על "אשת איש" מאת שלי יחימוביץ',
קשת 2001, 352 עמ'
בנושא אישה הבוגדת בעלה, ונקשרת באהבה עזה אל מאהב, נכתבו רומנים שזכו לתהילת עולם – אם להזכיר את הרומנים המפורסמים ביותר – "מדאם בובארי" של גוסטב פלובר, ו"אנה קרנינה" של לב טולסטוי. מה בדיוק ביקשה שלי יחימוביץ, אישיות תקשורתית ופוליטית בעלת "קבלות", כשחיברה ספר בנושא הזה, אבל הכפילה, ושילשה את "התקלה" הזאת לגבי הגיבורה המרכזית, וגם לגבי גיבורות וגיבורי משנה ("כל הזוגות בוגדים")?
לפני שאפנה לתהות על השאלה דלעיל, אנסה לתמצת את עלילת הספר והדמויות שבמרכזה: נוגה שטאובר, עורכת דין מוערכת, ב"הווה" בת 35, נשואה לאיציק, ואם לילד בן עשר בשם אורי, משקרת לבעלה, ונוסעת לכפר נופש בצפון כדי להתעלס עם המאהב שלה, עופר הרנוי, גם הוא נשוי לנאוה, אשת עסקים, ואב לבת בשם נועה. נוגה ראתה לראשונה את עופר בקונצרט בהיכל התרבות, הם נפגשו במבט, והיא הגיעה למסקנה שניתן לפלרטט עימו. היא נסעה להתעלס עימו כאשר היתה בחודש השמיני להריון עם בנה השני, יונתן.
זה הפתיח של הרומן, וממש בעמודים הראשונים מתוארת ההתעלסות הסוערת ביניהם (עמ' 8-7, 12). לאורך הספר מתוארות בפרוטרוט התעלסויות נוספות, כולל האופן, האביונות, והכול במילים "עממיות" (עמ' 73, 90, 118, 150, 260-259).
הספר מתאר גם את "עברם" של הגיבורים: נוגה היא בתם של זוג ניצולי שואה, ואחות של נפתלי-תולי. האם אלימה מאוד, מענישה את בתה בהצלפות בחגורה, ובעלת השקפת עולם גזענית, שמחייבת את בני משפחתה להימנע מכל קשר עם "פרענקים" ו"רומנים". הסופרת חוזרת פעמים רבות לתאר את הגזענות הזאת (עמ' 24, 27, 28, 34, 75, 263, 280, 327, 346), ואילו הילדה נוגה מאוהבת במשפחת מולה שעלתה מעיראק. היא מוצאת שם חום, ומעולם לא הרימו שם יד על ילד, הם אנשים עשירים – לאב משה יש חנות צעצועים ומתנות, ולכן לבתם, ניבה, יש בובה שמעוררת קנאה בנוגה. לימים הם מתגוררים בווילה מרווחת. למגינת ליבה של אימה, נוגה נישאת לאיציק, בן למשפחת מולה, סרן בחיל המודיעין, אבל מתנה עמו כי יהיה ביניהם הסכם, ולא נישואין ברבנות, וכן, שתשמור את שם נעוריה. איציק באהבתו, מסכים לכול, ולא רק זאת, למען אהבתו אל נוגה, הוא נפרד מחברתו חגית. בחייה כסטודנטית מצטיינת למשפטים, התנסתה נוגה פעמים רבות בסקס מזדמן.
איציק מתגלה כבעל אידיאלי: מבשל, מפנק את אשתו בקפה על הבוקר, מנקה את הבית, מטפל בבן אורי ומביא אותו לגן, מטפל בה במסירות בתקופת הדיכאון אחרי לידה. כמו ברומנים שהזכרתי לעיל, גם הגיבורה שלנו משתעממת בחברתו של הבעל, ומחפשת ריגושים בצ'טים, כשהיא מסתירה מאיציק את הקשרים שלה עם בריאן מבלפסט, ועם יוסי הגר בשכנות. כאמור, נוגה מתאהבת בעופר, נגן הקונטרבס בפילהרמונית, הנמוך ממנה (הגובה שלה 182 סנטימטרים). בתירוצים שונים נוגה ועופר מבלים שבועיים ברומא.
נאוה, אשתו של עופר, עושה סוף לפרשה: היא מגלה חשבון ענק של שיחות טלפון בין עופר לנוגה, ומטיחה בפניו אשמת בגידה. היא גם מודיעה לאיציק (שחשד כבר קודם): לאשתך יש רומן עם בעלי. בסופו של דבר, נפרדים ומתגרשים, תוך שהזוגות מתחלפים: נאוה מתחברת לאיציק, ונוגה לעופר. וכאן, כמובן, מתחילות כל התקלות הקשורות לזוגות מתגרשים: איציק לא מוכן שנוגה תהיה עם הילדים בליל סדר, נועה, הבת של עופר, רוצה את אימא שלה, וחותכת לעצמה את הוורידים בידה. נוגה מסרבת להתחתן עם עופר, ולא מוכנה לחתום על חשבון בנק משותף. עופר מפוטר מהפילהרמונית, חדל לשלם מזונות.
הסוף הצפוי: מריבות בין עופר לנוגה, והיא מגרשת אותו מהדירה, הגם שבלעדיו היא חשה אבודה. הוא חוזר לנאוה, וזה מטריף את דעתה של נוגה. לנוגה יש בינתיים רומן חדש, כשהיא שוב היוזמת: היא מבקשת להיפגש עם נואל, מחזרת אחריו, ובפגישה הראשונה היא מנשקת אותו, וממש מאלצת אותו לשכב עימה. וכאן צריך לפתוח סוגריים: נואל, איש גבוה, גברי מאוד, שעיר וקירח, גדול מנוגה בעשר שנים. הוא היה הסטז'ר של הפרקליטה ריטה אברבנל. היא מתאהבת בו, ונוטשת בעל וילדים, וחיה איתו במשך 25 שנים, ואף ילדה לו בת שב"הווה" היא בת 23. כשמזדמן לריטה להימנות לשופטת, הוא מוותר על הסטאז' ועל הקריירה המשפטית למענה, לומד קולנוע, ונעשה סאונדמן. בינתיים איציק חוזר לאהבתו הראשונה, חגית, ממנה נפרד למען נוגה. חגית בינתיים גרושה ואם לשניים. פגישה חטופה עם עופר מובילה להתעלסות, ממנה נוגה נכנסת להריון, המסכן את חייה, כי העובר נמצא מחוץ לרחם. לאחר התערבות כירורגית, והחלמה ארוכה, נוגה נפרדת מנואל, ונענית להזמנה לבית קפה של גבר זר. חיה מולה, אימו של איציק, ממשיכה לאהוב את נוגה, למרות מפח הנפש שבנה חווה ממנה, היא מקווה שבנה ונוגה יתפייסו. הספר מסתיים עם זיק של תקווה.
את הספר הזה קראתי מיד עם יציאתו לאור ב-2001, והוא מילא אותי תמיהה: כלום ייתכן כי שלי יחימוביץ' רצתה להראות בספר זה את ההווי הדקדנטי בחברת הישראלים החילוניים החופשיים, שמכורים לסקס ומחריבים משפחות? אני שייך לאלה שמעריכים מאוד את שלי יחימוביץ', שהינה אישיות מרכזית בפוליטיקה הישראלית ובתקשורת, שלה זכויות רבות כמחוקקת וכמנהיגה, ולכן השארתי את הדיון בספרה הראשון זה ב"צריך עיון", ונדמה לי שיש בידי פתרון לתמיהה שלי, לכן צריך להיאחז ברמזים הפזורים ביצירה: בין אזכורים רבים בספר הכוללים יצירות ספרות וסרטי מופת, אנו פוגשים את שמותיהן של שתי פמיניסטיות רדיקליות – מריליון פרנץ' ("חדר נשים") ואריקה ג'ונג ("פחד גבהים") (עמ' 158, 278), שתיים מתוך קבוצה גדולה של פמיניסטיות קיצוניות, שלאחר דיכוי של אלפי שנים מביעות זעם בלתי נשלט הגולש אל אבסורדים, כגון שהגברים (כולם!) סתומים (סימון דה בובואר), שכל הפגמים מצויים רק בגברים (שרי היייאט), שהגברים הם אויב (סוזן אנטוני ובטי פרידן), שהגברים חייבים במס מיוחד לפיצוי עוולות העבר (מרילין פראנץ' וגורדון שיימן), שהגברים פרימיטיבים, החושבים שכל העולם סובב סביב הפין (אריקה ג'ונג), וכן לוחמות נוספות כמו גלוריה סטיינס, אנדריאה דבורקין, ואצלנו – שולמית אלוני, עמליה כהנא-כרמון, יוכי ברנדס, ויקי שירן, ענת גוב, דנה ספקטור, שולמית גלבוע ועוד – כולן מציעות נקמה נוראה בגברים, והרושם הוא שאם הכוח יינתן בידיהן הם ישלחו את כל הגברים לאי בודד כדי להתחנך מחדש בתכונות הנכונות של הנשים (כך מוצע באופן מפורש בספרה של יהודית קציר "הנה אני מתחילה").
ועתה נראה איך שלי יחימוביץ' מתייחסת למהפכה הפמיניסטית על פי הספר שלפנינו: הדבר הקיצוני ביותר בנושא זה אנו מוצאים אמנם בהערה מבזה מפיה של החברה הסופרת של נוגה – אילונה (לא מפיה של הגיבורה הראשית!) כי הגברים הם כמו כלבים המסמנים אזור שליטה (עמ' 312). יש עוד הערות על האלימות שגברים מפנים זה כלפי זה, בעיקר כשמדובר בעימות על חסדיה של אישה (324-322), וכן הפגיעות של הגברים כאשר מדובר בגודל הפין (עמ' 173), אבל בשאר הספר אנחנו מוצאים פמיניזם הרבה יותר רגוע: קודם כול, מי שסימנה אזור שליטה היא דווקא נוגה, והיא, בניגוד למסורת ארוכת השנים, מחזרת אחרי גברים, ודורשת מהם סקס, ולא רק זאת, היא מתפעלת מהעירום הגברים ( עמ' 212, 340), כלומר, היא רואה בגברים אובייקט מיני, והרי הפמיניסטיות התלוננו על כך שהגברים לא מתייחסים לאיכויות שיש בנשים, ורואים בהן רק אובייקט מיני.
שום גבר בספר איננו "אוייב", "עריץ", "סתום", "פרימיטיבי", "חי טורף", בעל חיים נחות", "אינפנטילי", "תת-מין", "בהמות" (ציטוטים מדויקים מהספרות הפמיניסטית!) אלא בעלי אותם הדחפים המיניים כמו לנשים, ועל שניים מהם (איציק, ונואל) מצוין שהם בעלים ואבות למופת – מבשלים, מנקים מטפלים במסירות בילדים, מפנקים את בת הזוג. על נואל מסופר שוויתר על הקריירה המשפטית שלו, כדי לאפשר לבת זוגו לעלות בדרגה מפרקליטה לשופטת, והרי זאת היתה הטענה (הנכונה!) של הפמיניסטיות, כי נשים מוותרות על קריירה למען קידום בעליהן. האלימות מוזכרת בספר דווקא לגבי אישה: אימא של נוגה היכתה אותה בילדותה באכזריות, עד כי נוגה פנטזה לתבוע אותה על התעללות בחסרת ישע (עמ' 291). לכך צריך להזכיר את ההוקעה המוחלטת של המחברת לגזענות העדתית.
כשהגעתי לתובנות האלו, הבנתי שהיה כדאי לסקור שוב את הספר הזה של שלי יחימוביץ'.
משה גרנות

אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת רביעית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 5
"אני חזק," המשיך לָצֶק למלמל בדרכו החוצה, כתינוק שוטה ונכלם. "זין שלי הכי גדול בבוקארשט, פעם! דופק צועניות, דופק רומניות, רק לא דופק יהודיות – "
את ההמשך לא שמעתי, כי סגרתי עליו את הדלת ורצתי להתרחץ. אני יודעת? אולי הוא מלקק זונות ברחוב הירקון ונדבק במחלות כאלה, נוראות, כמו של חיים תוגתי?
תחילה לא חשדתי כי חיים תוגתי השמנמן מסתיר משהו. אמנם, השירים הבכייניים שלו. הנכונות להשפיל את עצמו כששכבתי במיטה עם דינה דופברג, הקינאה היתירה שהפגין באהבתו לי, כשזרק בלילה אבן על גג המכונית של חמיאל גילרמן, כמו גם המקרה עם אימא של מוס, שהעדיפה אותו על פני הכלב, לדבריו – כל אלה יצרו סביבו איזו אווירה של אי-אמון, לפחות בעיניי, כאילו ההתנהגות הטווסית שלו, הבגדים המהודרים, החיזורים, ההידחקות החולנית למצוא חברה פן יישאר רגע אחד לבדו, לשאת את מועקת עצמו – לא באה אלא להסתיר את העיקר, סוד כמוס שאולי אינו מגלה אפילו לעצמו.
כששכב בבית-החולים איכילוב סיפר לי, בלב נשבר, את האמת על חייו. אהבתו אליי היתה דו-מינית, לדבריו. הוא חלם שאני אבעל אותו, שהוא יהיה האישה שלי, כי אני מושכת אותו באפשרות שאחדור לתוכו. הייתי לו מין עוגן של אי-הודאה-גמורה בכך שנגזר עליו גורלו להיות אישה של גברים. וכי משחקיו איתי לא היו אלא מין אוננות הדדית שבה ניסה להגשים את חלומו להיות אישה מבלי "להתלכלך", כדבריו, במגע מיני עם גבר.
תוגתי המסכן. הוא נשלח לשמור על מיתקן צבאי בצפון הארץ. עשה מכך סוד גדול ולא גילה היכן בדיוק ועל מה שמר. שם גר באוהל אחד עם חייל שהיה עובד במיטבח של המיתקן. החייל הצעיר היה מאוהב בפקידה הפלוגתית, מירב, שהיתה מופיעה כמעט מדי יום, בצהריים, נלווית למכונית-האספקה, עם הדואר וסרט-הקולנוע, ולפעמים עם מרצה חובש כיפה שדיבר על ייחודו של העם היהודי, הטיף נגד התבוללות בגויים, וטען כי היהודי השלם הוא רק זה שיושב בארץ-ישראל וגם מקיים בה את כל המצוות, וזאת כנגד הרבי מלובאביץ', שיושב בגלות, והוא יהודי פגום, שלא לדבר על החילונים, שהם פגומים מכל בחינה.
למירב הגדולה היה חזה תפוח ורחב דונאמים, ופנים זרועות פצעוני-בגרות אדמדמים ומדי פעם היתה שבה ופורפת את הכפתור העליון בחולצת-העבודה הצבאית, בצבע חאקי-כהה, שהיה נפרם מכובד התכולה שעל פתחה הופקד לשמור. אבל היא היתה הבחורה היחידה שהיתה מגיעה למיתקן מדי יום, ועיני גברים מורעבים, חיילי סדיר ומילואים, היו ננעצות בה בשקיקה שוקטת, ואחדים היו גם מתבדחים איתה. מציעים לה חברות, טופחים על כתפיה הרחבות, על עכוזה, או מחבקים אותה במחווה של ידידות גמלונית, מזוייפת. דומה כי מירב נהנתה מתשומת-הלב היומית לה זכתה, ואפילו תוגתי מצא עצמו מתחיל להרהר בה, בלילות, במשמרות-השמירה הארוכות.
ובאחת השמירות, בלילה, חש עצמו כה מגורה, עד כי הסתתר בפתח מחסן-תחמושת תת-קרקעי, כמו כדי לעשות את צרכיו, בכריעה – וכשהוא מדמה בנפשו כי מירב, ערומה, ורק חולצת החאקי הפרומה עליה, באה עליו, מאחור, נלחצת בדדיה הכבדים, החמים, חודרת לתחתול שלו בצ'יפצ'ימון הענק שהטבע ודאי חנן אותה בו, ותופסת באצבעותיה המגודלות ומגלגלת את הפתיל שלו – אונן על רצפת הבטון החשוכה זרע ימים רבים בהם לא בא על פורקנו, בשיעמום נורא ובדמיונות פרועים על מיטת-שדה מלאה אבק וכתמים, באוהל מדיף ריח שמיכות צבאיות, חומרי-חיטוי ושמן-רובים.
תוגתי המסכן. רגעים אחדים אחרי כן, היתה ביקורת המשמרת, ומזלו שלא נתפס בשעת מעשה, ואפילו ריח הזרע הטרי שדבק בו – לא הסגירו. תחתוניו נתלחלחו והיה לו קר מאוד, ועצוב.
"מה זה הריח המוזר שנודף ממך, רב"ט תוגתי?" שאל סמ"ר חומצי הקצין התורן, שהיה האחראי על המיטבח.
"א... אפרסמון..." נחלץ תוגתי ברגע האחרון, בהיזכרו כי לעיתים הריח אכן דומה. תלוי בזן האפרסמון, כמובן, לא בזרע.
"יש לך אישה טובה, תוגתי, מפנקת אותך – "
הצבא טרם כלל אז אפרסמונים בתפריט.
"אני לא נשוי –"
"טוב, טוב, רק אל תאכל יותר מדי," צחק חומצי והסתלק.

בלילה שכב החייל, המכונה גלדיס, על מיטתו ממול לתוגתי, ונאנח.
"מה יש לך?" שאל תוגתי.
"השרמוטה הזו, הורגת אותי – "
"מי?"
"מירב. אני מוכרח לזיין אותה. בחיים שלי אני לא אסלח לי אם לא אזיין אותה, לפחות פעם אחת – "
תוגתי שתק.
"תִראה, תראה מה שהיא עשתה לו."
"למי?" לא הבין תוגתי.
"תראה אותו – "
תוגתי התבונן לעבר מיטתו של גלדיס, ששכב על גבו בחצי-הסבה, שתי שמיכות צבאיות מקופלות תומכות אותו מאחור, ומבעד לפתח מכנסיו מזדקר אברו הכהה והקשוי.
"כזאת שרמוטה," המשיך גלדיס להתבונן באברו מבלי לגעת בו. "שמעת מה קרה לה עם הנהג?"
"לא."
"טוב. לא חשוב." אמר גלדיס.
נפלה ביניהם שתיקה.
לפתע קם גלדיס, במכנסיים משולשלים, התקרב ועמד ליד מיטתו של תוגתי, שנשען אף הוא בגבו על שמיכותיו המקופלות.
"תראה, תראה עוד פעם מקרוב מה עשתה לו השרמוטה! נגיד אתה, אם היית התחת של מירב, לא היית מרחם עליו, תוגתי?"
"מה, מה אתה מתכוון?" שמע תוגתי את פעימות-ליבו.
"תיגע בו, תראה! להרוג אותה, השרמוטה. להכות אותה צריך. אתה יודע מה היא עשתה עם הנהג?"
"מה היא עשתה, ככה? ככה – " לא התאפק עוד תוגתי ושלח יד לגעת באברו של גלדיס, מגורה מאוד ומבולבל קמעה, "העבירה לו מהלכים? ככה – "
צחק.
"הֵי, אל תסחטי אותו, זה לא לימון. אני רוצה להרגיש שאני תוקע אותו, את מבינה? או כלום! אבל בלי משחקים ותפסיקי לצחוק – "
"תרשה לי – "התחנן תוגתי.
"אמרתי לך, הסתובבי! מה את פוחדת, יש לך פצעים? הבאתי מרגרינה – "
"מה, מה פתאום, אתה עושה סנדוויץ'?"
"יא-אללה! חשבתי שאת מבינה – אנחנו נעשה!"
והוא משך עצמו מידיו של תוגתי, ולקח מצלחת פלסטיק בהירה שעל הארגז באוהל, המואר באור חשמל קלוש מהחוץ – חצי חבילה דקה של מרגרינה צבאית, שהאות צ מוקפת עיגול היתה טבועה בה, חפר ממנו מעט באצבעו והחל סך את אברו, שהלבין ונעשה גבנוני, כמין דרקון. תוגתי התבונן בו, מזועזע, מהופנט.
"נו הסתובבי כבר, מה את מחכה? יש לך התחת הכי יפה בעולם, ועכשיו הוא יגיד 'ברוך-הבא' גם לי!"
תוגתי התפשט בידיים רועדות ושכב על בטנו. גלדיס המשיך ודיבר אליו כאל מירב. הורה לו לתקוע ראשו במזרון ולהרים אחוריו כלפי מעלה, והחל סך לאט-לאט באצבעו, את טבעת התחתול של תוגתי, שנתרחב והחל מפרפר ומפרכס בשריריו, כמו פותצ'יק, סביב אצבעו של גלדיס. ואז התרומם מעט גלדיס, בעמידה, והחל מחליק פנימה את אברו ובותק את אחוריו של תוגתי בתנועות קצביות, חודר מדי פעם מעט יותר, קורע אותם בידיו לצדדים, כדי להרחיבם, והוא נאנח ומקלל:
"יִלְעַן-דִינַכְּ, מירב, לכולם את נותנת – ורק לי לא? עכשיו אני יראה לך במרגרינה, עכשיו אני יראה לך! עכשיו אני יראה – "

למחרת התנכר גלדיס לתוגתי ואפילו ניסה ללעוג לו. תוגתי מיעט להיכנס לאוהל. עד חצי הלילה היה תורו לשמור. הוא החליט שהמקרה לא יחזור. חש עצמו מזוהם ומושפל. אמנם, מעודו לא חש תענוג כה עמוק ומשחרר. הבעילה היתה מושלמת. גלדיס נשאר בו עד לאותו רגע שגם הוא-עצמו החל שופך, והמוזר ביותר – מבלי שאברו-שלו יוציא כלל את ראשו. רפוי היה לגמרי. נחבא. כל עוצמת האביונה היתה בפי-הטבעת, וכשהתיז מטה על השמיכה הצבאית, בשיא התרגשותו, היה הדבר כעין סרח עודף, אישור, לדבר העיקרי שהתרחש מאחור, וכאילו הרוטב הזה לא היה זרעו אלא עסיס-תענוגות שמזילה אישה מיוחמת.
אבל אחר-כך, איזה גועל! איזו בושה! ריח מרגרינה, צואה וזרע, נתערבבו יחד, והתחתול הבתוק בער, כאילו שיפדו אותו. למחרת הלך כל היום ברגליים מפושקות מעט, וגלדיס עוד מתעלל בו, מדבר אליו בלשון נקבה –
"הי, מירב! באיזה מסע היית? מי קרַע לַך את התחת?"
עד חצי הלילה למחרת שמר תוגתי. הוא נשבע לעצמו שיותר לא יניח לגלדיס לבעול אותו. אבל כשנכנס לאוהל, בחשאי, חומק תחת שמיכותיו, סבור שגלדיס כבר ישן, שמע רחש קל ובעוד רגע היה גלדיס, צנום ושרירי, שוכב עימו, מאחוריו, תחת השמיכות, ושוב הפקיר עצמו לידיו, והפעם הזו אף עלתה על קודמתה. גלדיס לא רק שב וחדר לתוכו אלא הצליח גם להזקיף את השמוקול הרך של תוגתי, וכשסיימו שוב, כמעט יחדיו, היתה לתוגתי הרגשה מופלאה, שטרם חש בחייו – שהוא בועל ונבעל גם יחד. והכול מוכפל בו, דו-מיני, מפולש, ציבורי, ושוב לא היה איכפת לו בְּלִיל הריחות ולא גלדיס שמתעלל בו מן המיטבח, בארוחות, ולועג על צורתו העגלגלה, הנשית, ומכנה אותו בשם – "מירב!" לצחוקם של כל הסובבים –
מן הצפון חזר תוגתי המסכן גבר של גברים.
חזר? לא בכוחות עצמו חזר. מצאו אותו. שני לילות לפני השיחרור משירות המילואים סיים תוגתי את המשמרת קצת אחרי חצות ונכנס לאוהל. גלדיס חיכה לו. תוגתי התחנן אליו שיעזוב אותו. אחוריו בערו. בקושי הילך. הוא התבייש ללכת לחובש וניסה לרפא עצמו בעזרת שתי משחות-עור שונות שתמיד לקח איתו למילואים. עור רגיש היה לו ונוטה לדלקות. גלדיס איים עליו שאם לאי ניח לו לבוא עליו – יגלה ברבים את נטיותיו וגם יבוא לבקרו בתל-אביב, וידרוש ממנו כסף!
תוגתי חש תערובת של מושפלות והנאה, כבתולה להוטה שנישאה לגבר תובעני המתעלל בה אך גם מלמדה את סוד התענוגות. טבעו שנתגלה לו הפחיד וריגש אותו. מה יהא עליו כשיחזור לתל-אביב? איך יתייחסו אליו ידידיו, וידידותיו? גם עליי חשב רבות. סיפר כי כשהיה שומע את גלדיס מכנה אותו בשם – מירב, היה בתוך-תוכו אומר לעצמו – אני לילך, אני לילך – ומדמה כי אני האחוריים שלו, כי הם – אבר-המין שלי, שאותו הכיר מכל הנישוקים שהרשיתי לו, וכי אנחנו שייכות, שנינו, לאותה מהות נשית הנהנית הנאה משוגעת מן החדירה אל תוכה.
גלדיס לא הירפה ממנו. וכשחש כי תוגתי אינו מתכוון להיענות לו בשום אופן, בא שכב וגבו אליו, מצטנף ומפשיל מכנסיו ומציע לתוגתי לבעול אותו. תוגתי ניסה – ולא הצליח. אז התכרבל גלדיס בזרועותיו והסתובב כצלופח, ובעוד רגע חש תוגתי את שפתיו על אברו, ובה בעת נתהפכו ירכיו של גלדיס, שביצבצו ערומות ממכנסיו המופשלים, ובאו עם האבר הזקור מול פניו של תוגתי בתביעה אילמת להדדיות לשונית –
תוגתי נאבק. הפיתוי היה קשה לעמוד בו. ממילא כבר חש עצמו כמי שנטבל לדת החדשה, ונפרצו כל הגבולות. עתה לא היה מקום לדמיונות. לזהות שאולה. לחלומות אני-לילך-הנותנת-ובאמצעותה-אני-נהנה. כאן היה אבר כהה. זקור. נדחק אל שפתיו בחשיכה כאילו גם פיו היה – אחוריים, ומוחו – מעי, כלי מלא צואה. והוא, תוגתי, אינו אלא חור אנושי גדול אחד, ריק, עקר ושטוף תאווה להיבעל.
שעה ארוכה כנצח שכבו השניים במהופך זה לצד זה, גלדיס רוטט וגמיש כחתול, בקימור גב, עוטף בלשונו מכאן וחודר מכאן, בעוד תוגתי שקט, נפעל וחש עצמו נמס לאט-לאט כאילו גם מוחו נבעל, ננקב, ושוב נאחז בהזייה כאילו הוא – הוא החודר אל תוכי, ואני – הוא, התחלפנו בתפקידים, ובלבד שלא להשתעבד לגלדיס –
ואז הגיע רגע שבו נשכח הכול, גם מחשבותיו עליי, והוא חש עצמו כמתעלף או מרחף באוויר ומיטת השדה הצרה התרוממה ויצאה לשוט בלילה הגלילי –
ואביונת-הראש, כמו לפני התפוצצות –
אחר-כך – שניות אחדות של ההנאה שבהתזה, הנאה נדירה, שלא ידע כמותה קודם, כה היטיב גלדיס לעשות, ומיד אחריהן ההתפכחות הנוראה, ותחושת ההשפלה, והבחילה לטעם זרעו של הגבר הזר הממלא את פיו וגודש גרונו ומרטיב את שפתיו, וסלסולי שער-הערווה של הלה, שנשרו ודבקו אל פניו, ושיירי מרגרינה חמוצה, והמיאוס הנורא –
להקיא, רק להקיא –
או למות.
כך הרהר לעצמו תוגתי כאשר עמד מחוץ לאוהל – ערום-למחצה ומדיף ריח זרע-גלדיס, שהיה שונה משלו כאילו נמהל בו טעם טבק זול וזיעת-חיילים – והקיא את ארוחת-הערב הצבאית שעליה נוספו שני מְצוּפִּים ופחית גזוז חמוץ שלקח עימו לשמירה והתסיסה את מעיו, שהעלו שיהוקים בטעם מתכתי. הוא חזר לאוהל רק כדי לקחת את בגדיו, ונשקו, מתעלם מגלדיס שאותו הדף ממיטתו לפני רגעים אחדים, והיה הורג אותו אילו נותר לצידו עוד רגע אחד, ופנה ללכת –
איש לא גילה כיצד יצא מן המיתקן. בשער לא ראוהו. הוא חמק דרך פירצה בגדר, שאותה מצא בשעות השמירה הארוכות. היה לילה סתווי, כבד וכמעט חם אלמלא רוח מבשרת רעות שחגה סחרחרה פעם ממזרח, פעם מדרום ופעם ממערב, ולא היה אפשר לדעת אם ענני אבק או גשם בעקבותיו.
תוגתי הלך והלך כסהרורי. את הדרך היורדת מן ההר והמובילה לכביש הראשי לתל-אביב – החמיץ כבר בתחילת מנוסתו, ואולי לא התכוון כלל לחזור הביתה. הוא ירד לתוך ואדי סבוך, פילס דרכו בחשיכה. הרוח קצת שקטה ככל שירד. ענפים היכו על פניו. כדי להסיר את הטעם הנורא בפיו, טעם זרעו המעושן והחמוץ של גלדיס – לעס עלים, לעס פירות יבשים, והזדמזם בתוכו מישפט אחר מישפט שנאחז בו כדי להצדיק את התהום שנפל בה, את אובדן בתולי עכוזו ששמרו עליו עד כה מפני הידרדרות ואסון היותו פות ממין זכר, ובמוחו נזדמר שיר הגברות המהופכת:

אני חצוצרת הרחם הגדולה / של הגברות המהופכת –
גם אם נכונו לי עתידות / בשדה הספרות ושָׁמה
בעכוז קרוע אבוא – / וגם אם יבעלוני
כל גרמי שמיים – / לא איטהר מן הגועל המתוק
של עבד נרצע לזרג זר – / המפשיל בגופי פות
אחר פות עד תהום / רובצת תחת, ואני הנקוב –
זולג דמעות אביונה חמות / נופל פנים ואחור, פנים ואחור –
יא ח-לי-לי, יא ע-מ-לי – – –
– – – – – – – – – – – – – – – – – –
ע-מ-לי! – אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת, קורקבן!
רחמו, רחמו עליי, יאמר גופי לנפשו.

הדברים האלה נודעו לי מפיו בחדר המבודד, בבית-החולים איכילוב, כשגופו החל בוגד בו ומתערער, וסכנת הידבקות ריחפה על כל הבאים עימו במגע. תוגתי חסר-המזל. כל אותו לילה שוטט בוואדי הגלילי, רגליו ניגפות בסלעים והרובה משתלשל כידית-מתכת הקשורה למותניו. ענפים היכו בפניו ושרטו. דימה לשמוע קריאות של חיות-טרף.
באמצע הלילה נתחלף מזג-האוויר החמסיני-חורפי, המעיק – בגשם שקט, כבד וחם. רטוב מזיעה וטיפות גשם, מצא לו מיסתור במיכלאה עשוייה פחים וקרשים, שבה רבצו, מנומנמות, כתריסר פקעות צמר גדולות, נושמות, הוא נדחק ביניהן, באבק, בריח הזבל ובסירחון האופייני לכבשים, וטוב היה לו במחיצתן, כי עכשיו מותר האדם מן הבהמה, אין.
אהוד בן עזר
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא