"מיכאל סטרוגוב" מאת ז'ול וורן

כתר 1981, 237 עמ'

התלבטתי אם להתנצל על כך שבגיל זיקנה מופלגת, אני חוזר אל ספר מופת שנועד לבני הנעורים – ואציין כי בקריאה הנוכחית הגעתי לתובנות, שלא היה לי סיכוי להגיע אליהן בנעוריי, כאשר קראתי, כמו כל בני דורי, את ספרי המדע הבידיוני של ז'ול וורן. ובכן, "מיכאל סטרוגוב" איננו שייך לסוגה של ספרות בידיונית, הגם שכל המסופר בו אין כל נגיעה אל מציאות כלשהי ואל גיבורים אמיתיים. הגיבור היחיד שהוא דמות היסטורית אמיתית בספר הזה הוא הצאר אלכסנדר השני, אשר ביטל את חרפת הצמיתות באימפריה הרוסית, הצאר שנרצח חמש שנים לאחר יציאת הספר הזה לאור, כלומר ב-1881, (הספר ראה אור ב- 1876). כל שאר הדמויות בספר, כולל הדוכס הגדול, אחיו של הצאר שנמצא באירקוטסק, הן דמויות בדויות.

אבל הספר משרה ביטחון שכל המסופר בו הוא אמת, וזאת משום התחקיר המדוקדק שקדם בוודאי לכתיבת הספר: אנחנו מתוודעים לאמצעי התחבורה ממוסקבה עד אירקוטסק שבקצה המזרחי של סיביר – רכבת, ספינות על נהרות, עגלות דואר (בשמותיהן ותיאורן המדוקדק) שמחליפות סוסים בתחנות בדרך, תיאור משכנע למדיי של סערות במעבר על הרי אורל, שמות עשרות הערים והכפרים בדרך מזרחה, המרחק ביניהן, ומשך הזמן הנדרש לעבור מרחקים אלה, שמות העמים והעממים המרכיבים את האימפריה הרוסית, ההווי בירידים (לוליינים, הרקדת דוב, ריקודי צוענים, מגידי עתידות וכו'), הווי במחנה הטטרי, שלפי הספר מרדו ופלשו לסיביר (לא היו דברים מעולם!), תיאור מפורט של הערים והכפרים בדרך, ציון גודלה של האימפריה הרוסית ומיספר תושביה. הפרטים האלה גורמים לכך שהקורא משתכנע שהספר פורש בפניו קושט דברי אמת.

חנה גונן, גיבורת "מיכאל שלי" של עמוס עוז, שמשווה את גבורתו של מיכאל סטרוגוב לבן זוגה הלא מלהיב, בוודאי היתה מתאכזבת לשמוע שהדמות הזאת היא כולה פרי דמיונו של ז'ול וורן, ואין לה, ולא יכול להיות לה, כל נגיעה למציאות היסטורית.

כאן מתגלה כישרונו הגדול של המחבר, שמצליח להשלות את הקורא שמדובר באירועים היסטוריים בגיבור שהיה קיים במציאות. ז'ול וורן קדם אם כן לגיבור העל ג'יימס בונד של איאן פלמינג, הספר שלו תורגם לעשרות שפות (לעברית תורגם ארבע פעמים), הופקו ממנו עשרה סרטים וסדרות טלוויזיה. בשל כישרונו הגדול של ז'ול וורן הקורא נוטה להאמין שלא מדובר באגדה, וכי מעללי הגבורה של מיכאל סטרוגוף אירעו באמת, וכל זה, כאמור, בשל עירוב מושכל שבין נתונים אמיתיים (התיאור המדוקדק של התחנות בדרך הארוכה) ובין אירועים מרתקים שאליהם נקלע הגיבור.

אביא מעט מההרפתקאות הגבורה הרבות שמתנסה מיכאל סטרוגוף לאורך היצירה, כדלקמן: בנשף מפואר בארמונו של הצאר אלכסנדר, הצאר מתוודע כי הטטרים מרדו בקיסרות, ואליהם נספח קולונל בשם איבן אוגרייב, שהורד בדרגה, בשל עצמאות יתר, ונשלח לגולה בסיביר. הצאר חונן אותו (שגיאה בעיני ראש המשטרה), ומשום תשוקת הנקמה שבערה בו על ההשפלה שעבר, הוא מצטרף למרד של הטטרי פאיופר חאן, ומתכנן את כיבוש העיר אירקוטסק, ואז לשבות של אחי הקיסר, הדוכס הגדול, שנמצא בעיר זאת. בעיניו של איבן אוגרייב הדוכס אחראי לעונש שקיבל.

הטטרים כבשו חלק מסיביר, וניתקו קשר טלגרפי שבין מוסקבה לערי סיביר המזרחית. אשר על כן, יש צורך בשליח אמיץ, אשר יעבור את קווי המורדים, יגיע לאירקוטסק (5500 קילומטרים ממוסקבה), ויגיש לדוכס איגרת המזהירה אותו מפני מעשי העורמה של איבן אוגרייב.

הגנרל קיסוב בוחר בסרן מיכאל סטרוגוב כשליח, כיוון שאין כמוהו איש חזק, אמיץ ומסור למולדת ולקיסר, ואיש המכיר היטב את סיביר, מאחר שהוא יליד אומסק. השליחות שלו חייבת להיות סודית, לכן מוענק לו השם ניקולאי קרפנוב, סוחר מאירקוטסק, הנושא עימו תעודה המאפשרת לו מעבר חופשי בכל הקיסרות. באותו תא ברכבת נוסעת גם נערה בשם נדיה פידור, יתומה מאם, שאביה, וסילי פידור, הרופא מריגה, הוגלה לסיביר בשל חברות בתנועה בלתי חוקית. לאחר שמגיעים לעיר ניז'ני נובוגרוד (כאן מתואר ביד אמן יריד שמתרחש בעיר), השלטונות מכריזים על מצב חירום: לאזרחים רוסים אסור לעזוב את העיר, ואילו ילידי אסיה (בקיסרות 33 עמים הדוברים 30 שפות) מגורשים ממנה. כך נחסמת דרכה של נדיה להצטרף לאביה הגולה. מיכאל, שבידו תעודה לפיה הוא רשאי לצרף אל מסעו את מי שימצא לנכון, מבין את מצוקתה, ומזמין אותה להיות מלווה שלו במעמד של אחות ל"סוחר" ניקולאי קרפנוב.

אדלג על האירועים עד המעבר על הרי אורל, הרים המפרידים בין אירופה לאסיה, ואזכיר בתמצית את הקורות על הרים אלה: סערה נוראה פוקדת אותם, סלעים ועצים עקורים מידרדרים אל הדרך מאיימים למחוץ את העגלה, הסוסים נבהלים מהברקים והרעמים, ומשתוללים. מיכאל, נדיה והרכב מוצאים מקום מסתור, אבל בשומעו קריאות לעזרה – מיכאל הולך בגשם השוטף לסייע לשני עיתונאים שהרכב הרוסי ניתק מחצית מהעגלה, חטף את הסוסים, וברח. תושייה של מיכאל מצילה את העיתונאים. באותו הזמן דוב ענק רוצה למצוא מסתור מהסערה באותו המקום ממש בו הסתתרה נדיה, כאן מתגלה אומץ ליבה – היא יורה בדוב באקדח של מיכאל, וכשמיכאל חוזר מהטיפול בעגלת העיתונאים, הוא משסף את הדוב שעדיין סיכן את הנערה.

נדלג על האירועים עד העיר אישים, בה מגלה מיכאל יכולת איפוק שמדהימה את נדיה, את העיתונאים ואת מנהל בית הדואר: מגיע אדם לבוש במדי קצין, ודורש להתיר את הסוסים מעגלתו של מיכאל, ולרתום אותם לעגלה שלו (לא היו סוסים אחרים בתחנת הדואר). כשמיכאל מסרב, והקצין מצליף בו בשוט, לוקח את הסוסים ונוסע. אירוע זה מעכב את המשך הנסיעה, אבל מנע היחשפות מסוכנת. בהמשך מסתבר שזה היה איבן אוגרייב, שהתחפש הפעם לאיש צבא, קודם לצועני שריגל אחרי צבא הצאר, ובהמשך נמצא אותו מתחפש לשליח הצאר שמביא איגרת לאחיו, הדוכס הגדול. הסופר מציין שאיבן הוא ערמומי ובוגדני משום שבעורקיו נוזל גם דם מונגולי... (עמ' 102).

ניסיון לחצות את נהר אירטוש במעבורת נתקל בטטרים המתקדמים במהירות, יורים בסוסים ובספנים, פוצעים את מיכאל בכידון, וחוטפים את נדיה. זקן מציל את מיכאל שבסופו של דבר מצליח להגיע לאומסק, שם אימו, מרתה, שלא ידעה על השליחות הסודית של בנה, חושפת אותו. הוא מתנכר לה, והיא מבינה, באיחור, שהזיקה לבנה. יש פרס על ראשו של מיכאל, ובאמת הוא נלכד בעיר קוליבן, ומצוי במחנה שבויים, בו נמצאות גם אימו מרתה ונדיה. סנגר הצוענייה, חברתו של איבן, מבינה שמיכאל מצוי בין השבויים, ולא נותר אלא לענות את מרתה כדי להצביע על בנה, אבל היא מבינה את הסכנה, ולא מגלה מי הוא בנה. כשאיבן פוקד להצליף על מרתה במגלב עד שתצביע על בנה. מיכאל חוטף מהמצליף את המגלב, ומצליף לפרצופו של איבן הבוגד – מכה תחת מכה – שהרי מיכאל לא נשאר חייב על ההצלפה שספג בבית הדואר בעיר אישים משוטו של איבן. כך נחשף שליח הצאר, כי מי יכול להגן בחירוף נפש על מרתה – אם לא בנה? מיכאל מובא למשפט על פי הקוראן, שגזר דינו הוא לעוור את עיניו בחרב מלובנת (עמ' 166).

לאורך כל הספר מתוארים הטטרים המוסלמים כברברים מבצעי זוועות, קוברים אנשים חיים, משמידים אוכלוסיות, שורפים יישובים, משאירים אדמה חרוכה בכל מקום שהם עוברים. עתה האיגרת נמצאת בידיו של איבן, והוא יכול לבצע את הבגידה הגדולה, לבוא לאירקוטסק במסווה של שליח הצאר, ושם לבצע חבלה מבפנים.

לא אתאר את הבריחה של מיכאל עם נדיה מהשבי, אבל אזכיר כיצד בתושייה מצליח מיכאל להפוך עגלה לרפסודה כדי לעבור מגדה לגדה בנהר יניסיי, כי הרוסים העלימו את המעבורת ואת הסירות כדי לעכב את התקדמות הטטרים. הטטרים מצליחים לשבות שוב את מיכאל, את נדיה ואת ניקולאי, העגלון הרחמן שהסיע אותם בעגלתו לאורך מאות קילומטרים. כשניקולאי מבחין בטטרי שנטפל לנדיה, הוא חוטף אקדח ויורה במטריד. עונשו – קבורה בחיים כשהראש מגולה, טרף לחיות ועופות.

מיכאל ונדיה מצליחים שוב לברוח, אבל הפעם בלי שום אמצעי תחבורה, ומיכאל נאלץ לשאת את נדיה המותשת בזרועותיו. אדלג על המעבר ברפסודה בימת בייקל עד שפך הנהר אנגרה הסמוך לאירקוטסק, ואתאר את הקורות בתוך העיר שבמצור: איבן אוגרייב נכנס לעיר, כשבידו המכתב, ומציג עצמו כשליח הצאר. מושל העיר מרשה לו להתגורר בארמון, ומאפשר לו לבקר בביצורים. תוכניתו היא לפתוח את שער בולשייה כדי לאפשר לצבאו הטטרי של פיאופר חאן לפרוץ לעיר כדי לכבוש אותה. ברגע האחרון מצליחים נדיה ומיכאל לפרוץ לחדרו של איבן, בקרב קצר ביניהם מיכאל הורג אותו, וחושף בפני הדוכס הגדול את האמת.

הסוף הוא לא רק סוף טוב – אלא טוב מאוד: התוקפים שסמכו על איבן, אינם מצליחים במשימתם, הצבא הרוסי מצליח להגיע ולהכניע את הטטרים, אביה של נדיה, שהיה ראש המגינים הגולים על העיר, זוכה לחנינה של הדוכס, והופך לאדם חופשי, מיכאל ונדיה מתחתנים בקתדרלה של העיר, ובדרכם מערבה פוגשים את מרתה בעיר אומסק.

הבאתי כאן רק מעט מתוך כל הפגעים והסכנות, עליהם התגבר מיכאל לאורך 79 ימי החתירה מזרחה כדי למלא את המשימה שהוטלה עליו על ידי הצאר, ובהחלט מדובר בסצנות עוצרות נשימה, הגם שפה ושם הסופר הגדול הזה הגזים: לאחר מאות קילומטרים שבהם נדיה שימשה למיכאל העיוור עיניים, מסתבר שהוא בכלל לא עיוור, כי רגע לפני שהחרב המלובנת הוצבה מול עיניו כדי לעוורו, הוא דמע בראות את סבלה של אימו. הדמעות הגנו על עיניו, ועל כך נודע לנו רק בעת הקרב בחדר של איבן אוגרייב. הנצורים בעיר חששו שהקרחונים על נהר אנגרה יקלו על צבא הטטרים לעבור מעל המים, למה, אם כן, מחליט איבן להמיס את הקרחונים על ידי הבערת הנהר שכוסה בנפט? וכן, כיצד הצליחו מיכאל ונדיה להיכנס לעיר הנצורה הסגורה? ואיך הצליח איבן לזרוק אבוקת אש לנהר המכוסה בנפט מחדרו, הרי נודע לנו כי מהנהר ועד ארמון המושל, שם שכן איבן, יש מרחק של לפחות עשר דקות של הליכה. מוזר שדווקא לקראת הסוף, הסופר הגדול הזה, הרשה לעצמו גוזמאות, אף מעבר לאירועים המרתקים בהם מיכאל סטרוגוף מגלה גבורה עילאית, אצילות ותושיה "סבירים" בהתחשב בכוחות העל שלו.

האיורים בספר, שבוודאי הועתקו מהמהדורות הצרפתיות, הם פשוט נהדרים, חבל שלא צוין מי ציירם, ורק לגבי ציור הכריכה צוין שהוא מעשה ידיו אלברט לוי.

ד"ר אלי אשד, בעל ידע רב בכתבי ז'ול וורן, סבור שהמאייר הוא ז'יל פרא (Jules Ferat).

משה גרנות