועת אמונים של הס.ס.:
http://www.youtube.com/watch?v=Iee3pIS_298
מסתבר שגראס יצא מהארון. גראס לא שכח את שבועתו.
והיום:
קנצלר גרמניה, יואכים-פרידריך מרטין יוזף מרץ: "ישראל בתקיפת הגרעין האיראני עושה את העבודה המלוכלכת עבור כולנו, והיא לא יכולה לעשות זאת לבד."
https://www.maariv.co.il/news/world/article-1206405
(הערה כל הסרטונים שהבאתי אז הוסרו מיוטיוב בגין הסתה, וחבל).
למרבה הצער הרבה מאוד בעולם מקבלים היום דווקא את דברי הנאצי גינטר גראס שישראל היא הסכנה לשלום העולם.
מכתבו של עימםאללה מקרון לנתניהו – מופת של צביעות
נשיא צרפת עימםאללה מקרון השיב מכתב תשובה לנתניהו שהאשימו בליבוי האנטישמיות בצרפת. מפאת אורכו אני לא מביא אותו, אלא רק את הקישור אליו:
https://x.com/ItaiCellier/status/1960403826772468105?t=fJohD1fKM_HiyA84-iOEJQ&s=03
המכתב הוא מופת של צביעות. עם "ידיד" כזה ממש לא זקוקים לאויב.
מר עימםאללה מקרון שולל בצביעותו כאילו את החמאס, אך בה בעת תובע להפסיק את הלחימה בו על מנת להציל את שלטונו בעזה ושיקומו. (לפחות לו היה מציע לשלוח צבא צרפתי לחסלו בעזה), כמובן שהוא אינו שולל את שאר ארגוני הטרור. הג'יהאד האיסלמי, ובייחוד את ארגון הג'יהאד של אש"פ "כתאאב שוהאדת אלקצא" שביצע את הטבח בקיבוץ מצר.
כמובן שהוא גם אינו כותב מי בדיוק יחסל את שלטון החמאס בעזה, ומי ימנע את חימושו? שהרי רק צה"ל יכול לעשות כן, וכמובן גם איננו כותב מי ימנע את בחירת החמאס לשלטון במדינה שהוא רוצה להקים ביו"ש? וודאי שלא הצבא הצרפתי שאינו מסוגל להשתלט אפילו על פרברי פריז המוסלמים. הרי רק צה"ל הוא שמונע את זריקת אנשי אבא של מאזן מהגגות ברמאללה.
סתם מילים ריקות וצבועות.
השאלה המפתיעה שהמראיין הבריטי שאל את נתניהו:
''למה אתה מדבר על שיקום עזה כשאתה יודע שהעזתים שונאים את ישראל וחגגו את הטבח?''
קונסטנטין ואדימוביץ' קיסין, קומיקאי, מנחה תוכנית פודקאסט "טריגרנומטרי", סופר ופרשן פוליטי בריטי ממוצא יהודי-רוסי. ראיין את נתניהו:
קיסין: ראש הממשלה, אני יודע שזמנך מוגבל, אז רק עוד כמה שאלות. אני רוצה לשאול אותך על העתיד. ואני יודע שאם אשאל אותך, "איך אתה רואה את עתיד רצועת עזה?" תגיד: "צריך להשמיד את חמאס." – אנחנו מסכימים. תגיד: "אנחנו רוצים את החטופים בחזרה." – אנחנו מסכימים. תגיד: "צריך לפרז את עזה מנשק כדי שלא יוכלו לבצע שוב טבח כמו ב-7 באוקטובר." – אנחנו מסכימים. ואז תגיד: "צריך שלטון אזרחי בעזה שלא יהיה עוין כלפי ישראל."
ופה אתה מאבד אותי, ראש הממשלה. כי כשאני מסתכל על סקרי דעת קהל, כשאני רואה אנשים חוגגים את מה שקרה ב-7 באוקטובר, כשאני רואה את העובדה שאלפי אזרחים מעזה חדרו לישראל באותו יום כדי לבצע את הזוועות שבוצעו – אני אומר: האנשים האלה שונאים אותך. הם שונאים את ישראל, והם שונאים יהודים.
איך אפשר לקיים דו-קיום בשלום עם האנשים האלה? במיוחד כאשר, כמו שפרנסיס ציין קודם, הם עברו תהליך עמוק של רדיקליזציה – לא רק דרך מערכת החינוך, אלא גם כתוצאה מהעובדה שהם היו בצד הסופג של הלחימה הישראלית
ובכן, אני חושב שאתה מצביע על כך שצריך גם תוכנית של דה-רדיקליזציה (deradicalization – הפחתת הקצנה).
עכשיו, האם דבר כזה נעשה בחברות שהיו מותנות לשנוא את אויביהן? כן, כמובן. זה נעשה בשתי מדינות בולטות: יפן וגרמניה. אבל זה גם נעשה במזרח התיכון.
היו תוכניות מאוד ראויות לציון – ואפילו מוצלחות – של דה-רדיקליזציה במדינות המפרץ. המדינות האלה שוברות את הסטריאוטיפ של "חברה ערבית שלא מסוגלת להתקדם לעתיד."
אני לא אומר שהן דמוקרטיות מושלמות, כן? הן לא. אבל הן בוודאי רוצות לאמץ את המודרניות, ולא לחזור אל הברבריות והימי-ביניימיות שאליה האסלאם הקיצוני מנסה לגרור את כולנו. לכן לדעתי יש צורך בדה-רדיקליזציה – והיא חייבת להיות חלק מתהליך שיקום עזה. לא רק לבנות מחדש את עזה מבחינה פיזית, אלא גם לבנות אותה מחדש מבחינה תרבותית ואידיאולוגית.
זה יהיה אתגר קשה מאוד, אבל זה חיוני, וזה אפשרי. (דקה 35).........
https://rotter.net/forum/scoops1/912505.shtml
על השאלה הזו מקרון לא עונה.
הבעיה היא שרבים בארץ סבורים כמו מקרון שהאויב הוא נתניהו...
נעמן כהן
"האופן שבו קמה המדינה כמו התווה את גורלה: שתדע להיות רק רדופה. מדינת ישראל נולדה בחטא. החטא של ישראל היה במימוש של החלום. המימוש בפועל, ב-1948, לא קיבל את גבולות המציאות, אלא עיצב אותה בכוח. ובעת שהיא רקדה, הפלסטיני ספד.
עליך לזכור שדווקא בגלל העבר שלך אתה מועד לגרימת סבל לאחר. בלי הכרה בחטא – הטרגדיה תוסיף להיכתב. אהב את הגר – כאזהרה: כי גר היית.
(אושר סניור, "בלי הכרה בחטא שבו נולדה המדינה, תוסיף הטרגדיה להיכתב", "אל-ארצ'", 28.8.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-08-28/ty-article-opinion/.premium/00000198-f0e9-d415-a3be-f7fd94a10000
הרב אברהם שניאור (בספרדית סניור) היה הרב הראשי של קסטיליה בחצר של "המלכים הקתוליים" פרננדו ואיזבלה שר"י, ואפילו אומרים ששידך ביניהם. בנוסף הוא שימש כשופט עליון של היהודים.
יחד עם דון יצחק אברבנאל שהיה חברו הטוב, ניסה למנוע את גזרת הגירוש של יהדות ספרד, אך בניגוד לו הוא השתמד ונטבל לנצרות.
מעניין שגברת סניור צאצאית היהודים מגורשי ספרד אינה מזכירה את ספרד כמדינה שנולדה בחטא גירוש הכיבוש הערבי מספרד ופינוי כל ההתנחלויות הערביות משטחה. כמו גם צרפת, פורטוגל, מלטה, איטליה, יוון, גיארגיה וארמניה. כמובן שכל המדינות הערביות נולדו בחטא הכיבוש הערבי (היום רק 13 מיליון קמ"ר יותר מכל אירופה), המצרים למשל נלחמו 300 שנה נגד הכיבוש הערבי והובסו.
אז מה בדיוק מנסה אושר סניור לומר? שכל מדינות ערב, ומדינות אירופה שנולדו כתוצאה מסילוק הכיבוש הערבי וסילוק ההתנחלויות הערביות נולדו בחטא? בעצם הרי אין מדינה שלא נולדה בחטא. ואולי מנסה גברת סניור לומר שאם כבר ישראל נולדה בחטא לפחות שתעשה זאת מושלם כמו ספרד?
בלי אמת אין פיוס ואין סיפור משותף –
רק מבחני נאמנות ופולחן גינוי לאוייב
יהודית פלי-קרפ מתנאה בעצמה כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, כבעלת מצפון וצדק, וכמובן הומניסטית.
"הפגנה של יהודים וערבים נגד המלחמה כמו בתל אביב," היא כותבת, "אינה אשלייה רומנטית. במקומות אחרים בעולם אחרי מלחמות דמים או עשרות שנים של דיכוי, תהליכים כאלה היו הדרך היחידה לצאת מההקשר הרעיל של טקסי שליטה ועימות נצחי. (כאן ההפגנה המשותפת של יהודים וערבים היא כן ייחודית בהיסטוריה. זו הפגנה משותפת נגד המלחמה בחמאס ובעד הצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו).
"במספרה," ממשיכה קרפ, "שאל אותי הספר 'מה יהיה?' דיברתי על הפתרונות המוצעים להחלפת שלטון חמאס, ועל האפשרות של מזרח תיכון חדש. כשסיימתי הוא שתק לרגע, ואז בקול מאוכזב ונוזף אמר: "בכל מה שאמרת לא שמעתי מילה אחת של גינוי לחמאס." באותו רגע הבנתי שלא ניהלנו שיחה, אלא עברתי מבחן ונכשלתי בו. לא משנה מה אמרתי, לא ביצעתי את טקס הפתיחה: הצהרת נאמנות בצורת גינוי חמאס.
"מאז 7 באוקטובר הדרישה לגינוי נוכחת כמעט בכל זירה ציבורית, לעתים גם פרטית. מנהיגי החברה הערבית, אמנים, מרצים, פעילים – כולם נדרשים תמיד לפתוח את דבריהם בהצהרת גינוי. גם מי שמבקש לדבר על מצב החטופים, או על תושבי העוטף או על מצב אזרחי ישראל הערבים – נדרש תחילה 'לנקות' את עצמו באמצעות נוסחה מילולית שמרצה את המראיין או הקהל. גם כל ביקורת על ישראל מגורמי חוץ נבחנת בשאלה אם כללה גינוי של חמאס או לא.
"הסיבה שפולחן הגינוי משגשג דווקא עכשיו. הוא תחליף לסיפור המשותף שאבד. אם אין עלילה שמכילה את כולנו, אנחנו מייצרים טקסי כניסה שמאפשרים להעמיד פנים לרגע שאנחנו עדיין חלק מאותו סיפור. כמו בקשרים רעילים בין בני זוג, אין אלה טקסי פיוס, אלא מנגנונים שמונעים נתק מוחלט. כך גם הדרישה לגינוי היא מנגנון ששומר על חיבור מינימלי בין קבוצות שאין להן עוד שפה משותפת.
"רק אם נשכיל ליצור את תהליך הפיוס ולכתוב סיפור משותף חדש שיאפשר לנו לחיות בשלום עם עצמנו, נדע גם לכתוב סיפור חדש ומאחה עם שכנינו הפלסטינים, שאם נרצה או לא – חיינו שזורים בחייהם, וגם הם מצפים לסיפור המשותף החדש של שני העמים."
(יהודית קרפ, ,בלי אמת אין פיוס ואין סיפור משותף – רק מבחני נאמנות ופולחן גינוי לאוייב", "אל-ארצ'", 28..8.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-08-28/ty-article-opinion/.premium/00000198-f057-d415-a3be-f7f7eb070000
טעות גמורה. כדי ליצור סיפור משותף דרוש לא רק גינוי. בעוד שהנאצים שמרו בסוד על תוכניתם להשמדת היהודים, הערבים אומרים זאת בגלוי. בעוד שהיו בגרמניה שיצאו נגד היטלר. למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען שיצהיר שדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש להשמיד את היהודים כתנאי לגאולה הם גזענות ולא מופת מוסרי.
https://youtu.be/qHV2SZmkhug?si=PQU10snJ-L21H3bN
(אם אתם מכירים כזה אנא הציגהו).
אז מה שדרוש אינו רק גינוי לחמאס, אלא למצוא ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען.
יהודייה אחת לפחות כבר מצאנו – יהודית קרפ.
בכיר ברשות 'הפלשתינאית' ובפת''ח: אם חמאס היה מנצח את ישראל ב-7.10, גם 100 אלף ערבים מתים שווים את הניצחון
עבדאללה כמיל, מושל עיר האוייב טולכרם, וחבר "המועצה המהפכנית" של פת"ח ("התנועה לשחרור פילאסטין") אמר: "אם חמאס היה משיג את המטרות שהוא רצה להשיג, לא היה אכפת לנו שיהיו עוד 50 אלף הרוגים" (מעבר לכ-60 אלף הרוגים שיש כבר עכשיו, לפי נתוני האוייב).
https://rotter.net/forum/scoops1/913070.shtml
"כל מי שחושב שיש הבדל בין חמאס (סינוואר) לפת"ח (אבו-מאזן), צריך פשוט להקשיב לפת"ח, לשמוע מה הם רוצים, מה היעדים שלהם ומה המטרות שלהם."
להזכירכם שארגון הג'יהאד של הפת"ח "השהידים של הקצה" (כתאאב שהואדת אל-אקצא) מייסודו של הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי הטרים את החמאס והג'יהאד האיסלמי כאשר ביצע את הטבח בקיבוץ מצר.
עיתונאים בכירים מקטאר: ''אפילו אם גדודי אל-קסאם נכשלו הפעם בחטיפת חיילים – הניסיון הבא יוסיף עכברושים למיספר החטופים.''
עיתונאים בכירים מקטאר באמירות מזעזעות: "אפילו אם גיבורי גדודי אל-קסאם נכשלו הפעם בניסיון לחטוף חיילים ציוניים – הניסיון הבא יצליח להוסיף עכברושים נוספים למספר החטופים." (תמיר מורג: "קטאר מתיימרת להיות המתווכת הראשית במו"מ – אבל היא למעשה הזרוע הצבאית של חמאס לכל דבר ועניין".
https://rotter.net/forum/scoops1/912935.shtml
מתי ישראל תבין שרק יציאה נגד קטאר תומכת החמאס וממנת הטרור תועיל יותר בהחזרת החטופים ובמניעת החטיפה הבאה.
נטע אחיטוב – ל"עיתונאי" גבלס היו שישה ילדים
נטע אחיטוב כתבת "הארץ" מתנאה בעצמה כעיתונאית מקצועית. "אני מזמינה," היא כותבת, "את צבי יחזקאלי ועמית סגל להיזכר מה הביא אותם להיות עיתונאים. האם הם דמיינו שיהפכו לשופרות שלטון, לחנפנים דמגוגים, לפרשנים דמיקולו שאונסים את האידיאולוגיה המסוכנת שלהם על המציאות? או שמא חלמו לדווח מהשטח, להביא את האמת, לשמש קול למי שמנסים להשתיק אותם ולספר את סיפורם של השקופים בחברה?
"כשאני חלמתי להיות עיתונאית," כותבת "עיתונאית" "הארץ", נטע אחיטוב, דימיינתי כיצד מילים הופכות להיות כוח-על לעשיית צדק ותיקון עוולות.
"העיתונאים העזתים," היא קובעת, "הם הקולגות הכי אמיצים שלנו בעולם כיום, 245 מהם נהרגו ומי שנותרו בחיים יודעים שהם על הכוונת במלחמה הקטלנית ביותר בעבור עיתונאים בתולדות האנושות. ובעוד שכאן מסרבים להכיר בעובדה שאלה עמיתנו למקצוע, ועולצים על הריגתם הנפשעת בידי צה"ל, ברחבי העולם מתאבלים עליהם ומספרים את סיפורי חייהם.
"כך, למשל, למדתי שחוסאם אל-מסרי, צלם רויטרס, היה אב לארבעה ובן-זוג לאישה חולת סרטן, שלא קיבלה אישור לעזוב את עזה לצורך קבלת טיפולים. עד שפגז הטנק הישראלי הרג אותו (לשמחתו של יחזקאלי). מי ייתן ומורשתם המקצועית תהיה חזרה לעיתונות בלי מרכאות, חזרה לאמת. יהי זכרם ברוך."
(נטע אחיטוב," יחזקאלי וסגל, תלמדו משהו על עיתונאים בלי מרכאות", "אל-ארצ'", 27.8.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-08-27/ty-article-opinion/.premium/00000198-eb33-d8de-a3bb-ebbff5980000
הבנתם? לדידה של נטע אחיטוב חוסאם אלמסרי (המצרי) אינו פעיל של החמאס שהיה מעורב בפעולות טרור, וצילם את חטיפת ילדי ביבס ואימו, אלא הוא "עיתונאי מקצועי", וההוכחה? הוא היה אבא לילדים. על פי אותו הגיון, נטע אחיטוב ודאי קובעת שגבלס היה גם הוא עיתונאי מקצועי כי היו לו הרי שישה ילדים.
בעזה אין בכלל "עיתונאות" יש רק תעמולה. מעולם לא נעשה בה תחקיר על החמאס, או על החטופים. כולם שופרות אישיים של דיקטטור קטאר ברשת הפרטית שלו "אל ג'זירה", וכמובן של החמאס.
נטע אחיטוב כותבת על עצמה: " זה אולי חלום נאיבי של ילדה," נכון זה חלום אינפנטילי ואווילי גם יחד.
אורי משגב: אומות העולם: הצילו. עִזרו לנו, איננו יכולים עוד
כתב "הארץ", האקטיביסט הפרו-אילסמי, אורי משגב, המנהל קמפיין לסירוב שירות בצה"ל על מנת להציל את שלטון החמאס בעזה ושיקומו, פונה כעת לעולם לעזרה:
"זוהי פנייה לממשלות ועמים ברחבי העולם הדמוקרטי. נדמה לי שהיא מייצגת את רוב הציבור הליברל-דמוקרטי בישראל. הצילו. הצילו אותנו מעצמנו. אנחנו זקוקים לעזרה.
"אנחנו צריכים עזרה דחופה. נחטפנו בידי כנופיית פשע שניצלה את השיטה הדמוקרטית כדי לעלות לשלטון ואז לנסות להחריב את הדמוקרטיה לטובת משטר רודני עם סממנים פשיסטיים ולאומניים.
"הגינויים לא מספיקים. גם לא ההחרמות והבידוד האקדמי והתרבותי; לעיתים הם פוגעים יותר דווקא במחנה הליברל-דמוקרטי. לכן אנחנו צריכים שתמצאו דרך אפקטיבית לעצור את המלחמה ואת הממשלה. שתכנסו ועידה בינלאומית גדולה, כפי שנעשה כמה פעמים בעבר. בהובלה אירופית.
"נכון, לנו וגם לכם יש בעיה רצינית עם הממשל האמריקאי הנוכחי. נסו להתקדם בלעדיו. Make Europe great again. אין צורך להפציץ את תל אביב כמו שעשיתם בסרביה. אמברגו נשק התקפי ואיום בניתוק יחסים יספיקו. פשוט תורידו את נתניהו וסייעניו הבזויים על הברכיים, ועזרו לנו לבעוט אותם לפח הזבל של ההיסטוריה. אנא מכם. הגיע הזמן. איננו יכולים עוד."
(אורי משגב, "אומות העולם: הצילו. עִזרו לנו, איננו יכולים עוד", "אל-ארצ'", 28.8.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-08-28/ty-article-opinion/.highlight/00000198-eba0-ded4-a19d-efe3df610000
הבנתם? ומה יהיה אם משגב באמת יצליח להציל את שלטון החמאס בעזה ושיקומו, אזי יבקש מאירופה לבטל את האמברגו? (אגב אירופה קונה יותר נשק מישראל מאשר מוכרת) או יבקש ממקרון שישלח צבא לחסל את החמאס?
בשביל אירופה הדבר הטוב ביותר הוא דווקא לעזור לישראל לחסל את החמאס, ולא לשקם את מעמדו כי החמאס מאיים על אירופה לא פחות. ניצחון החמאס יהווה הפסד לציוויליזציה המערבית ועולם החופשי.
עם מחלת הטנטוס בה לוקה משגב מחמירה עדיף שיגמור את חייו בעצמו, ולא יגרור את כל העולם עימו.
אוֹבֶּרקומנדנט אבי בְּלוּט, אלוף הדם, פושע מלחמה
אוברקומנדנט אבי בלוט, אלוף פיקוד המרכז בכיפתו הצבאית השמוטה, בצחות לשונו מקפיאת הדם, בשחצנותו חסרת הגבולות ובמוסר הכפול החולני שלו, הוא פקד לייצר "פעולות עיצוביות" כדי ש"כולם יהיו מורתעים, כל כפר שיעז להרים יד על מי מהתושבים."
דבריו של בלוט היו נשמעים אולי הולמים יותר בגרמנית: "פעולות עיצוביות", "זרקור", "לצוד". אבל גם בעברית הם ברורים: "הם יחוו עוצר, הם יחוו כתר והם יחוו פעולות עיצוביות." והכל בגלל מתנחל שנפצע קל מירי כשנסע בטרקטורון באדמה גנובה.
הייתי השבוע במועייר וראיתי את הפעולות העיצוביות של האלוף: 3,100 עצים שנגדעו, רובם עצי זית, מתגוללים על האדמה
לכל איש יש שם, שנתן לו אלוהים. משמעות שם משפחתו של בְּלוּט בגרמנית הוא דם. אלוף הדם הזה הופך עכשיו את פני הגדה המערבית ואת דיוקנה המוסרי של המדינה כולה. אולי הוא עוד יתמנה להיות מצביא הג'נוסייד הבא, אחרי עזה.
(גדעון לוי, "אוֹבֶּרקומנדנט אבי בְּלוּט, אלוף הדם, פושע מלחמה", 28.8.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-08-28/ty-article-opinion/.premium/00000198-ebe1-ded4-a19d-efe3f1790000
ברור שלגדעון לואי (לוי) תומך הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, וארגוני הטרור שלו, כל פעולת חישוף כמגן מרצח ע"י מחבלים היא פשע מלחמה. כי הרי היהודים ראויים למות, והטרוריסטים הרוצחים יהודים ראויים לתהילה. זה גם דעתם של שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן, ככפי שפירסמו במאמר המערכת בעיתונם.
כמובן גם שחברת הכנסת מרב קסטנר-מיכאלי מזדהה איתם.
מרב מיכאלי: "היינו אומרות 'לא ייאמן', אבל על הממשלה הזאת הכול ייאמן. נתניהו והזרוע המדינית של הטרור המתנחלי רודפים את עיתון 'הארץ' בגלל ציוץ של המו"ל נגד האלוף בלוט, בזמן שהם מממנים ומגבים את הזרוע הצבאית של הטרור המתנחלי, שתקפה פיזית את האלוף בלוט ואת אלה שלפניו. אין ספק, נשבר עוד שיא של צביעות, אנטישמיות ושנאת ישראל. אפילו בשבילם."
נעמן כהן: גברת קסטנר-מיכאלי, כמומחית לדרגות הנאצים. קורט בכר ידידו של סבך (שלטובתו העיד בנירנברג) החזיק בדרגת שטנדרטנפיהרר (Standartenführer) באס-אס. האם את מקבלת את הדרגה אוברקומנדנט שהעניק האקטיביסט הפרו איסלמי תומך הפשיזם האיסלמו-נאצי- ג'יהאדיסטי גדעון לואי (לוי) לאבי בלוט?
https://x.com/naaman_c/status/1961028746334360031
מרב קסטנר-מיכאלי לא השיבה.
מן הארכיון – גיליון 733 12.4.12
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00733.php
היהודים הם סכנה לשלום העולם!
השוואה היטלר-גונטר גראס / Hitler&Günter Grass
היטלר: "היום אני רוצה להיות נביא עוד זו הפעם. אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה." (ספטמבר 1939)
http://www.youtube.com/watch?v=11fl8AykFqo
"האויב היהודי-בולשביקי הקטלני הגיע בהמוניו בפעם האחרונה כדי לתקוף. הוא שואף להחריב את גרמניה ולהשמיד את עמנו. אתם חיילים מן המזרח כבר יודעים איזה גורל צפוי לנשים ולילדים של גרמניה. בעוד שהזקנים, הגברים והילדים יירצחו, נשים וילדות יושפלו להיות זונות של קסרקטינים. כל השאר יוצעדו לסיביר. (עם התקדמות הצבא האדום לכיוון ברלין 16 באפריל 1945).
גינטר גראס: מה שצריך להיאמר: "מעצמת האטום – ישראל, עלולה למחוק את העם האיראני. ישראל מסכנת את שלום העולם." (אפריל 2012).
בעת שהתגייס לצבא הנאצי נשבע גונטר גראס שבועת אמונים אישית לשטן-היטלר: "אני נשבע באלוהים את השבועה הקדושה הזו, לציית בלא תנאי לאדולף היטלר, הפיהרר של העם והרייך הגרמני והמפקד העליון של הוורמאכט. וכחייל אמיץ, אהיה מוכן לסכן את חיי בכל עת למען השבועה הזו."
http://www.youtube.com/watch?v=4aIKfGNn-no
בנובמבר 1944 התגייס גינטר גראס לואפן ס.ס. – דיוויזיית פאנצר אס אס העשירית. שבועת אמונים של הס.ס.:
http://www.youtube.com/watch?v=Iee3pIS_298
מסתבר שגראס יצא מהארון. גראס לא שכח את שבועתו.
והיום:
קנצלר גרמניה, יואכים-פרידריך מרטין יוזף מרץ: "ישראל בתקיפת הגרעין האיראני עושה את העבודה המלוכלכת עבור כולנו, והיא לא יכולה לעשות זאת לבד."
https://www.maariv.co.il/news/world/article-1206405
(הערה כל הסרטונים שהבאתי אז הוסרו מיוטיוב בגין הסתה, וחבל).
למרבה הצער הרבה מאוד בעולם מקבלים היום דווקא את דברי הנאצי גינטר גראס שישראל היא הסכנה לשלום העולם.
מכתבו של עימםאללה מקרון לנתניהו – מופת של צביעות
נשיא צרפת עימםאללה מקרון השיב מכתב תשובה לנתניהו שהאשימו בליבוי האנטישמיות בצרפת. מפאת אורכו אני לא מביא אותו, אלא רק את הקישור אליו:
https://x.com/ItaiCellier/status/1960403826772468105?t=fJohD1fKM_HiyA84-iOEJQ&s=03
המכתב הוא מופת של צביעות. עם "ידיד" כזה ממש לא זקוקים לאויב.
מר עימםאללה מקרון שולל בצביעותו כאילו את החמאס, אך בה בעת תובע להפסיק את הלחימה בו על מנת להציל את שלטונו בעזה ושיקומו. (לפחות לו היה מציע לשלוח צבא צרפתי לחסלו בעזה), כמובן שהוא אינו שולל את שאר ארגוני הטרור. הג'יהאד האיסלמי, ובייחוד את ארגון הג'יהאד של אש"פ "כתאאב שוהאדת אלקצא" שביצע את הטבח בקיבוץ מצר.
כמובן שהוא גם אינו כותב מי בדיוק יחסל את שלטון החמאס בעזה, ומי ימנע את חימושו? שהרי רק צה"ל יכול לעשות כן, וכמובן גם איננו כותב מי ימנע את בחירת החמאס לשלטון במדינה שהוא רוצה להקים ביו"ש? וודאי שלא הצבא הצרפתי שאינו מסוגל להשתלט אפילו על פרברי פריז המוסלמים. הרי רק צה"ל הוא שמונע את זריקת אנשי אבא של מאזן מהגגות ברמאללה.
סתם מילים ריקות וצבועות.
השאלה המפתיעה שהמראיין הבריטי שאל את נתניהו:
''למה אתה מדבר על שיקום עזה כשאתה יודע שהעזתים שונאים את ישראל וחגגו את הטבח?''
קונסטנטין ואדימוביץ' קיסין, קומיקאי, מנחה תוכנית פודקאסט "טריגרנומטרי", סופר ופרשן פוליטי בריטי ממוצא יהודי-רוסי. ראיין את נתניהו:
קיסין: ראש הממשלה, אני יודע שזמנך מוגבל, אז רק עוד כמה שאלות. אני רוצה לשאול אותך על העתיד. ואני יודע שאם אשאל אותך, "איך אתה רואה את עתיד רצועת עזה?" תגיד: "צריך להשמיד את חמאס." – אנחנו מסכימים. תגיד: "אנחנו רוצים את החטופים בחזרה." – אנחנו מסכימים. תגיד: "צריך לפרז את עזה מנשק כדי שלא יוכלו לבצע שוב טבח כמו ב-7 באוקטובר." – אנחנו מסכימים. ואז תגיד: "צריך שלטון אזרחי בעזה שלא יהיה עוין כלפי ישראל."
ופה אתה מאבד אותי, ראש הממשלה. כי כשאני מסתכל על סקרי דעת קהל, כשאני רואה אנשים חוגגים את מה שקרה ב-7 באוקטובר, כשאני רואה את העובדה שאלפי אזרחים מעזה חדרו לישראל באותו יום כדי לבצע את הזוועות שבוצעו – אני אומר: האנשים האלה שונאים אותך. הם שונאים את ישראל, והם שונאים יהודים.
איך אפשר לקיים דו-קיום בשלום עם האנשים האלה? במיוחד כאשר, כמו שפרנסיס ציין קודם, הם עברו תהליך עמוק של רדיקליזציה – לא רק דרך מערכת החינוך, אלא גם כתוצאה מהעובדה שהם היו בצד הסופג של הלחימה הישראלית
ובכן, אני חושב שאתה מצביע על כך שצריך גם תוכנית של דה-רדיקליזציה (deradicalization – הפחתת הקצנה).
עכשיו, האם דבר כזה נעשה בחברות שהיו מותנות לשנוא את אויביהן? כן, כמובן. זה נעשה בשתי מדינות בולטות: יפן וגרמניה. אבל זה גם נעשה במזרח התיכון.
היו תוכניות מאוד ראויות לציון – ואפילו מוצלחות – של דה-רדיקליזציה במדינות המפרץ. המדינות האלה שוברות את הסטריאוטיפ של "חברה ערבית שלא מסוגלת להתקדם לעתיד."
אני לא אומר שהן דמוקרטיות מושלמות, כן? הן לא. אבל הן בוודאי רוצות לאמץ את המודרניות, ולא לחזור אל הברבריות והימי-ביניימיות שאליה האסלאם הקיצוני מנסה לגרור את כולנו. לכן לדעתי יש צורך בדה-רדיקליזציה – והיא חייבת להיות חלק מתהליך שיקום עזה. לא רק לבנות מחדש את עזה מבחינה פיזית, אלא גם לבנות אותה מחדש מבחינה תרבותית ואידיאולוגית.
זה יהיה אתגר קשה מאוד, אבל זה חיוני, וזה אפשרי. (דקה 35).........
https://rotter.net/forum/scoops1/912505.shtml
על השאלה הזו מקרון לא עונה.
הבעיה היא שרבים בארץ סבורים כמו מקרון שהאויב הוא נתניהו...
נעמן כהן
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005
שער ראשון: שירים מוקדמים
צל הפנינה לשפתייך
א.
צֵל הַפְּנִינָה
לִשְׂפָתַיִךְ
גַּבְשׁוּשִׁיּוֹת צְחוֹק –
אִשָּׁה,
אַתְּ בְּאוֹהֲבַיִךְ
קַיֶּמֶת.
אֶחָד בּוֹרֵא בְּמַבָּטַיִךְ
עַיִן חֲרֵדָה לִרְאוֹתוֹ
וּבְהוֹפִיעוֹ חָג עַד אֵין
אוֹנִים לָךְ, וְתָמִיד
יַשְׁהֶה הַשְּׂרִיטוֹת
בְּצִפּוֹרְנַיִךְ, יִתְמַהְמֵהַּ –
אַחֵר – חַיַּיִךְ
נִמְזְגוּ בִּסְפָלָיו
כַּיַּיִן
וְשִׁכּוֹר שַׁעֲשׁוּעַיִךְ
לָךְ יְצַפֶּה
יִתְבּוֹנֵן בָּךְ, שָׁתוּי
בְּהִרְהוּרָיו –
ב.
וַאֲנִי – רַק כַּאֲחֵרִים
לָךְ,
בַּהֲמוֹן
גַּרְגְּרַי
מְקַיְּמֵךְ
רֶגַע קָט –
גַּרְגֵּר עַתָּה
נוֹקֵף
אַחַר עַתָּה
עַד הִתְרוֹשְׁשָׁם
בִּלְחִישָׁה –
וּלְרֶגַע קָט
מֶרְחַק עָרִים קוֹפֵא
כְּאַגָּדָה:
שָׁם אַתְּ,
שָׁם, אַתְּ –
וּבֵין עַרְבַּיִם
שָׁעָה נוּגָה הִיא
לֶאֱסֹף הֵד קוֹלֵךְ –
ג.
קוֹרָה שְׁקוּפָה בַּת
רִגְעֵי אֲוִיר
סוֹכֶכֶת רָקִיעַ
שֶׁחָלַמְתִּי –
שׁוֹמְעִים
פַּעֲמוֹנֵי שָׁמַיִם
אַגַּן עֲרָפֶל
וִיְרֵחַ אָבָק
נִשָּׂא בָּרוּחַ –
עוֹלָל שֶׁלֹּא נוֹלַד
חוֹתֵר בְּהִרְהוּרַי
אֵלַיִךְ –
תְּבֹרְכִי בְּקִיּוּמֵךְ
הָעִקֵּשׁ
אַתְּ –
1962
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005
שער ראשון: שירים מוקדמים
צל הפנינה לשפתייך
א.
צֵל הַפְּנִינָה
לִשְׂפָתַיִךְ
גַּבְשׁוּשִׁיּוֹת צְחוֹק –
אִשָּׁה,
אַתְּ בְּאוֹהֲבַיִךְ
קַיֶּמֶת.
אֶחָד בּוֹרֵא בְּמַבָּטַיִךְ
עַיִן חֲרֵדָה לִרְאוֹתוֹ
וּבְהוֹפִיעוֹ חָג עַד אֵין
אוֹנִים לָךְ, וְתָמִיד
יַשְׁהֶה הַשְּׂרִיטוֹת
בְּצִפּוֹרְנַיִךְ, יִתְמַהְמֵהַּ –
אַחֵר – חַיַּיִךְ
נִמְזְגוּ בִּסְפָלָיו
כַּיַּיִן
וְשִׁכּוֹר שַׁעֲשׁוּעַיִךְ
לָךְ יְצַפֶּה
יִתְבּוֹנֵן בָּךְ, שָׁתוּי
בְּהִרְהוּרָיו –
ב.
וַאֲנִי – רַק כַּאֲחֵרִים
לָךְ,
בַּהֲמוֹן
גַּרְגְּרַי
מְקַיְּמֵךְ
רֶגַע קָט –
גַּרְגֵּר עַתָּה
נוֹקֵף
אַחַר עַתָּה
עַד הִתְרוֹשְׁשָׁם
בִּלְחִישָׁה –
וּלְרֶגַע קָט
מֶרְחַק עָרִים קוֹפֵא
כְּאַגָּדָה:
שָׁם אַתְּ,
שָׁם, אַתְּ –
וּבֵין עַרְבַּיִם
שָׁעָה נוּגָה הִיא
לֶאֱסֹף הֵד קוֹלֵךְ –
ג.
קוֹרָה שְׁקוּפָה בַּת
רִגְעֵי אֲוִיר
סוֹכֶכֶת רָקִיעַ
שֶׁחָלַמְתִּי –
שׁוֹמְעִים
פַּעֲמוֹנֵי שָׁמַיִם
אַגַּן עֲרָפֶל
וִיְרֵחַ אָבָק
נִשָּׂא בָּרוּחַ –
עוֹלָל שֶׁלֹּא נוֹלַד
חוֹתֵר בְּהִרְהוּרַי
אֵלַיִךְ –
תְּבֹרְכִי בְּקִיּוּמֵךְ
הָעִקֵּשׁ
אַתְּ –
1962
אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל
אבלה על פטירתו של
הסופר, המשורר והעורך
ד"ר חיים נגיד ז"ל
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* יעקב צליל: הערות ל"צרור הערות". לתת את פרס הפלמ"ח ל"אחים לנשק", כאשר מעל חמישים אחוז מהעם היהודי יודע ומשוכנע שהארגון הזה פגע ופוגע במדינה ואחד הגורמים לפשע 7 באוקטובר – מהווה זילות של זיכרון הארגון, ומתווסף לאוסף של הענקות פרסים לעוכרי ישראל על ידי ארגונים צבועים השולטים בגופים שאמורים להיות ממלכתיים.
החרם אינו רק כנגד ביבי – הוא כנגד כל מה שביבי מסמל בעיניהם (ולא בהכרח נכון): ציונות, לאומיות, מסורת.
* "תודה למי שבחר להיות בצד הנכון של ההיסטוריה," אמרה בברצלונה גרטה תונברג במסיבת העיתונאים של מארגני המשט שאורגנה הבוקר. "יש לעמוד בסולידריות עם מטרתם של הפלסטינים לחירות, צדק וחיים," היא הדגישה.
במסיבת העיתונאים נצפו היא ופעילים נוספים עונדים שרשרת שעליה תליון המציג את "פלסטין השלמה." ["הארץ" באינטרנט, 31.8]
אהוד: מעניין כמה מאות אלפי יורו או דולר מקבלת המפגינה המנוולת שזנחה את האקלים לטובת הרוצחים והאנסים של 7 באוקטובר, והאם תאסוף בדרכה בים התיכון גם את המפגינה המנוולת עהד תמימי, שתמיכה בטרור הפלסטיני הפכה לשתי השרמוטות הפוליטיות האלה למקצוע מפרנס ולדרך חיים.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל- 11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל- 11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שירי אסתר ראב: בְּנוֹת חַוָּה
- יורם אטינגר: ישראל: בעלת ברית ללא-תנאי של ארה"ב (בניגוד לאירופה)
- עמנואל בן סבו: סטירה אחת יותר מדי
- יוסי אחימאיר: תלמה אדמון כפי שהיכרתיה
- אורי הייטנר: צרור הערות 31.8.25
- אריה רפפורט: רכס תאד
- רותי יצחקי ריכטר: אני רוצה הביתה!
- רון גרא: שִׁירִי
- אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים
- יוסף עוזר: כְּשֶׁקָּרָה הָאָסוֹן הַזֶּה
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- גיבורי על: התקווה 6
- נעמן כהן: מי נולד בחטא?
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל: אבלה על פטירתו של
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * יעקב צליל: הערות ל"צרור הערות". לתת את פרס הפלמ"ח ל"אחים לנשק", כאשר מעל חמישים אחוז מהעם היהודי יודע ומשוכנע שהארגון הזה פגע ופוגע במדינה ואחד הגורמים לפשע 7 באוקטובר – מהווה זילות של זיכרון הארגון, ומתווסף לאוסף של הענקות פרסים לעוכרי ישראל על ידי ארגונים צבועים השולטים בגופים שאמורים להיות ממלכתיים.
- שאר הגליון