* מה דרמטי בהחלטה הדרמטית – מה דרמטי בהחלטה הדרמטית של הקבינט? רק הכותרות הדרמטיות בתקשורת. כותרות של תקשורת רודפת דרמה, שנפלה ברשת הספין של נתניהו.
אין שום דבר דרמטי בהחלטת הקבינט. הקבינט לא החליט החלטה מעשית לכבוש את עזה. הוא לא החליט לכבוש חלק מעזה. הוא לא החליט לתמרן בעזה. הוא לא החליט לתמרן במחנות המרכז. הוא גם לא החליט על עסקת חטופים.
משמעות החלטת הקבינט, היא שלפחות בחודשיים הקרובים, המאמץ העיקרי הוא להגיע לעסקת חטופים, באמצעות איום בפעולה בעזה והיערכות לפעולה כזו. המטרה היא להפעיל לחץ על חמאס שיגמיש את עמדותיו ויסכים לעסקה, חלקית או מלאה. ומה יקרה אם חמאס יסרב? אם חמאס יסרב הקבינט יתכנס בעוד חודשיים, ואולי יקבל החלטה דרמטית. ואולי לא.
מה האינטרס של נתניהו ביצירת הדרמה המלאכותית? אולי גם לחזק באמצעותה את הלחץ על חמאס. בראש ובראשונה להשאיר פתח לסמוטריץ' ולבן גביר להישאר בממשלה לפחות עוד חודשיים. הראשונים שהבינו את מהות החלטת הקבינט הם סמוטריץ' ובן גביר, ולכן הם הצביעו נגדה. נתניהו לא חשב שהם לא יצביעו נגדה, אך הוא קיווה שהם לא יפרשו. את זה הוא השיג. הוא לא החליט על תמרון בעזה אבל הוא עשה תמרון פוליטי מוצלח.
מה הסיכוי לעסקה? יותר ויותר מתחוור לנו, שחמאס לא יסכים לעסקה מלאה. הוא כבר מספר לנו ש"איבד קשר", כביכול, עם חוטפי רום ברסלבסקי. כאשר נתניהו ויתר והתפשר במו"מ על עסקה חלקית והדליף בשם "מקור מדיני" שישראל חותרת לעסקה מלאה, חמאס הקשיח את עמדותיו. ואולי זו לא הגדרה נכונה, ונכון לומר שהוא חשף טפח מכוונתו כשהוא דורש את סיום המלחמה. מסתבר שהוא דורש את שחרור כל המחבלים הכלואים בישראל, כולל הנוח'בות שביצעו את טבח 7 באוקטובר. כמובן שעזה תישאר בשליטתו ולא תפורז. חמאס לא יתפרק מנשקו. ישראל תיסוג לקווי 7 באוקטובר, ללא כל פרימטר. עזה תשוקם ללא תנאי, ושחרור החטופים יהיה מדורג על פי קצב שיקום עזה. על פי ההערכות, שיקום עזה יימשך כעשר שנים. מישהו יכול להסכים לתנאים כאלה?
מה אני מציע?
האיום הגדול ביותר על ישראל במלחמה הזאת הוא הפיצול הפנימי. אשמה בו גם הממשלה, שבמקום ללכד את העם ואת החברה סביב המאמץ המלחמתי, היא עושה הכול כדי לפלג אותו, במגמת "הפרד ומשול". לכן, גם בשעת מלחמה קשה נמשכת המהפכה המשטרית, מסע עריפת הראשים, חקיקת ההשתמטות וכו'. אך לא פחות מכך אשמים מתנגדי הממשלה הקיצונים, שיוצאים אוטומטית נגד כל החלטה מלחמתית. שמאשימים את ישראל בכך שאין עסקה. והקיצונים שבהם ממנפים ומפיצים את תעמולת הכזב של חמאס ואת עלילות הדם על ישראל. והקיצונים אף יותר מסיתים לעריקה המונית מהמלחמה. המציאות הזאת הרת אסון. היא מחזקת את חמאס. ובוודאי מרחיקה את הסיכוי לעסקת חטופים. על הממשלה והאופוזיציה הפרלמנטרית (אני יודע שאי אפשר לצפות לכך מפעילי המחאה, המחאנים המקצועיים, שמחאתם אומנותם) להבין שרק יחד ננצח, הן בקרבות בעזה והן במערכה המדינית.
על הממשלה והאופוזיציה לגבש הצעה מוסכמת להפסקת המלחמה תמורת שחרור החטופים, בתנאים סבירים ומוסכמים. את ההצעה הזאת על ישראל להגיש למתווכות ולחמאס, ולהעביר את הכדור אליהם. חשיבות ההסכמה הרחבה, היא המסר לחמאס שאם הוא מסרב, הציבור הישראלי יישאר מאוחד ולא ייצא כרגיל נגד ממשלת ישראל על הסרבנות של חמאס. חשיבות ההסכמה הרחבה, היא התייצבות מלאה של החברה הישראלית במקרה של דחיית ההצעה, שהיא הצעה מוסכמת על כל חלקי החברה הישראלית.
אם חמאס ידחה את ההצעה ולא תהיה ברירה אלא לחדש את המלחמה במלוא העוז, היא תתחדש מתוך הסכמה לאומית רחבה, והלכידות הזאת חיונית ביותר למאמץ המלחמתי ולניצחון.
אבל דחיית ההצעה לא תביא בהכרח לחידוש מיידי של המלחמה. יתכן שהיא תביא לעסקה חלקית. אבל הפעם, בלי שממשלת ישראל תואשם ב"סלקציה". יהיה ברור שהעסקה החלקית נועדה לחלץ כעת את מי שאפשר, גם אם אין אפשרות לחלץ את כולם. התעקשות על "הכול או לא כלום" מסוכנת, כי היא עלולה להסתיים בלא-כלום. בגישה של "הכול או לא כלום", ייתכן מאוד שהיום כל 251 החטופים עוד היו בידי חמאס, רובם בוודאי חללים. אחרי עסקה חלקית, יתכן שלא יהיה מנוס אלא לנסות לחלץ את השאר בכוח, עם כל הסיכון בכך, או אולי להגיע לעוד עסקה חלקית.

* תהיה עסקה? – איני יודע אם תהיה עסקה. דבר אחד בטוח – האיום בכיבוש עזה מקדם את סיכויי העסקה. המחאה והשביתה פוגעים בסיכוייה.

* תמונת הניצחון של השוקניה - עורך "הארץ" אלוף בן מרייר כאשר הוא כותב בתשוקה על הרגע שבו בעסקת חטופים ישוחרר מרואן ברגותי מכלאו ויסמן "וי" באצבעותיו. זו תמונת הניצחון שעליה הוא עורג. הוא כל כך מתלהב, עד שדומה שהוא תומך בעסקה למען שחרור ברגותי, גם במחיר שחרור החטופים.
אם מישהו שכח, גיבורו של בן הוא רוצח סדרתי. הוא מרצה חמישה מאסרי עולם על חמישה מעשי רצח, וכן על ניסיון רצח ועל מעורבות בעוד 4 פיגועי טרור. למה רק על חמישה? כי רק חמישה מתוך 21 הוכחו. מבחינה משפטית, עומד לו חזקת החפות על מעשי הרצח שבהם הוא לא הורשע. אבל אף אחד לא חושב שהוא באמת רצח רק חמישה אנשים.
באותו גיליון, רוגל אלפר קרא לעולם להטיל סנקציות על ישראל כולל "חרמות כלכליים, אקדמיים, מדעיים ותרבותיים קשים" וכו', שישיגו את התוצאה. "זה עבד בדרום אפריקה." אלוף בן כינה את הרוצח הסדרתי "מנדלה הפלשתינאי". אם כן, כאשר מה שעבד בדרום אפריקה יעבוד גם בישראל, הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי יהיה הנשיא של המדינה שתקום על חורבות ישראל.

* בדל"ת אמות של חדר הישיבות – מחלוקת בין הדרג המדיני והדרג הצבאי היא לגיטימית לחלוטין, אבל היא צריכה להישאר בדל"ת אמות חדר הישיבות של הקבינט. מה שהיה בקבינט נשאר בקבינט. אבל מהקבינט הכול דולף כמו שלשול. ובמקרה הזה ההדלפות והתדריכים היו גם מצד הדרג המדיני וגם מצד הדרג הצבאי, וזו חבלה של ממש במאמץ המלחמתי. גם הצנזורה חוטאת כאשר היא מאשרת את פרסום הדיווחים הללו.

* כוכב הצפון של העסקן – בעיצומה של מלחמת קיום קשה, שר הביטחון מתעסק במאבקי כוח והורדות ידיים עם הרמטכ"ל, הכול באמצעות הודעות לתקשורת. כל מטרתו של העסקן הזה היא לצאת גבר-גבר בקרב הבייס. כוכב הצפון שלו אינו ניצחון על חמאס אלא ניצחון בפריימריז. למען מטרת-העל הזו, הוא מחבל במזיד במאמץ המלחמתי.

* כ"ץ הבין את הרמז – אחרי שהמעי הגס של "המשפחה", היורד למיאמי, הסית נגד הרמטכ"ל והטיל על ישראל כ"ץ את האחריות על מינויו, כ"ץ הבין שעליו לעשות שריר, אם אינו רוצה למצוא את עצמו במקום של גלנט. אילו זמיר היה משתף פעולה עם חקיקת ההשתמטות, שהיא חקיקה נגד ביטחון ישראל, זה לא היה קורה לו.

* מי יהיה האחראי – נתניהו אומר את הדברים הנכונים והמדויקים ביותר בנוגע לכפיפות צה"ל לדרג המדיני ולכך שאנו מדינה שיש לה צבא ולא צבא שיש לו מדינה.
אבל בכישלון – אין דרג מדיני. אין לו כל אחריות. הוא נס על נפשו ותעשיית השקרים וההסתה מטילה את כל האחריות על הכפופים לו. וגם בהצלחה הוא שוכח אותם, וקושר את כל הכתרים לעצמו. נתניהו הוא האחראי, אישית ומיניסטריאלית, לאסון הגדול ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה. אבל השפן הקטן והפחדן, נמלט במפגן מבחיל של מוגות לב מאחריותו.
אם המשך המבצע בעזה לא ישיג את מטרותיו – הוא יאשים את הרמטכ"ל ואת צה"ל.

* כישלון "מרכבות גדעון" – מבצע "מרכבות גדעון" אמור היה לשנות את פני המערכה, אחרי שנה וחצי של דשדוש וחוסר הכרעה. השינוי היה כפול: א. תפיסת שטחים במקום פשיטות. לא עוד חזרה שלישית, רביעית וחמישית להילחם במקומות שכבר נלחמנו בהם, עזבנו אותם וחמאס חזר אליהם. ב. הפרדת האוכלוסייה האזרחית מהמחבלים. עד אז העברנו מדי יום מאות משאיות אספקה לעזה, שנבזזו בידי חמאס שהשתמש בחלוקת המזון כאמצעי הבדוק להבטיח את המשך שליטתו ואת התלות בו. במקביל, חמאס המשיך להשתמש באזרחים כמגן אנושי, והפך כל פגיעה במגינים האנושיים ככלי למסע התעמולה והדה-לגיטימציה לישראל, שהיא הזרוע השנייה של טבח 7 באוקטובר.
המטרה הראשונה של מבצע "מרכבות גדעון" הושגה. ישראל השתלטה על 75% מהשטח. המטרה השנייה, החשובה לא פחות, אולי יותר, נחלה כישלון חרוץ. ההפרדה לא הצליחה. חמאס ירה באנשים בדרכם למרכזי חלוקת המזון. חמאס המשיך לבזוז את המזון, הרעיב את האוכלוסייה האזרחית והמשיך להעמיק את שליטתו. והוא פתח בקמפיין ה"הרעבה" הגבלסי שלו שנחל הצלחה עצומה בעולם וגרוע מכך – בארץ.
חייבים לתחקר את המבצע לעומק, כדי להבין מה השתבש, למה נכשלנו. הכי קל להגיע למסקנה שכנראה המטרה לא היתה מציאותית. אבל המטרה הכרחית לניצחון, ולכן צריך לבחון מה השתבש בביצוע ולחפש דרכים אחרות לביצוע מוצלח של המהלך.
חובתנו לפנות את האוכלוסייה האזרחית בעזה מאזורי הלחימה, כדי להגן על חייה וכדי להאכיל אותה ולהבטיח לה תנאי קיום בסיסיים. פינוי האזרחים יאפשר לנו להטיל כיתור מלא על מעוזי חמאס, כולל ניתוק החשמל והמים ואי העברת מזון ודלק, כדי להכניע אותם ולאלץ אותם לשחרר את החטופים ולהתפרק מנשקם. ואם אין די במצור, ניתן להפעיל אש מנגד ללא חשש של פגיעה באזרחים.

* בעד פתחסטן – הדבר החשוב ביותר לישראל ביום שאחרי, הוא חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון בכל רחבי רצועת עזה, על מנת להילחם בטרור ולסכל פיגועים, וזאת ללא שליטה אזרחית, שמנוגדת לאינטרס הלאומי הציוני שלנו, להבטיח רוב יהודי מוצק לדורות במדינת ישראל. של מי יהיה השלטון האזרחי? האינטרס הישראלי הוא שיהיה השלטון הנוח ביותר למימוש חופש הפעולה של צה"ל.
זה לא כוח בינלאומי, זה לא כוח בין ערבי, זה לא מצרים ולא סעודיה. כל אלה לא ילחמו בחמאס ולא יאפשרו לנו להילחם בחמאס, ופעילות צה"ל עלולה לדרדר את יחסינו עם המדינות הללו. לכן, כבר מן השבוע הראשון למלחמה, אני מציע להעביר לרש"פ את השלטון האזרחי ברצועת עזה, כמו בשטחי הרש"פ ביו"ש. אני יודע שרש"פ אינם שונאים אותנו פחות מחמאס, ואינם מקבלים את זכות קיומנו יותר מחמאס. אך יש לנו ניסיון מוצלח יחסית, של למעלה מעשרים שנה, בשטחי הרש"פ ביו"ש, מאז מבצע "חומת מגן". בשנים הללו סוכלו מדי שנה מאות פיגועים וניצלו חייהם של אלפי ישראל, כיוון שצה"ל והשב"כ הגיעו אל המחבל למיטתו לפני שהוא הגיע למסעדה או לאוטובוס בישראל. בוודאי שאי אפשר היה להקים מערך תת-קרקע ביו"ש כמו ברצועת עזה ואף לא מערך משגרים ורקטות. היו לנו גם כישלונות, כמו בהשתלטות טרוריסטית של חמאס על ג'נין, שנבעו מחוסר אסרטיביות ופרו-אקטיביות שלנו. אני מאמין שאחרי 7 באוקטובר, הדבר לא יחזור על עצמו.
נתניהו נוהג לדקלם את הסיסמה שעזה "לא תהיה חמאסטן ולא פתחסטן." אבל האינטרס הישראלי הוא שעזה תהיה פתחסטן. זה לא טוב, אך זה הרע במיעוטו.

* קו המגע לעולם ייפרץ – יאיר אלוני, טייס בעברו ותעשיין ומְחָאָן בהווה, אמר בראיון לרשת ב', שאין שום בעייה בחזרה לקווי 6 באוקטובר. פשוט צריך להגן על הקו הזה כמו שצריך. הוא דיבר בכזאת זחיחות, שהזכירה לי את הזחיחות שהמיטה עלינו את אוקטובר א' ואת אוקטובר ב'.
מושכל ראשון באסטרטגיה צבאית, גם בטקטיקה, הוא שקו המגע לעולם ייפרץ (קרל פון קלאוזביץ). מה פירוש לעולם? באמת, אין מצב שקו מגע מסוים לא ייפרץ? ייתכן. אבל הנחת העבודה לעולם חייבת להיות שקו המגע ייפרץ, כי אם נסמוך על קו המגע, ולא ניקח בחשבון שבצד השני יש אוייב לגמרי לא טיפש, שכל מעייניו להתכונן לפריצתו – חזקה על קו המגע שייפרץ.
צה"ל נבנה מלכתחילה כצבא התקפי, ונקרא צבא ההגנה לישראל. התובנה שבבסיסו, היא שההגנה הטובה ביותר היא התקפה, ומדינה מוקפת אויבים החותרים להשמידה, כישראל, אינה יכולה לבנות על קו המגע שיגן עליה. היא חייבת ליזום, היא חייבת לסכל איומים, היא חייבת להיות אקטיבית, היא חייבת להקדים ולהפתיע – כן מתקפת נגד מקדימה בתנאים של ישראל היא מלחמת אין ברירה מובהקת, והיא חייבת שולי ביטחון רחבים.
איני רוצה לייחס ליאיר אלוני עמדות שלא שמעתי ממנו, ואיני יודע מה דעתו על הקמת מדינה פלשתינאית ונסיגה לקווי 4.6.67, אך המשיחיסטים שתומכים בכך, מאמינים גם אחרי אוסלו, שהסכם הוא תחליף להגנה אקטיבית. זו גישה שמסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל, ו-7 באוקטובר הוכיח זאת למעלה מכל ספק.
הנחת העבודה שלנו חייבת להיות שקו ההגנה שקרס ב-7 באוקטובר לעולם ייפרץ. לכן, חובתנו להעביר לשליטתנו אזורים חיוניים, שאין בשליטה בהם איום דמוגרפי, כמו ציר פילדלפי רבתי, אזור חיץ (פרימטר) של כ-3 ק"מ לאורך הגבול והתוחמת הצפונית בצפון רצועת עזה. עלינו להבטיח שעזה לא תוכל להוות איום על ישראל, באמצעות פירוזה המוחלט ומיטוט חמאס. עלינו להשאיר מחמאס בעיקר תמרור אזהרה לכל שכנינו, מה סופו של מי שפוגע בנו. עלינו להבטיח חופש פעולה מוחלט לצה"ל ולכוחות הביטחון בכל מקום ברצועת עזה, כדי לסכל כל הרמת ראש טרוריסטית בעודה באיבה. אפשר להגיע לעסקה טקטית כדי להחזיר את החטופים, אבל כאשר הופכים טקטיקה לפרדיגמה ביטחונית, אחרי שזו קרסה ומחיר הקריסה היה אסוני כל כך, זה מתכון להתאבדות לאומית.

* שקט הוא רפש – יואב קרקובסקי הביא ברשת ב' הקלטה של אריק שרון, חודשים אחדים לפני ההתנתקות. בנאומו לעג שרון למי שמזהירים מפני הצפוי לנו אחרי ההתנתקות. הם מפחידים אותנו שחמאס ישתלט על עזה, שיבנו מנהרות תת קרקעיות, שיעופו טילים מהדרום, וכטב"מים מהצפון וטילים מאיראן וכן הלאה. קרקובסקי הביא קולות מישיבת הכנסת על ההתנתקות. ח"כ רן כהן הזהיר, שאם לא ניסוג מעזה נסכן לא רק את שדרות, אלא המחבלים ישדרגו את טווח הרקטות ונסכן גם את אשקלון. ומאיר שטרית גיחך על ההפחדה שיתקפו מרצועת עזה את יישובי הנגב המערבי.
נאומו של שרון היה במרכז הליכוד. אחרי שהוא התייחס בביטול ל"הפחדות", שכידוע – התאמתו כולן, אחת לאחת, הוא הוסיף: "אני מבקש שקט. שקט!"
הוא מבקש שקט. שלא יפריעו לו באיומים מופרכים על השתלטות חמאס על עזה, ועל טילים אחרי הנסיגה. שקט! ועל כך כתב ז'בוטינסקי בשיר בית"ר: שקט הוא רפש!
ואני מציע גם היום להיזהר מאותם זחוחים שלועגים למי שמזהיר מפני ההשלכות של חזרה לקווי 7 באוקטובר.

* חוק לעשיית דין – אם שלושה ביריונים מתנפלים על בנאדם ומכים אותו מכות רצח, פשוטו כמשמעו, עד שהוא נופח את נשמתו. האם יש לחקור – המכה של מי הייתה זו שהרגה אותו, והוא הרוצח היחיד, או ששלושתם רצחו אותו? לי ברור, שהשלושה אשמים באותה מידה, שלושתם רוצחים ואת שלושתם יש לשפוט על רצח.
מכאן נובעת תפיסתי באשר למחבלים שנתפסו ב-7 באוקטובר ובימים שאחריו. כמעט בלתי אפשרי להוכיח שפלוני באמת רצח ואלמוני באמת אנס, על פי דיני הראיות הרגילים. יש צורך בחקיקה מיוחדת. יש לחוקק את החוק לעשיית דין במשתתפי טבח 7 באוקטובר, כמי שהיו שותפים בטבח המוני, באונס המוני ובחטיפה המונית. עצם העובדה שאותו מחבל נתפס בישראל, היא ההוכחה שהוא חלק מהטבח, ודי בכך כדי להרשיע אותו בטבח.

* האמת העובדתית – בצרור הקודם, המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת, הייתה מאמרם של דני אורבך, יגיל הנקין, יונתן בוקמן ויונתן ברוומן ב"הארץ": "איש לא יודע כמה אנשים נהרגו בעזה."
פרופ' אורבך הוא היסטוריון צבאי באוניברסיטה העברית; ד"ר הנקין הוא היסטוריון צבאי במרכז שלם ובמכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון; ד"ר בוקסמן הוא מומחה למחקר כמותי ועורך אקדמי; עו"ד ברוומן עוסק בדיני לחימה. כפי שהם מעידים על עצמם, הרקע שלהם מבחינת האוריינטציה הפוליטית הוא הטרוגני, והם חלוקים ביניהם "בשאלה מה הדבר הנכון לעשות, לבטח בהמשך המלחמה."
הארבעה ערכו מחקר עומק על האשמות ישראל ברצח עם, שפורסם על ידי מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, תחת הכותרת "בחינה ביקורתית של האשמות 'רצח העם' במלחמת חרבות ברזל."
מחקרם הותקף בכמה מאמרים ב"הארץ". "הארץ" הוא המוביל בישראל של עלילת הדם ושל קמפיין ה"הרעבה". הארבעה הגיבו במאמרם, לביקורת נגד מחקרם, והציגו בקצרה אחדים מממצאיהם. מאמרם חשוב מאוד, וחשוב לא פחות הוא שהוא פורסם ב"הארץ".
אני ממליץ בחום לקרוא את המאמר בשלמותו. אביא ציטוטים אחדים ממנו: "יש מקרים של תת-תזונה חריפה ברצועה, הנובעים מבעיות חלוקה, מקשיי גישה ומביזה של המזון והסיוע ההומניטרי על ידי חמאס וארגונים חמושים אחרים," אבל לפחות בתקופת מחקרם – מ-7 באוקטובר 2023 עד 2 במרץ 2025 מחקרם לא אושש את הטענות על "רעב המוני, מכוון ושיטתי ברצועה."
"ישראל הכניסה לרצועה כמויות מזון גדולות יותר בזמן המלחמה מאשר לפניה. קביעה זו נכונה אפילו אם משקללים את המזון שהיה צריך להכניס כדי לפצות על הרס הייצור המקומי... ישראל היא אולי הכוח הלוחם הראשון בהיסטוריה שנדרש לספק מזון לשטח הנשלט בידי אויביו תוך כדי לחימה. אנחנו לא מכירים תקדימים לכך, גם לא במלחמות מהעשורים האחרונים, אפילו לא מצד מדינות דמוקרטיות שהחוק הבינלאומי הוא נר לרגליהן. בזמן הפסקת האש נכנסו לעזה כמויות עצומות של מזון, שהיו אמורות להספיק, לפי נתוני תוכנית המזון של האו"ם, עד סוף יולי לפחות. אולם אלו נעלמו מהמחסנים עוד באפריל. לא ידוע בוודאות מי גנב את עיקר המזון, וייתכן שחלק התקלקל, בוזבז או נאגר בידי משפחות; אולם ככל הנראה יש לכך קשר גם לביזה בידי חמאס... ראיות רבות, לרבות מסמכים מקוריים של חמאס והקלטות, מוכיחים את קיומה של ביזה כזאת, ובהיקף נרחב. אנו מצטטים כמה מהראיות הללו במחקר שלנו, בהן גם מסמך של הזרוע הצבאית של חמאס, שמדבר על גניבה ישירה של 15%–25% מהסיוע, לא כולל שיטות אחרות, כמו גביית מיסים ממוטבי הסיוע... מלחמה היא פעילות הדדית, ולא ניתן להבין את דרך פעילותו של צד אחד בלי לשקלל את האסטרטגיה של הצד השני. כל מי שמנתח את ההרס העצום וההרג הנרחב ברצועה – טרגדיה איומה בכל קנה מידה –לא יכול להתעלם מאסטרטגיית ההגנה הצינית של חמאס, שמסתתר מאחורי אוכלוסייה אזרחית, שמשמשת לו מגן אנושי, נלחם בבגדים אזרחיים, יורה רקטות מתוך ריכוזי אוכלוסייה צפופים, ומשתמש באופן שיטתי ועקבי בבתי חולים, בבתי ספר ובגני ילדים למטרות צבאיות. יש להוסיף ולהדגיש את לוחמת התת-קרקע (במנהרות) הנרחבת שנוקט חמאס, כאשר הריסת המנהרות מחייבת פגיעה נרחבת בבניינים שמעליהן. כמו כן, חמאס נוהג למלכד מבנים רבים ולהשתמש במיספר רב אף יותר של מבנים בתור עמדות לחימה. בין אם נגנה את ישראל ובין אם נצדיק אותה, לא ניתן לנתח את אסטרטגיית הריסת המבנים של צה"ל, וכן את הנזק האגבי ואת האבדות האזרחיות המרובות בקרב הציבור העזתי, ללא הכרה במציאות הצבאית הזאת.
"... אנו מביאים הוכחות, מספרים וראיות לכך שבמקרים רבים צה"ל ויתר על יתרונות צבאיים משמעותיים כדי לצמצם את האבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית – בעיקר על יתרון ההפתעה עקב אזהרות פינוי. בנוסף, אנו מראים כיצד חמאס השתמש באופן ציני באזורים ההומניטריים כדי לירות מהם רקטות ולהסתיר שם את מפקדיו; ובכל זאת, לפי מספרים שפרסם בזמנו ה–BBC, רק אחוז מזערי מקורבנות המלחמה נהרגו באזורים ההומניטריים שעליהם הכריזה ישראל חד-צדדית בין מאי 2024 להפסקת האש בינואר 2025... לו צה"ל היה רוצה להרוג כמה שיותר אזרחים, לא היתה ניתנת שום הזהרה לפני הפצצות, ובוודאי שחיל האוויר לא היה נזהר יותר בהפצצותיו במוואסי בהשוואה לאזורי הלחימה הפעילה שעליהם יצאה התרעת פינוי. דווקא טענת הכזב כאילו אזורי הפינוי היו 'מלכודות מוות' עודדה את אזרחי עזה להישאר באזורי לחימה פעילה ולא להקשיב להתרעות הפינוי, ובכך תרמה לתמותה שהייתה יכולה להימנע.
"... משרד הבריאות העזתי... מחריג מרשימותיו לוחמי חמאס רבים, ולעומת זאת מכליל בהם אלפי נשים וקשישים שמתו מוות טבעי, כפי שעולה מבחינה של חריגות סטטיסטיות בנתוניו... לאחר שבמאי 2024 אולץ משרד הבריאות העזתי לתקף את כלל ההרוגים בתעודות זהות ושמות, התברר כי שיעור הנשים והילדים ברשימותיו נמוך בהרבה מזה שטען עד אותה העת... חמאס מסרב לכל הצעה שתביא לסיום שלטונו ברצועה יחד עם סיום המלחמה, קל וחומר הוא מסרב לכל הצעה להתפרק מנשקו. חמאס מסתמך על כך שהאסון ההומניטרי שהתנהלותו שלו גרמה לתושבי הרצועה, יחלץ אותו מתבוסה צבאית ומדינית באופן שיאפשר לו לאיים במתקפה חוזרת בעתיד, שנשענת על אותה הנחה של חסינות הומניטרית, ואף לבצעה. זו הדילמה האכזרית מולה ניצבות ישראל והקהילה הבינלאומית... אילוצים הנובעים מהבחירה האסטרטגית של חמאס ומהאתגר חסר התקדים של לחימה אורבנית עצימה בשטח שלא ניתן לפנות ממנו אוכלוסייה אזרחית בשל שיקולים פוליטיים, הם המייצרים את התמונה הקשה... אם המלחמה תסתיים כשחמאס עדיין שולט ברצועת עזה, תוך שהוא מסיט סיוע הומניטרי לצרכיו שלו וגוזר עמלות מתקציבי השיקום העצומים שיופנו לרצועה, סביר להניח שמודל הלחימה שלו, שבו הצבאי, האזרחי וההומניטרי ארוגים יחד בכוונת מכוון, יהפוך למודל לחיקוי במגוון זירות אחרות, גם הרחק מגבולות מדינת ישראל.".
תחת מתקפת הכזב ועלילות הדם, חשוב מאוד לקרוא גם מחקר אמת שבחן את הטענות ועימת אותן עם המציאות העובדתית.

* דגל שחור – בימים האחרונים מתקיים מאמץ נואש לחפש איזה דגל שחור, שיצדיק את סרטן העריקה מהמלחמה. מסבירים לנו שעל החלטת הממשלה מתנוסס דגל שחור של "פקודה בלתי חוקית בעליל." ומדובר בשקר מוחלט. אין שום דבר המתקרב להתכתבות עם דגל שחור.
פקודה בלתי חוקית בעליל, היא פקודה שכל אחד יודע בעליל שאסור לבצע אותה, ואם הוא יבצע אותה הוא לא יוכל להסתתר אחרי נותן הפקודה, והוא נושא באחריות פלילית. מה למשל? המעשה שבפסק הדין למבצעיו מופיעה לראשונה הגדרתו של השופט בנימין הלוי על הדגל השחור של פקודה בלתי חוקית בעליל – הטבח בכפר קאסם. היה זה רצח מכוון של 49 איש, גברים נשים וילדים, אזרחי ישראל, שאיחרו לחזור ליישוב לעוצר שהוטל בכפרים הערביים הסמוכים לגבול עם ירדן בפרוץ מבצע סיני (1956). 49 האנשים הוצאו להורג ללא משפט בעוון הפרת עוצר שהם כלל לא ידעו עליו. זו פקודה, שכל מי שקיבל אותה צריך היה לדעת שהיא בלתי חוקית ולסרב לה.
כל פקודה שאינה בלתי חוקית בעליל – חובה לבצע. במלחמת "חרבות ברזל" ובהחלטת הקבינט השבוע, אין ולו צל צלו של צל צלו של ספק ספיקא של פקודה בלתי חוקית בעליל.
על פי הטענות ההזויות שהחלטת הממשלה היא בלתי חוקית בעליל, כל מה שעשינו מתחילת המלחמה הוא בלתי חוקי בעליל. אם סיכון החטופים הוא פקודה בלתי חוקית בעליל, הרי שכבר בהפצצות על הטנדרים של הנוח'בות ב-7 באוקטובר סיכנו חטופים, וחלקם נהרגו כתוצאה מכך. וכבר מהיום הראשון למלחמה, המחבלים הסתתרו מאחורי מגינים אנושיים, אבל היה ברור לנו שפשע המלחמה של הסתתרות מאחורי מגינים אנושיים אינו מקנה להם חסינות.
יסמין לוי, "הארץ", לפחות קונסיסטנטית, והיא כתבה: "דגל שחור מתנוסס מעל כל המלחמה." היא גם הבהירה ש"כבר עכשיו זמיר אחראי לזוועות שם ואשם בהן." לשיטתה, כנראה, דגל שחור מתנוסס גם על כיתות הכוננות שהגנו על בארי וכפר עזה ב-7 באוקטובר.
משמעות דבריה, היא שדגל שחור מתנוסס מעל זכותה של המדינה היהודית להגנה עצמית ומעל זכותם של יהודים להגן על חייהם. כנראה שהדבר היחיד במלחמה שלא מתנוסס מעליו דגל שחור, הוא הטבח בנגב המערבי.

* טינופת אוטו-אנטישמית – קשקוש גרפיטי פוליטי על אבני הכותל המערבי הוא פשע שנאה וחילול הקודש. לא פחות חמור מכך תוכן הגרפיטי. "ישראל מבצעת שואה בעזה." השפל האנטישמי הנחות ביותר, הוא הניסיון להציג את היהודים, קורבנות הנאצים, כנאצים. זה גם השפל של תופעת הכחשת השואה. כבר נכתבו על הזדון הזה מחקרים רבים, ואני ממליץ במיוחד על ספרו של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה". והנה, יהודים אוטו-אנטישמים מנוולים משרתים את הזדון האנטישמי הזה.
אבל מילא, צעיר מבולבל בן עשרים. מה נאמר כשראש ישיבה בישראל, ראש ישיבת "אור ישראל" הרב יגאל רוזן, במסגרת הסתה נגד גיוס החרדים לצה"ל מאשים את ישראל "הם יכולים להמית אותנו בתאי הגזים." עוד טינופת אוטו-אנטישמית.

* רב אמן – כמו אחרי כל מסיבת עיתונאים שלו, גם אחרי מסיבת העיתונאים האחרונה הכול עוסקים בשקריו של ראש הממשלה. ואני תמה – מה אתם רוצים מחייו? למה ציפיתם ממנו? כמו שהצייר מצייר, הפסל מפסל והזמר מזמר, כך השקרן משקר. זו האמנות שלו.

* אמרו לו – כולנו ראינו את קלטת דברי ההסתה של דרעי לצעירים החרדים לבל יתפתו ויתגייסו, חלילה, לצה"ל. גם נתניהו ראה זאת, ללא ספק. אבל כשנשאל על כך במסיבת העיתונאים, הוא שיקר במצח נחושה, וטען ש"אמרו לו", שדרעי לא אמר את הדברים.
למחרת בבוקר כבר הספקתי לקרוא עובד אלילים של נתניהו, שמפיץ את השקר. גם את השקר הזה. התרבות הביביסטית היא תרבות השקר.

* וכארי יתנשא – אנחנו עם של אריות.
האמור לעיל אינו חל על אריה דרעי.

* הבן הרשע – ח"כ מאיר פרוש מאיים עלינו במלחמת אחים. רגע, רגע – מותר לבטל תורה למלחמה הזאת? אלה שממיטים את עצמם באוהלה של תורה יסגרו את הגמרות וייצאו להילחם במלחמת האזרחים? אינכם מתגייסים למלחמות ישראל, ותתגייסו למלחמה נגד ישראל?
בהשתמטותם הם מקעקעים את בסיס האחווה והערבות ההדדית היהודיים. אין שום קשר בין כת ההשתמטות ליהדות, שום קשר לתורת ישראל. אין כופרים גדולים מהם. הם התגלמות הבן הרשע בהגדה של פסח.

* להבראת החברה החרדית – הניתוח ההכרחי לניתוק המגזר החרדי מעטיני תקציב המדינה, הוא גם ניתוח לשחרור הציבור החרדי מהתלות המנוונת ברבניהם ועסקניהם. זה ניתוח להבראת החברה החרדית החולה. זו חובתנו לאחינו החרדים.

* בני שיחו – יו"ר ועדת החו"ב של הכנסת בועז ביסמוט מתנה פגישה עם "אחים לנשק" בכך שיחזרו בהם מתמיכתם בסרבנות ב-2023.
יש בכך היגיון, אילו הוא היה עקבי. כלומר אילו הוא התנה פגישה עם חרדים בכך שיחזרו בהם מן התמיכה בהשתמטות מצה"ל.

* הבעייה: הוא שופט – המשנה לנשיא בית המשפט העליון נועם סולברג, הוציא צו ביניים המקפיא את ההחלטה הבלתי חוקית של הממשלה להדיח את היועמ"שית. נועם סולברג הוא שופט שמרן, יהודי דתי, איש ימין ומתנחל. לא בכדי, השוקניה ניהלה קמפיין דה-לגיטימציה מקרארתיסטי מכוער נגדו, עם מינויו לעליון.
אבל יש בעייה. סולברג הוא שופט. ועוכר המשפטים סוכן האנרכיה יריב לוין שונא שופטים. רוב השופטים בבית המשפט העליון היום הם שמרנים. אבל הם שופטים, וככאלה הם מעלים את חמתו של לוין. יריב לוין אינו רוצה שופטים שמרנים. הוא רוצה שפוטים. הוא רוצה עסקנים שסרים למרותו ולמרות הממשלה ויכשירו כל שרץ. המהפכה המשטרית היא ניסיונו הנואל להשתלטות הרשות המבצעת על הרשות השופטת, אחרי שכבר השתלטה על הרשות המחוקקת (והוא תרם לכך תרומה גדולה כאשר היה יו"ר הכנסת ודאג לסירוסה).
נועם סולברג הוא שמרן, אך הוא שופט בבית המשפט הגבוה לצדק, ומה שמדריך אותו אינו השתייכות פוליטית, פוליטיקה זהותית, פוזיציה או אג'נדה, אלא החוק והצדק.

* ביד הלשון: האריה שאהב – יאיר שרקי בחר כותרת מבריקה לטור שלו ב"ידיעות אחרונות": "האריה שאהב השתמטות." האריה הוא אריה דרעי. והכותרת היא פרפרזה מחורזת לספר הילדים הקלסי של המשוררת והסופרת תרצה אתר "האריה שאהב תות", עם איוריו של דני קרמן.
הספר יצא לאור ב-1971. הוא מספר על אריה שרוצה לאכול תותים ומסרב לאכול כל מאכל אחר, אך הבעייה היא שאין תותים ביער. לבסוף הוא פוגש ילדים עם תותים. הוא מבקש מהם תותים והם נמלטים ומשאירים את תיקם מאחוריהם. הוא אוכל את כל התותים, ומגיע למסקנה שכלל אינו אוהב תותים, ומרגע זה הוא מוכן לאכול את המאכלים האחרים.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com