* עוד לא מיגרנו – מתקפת הפתע על המוצב בחאן יונס, עלולה להיות גם על יישוב בנגב המערבי. עוד לא מיגרנו את חמאס.

* אמת נוסח חמאס – זו ההודעה הרשמית של חמאס על המתקפה על המוצב בחאן יונס: "לוחמי אל קסאם הצליחו הבוקר לפשוט על עמדה חדשה של ישראל דרום מזרחית לעיר חאן יונס, בדרום הרצועה. עם כוח אל קסאם המורכב מפלוגת חיל רגלים, לוחמינו פרצו לעמדה ופגעו במספר טנקי שמירה מסוג מרכבה 4 באמצעות מיספר מטעני קלימגור ומטעני פדאאיון ופגזי אל יאסין 105. הכוח תקף מספר בתים בהם התבצרו חיילים ישראלים כדי לנטרל אותם באמצעות 6 פגזים נגד ביצורים, ואנשים וירי מקלעים. מיספר לוחמים פרצו לבתים וחיסלו בתוכם מיספר חיילים ישראלים מטווח אפס בנשק קל ורימוני יד. לוחמינו הצליחו גם לצלוף במפקד טנק מרכבה 4 ולפצוע אותו פצעים אנושים, ולוחמינו הפגיזו את העמדות הסמוכות למקום הפעולה במיספר פצצות מרגמה כדי לנתק את תגבורות החירום. אזור הפעולה הופגז במספר פצצות מרגמה כדי לאבטח את נסיגת הלוחמים מהמקום. מיד עם הגעת כוח החילוץ פוצץ אחד המחבלים המתאבדים את עצמו בין החיילים וגרם להם הרוגים ופצועים. ההתקפה נמשכה מספר שעות ולוחמינו ראו נחיתת מסוקים לפינוי."
אני רק שאלה – יש מישהו בקהל שמכיר אחד מן ההרוגים הרבים לכוחותינו באירוע?
אולי אנסח קצת אחרת את השאלה – האם יש קשר כלשהו, ולו קל שבקלים, בין הדיווח הרשמי של חמאס לבין המציאות? זו הייתה, כמובן, שאלה רטורית. השאלה הבאה אינה רטורית – למה כשמנגנון התעמולה השקרי הזה מפיץ את בדותות ה"הרעבה", רבים כל כך בתוכנו מתייחסים לכך כאל עובדות, ומהדהדים ומדקלמים אותן?

* השותף הטבעי של חמאס –"טופאן אל-אקצא – הקשרים ותוצאות" הוא ספר שפורסם בעזה, ונכתב ע"י אחמד אבו סוהייב, המוגדר כמפקד בכיר בכוח הטילים של חמאס.
ליאן מרעי קראה את הספר ופירסמה תקציר מעניין מאוד שלו. האם עולה מדבריו איזשהו הרהור שמא אולי היתה זו טעות לבצע את טבח 7 באוקטובר, לנוכח האסון שהוא המיט על עזה? בשפת "הגשש החיוור": אפילו לא צפרדע. הכותב מצדיק ללא כל הרהור את הטבח, ומסביר שמדובר במאבק לטווח רחוק, שאולי ימשך דורות, והם לא ציפו להכריע את הציונים בפעולה אחת, אלא זה היה קרב אחד במערכה ארוכה, שהצליח אף יותר מכפי שהם העריכו מראש. לא, אין זה נכון שהוא אינו מבטא כל חרטה. על דבר אחד הוא מתחרט. "אם יש על מה להתחרט – זה רק על כך שההתקפה לא היתה גדולה יותר. ששבינו רק בין 250 ל-300. הלוואי והיו בידינו 2,500-3,000 שבויים!"
לאלה שמבקרים את חמאס, בשל המחיר הכבד שתושבי עזה משלמים, הוא משיב כך: "ייתכן שאדם ישאל: מי אחראי למה שקרה? והתשובה: לא שואלים את מי שקיים את חובתו – 'למה קיימת את חובתך?' אלא שואלים את מי שלא קיים אותה – 'למה לא עשית?'" כלומר חמאס מילא את חובתו בטבח, באונס ובחטיפה ההמוניים, והמחיר כלל אינו מהווה שיקול. ומי שמילא את חובתו, כלל לא שואלים אותו על אחריותו למחיר.
מי ינצח במערכה הזאת? "הניצחון יהיה מנת חלקו של מי שסבלני יותר, של מי שיכול לקום מחדש אחרי כל מכה, של מי שיש לו יותר תקווה ויותר אחיזה בזכותו! לכן, חשבון הכוח של הכובש שונה מחשבון המצוי תחת כיבוש: למי שנמצא תחת כיבוש די בכך שלא נשבר ולא הובס. אבל כוח הכיבוש – אם לא ניצח, הרי שהוא הובס. ואם לא השיג את יעדיו – הרי שהוא נכשל." יסיק כל אחד מאתנו את המסקנה המתבקשת מהכרת התובנה הזאת של האויב, באשר לאופן שבו עלינו לסיים את המלחמה.
אני רוצה להסב את תשומת הלב למשפט אחד בדבריו: "ההפתעה הגדולה: ההישג הבלתי צפוי של המהפכה הסורית. מהפכה שבעתיד תצמיח חזית חדשה, מסוכנת ומאיימת נגד הפרויקט הציוני." חמאס הסוני ראה בחיזבאללה השיעי שותף למערכה נגד האוייב המשותף, אך בין הסונים לשיעים רובצת תהום של שנאה וחשדנות. לעומת זאת, שלטונו של אל ג'ולאני, שלטון ג'יהאדיסטי קנאי סוני, הוא תנועת האחות של חמאס ושותפו הטבעי. כדאי שנתייחס לכך במלוא הרצינות.

* תעשיית המוות – מאז הסכם אוסלו, ולאחר מכן ההתנתקות, וכל סבבי הלחימה בעזה כמו "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" ו"שומר החומות", השקיע העולם מיליארדים רבים לסיוע לעזה. כל הכסף הזה הלך אך ורק לייצור מוות, הרס ושנאה, ייצור שהמיט אסונות על עזה ועלינו. אחרי שהמלחמה תסתיים, ישוב העולם וישקיע מיליארדים רבים בשיקום עזה. איך ניתן להבטיח שהכסף הזה לא ילך שוב לייצור תעשייתי של עוד ועוד מוות, הרס ושנאה?
הדבר הראשון שצריך להבטיח הוא את מיגורם של חמאס, הג'יהאד האיסלמי וארגוני הטרור בעזה. יש להתנות את עצם תחילת השיקום, בפירוז מוחלט של עזה. יש לפרק את אונר"א – הארגון להנצחת הסכסוך, שאחראי על הנצחת ה"פליטות" כנשק לדה-לגיטימציה לישראל, כאמצעי להשמדתה, ושאחראי לאינדוקטרינציית המוות והשנאה לילדי עזה, המכשיר אותם משחר ילדותם לטרור ג'יהאדיסטי (כמובן שיש לפרק את הארגון הזה לא רק בעזה, אלא גם ביו"ש, בלבנון ובכל מקום שבו הוא פועל). יש צורך בפיקוח בינלאומי הדוק על תכנית הלימוד במערכות החינוך העזתי. יש להבטיח חופש פעולה מלא לצה"ל ולכוחות הביטחון ברצועת עזה, לצד השלטון האזרחי הפלשתינאי, כדי שיגדעו כל ניסיון לשיקום ארגוני הטרור, יעצרו ויחסלו מחבלים ויחסלו את מערך התת-קרקע המסועף בכל רחבי הרצועה.
בלי כל אלה, מה שהיה הוא שיהיה, ועזה תמשיך להיות תעשיית מוות.

* מכת פתיחה – יש להתייחס במלוא הרצינות לאיומי המלחמה של איראן. כדאי לזכור, שהיתרון הוא בידי מי שנוטל יוזמה ונותן את מכת הפתיחה.

* החלטה תמורת החלטה –בעקבות החלטת ממשלת לבנון על פירוק הנשק מכל המיליציות, ארה"ב לוחצת על ישראל להתחיל בנסיגה מהנקודות שבהן נשארה בדרום לבנון.
אני מציע שממשלת ישראל תחליט על נסיגה מאותן נקודות, שתבוצע אחרי פירוק חיזבאללה מנשקו. החלטה תמורת החלטה. ביצוע ההחלטה תמורת ביצוע ההחלטה.

* מה היה קורה אילו – מחשבה שחולפת בראשי לאורך השבוע האחרון – מה היה קורה אילו המחאה הגדולה, ההפגנות ההמוניות, השביתות, היו לפני שבעה באוקטובר, בימי ה"טיפטופים" וההצתות וחוסר הביטחון ביישובי הנגב המערבי, נגד ההפקרה של ביטחון יישובינו וחיי אחיותינו ואחינו, ובקריאה להגן על היישובים בהגנה האפקטיבית היחידה – התקפה. אולי מחאה כזאת הייתה מייתרת את המחאה היום לשחרור החטופים.

* הם לא ייתפסו עם המכנסיים למטה – מה יקרה אם חלילה הטריבונל האנטישמי בהאג יפתיע ויקבע שישראל לא ביצעה ג'נוסייד? השוקניה נערכת לאסון כזה. לא יתפסו אותם לא מוכנים לתרחיש כזה. לא יתפסו אותם עם המכנסיים למטה. הם כבר מתחילים להכשיר את דעת הקהל לתרחיש ומפמפמים את המענה. כתבה איריס לעאל: "גם אם הכול ייעצר עכשיו וישראל תחמוק מהאשמה בבית הדין הבינלאומי, זה כבר מוטבע בשיח. מדברים על מדינת היהודים ועל השמדת-עם בנשימה אחת." איזה כיף! הקמפיין הצליח.

* הניצחון המוחלט של מג'אדלה – אורי משגב הוא מהגרועים במסיתים לפשע עריקה המונית ממארת מן המלחמה; האג'נדה הבוגדנית של "הארץ". בפשקוויל התורן הוא קרא, למעשה, להפיכה צבאית. הוא דרש מהרמטכ"ל להודיע לממשלה שצה"ל לא יבצע את החלטתה, שהיא פשע נגד האנושות. הוא מאיים עליו שאם לא יעשה זאת, הוא אישית אשם בפשע נגד האנושות, ומודיע לו שאם יחליט להמשיך במלחמה, המילואימניקים לא יתייצבו חוץ מ"המשיחיים והכהניסטים."
ההסתה של משגב וחבר מרעיו לעריקה המונית ולהפיכה צבאית היא פשע נגד מדינת ישראל ונגד הדמוקרטיה. אבל מי אמר שדבוקת שוקן היא אנטי לאומית, שבזה לרגש הלאומי? דווקא יש בתוכה ובצמרתה אנשים לאומיים ואף לאומנים. הנה, כך כתבה חנין מג'אדלה, מיקירות המערכת: "אני קוראת לישראל פלסטין. ושירי הפולקלור הפלסטיני שאני שרה בחתונות ואפילו בלוויות, מלאים במחוות על שהידים המקריבים את חייהם למען עמם, אדמתם או אמונתם." היא גאה בכך שחלומה היא השמדת ישראל והקמת פלשתין על חורבותיה ושבחתונות ובלוויות היא שרה שירי הלל למחבלים. ומי אמר שהשוקנייה בזה לערך הניצחון? הנה, כך מסיימת מג'אדלה את פשקווילה: "עד היום אני מתרגשת כל פעם מחדש כשאני אומרת פלסטין בעברית. מין הרגשה כמעט ילדותית שניצחתי את המערכת היהודית."
אם הרמטכ"ל וצה"ל יפעלו על פי פקודותיו של משגב, מג'אדלה תשיג את ניצחונה המוחלט.

* הרזון דטרה של לנדסמן –קרולינה לנדסמן פירסמה קונספירציה שוקניסטית מטורללת, שעל פיה, התעוררות האנטישמיות בעולם אינה תוצאה של "הפשעים" שישראל עושה בעזה, אלא היא המטרה שלהם. כלומר, מטרתו של נתניהו היא לעורר אנטישמיות בעולם, וגם להציג כל "ביקורת" על "פשעיה" של ישראל כאנטישמיות. מה הרעיון המסדר של הקונספירציה? נתניהו שהורס את החברה הישראלית, מפחד שהישראלים הליברלים, שהם אלה שמבטיחים את העליונות הטכנולוגית של ישראל, יעזבו את המדינה. וכך, התגברות האנטישמיות בעולם היא חלק מתנועת מלקחיים, שבה מצד אחד הוא הורס את החברה אך מצד שני הוא כולא בתוכה את הישראלים, ואולי גם מגביר את העלייה לארץ. בקיצור, משהו מהסוג של ה"דוקטורט" של אבו מאזן, מכחיש השואה, שטען שהציונות ליבתה את האנטישמיות ואת הנאציזם כדי להיבנות מהם.
כשאני קורא מאמר, אני תמיד מחפש בתוכו את המשפט, שלעתים הוא נראה צדדי ולא כל כך חשוב, אך הוא מגלם את הרזון ד'אטרה (Raison d'être), סיבת הקיום, הליבה האידיאולוגית של הכותב. כי הקונספירציה כשלעצמה כל כך מגוחכת, שערכה הוא פחות משל נפיחה. משפט אחד מציג את המנוע הרעיוני שעומד מאחורי כתיבתה. ברצונה לשכנע את ראשי המדינות להתעלם מנתניהו, שמאשים אותם באנטישמיות, ולא להירתע מפעולה אקטיבית נגד המדינה השנואה עליה כל כך, היא כתבה: "לראשי הממשלות שלהם הוא מטיף, אסור ליפול למניפולציות שלו. עליהם להזכיר לו שהוא רק ראש ממשלת ישראל, לא האפיפיור היהודי. שיחסוך מהם את הדרשות על איך עליהם לדאוג לאזרחיהם, וידאג לאזרחיו שלו."
משמעות דבריה, היא שאין לאום יהודי. היהדות היא דת. היהודים הם בני הלאומים של המדינות שבהן הם חיים, ורק הדת שלהם, שהיא עניין פרטי, היא יהודית. ראש ממשלת ישראל (ואין הכוונה אישית לנתניהו אלא לכל מי שהיה ויהיה ראש הממשלה) אינו אפיפיור יהודי, כלומר אינו ראש הדת היהודית, אלא ראש ממשלת הישראלים. אין לו שום עניין ושום נגיעה בבני הדת היהודים שמחוץ למדינתו. הם בני העם הצרפתי, הגרמני או האוסטרלי. ראשי המדינות שצריכים לדאוג להם הם נשיא צרפת, קנצלר גרמניה וראש ממשלת אוסטרליה, ואסור לו להתערב, ואל להם להתייחס להתערבותו. שיתעסק עם אזרחי "מדינת כל אזרחיה" שלו. כלומר, לנדסמן שוללת את מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. כיוון שאין עם יהודי, אין לו כמובן זכות להגדרה עצמית במדינה עצמאית משלו. ולכן, אין זכות קיום למדינת ישראל.

* תמצית עלילת הדם – המשפט הבא הוא תמצית עלילת הדם האנטישמית על המלחמה, בהובלת חמאס והשוקנייה, מתוך פשקוויל של עמירה הס: "חברותיי וחבריי בעזה כנראה יצטוו בקרוב מאוד 'להתפנות' ממגוריהם המאולתרים ו'להיקלט' בדרום הרצועה, כמו שהורי 'התפנו ונקלטו': אימי בברגן בלזן, אבי בגטו בטרנסניסטריה." תמצית עלילת הדם, היא הצגת הנעת אוכלוסייה אל חוץ לשטח לחימה כדי להגן על חייה, כשוות ערך להנעת אוכלוסייה למחנות כדי להשמיד אותה. תכלית הפשקוויל של הס הוא לעודד עריקה המונית מהמלחמה, על מנת להציל את חמאס. לכן, מושא תקיפתה היא מחאת קפלן, על כך שאינה מתמקדת בקריאה לעריקה. "לדידם, הדגל אף פעם אינו שחור דיו." כמו אביה, גם אבי גורש לגטו בטרנסניסטריה. אולי הם אפילו גורשו לאוטו גטו, מוראפה. אלא שהס היא משת"פית של ממשיכי דרכם של הנאצים, מחוללי טבח 7 באוקטובר, בעוד אני דבק בצוואת המוסר המוחלט: לעולם לא עוד!

* ה"הכלה" נמשכת – במשך שנים רבות אני אחד מרבים שמתריעים על תופעת הטרור החקלאי ולא פחות חמור, על ה"הכלה" שלו. ההכלה הזאת, היא חלק בלתי נפרד ממדיניות ההכלה, ההבלגה וההתמכרות לשקט, שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר; העדפת השקט התעשייתי על פני אחיזת השור בקרניו והתמודדות אמתית עם המציאות, גם במחיר תשלום בטווח הקצר, כמו למשל מהומות, תמונות לא סימפטיות ואולי אפילו (אני מאמין שלא) מיני אינתיפאדה בקרב ערביי ישראל. ניתן היה לצפות, שבעקבות 7 באוקטובר וכלקח מתוצאות מדיניות ה"הכלה", יתחולל שינוי. למרבה הצער, זה ממש לא קורה. ראש הכנופייה רץ לבחירות עם הבטחת המשילות והחזרת הביטחון לאזרחי ישראל, וקיבל לא מעט קולות מאנשים שרחוקים ת"ק פרסה מהכהניזם, אך ורק בשל ההבטחה הזאת. אבל למה לו לבחור בהתמודדות ארוכה ושוחקת עם בעיות עומק, אם אפשר להשיג סיפוק מיידי בתעלולי טיקטוק כמו מפגני ראווה פוטוגניים פופוליסטיים בבתי הכלא?

* משימה לאומית – לראשונה מאז השיבה לצפון, ובעצם מאז תחילת המלחמה, זכיתי לאכול ב"פלאפל עמר" בקריית שמונה. זו זכייה כפולה – גם נהניתי מהפלאפל המשובח, וגם קניתי בעסק בצפון המשתקם. אך לצד ההנאה, יש גם הרבה כאב, כאשר רואים את העסקים הסגורים הרבים בקריית שמונה, אחרי כמעט שנתיים, וכשלושת רבעי שנה לאחר תחילת השיבה. אני יודע שרוב תושבי קריית שמונה חזרו, אך רבים מאוד טרם חזרו וספק רב אם יחזרו. קריית שמונה, בירת אצבע הגליל, היא סמל לעמידה איתנה בעשרות שנות ירי קטיושות מלבנון. מה שלא הצליחו לעולל לה עשרות שנים תחת אש, עוללה שנה וחצי של פינוי.
תקומת קריית שמונה היא משימה לאומית, שמחייבת הירתמות של ממש של המדינה, של המוסדות הלאומיים ושל המגזר הפרטי. לא בכדי הגדרתי זאת "תקומה" ולא "שיקום" – בכל האזורים שנפגעו במלחמה, אין להסתפק בחזרה למצב שקדם לפגיעה, אלא יש להזניק אותם מכל הבחינות, החל בתשתיות הפיסיות ועד החינוך, התרבות וההשכלה הגבוהה. העיקרון הוא BBB – Build Back Better – לבנות מחדש טוב יותר.
המשימה הדחופה ביותר היא הצמיחה הדמוגרפית. על קריית שמונה להתרחב ולהתעצם, אך קודם כל למלא את השורות. על העירייה למפות את תמונת-המצב הדמוגרפית, עד רמת המשפחה הבודדת – מי חזר, מי עומד לחזור ומי אינו חוזר. כאשר תמונת המצב תתבהר, יש לפתוח במסע ציבורי לגיוס משפחות צעירות למשימה החלוצית של תקומת קריית שמונה. גם תנועות הבוגרים של תנועות הנוער צריכות להירתם למהלך ולהקים קיבוצים עירוניים בעיר וכך גם גרעינים תורניים של הציונות הדתית. תקומה רבתי של הגליל והנגב תהיה תמונת הניצחון שלנו.

* ניצן הורביץ שלא היכרתם –
"אורי היקר!
בהערכה רבה
ולמען חיזוק ההתיישבות!
חזק ואמץ,
ניצן הורוביץ."

רגע רגע. ניצן הורוביץ זה לא הססמולני הזה, המרצניק הזה. מה לו ולחיזוק ההתיישבות?
תתפלאו.
ניצן הורוביץ, שר הבריאות לשעבר, שכיהן כשר בממשלת בנט, הצביע בעד התוכנית הלאומית להכפלת ההתיישבות בגולן; תוכנית שנועדה להפוך סופית את ריבונותנו על הגולן לבלתי הפיכה, בניגוד לעמדתה ההיסטורית של מרצ. לא בכדי, זהבה גלאון ומוסי רז תקפו אותו על כך בשצף קצף. ניצן הורוביץ, שהתמודד לפני שנים אחדות על ראשות העיר תל-אביב, מתגורר היום במצפה הילה – התיישבות בספר, יישוב קהילתי בגליל המערבי, שערביי הגליל הפגינו נגד הקמתו.
את ההקדשה הוא כתב לי על ספרו, שיצא לאור רק אתמול – "הבית בקצה המדינה". הספר מספר את סיפורו של קיבוץ חניתה, הסמל של "חומה ומגדל", לאורך שנות קיומו ובפרט בפינוי הגדול במבצע "חרבות ברזל". עוד לא קראתי את הספר, אבל שוחחתי ארוכות עם ניצן. הוא אמר בדיוק בדיוק את מה שאני כותב ואומר מאז הפינוי. שהפינוי היה שגיאה הרת אסון, מעשה אנטי ציוני. הוא ציין שהיישוב היחיד באזור שלא התפנה היה ערב אל-עראמשה, ומה הדבר אומר על הנחישות הציונית שלנו. הוא דיבר על הממשלה שנושאת את דגל ארץ ישראל השלמה ובכזו קלות פינתה שלא בצדק למשך שנה וחצי חבל התיישבות, כך שלא הייתה אוכלוסייה יהודית אזרחית לאורך הגבול עם לבנון. הוא דיבר על כך, שבשל הפינוי, הממשלה המתינה שנה שלמה עד שפעלה סוף סוף בלבנון. בימים הקרובים אקרא את הספר, ולבטח יהיה לי מה לכתוב עליו.

* גיבור לאומי – כבכל שנה, השתתפתי גם השנה בכנס טבנקין, הכנס השנתי של יד טבנקין. חלקו הראשון של הכנס, כבכל שנה, הוא חלוקת מלגות עידוד לחוקרים על מחקרים בנושאים הקשורים לתנועה הקיבוצית, להתיישבות ולתנועת העבודה. מעניין שכמעט מחצית המלגאים, שלושה מתוך שבעה, חוקרים נושאים הקשורים להתמודדות עם טבח 7 באוקטובר.
החלק השני, שנקרא "הביתה, הביתה", עסק בתקומת קיבוצי הנגב המערבי. תחילה רואיין גדי מוזס, לאחר מכן שלושה דורות מבני משפחת ליפשיץ, משפחתו של עודד ליפשיץ, שנחטף מקיבוצו ניר עוז ונרצח בשבי ולסיום – אנשים העושים שנת שירות ביישובי הנגב המערבי, במסגרת תוכנית שנת שירות לפנסיונרים, בעלי מקצוע, התורמים במשך שנה בתחומם המקצועי ומתגוררים באחד היישובים.
מבחינתי, גולת הכותרת הייתה השיחה עם גדי מוזס. גדי מוזס, פדוי השבי מניר עוז; דמות מופת, גיבור לאומי. הוא נחטף בגיל 80 ובמשך 482 יום ישב בשבי בבידוד, והדבר הראשון שאמר בשובו לארץ היה: "אני אשקם את ניר עוז." מאז אני עוקב אחריו בהערצה. "אני יודע שהגיל לא משחק לטובתי," אמר גדי, "אבל כל עוד נשמה באפי אעשה הכול כדי שקהילת ניר עוז תחזור הביתה... בארגז הכלים שלי אין הכלי שנקרא ייאוש... החלטתי שהמקום הזה יקום, עם אנשים שיש להם נחישות ועוצמה. הבית הזה קום יקום... אנחנו עושים ציונות אמתית!"
דעותיו הפוליטיות של גדי מוזס רחוקות משלי. בעיניי הן נאיביות, ואף 7 באוקטובר וכמעט 500 ימי השבי וההתעללות המחרידה לא גרמו להתפכחותו. הוא נשאל על כך, והשיב שאינו מבין איך אפשר להאמין אחרי 7 באוקטובר שיש אלוהים, ובכל זאת אף אדם דתי לא חדל להאמין בעקבות הטבח, וכך גם הוא – יש לו אמונה והיא לא התערערה. דבריו מספקים הסבר – מדובר באמונה דתית ולא בדעה רציונלית. אך תהיינה עמדותיו רחוקות מדעתי ככל שתהיינה, זה ממש לא משנה. אני חש קרבת נפש אליו ולערכים שהוא מגשים בגופו, יותר מלאנשים שדעותיהם כשלי. הוא בעיניי סמל לציונות, להתיישבות, לאהבת הארץ, לאהבת החקלאי את אדמתו, לתקומה לאומית. הוא סיפר שבכל יום שר בשבי בקול את "התקווה", כי המילים "עוד לא אבדה תקוותנו" כל כך ביטאו את תחושותיו. גדי לבטח מגשים את דרכו של טבנקין הרבה יותר מאנשים שדוגלים בתפיסת ארץ ישראל השלמה שבה דגל טבנקין.

* מהי הבגידה – קק"ל מקצה סכום של 600 מלש"ח [?] לתקומת הנגב המערבי. את המהלך ההיסטורי החשוב כל כך, הוביל סגן יו"ר קק"ל מטעם מפלגת העבודה, איש התנועה הקיבוצית, חבר קיבוץ מענית, יענקל'ה בכר. יענקל'ה הוא איש עשיה וביצועיסט ממדרגה ראשונה, איש הגשמה, שמצליח להזיז הרים במקום שאחרים יודעים בעיקר ללהג. הוא גם יודע לעשות פוליטיקה, כי המהלך הזה נעשה מתוך בריתות והסכמות עם מפלגות הימין בקק"ל ובמוסדות הלאומיים. מפלגת העבודה, שמטעמה בכר ממלא את התפקיד, היא היום חלק מהדמוקרטים. יאיר גולן החליט לא לתמוך בו לקדנציה נוספת. למה? באמת, אתם שואלים למה? כי הוא לא מתאים לו. בכר הוא איש הציונות הקונסטרוקטיבית, הוא לא מתאים לייצג מפלגת מחאה. מן הסתם ייבחר לתפקיד איזה מחאן. הנהגת התנועה הקיבוצית זועמת על יאיר גולן, והקבוצות התנועתיות סוערות. ויש כמובן מצדדים ביאיר גולן. הנה ציטוט: "העובדה שמפלגת הדמוקרטים לא תומכת באופן אוטומטי ביעקב בכר זו 'בגידה בתנועה הקיבוצית ובערכיה'? זו בגידה בערכים? או שמא שיתוף הפעולה עם 'המפלגות בצד הימני והדתי של המפה הפוליטית,' אשר מקדמים את חזון ארץ ישראל השלמה, עליונות יהודית, מלחמת נצח, הדתה ואפילו אי-שוויון כלכלי זו הבגידה בערכים שלנו???!!!" (למה רק שלושה סימני שאלה ושלושה סימני קריאה????).
מבינים? מהלך גדול לתקומת יישובי הנגב המערבי הוא בגידה בערכים, כי הוא שיתוף פעולה עם דבוקת הגידופים האוטומטית. כפי שכתבתי לא פעם, התנועה הקיבוצית צריכה להחליט אם היא תנועת הגשמה או תנועת מחאה.

* תרבות של בריחה מאחריות – שרת התחבורה הכושלת מאשימה את... היועמ"שית, אלא את מי, בכישלונה החרוץ ובמחדליה החמורים. זאת תרבות האחריות הביביסטית. תרבות של חוסר מנהיגות, בריחה מאחריות והטלתה על שעירים לעזאזל.

* בשם החסינות – עשרה אנשים מתפרעים בבית המשפט, אינם נותנים לדיון להתקיים, צורחים ומשתוללים. אחד מהם ניגש לשופט ומנחית אגרוף בפרצופו. אחת המתפרעות מתפשטת ועל חזהּ סיסמת נאצה נגד השופט. מה צריך השופט לעשות? ברור שיזעיק מיד את משמר בתי המשפט כדי להשתלט על ההתפרעות ולהגן על בית המשפט ועל הסדר הציבורי.
ומה יהיה עליו לעשות אם יהיו אלה חברי כנסת?
לשיטתה של ח"כית ה[---]ת גוטליב, בהתפרעותם הח"כים מממשים את חסינותם ואסור להפריע להם לבצע את תפקידם הפרלמנטרי. כך היא מתנהגת כשהיא מתפרעת ומשתוללת בכנסת ובבתי המשפט. לכן היא מסרבת לגשת לחקירה בחשד לפשע ביטחוני חמור שביצעה – חשיפת שמו של לוחם שב"כ מתוך כוונה בזדון לסכן את חייו, לאחר שהעלילה עליו עלילת דם שפלה על בגידה ושיתוף פעולה עם טבח 7 באוקטובר, אך ורק כיוון שהוא נשוי לשקמה ברסלר. וכך כאשר התנפלה בנאצות גסות ונחותות על מאבטח בית המשפט, כאשר מילא את תפקידו, וכמובן מאליו ביצע את הוראתו המובנת מאליה של כבוד השופט לסלק את הפולשת המתפרעת מבית המשפט. את כל אלה היא עושה בשם פרשנותה הפסיכוטית לחסינות, כאילו מותר לח"כ לפרוע חוק בלי הפרעה. היא גם מובילה הצעת חוק שנועדה לעגן את הפרשנות המופקרת הזאת לחסינות.
ח"כית ה[---]ת היא תמצית מרוכזת של הסְחְלֶה [?] והכיעור שקיימים בחברה הישראלית.
אכן, יש צורך בשינוי משמעותי בחוקי החסינות, אך בדיוק בכיוון ההפוך. יש לצמצם את החסינות ולהגדיר אותה במדויק, כדי להבטיח שלא ישתמשו בה לרעה כדי להפוך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים.

* מה משותף לנזלת ואגרוף? – מה המשותף למילים הבאות? נזלת, נחשון, הראל, אברהם, יבוסי, חמץ, יפתח, מטאטא, כיתור, מכבי, יובל, ברק, גדעון, בן עמי, מדינה, קלשון, נמל, בן נון, פרעה, ארז, פלשת, יצחק, יורם, אן-פאר, ברוש, דקל, דני, בתק, קדם, מוות לפולש, שוטר, גיס, סעודה שלישית, יואב, אגרוף, ההר, יקב, יעל, חירם, לוט, אסף, התחלה, חורב, חיסול, עוז, ייצוב, חסידה, בלק, אבק, ולוטה ועובדה?
כולם מִבְצָעִים, תחילה של ההגנה ואח"כ של צה"ל, במלחמת השחרור.
ומה נזעקתי לעורר אותם מתהום הנשייה? נראטיב שאני קורא לאחרונה, הוא שממציאים שמות חדשים למלחמה ("מרכבות גדעון", למשל), כדי להרחיק ולהדחיק מהתודעה את 7 באוקטובר ("השמות המתחלפים של המבצעים השונים נועדו רק במטרה להשכיח שזו אותה מלחמת ה 7 באוקטובר"). זה נראטיב פוליטי היוצא נגד המלחמה, אך אין לו שחר. במלחמה יש מבצעים שונים, בוודאי במלחמה ארוכה כמו מלחמת השחרור והמלחמה הנוכחית. "מרכבות גדעון" אינו שם חדש למלחמה, אלא שם של מבצע בתוכה. למלחמה אין עדין שם. נתניהו מנסה לדחוף את השם "מלחמת התקומה", אך השם לא תפס ולא יתפוס. לדעתי, נכון לקרוא לה "חרבות ברזל", כי השם הזה כבר נצרב בתודעה והוא השם המקובל. המלחמה, שפרצה ב-7 באוקטובר ונמשכת עדיין, כבר כמעט שנתיים, היא אותה המלחמה, מלחמה בשבע זירות, ובוודאי שהמלחמה בעזה היא אותה המלחמה. איש אינו מנסה לטשטש זאת. איני אוהב את הכינוי "מלחמת 12 הימים" למבצע באיראן, כי זו לא היתה מלחמה נפרדת, אלא מבצע אחד במלחמת "חרבות ברזל", הנושא את השם היפה כל כך והמדויק כל כך – "עם כלביא". אגב, למלחמה הראשונה של מדינת ישראל מיספר שמות – מלחמת השחרור (השם שאני נוהג להשתמש בו), מלחמת העצמאות, מלחמת הקוממיות (השם שבן גוריון ניסה להנחיל) ומלחמת תש"ח. פוסט היסטוריונים פוסט ציוניים נוהגים להשתמש בשם ה"נייטרלי", כביכול – מלחמת 48', שהוא כפסע מאימוץ המונח "הנכבה".

* ארכיונרי – לפני שנים אחדות, בעקבות רשומה שבה מתחתי ביקורת חריפה על נתניהו, קיבלתי בתגובה קישור לסרטון משנת 1996, משידור ליל הבחירות בערוץ 1, שבו סיפרתי שבחרתי בבחירות הישירות לראשות הממשלה בנתניהו (ובפתק השני לדרך השלישית).
התגובה עם הסרטון הזה נשלחה אליי עוד פעמים רבות, כשתקפתי את נתניהו.
השולח – נרי אבנרי.
נרי מוכר בעיקר כמייסד והבעלים המיתולוגי של רשת "נרגילה" וכממציא מנת "זיוה", על שם אשתו באותם הימים. אך הוא היה גם "אושיית רשת" מוכרת. סרק ללא הרף את רחבי הפייסבוק (אולי גם רשתות אחרות, שאיני מצוי בהן), ומתנגח במי שמבקר את הימין ואת נתניהו, בעיקר באמצעות הנשק הסודי – "ארכיונרי", הארכיון עצום-הממדים של קטעי עיתונות והקלטות משידורי התקשורת האלקטרונית. האמת היא, שהשימוש בארכיון היה מניפולטיבי למדי. למשל, כאשר כתבתי על תמיכתו של נתניהו בהתנתקות, הוא שלף סרטון מתקופת ההתנתקות שבה נתניהו מדבר נגדה, הוסיף את הכיתוב: "הארכיון לא משקר." נכון, הארכיון אינו משקר, הסרטון אותנטי, אך ניתן להשתמש בארכיון כדי לעוות את האמת באמצעות שימוש סלקטיבי, כמו במקרה הזה. במשך שנים רבות התגוששנו בפייסבוק. מה שייחד אותו, היו השנינות, העוקצנות וההומור, מה שהפך אותה לידידותית, גם כשהמחלוקת עמוקה.
האינטראקציה האחרונה בינינו הייתה בשבוע שעבר. נרי העלה רשומה שבה כתב שהוא מאושפז בבית החולים מאיר, אינו יכול לדבר והתנצל בפני מי שמתקשרים אליו. איחלתי לו רפואה שלמה והחלמה מהירה, והוא הגיב באימוג'י של לב.
ביום שלישי הוא הלך לעולמו. יהי זיכרו ברוך!

** קוראים המעוניינים לקרוא את מאמריי ללא צנזורה מוזמנים לפנות אליי ואצרף אותם לרשימת התפוצה. הם גם ייווכחו עד כמה מגוחך התירוץ לצנזורה ב"פחד מתביעה" או משהו כזה, ועד כמה הדברים המצונזרים מתונים הרבה יותר מדברים שכותב הצנזור עצמו, למשל על שופטי ישראל.

* ביד הלשון: יודנראט – התפרעותה של חברת הכנסת (!!!) גוטליב בבית המשפט והתנפלותה הגסה על המאבטח, העלתה לתודעה את המושג יודנראט, שאותו היא הטיחה במאבטח.יודנראט (Judenrat) היא מילה בגרמנית, שתרגומה – מועצת היהודים. מדובר בהנהגה ממונה בידי הנאצים, כשלטון מטעמם על הגטאות, ולניהול חיי היהודים בהם. הטחת הביטוי יודרנראט במאבטח נועדה להציג אותו כמשתף פעולה עם הנאצים, שהם השופטים. זו אמירה מחפירה. השימוש במושג בהקשר שאליו התכוונה גוטליב מחפיר, אך היא גם עושה עוול ליודנראטים. באופן כללי, מן הראוי שנמנע משיפוט כלפי קורבנות השואה, והיודנראטים הם קורבנות השואה. הצגתם כבוגדים חסרת שחר. הם לא בחרו בתפקיד, אך משמונו, רובם עשו כל שלאל ידם כדי לפעול לרווחת היהודים בגטו ושמירה על הכבוד האנושי והיהודי שלהם. היו בהם גם בוגדים, אך הרוב הגדול היו יהודים נאמנים. מספר היודנראטים שהסתכנו כדי לסייע למחתרת, לבטח היה גדול יותר משל אלה שבגדו. בשנות החמישים המוקדמות, כאשר היה עליהום כללי על היודנראטים, אלתרמן יצא להגנתם והעלה על נס את פועלם במצב הנורא שאליו הם נקלעו, לצד ההעלאה על נס של המורדים, והציג את שתי הדרכים כדרכים לגיטימיות להתמודדות עם השואה. לפני שנים כתבתי עבודה על גישתו של אלתרמן ליודנראט. המעוניינים לקרוא אותה מוזמנים לפנות אליי בפרטי.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com