* הר דב בסכנה? – חשיפה במהדורה המרכזית של כאן 11: בין ישראל לסוריה התקיים שיח על אפשרות להסכם היסטורי – השעיית הדרישה הסורית לקבל את הגולן, בתמורה להעברת הר דב לידי סוריה.
המו״מ נעצר בעקבות הטבח בהר הדרוזים, אך לראשונה מאשרים גם בישראל וגם בסוריה כי מדובר באפשרות לשלב הבא של השיחות – לאחר ההסכם הביטחוני שנדון בימים אלה.
אלו חדשות מדאיגות מאוד. אין דבר כזה הגולן תמורת הר דב, כי הר דב הוא חלק בלתי נפרד מהגולן. הר דב הוא שטח ריבוני של ישראל. כדאי לזכור שנסיגה משטח ריבוני מחייבת משאל עם, אלא אם יש לכך רוב של 80 ח"כים בכנסת. הר דב, החלק המערבי של החרמון, הוא בעל חשיבות עליונה בהגנה על עמק החולה והגליל העליון. כאילו לא די באיום עליהם מלבנון.
כבר שנים אני מתריע על כך שאיננו מיישבים את הר דב ובכך איננו מיישמים את ריבונותנו וההתייחסות שלנו אליו היא כאל רצועת ביטחון מעבר לגבול. וכך, ההתנחלות היחידה בהר דב בשנים האחרונות היתה של חיזבאללה, שאותה ממשלת המחדל הכילה במשך חצי שנה, עד התגובה על הירי מלבנון ב-8 באוקטובר. ותמורת מה, על פי הפרסום, רצו למסור את הר דב לג'יהאדיסט אל ג'ולאני? אפילו לא תמורת הכרה בריבונות ישראל על שאר הגולן וביטול כל דרישה לגולן בעתיד, אלא רק תמורת "השעיית" הדרישה.
האם נתניהו מתכוון למסור לג'יהאדיסט-בחליפה את הר דב תמורת פרס נובל לטראמפ?
יש לפעול בדחיפות להקמת יישוב אחד לפחות בהר דב. בשנות ה-80 הייתה בהר דב היאחזות נח"ל שיאון. למרבה הצער, במקום לאזרח אותה, פירקנו אותה. כעת, באיחור של עשרות שנים, הגיעה השעה ליישב את הר דב. אם לא ניישב אותו – נאבד אותו.

* לא סומך עליו – האם יש אמת בידיעה על מו"מ בין ישראל לסוריה על מסירת הר דב לסוריה? איני יודע. ניסיונותיי לדלות מידע בנדון לא העלו דבר.
אבל ההכחשה הגורפת של לשכת נתניהו, שעל פיה מדובר ב"פייק ניוז מוחלט," ממש לא הרגיעה אותי, כי נתניהו הוא שקרן באופן כללי, ובאופן ספציפי גם במה שנוגע למשאים ומתנים שניהל עם סוריה.
נתניהו ניהל מו"מ והסכים לנסיגה מכל הגולן, הן בקדנציה הראשונה שלו מול חאפז אסד והן בקדנציה השנייה מול בשאר אסד, שהופסק רק בפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה. בכך הוא דומה לרבין, פרס, ברק ואולמרט, שאף הם ניהלו מו"מ על מסירת הגולן כולו לסורים. אלא שבניגוד לרבין, פרס, ברק ואולמרט, נתניהו סובב בכחש את הציבור, את הממשלה ואת הקבינט, וניהל את המו"מ מאחורי גבם.
מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה: "האופטימיות שחש יהודה היתה מעט מופרזת, בהתחשב בעובדה שעם תום אותה קדנציה התברר שנתניהו ניהל משא ומתן רציני עם אסד, בתיווך ידידו, הטייקון היהודי אמריקאי רון לאודר, במהלכו הביע נכונות לסגת מהגולן. אף כי הדרך השלישית היתה חברה בקואליציה, אביגדור קהלני היה שר בממשלה וחבר קבינט, יהודה הראל היה חבר כנסת שנפגש עם נתניהו לעיתים קרובות, בין השאר כדי לעמוד על משמר הגולן, לא הבחין איש מהם במשא ומתן המתנהל מאחורי גבם. כל תחכומו וחוכמתו של יהודה לא עמדו לו מול להטוטיו של נתניהו.
היה זה דווקא אריאל שרון, שר התשתיות הלאומיות, שהזהיר את קהלני ואת יהודה שמשהו מתרחש. הוא חזר ואמר, 'שימו לב לקו הסורי.' יהודה זוכר, שלא שעו לאזהרותיו, למעשה חשדו בו שהוא מנסה לסכסך. באותה תקופה נרקם קשר קרוב בין יהודה ליועצו המדיני של ראש הממשלה, עוזי ארד. השניים הרבו להיפגש, ובצד שיחות הרעים ניהלו גם שיחות מדיניות. בדיעבד מתברר, שמפגשים אלה היו פחות חבריים מכפי שחשב, ונועדו להרדים את יהודה, את הדרך השלישית ואת תושבי הגולן.
עוזי ארד היה איש הקשר של נתניהו ללאודר. הם נהגו להיפגש באירופה, ובפגישותיהם שמע לאודר את מסריו של נתניהו לנשיא אסד, והעביר במקביל את מסריו של הנשיא אסד לנתניהו. בין פגישה לפגישה עם לאודר נפגש ארד עם יהודה, שבה את ליבו ועורר בו תחושה שהוא שותף קרוב. יהודה חש כאילו ארד הוא האיש שלו בסביבת נתניהו. מפעם לפעם ניסה יהודה לגשש האם התחדש משהו בנושא הגולן, וארד היה מרגיע אותו. ארד הבטיח ביוזמתו ליהודה, שאם יהיה משהו, הוא יזהיר אותו. הדברים התגלו רק בתום הקדנציה של יהודה, כאשר נתניהו כבר לא היה ראש הממשלה ויהודה כבר לא היה חבר כנסת. יהודה המשיך לפקוד את הכנסת בתקופת המאבק נגד המשא ומתן שניהל ברק. באחת הפעמים, הוא מספר, פגש את ארד במזנון הכנסת. 'איך שיקרת לי ככה?' שאל אותו, וארד השיב שהיה חייב, אחרת הכול היה נופל. הממשלה היתה נופלת. בתגובה השיב יהודה, ש'כל הזמן שהיינו בקונפליקט עם רבין, הוא לא שיקר לי אפילו פעם אחת. לא פעם הוא אמר לי, 'על זה אני לא אדבר אתך.' הוא לא סיפר לי הכול, אך לא שיקר לי אפילו פעם אחת. מי חייב אותך ללכת מיוזמתך ולומר שאין כלום? למה שיקרת לי באופן אקטיבי, ביוזמתך?' על כך לא היה לו מענה."
ארד לא שיקר ליהודה ביוזמתו. הוא נשלח בידי נתניהו לשקר. מישהו היה קונה מנתניהו מכונית יד שנייה? ודאי שאיני קונה את הכחשתו.

* מקום בחדשות – לפני כשנתיים וחצי הקים חיזבאללה מאחז חמוש בהר דב, שטח ריבוני של ישראל. במשך כחצי שנה, עד מלחמת "חרבות ברזל", ישראל הבליגה על ההתנקשות בריבונותה. באותם ימים הקדשתי להר דב את פינתי "ביד הלשון":
מקום בחדשות – הר דב, שבאיוולתנו וחולשתנו אפשרנו לחיזבאללה להקים בו מאחז חמוש, אף שהוא שטח ריבוני של מדינת ישראל.
מהו הר דב? הר דב הוא השלוחה המערבית של החרמון, ששמה הוא כתף שיאון. בהר נמצא גם מקום הבתרים, שעל פי המסורת התרחשה בו ברית בין הבתרים. החרמון שוחרר במלחמת ששת הימים, אך למעשה הוא היה נטוש ובסוף שנות ה-60 התבססו בו מחבלים מארגון פת"ח ומהארגון הסורי "א-צאעיקה". האזור טוהר במבצע "פלצור" בידי לוחמי גולני, בדצמבר 1969. במבצע נהרגו 50 מחבלים. קצין צה"ל נהרג ו-6 חיילים נפצעו. כדי למנוע את חזרתם של המחבלים, הקים צה"ל שורה של מוצבים על ההר, הקיימים עד היום (מספר פעמים שירתי במילואים בהר דב, והתאהבתי בו, ולא רק כיוון שזה קל"ב…) את שמו קיבל ההר לאחר נפילתו של סרן דב רודברג, שנפצע בקרב עם מחבלים ביולי 1970, עת נחלץ לעזרת חייל שנפצע, ומת מפצעיו. רודברג, בן קיבוץ עינת, היה מ"פ בחטיבת גולני.

* הזדמנות לשינוי דרמטי – בעשרים השנים הראשונות למדינה, נהוג היה לומר שלא ברור מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום אתנו על הסכם שלום – לבנון תהיה השנייה.
לבנון, שהנוצרים היו הגורם הדומיננטי בה, הייתה מדינה מערבית, יחסית, שכונתה "שוויץ של המזרח התיכון". הגבול עימה לאורך שני העשורים הראשונים היה השקט ביותר מבין גבולות ישראל. היא היחידה שלא הצטרפה למלחמה נגדנו בששת הימים. אבל כיוון שהיא מדינה קטנה וחלשה, מנהיגיה לא יעזו לחתום איתנו על הסכם שלום. הם יעשו זאת מיד אחרי הסכם השלום הראשון עם מדינה ערבית.
האמת היא שלבנון באמת היתה המדינה הערבית השנייה שחתמה איתנו על הסכם שלום, במאי 1983, אולם ההסכם לא היה שווה את הנייר שעליו נחתם, אפילו בהשוואה למושגי המזה"ת. הייתי אז בלבנון – המלחמה נמשכה בדיוק כתמול שלשום.
הנפילה של לבנון היתה ב-1969, כאשר נכנעה ללחצו של נאצר, נשיא מצרים, וחתמה עם יאסר ערפאת על הסכם קהיר, המאפשר לאש"ף לפעול כארגון חמוש בדרום לבנון, נגד ישראל. מאז לבנון היתה מדינה שבתוכה מיליציה פלשתינאית חמושה ותוקפנית נגד ישראל, המסבכת את לבנון עם ישראל וגורמת ללבנון לאבד את ריבונותה בארצה. עשרה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 1970, הנקרא בפי הפלשתינאים "ספטמבר השחור", גירשה ירדן בכוח רב ובאלימות רבה, את אש"ף מתחומה. עד אז, עיקר הכוח של אש"ף היה מרוכז בירדן ומשם יצאה עיקר תוקפנותו נגד ישראל. לאחר גירושם, עברו כוחות אש"ף בראשות ערפאת ללבנון והתבססו שם.
הנוכחות החמושה של אש"ף בלבנון הביאה להתחמשותם של כוחות נוספים ופוררה את לבנון. ב-1975 פרצה מלחמת האזרחים הארוכה ועקובת הדם מלבנון. במלחמת שלום הגליל, 1982, ערפאת וצבאו גורשו מלבנון בידי צה"ל, אך עדין נשארו כוחות פלשתינאיים חמושים בלבנון. לאחר מהפכת האייתולות באיראן, איראן הקימה את חיזבאללה. השאר היסטוריה.
כעת, בעקבות מפלת חיזבאללה במלחמת "חרבות ברזל" ולאחר נפילת שלטון בשאר אסד בסוריה, שהיה העורף של חיזבאללה, ובזכות המכה הקשה שחטפה איראן במבצע "עם כלביא", קמה ממשלה חדשה בלבנון, שקיבלה החלטה היסטורית, על פירוק כל המיליציות בלבנון מנשקם. כמובן, שהכוונה היא בעיקר לחיזבאללה, שלפחות עד השנה שעברה היה חזק לאין ערוך יותר מצבא לבנון. חיזבאללה מסרב לקבל את ההחלטה.
אם לבנון תגלה נחישות ותצליח לממש את ההחלטה, תהיה זו ההזדמנות לשינוי דרמטי, אחרי 56 שנים. אני סקפטי באשר ליכולתה לפרק את חיזבאללה מנשקו, אך אם כן, תהיה זו בשורה גדולה ללבנון ולישראל.

* מהו מוסר 1 – אם הנעת אוכלוסייה אזרחית אל מחוץ לאזורי לחימה, כדי להציל את חייה, אינה לגיטימית, לא מוסרית, לא חוקית, היא פשע מלחמה וטיהור אתני ואין הבדל בינה לבין הנעת תושבים למחנות ההשמדה, כפי שמציגים אותה אנשים מסוימים – המשמעות של הדברים היא שיש להשאיר את האוכלוסייה באזור הלחימה.
אולם אלה שטוענים כך, טוענים גם שכל פגיעה באזרחים אסורה, לא לגיטימית, בלתי מוסרית והיא פשע מלחמה.
ושאלתי היא – מה אתם מציעים? איך ניתן להילחם בטרור שתופס מחסה מאחורי אזרחים והופך אותם למגינים אנושיים? האם מותר בכלל להילחם בהם? מה ישראל היתה צריכה לעשות אחרי 7 באוקטובר? האם היה עליה להבליג? לשבת בחיבוק ידיים? ומה היו התוצאות של הבלגה כזאת? והאם, בעיניכם, הבלגה כזאת היא מוסרית?
ומהו מוסר בעיניכם?

* מהו מוסר 2 – מהו מוסר?
האבחנה בין טוב ורע, הבחירה בטוב והמלחמה ברע.
הטבח בשבעה באוקטובר היה התגלמות הרוע המוחלט. הארגונים שחוללו את הטבח הם הרע המוחלט. מלחמת חורמה בחמאס היא המוסר בהתגלמותו. הימנעות מהמלחמה ברע היא בלתי מוסרית, כי היא מגבירה את הרע.
האם במלחמה ברע, הכול מותר? לא. אני אוהב את הפירוש לכפילות של "צדק צדק תרדוף" – מטבע הלשון שקראנו אמש בפרשת השובע, לפיו אין די בעשיית צדק, אלא יש לעשותה בדרכי צדק.
המלחמה בחמאס צריכה להיות על פי עקרונות מוסר הלחימה וטוהר הנשק. וכך אנו נוהגים, גם במחיר פגיעה במודע בלחימה, כמו בוויתור על ההפתעה וההודעה מראש על כל אזור שאנו נכנסים אליו כדי לאפשר לאזרחים לעזוב, ובאספקת סיוע הומניטרי לאוייב באופן חסר תקדים בתולדות המלחמות. כמו בכל מלחמה, יש גם שגיאות, יש חריגות, אבל אין הם הכלל אלא היוצא מן הכלל.
אבל יש מחיר למלחמה בשטח אורבני צפוף נגד ארגון טרור ציני ומרושע שמשתמש באזרחיו כמגינים אנושיים. במלחמה כזו, יש לעשות כל מאמץ לשמור על כללי מוסר הלחימה, אך הדבר הבלתי מוסרי ביותר, הוא הימנעות מהמלחמה להשמדת הרוע המוחלט.

* מהו מוסר 3 – מוסר לחימה אינו פציפיזם. על פי גישה פציפיסטית אין דבר כזה מוסר לחימה, כי הלחימה עצמה מנוגדת למוסר. אולם פציפיזם הוא גישה בלתי מוסרית, כי על פיה ללוחם כיתת הכוננות בניר עוז אסור לירות במחבל הנוח'בה שנכנס לטבוח משפחה, כי אסור לירות. נקודה. פציפיסטים התנגדו למלחמה בהיטלר וראו בה פשע. מהו מוסר? היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. לכן, מי ששופט את מלחמתנו במשקפיים פציפיסטיות, ודאי שהיא בלתי מוסרית בעיניו.

* החממה לגידול מחבלים – איך בני אדם מסוגלים להפוך למפלצות רצח ואונס כפי שראינו ב-7 באוקטובר?
זו אינדוקטרינציה שהוא עובר מינקותו. זו מערכת החינוך של אונר"א.
זה גם החינוך מהבית. אנו זוכרים את ההקלטה של המחבל שצלצל להוריו וסיפר להם שרצח עשרה יהודים ואימו מעודדת אותו להמשיך ולרצוח. גם האימא היא תוצר האינדוקטרינציה של מערכת החינוך של אונר"א.
מערכת החינוך של אונר"א היא החממה לגידול מחבלים.
"היום שאחרי" חייב לכלול את סגירת אונר"א.

* לממש את העסקה – "סדר היום הסמוי של האופוזיציה הוא להגיע לבחירות כשהחטופים בעזה, וצה"ל מתבוסס בבוץ העזתי." מי שכתב את הקונספירציה הזאת לעג למי שאינו מבין את המובן מאליו הזה, כמי ש"אינו מבין פוליטיקה."
הקונספירציה הזאת אינה הזויה יותר מהטענה שנתניהו אינו רוצה בשחרור החטופים, שהוא מפקיר את החטופים, מאריך את המלחמה מטעמי הישרדות פוליטית וכו'. אני כנראה לא מבין פוליטיקה, לכן איני קונה את הקונספירציות הללו.
חוסר האמון בחברה הישראלית וייחוס כוונות רעות ליריבים הפוליטיים, גם בדיני נפשות, מובילה את החברה הישראלית אל עברי פי פחת. הטלת הדופי ביריבים הפוליטיים בנושא החטופים, היא פוליטיקת ביבים קטנה ונואלת.
כל חלקי החברה הישראלית רוצים בשחרור מהיר ככל האפשר של החטופים וביצירת מציאות שתמנע עוד אירועים כמו 7 באוקטובר. יש מחלוקת לגיטימית על הדרך לכך.
בלי לחץ צבאי לא היו העסקאות הקודמות ובלי לחץ צבאי לא תהיינה עסקאות נוספות. אבל בלי עסקאות לא ישוחררו חטופים. לא יהיה ניצחון ללא שחרור החטופים, אך שחרור החטופים כשלעצמו אינו הניצחון. אין סתירה בין מטרות המלחמה, אך יש ביניהן מתח, והניווט ביניהן מלווה אותנו מאז 7 באוקטובר. השיח הדמגוגי והמוטה פוליטית אינו מועיל למימוש אף מטרה.
למיטב הכרתי, כפי שכבר כתבתי, לעת הזאת, הדבר הנכון הוא עסקה חלקית נוספת, על פי מתווה ויתקוף. כמו כל עסקה עם מחבלים, זו עסקה רעה שמחירה בלתי נסבל, אך נכון לחתום עליה כדי להחזיר כמחצית מהחטופים החיים וחלק מהחללים. את 60 ימי מימוש העסקה נכון לנצל לגיבוש עסקה כוללת. לא היינו מגיעים לסיטואציה הזאת ללא החלטת הממשלה על כיבוש עזה, וללא גיוס המילואים וההכנות הממשיות בשטח לביצוע ההחלטה. היא הביאה את חמאס להסכים למתווה ויתקוף, שישראל דרשה עד לאחרונה והם דחו אותה. אני מבין את התובנה שחבל להחמיץ את המומנטום של כיבוש עזה, שיביא את הצד השני לעוד ויתורים, אך זה הימור שעלול לסכן את חיי החטופים. נוצרה כעת הזדמנות לעסקה בתנאים שישראל דרשה עד כה, וכעת הדבר הנכון הוא לנצל את ההזדמנות ולממש את העסקה.

* אילו הביעו חרטה – רשומה שבה מתחתי ביקורת על הענקת פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי לאחים לנשק, בבית הפלמ"ח, עוררה סערה של תגובות. כנראה שנגעתי בפרה קדושה.
אחד הטיעונים המרכזיים שנכתבו בתגובה היה תרומתם הגדולה של אחים לנשק אחרי 7 באוקטובר בתחומים רבים, כאשר המדינה נעלמה.
אני מכיר ומוקיר את הפעולות הללו ומצדיע לאחים לנשק עליהם. אגב, הם לא היו יחידים. היו עוד רבים וטובים שתרמו לא פחות. כולם ראויים לכל שבח.
אולם הפעולה החשובה והיפה הזאת אינה מוחקת את חרפת האיום בסרבנות המונית, כדי לכפות דעה פוליטית על המדינה, בתקופה המאבק נגד המהפכה המשטרית.
מה שמזעזע אותי לא פחות מהאיום בסרבנות המונית, הוא העובדה שאחרי 7 באוקטובר הם לא הודו בטעות, לא הביעו חרטה, לא התנצלו. יתר על כן, הם המשיכו להצדיק גם בדיעבד את המעשה המחפיר. הלגיטימציה לסרבנות יצרה את הזוועה הקיימת היום – שיח של עריקה מהמלחמה ברע המוחלט, פחות משנתיים אחרי הפוגרום הגדול ביותר מאז השואה.
הטענה הריקה שלהם היתה, שהם לא רוצים לשרת דיקטטור וכו'. כתבתי אז פעמים רבות, שצה"ל אינה צבא הוד מלכותו אלא צבא העם. הוא אינו מגן על ראש הממשלה אלא על אזרחי ישראל, על ילדי ישראל, בעיקר על תושבי הספר. הם טענו שהמדינה הפרה את החוזה אתם. אבל כחיילים החוזה שלהם אינו עם הממשלה, אלא עם הילד בשדרות והזקנה בקריית שמונה, שעליהם הם מגינים.
בא 7 באוקטובר, והוכיח עד כמה צדקתי. ציפיתי שיודו בטעותם ויביעו חרטה. הם לא עשו כן. אז אולי הם ראויים לפרס על שם ישעיהו ליבוביץ', נביא הסרבנות, אבל בטח לא בפרס על שם יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח – לפקודה תמיד אנחנו, תמיד, אנו אנו הפלמ"ח! תמיד!

* אימצו את הביביזם – בשלושה דברים הסרבנים ותומכיהם אימצו את הביביזם:
א. הם אימצו את הדיבר הראשון של הכת הביביסטית: המדינה זה ביבי, וכך במקום להיות אופוזיציה לממשלה הם נוהגים כאופוזיציה למדינה, עד סיכון חייהם של אזרחיה.
ב. הם אימצו את תרבות האחריות הביביסטית. הרי הם טוענים שהם לא אחראים לכך שהם מסרבים. ביבי אשם, הממשלה אשמה, המהפכה המשטרית אשמה, הם אילצו אותנו.
זאת התרבות הביביסטית. האדם אינו נושא באחריות למעשיו. מישהו אחר אשם.
ג. הם אימצו את הגישה שהמטרה מקדשת את כל האמצעים.

* חיידקים של שנאה עצמית – אין גבול לבורות. בתגובה לדברים שכתבתי נגד סרטן הסרבנות, הגיב איזה בור ועם הארץ, או עם "הארץ", ואמר שאבות תנועת העבודה היו מתביישים בי, ואילו חיו היום, הם היו ראשוני הסרבנים.
אני המגשים האולטימטיבי של ערכי תנועת העבודה. להדביק לאבות תנועת את סרטן הסרבנות... איזו בערות.
כך אמר ברל כצנלסון זצ"ל, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, בנאום שנשא בהפגנת 1 במאי ב-1936, על אותו מגיב ושכמותו:
"היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב-עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות-נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן, יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות שונות ל'שמד'! כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי העם ומשאת נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."

* החטא הקדמון – אושר סניור גדלה בבית חרדי, עזבה את הדת וכעת היא סופרת של סיפורי סקס "נועזים". לא קראתי את סיפוריה, אבל ה"נועזים" זו הגדרת כתבות על אודותיה, כשגיגלתי לראות מי הסחורה.
האם נשאר בה משהו מן החרדיות שבה היא התחנכה? כן. השנאה לציונות, תיעוב מדינת ישראל והמנטליות הגלותית.
לכן, לא מפתיע למצוא אותה כותבת בשוקניה. בפשקוויל תחת הכותרת "בלי הכרה בחטא שבו נולדה המדינה, תוסיף הטרגדיה להיכתב," המסר שלה הוא שמדינת ישראל נולדה בחטא. מהו החטא? לא עצם החלום הציוני. נהפוך הוא, כחלום הוא דווקא נחמד. "לחזור הביתה, להתגונן מפני מבקשי רעתנו ולכונן מדינה בארץ-ציון וירושלים." איפה הבעייה? ברעיון המופרע שצריך להגשים את החלום. כי ברגע שמנסים להגשים את החלום, נתקלים במציאות. ובמציאות יש פלשתינאים. "החטא של ישראל היה במימוש של החלום. המימוש בפועל, ב-1948, לא קיבל את גבולות המציאות, אלא עיצב אותה בכוח. ובעת שהיא רקדה, הפלסטיני ספד."

כיוון שהיא לא למדה ליבה, כנראה לא שמעה על הצעות החלוקה שהציונים קיבלו והערבים דחו, ובראשם הצעת החלוקה של האו"ם. הצעה שלא באמת איפשרה קיומה של מדינה בת קיימא, ובכל זאת, היישוב היהודי קיבל אותה באושר ובריקודים. ובעת שהיא רקדה, הפלשתינאי רצח. למחרת החלטת עצרת האו"ם החלו פרעות ביהודים, במגמה להשמיד את היישוב ולסכל את הקמת המדינה, וכעבור פחות מחצי שנה, כשאף על פי כן ישראל קמה, למחרת פלשו אליה צבאות ערב כדי להטביעהּ בדם.
אבל לא רק את הציונים היא מאשימה בחטא הנורא, אלא גם את העולם, שאיפשר את הקמת מדינת ישראל. "הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד מדינות המערב, איפשרו את הקמת המדינה בתנאים שידעו כי יפגעו בפלסטינים – מתוך שיקולים קולוניאליים ופוליטיים, או אפילו מתוך חוסר עניין – ומשום כך גם למדינות העולם יש חלק בחטא, שהן נתנו לו לקרות." מסתבר שאכן העולם חטא בשנות הארבעים. לא בכך שאיפשר את השואה אלא בכך שאיפשר את התקומה.
אושר סניור רוצה יהודים שיש להם חלום לאומי, אך חס וחלילה שלא יוגשם. היא רוצה יהודים מרחפים, כמו בציורים של מרק שאגאל, ללא קרקע, ללא קיום לאומי ממשי, לא כזה שנאלץ להתמודד עם אויבים, וגם להרוג ולהיהרג. היא רק שכחה שהקיום היהודי הזה, שהיא כל כך עורגת אליו, מיצה את עצמו כשעלה בעשן מארובות טרבלינקה ומיידאנק.
לאומה היהודית יש זכות להגדרה עצמית בצורת מדינת לאום ריבונית במולדתה. מי שסבור שהזכות הזאת, שהיא זכות טבעית ומוקנית לכל עם ועם, צריכה להישלל אך ורק מן העם היהודי, הוא אנטישמי.

* בעד יום זיכרון ממלכתי – במהלך השנתיים האחרונות הבעתי פעמים אחדות את התנגדותי ליום זיכרון ממלכתי לטבח 7 באוקטובר (זולת השנה הראשונה). טענתי, שאנו נמצאים במלחמה אחת מאז קום המדינה ובעצם מראשית הציונות, ואין הצדקה ליום מיוחד. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה מכיל בתוכו את כל המאורעות, גם את 7 באוקטובר.
שיניתי את דעתי. אם היום, אחרי פחות משנתיים, כבר שוכחים אצלנו את האירוע. כבר שוכחים מה קרה כאן, נגד מי אנחנו נלחמים, מהו הרוע המוחלט שעומד נגדנו, מי צודק במלחמה הזאת; כשגם בתוכנו יש הד לעלילות הדם על ג'נוסייד, טיהור אתני, פשעים נגד האנושות, הרעבה וכל השקרים הללו; כשיש אצלנו הסתה לעריקה מהמלחמה נגד חמאס פחות משנתיים אחרי הטבח – מה יהיה בעוד שנה, שנתיים, עשר שנים, חמישים שנה? הכחשת הטבח והשכחת הטבח חודרות גם לתוכנו.
חשוב להקדיש יום בשנה לציון הטבח, כדי לזכור ולעולם לא לשכוח. לא נשכח ולא נסלח!

* חודש הרחמים – אלול – אני לאוּמן ואתה לעזה.

* הגרוש ללירה – מה תהיה השפעת הצטרפותו של יוסי כהן לחיים הפוליטיים, בהנחה שאכן יעשה כן?
השאלה המשמעותית ביותר, בעיניי, היא האם הוא ייקח קולות מהליכוד וממפלגות גוש ביבי. אם כן, הוא עשוי להיות הגרוש ללירה, להקמת ממשלת שיקום לאומי עם רוב מוצק, של המרחב שבין יאיר לפיד לנפתלי בנט. חשוב מאוד שבנט וליברמן יפעלו מעכשיו, עוד לפני הבחירות, לבנות אתו הבנות והסכמות על היום שאחרי הבחירות.

* פופוליזם ריק – יוסי כהן אמר על ריצתו לראשות הממשלה, שהיא בכלל לא פוליטית אלא מנהיגותית. איזה פופוליזם ריק, ורכיבה על הסלידה מהפוליטיקה, הגם שיש לה סיבות טובות. ריצה לבחירות והתמודדות על הנהגת ציבור היא היא הפוליטיקה. אין דמוקרטיה בלי פוליטיקה, ומלל פופוליסטי אנטי פוליטי, כמו למשל הדיבורים על כך ש"צריך לזרוק את כל ה-120" מסכן את הדמוקרטיה.

* ראש הכנופיה משתולל – כוונתו הנואלת של ראש הכנופייה לערוף את ראשו של מפקד מחוז ת"א, היא המשך המהלך להפיכת משטרת ישראל למיליציה פשיסטית פרטית חמושה שלו.

למרות שהקיצונים מהצד השני לא חוסכים במאמצים להנצחת שלטון ממשלת הפיגולים, אני מאמין שהציבור הישראלי ישלח את ממשלת בן גביר לפח האשפה של ההיסטוריה.

* באיחור של 77 שנים – נתניהו ראוי לשבח על הכרתו ברצח העם הארמני, אך אין די בכך, כפי שאין די בכך שהנשיא ריבלין אמר דברים דומים לפני שנים אחדות. זו צריכה להיות הכרה רשמית, בהחלטת הכנסת, באיחור של 77 שנים.

* הגיע הזמן לתקן את המעוות – בגל"צ נערך דיון מלומד בשאלה האם אמירתו של נתניהו על ההכרה ברצח העם הארמני אמיתית, או תגובה להתקפות על ישראל של ארדואן.
בעיניי, מה שחשוב הוא עצם האמירה, אף שלטעמי אין בה די, כי זו צריכה להיות החלטה רשמית של הכנסת. מרגע שהוא אמר את הדברים הנכונים, כלל אין זה משנה מה הסיבה לכך.
ההכרה ברצח העם הארמני היא חובה מוסרית ויהודית. אנו, מדינת הלאום של העם היהודי, המתמודדת עם התופעה של הכחשת השואה, ובשנתיים האחרונות גם עם התופעה של הכחשת טבח 7 באוקטובר, צריכים להיות הראשונים להכיר ברצח העם הארמני. ולכן, אין מקום לשאלות כאלו כאשר ראש הממשלה אומר את המובן מאליו. השאלה שראויה להישאל היא מדוע הדברים לא נאמרו עד כה, ולמה גם עכשיו נתניהו אינו מביא זאת להחלטה רשמית של הממשלה והכנסת?
כל השנים לא עשינו את המובן מאליו בתירוצים של אינטרסים מדיניים. זו פוליטיקה צינית. בעבר התירוץ היה שאנו בברית עם טורקיה ולא נהרוס את היחסים עם טורקיה בשל ההצהרה הזאת. אח"כ עלה ארדואן, ותמיד היחסים עם טורקיה היו מתוחים ולכן זה לא הזמן. או אולי הם היו בהפשרה, אז זה לא הזמן. תמיד זה לא הזמן.
אבל תמיד זה הזמן. כל זמן הוא הזמן. רוב מדינות העולם כבר עשו זאת. העובדה שאנחנו, דווקא אנחנו, נמנענו מכך עד עתה היא חרפה. הגיע הזמן לתקן את המעוות.

* בעיני כת עובדי האלילים – כל אימת שאני מבקר את הסרבנות, את העידוד לעריקה מהמלחמה, את השוקניה, את הדהוד תעמולת חמאס ועלילות הדם על ישראל, ובאופן כללי כשאני מותח ביקורת על ה"שמאל", אני מקבל מיד תגובות אוטומטיות שעיקרן תחילה: "אתה ביביסט." אפילו כאשר אני מותח ביקורת על ההתנתקות מסבירים לי שאני ביביסט, למרות שנתניהו שותף מלא להתנתקות, ודבקותו ברוח ההתנתקות היא מדיניותו שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר.
וכשאני מותח ביקורת על נתניהו, על הביביזם, על קואליציית הפיגולים, על הברית המושחתת עם המשתמטים, על הלגיטימציה לכנופיית בן גביר וכד', התגובה המיידית היא "אתם הרל"ביסטים", ושאני "חולה רל"בת" או "מוכה רל"בת" וכל הבולשיט הזה. אצל כת עובדי האלילים של שבתי צביבי, מושא הערצתם הוא כליל השלמות, וכל ביקורת עליו נובעת משנאה.
כך גם אהוד בן עזר, שהציע לי לכתוב ספר סמי אוטוביוגרפי "חיי עם שנאת נתניהו", שייחקר בעתיד בידי פסיכולוגים. נו, אמירה אופיינית לעובד אלילים בכת הפגאנית של הביביזם.
[אהוד: חה, חה, חה!]
כפי שאיני ביביסט, כך איני רל"ביסט. אין בי כל שנאה לנתניהו. אני בוחן את מעשיו באובייקטיביות ומותח עליו ביקורת עניינית. אולם עובדי האלילים אינם מסוגלים לעכל זאת.
אפרופו פסיכולוגים.

* אתם יודעים את זה – השחקן והבמאי רמי הויברגר הלך לעולמו בגיל 62. יהי זכרו ברוך!
מבחינתי, הויברגר הוא בראש ובראשונה "קרמבו", גיבור סרט הקאלט "מבצע סבתא". לאחרונה צפיתי בו בתפקיד משה דיין בסרט המצוין "גולדה".
מה שהביא את הויברגר לתודעת הציבור היה תוכנית הסאטירה האיכותית "החמישיה הקאמרית", בשנות התשעים. ומכל המערכונים הוא זכור בעיקר במונולוג של יגאל עמיר. מדוע דווקא המערכון הזה חרוט כל כך בזיכרון הקולקטיבי? כיוון שבכל שנה, סביב יום השנה לרצח רבין, הוא משודר בכל הערוצים.
במונולוג, שבו הוא חובש כיפה סרוגה (למרות שעמיר חבש כיפה שחורה, אך הליהוק הזה אינו בטעות ולא בתמימות), מדבר יגאל עמיר על מה שיהיה בעוד עשרים שנה. הוא יקבל חנינה. ברחוב שלו ילוו אותו במחיאות כפיים. לפני הבחירות לעירייה ראש העיר יבוא להצטלם איתו. ועל מפגש ברחוב עם איתן הבר שיהיה בן 80, "מלא שנאה ומרמור, שזה העונש של השמאלנים" ויחטוף התקף לב אחרי תנועה גסה לעברו של יגאל עמיר, המלווה במעריציו.
כל משפט במערכון מסתיים במילים: "אתם יודעים את זה. עמוק עמוק בלב אתם יודעים את זה." ואכן, רבים כל כך הנהנו, כי הם יודעים שזה נכון.
ובכל שנה משדרים זאת כנבואה שהתגשמה. האומנם?
עברו עשרים שנה. עברו שלושים שנה. יגאל עמיר נמק בתאו בכלא ואין כל תחזית לחנינה בעתיד הנראה לעין. תנאי המאסר שבהם נכלא היו הקשים ביותר שהיו לאסיר כלשהו. במשך 17 שנים הוא היה בבידוד. כל זכויות האסיר שלו נכפו על המדינה בידי בג"ץ, כולל סיום הבידוד.
כך שאפשר לומר באופן חד משמעי, שהנבואה לחלוטין לא התגשמה. ואף על פי כן, היום, עשר שנים אחרי מועד ה"חנינה", על פי המערכון, עדיין, כאשר הוא אומר "אתם יודעים את זה," רבים מהנהנים. מוזר.
אבל יש לכך גם צד שני. הצד השני, הוא שהיום יש לו נציגים בכנסת, בממשלה ונציג בקבינט, השר לביטחון לאומי. ראש הכנופייה הוא פוליטיקאי חכם שיודע בתבונה איך ומתי למתוח איזה חבל. הוא יודע, כנראה, שאת שחרור יגאל עמיר הציבור לא יעכל ולכן בינתיים הוא אינו מקדם אותו. אבל עצם העובדה שיגאל עמיר מיוצג בקבינט, היא כתם בל ימחה על תולדות העם היהודי.

* ביד הלשון: נווה הבשן – קבוצה המכנה את עצמה "חלוצי הבשן" ערכה טקס הנחת אבן פינה ליישוב במזרח הגולן, בשטח שבידי ישראל מעבר לגבול בין ישראל לסוריה. היא כינתה את היישוב נווה הבשן.
הבשן – זה מובן. זה שמו של חבל הארץ שהגולן הוא חלק ממנו והשטח שממזרח לו. המקור הקדום לשם גולן, הוא עיר מתקופת התנ"ך שנקראה גולן בבשן.
ומה זה נווה?
בירת הבשן נקראה נווה. בתקופת המשנה והתלמוד היא היתה יישוב יהודי חשוב, שישבו בו כמה מחכמי התלמוד, והוא מוזכר פעמים רבות במשנה ובתלמוד.
העיר הזאת קיימת עד היום, והיא נקראת בערבית נַוָא. היא נמצאת במחוז דרעה, בקרבת הגבול עם ישראל, באזור קוניטרה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com