במלאת למשוררת והפזמונאית רחל שפירא שמונים, יזם מיזם 929 ספר הוקרה מיוחד, שבו חמישים כותבים מפרסמים מאמר קצר על אחד משיריה, ומנתחים אותו באמצעות שיח עם התנ"ך. אני נמנה עם הכותבים. השיר שבחרתי לכתוב עליו הוא "עוד יום".
המסר של שירה הנפלא של רחל שפירא "עוד יום", הוא לא להיכנע לשגרת היום יום, כי גם בשגרה הזאת יש עוד מקום לדמיון. המלאכה רבה והזמן קצר, ואנחנו כבר יודעים שהגשר צר, הרי כולנו גדלנו על "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל," ולכן גם בחיי היום יום האלה, יש ניסיון. וכל יום עלינו לראות כאתגר. ולא לפחד מן האתגרים שהוא מציב בפנינו. לא להתמעט וגם לא להימלט ותמיד לשאוף ללכת הלאה; ללכת זה אומר לא להסתלק. והשיר מסתיים במילים האופטימיות: בחריפות הזאת, עוד יום, עוד יום. בציפייה לטוב, עוד יום, עוד יום.
וכאשר מילות השיר מתרוממות ל"ולשאוף תמיד ללכת הלאה," גם הלחן של מתי כספי מעפיל איתו לגבהים אדירים, הישר מן השורות שבהן המנעד הוא הנמוך ביותר – "לא להתמעט וגם לא להימלט".
אני מוצא בשיר דיאלוג בין קהלת לבין אברהם אבינו.
קהלת מייצג את "עוד יום, עוד יום." את השגרה הרוטינית האינסופית, סרת טעם הקיום. הֲבֵל הֲבָלִים, אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ? דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל-מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. הוֹלֵךְ אֶל-דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל-צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ... כִּי כָל-יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם-בַּלַּיְלָה לֹא-שָׁכַב לִבּוֹ גַּם-זֶה הֶבֶל הוּא... הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר."
בחריפות הזאת עוד יום. עוד יום. ובצפיפות הזאת עוד יום. עוד יום. בהשתקפות הזאת עוד יום. עוד יום. סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. הבל הבלים הכול הבל. עוד יום. עוד יום.
ואילו אברהם, איש ה"לך לך," מייצג את ה"ותמיד לשאוף ללכת הלאה." "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם: לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה."

אברהם הולך אל הלא נודע. זוהי הרפתקת חייו. הוא עוזב את כל המוכר לו, את ארצו, ואת מולדתו, ואת בית אביו, וחוצה את הנהר ויוצר עם חדש, תרבות חדשה, ציוויליזציה חדשה, דת חדשה, פילוסופיה חדשה, המנוגדת לכל מה שידע העולם קודם לכן. והוא עושה זאת בארץ חדשה. והכל בקול הפנימי הקורא לו. קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול. כמו אבותינו, חלוצי הציונות, שעשו את ה"לך לך" שלהם ובראו ארץ חדשה, מדינה חדשה, החיו את העם, את התרבות, את השפה, את התנ"ך. ורחל שפירא מגייסת למסר גם את פרקי אבות: "המלאכה רבה והזמן קצר."
לא להתמעט, אומר אברהם אבינו, וגם לא להימלט, כמו יונה משליחותו, אלא תמיד לשאוף ללכת הלאה, בציפייה לטוב. אך לא ציפייה פאסיבית ש"יהיה טוב," אלא ציפייה אקטיבית, של יצירת הטוב. של הליכה אל הטוב. ללכת זה אומר: לא להסתלק. כן, כוונתי לומר: לא להסתלק. עם כל הקושי, ועם כל שגרת העוד יום עוד יום, הוא זוכר שזה רק אמצע הדרך, ויש גם בזה ניסיון.
ואולי, בעצם, אין זה דיאלוג בין קהלת לבין אברהם, אלא בין קהלת ואברהם החיים שניהם בתוך כל אחד מאתנו.
"לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב," כתב מאיר יערי, המנהיג ההיסטורי של השומר הצעיר והקיבוץ הארצי. חברי קיבוץ ניר עוז, אימצו את האמרה הזאת ללוגו של קיבוצם. כאשר חזר גדי מוזס בן ה-81 משביו אחרי 482 יום במנהרות חמאס, הוא כתב מכתב לחברי קיבוצו שבו דירבן אותם לקום מאבלם ולהפשיל שרוולים לתקומת הקיבוץ. הוא סיים את מכתבו במילים אלו: "לא עייפי דרך אנו כי אם מפלסי נתיב. קדימה לעבודה!"

2. צרור הערות 20.8.25
* יום עבודה למען החטופים – ביום ראשון בבוקר ביליתי בעבודה. נו, ומה הרבותא בכך? הרי בכל יום אני משכים, חמוש במזמרה, לעבודה בכרם. מה יום מיומיים? זה לא סתם עוד יום עבודה. ביום ראשון עבדתי למען החטופים. מה הכוונה? ביום ראשון היתה שביתה למען החטופים. אין לי ספק שהשביתה הזאת מזיקה לעניין שלשמו נועדה. לכן, חשוב היה לי מאוד לא לשבות ביום זה, אלא לעבוד.
אין דבר שמחזק את חמאס ומקשיח את דרישותיו וירחיק אותו מעסקה, יותר מהפילוג הפנימי, הקרע בעם, התחושה שהנה, חברת ה"יחד ננצח" ו"עם כלביא" חזרה לחברת "קורי העכביש" של 6 באוקטובר. אם בעיצומה של מלחמה קשה, יש שביתה המונית הפוגעת קשות במשק בשעת החירום, נגד המשך המלחמה, למה להם למהר? אדרבא, הם ימתינו והגל הזה יגבר וישראל תאכל את עצמה מבפנים. השביתה הזאת מזיקה למדינת ישראל, מזיקה למאמץ המלחמתי ומזיקה לשחרור החטופים. ולכן, ידי לא תהיה במעל. האמת היא שכלל לא הייתי אמור לעבוד ביום זה, כי הייתי ביום מילואים. אולם התרגיל החל מאוחר יותר, ועד אז הייתי בעבודה, הן בשל צרכי העבודה ("אדמתנו, בני, אין פנאי לה," במיוחד כיוון שבצרנו באותו בוקר) והן כדי להפגין את העובדה שאיני שותף לשביתה.

* אפשר גם אחרת – אפשר גם אחרת! ביום ראשון בערב נערכה בקצרין עצרת של אחדות למען החטופים: "הגולן עם החטופים". עצרת שאינה שביתה, אינה חסימת כבישים, אינה שיבוש ואינה עצירת המדינה. עצרת ששותפים בה מי שתומכים בשביתה ואף השתתפו בה ומי שמתנגדים לה ואף יצאו נגדה. עצרת ששותפים בה מי שתומכים בעסקה בכל מחיר, מי שמתנגדים לעסקה ומאמינים רק בכוח צבאי ומי שכמוני מאמינים בעסקה שתבוא רק תחת לחץ צבאי. עצרת ששותפים בה מי שקוראים להפסקת המלחמה ומי שקוראים להמשך המלחמה. עצרת של ישראלים שהמשותף להם הוא הסולידריות עם החטופים ועם משפחותיהם, בלי לחלק ציונים למי שכביכול פחות אכפת לו והוא פחות רוצה בשחרורם. עצרת שבין שותפיה יש אולי מחלוקת בנושא החטופים, אך היא בשום אופן אינה על ה"מה", אלא אך ורק על ה"איך".
את העצרת יזמו הרשויות המקומיות בגולן: המועצה האזורית גולן, המועצה המקומית קצרין, המועצה המקומית מג'דל שמס, המועצה המקומית בוקעתא, המועצה המקומית מסעדה והמועצה המקומית עין קיניה – אחדות של יהודים ודרוזים, חילונים ודתיים, עירונים, מושבניקים וקיבוצניקים. זו דוגמה ומופת לחברה הישראלית כולה!
הדוברים בעצרת: איילת גודלין, אחותו של הדר גולדין, תושבת נטור בגולן. אורי קלנר, ראש המועצה האזורית גולן. אביחי יעקב, סגן ראש המועצה המקומית קצרין. אלה שלומקוביץ', חברת קיבוץ אל-רום וחברת הנהלת המועצה האזורית גולן. הרב מזוז מקצרין. העצרת הסתיימה בקריאת שמות החטופים ובשירת "התקווה".

* היתה תקשורת? – "הייתה תקשורת?" שאל אותי חבר אחרי עצרת האחדות: "הגולן עם החטופים".
"למה שתהיה תקשורת?",השבתי בשאלה. "חסמנו כביש?"

* צורת חשיבה פרימיטיבית – צילום סלפי שהעליתי מעבודתי ביום השביתה ודברים שכתבתי נגד השביתה, עוררו תגובות חריפות, ובין השאר אמירות שאני ביביסט, סמוטריצ'יסט ובן גביריסט. אותם אנשים קטנים שאמרו זאת מעידים רק על עצמם, על ראשם הקטן ועל מוגבלותם האינטלקטואלית. אלה אנשים בעלי צורת חשיבה פרימיטיבית, שאינם מסוגלים להתמודד עם מורכבות. מבחינתם, אם איני מדקלם את הסיסמאות של הבייס שלהם, אני בהכרח שייך לבייס השני ומדקלם את הסיסמאות שלו. אנשי השחור לבן, שאינם מסוגלים להבחין באינספור הצבעים, הגוונים וגווני הגוונים. זו גישה בינארית דיכוטומית סיסמאתית. אנשים קטנים.

* הסכנה ב"הכול או לא כלום" – נתניהו שינה את דעתו מהקצה אל הקצה, ופתאום מוכן רק לעסקה מלאה ושולל בתוקף עסקה חלקית. כמובן שכולנו רוצים עסקה מלאה. אבל הגישה של "הכול או לא כלום" מסוכנת, כי המשמעות שלה עלולה להיות – לא כלום. אילו זו היתה עמדת ישראל מתחילת המלחמה, יתכן שעד היום היו בידי חמאס 251 חטופים, מן הסתם רובם כבר היו מתים. אם תהיה אפשרות לחלץ בפעולה צבאית עשרה חטופים, לא נעשה זאת כי "הכול או לא כלום"? הוא הדין בעסקה. התנאים שחמאס מעמיד תמורת עסקה מלאה בלתי אפשריים ואף ממשלה לא תקבל אותם. ספק אם הם יהיו מוכנים להתגמש. אם אפשר לחלץ היום בעסקה חלק מן החטופים, עלינו לעשות זאת.

* סיכוי לעסקה שלישית – האיום בכיבוש עזה, הלחיץ את המתווכות ואת חמאס, שלראשונה מתחילת המלחמה מגמיש את עמדותיו. חשובה התלכדות לאומית סביב המהלך, כפי שהיתה אחרי 7 באוקטובר, כדי שבמהלך יבשיל. העסקה הראשונה הייתה כאשר התמרון היה עצים ומאסיבי, והם הרגישו שהחבל מתהדק על צווארם. העסקה השנייה היתה כאשר טראמפ איים על חמאס, שיפתחו שערי הגיהינום. כעת יש סיכוי לעסקה שלישית. כדי שהיא תצא לפועל – אסור לנו למצמץ או לגמגם. יש להעצים את הלחץ על חמאס.

* סיסמת סרק – "ניצחון מוחלט" היא סיסמת סרק נבובה. כך היתה מהיום שיצאה לעולם, וכתבתי על כך לא מעט בשעתו. ודאי שהיא כזאת היום, שנה וחצי אחרי שהתבשרנו שאנחנו כפסע מהניצחון המוחלט. מהו ניצחון מוחלט? מלחמת ששת הימים היתה, אולי, ניצחון מוחלט. מדינה קטנה במצור, מול אוייב שעומד לתקוף אותה מכל הכיוונים כדי להשמידה, יצאה למתקפת נגד מקדימה, היממה את האוייב במכת פתיחה מוחצת, ובשישה ימים הנחילה תבוסה ניצחת לשלוש מדינות האוייב, שיחררה חבלי מולדת, איחדה את בירתה השסועה ושילשה את שטחה.
ואפילו על מלחמת ששת הימים ניתן להטיל ספק אם היא ראויה לתואר ניצחון מוחלט. הרי ארבעה חודשים בלבד אחרי המלחמה הוטבעה משחתת "אילת" בידי המצרים, חווינו את מלחמת ההתשה הארוכה והקשה וכעבור שש שנים הופתענו במלחמת יום הכיפורים. אבל "חרבות ברזל"?! ניצחון מוחלט?! איזו סיסמה ללא כיסוי. מלחמה שנפתחה בתבוסה הקשה והמשפילה ביותר בתולדות המדינה, אינה יכולה להסתיים בניצחון מוחלט. גם אילו לאחר הטבח היינו משמידים בשישה ימים את חמאס, חיזבאללה והחות'ים ומפילים את שלטון האייאתולות באיראן, היא לא הייתה ראויה לתואר הזה. לא כל שכן, כאשר חלפו כמעט שנתיים ולא הכרענו את ארגון הטרור חמאס.
היו לנו במלחמה ניצחונות והישגים. ניצחנו בלבנון. היכינו מכה קשה את חיזבאללה, שהידרדר לשפל הנמוך ביותר מאז הקמתו. אנו אוכפים את הפסקת האש בשיטת ההגנה האקטיבית, להבדיל מן ההתמכרות לשקט שאיפיינה אותנו בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר. אבל זה לא ניצחון מוחלט, כאשר חבלי התיישבות אזרחיים שלמים נעקרו ליותר משנה, ועד היום לא כולם חזרו ולא כל היישובים שוקמו. וחרף המכה שחטף, חיזבאללה עדין קיים ככוח צבאי, וככוח פוליטי משמעותי בלבנון והוא מנסה להשתקם. ניצחנו בסוריה. המכה לחיזבאללה יצרה תגובת שרשרת שמוטטה לחלוטין את שלטון אסד ואת ציר הרשע עם איראן. צה"ל השמיד את הארסנל של צבא אסד בטרם נפל בידי צבא אל ג'ולאני. צה"ל השתלט על שטחים במזרח הגולן ועל כתר החרמון, ומגן מהם על אזרחי ישראל. אך אין זה ניצחון מוחלט, כאשר השלטון הסורי החדש הוא קנאי ג'יהאדיסטי, שטובח בבעלי בריתנו הדרוזים.
ניצחנו באיראן. היכינו מכה קשה מאוד ומשפילה את איראן. חיסלנו את יוקרתה באזור ופגענו פגיעה דרמטית במיזם הגרעין שלה ובמיזם הטילים הבליסטיים שלה. אך זה לא ניצחון מוחלט, כיוון שלא השמדנו לחלוטין את מיזם הגרעין, ואיראן פועלת לשיקומו ומאיימת בנקמה, והעם האיראני לא התקומם להפלת המשטר.
בעזה היו לנו הישגים מרשימים. השמדנו את מרבית הנהגת חמאס, ובראשה – הנייה (באיראן), סינוואר ודף. השמדנו חלק ניכר מכוחו הצבאי של חמאס וכמעט את כל שרשרת הפיקוד שלו. אך אחרי שנתיים טרם השגנו אף אחת משתי מטרות המלחמה – לא מיטוט חמאס ולא החזרת כל החטופים. בחזית התודעה הבינלאומית נתקפנו שיתוק ואילו חמאס וקטאר הביסו אותנו, באמצעות הפצת תעמולת כזב ועלילות דם אנטישמיות על ישראל, ששכנעו רבים בעולם ולמרבה הצער והבושה, גם בארץ. אין ולא יהיה ניצחון מוחלט, אך אסור לנו לוותר על הניצחון. לא יהיה ניצחון בלי החטופים. אך שחרור החטופים בלי מיטוט שלטון חמאס לא יהיה ניצחון.
ובלי אחדות לאומית סביב המלחמה, לא ננצח, ויצירת הלכידות החברתית היא בראש ובראשונה מבחן המנהיגות של ראש הממשלה.

* יחד – האמירה "יחד ננצח" ששלטה בכיפה אחרי 7 באוקטובר, היא אמת חיינו. המשמעות שלה, היא שאם לא נהיה יחד לא ננצח. אם לא ננצח, יהיה זה ניצחון הטבח. האחריות לאחדות היא על כולנו, אך בראש ובראשונה על הממשלה. האחריות לקרע היא גם על מתנגדי הממשלה (בעיקר החוץ פרלמנטריים), אך בראש ובראשונה על הממשלה. בעיצומה של מלחמה, על הממשלה לעשות הכול כדי לאחד את העם. אבל נתניהו וממשלתו, שנבנים מ"הפרד ומשול", עושים הכל, בכוונת מכוון, כדי לפלג את העם.
זה מתחיל בברחנותו מוגת הלב של נתניהו מאחריותו למחדל וסירובו העיקש לאפשר את חקירת המחדל. מכאן נובעת הטלת האחריות על הכפופים לו, ועידוד תאוריות קונספירציה בזויות ומטורללות על צה"ל והשב"כ, על המערכת המשפטית, קשקוש ה"דיפ-סטייט" המטורלל, ועד עלילות דם נוראיות על "בגידה". וזה ממשיך בהאצת המהפכה המשטרית, מתוך רצון וכוונת מכוון לפלג את העם, בעיצומה של מלחמה. ומסע עריפת הראשים של מי שאינם הולכים בתלם. והטירלול של המנעולן, ושל העסקן שמשפיל את הרמטכ"ל ומדבר אתו בהודעות לתקשורת, ושרים פורעי חוק שקוראים להפר פסיקות בג"ץ ו"לא מכירים" בנשיא בית המשפט העליון, וחקיקת חוקי השתמטות ומימון ההשתמטות והמשתמטים ממסי המשרתים, כאשר המילואימניקים קורסים תחת עומס חודשי המילואים הבלתי נגמרים, וצה"ל משווע ללוחמים רבים.
וגם בצד השני, אם כי לא באופוזיציה הפרלמנטרית אלא ארגוני המחאה ו"לשעברים", לא טומנים את ידיהם בצלחת. עוצמת השנאה וההסתה כלפי הממשלה נוראית. אני שותף לקבוצות ווטסאפ שבהן ראיתי איך שבוע שבועיים אחרי 7 באוקטובר התחילו לנסות לעורר מחאה ולחפש על מה. איך התחילו לצאת נגד המסר "יחד ננצח", ולא ברור מה עורר את סלידתם יותר, היחד או הניצחון. והתחילו לדבר נגד "מלחמת נקם". ויצאו נגד אחוות הלוחמים בין חילונים ודתיים והסנטימנט הציבורי של הערכה לציבור הדתי לאומי, והתחילו להפיץ את הכינוי המתועב "אוכלי מוות". ואיך תפסו טרמפ על החטופים, אך מאמירה של שחרור החטופים גם במחיר הפסקת המלחמה, עברו לקריאה להפסקת המלחמה כמטרה בפני עצמה, ושיא ההידרדרות היא ההפצה וההדהוד של קמפיין ה"הרעבה" ועלילות הדם על ישראל, ולצדה, התחתית של התחתית, היא שיח העריקה הממארת מן המלחמה. חייבים לעצור זאת. אנחנו במלחמה ורק יחד ננצח. ורק יחד נשחרר את החטופים. היחד הוא ערך מרכזי במלחמה. ועיקר האחריות היא על הממשלה.
על הממשלה לעצור את העיסוק במפלג ובמשסע. על הממשלה והאופוזיציה לעצב הצעה משותפת לעסקת חטופים גם במחיר עצירת המלחמה, אך עם קווים אדומים שמקובלים על כל חלקי העם. אם חמאס יקבל את ההצעה – מה טוב. אם לא – ללכת בכל הכוח להכרעת חמאס, בהסכמה לאומית רחבה.

* בין מדינה לאוטונומיה – לחוה ליבוביץ' יש תחביב, להתנגח בדברים שאני כותב, התנגחות לשמה. אילו ביטאה בדבריה אידיאולוגיה כלשהי, ניחא. היה טעם להתווכח איתה. אלא שהאידיאולוגיה שלה היא ביביאולוגיה. כלומר, לא חשוב מה נתניהו יעשה או יאמר, גם אם יהיו אלה דבר והיפוכו, החסידה השוטה תקפוץ לדום.
הפעם התנפלה על הרעיון שלי ליום שאחרי ברצועת עזה. היה נכון, אולי, שאשאל אותה מה היא מציעה ליום שאחרי. מה דעתה בנושא? אבל כיוון שנתניהו טרם אמר מה דעתו בנדון, מן הסתם אין לחוה עדיין דעה בנושא. דבר אחד בטוח – אם במקרה נתניהו יילך במתווה שהצעתי כאן, שהיא לעגה לו כל כך, היא תראה בו רעיון גאוני ומושלם.
על אף האמור לעיל, בכל זאת אתייחס לשאלותיה הקנטרניות, כי כשלעצמן, מחוץ להקשר הניגוחי, הן שאלות הראויות להתייחסות, ולמען הקוראים הענייניים, ראוי שאשיב תשובה עניינית. חוה שואלת איך זה שמצד אחד אני נגד מדינה פלשתינאית ומצד שני אני בעד שלטון אזרחי של הרש"פ ברוב רצועת עזה, כמו בשטחי הרש"פ ביו"ש? והשאלה השנייה היא, מדוע אני מסתמך על האופן שבו זה עובד ברש"פ ביו"ש תחת אבו מאזן, הרי אבו מאזן בן 89, ולא יחיה לנצח.
אני מאמין בזכותנו על א"י השלמה, רואה בכך את בסיס זכותנו למדינה בארץ ישראל (אם אין לנו זכות על חלק כלשהו בא"י, אין לנו זכות לכל חלק אחר), וזכות זו היא מרכיב משמעותי בתפיסתי האסטרטגית. עם זאת, היא אינה עומדת בפני עצמה כערך בלעדי. מעליה עומד הרעיון של מדינה יהודית. בעיניי, תנאי הכרחי לקיומה של מדינה יהודית הוא רוב יהודי מוצק לדורות. לכן, אני תומך בפשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תוותר על חלקי ארץ ישראל ביו"ש וברצועת עזה, שהאוכלוסייה הפלשתינאית בה צפופה, והם מאיימים על צביונה היהודי. בסיס הפשרה היא תוכנית אלון מורחבת ומותאמת לשינויים הדמוגרפיים שההתיישבות יצרה ביו"ש, תוכנית השדרה הכפולה, תוכנית הדרך השלישית, שהיה לי חלק בעיצובה, ובמידה מסוימת גם תוכנית טראמפ, בתיקונים מסוימים. אידיאולוגית, אין לי בעייה שבשטח שלא יהיה בידינו תקום מדינה פלשתינאית עצמאית. אילו האמנתי שתהיה זו מדינה שוחרת שלום שתשמור על יחסי שכנות טובה עימנו, לא הייתי מתנגד לכך. התנגדותי למדינה פלשתינאית היא ביטחונית, במיוחד כלקח מאירועי שלושים השנים האחרונות.
אף שמעולם לא הוכרזה רשמית מדינה פלשתינאית, אחרי אוסלו הוקמה מדינה פלשתינאית דה-פקטו בשטחי הרש"פ ביו"ש וברצועת עזה. זאת, על פי ההגדרה של ובר, שמדינה היא ארגון שיש לו מונופול על האלימות. בהתנתקות הורחב שטח המדינה הפלשתינאית, שחלשה אז על כ-90% מהרצועה, לכל שטח הרצועה. שנות המדינה דה-פקטו ביו"ש היו שנות פיגועי ההתאבדות הגדולים, שערערו את ביטחון ישראל ונרצחו בהם כ-1,500 ישראלים. כתוצאה מכך יצאנו למבצע "חומת מגן" ביו"ש ומאז החזרנו את חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון בשטחי הרש"פ ביו"ש. בכך, מה שהיתה מדינה דה-פקטו, חזרה להיות מה שנועדה מראש להיות – אוטונומיה. מצב הביטחון השתפר מאוד. למרבה הצער, מבצע "חומת מגן" שנועד להתקיים גם ברצועת עזה, בוטל ברגע האחרון, כיוון ששרון קיבל רגליים קרות. גוייסתי אז בצו 8 לפעולה ברצועת עזה, ואני זוכר זאת היטב. זו בכייה לדורות. כיוון שרצועת עזה המשיכה להיות מדינה דה-פקטו, סבלנו מיותר משני עשורי רקטות על אוכלוסייה אזרחית בישראל, הצתת שדות הנגב וגולת הכותרת, טבח 7 באוקטובר.
אני נגד שליטה ישראלית ברצועת עזה, מהסיבות הדמוגרפיות שציינתי (למעט מיספר אזורים שלדעתי צריכים לעבור לידי ישראל). אבל הדבר החשוב ביותר בעיניי, ביום שאחרי, הוא חופש הפעולה לצה"ל ולכוחות הביטחון. השלטון האזרחי צריך להיות בידי הגוף שלצד שלטונו נוכל לממש בצורה המיטבית את חופש הפעולה שלנו. אם יהיה זה שלטון מצרי, או סעודי, או בין ערבי, או בינלאומי – יהיה לנו קשה מאוד לפעול, באופן שעלול לערער את יחסינו עם מי שישלוט שם. הצעתי היא להנהיג ברצועת עזה את המתווה של שטחי הרש"פ ביו"ש, שהוכיח את עצמו – שלטון אזרחי של הרש"פ וחופש פעולה מלא לצה"ל. זו הצעתי, לא כיוון שהיא מושלמת, אלא כיוון שהיא עדיפה על כל החלופות האחרות.
הדבר אינו קשור לאבו-מאזן. אין לי אמון באבו-מאזן. הוא חלק בלתי נפרד מאש"ף והיה יד ימינו של ערפאת. הוא מממן את משפחות המחבלים. הוא מנהל מתקפות מדיניות על ישראל. המציאות ברש"פ אינה בזכות אבו מאזן, אלא בזכות חופש הפעולה של צה"ל.

* דוגמה אישית מתחת לאפס – עוכר החינוך קיש, איש עם דוגמה אישית חינוכית מתחת לאפס, הפעיל מוסיקה רועשת בקולי קולות, כדי להשתיק את זעקתה של אם שכולה, סיגלית שטיינר מנצורי, ששתי בנותיה נרצחו בנובה (גילוי נאות – היא בת דודה מדרגה שניה שלי).
הלוואי שנהיה ראויים לקורבנם. הממשלה הזאת לבטח לא ראויה. עוכר החינוך לבטח לא ראוי. הלוואי שנחליף במהרה בימינו את ממשלת הפיגולים הצינית הזאת, ממשלת המחדל, בממשלה ציונית לאומית ממלכתית אחראית, כזו שעם ישראל ראוי לה.

* מבחן המוסר – כורע מולך מחבל, שתופס מחסה מאחורי ילדה פלשתינאית קטנה, מכוון את הנשק לעבר הילדה שלך, שעומדת לצידך. בעוד חלקיק שנייה הוא יורה בה ורוצח אותה. יש לך חלקיק שנייה להספיק אולי להקדים אותו, ולירות בו, גם במחיר סיכון חיי הילדה, המשמשת לו מגן אנושי. מה תעשה? מה מוסרי יותר – לא לירות בו כדי לא לפגוע בילדה במחיר חיי ילדתך, או לירות לעברו ולנסות לא לפגוע בילדה, אך לקחת בחשבון שאתה עלול לפגוע בה? אם ירית ופגעת בילדה והיא נהרגה. מי הרוצח – אתה או המחבל?
זאת מלחמת "חרבות ברזל". המלחמה המוסרית ביותר של ישראל אי פעם.

* פופוליזם זול – ההתהדרות של ראש הכנופייה, על כך ש"הפסקנו את הקייטנה בבתי הכלא," היא פופוליזם זול, שטוב לשלהוב יצרי הבייס, אך זו עליבות. העונש שבית המשפט הטיל על האסירים, בין אם הם מחבלים או אסירים פליליים, הוא שלילת חירות והצבתם מאחורי סורג ובריח. שלילת חירות היא עונש כבד מאוד. איש לא הטיל עליהם ענישה נוספת על כך, ואיש לא הסמיך את ראש הכנופייה להוסיף להם עונש על העונש. יחס אנושי ונאות לאסירים, הוא מבחן מוסרי של חברה. חברה המתנכלת לאסירים ומתעללת בהם, היא חברה לא מוסרית. אף פעם המחבלים האסירים לא היו בקייטנה, ושאף אחד לא יבלבל את המוח. כשהבנדיט מתרברב בשידור רדיו ש"הם נכנסים לכלא שמנים ויוצאים רזים," הוא אולי מקבל "כפיים" מהבייס, אבל הוא מעניק תחמושת לקמפיין ה"הרעבה". והוא מספק תירוץ למחבלים הברברים שמרעיבים את חטופינו. מסתבר שחליפת השר לא שינתה את מהותו של האיש הנקלה הזה – מי שיודע לעשות רק רע ורק לגרום לנזקים.
טענתו הילדותית, שצעדיו מורידים טרור, היא עלבון לאינטליגנציה. מחבל יוצא לפיגוע מתוך ידיעה שרבים סיכוייו למות. הטענה המטומטמת של ראש הכנופייה כאילו הוא הולך לפגע כי בכלא הוא יהיה בקייטנה ו"יקבל שוקולדה ומרמלדה" היא הבל ורעות רוח. צעדיו לא יסכלו אפילו פיגוע אחד. ראש הכנופייה הוא פיגוע נגד מדינת ישראל. היותו שר בממשלת ישראל, ועוד השר לביטחון פנים או שם החיבה המוזר שהוא העניק למשרדו, הוא כתם בל ימחה על ההיסטוריה של העם היהודי.

* פרוזדור לדרוזים – בשבוע שעבר נערכה, או היתה אמורה להיערך, פגישה של שר החוץ דרמר (גדעון סער נושא את התואר המכובד, אך שר החוץ האמיתי הוא דרמר) עם שר החוץ הסורי. דבר לא דלף מן הפגישה. לפני הפגישה, דובר על כך שתידון בה הקמת פרוזדור הומניטרי ישראלי לעזרת הדרוזים. אם מהלך כזה אכן יקרה, יש לו חשיבות ממספר אספקטים:
א. הכרה במצבם הקשה של הדרוזים תחת שלטון אל ג'ולאני והצורך בסיוע הומניטרי להם.
ב. ההכרה בישראל כגורם הידידותי לדרוזים והמסייע להם.
ג. קיומו של פרוזדור ישראלי משטח ישראל לג'אבל דרוז.
ד. אני מאמין שבזירה הסורית מתנהל משחק סכום אפס בין ישראל לטורקיה של הרודן ארדואן. כל צעד המחזק את השפעתה של ישראל פוגע בטורקיה (ולהיפך).
ויש גם צד שלילי – בעצם קיומו של מו"מ עם שלטונו הקנאי הג'יהאדיסטי, ישראל נותנת לו הכשר בקרב מדינות העולם. החשש שלי, הוא שהדבר היחיד שייצא מהמהלך הוא ההכשר לשלטון אל ג'ולאני, ושום דבר מהיתרונות שציינתי.

* שעת רצון בלבנון – המכה הקשה שהנחתנו על חיזבאללה, נפילת משטר אסד, המכה לאיראן והאופן האקטיבי שבו אנו אוכפים את הפסקת האש בלבנון, יצרו שעת רצון בלבנון, ששיאה החלטת ממשלת לבנון על פירוק כל המיליציות מנשקן. כמובן שהכוונה היא בעיקר לחיזבאללה. חיזבאללה מסרב ומאיים. האם הממשלה הלבנונית תהיה חזקה דיה כדי לאכוף זאת בכוח? זה הסיכוי היחיד של לבנון להשתקם. על ישראל להודיע, שאם אכן יפורק חיזבאללה בפועל מנשקו, היא תפנה את המוצבים שהקימה בדרום לבנון ותחזור לגבול הבינלאומי. אבל לא שניה קודם לכן.

* מי יצר את השפכטל? – ח"כית ה[---] גוטליב, היא תחתית החבית של החברה הישראלית. היא התגלמות הקקיסטוקרטיה בצורתה הנחותה ביותר.
[אהוד: שורה שמחקתי.]
הישגה ההיסטורי – היא הצליחה לגרום לנו להתגעגע לאורן חזן.
[אהוד: עוד שורה שמחקתי כדי שלא להיתבע, כעורך אחראי – על פרסום מילים מטנפות של כותב חסר אחריות שאינו מתחשב בהיבטים המשפטיים של השתלחותו הפרועה והגסה באנשים].

* שירות משמעותי – לפני 13 חודשים נרצחו חברי אורטל נועה וניר ברנס מירי רקטה של חיזבאללה. הם השאירו שלושה ילדים – מתן, שירה ועידו.מתן, הבכור, קם כלביא אחרי הרצח. הוא לקח אחריות של אח בוגר על אחיו. הוא שירת בשנת שירות משמעותית כמדריך בפנימייה החקלאית כפר סילבר. הוא יצר מוזיקה, וגולת הכותרת היא שירו "מתי", שכתב לזכר הוריו, ששודר מעל גלי האתר וזוכה להצלחה ברשתות.
בראשית השבוע מתן התגייס לצה"ל. מלכתחילה, הוא כיוון את עצמו ליחידה מובחרת, אך הנסיבות חייבו אותו לוותר על החלום. הוא התגייס לקורס מדריכי קרב מגע, וחזקה עליו שיבצע שירות משמעותי ותורם. בהצלחה!

* ביד הלשון: עלי זהב – עלי זהב הוא יישוב קהילתי גדול בדרום מערב השומרון, במועצה האזורית שומרון, שהוקם ב-1982 בידי גרעינים של תנועת חירות-בית"ר. שמו המקורי היה יועזר, על שם יוסי בן יועזר איש צרדה, נשיא הסנהדרין, כיוון שצרדה זוהתה בחרבת בנת בר הסמוכה.
שנה לאחר עליית היישוב לקרקע, נפטרה עליזה בגין, אשתו של ראש הממשלה. שם היישוב שונה כדי להנציח את שמה. אותיות היישוב עלי זהב, הן האותיות של עליזה ב. עלי זהב הוקם כיישוב חילוני, אך בשלב מסוים הוא השתנה ליישוב מעורב. היום 40% מכ-5,500 תושביו הם דתיים.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com