כל הגידיגובים לא זקוקים היו לתירוץ הכזב
של קיום, כביכול, בעזה רעב,
הן, חווה, כבר, מזמן, כתבה שיר שִימצה
ובו מדבריה חרזה וחרצה:
"הייתי פעם כבש וגדי שלֵיו,
היום אני נמר וזאב טורף."
ואני, הקטן, אז השבתי פיוט,
שמילות פתיחתו כך אומרות בפשטות:
"להם יש עשרים ושתי מדינות,
לי יש רק אחת, הם רוצים גם את זאת;
לא בארץ ירדן, לא בארץ סעוד,
רק דווקא בבית-אל ומשם – עכו, לוד,
עד עירו של דויד, שהרי הוא... דאוד."
וסוף זה שירי, בחיוך מר הושלם:
"כה טהור יהיה העולם,
ומלא בזכויות האדם
כשאותנו ישליכו לים."
ובין הבתים, הפיזמון החוזר,
מוסיף ומגיב, מוסיף ואומר:
"פיתה הנחש את חווה
וחווה לאדם כך תעוץ
ומאז – להט חרב בגן
ואנחנו גורשנו לחוץ"

ועכשיו, עוד אזעק בכאב,
לא אני, לא אני הזאב,
ועכשיו עוד אוסיף את הכול-כך ברור,
כי זה האויב הברבר, הארור
הוא לא יבחין בין יהוד ליהוד,
ירצח, יאנוס, את כולם ולחוד,
כן, גם את תוקעי הסכין בגב האומה
גם את אלה אשר חתמו עצומה,
ולתפארת עוכרי ישראל,
דיבתנו הוציאו במלוא התבל,
ולמול המראָה שאלו בתקשיר:
"מי היפה, היפה שבעיר?"
הם יהיו בידי האוייב למכשיר,
ואחרי השתמשו בם – למוות יסגיר.
עקיבא נוף
[מפורסם במגזין של ערוץ 14]