רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת חמישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 4
מיד ארזתי כל חפציי המעטים, נשקתי למזוזה והסתלקתי באוטובוס הראשון, ואפילו לא נעלתי את דלת חדרי הריק. את עלי לא ראיתי. זו לא היתה שעת המשמרת שלו. ואני משערת לעצמי כי אם לא סיפרו לו בקבלה על היעדרי, חמק בשעה הקבועה בלילה אל חדרי בעד הדלת הלא-נעולה, פושט מכנסיו השחורים עם מותניית-המשי בעלת הקפלים, ללא תחתונים, ואם מצא את המיטה ריקה וסיפק תאוותו במזרון ובריח סדיניי, או הבהיל באברו הגדול משנתה איזו משתתפת בסמינר להכרת היהדות – זאת לא ידעתי בטרם נתפרסמה הפרשה בעיתון. – כי מאז הלילותיים שהזדיינתי עימו עד שורשי-נשמתי, לא שבתי לראותו אי פעם, אף כי חוששתני שתוצאות רבות וחשובות היו לכך על מהלך חיי ועתידי –
סנופי נקבר בנחלת-יצחק וחלקתו עלתה הון עתק. עוד בחייו שילם עבורה. אימא ואני הסתרנו מבטינו מאחורי משקפי-שמש כהים אך רק עיניה האדימו; היו שם בניו של אפרם, יונתן וגבריאל פאר-גורל, נרדה בתו – ואין זה נכון כלל שדוקטור נֵרְדָה גרילפארצר-גלילי מן הפקולטה לפילוסופיה, ירקה בפרצופי וכינתה אותי בשם "נימפומאנית!" ו"רוצחת!" – מה שכן נכון הוא שהתווכחה עם עבדקן אחד מחברא-קדישא שעה שהתעקשה להשמיע מעל גבי רשמקול-נייד גדול על קברו הטרי של סנופי, בצל הברושים, ולפי בקשתו, לדבריה, עוד בחייו – את התמונה האחרונה מתוך האופרה "דון ג'יובאני" של מוצארט – ונכנעה רק לאחר שהופיעו ובאו לעזרת הקדישאי שני עבדקנים בכירים מאותה חברא ורמזו שעם רצונו האחרון שכזה אולי המנוח לא היה כלל יהודי ויהא צורך להעביר קבורת כבוד גופתו למקום אחר? וכך לא שמענו, בצל הברושים, את הקומנדאטורה, ואפרם לא הורד שאולה לקול זעקתו האחרונה של דון ג'יובאני אלא היה עליו להסתפק בחזן ובאל מלא רחמים –
והיו שם כלותיו, נכדיו וכל משפחתו העניפה, ואפילו ורדה, אשתו הראשונה, שנישאה לדוקטור מכס צוצקינר בועלי הראשון, שנמצא גם הוא בין ההולכים אחר מיטת המת. אפילו חמיאל גילרמן, אביו וכל משפחת אשתו, כולם עשירים כקורח, היו נוכחים וכמובן דודי דוקטור דולפי הרמוטק, שכחש מאוד אחרי הניתוח שבו הוציאו גידול ממאיר מבטנו. בקיצור, זו היתה לווייה מפוארת לאבא חורג – הרבה יותר גדולה מזו שהיתה לאבי האמיתי, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה. ורק שלא היה ברור בדיוק איפה יושבים שבעה על אפרם – בדירתו שחלק עם אימי או אצל אחד מבניו? לבסוף ישבו בביתה, לא יותר מדי זמן, כי לא חשו בנוח, היחסים בינה לבינם לא היו חמימים במיוחד. ואותי שנאו. בייחוד דוקטור נרדה, אלופת ההפגנות נגד, הקיצור – כשקרא לי עורך-הדין זולטר וגינור, אבא של גדעון, למשרדו, ובישר לי כי נתעשרתי – נפל עליי הדבר בהפתעה גמורה. מתברר שסנופי זכר לי חסד חסדיי ומאחר שלא עלה בידו לפקוד אותי בחייו, פקד אותי בצוואתו והוריש לי כמה אלפי דולארים וזאת נוסף על הדירה שאותה רשם על שמי עוד בחייו.
אבא של גדעון היה נחמד אליי מאוד-מאוד וכנראה לא ידע דבר על ניסיונו של גדעון להשכיבני על שולחן היו"ר בתור עוזרת-אישית כאשר נסע היו"ר לארגנטינה. הוא אמר שגדעון מצליח מאוד ויש המנבאים כי לא ירחק היום ויזכה להיות שר בממשלה. ההתנקשות בחייו רק חיזקה את מעמדו הציבורי. ואז הפתיע אותי ואמר, "לילך, יש לי אלייך בקשה לא שגרתית – "
"בקשה?" צחקתי במבוכה לנוכח החיוך המתוק שבו דבק בי מבטו, "מה אני אוכל לעזור לך?"
נזכרתי בטענות-כלפיו של כלתו-לשעבר, רוני, שהתגרשה מגדעון תוך שערורייה שהושתקה בתשלום נכבד, כך סיפר לי בשעתו סנופי, חברו של זולטר. מה טענה? לא חשוב. עכשיו היא חיה עם אלישע גילרמן, שאומנם נתפס, כפי שנתפרסם בעיתונים, בהעלמת מאתיים אלף דולאר מע"מ אך יצא בשלום, ולמרות שנכלל ברשימת בעלי הפקדונות הממוספרים, בשוויץ, לא הצליחו לשבור אותו ולהביא עדות-מסייעת חותכת נגדו; ומספרים כי משני החוקרים במחלקה הכלכלית של המשטרה, שטיפלו בו – האחד קיבל התקף-לב והשני פרש למערופיה פרטית. אלישע התפרסם גם כשנפצע כאשר זרקו את הפצצה בהיכל-התרבות בעת השמעת "אאידה" בקונצרט הפילהרמונית עם זמרים-אורחים ממילאנו, וזאת כפעולת-מחאה נגד "התרבות האשכנזית השלטת"! – כפי שהסבירה במרירות נינט עזגד כשרואיינה בתוכניתו של רם עברון בטלוויזיה – "צריך היה להעלות את האופרה בסגנון המוסיקה המצרי-מקורי של עדות-המזרח או שלא להעלותה כלל!" – רוני עלתה בשעתה הון-עתק לגדעון, זאת אומרת לזולטר, לצורך האישפוזים שלה, מדי פעם, אחרי התמוטטיות-העצבים, וזאת עוד כשהיתה נשואה, אבל אלישע לא עוזב אותה, יפהפייה שכמותה! – למרות שמצבה הנפשי ממשיך להיות מעורער ודמותה הצהבהבת נשקפת אלינו, בבגד-ים משגע ובאלכסון, מעל סככות-הפרסומת המוארות של תחנות-האוטובוסים, ויש שבגללה עושים בהן חורים.
"אפרם זיכרונו-לברכה סיפר לי הכול, עוד כשהעביר את הדירה על שמך. הוא היה ידידי הטוב. לילך, הקשיבי – חשבתי, הלא אפשר בלי הסתבכויות טפשיות שכאלה עם אימא שלך, אלא ביישוב-הדעת – להציע לך הסדר הרבה יותר נדיב, וכמובן חשאי לגמרי. פעם בחודש, לכל היותר פעמיים, אבוא לבקר אותך, אצלך? – בשעות העבודה – שלי, כמובן, כי במועדים אחרים אשתי לא תיתן לי להתפרפר – "
כשאבא של גדעון אמר – להתפרפר, ראיתי בדימיוני פרפרים צונחים על קרחתו ומנפנפים שם בכנפיהם הלבנות כתלתלי ליצן עצוב בקרקס.
לא ידעתי איך מסרבים לו בלי להעליבו, מה עוד שהוא מחזיק בידו את גורל ירושתי היחידה – צוצקינר מעריץ כפות-רגליי ותומכי מעת לעת – בוודאי לא ישאיר לי כלום שהרי בעולם-הבא לא יגעו עוד בהונותיי באברו אלא אם כן יום אחד אגיע גם אני אליו ואשב על ברכיו – בגיהינום! – לא. למה? דווקא בגן-עדן. ומאימי, סמוכה אני ובטוחה – יישארו לי רק חובות וסחבות.
"בואי, אתן לך מקדמה, במזומן," הפציר בי אבא של גדעון, ולהפתעתי פתח בפניי דלת, שהתמזגה בצבע ציפוי-הקיר, ונתגלה חדרון מהודר ונוח, שנועד כנראה למנוחתו ולכספתו. על הקירות היו תמונות שמן יקרות, כמו גם במשרד המהודר. הוא הוליכני אל החלון, ממנו נשקפה תל-אביב פרושה כעל כף-היד, הים, הבתים, השדרות, המכוניות, כמו ממעוף אווירון. ובעודי מתבוננת החוצה, זז מעט הצידה – כדי לפתוח את הכספת הנסתרת, חשבתי – אך במקום פתח את אחוריי, לאחר שהרים את שמלתי, שלבשתי במיוחד לכבוד הזמנתי למשרדו – הפעם שמעתי להצעת אימי אף כי לרוב העדפתי מכנסיים או סרבל ג'ינס שכך גם היה לי קל יותר לשוטט על אופניי ז"ל בעיר.
"מה זה עלה על דעתך, אבא של גדעון?" שאלתי אותו בלי להסב את ראשי לאחור וגם פחדתי לזוז כי לא ידעתי איך עושים זאת בלי להעליב אותו; ושאלתי את עצמי אם גם רוני כלתו מצאה עצמה, בשעתה, בדיוק כאן ובמצב הזה. הוא החזיק במותניי היטב ובעוד רגע חשתי – כזרימת המכוניות בנקיקי הרחובות למטה, את זרימת אברו הרופס אל מול קורי הבד של תחתונייי הדקים, כמין התאספות של רפרפת קרושה.
"ככה זה אצל מבוגרים," התנצל, מתנשם בעורפי, מדיף ריח מי-גילוח אנגליים וחושש לומר את המילה – זקנים.
נתמלאתי גועל והתחלתי להקיא. איני יודעת מה קרה לי. זה כמה ימים שבחילות פוקדות אותי, בעיקר בבקרים. אני חושבת שהיקאתי שם, מבעד לחלון, על מחצית הרחוב, ואלמלא החזיק אותי אבא של גדעון באחוריי, הייתי ודאי עפה כבר למטה. למרבה הזוועה הצליח, בכל זאת, להרטיב אותי בתנובת זרעו המעטה. ולאחר ששטפתי את פי ורחצתי פניי בקיטון צר, בכיור שבו משתמשות ודאי כל הזונזונות שלו, הושיט לי בחיוך, והוא נקי ומסודר להחריד, אפילו עניבתו לא זזה – גיליון של עיתון-ערב, כדי לעטוף את התחתונים שהייתי מוכרחה לפשוט. ידי כבר היתה מושטת להטיח אותם על קרקפתו החלקה ולמרחם היטב פעם ופעמיים, כשלפתע צדה את עיני כותרת-פנימית בעיתון, שסחטה ממני קריאת תימהון, וכך היה כתוב:
"בן מיעוטים אנס מרצֶה בסמינר להכרת היהדות!"
כותברת מישנה:
"במלון אחינועם היזרעאלית בעפולה."
נתיישבתי לי לרוחב הספה ופרשתי את העיתון על ברכיי, ברגליים מורמות, כמנהגי, וקראתי כי בן-מיעוטים צעיר מאחד הכפרים בגליל, העובד כמלצר במלון אחינועם היזרעאלית בעפולה, הושם לפני שבועיים במעצר משטרתי באשמת תקיפה על רקע מיני. סיפור המעשה הותר לפירסום רק עתה:
כשעה לאחר חצות הלילה חדר בן-המיעוטים בעד הדלת הלא-נעולה, לחדרו של המרצֶה, ששמו נאסר לפירסום, ואשר שהה במלון במסגרת הסמינר להכרת היהדות. מסיבה בלתי ברורה הגיע בן-המיעוטים, ערום, למיטתו של המרצה, והחל מחבקו ומנשק אותו ותוקפו על רקע מיני. כשהתעורר המרצה בצעקות – ברח בן-המיעוטים, שהוא עדיין קטין, ונתפס בידי אנשי-השירות של המלון כשהוא יחף וכתונת בלבד על מערומיו. כל ניסיונות החקירה המשטרתית לברר את הסיבה למעשהו – נתקלו בחומה אטומה של שתיקה. סבורים כי יש לעניין קשר לדברי ביקורת מסויימים, על רקע לאומי, שהשמיע המרצה יום קודם לכן במסגרת הסמינר להכרת היהדות. בן-המיעוטים נחקר אם יש לו קשר לאירגון עויין כלשהו, ובני-משפחתו טוענים כי החוקרים ניסו להוציא מפיו הודאה בכוח. אין שחר לידיעות כי למרצה היו נטיות למישכב-זכר. והכתבה מסתיימת בהברקת-רגע של העיתונאי המקומי, האמון כנראה על דיווח שנון ממגרשי-הספורט בעמק, "רגזה עפולה: תחת מרצֶה כי ייבעל!"
עלי המסכן! – הרהרתי.
ורק אז הבחנתי כי כל אותו זמן שהייתי שקועה בקריאה עמד עורך-הדין המבריק זולטר וגינור והסתכל בעיון אל בין רגליי המורמות, כאילו פותצ'יק שלי היה מוצג משפטי נדיר וחשוב לחקירה. כמעט שיכולתי לחוש את נגיעת מבטו, או אולי היה זה רק איוורור-יתר שדיגדג לי.
פוּיה. איך הוא לא מתבייש?
"אימא של גדעון חולה מאוד, כבר הרבה שנים," התנצל לפתע, "מה מצאת פתאום בעיתון של אתמול?"
"שטויות," אמרתי וקמתי, "אוּישׁ, כבר אין לעיתונים במה למלא את דפיהם – אונס בעפולה!" ועטפתי את התחתונים בגיליון תוך כדי כך שאני מקפידה שלא להרטיב את הקטע על עלי.
"זאת תמונה של שמואל בק," הצביע בגאווה לעבר תמונת-שמן של אגסים שהיתה תלוייה על הקיר. "אני מקווה שעוד ניפגש – " החזיק בידי וביקש ללוות אותי. אך אני נותרתי נטועה במקומי, וכך נשמטה ידו.
"עכשיו המקדמה – "
"אבל לילך, עוד לא הוצא אפילו צו-ירושה! – עוד לא פירסמו הודעה בעיתון על העיזבון! – זה לוקח ארבעה-חמישה חודשים לפחות. קראתי לך כדי להודיע לך על הכתוב בצוואה – "
"המקדמה – "
"אבל – "
"אותי לא מעניין שום דבר," נופפתי כלאחר-יד בחבילה העטופה בנייר-העיתון, שכתם לח ומכוער עלה בה, "אתה קראת לי לקבל מקדמה – "
הוא חייך, מכחכח בגרונו, כמתכוון להתנצל על הרמז.
"במזומן!" – הרמתי קולי.
הוא הרצין. רגע ארוך תקע בי מבט, הו! הו! הו! – זה מבטו המפורסם של עורך-הדין זולטר וגינור, המבלבל עדים ונאשמים על דוכן בית-המשפט, ומאדיר את שמו בעיתונים, ואני – הישרתי מבטי אליו חזרה, מניחה לו לקרוא בעיניי ככל שיחפוץ, איום – או הבטחה להתמסרות מלאה בעתיד. מצידי, שישק לי! – אבל בדולארים! –
"או.קי." אמר. "אתן לך מקדמה. אבל הדבר הזה צריך להישאר סוד, בינינו, כי אסור לי עדיין לגעת בכספי העיזבון, ואני נותן לך מכספי הפרטי – "
ניגש לכספת, ביקש ממני להסתובב ולהביט בחלון החוצה, וכעבור רגעים אחדים קרא לי.
"אני לא מקבלת שקלים," אמרתי לו, "הבטחת דולארים."
"מדובר על שווה-ערך, בשקלים, לדולארים – אלה התקנות!"
"אתה יכול לנגב עם התקנות," התרגזתי. "אמרת את הסכום בדולארים, והדגשת – במזומן!"
נאנח. הוציא צרור אחר ממגירה גדושה בכספת, וספר על ידי שטרות של מאה בסכום אשר מכמה טעמים מובנים אני מעדיפה שלא לנקוב בו. וכך יצאתי ממשרדו בלי תחתונים, עדיין חיוורת, טעם חמוץ בפה – ועשירה למדי!
באתי הביתה. ארזתי מזוודה של בגדים כהים וחולצות ארוכות שרוול, והחלטתי לנסוע לירושלים, לישיבת אור-בלבנה, אל הרב בִּילָאר, סליחה – בִּילָאד. אני תמיד מתבלבלת כשאני כותבת את שמו. "גברת תוגתי מתחננת שתבואי אליהם," צילצל הטלפון. אימא שלי! – "לפחות תשלחי לה את השירים שחיים כתב לך בשנים האחרונות, היא מבקשת! מגיע לאישה שרגליה נתפסחו במחנות, לא?"
"אין לי זמן, אני נוסעת."
"לאן?"
"לירושלים. החלטתי להיות דתייה!"
"אוֹי וֵי!" התחילה לבכות לי, "אוֹי וֵי, לילכצ'יק, את יצאת מדעתך! לא די שאפרם המסכן בדיוק מת לי עכשיו ועכשיו גם את מסתלקת ממני אל המיסיונרים האלה – "
"אימא!" אמרת לי, "אל תכני אותם ככה, הם לא מיסיונרים והאושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחר האמת. ובכלל – מה זה רע אם אני אתחתן עם אברך נחמד ויהיו לי הרבה ילדים קטנים עם פיאלאך ותוכלי לפעמים לבוא לבקר אותנו אבל לא בחולצות הנוראות שלך שבהן את נראית, תסלחי לי, כמו זונה בלה – "
"זונה? תקראי לאימא שלך זונה? קודם החבר שלך מת מהמחלה של התחת ועכשיו את נהיית לי יהודייה כשרה פתאום – "
לא תיארתי לי שהיא יודעת טוב כל כך מה היה לתוגתי המסכן.
"ואל תחשבי ששכחתי מה עשית אַת לזיכרונו-לברכה אפרם! צדֶקֶת גדולה שכמוך! הלא הרגת אותו בזה שהסתובבת חצי-ערומה בבית, שלא לדבר על אז... על אז... שדחף את האף שלו ב... ב... אני-לא-רוצה-להגיד מה מגעיל שלך! הלא מאז לא חזר אל עצמו אפילו יום אחד! המסכן! מי הם הרבנים האלה שאת נוסעת אליהם. תגידי, תגידי לי, כי אני רוצה להתקשר אליהם ולהגיד להם איזו מין קוּרְבֵה את... קורבה... קורבה..."
ושוב יללות, ובכיות, ואיומים, "מיד אני באה אלייך, אל תסעי! את הורגת את אימא שלך, הלא את אף פעם לא ידעת להגיד לא לגבר שחשק בך, כבר מן המורה אורן שישבת לו על הברכיים והכניס אותך להריון, את – עם חצי תל-אביב! בושה... האושר שבלהיות יהודי! – הלא את שקרנית פתולוגית, פאנטאזיורית! – אותי את לא מרמה, לילכצ'יק, אני יודעת שאת רקובה לגמרי כי את הבת שלי, בעוונותיי הרבים, או וֵי, אני מתעלפת... תבואי מיד! תראי מה עשית לי! כן, כן, מה עשיתם לי! את, ואבא שלך, ואפרם הטיפש... וכשאני אמות יהיה לך טוב, לילכצ'יק, תעשי חגיגה על קברי... עם שביס... וקפלט... ושרוולים ארוכים... וגרביים ארוכות... ותריסר נכדים שלא יראו את סבתא שלהם לעולם... לעולם..."
וניתקה את השיחה. בוכה. לא נפלתי בפח ולא נסעתי אליה. להיפך. נפרדתי מדובי וקופל'ה שלי, שהשארתי אותם על המיטה המסודרת, נשקתי למזוזה ומיד יצאתי מן הדירה, בטרם תגיע היא אליי, וליתר ביטחון טמנתי במזוודה גם את המעטפה עם השירים של תוגתי, כי ידעתי שתחטט בחפציי כשתיכנס, במפתח שלה, לחפש אצלי דולארים בטמפונים.
בדרך לתחנת האוטובוס, את מי אני פוגשת? רוני הפסיכית, אשתו-לשעבר של גדעון, עם שיער הפלאטינה שלה והעכוזיים המתנודדים על עקבים גבוהים, כאילו ירדה ממודעת-הפרסומת-המוארת שלה לבגדי-ים על תחנות-האוטובוסים.
"מה זה את לא על האופניים, לילכצ'יק?" היא שואלת אותי, ואני רואה שהסקרנות אוכלת אותה כשהיא מגניבה מבט למזוודה שאני נושאת בידי.
מה זה שאת לא מאושפזת? – רציתי לענות לה אבל חסתי עליה בראותי את אצבעותיה קמוטות-העור רועדות בהיסטריה כבושה של עודף-ניקוטין.
"יש לי סמינר בירושלים," אמרתי.
"אוֹהוֹהוֹ," התפלאה, "רק אל תגידי לי שאת חוזרת בתשובה?"
"אני?"
ושתינו צחקנו.
"מה דעתך לשבת לשתות כוס-קפה לפני הנסיעה?"
הסכמתי.
עלינו לבית-קפה חדש בגבעת היל, מול המצבה לזכר החיילים הבריטיים שחצו את הירקון במלחמת העולם הראשונה. "אלישע במילואים," אמרה רוני, "בגדה הצפונית או המערבית, עוד לא התקשר להגיד בדיוק. מה את נראית ירוקה כל כך? חדלת ללכת לבריכה? אולי את רוצה לעלות אליי אחר-כך? יש לי כמה בגדי-ים, הכי חדישים, שקיבלתי מהדוגמנות, בתענוג – תוכלי למדוד, גם עציונה לקחה אצלי אחד, לקחה בחצי מחיר – "
"לא, תודה." אמרתי. "פשוט היקאתי קודם."
"מה יש לך, את חולה?"
וכל הזמן עישנה. שתיתי קפה-בחלב. עשיתי חשבון, כבר עברו שש שעות מאז הבשר של וגינור. וסיפרתי לה איך זולטר ניסה להתעסק איתי, אבל בלי הפרק על חלקי בירושה. למה שתקנא?
מתברר שהיא מכירה טוב מאוד את הקיטון המשרדי, והתמונות של בק, והחלון. יש לה אפילו הקלטה-סמוייה וזה עזר לה מאוד במשפט הגירושין. הציל אותה אז עורך-הדין עזרא דופברג, אבא של דינה. אבל היא לא תסלח להם לעולם, לווגינורים, מפני שאחר-כך היתה מאושפזת תקופה ארוכה, בגלל הרעלת ניקוטין, והכריחו אותה גם לעשות הפלה ומאז היא לא יכולה ללדת.
"אבל אל תגלי זאת לאף אחד," ביקשתי ממנה כששמעתי איך היא מפטפטת על אודות זולטר. "נשבעת לי?"
"נשבעת! מותק – אני עם הווגינורים האלה גמרתי. – אבל איך אפשר לחיות בעולם כזה, ללא אהבה, לילך?" המשיכה פתאום בקול רועד, ונגעה בידי, "הכול מסביב כל כך גס, אכזרי – "
"ללא אהבה?" – נבהלתי פן שוב יתמוטטו עצביה, ועניתי לה דבר ראשון שעלה בדעתי, "הרי כל פעם שמישהו מאיתנו אומר את המילה – אני, הוא אומר מילה של אהבה – כי העולם הזה מלא, שופע על גדותיו – אהבה עצמית!"
"אז את נוסעת לסמינר?"
"כן." משכתי ידי ממנה.
"איזה?"
"משהו בתיירות-פנים." אמרתי.
"רק תיזהרי מהדוסים – "
"את מספרת לי – "
מטומטמת.
וכך הגעתי לירושלים, לישיבת אור-בלבנה. הרב יצ"ח בילאד קיבל אותי בכבוד והשתתף בצערי על מות אבי החורג, ועל כך שהייתי צריכה לעזוב את הסמינר באמצע.
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר