אסטרולוג, 2001

פרק ארבעים ואחד

כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו

וכתבתי את ספרי הראשון

[המשך]

יחסיי עם האוניברסיטה התרופפו מעתה מאוד, אם כי מצד אחר הם התהדקו, כי עבדתי בבניין הספרייה הלאומית בגבעת רם.

מהעבר הזה של הקאמפוס ראיתי את חבריי, לעיתים גם רותי צחת העור והצחקנית ביניהם – פוסעים בנחת לתפוס כריך של צהריים במזנון בבניין קפלן הסמוך, ששימש מעין בורסה חברתית לגדולי-האומה בעתיד. ואני נושא דליי מלט, מתרוצץ עלה ורדת בפיגומים, בנעליי הגבוהות, השחורות-לשעבר, ששימשו אותי עד כה במילואים, ובבגדי-עבודה שאינם אלא בגדיי הקודמים, ששונו עתה לבלי הכר. בקושי נותר לי מה ללבוש כדי להופיע באוניברסיטה, באותם ימים בודדים שבהם עדיין ביקרתי בה בתור סטודנט בחוג לספרות עברית.

מדי פעם נשמעה ברחבי הקמפוס ההולך וניבנה הקריאה: "בארוד!" – וכל העבודה היתה נפסקת, הפועלים היו תופסים מחסה, גוש סלעים נוסף נזרק אז והתפורר בפיצוץ אדיר, והדחפורים עטו עליו בחריקת שרשראות, לפנות מקום נוסף לאוצרות-הרוח של העם היהודי.

נחמתי היחידה היתה אולי המחכה לי במסירות, בחדרנו, מדי יום, לפנות-ערב, שעה שאני חוזר מהעבודה עייף וגבי כואב, מוחי המום בשברי ביטויים של חבריי הפועלים, ובגערות המשגיח, וברעש מערבלי-הביטון שהיכו בראשי במשך היום, ועיניי כמעט נעצמות – אז אולי חולצת את נעליי, משרה לכביסה את לבני "אתא" האפורים שלי, ואף מתעקשת לסבן את גבי בתא-המקלחת הפרוץ לרוח, שלא היה בו מתקן לחימום המים.

אך מה כל היעדר הנוחיות הזה לעומת האושר לראותה, לחוש אותה לצידי בחדרון הצר כאשר ידיה מקרצפות אותי בקצף לבנבן והיא חולצת לי שד למצוץ אותה ונשיקותיה מדגדגות את עורי –

אחר-כך הסאלאט החריף, החתוך קוביות זעירות, גבינת הצאן, הזיתים הדפוקים, שטעמם מריר עדיין, הפיתות הטריות, הטחינה הירוקה שפטרוזיליה קצוצה בה דק-דק, בקבוק החלב, השלווה בה אכלנו שנינו, באור הדמדומים הירושלמי, בקריצה הדדית של שובע, כשני קושרים, במחתרת, נגד העולם כולו.

אחר-כך אולי היתה קוראת בפניי את שיעוריה שהכינה לאותו יום, לוגמת מכוס החלב, מצפה למילה טובה, מתעקשת שיירשם ציון – כי אנחנו ממשיכים לשחק במורה ותלמידה, וחסר רק ארמנד חיון לדחוף את ידיו לחזייתה ולהקים מהומה כדי לשעשע אותנו ולחטוף ממני את סטירת-הלחי – לכן אני ממשמש ומדגדג, וממש בכוח מנתק אותה מקריאתה הלהוטה. "כשאני אהיה מושכלת תתחתן איתי?" היא שואלת-קובעת בקול רם, מטפסת על ברכיי, ושדיה מקפצים כעז צעירה, פזיזה, "נכון?"

אני שותק. שואף ממנה ריח ירקות וחלב טרי. נכון? מה נכון? – את לא סטודנטית, אז מה?

"קח, קח למצוץ הביזביז שלי – " בורקות עיניה כקוראת את מחשבותיי, חופנת ומגישה לי את חזה השופע, שגדל מאוד בתקופה הקצרה שאנחנו יחד, ואני מרחף בשפתיי על פיטמותיה הכהות, נושך בהן קלות כגדי בשיניים זעירות, טומן בשפע הרך את פניי העייפים, וחש באצבעותיה המלטפות את תלתליי, נקישות קלות כנטפי גשם ראשון על גג ראשי, והלשון שלה לוחכת אותי בהנאה כמו עשב. עיזה פזיזה.

לפסח לא נסעתי לבית הוריי במושבה.

לא בגלל הריב עימם. גם אילו השלמנו לא היה עולה בדעתי לבוא למושבה עם אולי. לה עצמה לא היה לאן ללכת, ובשום אופן לא הייתי נוסע ומשאיר אותה לבדה. וככה חגגנו את ליל הסדר שנינו, בחדר, על מצות, ביצים קשות, חסה ומרגרינה, ובקבוק עראק שקיבלתי, כשאר הפועלים, מתנה מקבלן הבניין של הספרייה הלאומית. היינו מסובים על מצעים טריים שכיבסה אולי במו-ידיה, אני קראתי בהגדה ואולי שאלה קושיות, ולראשי כיפה צבעונית שגזרה ורקמה לי.

והיא גם גנבה את האפיקומן.

לא היינו עצובים וגם לא מיותמים. שילבנו אצבעות, מתגפפים ומתנשקים, ריח עראק נודף לנו מהפה ומתגבר על פירורי הביצה הקשה, המצות והפטרוזיליה. אולי שרה, שתויה-למחצה, את "אחד מי יודע" ו"חד-גדיא" – ועוד שירים מההגדה בהגיית מילים זרה לי ובנעימות שלא היכרתי, מזרחיות, ספרדיות, שכמותן זכה אולי לשמוע דוקטור גינת מפי גמולה בשוררה לו את הימנוניה העינמיים וזאת בשפת עידו של היהודים ההרריים: "ידל ידל וה פה מה – "

אמרתי לעצמי שאיש מהדוקטוראנטים והמבקרים הספרותיים, המתחרים ביניהם על פיענוח "עידו ועינם" של עגנון, ובונים תילי-תילים של פירושי סמלים וראשי-תיבות על "יבוא דודי לגנו ויקטוף פרי מגדיו" – לא זכה לשמוע במו אוזניו את הסיפור מתפרש במוחשיות כזו לנגד עיניו בדמות טפירו אוליביה שאביה חיבק את אחוריה וסיפר לה שמשפחתם באה מההרים, מקום שיש בו טירה עם הרבה מגדלים, והנה המגדל וצריך להכניס אותו מהר לשער האחורי לפני שיתמוטט, וגם הנערים בכפר הראו לה מגדלים שלהם וקרעו בהם את בתוליה ועתה היא מזמרת למעני שירי פסח ושירים עתיקים השגורים על פיה בהגיית מילים הדומה לערבית-יהודית או לספרדית-יהודית יותר משהיא קרובה לארמית של ההגדה:

"חדש, חדש, בואנוס חדש – "

"מה זה?"

"לא יודעת. כך היו שרים אצלנו ביום השמיני אחרי שנולד לי הילד – "

"איזה ילד?"

העראק חמר בעורקינו, ואני משכתי אליי את אולי וביקשתי לחשוף את שדיה ולקרבם אל שפתיי בעודה שרה. אולי גם אבות-אבותיי הספרדים שרו שירים אלה בטרם נדדו להונגריה ונעשו אשכנזים? – ואני, שהתעלמתי בעקביות משאלתה – "מתי נלך לרב?" – החלטתי פתאום לקשור את גורלנו יחד, חשפתי מעל אצבעה טבעת פשוטה, עשוייה ברזל מפותל, מבריק מעט, טבלתי אותה בכוסית העראק, הנחתי על פיטמותיה הריחניות, זו אחר זו, כמודד את קוטרן ולחשתי: "דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד..." וניגבתי במו שפתיי, מדי הטפה, את אגלי העראק שהתאדו על גבשושיות עורה הכהה, שהצטמררו בעונג, "ארבה, חושך, מכת-בכורות – "

ובעודי מודיע לה, מבעד לאדי העראק, כי עדים לנו שני שדיה אלה, פיטמות השוקולד הקשות, ענדתי לאצבעה את טבעת הברזל והכרזתי – "הרי את מקודשת לי, בטבעת זו, כדת משה וישראל – " והכרחתי אותה ללגום כוס עראק רביעית עד תומה, ואחר-כך צעקתי: "בארוד!!!..." – והשלכתי את הכוס הריקה מעד החלון הפתוח החוצה, ונשמעה השתברות הזכוכית על מיכסה-הברזל של בור המים הנטוש, בחצר.

"יה! כאילו הרגת אותי – "

וכאילו לקול הנפץ הזה ציפתה אולי, כי מיד עמדה וקרעה מעליה את שאר בגדיה והתנפלה עליי, וישבה עליי באחוריים חשופים, ועיניה הישירו מבטן אליי בעוד אני בא אליה וצועק לה: "שבי לי אולי, שבי על האפיקומן – "

יום אחד, לפנות-ערב, כאשר חזרתי מהעבודה, ראיתי את אולי יושבת במרפסת הזעירה, ליד תא המקלחון. ישבה מפוייסת, אור-הדמדומים הטיל מאחוריה גוון חום-אדמדמם על בליטות אבני הקיר המסוקסות. מנורת-השולחן הקטנה, שהוציאה מהחדר, נמצאה למראשותיה, אורה חיוור עדיין והיא מתלמת את מצחה של אולי בחריצים-חריצים.

אולי כתבה בריכוז רב במחברתה, כשספר לימוד החשבון מונח לפניה על המעקה, מעל לכבסים התלויים לייבוש. המשעשע בכל אלה, והסיבה שלא הבחינה בי כלל – היא הרכיבה לאפה את משקפי-הקריאה שלי!

אילו היו הממונים על כפר-הנוער רואים תמונה זו של שקדנות, היו אולי מחזירים אותי לעבודה אצלם, אבל אני, מה איכפת לי, כבר התרגלתי לעבודת הבניין.

הייתי יושב על המיטה ושוטח את אולי ערומה על ברכיי, גבה ואחוריה פרושים כספר פתוח. משרטט עליהם באצבע אותיות שמצטרפות למילים, והיא היתה מנחשת. לומדת. כתבתי את שמה. שמי. שמה של רותי, אבל באנגלית. אחר-כך סתם מילים מטומטמות. מצחיקות. ושמות מהמושבה. יונה. פייגה. יינע. שימל. פיושניק. ארלטי. יהודית קורדובה. וגם מהספרות, עגנון, חיים ברנר. אלימלך שפירא. "שיעור במולדת" קראנו לזה. שדיה היו נלחצים, פחוסים וכבדים, על ירכיי. לכל נקודה בסוף מילה הייתי מנסה לתקוע אצבע באחוריה, והיא היתה מתפרפרת וצוחקת.

"המורה אני בובה שלך? המורה מגרד לי!" – הייתי פותח ומנשק את שפתי הערווה הכהה שלה, המגע בכפתור השרירי שסגר על פי טבעתה היה מערפל את חושיי. הייתי נזכר באזהרה של דודתי יעל, על מי שרואה את האור מבעד לעכוזיה של אשתו. כשאני כותב על אותם רגעים אני חש כפושע הנאלץ להתוודות על חטאיו אך ללא התחושה הגואלת של חרטה. מה שמעסיק אותי הוא אם מותר לכתוב את המילה עכוז בצורה זוגית, כמו אחוריים, או שעשיתי שגיאה. ופתאום אני גם מרגיש מגורה מאוד, ממש כמו אז, על קצה לשוני, ואני מוכרח לעשות הפסקה בכתיבת הכרוניקה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא