* דודיק רוטנברג – מתוך שירו של יורם טהרלב "גבעת התחמושת": "לא ידעתי היכן האחרים, כיוון שהקשר עם דודיק המ"פ ניתק עוד בתחילת הקרב. באותו רגע חשבתי שכולם נהרגו."
דודיק המ"פ, דודיק רוטנברג, הלך ביום רביעי שעבר לעולמו, בגיל 89.
דודיק נולד בקבוצת כינרת והיה ממייסדי קיבוץ גונן, שהיה קיבוץ ספר על גבול סוריה, למרגלות הגולן, ההר שהיה כמפלצת תחת השלטון הסורי, בשנים הקשות שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים.
דודיק היה ממנהיגי הקיבוץ. בשנות ה-80 הוא הגה רעיון של קיבוץ חדש, אינדיבידואליסטי, קואופרטיבי ומשימתי. משהרעיון שלו נדחה, הוא פרש עם קבוצה מתומכיו, במטרה להקים קיבוץ על פי חזונו בהיאחזות נח"ל שיאון שבהר דב. הם התיישבו כקומונה עירונית, גרעין שיאון, בקצרין. רעיון העלייה לשיאון לא יצא לפועל. ב-1987 דודיק נקרא לדגל, להציל את קיבוץ בית אורן, שעמד על סף קריסה והתפוררות. הוא גייס קבוצה בת 60 חברים, שהתיישבה בבית אורן, על מנת ליישם בו את רעיונותיו הקיבוציים. ואף שחלק ניכר מרעיונותיו אומצו, דודיק התאכזב מהעדר הרוח המשימתית, הקהילתית, השיתופית, הפתוחה לה חתר, ולאחר מיספר שנים נואש ועזב. הוא חזר לגליל העליון, לראש פינה.
ב-1984 ראיינתי את דודיק, כאשר ישב עם גרעין שיאון בקצרין. הוא ישב בדירה קטנה מאוד, ישבנו באור חלש, כדי לחסוך בחשמל. המצב הכלכלי שלהם לא היה טוב. אבל הוקסמתי לפגוש איש חזון, יצירתי, אוטופיסט, מתקן עולם, בעל השקפת עולם סדורה ומרתקת. מאז נשארתי איתו בקשר כל השנים. כעבור שלושים שנה, ערכתי אתו ראיון רטרוספקטיבי על התקופה בקצרין [מי שמעוניין לקרוא את שני הראיונות המלאים, מוזמן לפנות אליי באופן פרטי].
היינו יחד בעמותת "השדרה הכפולה", שניסתה לקדם תפיסה של ריבונות והתיישבות רבתי בשידרה המזרחית של ארץ ישראל, מהחרמון עד אילת, כחלק מרעיון שכלל פשרה טריטוריאלית, שהגה ד"ר אברהם וכמן.
דודיק שיתף אותי ברעיון לקואופרציה ארצית. היה לו חזון גדול, אך הוא לא הצליח להדביק את הרבים ברעיונותיו. אך מקבוצה שהוא קיבץ סביב הרעיון הגדול, יצאו כמה שיתופי פעולה אזוריים בגליל העליון. השתתפנו יחד בניסיון להקים מכינה קדם צבאית בדואית בטובא זנגריה. צירפתי את דודיק לקהילה הלומדת "מעגלים", אך הוא לא התחבר ופרש אחרי שנה. הוא אמר שהוא לא מחפש לימוד אלא עשייה מחוללת שינוי.
דודיק היה אדם מבריק, שופע רעיונות. בין השאר, הוא היה בין הוגי הרעיון של הקמת סיירת "שלדג" בחיל האוויר.
דודיק עזב את גונן יותר מארבעים שנה לפני מותו, אך כל השנים שמר על קשר הדוק עם הקיבוץ. שם הוא הובא למנוחת עולמים.
יהי זכרו ברוך!

* עבד כי ימלוך – ראש הכנופייה, האפס המאופס, האיש שמימיו לא עשה ולו דבר טוב אחד למען מדינת ישראל ועם ישראל ולעומת זאת כל חייו גורם לנזק עצום, השר הכושל ביותר בין כל השרים בכל ממשלות ישראל, מי שמצב ביטחון הפנים בעת כהונתו הגיע לשפל שלא היה כמותו, מי שמחריב את משטרת ישראל בניסיונו הנואל להפוך אותה למיליציה פשיסטית פרטית חמושה שלו, מי שצה"ל, בצדק, לא גייס אותו כדי לא להפקיר בידיו נשק, כאשר הוא היה הרבה פחות מסוכן מהיום; הכלומניק הזה קורא להדיח את הרמטכ"ל.
צא, צא מחיינו, עבד כי ימלוך!

* האידיוט השימושי של ברגותי – ראש הכנופייה, שכל יכולותיו הן יצירת פרובוקציות דלוחות, עשה הפגנה מתוקשרת כזאת בתאו של הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי. בכך, הפרובוקציה שלו העלתה את הרוצח הסדרתי לכותרות בעולם, כמנהיג לאומי ועולמי.
ראש הכנופייה הוא האידיוט השימושי של הרוצח הסדרתי ברגותי.
כל חייו ראש הכנופייה רק גורם לנזק למדינת ישראל.

* דגל התבוסתנות – נתניהו שובר את שיאי עזות המצח של עצמו, כאשר הוא מאשים את צה"ל ששכח את המילה "ניצחון".
צה"ל שכח מה זה ניצחון?! נתניהו, צ'מברליין הישראלי, הנהיג לאורך שנותיו כראש הממשלה עד 7 באוקטובר את ערך התבוסתנות. איש ההבלגה, ה"הכלה" ההתמכרות לשקט. האיש שבספרו האוטוביוגרפי שיצא ערב הבחירות, כ"אני מאמין" שלו, הוא לעג לבנט וליברמן ה"הרפתקנים", שניסו לדחוף אותנו להרפתקה בעזה שתביא להרג חיילים רבים ואזרחים עזתים רבים, והציג לעומתם אותו, מר ביטחון, כמנהיג אחראי ולא פזיז, ולכן בזמנו יש שקט בגבולות. נתניהו שהירשה לחמאס להצית את שדות הנגב המערבי ללא הפרעה וללא כל תגובה במשך 3.5 שנים. נתניהו שדחה את הצעות מערכת הביטחון לחסל את סינוואר ודף. נתניהו שבמשך 1/2 שנה, עד 8 באוקטובר, הרשה לחיזבאללה להקים מאחז על אדמתה הריבונית של ישראל, התנקשות ברורה בריבונות, ולא נקף אצבע. נתניהו, שלא הגיב על פיגוע חיזבאללה בצומת מגידו ועל ניסיון ההתנקשות של חיזבאללה בבוגי יעלון בת"א. נתניהו שנתן לחמאס ולחיזבאללה להפוך ללא כל הפרעה מארגוני טרור לצבאות טרור קטלניים ורצחניים. נתניהו שאיפשר לחמאס לבנות את רצועת עזה תחתית, המדינה התת קרקעית שגם במשך שנתיים של מלחמה לא הצלחנו להתגבר עליה, ולהקים צבא משגרים ורקטות שעשרות אלפים מהן נורו לעבר ישראל. נתניהו, שאיפשר לאוייב הקטארי ה"מורכב" לשלוח במשך שנים בכל חודש מזוודות של מזומנים לחמאס, בתקווה שכל משלוחה כזה יביא לעוד חודש של קצת שקט. נתניהו של עסקת שליט המופקרת, ושחרור סינוואר וכל שרשת הפיקוד הבכיר של טבח 7 באוקטובר. נתניהו, שבכל "סבב" לא חתר לניצחון ולהכרעה אלא להפסקת אש. נתניהו, שעשה במכנסיים כשרק שמע את המילה "הסלמה". הוא, בעזות מצח, בתרבות של שקר, בלי למצמץ, מאשים את צה"ל שבשנים האחרונות שכח את המילה ניצחון? הוא?! נתניהו? מר מחדל? מר שבעה באוקטובר? הרי הוא נושא דגל התבוסה והתבוסתנות.
הוא מדבר על עליונות הדרג המדיני והוא צודק. הוא מדבר על כך, שאנו מדינה שיש לה צבא ולא צבא ומדינה, והוא צודק. הוא מדבר על כך שחובתו של צה"ל לבצע את החלטות הדרג המדיני, והוא צודק. הוא לא המציא זאת. זאת המציאות מאז הקמת המדינה. אך הברחן מוג הלב הזה נס מאחריותו לכישלונותיו, כישלונות ממשלתו ומאחריותו לכישלונות הצבא שכפוף אליו ומבצע את הנחיותיו, על האסון הנורא שהוא המיט עלינו בדרכו הקלוקלת.
הצבא אינו פטור מאחריות. גם לצה"ל חדרה תפיסת ההתמכרות לשקט. אביב כוכבי, כרמטכ"ל, הרבה לדבר על הצורך להנחיל את ערך הניצחון. מכאן, שהוא הבין שיש בעייה כזו בצה"ל. אבל צה"ל הוא זרוע של הממשלה. הממשלה אחראית לצייד אותו, למנות את מפקדיו ולהבטיח את המוכנות שלו, פיזית ומנטלית. אם צה"ל ויתר על הניצחון, אשם בכך הדרג המדיני שלא דרש זאת ממנו. קל וחומר, כאשר מי שהנחיל לו את התבוסתנות והפייסנות הוא נתניהו עצמו.

* מי ביביסט – במלאת עשרים שנה לעקירת גוש קטיף, או בכיבוסית – התנתקות (כפי שאנו רואים, ממש התנתקנו מרצועת עזה), הנושא נמצא על סדר היום וכתבתי עליו לא מעט. חזרתי על התנגדותי לעקירה בזמן אמת, ועוד יותר מכך – ברטרוספקטיבה, כאשר ברור שתוצאותיה הפוכות ב-180 מעלות ממטרותיה.
ובכל פעם שאני כותב משהו בנדון, מיד קופץ איזה חוכמולוג, שמזכיר לי שמי שהביא לאסון 7 באוקטובר הוא ביבי ולא שרון ואני סתם כותב שטויות כדי לגונן על ביבי ובקיצור – אני ביביסט.
זאת צורת חשיבה מחנאית מקובעת, של אנשים שאיבדו את היכולת לחשוב, שלא בהתאם לדפי המסרים המחנאיים, ומשליכים את הסטייה הזאת גם על אחרים. כך, מי שאינו מדקלם את הסיסמאות העבשות של המחנה שלהם, הוא מבחינתם בהכרח במחנה האחר ומדקלם, כמוהם, את הסיסמאות העבשות של המחנה הנגדי.
כך עובד הראש הדפוק שלהם: אם הוא כתב נגד ה"התנתקות" הוא לא משלנו, כלומר הוא משלהם. אם הוא משלהם, הוא ביביסט. כיוון שהוא ביביסט הוא מנסה לנקות אותו מאחריות למחדל ולכן הוא מאשים את שרון.
כל צורת החשיבה הזאת, שהיא בעיניי פרימיטיבית בדיכוטומיה שלה ובחוסר המסוגלות להבין מורכבות, זרה לי ומעוררת את סלידתי.
אבל אם כבר מדברים על ביביזם... יש לזכור שנתניהו תמך בעקירת גוש קטיף, והיה בכיר התומכים זולת שרון, ולכן הוא השני באחריותו לה אחרי שרון. יתר על כן, נתניהו הוא היחיד שהיה לו כוח פוליטי שיכול לסכל את העקירה, אך הוא תמך בה. מדיניותו מאז תמיכתו בהתנתקות ועד 7 באוקטובר, הייתה עקבית, ברוח העקירה. כך עסקת שליט המופקרת שעליה הוא חתם וכך מדיניותו הצ'מברליינית התבוסתנית – מדיניות ההבלגה, ההכלה, הפייסנות וההתמכרות לשקט. המדיניות הזאת המיטה עלינו את 7 באוקטובר.
אבל הם, שונאיו התהומיים והאובססיביים האלה של נתניהו, הם שותפיו האידיאולוגיים, ואפשר לומר שהם לבטח ביביסטים יותר ממני. הם תמכו, כמוהו, בעקירת גוש קטיף, הם תמכו בו בהתלהבות בעסקת שליט והם תמכו במחדל הפייסנות.
יתר על כן, אילו נתניהו היה יוצא מעורו, משנה את מדיניותו ומנהל מדיניות ביטחון של הגנה אקטיבית, מתקפת נגד מקדימה והסרת האיום העזתי לפני הפורענות, הם היו יוצאים נגדו, צווחים את הסיסמאות הבזויות על "מלחמת שולל", ממחזרים את הכרזה הנתעבת "אין לנו ילדים למלחמות מיותרות" ומסיתים לעריקה מהמלחמה. כפי שהם עושים אפילו היום, אחרי 7 באוקטובר.
כה אמר ינאי המלך למלכה שלומציון טרם מותו: "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין."

* הים אותו ים – המרחק בין המדינה הפלשתינאית שבה מכירות מדינות בעולם ועליה מפנטזים משום מה משיחיסטים בתוכנו, לבין הים, קטן יותר מהמרחק אליו הגיעו ב-7 באוקטובר המחבלים מהמדינה הפלשתינאית בעזה.

* מחיר הפינוי – ההסכת החשוב והאיכותי של ניקולאי טבך "מה החזון שלך?" אירח את נרי שוטן, מנכ"ל קרן השיקום של התנועה הקיבוצית, המוביל מטעם התנועה הקיבוצית את מהלכי התקומה (למה הם קוראים לזה שיקום??) של קיבוצי הנגב והגליל בעקבות 7 באוקטובר ובמלחמת "חרבות ברזל". שוטן סקר את פעולות התנועה הקיבוצית, העלה על נס את הפילנתרופיה היהודית שנרתמה למהלך, את ההתגייסות האזרחית הגדולה, ומולם את אפסות הממשלה, שכמו ב-7 באוקטובר טרם יצאה מההלם ותפקודה עלוב.
שוטן סיפר על בעייה חמורה של סמים ושתיה בקרב הנוער בקיבוצי הצפון שפונו. לפני שבועות אחדים התפרסם מחקר שלפיו מיספר הקשישים שמתו מוות טבעי בשנתיים האלה ביישובים שפונו גדול פי 3.5 ליישוב, מהמקבילים להם ביישובי הצפון שלא פונו.
הפינוי הממושך הוא מחדל הגובל בפשע. תפקידה של הממשלה להגן על היישובים ולא לפנות אותם. אני מסיר את הכובע בפני הממשלה, צה"ל והמוסד על "עיד אל ביפר" – מכת הפתיחה הנפלאה ב-17 בספטמבר אשתקד ועל השבועיים של המתקפה המוצלחת ששיאה חיסול נסראללה. אבל אין בכך כדי להצדיק את מחדל הפינוי ואת ההשתהות של כמעט שנה שלמה עד שישראל היכתה בחיזבאללה (וכנראה גם זה קרה רק כאשר היה חשש לדליפת תחבולת הביפרים). מחדל הפינוי הוא פשע נגד הציונות, שלא יסלח.

* הישראלים היפים – המאבק האמיתי, המהותי, בחברה הישראלית, אינו בין ימין ושמאל, לא בין ביביסטים ורל"ביסטים, אלא בין מחנה 8 באוקטובר למחנה 6 באוקטובר.
הישראלים היפים שבוחרים דווקא היום להעתיק את מגוריהם למטולה ולחזקה, הם התגלמות מחנה 8 באוקטובר. הישראלים המכוערים, שתוקפים את "הדתיים" שעולים למטולה כדי "להרוס את הצביון החילוני" שלה, הם התגלמות מחנה 6 באוקטובר.
מחנה 6 באוקטובר, על שתי דפנותיו (הדופן הביביסטית והרל"ביסטית) הוא הקדימון ל-7 באוקטובר, שלא למד את הלקח ומקפיד לשחזר את הקדימון, בלי לתת לעצמו דין וחשבון ליום המחר. מחנה 8 באוקטובר, הוא המחנה המציג פתרון ציוני ממלכתי אחראי למדינת ישראל.

* התגלמות הרוע – אחת התופעות המכוערות והנפסדות ביותר בחברה הישראלית, היא ההשתלחות של ערוץ 14 והבייס שהוא מייצג במשפחות החטופים ובשורדי השבי. זו התגלמות הכיעור. וכמו לכל התופעות המכוערות של ההקצנה, גם לזו יש מקבילה – אותה השתלחות נגד משפחות החטופים שדעתם על הדרך לשחרר את החטופים שונה.
אבישי דוד, אביו של החטוף אביתר דוד, שהסרטון שלו – עור ועצמות, זעזע את כולנו, פרסם את ההודעה הבאה:
"בימים האחרונים הופצו ברשתות החברתיות ובחומרי פרסום שונים פליירים הקוראים לשביתה, בהם נעשה שימוש בשמו ובתמונתו של אביתר דוד. אנו, משפחתו, מבקשים להבהיר בצורה חד-משמעית כי לא נתנו את הסכמתנו לשימוש בשמו ובתמונתו של אביתר לצורך קידום השביתה, ואיננו תומכים במהלך זה. אנו מבקשים לכבד את אביתר ואת משפחתנו, ולהימנע משיוכו לפעולות ציבוריות או פוליטיות שלא אושרו על ידינו."
פרסמתי בפייסבוק את הפנייה כמות שהיא, בלי להוסיף מילה משלי.
קיבלתי תגובה בזו הלשון: "ומי אתה???? הנציג של משפחת אביתר??? ביבי שלח אותך להעביר את המסר הזה ??? לא ראיתי בשום מקום שמשפחת חטופים היא נגד השביתה, חוץ מהמשפחות המשיחיסטיות / ג'יהדיסטיות האכזריות שעבורן הקרבת הילדים שלהם זו 'התעלות', הקרבת עולה לקב"ה הדמיוני, במקום כבש או תרנגול... מי שמם לדבר בשם הילדים הגוססים שלהם???"
היצור הנתעב ומכוער הנפש שכתב את דברי הבלע, טינופת העונה לשם משה קוראל, מרשה לעצמו להשתלח באלימות נוראה כזו, בהורים לחטופים, שנאבקים בעד שחרורם, ומבינים שהשביתה והשיבוש וכד' מקשיחות את סרבנות חמאס ולכן פוגעות במטרה הקדושה של החזרת החטופים. אבל לאותו יצור בזוי לא אכפת מהחטופים וממשפחותיהם, אלא רק מפוליטיקה עסקנית עלובה ומסריחה, שלשמה הוא מוכן להקריב לעולה את החטופים. וכך, מבחינתו, אני, מתנגד חריף לנתניהו, שמעביר מסר שביקשה משפחה של חטוף, מוצג כמי שנתניהו שלח אותו.
למה יש בעולם רוע כזה, כמו של אותו משה קוראל ויצורים נתעבים כמותו?

* אינו רואה בעייה – נתניהו אינו רואה בעייה בכך שאוריך עבד עם קטאר. איני יודע מה המשמעות המשפטית של המעשה. אבל מבחינה ערכית, מוסרית, ציבורית, מדינית ובעיקר ביטחונית, מדובר בתופעה בלתי נסבלת.
גם אילו אנשי לשכת ראש הממשלה היו עובדים גם עבור ארה"ב, זה היה נורא. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר אנשי לשכת ראש הממשלה עובדים עבור האוייב הקטארי הלא מורכב; האוייב שמימן את חמאס, שמימן את טבח 7 באוקטובר, שעומד מאחורי הגל האנטישמי בעולם ומממן אותו, בשעת מלחמת קיום עם שליחת קטאר אחרי הטבח הנורא. קשה לתאר פיגוע חמור מזה.
אבל נתניהו אינו רואה בעייה בכך שאוריך עבד עם קטאר. זו עוד הוכחה שנתניהו אינו כשיר לראשות הממשלה.

* מבשרת אדומים – בשיטת המחנות האוטומטיים, כאשר סמוטריץ' מביע עמדה כלשהי, בטרם תיבחן היא תתויג כ"משיחית" ו"הזויה".
אבל אני תומך בתוכנית יישוב מבשרת אדומים, המוכרת יותר בקוד E1. תקראו לי "משיחי"? תקראו. אבל כדאי שתקראו מי עוד ברשימת ההזויים.
מבשרת אדומים אינה סטרט-אפ של סמוטריץ'. עוד בטרם חגג סמוטריץ' את בר המצווה שלו, אימץ את התוכנית ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. הוא עשה זאת מיד עם היבחרו לתפקידו ב-1992. ב-1994, אחרי הסכם אוסלו, מועצת התכנון העליונה של המנהל האזרחי, הכפופה לשר הביטחון, כלומר לרבין, תכננה את הבנייה במבשרת אדומים, שנועדה להבטיח רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה אדומים. באותה שנה, כאמור, אחרי אוסלו, רבין סיפח את השטח לתחום השיפוט של מעלה אדומים.
גם רבין לא היה הראשון לעסוק בכך. היוזמה להקמת מבשרת אדומים היתה של ממשלת שמיר ב-1991. כבר בממשלה זו סיפח שר הביטחון משה ארנס חלק משטח מבשרת אדומים למעלה אדומים.
אז אם יישוב מבשרת אדומים הוא צעד "משיחי", הרי שיצחק רבין היה משיחי. ולא רבין הנץ לפני הסכם אוסלו, אלא רבין שאחרי אוסלו. דווקא בעקבות אוסלו, חשוב היה לרבין להבטיח את הרצף בין מעלה אדומים לירושלים כדי שמעלה אדומים לא תהיה מנותקת וכדי שירושלים לא תהיה מבודדת.
אבל סמוטריץ' הכריז שמטרת התוכנית היא לסכל את הקמתה של מדינה פלשתינאית. הרי לא יעלה על הדעת שרבין רצה למנוע הקמת מדינה פלשתינאית.
מי שטוען זאת חוטא לעובדות. רבין התנגד תמיד למדינה פלשתינאית. בנאומו המדיני הפרוגרמטי האחרון לפני הרצח שנשא בכנסת, ב-5 באוקטובר 1995, הוא הציג בפני הכנסת והאומה את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. הוא בפירוש דיבר על "יישות שהיא פחות ממדינה." אבל בפועל, הרש"פ שהוקמה היתה מדינה דה-פקטו, מדינת טרור רצחנית, עד מבצע "חומת מגן" והחזרת חופש הפעולה לצה"ל וכוחות הביטחון. מעבר לסוגיית הגדרתה של הרש"פ כמדינה או כיישות אוטונומית, חשובים היו לרבין הגבולות של אותה יישות. אחד הדגלים שהוא נשא היה ירושלים רבתי, שכללה גם את מעלה אדומים ואת מבשרת אדומים, כלומר השטח שבין ירושלים למעלה אדומים. חבל רק שברק ואח"כ אולמרט הציעו לפלשתינאים את השטח הזה, ולמרבה המזל ערפאת ואבו מאזן לא קיבלו את ההצעה.
אז אם הרעיון של סמוטריץ' הוא "משיחי" הרי שהמשיחיסט באמת היה רבין. אבל אם משיחיות היא לדגול ברעיונות המנותקים מהמציאות, המשיחיים האמיתיים הם מי שאחרי 7 באוקטובר עוד דוגלים במדינה פלשתינאית.

* פצצת סירחון – אז מה התעלול הבא של עוכר המשפטים? הטלת פצצת סירחון ללשכתה של היועמ"שית? מסתבר שהוא לא רק סוכן אנרכיה אלא גם אינפנטיל; נער שלא התבגר.
בפקודת ביזיון בית המשפט נאמר (סעיף 6): "כאשר אדם או גוף מסרב לציית לצו של בית המשפט, המצווה לעשות מעשה או האוסר לעשות מעשה, רשאי בית המשפט להטיל עליו קנס או מאסר, לשם אכיפת הצו."
עוכר המשפטים יריב לוין ועוכר התקשורת קרעי עוברים בעליל על צו הביניים של בג"ץ, שהקפיא את ההדחה הבלתי חוקית של היועמ"שית. בתור שכאלה יש להעמיד אותם לדין על ביזיון בית המשפט.
הם מדרדרים את מדינת ישראל לאנרכיה, בעיצומה של מלחמה על עצם הקיום.

* מתרשלים בלימוד תורה – אם מי ששומר על עם ישראל הם "לומדי התורה" (האם הם כבר הקימו ועדת חקירה, לבחון היכן הם התרשלו בלימוד ב-7 באוקטובר), למה בשעת מלחמה הם סוגרים את הגמרות ויוצאים לחופשת "בין הזמנים"? הרי למילואימניקים ולסדירים אין "בין הזמנים" כזה.
והנה, בני נוער חרדים שטופי מוח ומוסתים, תינוקות שנישבו, מתועדים רוקדים על קברו של בן גוריון ומשתינים עליו. לשם כך הם יוצאים לחופשת "בין הזמנים"? זאת התורה עם דרך ארץ שלומדים בישיבות ההשתמטות?

* התנהלות פוליטית למופת – יאיר שרקי התייחס לאפשרות שבנט ויועז הנדל ירוצו יחד. האם זה כדאי לבנט? מצד אחד, הוא טוען, המנייה של הנדל והמילואימניקים בשיא, כך שממש כדאי לבנט לצרף אותו. מצד שני, בעבר בנט שלל חיבור כזה "על רקע ההתנהלות הפוליטית של הנדל מול גנץ ומול שקד." הטענות נגד יועז על "התנהלותו הפוליטית" מנותקות מן המציאות. בשני המקרים שאותם מציין שרקי, ה"התנהלות הפוליטית" של יועז, היתה דבקות בעקרונות ובערכים, ועל כך הוא ראוי לשבח.
במקרה של ההתנהלות של יועז מול גנץ, הכוונה לסיכול הרעיון של הקמת ממשלת מיעוט בראשות גנץ עם תמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת, כלומר ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של מפלגה אנטי ישראלית, התומכת באויבי ישראל, ומו"מ קואליציוני איתה על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה, ויש מאות כאלו מדי שבוע. גנץ צריך להודות ליועז עד אחרון ימיו, על שהציל אותו מביזיון הקמתה של ממשלה כזו.
יועז הנדל וצביקה האוזר היו במפלגת תל"ם בראשות בוגי יעלון, שהיתה חלק מכחול לבן בהנהגת גנץ. מי ששומע היום את יעלון יתקשה לדמיין זאת, אך תל"ם היתה המפלגה הניצית בכחול לבן, ועמדותיה היו ניציות יותר משל נתניהו והליכוד. במערכת הבחירות, יועז וצביקה היו אחראים לפעולה למשיכת קולות מגוש ה"ימין". עיקר הטענה נגד כחול לבן, היתה שהיא תלך עם הרשימה המשותפת. עיקר התפקיד של יועז וצביקה היה להתמודד עם הטענה הזאת, להכחיש אותה מכל וכל, ולהסביר שמדובר בשקר ביביסטי אופייני. מדי יום, במערכת הבחירות, מהשכם עד הערב, הם נשבעו בפני הבוחרים שלא יהיה כדבר הזה. הם נהגו כך, כי האמינו בכך בכל ליבם, כי זו היתה האמירה החד משמעית של הנהגת הרשימה.
ברגע שכחול לבן, כולל יעלון, היו מוכנים לממשלת פיגולים התלויה במשותפת, הם לא היו מוכנים לעשות שקר בנפשם, לתמוך בממשלה כזאת או להתפטר כדי להכניס שני תומכים לממשלה כזו. אגב, אני הייתי איתם בתל"ם. ביום שבו יעלון הסכים לממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת, בניגוד למה שהוא אמר לי באופן חד משמעי גם בשיחה בארבע עיניים ימים אחדים לפני הפליק-פלק, הייתי הראשון לפרוש מתל"ם ובמשך כשבועיים שלושה ישבתי ליועז וצביקה על הווריד כדי להבטיח שהם יממשו את איומם ויפרשו. ההתנהלות של יועז הנדל וצביקה האוזר, שפרשו והקימו את דרך ארץ, היתה מופתית, ערכית והגונה. ההתנהלות הפוליטית הבעייתית היתה של גנץ ושל יעלון.
כעבור זמן קצר, כאשר גנץ קיבל את ההחלטה הפטריוטית להיכנס תחת האלונקה לממשלת החירום במגיפת הקורונה, בניגוד ללפיד ויעלון שהעדיפו את האינטרס הכיתתי על האינטרס הלאומי ויצאו למתקפת השמצות זולה ומכוערת נגד גנץ, מי שעמדה לצדו של גנץ הייתה סיעת דרך ארץ, שהצטרפה איתו, וכחלק מהגוש שבהנהגתו, לממשלת החירום.
ומה היה בהתנהלות של יועז מול איילת שקד? הם החליטו לרוץ במשותף, אולם איילת שקד משכה לכיוון של הליכה לממשלת נתניהו ו"ימין מלא" אחרי הבחירות, בעוד יועז הנדל התנגד לכך בכל תוקף. משהבין שזו מגמתה של שקד, החליט לפרק את השותפות ולפרוש מן ההתמודדות בבחירות. גם כאן, הוא העדיף את העקרונות והערכים על פני השיקולים העסקניים.

* כשקבלן קולות בפריימריז יבחר את מח"ט הצנחנים - בן דרור ימיני היטיב לתאר את הפסול ביומרתו של העסקנצ'יק ישראל כ"ץ להתערב במינויי מח"טים בצה"ל. "כ"ץ חושב שהוא צריך לאשר מראש את המועמדים לאל"מ. המשמעות היא, שאם לחבר מרכז ליכוד יש בן דוד סא"ל שרוצה להתקדם – הוא יתקשר לשר. כל לוחם שייצא לקרב יתהה אם המח"ט שמוביל אותו נבחר בגלל קשריו או בזכות כישוריו."

* השר לא התערב – כאשר מוניתי לתפקיד מ"כ, שר הביטחון משה ארנס לא היה, ככל הידוע לי, מעורב במינוי. טוב, ארנס כנראה היה אידיוט נאיבי, שחשב שתפקידו הוא לקדם את ביטחון ישראל, לא כמו העסקנצ'יק ישראל כ"ץ, שמבין שתפקידו הוא להשתמש בסמכויות שר הביטחון כדי לקדם את עצמו בפריימריז.

* מביך – מכירים את המצב שבו אתם קוראים טקסט, וחשים מבוכה? זה קצת מוזר. הרי לא אתם כתבתם את הטקסט. מי שכתב אותו צריך להיות מובך. ובכל זאת, לי זה קורא מדי פעם. אני קורא טקסט, וחש מבוכה במקום האידיוט שכתב אותו.
הנה טקסט כזה. הוא מתאר כך את משפט נתניהו: "במשפט הזה המתגולל לעינינו, מלחמה של האנשים הבינוניים, המתוסכלים, שהיו מוגי לב מכדי לעשות דבר מה גדול בחייהם, נגד מה שנראה להם האיום הגדול ביותר על קיומם – האיום הזה הוא האדם היצירתי, המזהיר, הגאוני, האל-המכונף הנערץ על העם, ועליי בכלל זה – האדם הזה הוא נתניהו."
את הטקסט הפגאני המביך הזה, כתב ב"האומה" בני ציפר, עורך מוסף תרבות וספרות של "הארץ". אני תמה איך מי שעורך מוסף כה איכותי ומעניין, הוא עובד אלילים אינפנטיל ופאתטי.

* לא חשוב בכלל – המשורר והמתרגם אהרון שבתאי התראיין למוסף "7 לילות", ודיבר בהתנשאות על הישראלים שהם "עם שכבר לא קורא ספרים ולא יודע היסטוריה." שבתאי כמובן קורא ספרים, אך לבטח אינו יודע היסטוריה. בוודאי ובוודאי שהוא אינו מבין היסטוריה. למשל, אני משער שהוא קרא ספרים על השואה, אבל הוא לא הסיק את הלקחים ממנה. הוא גם קורא ספרים אבל אולי אינו קורא עיתונים ועוד לא שמע על 7 באוקטובר. לא, הוא שמע ואף כתב שירים בעקבות 7 באוקטובר. אבל הוא ממש לא הבין את מהותה ומשמעותה, אם היא חיזקה את הפציפיזם שלו.
הוא בז לעידן עמדי. "הוא אולי גיבור מלחמה, אבל זה לא חשוב בכלל." לא חשוב בכלל, חתיכת חרא? מה יותר מוסרי מאנשים שמשליכים את נפשם מנגד כדי להגן על חיי הזולת. הרי אלמלא גיבורי מלחמה חסרי חשיבות, הוא לא יכול היה לשבת בביתו המרווח ולהשתלח בהם.

* משורה לתקומה – ספרים רבים כבר נכתבו על 7 באוקטובר ובעקבותיו. בימים אלה יצא ספר שעוסק בסוגיה מכיוון אחר, אולי הקשה ביותר. סיפור הטיפול בחללים וזיהוי החללים, במחנה שורה – "משורה לתקומה".
אל"מ (מיל') אבנר כהן, שהיה רמ"ט הרבנות הצבאית, הוביל את המהלך הלאומי ההיסטורי הזה; טיפול מערכתי בזיהוי למעלה מאלף חללים, חיילים ואזרחים, והכנתם לקבורה, בסדר גודל שאיש לא העלה על דעתו שייתכן.
הספר מאיר בזרקור על חייל, שתדמיתו מאוד לא הירואית – הרבנות הראשית. היום ניתן לומר שהתדמית הזו עושה לו עוול. מעניין לראות עד כמה ההתנהלות של הרבנות הצבאית היא צבאית, הז'רגון צבאי ונקודת המבט היא צבאית. למדתי להפתעתי שמשרתות בו אף חיילות וקצינות.
הספר היחיד שקראתי עד היום על הרבנות הראשית היה "עת הזמיר", הרומן החצי אוטוביוגרפי שכתב חיים באר, והרבנות נתפסת בו באור מאוד לא מחמיא, בלשון המעטה. מהבחינה הזאת, קריאת הספר "משורה לתקומה" היא חוויה מתקנת.
סיפור הטיפול בחללים הוא לא פחות מסיפור גבורה, גם אם לא בשדה הקרב ולא תחת אש. ההתמודדות עם המראות, הריחות, העומס הרגשי, עומס העבודה ולחץ הזמנים קשה לא פחות מהתמודדות בשדה הקרב. זכיתי לקרוא את כתב היד והערתי מספר הערות. כעת, משהספר יצא לאור, אני ממליץ עליו בחום.

* שיריו האהובים ביותר –במחווה למתי כספי, התבקשו כמה מהבולטים באמני ישראל לבחור את שיריו של כספי האהובים עליהם. השיר שהוזכר יותר מכל היה "ברית עולם", וכן "היא חזרה בתשובה", "לא ידעתי שתלכי ממני", "מקום לדאגה" ועוד.
שני שיריו של מתי כספי האהובים עליי ביותר לא הוזכרו – "ביום מסה" ו"עוד יום".

* לזכר הורינו – ביום שישי ערכנו אזכרה להורינו, רחל ויוסף הייטנר, ב"שיכון הקבע" שלהם בבית העלמין בחולון.
אחרי הטקס המסורתי, דיברנו עליהם, סיפרנו סיפורים. תמר, בתנו, קראה דברים שכתבה על סבא יוסי ביום השואה, אחרי שהעבירה פעולה לחניכיה בשנת השירות, שבה סיפרה את סיפור השואה והתקומה שלו. דודי, משה, אחיה של אימי, סיפר סיפור מן הילדות שלהם בשואה. וקראנו את אותיות הנשמה שאסתי, אחותי, כתבה על הורינו:

אותיות השם רחל:

ראי אמא, ראי.
ראי אותנו כאן, מאוחדים.
ראי אותנו מוקירים.
ראי אותנו מקיימים את צוואתכם.
ראי אותנו מגדלים משפחות לתפארת, כאן, בישראל. מדברים בשפה רהוטה. אפילו קצת כותבים...

חיית, אמא, 
חצי חיים. 
חייך נגדעו – 

לפני שקצרת פירות.
לפני שהספקת לראות אותנו בונים את בתינו (או ב״פולנית״ - מסתדרים). 
לפני שנולדו לנו ילדים.
לפני שבחרנו את עיסוקינו, את התחביבים. 
לפני שהפכנו ל״אנשים״.

לא תמיד הלכנו בתלם, אך אנו בטוחים, שלו היית כאן – היית גאה בנו מאד... 

אותיות השם יוסף:

ימים רבים חלפו מאז הלכת מאתנו - 
ואנו מתגעגעים
סיפור חייך – כמגדלור עבורנו. 
סיפור של שואה ותקומה. 
סיפור של התגברות על מכשולים ומשברים. 
סיפור של מסירות ללא גבול, של משפחתיות,
של ציונות.
סיפורים של אכפתיות, נתינה ואנושיות.

פניך עולות מול עינינו.
פניך שהקרינו את טוב ליבך.
החיוך, העיניים הכחולות,
מנסים לזכור אותן בימים הטובים,
כשעוד היו צלולות, 
כשעוד היית זקוף קומה, נמרץ, 
פעיל.

ימים רבים חלפו.
ואנו מתגעגעים.  
סיפור חייך כמגדלור עבורנו.
פניך הטובות מול עינינו. 

נוח על משכבך בשלום.

* ביד הלשון: תל גנים – את הפינה היום אקדיש לשכונת ילדותי ברמת גן – תל גנים.
האמת היא שלא גדלתי ממש בליבת השכונה, אלא בפאתיה. גבולה המזרחי של השכונה הוא רחוב עוזיאל. עד גיל 9 התגוררתי בצדו המערבי של רחוב עוזיאל, כלומר בצד של תל גנים. אח"כ עברנו לצדו המזרחי של הרחוב. אבל למדתי בגן פרטי ובגן חובה בתל גנים, נדמה לי שגן החובה נקרא גן תל גנים, אבל אנו קראנו לו "גן עירוני" או בעצם "גן יֵרוני", להבדיל מהגן הפרטי. גן השעשועים שבו שיחקנו היה גן תל גנים, שאחרי מלחמת יום הכיפורים שמו הוסב לגן הלוחמים, להנצחת בני השכונה שנפלו במלחמה, אך הכול המשיכו לקרוא לו גן תל גנים. בית הספר היסודי, א'-ח' (בר"ג לא בוצעה הרפורמה של חטיבת הביניים) היה "תל גנים", שלימים שמו הוסב ל"יאנוש קורצ'ק". צמוד אליו היה בית הכנסת "תל גנים", אך אנו התפללנו בבית כנסת רחוק יותר, בשיכון חירות.
שכונת תל גנים נוסדה ב-1950. שמה רומז על צביונה, כמו שמה של העיר רמת גן – עיר הגנים. ליבת השכונה הייתה שכונת וילות יוקרתיות של שועי העיר, ובהם ראש העיריה השני ישראל פלד, ופרבריה – בתים משותפים עממיים, כמו זה שגדלתי בו.
קצת מביך, אולם הדמות המפורסמת ביותר שיצאה מן השכונה היא לא אחר מאשר שודד הבנקים רוני ליבוביץ', "האופנובנק".
למרות היותה שכונה יוקרתית, היא סבלה מבעיות ניקוז, ובכל חורף רבים מרחובותיה עלו על גדותיהם. עד היום השכונה שמרה על צביונה כשכונה יפה, ירוקה ושקטה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com