רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת שישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 1
הרב בילאד הפליא בתשובותיו ורק מקצת דבריו הבנתי. התבוננתי בו בהערצה רבה, וראיתי שגם עיניו נחות עליי מדי פעם, והדבר שימח אותי מאוד כי ראיתי שהקדושה שורה עליי כבר בשבת הראשונה האמיתית שהתרחשה לי בחיי. כשיצאנו, תפסה אותי הרבנית שמואלה ואמרה לי כך:
"פאני! הרב בילאד הוא אדם גדול, אבל לפעמים יצרו גדול ממנו, ואסור לך להעמיד אותו בניסיון. דעי לך, אם עוד פעם אראה אותך מתבוננת בו כך – אשבור לך את העצמות, את מבינה?"
"אני?" נדהמתי. "התבוננתי? איך?"
"את! ראית כאן 'עוזים' מונחים. זה להגנה עצמית. לפעמים גם נפלט כדור, בטעות, את מבינה?"
"הרבנית שמואלה," אמרתי לה, נפגעת עד עומק נפשי, "אם את חושבת שאני מפריעה לכם ונוכחותי אינה רצוייה, אני מוכנה לקום ולהסתלק מיד!"
"לא, לא פאני! תישארי. הרב בילאד לא יסלח לי אם תברחי פתאום."
עזבה אותי ועלתה לדירתה. בדיוק באותו רגע, בעודי חוככת בדעתי אם לעלות אחריה, בא מולי עֵלִי, החייל הצנום, שחור-השיער והחטטן, שמדיו נראים מעט גדולים עליו.
"שמע עלי," אמרתי לו, "למה אתה חושב שאנחנו לא יכולים לבקר אצלכם?"
"נו, את יודעת," התבלבל, "בגלל הכשרות, מפני שאנחנו חילונים ו– "
"איפה אתה גר? אני מוכנה לבקר אצלך! להוכיח לך – "
"את שייכת להם?" שאלה בפליאה. שפם דק היה לו, שטרם גולח אי פעם.
"כן. אני מאמינה שהדרך האלוקית היא האמת המוחלטת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם השם בעולם, ועכשיו תגיד לי איפה אתה גר?"
"טוב. אז אני גר רחוק מפה, בעפולה – " הסמיק, "טוב, אני יודע שעכשיו צוחקים מאיתנו בכל הארץ בגלל מה שקרה במלון, אבל מה לעשות, זאת עובדה – "
"שמע עֵלי," אמרתי לו, תמהה בליבי על המקריות המוזרה, כמין נס או אות משמיים, "אני מוכנה לבקר עכשיו, הערב, בחדרך – כדי להראות לך שגם אנחנו, הדתיים, מוכנים לבקר אצלכם," והוספתי בלחישה, והמילים עולות לי בקושי רב, כמשדרות כמיהה אחרת, נסתרת, "כי אני מאמינה שהאושר בלהיות יהודי הוא הדרך אל האמת – "
"הי," אמר לי עלי, ואני הבחנתי כי נדלק עליי, לפתע, אך ניסה להסתיר זאת בתמימותו, הנערית-עדיין, "איזה מזל שרמי, החבר שלי לחדר, שהוא ירושלמי גזעי, חומד של בחור, הסתלק הביתה עוד לפני הארוחה בלי שאף אחד הרגיש, כמעט פיתה אותי לבוא איתו, ועד שלא פגשתי אותך, חשבתי שאני טיפש שנשארתי. אבל את בטוחה שזה בסדר?"
"מה אתה חושש?" אמרתי לו. "אתה תישאר חילוני, כמו שאתם אומרים, גם אחרי שאבקר אצלך. אני רק רוצה להראות לך שאתם ואנחנו זה לא שני עולמות נפרדים אלא אחדות אחת, אחדות-ישראל – "
"בחיי, את מדברת יותר נחמד מסידרת-חינוך שלמה!"
נכנסנו לחדרו. מוזר היה שבמסדרונות ומן החדרים הרבים של הישיבה – איש לא שם לב אלינו. הקושי היה בכך שאסור לכבות את האור. ישבנו ודיברנו, מרוחקים, כל אחד על מיטה, הוא סיפר לי על ילדותו בעמק, על הגלבוע, התבור. על המושבים הוותיקים שבסביבה, בהם יש לו חברים טובים שלמדו עימו יחד ושניים כבר הספיקו ליהרג במלחמה. ולתדהמתי הודה: "הייתי מוכן לעזוב הכול ולעבור אליכם, כי אני מפחד. זה לא נגמר אף פעם. והמילואים, אם רק אישאר בחיים כדי להגיע אליהם – " פתאום נכבה האור. בכל הישיבה. רק במסדרונות נשארו אורות עמומים.
"זה שעון השבת." הסברתי לו.
"אני חושב שאני שומע אותו," אמר בקול רועד.
"אתה שומע את דפיקות-ליבי," אמרתי.
"מדוע?" שאל.
"כי מאז שאני בישיבה לא הייתי מעולם עם בחור צעיר יחד, בחדר אחד, בחשיכה – "
"ואת מתרגשת?"
"נורא."
"גם אני," אמר בתמימות.
"עֵלי – " אמרתי לו.
"מה? פאני – "
"בוא, שב על ידי. אני מפחדת בחושך – "
"זה יהיה בסדר, פאני? – "
"כן. עכשיו אתה שומע את דפיקות-ליבי – "
"כן – "
"הנה, זה כאן – "
"זה הלב שלך, פאני – "
"כן. לא. אל תלחץ חזק. הנה, תכניס את היד בפנים. מרגיש? אתה רואה שאנחנו מקבלים אתכם וגם באים אליכם, בלב פתוח – שאנחנו באחדות, אנחנו עם אחד, ארץ אחת, תורה אחת – "
"את חושבת שגם אנחנו נוכל להתאחד, פאני, זה בסדר? לא יכאיב לך?"
"כן עֵלִי. אני מאמינה שהאושר בלהיות יהודי הוא חיפוש אחרי האמת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם השם בעולם. אתה מרגיש כמה היהדות שלי פתוחה וסובלנית, להתאחד איתך?"
אהוד בן עזר
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר