תמונה הסיום של הסרט האלמותי, 'קזבנלקה' מתרחשת בשדה התעופה. קפטן לואי רנו, מפקד תחנת המשטרה הצרפתי של העיר מטעם משטר וישי, מונע את מאסרו של האמפרי בוגארט, שזה עתה ירה למות במייג'ור שטראסר, קצין הס.ס, שניסה ללכוד את לאזלו, מנהיג המחתרת האנטי-נאצי, ואת אינגמר ברגמן אישתו (ואהובתו של בוגארט) ומורה לאנשיו, "אספו את החשודים הרגילים." משפט שהפך לאחד המשפטים הבלתי נשכחים בתולדות הקולנוע. "אני חושב שזו תחילתה של ידידות נפלאה," עונה לו בוגארט ושניהם נעלמים לתוך החשיכה.

כאשר מנסים לחקור בדיעבד מחדלים או אסונות, שגרמו למותם של רבים ויצרו טראומה, שהשפיעה על החברה, הכלכלה והביטחון הלאומי של מדינת ישראל, כדוגמת זו של ה-7 באוקטובר, ומנסים להבין מדוע ואיך קרה מה שקרה, הנטייה הרווחת היא להתמקד בחיפוש 'החשודים הרגילים' האחראיים לאסון. תוך התעלמות מן האפשרות, שהוא אירע בגלל בעיות חמורות, שטואטאו מתחת לשטיח ולא זכו לטיפול לאורך שנים.

לדברי מומחה הניהול הפרופ' אדיג'ס, מדובר בתופעה אוניברסלית ועל זמנית, הנובעת מכך שהדרך הקלה ביותר לפיתרון בעיות קשות, היתה מאז ומעולם, לגלגל את האשמה על מיספר פונקציונרים בולטים בהיררכיה האירגונית. ולטעון שאופיים, התנהגותם הכללית, ובעיקר תפקודם הלקוי, היא שהובילה לקטסטרופה.

מדובר בפתרון קל ומהיר, שנועד לספק רווחה פסיכולוגית, המתבסס על ההנחה המטופשת, שגילוי 'האשמים' והענשתם, יבטיחו שהתקלה לא תחזור על עצמה. וחשוב לא פחות, שהוצאת האמת (כביכול) לאור, תרפא את הפצעים הפתוחים, תרגיע את הציבור הזועם ואת התקשורת הנשכנית. זו כנראה הסיבה העיקרית לכך שוועדות חקירה תמיד מתחילות את עבודתן באיסוף מסמכים, דו"חות, פרוטוקולים, הקלטות וכו'... מן הגופים הרלוונטיים (משרדי ממשלה, צה"ל, שב"כ, מל"ל) מתוך כוונה ללמוד על 'המצב העובדתי', המשתקף מהנהלים והפרוצדורות שהושגרו בארגון. ולבחון עד כמה 'החשודים הרגילים' שהם תמיד! – פונקציונרים מכהנים, ואף פעם לא קודמיהם בתפקיד, חרגו מהם. מה שיאפשר לתפוס אותם בקלקלתם. זאת במקום לבחון שאלות קריטיות כמו: עד כמה הקפדה על הנהלים הללו, המשקפים את הנורמה הנדרשת, שחריגה מהם מהווה להלכה הוכחה לכשל, יכולה היתה באמת למנוע מן האסון להתרחש.

התמקדות בנהלים לשם חיפוש אשמים, דוחקת לשוליים דיון מעמיק בקונספציה שעל בסיסה המערכת כולה, מגדול ועד קטן פעלה. הפכה אותה עיוורת לסכנות האמיתיות, הובילה לקבלת החלטות שגויות ולהתארגנות לקויה לקראת האסון ובמהלכו. ואשר שום הקפדה נקודתית על כלל כזה או אחר, יכולה היתה למנוע. קונספציה 'שהחשודים המיידיים', מגדול ועד קטן, אימצו מקודמיהם. בין היתר, משום שכפירה בה נתפסה כפעולה חתרנית, שתסכן את מעמדם המקצועי ותפגע בקידומם. או שהניסיון לשנותה מן היסוד חייב שינוי סדרי עדיפות לאומיים (למשל חיזוק זרוע היבשה, על חשבון חיל האויר והמודיעין), השקעת משאבים שנתפסה בזמנה חסרת הגיון (למשל מכשול וביצור 60 הק"מ של קו המגע, תוספת חט' מרחבית להגנה, פריסה מחודשת של מפקדות האוג' והחטיבות, שמוקמו בעקבות הנסיגה זו לצד זו, לשם חיסכון) ועוד...

לא מיותר לציין כי לנוכח הפיכת ביהמ"ש העליון פוסק אחרון בכל עניין במדינה, חקירה יסודית של קונספציה, ותרומתו האפשרית להיווצרותה, עלולה לערער את הלגיטימציה לעצם הקמת ועדת החקירה, במתכונת שקבע המחוקק בחוק, בשנת 1968. הרבה קודם שנשיא העליון אהרון ברק פסק שכל פעולה, בכלל זה צבאית למהדרין! צריכה להיבחן דרך אמות מידה משפטיות.

זה היה מישל פוקו הפילוסוף שטען, שהרבה יותר נוח לאסור אנשים בגלל גניבת כיכר לחם מחנות מכולת, מאשר לשאול איך הגענו למצב, שאנשים צריכים בכלל לגנוב לחם. הלהיטות לחפש שעירים לעזאזל באמצעות ועדות חקירה, ובכך לסגור עניין, מאפשרת לפתור במרכאות בעייה קשה שהתעוררה, בלי לאיים על כל אלו שגרמו מלכתחילה להיווצרותה.

משול הדבר למי שמבקש לחסוך את הכאבים וההוצאות הכרוכים בטיפול שורש באמצעות סתימה זמנית... בדומה לטיפול שורש דנטלי, גם התמודדות עם בעיות עמוקות היא עניין מאוד לא נעים. היא חושפת כשלים מערכתיים שהתפתחו לאורך שנים, בצמרת המדינית, הביטחונית והמשפטית במדינה, כתוצאה מפרשנות מוטת אידאולוגיה של המציאות, ומיהירות של: 'אנחנו תמיד צודקים,' 'יודעים הכי טוב,' 'יש אצלנו קונצנזוס בנושא.' שהובילה לקבלת החלטות שגויות, שמנעו התאמה למציאות המשתנה, והשאירו את המערכת חשופה ופגיעה לאסון.

בקיצור, כאשר נכנסים ברצינות לעובי הקורה, מגלים לרוב המון גורמים, שהופכים את 'החשודים המיידים' לקורבנות – לא פחות מאשר לאשמים. העובדה שזה אף פעם לא קרה אצלנו בפועל, גם מסבירה אולי, למה אף אחת מוועדות החקירה 'החשובות' שהוקמו במדינת ישראל, מועדת אגרנט ועד לוועדת וינוגרד, לא מילאה את יעודה, והצליחה למנוע את האסונות שלשמם היא הוקמה.

נזכיר, ועדת אגרנט שחקרה את הכשלים שהובילו להפתעת יוה"כ ב-1973, השקיעה את עיקר מאמציה (97% מהדו"ח הסופי) בניתוח מהלכי המלחמה בדרום ובצפון, מתוך כוונה לספק בסיס משפטי-חקירתי שיאפשר לייחס אחריות אישית! לנחקרים. רק עשרות עמודים מתוך 1974 עמודי הדו"ח, הוקדשו להמלצות צופות פני עתיד. כאלה שימנעו ממעריכים וקברניטים לשקוע שוב בקונספציה. את התוצאה ראינו ב-7 אוקטובר.

ועדת אור, בראשות השופט תיאודור אור, שהוקמה אחרי אירועי אוקטובר 2000, בעקבות היענות ערביי ישראל, לקריאת עראפת להצטרף לאינתיפדה השנייה שיזם, השקיעה את מירב מרצה, ו-50% מהדו"ח, בניסיון לשחזר את השתלשלות העניינים, ואת אחריות המעורבים. רבע נוסף התמקד 'בחשודים המיידיים'. בדגש על קציני משטרה ופוליטיקאים ישראלים. הרבע אחרון כלל המלצות לתיקון, שנועדו לצמצם את האפלייה של המגזר הערבי. שדירבנה – לדעת חברי הוועדה – את הפורעים. ממשלת שרון אימצה את ההמלצות ואף הוסיפה עליהן. מה שלא מנע את התפרצות המהומות בערים המעורבות בישראל, בעקבות מבצע 'שומר חומות'.

אחרון בהקשר זה, ועדת וינוגרד, שהוקמה על מנת לברר את התנהלות הדרג המדיני והצבאי במלחמת לבנון השנייה. הפיקה דו"ח הנעדר 'מסקנות אישיות'. ועם זאת 50% ממנו עוסק בשיחזור אירועים, על בסיס עדויות וראיות, שנאספו על פי נוהל דיני הראיות הנוהג בבתי משפט, שתכליתו ביסוס אחריות אישית. הוועדה העבירה ביקורת חריפה על תפקוד כוחות היבשה של צה"ל, והמליצה על: שיפור מערכת היחסים בין הקבינט לצה"ל, ייעול תהליכי קבה"ח, עמ"ט, והתרבות האירגונית בצבא. עוד הדגישה הוועדה, שהכרח לשפר את הכשירות, הכוננות ואת יכולת התמרון של המערך הלוחם. אך מעט מדי נעשה בכיוון, בשבע עשרה השנים שחלפו מאז פרסום הדו"ח. גם זעקותיו החוזרות ונשנות של האלוף בריק מעל כל במה אפשרית, נפלו על אוזניים אטומות. את התוצאה ראינו ב-48 השעות הראשונות של ה-7 אוקטובר.

השאלה היא למה זה קורה? וההסבר הוא, שאי אפשר למנוע קונספציות, או לפתור בעיות מורכבות באמצעות מיקוד חוץ, נקודה! כל מי שמילא תפקיד משמעותי במערכת גדולה, ועבד עם יועצים חיצונים, יודע, שעל מנת לפתור בעיות, הכרח שכל הדרגים בארגון, ישתפו פעולה, ויעמידו את טובת הארגון לפני טובתם הם. מדובר על תנאי, שבלעדיו לא ניתן לסגור את הפער בין מצוי לרצוי. אלא שמתודולוגיית העבודה של ועדת חקירה, אינה מאפשרת זאת. היא מציבה את הגופים הנחקרים ואת בעלי התפקידים בהם, זה כנגד זה 'כחשודים רגילים'. מה שגורם לכך, שכל אחד מהם מנסה לגלגל את האחריות על זולתו, ולהרחיק את עצמו מהגיליוטינה. התוצאה היא לא אמת, לא צדק, ולא פתרון בעיות.

פילוסופים של המוסר עורכים אבחנה בין מוסר של אחריות, שבו 'החשודים המיידיים' מודעים לחלקם בכישלון, ומשתפים פעולה על מנת למנוע את התרחשותו בעתיד. לבין מוסר של הישרדות. שבו כל אחד מהם פועל כדי להימנע מנזק אישי, תוך הסתרת מידע, גלגול אחריות וגישה של 'אחרי המבול'.

הרכב ועדות החקירה גם מסביר במידה רבה מדוע זה קורה. לשופטים או למשפטנים יש תמיד רוב בוועדת חקירה, והם הנותנים בה את הטון. ועדת אגרנט למשל מנתה חמישה חברים, מתוכם שלושה שופטים (אגרנט, עציוני, ולנדוי). בוועדת כהן שחקרה את סברה ושתילה, שניים מתוך שלושת חברי הועדה, היו שופטים (כהן, וגונן). כך גם בוועדת אור (אור, והשאם חטיב). ועדת וינוגרד מנתה 5 חברים מתוכם 3 שופטים ומשפטנים (וינוגרד, חשין ובר ניב). כאשר עוברים על הפרוטוקולים והדוחות, מתברר מה מועטה היתה תרומת יתר חברי הועדות, ביניהם אנשי אקדמיה ואלופים במיל', להחלטות שהתקבלו. כל קצין בכיר, ששימש כאחד מ'שופטי הצד' לצד שופט מקצועי בבית דין צבאי, מכיר את המושג 'עציץ'. מושג המדבר בעד עצמו.

שופטים גם אינם מוכשרים לפתור בעיות, אלא לכל היותר לגלות אשמים, ולהעניש אותם, אחר שנתפסו בקלקלתם. אילו ידעו לפתור בעיות לא היו לנו כנראה פושעים. יותר מזה, שופטים גם אינם יכולים לשפוט על פי תחושת הצדק שלהם, אלא על פי החוק ובהתאם לכללים משפטיים נוקשים. היום די ברור, שוועדות החקירה מאגרנט ואילך, לא עשו צדק, כשהטילו אחריות על אחדים, ופטרו אחרים, וגם לא סייעו למנוע את הקטסטרופות שלשמן הוקמו. נראה שאלו שתובעים היום להקים ועדת חקירה ממלכתית, ברשות שופט עליון, פחות מעוניינים להבין איך התרחש אסון ה-7 לאוקטובר, ומה צריך לעשות על מנת למנוע אותו בעתיד. אלא בעיקר להושיב את 'החשודים הרגילים' על ספסל הנאשמים, ולצלוב אותם להנאת [הציבור?] בכיכר העיר.

אז מה כן עושים? עוזבים וממשיכים הלאה? והתשובה היא לא! מקימים ועדת חקירה אמיתית, שתהיה מקובלת על רוב הציבור. שתבחן את התנהלות הממשלות, ועדות חוצ"ב, צה"ל, אמ"ן, שב"כ, המוסד, המל"ל, ומערכת המשפט – מקבלת ההחלטה על ההתנתקות ביוני 2004 ועד ל-7 באוקטובר. שתבדוק עד כמה ההחלטות שהתקבלו, והאופן שבו הן יושמו בשטח, הותאמו למציאות המשתנה מעבר לגבול. לשם כך יהיה צורך להעניק לכל הפונקציונרים דלעיל, הגנה גורפת מפני העמדה לדין. רק אידיוט מושלם יאמין כי מה שאירע, היה פועל יוצא מבגידה, הפקרה או זדון. אם מה שחשוב באמת, הוא להבין איך נפלנו שוב בפח הקונספציה, צריך להניח בצד את רגשות האכזבה, הכעס, והנקם הצפים בנו, ועל מראית העין של עשיית צדק עם 'החשודים הרגילים', ולהתמקד הפעם רק באמת! זה לא יהיה פשוט. ועם יד על הלב... ספק אם בכלל אפשרי... איך טוען הסופר אהוד בן עזר 'האמת כואבת השקר מרגיע.'

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בין-זרועית בצה"ל.

זכות המחאה היא ערך יסודי בדמוקרטיה, כמו חופש הביטוי, אין עוררין על כך, ברם, התנהגות פורעים ואנרכיסטים, העוברים על החוק, חוסמי הכבישים, משחיתי רכוש, העומדים ביחד אל מול ביתם של ראש הממשלה, שרים, רמטכ"ל ואלופי צה"ל, ראויים לא רק להוקעה אלא באם עברו על החוק לעמוד, אפשר ביחד ואפשר לחוד, לדין.

השחתת סובב ביתו של הרמטכ"ל, רא"ל אייל זמיר, על ידי פורעי חוק, אסור לה שתעבור לסדר היום בצקצוקי שפתיים, הפורעים חייבים לתת את הדין, על השחתת נכס ציבורי בהצפת הרחוב במים אדומים המסמלים את נהרות הדם שעתיד להישפך בעזה.

גבולות המחאה בשנים האחרונות ומאז כניסת היועצת המשפטית לממשלה לתפקידה החשוב התרחבו באופן מעורר דאגה, המוטו שהכתיבה היועצת המשפטית לממשלה "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר" קיבל פרשנויות מרחיקות לכת.

ברור לי שהיועצת המשפטית לממשלה אינה חפצה בכאוס ברחובות ישראל, ברור לי שבימיה קיבל והמושגים כולם שווים בפני החוק ואכיפה בררנית משמעויות אחרות, לאנשים אחרים דין אחד ולשאר דין אחר.

בעקבות הקביעה הפרובוקטיבית, משוללת כל אחיזה משפטית כי: "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר" התגברו והתעצמו ההפרעות לסדר הציבורי, לא רק מרדף בלתי נסבל אחר נבחרי ציבור, הפרעה להם, לבני משפחתם ולכל הסובבים אותם, לא רק השחתת רכוש ציבורי, מבלי להיעצר ולהיחקר, לא רק חסימת רחוב, הבערות מדורות בכבישים מרכזיים, לא רק מיצגי הסתה, לא רק תקיפות שוטרים, לא רק הפצת עלילות דם נגד לוחמי ומפקדי צה"ל, המהדהדים בעולם כולו ומסכנים את יהודי העולם, את החטופים ואת מפקדי וחיילי הצבא המוסרי בעולם, את כל הרע הזה ניתן למנוע באיבחה אחת, חוק וסדר, מבלי לפגוע כהוא זה בזכות המחאה.

"אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר," קבעה היועצת המשפטית לממשלה והרסן הותר, כל דאלים גבר ברחובות ישראל, בתנאי שאתה שייך ל"אנשים האחרים", אם אתה חרדי, ערבי, אתיופי, דמך בראשך, לגביך לא חל המשפט: "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר, " אחת דתך לבואש, אחת דתך לאלה ברגליים, אחת דתך לאזיקים ולניידת.

זכות המחאה היא אבן יסוד, חופש הביטוי הוא אבן יסוד, שיווין בפני החוק הוא אבן יסוד, אכיפה בררנית היא פשע, היא רשע, היא עוולה.

המסיתים, מתירי דמם של נבחרי הציבור ומפקדי צה"ל, חייבים לעמוד לדין, כמו המסיתים שאינם נמנים על "האנשים האחרים".

חבורת המתפרעים מ"עומדים ביחד" שהשחיתו רכוש ציבורי, חייבת לשבת ביחד, לחקירה בגין מעשיהם, אין חסינים מפני החוק, אין אנשים אחרים, כולם, אבל כולם שווים בפני החוק.

"אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר," ובכן גבירתי היועצת המשפטית, יש גם יש, זה תלוי בעיקר בך.

2. מבחן מזרחי

גבולות רבים נחצו בשנים האחרונות, קווים אדומים הפכו לקווים גמישים, פרות קדושות נשחטו בראש חוצות, האידאולוגיה היתה למילה גסה, הערכים למרמס, האמונות למשל ושנינה, הקודש חולל ברגל גסה, האסור היה למותר, הטמא לטהור, החושך לאור, השקר לאמת, האמת נעדרת.

מערכת משפט עצמאית, חזקה, נטולת פניות, מקצועית, היא נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי, סוד גלוי הוא כי מערכת המשפט במדינת ישראל חייבת רפורמה דחופה.

ימים בהם אתה יודע מראש מה תהיה הכרעת השופט, אלה הם ימים רעים למערכת המשפט, אמור לי מי השופט אומר לך מה יהיה פסק הדין, אמור לי מי ההרכב ואומר לך מה תהא התוצאה, ללא כל השכלה משפטית.

והנה, יש שופטים בישראל, נמצא שופט ישר הגון, אשר אינו מתיירא מהמיליה המשפטי שלו, שופט שאינך יודע מה תהייה הכרעתו, מה תהיה פסיקתו, שופט צדק באמונה.

נשיא בתי המשפט השלום מחוז מרכז, כבוד השופט מנחם מזרחי, קורץ מחומר של שופטים העשויים ללא חת, הפוסקים ללא מורא וללא משוא פנים, שופט הניצב מול כל כוח ומבקש לחרוץ דין צדק רק אחרי שבחן באופן מקצועי את כל הדרוש לקבלת ההכרעה.

ושערי הגיהינום נפתחו, שערי עזות המצח והחוצפה נפערו, שערי חוסר הממלכתיות, שערי ההשתקה, המתקפה הפרועה נגד נשיא בתי המשפט השלום מחוז מרכז, יצאה לדרך, עמותה בעלת צבע פוליטי מובהק הגישה נגדו תלונה, אנרכיסטים כבשו את המרשתת בכינויי גנאי חמורים, ממושחת עד ביביסט, כרזות באדום שחור עם פרצופו של כבוד השופט הופצו ומתחתם הכיתוב: "שופט פוגע בשלטון החוק?" מלאכת מחשבת של עריצות מחשבתית, דיכוי והשתקה, ניסיון להלך אימים על השופט.

נשיא המדינה לא התייצב בפנים חמורות סבר מול האומה במהדורת הערב בכל הערוצים, לא יצא חוצץ נגד המאיימים בדרכם, להלך אימים על נשיא בתי המשפט השלום מחוז מרכז, אשר מסרב לשחות עם הזרם, הפוסק, ללא מורא וללא משוא פנים באופן עצמאי.

השופט מזרחי לא זכה להגנה ולגיבוי מצד נשיא בית המשפט העליון, לא זכה לתמיכת נשיאות בית המשפט העליון לשעבר, לא זכה לעטיפת הגנה משופטי בית המשפט העליון לשעבר, גדודי פרקליטי מדינה לשעבר, יועצים משפטיים לשעבר לא ערכו מסיבות עיתונאים, לא הזמינו הצהרות לתקשורת, לא הוקיעו את ניסיון ההשתקה, ניסיון ההתערבות החמורה והבוטה בהשפעה על כתיבת פסקי דין.

הנברנים החלו במסע החיטוטים בעברו של, נשיא בתי המשפט השלום מחוז מרכז, מחפשים כל בדל השמצה, כדי להשחיר את השופט מזרחי, ביקשו ליצור קשר בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לעברו של השופט ומכאן, על פי הלוגיקה המשתיקה, הרי שכבוד השופט מזרחי מטיל ספק בפרשה המכונה "קטאר גייט" ויש המכנים אותה, "קטאר פייק".

הסערה אותה מובילים פוליטיקאים במסווה של תועמלנים, והשתיקה הרועמת מצד מי שהיו אמורים להזדעזע מהקמפיין נגד נשיא בתי המשפט השלום מחוז מרכז מוכיחה שוב כמה מערכת המשפט שלנו זקוקה לרפורמה, עכשיו.

עמנואל בן סבו

אהוד: אתה צודק . חלק קטן ופריווילגי במדינה מתנהג בצורה מטורללת חסרת אחריות כאילו הוא הרוב הנבחר השולט – והחלק הזה נעזר כנראה למימון פעולותיו גם במקורות חיצוניים הנחקרים כעת בוועדה בקונגרס האמריקאי.

מחלקת החדשות של "כאן"-"קול ישראל" מהדהדת שעה אחר שעה מהדורה אחר מהדורה גם את תעמולת החמאס בהאשימה ישירות ובעקיפין את נתניהו ואת ממשלת ישראל באי החזרת אחרוני החטופים – ומכאן משתמע גם מתן רהביליטציה גמורה לרוצחים ופתחון-פה מיקרופוני לכל אזרח הרואה עצמו נוגע בדבר – לטנף על נתניהו!

דומה ל"קול ישראל" – עיתון "הארץ" ומהדורת האינטרנט שלו, עיתון שמתורגם גם לאנגלית כדי להוציא את דיבת הארץ רעה בעיני כל העולם – והטירלול התבוסתני והמרעיל הזה מאפיין את מרבית הכותבים בו!

הכותבים האלה יכולים להיות חברים טובים של שתי השרמוטות הפוליטיות גרטה תונברג ועהד תמימי ושל הקפלניסטים הביריונים הברברים ששרפו אתמול באש עזה ובאין מפריע פחים, צמיגים ומכונית לרגלי הבניין שבו גר נתניהו עם משפחתו ברחוב עזה בירושלים.

יו"ר הכנסת אמיר אוחנה כתב ברשת X כי "המערכת האמונה על אכיפת החוק נחטפה בידי פירומנית שאין בינה ובין שלטון החוק צל צילו של דבר." ["הארץ" באינטרנט. 3.9]. 

תחי האכיפה הבררנית בחסותה של עו"ד גלי בהרב מיארה המאפשרת למפגיני "מחאה" שהם עבריינים ברברים להשתולל באין מפריע!

לא התלהבתי מן החינגה שליוותה את התבטאויותיו של יהונתן גפן כמו גם את אלה של גידי גוב ושל דודו אלהרר. אני מעריך את יצירתו של יהונתן, אהבתי את הופעותיו של גידי – פחות את המסעות הקולינריים שבהם הוא משתף אותנו לאחרונה – ואני מעריך את כישרונותיו האמנותיים של דודו. מעולם לא סברתי שהם הוגי דעות דגולים. אינני יודע מפני מה יש סוברים שכישוריהם האמנותיים מקנים מעמד מיוחד להגיגיהם, ואינני מבין מפני מה הגיגים אלה מעוררים חימה. כל אחד מהם הוא אמן ברוך כישרונות ואינני רואה מפני מה יורחקו מבמות אמנותיות אך בשל העובדה שהם משמיעים דברי הבל.

שונה הדבר באשר לרם כהן. רם אינו לא זמר ולא יוצר אך הוא נושא בתפקיד משמעותי הרבה יותר – הוא מופקד על חינוך ילדינו. יש להניח כי ילדים אלה באים מבתים שונים החל בקצה השמאלי ועד לקצה הימני. העובדה שמנהל "תיכונט" בא מן השמאל הקיצוני אינו מקנה לו זכות להטיף את דעותיו בתוככי בית הספר, כשם שמנהל מן הימין הקיצוני אינו רשאי לעשות כן. הורים אינם שולחים את ילדיהם לבית הספר כדי שיעברו אינדוקטרינציה פוליטית. אך זה בדיוק מה שהמנהל רם כהן עושה. הוא מביא את נציגי "ארגון שתיקה" להרצות בפני תלמידיו אך נועל את דלת בית הספר בפני קציני צה"ל. מזוזות נקבעות בכל בתי הספר כמו גם בכל מוסדות הציבור? לא אצל רם כהן. ההמנון מושמע בטקסי הזיכרון ליצחק רבין ז"ל – לא בבית ספרו של רם כהן. וכי מה לרבין ול"ארץ ציון וירושלים"? והרי נגינת ההמנון "מתאימה למגרשי כדורגל"!

הוא תיכנן להוציא את המורים לסיור בשטחים עם ארגון "מחסום ווטש" אך בה בעת ביטל את טיולי התלמידים לנקבת השילוח שבירושלים. כהן מודע לכך שמשרד החינוך מממן חלק מהטיולים לשם, אבל "אני לא רוצה להשתתף בזה." נכון, "חלק מההורים לא אהבו את ההחלטה שלי, אבל אני דבק בה."

הרצאותיו בפני התלמידים דומות דמיון מפתיע לנאומי בחירות שאנו שומעים מצידה האחד של המפה הפוליטית:

"אני מבקש מכם להקשיב ולהיות ערים לחדשות. לשאול את עצמכם מי רוצה להמשיך את הכיבוש ולמה, ומי לא. אתם יכולים להשמיע את קולכם. דברו ביניכם, דברו עם ההורים שלכם, צאו להפגנות, צרו קשר עם חברי כנסת בסוגיות חברתיות שמציקות לכם, דברו בכל המסגרות האינטרנטיות שלכם על כך. אל תיתקפו בחיידק הייאוש. תעשו אתם את מה שההורים שלכם לא הצליחו לעשות. וכשתתגייסו לכו למחסומים, תראו מה קורה שם, הביאו את רוח ההתמתנות, עזרו ליצור מציאות אחרת ובסופו של דבר תגיעו למסקנה שאין מקום לכיבוש."

הוא אמנם "לא מצדיק פיגועים ומעשי אלימות" אך מטיף לתלמידיו, כי "אני יכול להבין מה גורם להם." ומפני מה הוא "מבין"? "ולמה היו פיגועים?" הוא שואל ומשיב, "כי תחשבו על עצמכם, הייתם מוכנים לחיות תחת כיבוש ולא ללמוד בבית ספר ושלא יהיו לכם אפילו התנאים הבסיסיים לחיות?"

הוא אמנם מודע לכך שאסירי חמאס שיושבים בכלא הישראלי "חלקם עם דם על הידיים, שזה אומר שהם השתתפו באופן ישיר או עקיף ברצח של יהודים." יחד עם זאת הוא מטיף לתלמידיו שיש "לשחרר אסירים כאלה, שמבחינתנו הם טרוריסטים ומבחינתם הם אנשים שנלחמו לשחרור פלסטין." הוא גם מבין מפני מה החמאס חופר מנהרות – "כדי לאפשר חיים."

הוא אינו מסתפק באינדוקטרינציה של תלמידיו אלא מבקש להנהיג מרי אזרחי: "אני קורא לציבור המחנכים השפוי בישראל, הדתיים והחילונים, לומר בגלוי לתלמידיו שהכיבוש ארור, לקלל את הכיבוש ולחנך לערכים שלא רומסים אחרים."

תאמרו שזו הכנסת פוליטיקה אל בין כתלי בית הספר? לכהן תשובה מוחצת "אני לא פוליטי, לא מבטא דעות פוליטיות אלא מדבר על נושאים שעל סדר היום החברתי של מדינת ישראל שאי אפשר להתעלם מהם."

יש לרם כהן גם הצדקה פדגוגית להתנהלותו: הבעת העמדה בכיתה מועילה לתהליך החינוכי. "כשהתלמידים לא מסכימים זה דבר טוב. הם מפתחים חשיבה ביקורתית."

לפיכך הגן בעוז על הזכות של המורה אדם ורטה, אותו הגדיר כ"חבר ... בעל דעה חריגה" ללמד בכיתה, כדי שהתלמידים ייחשפו לדעות שונות, אך לא כן מורים שמתגוררים בהתנחלויות שכן "בתור מחנך ומנהל של מוסד חינוכי, עליי להפעיל מערכת של שיקולים מורכבים הכוללת שיקולים מוסריים וערכיים ולא רק שיקולים תועלתיים." והוא מוסיף וקובע:

"כמחנך לערכי היסוד, המעוגנים גם במגילת העצמאות של מדינתי, אני שוקל אם אפשר לתת אמון ביכולתו של אדם שבחר לחיות את חייו ביישובים שמעבר לקו הירוק לחנך ברוחם של ערכים בסיסיים וראשוניים המעוגנים גם במגילת העצמאות את תלמידיי."

וכדי שלא נטעה, אותו חבר של כהן, כפי שצוטט על-ידי תלמידה שלו, אמר בשיעור כי "צה"ל הוא הצבא הכי לא מוסרי בעולם ואני מתבייש בו."

וכדי שלא נטעה בהערכת דעותיו של כהן עצמו, חסיד חופש הביטוי של מורים בתנאי שביטוייהם תואמים את השקפת עולמו שלו, הוא אף פירסם מאמר בו קרא להצביע בבחירות לחד"ש ולמר"צ.

לא פלא שרם כהן ראה לקפוץ על עגלת עאהד תמימי שהינה "גיבורה פלסטינית, תלמידה שכל מנהל היה רוצה בבית ספרו. נערה בעלת מודעות ומעורבות פוליטית, אקטיביסטית ומתוחכמת. נערה אמיצת לב העומדת מול שני גברים חמושים וסוטרת לאחד מהם סטירה המגיעה לכולנו."

גם לאחר שיהונתן גפן ראה לנכון להתנצל "מכל הלב" על שהשווה בין עהד תמימי לבין חנה סנש ואנה פרנק, ראה כהן לתמוך דווקא בהשוואה זו עליה הוסיף את "שרה גיבורת ניל"י"!

דומה שאת התגובה הראויה להתנהלותו של רם כהן סיפק אב של תלמידה שלמדה אצלו:

"כאב לתלמידה שלומדת בעירוני א' אני יכול להעיד שרוב תלמידיו אינם אוהבים את עירוב נטיותיו הפוליטיות בנושאי בית הספר בצורה בוטה כל כך. רם כהן, בעיניי, מנצל את מעמדו כמנהל ומחנך לפרובוקציות מגמתיות שתשמשנה לו מקפצה לעתיד פוליטי. דעותיו הפוליטיות ופעולותיו בבית הספר, הם סוג של כפיית דעה על תלמידיו ומוריו."

השאלה היא מתי יגיעו המופקדים על חינוך ילדינו למסקנה זו?

פרופ' מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וחבר הוועדה העליונה של הארגון הבינלאומי להגנה על חרויות דתיות.

המאמר התפרסם בשינויים קלים ב"הארץ".

אפילוג

כאן מסתיים המאמר, תם אך לא נשלם.

לאחר פרסום המאמר ב"הארץ" הוזמנו, רם כהן ואני, ביום 5.2, לדיון בתוכנית "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית.

הסכמתי מיד אך כהן סירב להגיע בנימוק המנצח ש..."מעוז הוא מתחת לרמה שלי."

דומה שאם לא די בדברים של כהן שצוטטו במאמרי באה התנהגותו זו ולימדה עליו.

באם ראש העירייה אינו בוש במנהל מוסד חינוכי אשר כזה וימשיך לתמוך בו תמיכה עיוורת, אינני יודע במה יוכל להתבייש.

אשר מעוז

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-4/2/2018 וכן ב"חדשות בן עזר". עם חזרתה של תמימי לזירה תרצה אולי לשקול לפרסם שוב במיוחד לאור האישים שהיללוה.

אשר מעוז

התורה, שבאה לעולם לכל המוקדם בימיו של המלך יאשיהו, יצרה עולם אמוני חדש, המכונה "מונותאיסטי", אמונה קנאית שגרמה לשפיכות דמים ללא תכלה וקץ, והגם שהמערב התקדם לקראת חילון וחופש הדעה, הרי נתח ענק מתוך מיליארדי בני האדם במערב משוכנעים שמדובר בתורה הזאת במסר אלוהי, שזכה ל"תיקונים" על ידי הנצרות והאסלאם. קשה להתמודד עם אמונה שמנטרלת את כוח השיפוט, אבל אנסה בכל זאת להראות את המובן מאליו, והוא שלתורה אין כל רלוונטיות לחיינו היום, וספק גדול אם היתה לה רלוונטיות אי פעם בעבר.

נתחיל בפולחן: רוב הטקסטים בחומשים שמות, ויקרא, במדבר ודברים עניינם פולחן, שעיקרו קורבנות – אינספור בהמות ועופות מוקדשים לאל יום יום, עם תגבורת גדולה בימי חג ומועד, והכתובים יודעים (צותתו מאחורי הפרגוד?) שהאל נהנה מהקורבן, ובעיקר מהריח (בראשית ח' 21, שמות כ"ט 18, 25, 41, ויקרא א' 9, 13, 17 ובעוד עשרות מקומות אחרים בתורה ובספר יחזקאל). הנביא החתום בשם "מלאכי" מצטט את האל המתלונן שמגישים לו קורבנות לא ראויים (בעלי חיים בעלי מום – מלאכי א' 14-6, ג' 12-8). לא רק לנו, החיים בעת החדשה, נראה הפולחן הזה כמעשה ברברי – להרוג בעלי חיים לשם שמיים! – מסתבר שבתנ"ך עצמו יש מתקוממים נגד דרך פולחן זאת. עמוס מקטרג על כך בחריפות: "שנאתי, מאסתי חגיכם, ולא אריח בעצרותיכם, כי תעלו לי עולות, ומנחותיכם לא ארצה, ושלם מריאיכם לא אביט... הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל?" ( עמוס ה' 25-21).

יחס דומה אל הקורבנות יש לנביא ישעיהו: "למה לי רוב זבחיכם? יאמר ה', שבעתי עולות אילים, וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (ישעיה א' 21), וזאת גם עמדתו של הנביא ירמיהו: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל: עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, כי לא דיברתי את אבותיכם, ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" (ירמיה ז' 22-21),

לא רק קטרוג על מנהג הקורבנות יש כאן, אלא גם ראיה לכך שירמיהו, כמו עמוס, לא הכיר את התורה, ולגבי ירמיהו זה אפילו מוזר כי הוא ניבא בימי יאשיהו, כשהתורה אמרוה היתה כבר להתפרסם בעקבות הרפורמה המבהילה שאירעה בימיו. מכל מקום, לא היינו צריכים את דבריהם של שלושה נביאים אלה כדי להבין שעבודת ה' באמצעות בית מטבחיים ענק ומתמיד, לאורך כל ימות השנה ומועדיה, היא חסרת כל רלוונטיות לגבינו היום, ולא רק זאת, היא אפילו מעוררת שאט נפש. כאמור, רוב הטקסטים בארבעת החומשים – שמות, ויקרא, במדבר, דברים – עניינם פולחן וקורבנות.

מערך העונשים של התורה הוא בוודאי לא רלוונטי לימינו, וזאת בלשון המעטה, כי העונשים על עבירות כמתוארים בתורה מעוררים חלחלה: העונש המרכזי והמקובל ביותר שהתורה מכירה הוא עונש מוות, מוות שנפסק לא רק לרוצח במזיד, אלא גם על רוצח ברשלנות (שמות כ"א 29), על גונב נפש למכירה (שמות כ"א 16, דברים כ"ד 7), על עובד עבודה זרה (שמות כ"ב 19, דברים י"ז 7-2), על נביא המטיף לעבודה זרה ומדיח לעבודה זרה (דברים י"ג 12-2), על נביא שקר (דברים י"ח 20), על נוקב שם ה' (ויקרא כ"ד 16), על מחלל שבת (במדבר ט"ו 36-32), על מי שאינו נשמע לכהן או לשופט (דברים י"ז 13-8), על מכשפה (שמות כ"ב 17), על בעל אוב (ויקרא כ' 27), על מכה או מקלל הורים (שמות כ"א 15, 17, ויקרא כ' 9), על בן סורר ומורה (דברים כ"א 21-18), על נואפים (ויקרא כ' 10, דברים כ"ב 22), על שוכב עם אישה נשואה, ועל האישה עצמה, על שוכב עם נערה מאורשה ועל הנערה עצמה (דברים כ"ב24-23), על אונס נערה מאורשה (דברים כ"ב 27-25), על כלה שלא נמצאו לה בתולים (דברים כ"ב 21-20), על בת כהן כי תחל לזנות (ויקרא כ"א 9), על אלמנה שהרה לזנונים (בראשית ל"ח 24), על משכב זכר (ויקרא כ' 13), על משכב עם בהמה (שמות כ"ב 18, ויקרא כ' 16-15), על גילוי עריות (ויקרא כ' 12-11, 14, 17, דברים כ"ג 1), על משכב עם אישה דווה ועל האישה עצמה (ויקרא כ' 18).

הסקירה הארוכה הזאת מצביעה לא רק על כך שסדר הדין הפלילי של התורה איננו רלוונטי לחיינו היום, אלא גם על פער בלתי ניתן לגישור בין החשיבה בתורה לחשיבתנו היום: ברוב הארצות הנאורות בוטל עונש המוות לחלוטין, או שהוא נגזר במקרים יוצאים מן הכלל, וכל זאת משום שמשפט בן ימינו מודע לכך שזהו עונש בלתי הפיך, ובמקרה של טעות, או של משפט-משפח – אין כל דרך לתקן את המעוות. בקורות המשפט הישראלי נגזר עונש מוות רק פעם אחת על הצורר אדולף איכמן. במלחמת השחרור נפסק עונש מוות במשפט שדה חפוז ומוטעה, כשאדם חף מפשע הועמד בפני כיתת יורים משום פליטת פה בלתי מוצלחת שלו – הנידון היה הקצין מאיר טוביאנסקי (30.6.1948). המעשה הזה הוא כתם שחור על דברי ימיה של מלחמת השחרור. אין צורך להכביר מילים שאינפלציה זאת של ההוצאות להורג בצו אלוהי, כביכול, אין לה שום רלוונטיות לימינו.

בהקשר הזה צריך להזכיר שהתורה מכירה בזכות לחוקק חוק לאחר מעשה, ולהעניש על פיו, וכל זאת בהיותו אלוהי. העבריין בכוח איננו יודע מראש כי מעשהו הוא עבירה, ומה דינה, ורק לאחר שבוצעה העבירה מודיע האל מהו העונש, ועל פיו העבריין נענש. בקטטה בין שני אנשים, מקלל אחד מהם את האל. משה מניח אותו במשמר לפרש מה דינו, והאל פוקד להוציא את המקלל מחוץ למחנה, כשהעדים לשמיעה סומכים עליו את ידיהם, וכל העדה מצטווה לרגום אותו באבנים. לאחר המעשה, מחוקק האל חוק שדינו של מקלל האל להיענש ברגימה באבנים (ויקרא כ"ד 16-10).

מקרה דומה חל על מקושש עצים בשבת – האיש מופקד במשמר עד שיתברר מפי האל מה ייעשה לו, ועל פי דין מוות זה נקבע החוק (במדבר ט"ו 34-32). ברור שעיוות דין כזה יכול להתרחש רק בחברה אנושית שבה מתיימרים להיות בעלי קשר ישיר אל האלוהים. למותר לציין שאופן חקיקה כזה הוא לא רק לא רלוונטי לחיינו, הוא מקומם ומעורר חלחלה.

בעלי המום – מופלים לרעה על פי צווי התורה: כהן בעל מום מנוע מלהקריב את אישי ה'. צרוע או זב איננו רשאי לאכול מהקודשים עד שיטהר (ויקרא כ"א 23-17, כ"ד 4). פצוע דכא וכרות שופכה לא יבואו בקהל ה' (דברים כ"ד 8). דויד, שלא הכיר את התורה (נוסח ראשון של התורה נכתב כארבע מאות שנים אחרי מלכותו של דויד), קיבל גרסה שונה שמפלה לרעה בעלי מום אחרים: "עיוור ופיסח לא יבוא אל הבית" (שמואל ב' ה' 8). המקדש היה בימים ההם מרכז החיים, ודחייתם של בעלי המום משם - משמעו דחייה מהחיים עצמם. ברור שגישה חברתית חסרת רגישות זאת מקוממת, ולא רק בלתי רלוונטית לחיים בימינו.

מעמד האישה – התורה מתייחסת אל האישה כאל חלק מקניינו של האיש: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וכל אשר לרעך" (שמות כ' 17), להודיעך שאישה פחות חשובה מבית, ויותר חשובה מעבדים ומבהמות. התורה מזהירה את המלך לעתיד לבוא לא להרבות לו סוסים, נשים, כסף וזהב – בסדר הזה! (דברים י"ז 17-16). בועז מודיע בשער העיר שקנה את רות המואבייה ((רות ד' 10-9), כיוון שהאישה היא קניין, הרי שתי נשים הן בבחינת נורמה אצל בעל בעמיו (דברים כ"א 15), ובמציאות של ימי המקרא היו למרומים מעם הרבה מ"הרכוש" הזה – נשים ושפחות, ולמלכים היו הרמונות.

מסתבר שרק לאיש מותר לגרש אישה (דברים כ"ד 1), והנה, באסטילת חמורבי שנחרתה שש מאות שנים לפני ימיו של משה, וכאלף שנים לפני שנכתב הנוסח הראשון של התרה – בסעיפים 142, 149 כתוב שאישה רשאית להתגרש מבעלה ולקבל נדונייתה.

חוק התורה מרשה לבעל לערוך לאשתו טקס משפיל ומפחיד אם הוא חושד בה שזנתה תחתיו. הטקס כולל פריעת ראשה, השקייתה במים מרים מאררים, משביעים אותה בקללה נמרצת (במדבר ה' 22-13). בסעיף 131 בחוקי חמורבי כתוב: אם איש האשים את אשתו שהיא זנתה עם איש אחר, היא תישבע בשם אלוהים, ותחזור לביתה" – אלף שנה לפני התורה – נחקק חוק פחות דרקוני! כבר הזכרנו לעיל שארוסה שלא נמצאו לה בתולים בליל החתונה – דינה סקילה (דברים כ"ב 22-20). האם יש צורך להכביר מילים עד כמה התורה אינה יכולה להיות רלוונטית לגבינו באשר למעמד האישה?

הורים וילדים – על פי התורה שלטון ההורים על ילדיהם הוא מוחלט: אפשר למכור אותם לעבדות, וכשמדובר בבת, היא לא תצא בשנה השביעית לחירות (שמות כ"א 7), הורים יכולים לקבוע שהבן שלהם סורר ומורה, זולל וסובא, ואינו שומע בקול הוריו – כדי שאנשי העיר ירגמו אותו באבנם (דברים כ"א 21-18). איך בדיוק חוקים ברבריים אלה יכולים להיות רלוונטיים לימינו?

העבדות – מסתבר שבנבואות הכי אופטימיות של נביאי ישראל אין כל סימן לכך שבאחרית הימים תיעלם החרפה הזאת שאדם קונה אדם כמו שקונים עז. התורה, האמורה להיות נצחית, קובעת כללים בנדון: עבד עברי יוצא לחופשי בשנה השביעית (שמות כ"א 2; לפי ויקרא כ"ה 40, עבד עברי יוצא לחופשי רק בשנת היובל), ואילו עבד נוכרי אינו יוצא לחופשי לעולם (ויקרא כ"ה 46-42). אם האדון נתן לו אמה לאישה, היא וילדיה הם נחלת האדון, ועל העבד לצאת לחופשי בלעדיהם. אם הוא ממאן, רוצעים את אוזנו, והוא בסטטוס של עבד עולם (שמות כ"א 6-4). האדון רשאי להכות את עבדו או אמתו עד מוות, ואם אלה גססו יום או יומיים – לא ינקמו באדון "כי כספו הוא," הוא בסך הכול איבד כסף שהוציא על רכישת העבד (שמות כ"א 21). אם האדון מטיל מום בעבד (שן, עין), העבד יוצא לחופשי, אבל האדון לא נענש (שמות כ"א 27-26). ובכן, החרפה הזאת שאדם קונה אדם, מעביד אותו בפרך, רשאי להטיל בו מום, ואף להרוג אותו – ובכן החרפה הזאת איננה יכולה להיות רלוונטית בימינו.

הבאתי כאן מיספר מצומצם של תחומים כדי להבהיר עד כמה התורה איננה רלוונטית לימינו, ואני מודע לכך ששלומי אמוני ישראל מפנים אותנו לחז"ל שריככו ועיגלו פינות חדות מהכתבים הקשים שהתורה מלאה בהם,

את הטענה הזאת יש לתקוף משני כיוונים: א. חז"ל היו משוכנעים שהתורה ניתנה למשה בהר סיני מפי הגבורה, ואין להעלות על הדעת לשלול את הכתוב, או לשנות אותו, אבל כאשר לנו ברור מעל לכל ספק שהתורה נכתבה מאות שנים אחרי משה, וכל מצוותיה ואיסוריה חוברו על ידי כוהני ירושלים האינטרסנטים – ברור שראייה מדרכם של חז"ל איננה רלוונטית;

ב. אמנם חז"ל "שייפו" את החוקים הדרקוניים, והמעיטו ככל האפשר את גזרי דין מוות שהתורה מחייבת, אבל מהרבה בחינות הם היו יותר אגרסיביים מהמשתמע מחוקי התורה ומההווי הישראלי בתקופת המקרא. הדוגמה לכך הוא היחס לנשים – בתורה אמנם האישה היא קניין האיש, זכויותיה מוגבלות, חובותיה רבות, אבל אין בתורה, וגם בשאר ספרי התנ"ך, ביזוי האישה על היותה אישה. אנו מוצאים בתנ"ך נשים מנהיגות כמו דבורה (שופטים ד'-ה'), וכמו האישה החכמה מאבל בית המעכה, שהעיר הטילה עליה את ניהול המשא ומתן עם יואב בן צרויה למען הצלת העיר (שמואל ב' כ' 22-15), אישה חכמה אחרת מופיעה בפני המלך דויד, ומצליחה לשכנע אותו לחון את אבשלום (שמואל ב' י"ד 20-1). בתנ"ך יש אפילו המנון של שבחים לאשת חיל (משלי ל"א 31-10).

לעומת המקרא בנדון, חז"ל מתחרים ביניהם מי יכפיש את האישה יותר: "כל המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות" (בבלי, סוטה ג' ד'); "יישרפו ספרי תורה, ולא יינתנו בידי נשים" (ירושלמי סוטה ג' ד); "אין חוכמה לאישה אלא בפלך" (בבלי יומא ס"ו ע"ב). המפעל הענק של המשנה והתלמוד התחבר על ידי גברים למען גברים, ובכל הטקסט הענק הזה מוזכרת רק חכמה אחת –ברוריה אשת ר' מאיר שהיתה מומחית בדיני טומאה וטהרה. ברור אם כן, כי חז"ל לא היו מסוגלים להושיע את הכתוב בתורה מהאי-רלוונטיות שלו לימינו.

הסקירה דלעיל היא, כמובן, חלקית, לא כללתי בה את המבט הפרימיטיבי להבנת המרחב (בריאה בשישה ימים, "תפקיד" לשמש, לירח ולכוכבים), סגירות תרבותית (מותר להגות רק בתורת ה' – שרק "היא חוכמתכם ובינתכם בעיני העמים"), האמונה שהאל בחר בנו מכל העמים, חוק השמיטה ההרסני, חוק החמץ הבלתי אפשרי, שיתוק המדינה בשבת ובחגים.

משה גרנות

העיתונאית מלאני פיליפס דיברה על

העוינות לישראל בתקשורת הבריטית

כחלק ממשבר כולל בחברה הבריטית

משבר של ביטחון עצמי בגלל

תחושת החרטה הפוסט-קולוניאליסטית

והמלחמה הקרה שגרמו להתמוססות ערכה

של עצם ההזדהות הלאומית והתוצאה היא

אווירה הדומה לימי ויימאר והתכחשות

לסכנה האורבת למערב במאורעות 1936-

1939 הקימו הבריטים משטרת רכבות אשר

אנשיה הגנו על המסילות מפני מחבלים

ערבים אברהם כהן (1919-2006) נקרא

להדריכם במורס ובאיתות-ראייה הוא

התרשם אז משיטת הבריטים להרתיע

מחבלים: שניים מנכבדי כפר סמוך למסילה

היו נקשרים אל קדמת הקטר.

פברואר 2006

פורסם ב"חדשות בן עזר"

["הארץ" באינטרנט. 2.9].

אהוד: האם גם הפעם ראש הממשלה צודק? והאם תימשך השערורייה של הגעתו, הקבועה מראש, כאחרון הפושעים, רק בלי אזיקים – לבית המשפט המחוזי בתל אביב, כדי שיהיה אפשר להתנקש בחייו?

* המרגלת ענת קם: "הגזענות של תושבי עומר לא טובה יותר בגלל שהם משכילים ונאורים. להפך." ["הארץ" באינטרנט. 3.9].

בזכות המרגלת, הפרקליטות והבג"צ של מדינת כל אזרחיה, בעוד שנים אחדות עומר יהיה לטוב ולרע עוד יישוב בידואי בנגב ללא יהודים, אולי גם בעזרת כסף קטרי שיזרז את קניית הבתים של היהודים.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!