אסטרולוג, 2001
פרק ארבעים ואחד
כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו
וכתבתי את ספרי הראשון
[המשך]
ובאחד הערבים הללו, במקום לחזור לחדר, הלכתי, מתנודד קמעה, נודף ריח עראק וטומבאק, לבקר אצל רותי, והתואנה – הגיונית למדי, לקחת ממנה חזרה את כתבי-היד שלי. אולי אולי תעטוף בדפיהם את הכריכים שהיא מכינה לי לעבודה, מדי בוקר, וביתרם, בעלים העדינים, המכחילים מצפיפות הכתב, אוכל להצית גחלים בנרגילה.
רותי פתחה בפניי את הדלת, יפה עד כדי כאב, בחלוק צמרירי, מרחף, כאילו ציפתה לבואי. פניה הלבנות, המתוקות, דמויות הלב, הפכו כהות מעט, כשנהב, באור הלילה.
אולי כאן המקום לבכות, אבכּי עליכּ, יא שרמוטה! – עכשיו אגלה, הפגם היחיד בה היו האוזניים. היתה לה צורת אוזן מאוד לא יפה. כמו קונכיה הפוכה. אינני יודע מאין באה לרותי התורשה הזו. אמנם, שפעת שערה הצהוב, החלק כמשי, הסתירה את אוזניה המוזרות. יופייה המדהים כישף כל מי שפגש בה ולכן לא שמו לב לאוזניים, שאולי הפריעו רק לי במין שמחה משונה לאיד מאז שהבחנתי בדבר לראשונה:
למדנו שחייה בבריכת-השקאה בפרדס אצל אדון באראקר, יקה מוצק, נמוך ושמנמן, שהיה מצמיד למותנינו חגורה עשוייה פחיות שמן-זית ריקות, אטומות, שצבען צהוב-ירקרק, ומנחה אותנו במים במוט ארוך ובמיבטא מצחיק: "חת-שתיים... שלוש ארבע! חת-שתיים... שלוש ארבע!"
אחר-כך קרה שישבנו על שפת הבריכה המרובעת, שהיתה עשוייה אבן כורכר מצופה טיח ערבי ורוד, ללא מלט, והשוויתי את אצבעות הידיים והרגליים הערומות שלנו שהיו, למרבה הפלא, תואמות להפליא וללא שום פגם, אפילו עיקול האצבע הקטנה ברגל היה מושלם. בחיי! הייתי מנשק את כפות-רגליה הלבנות וממלא באצבעותיהן הפניניות והנקיות את פי אלמלא אצבעותיי היו זהות לשלה וזה כאילו אני מנשק אותי. אני זוכר שאמרתי לעצמי שבכלל, מה אני יודע? כאן במושבה כולם הזדיינו עם כולן, אולי רותי היא אחותי-למחצה או בת-דודי? אולי כולנו קרובי-משפחה?
אולי, קוס-אמו הרוחניות, הפסיכולוגיה ותורת הספרות, מה שקובע באמת הוא רק צורתם של אברי הגוף?
ואז ביצבצו האוזניים בשערותיה הלחות משחייה.

עתה נשמעו קולות חברותיה לדירה, אולי גם בעלת-הבית, לכן כניראה לא חששה מפניי והכניסה אותי לחדרה שהיה מלא מופלטצ'ינקות טריות מהמושבה שהעלו בי דמעות.
"מה קרה לך?" שאלה בדאגה. "חדלת ללמוד? שמעתי שהתחלת לעבוד בבניין?"
"לא ידעתי שאיכפת לך ממני כל-כך," הערתי ביובש, אך ליבי פירפר. "באתי לקחת את כתבי-היד."
"אתה גם שיכור?"
"לא. מצאתי נערה צעירה. תלמידה שלי. החלטתי להתחתן איתה."
"והכתיבה?"
"ויתרתי. לא אהיה סופר." חטפתי מופלטצ'ינקה והכנסתי לפי.
"אתה השתגעת? מה קרה לידיים היפות שלך? החלטת להרוס לך את החיים? אתה – פועל!? אתה בטח תכניס אותה להריון ושוב לא תצא מזה אף פעם!"
לברק עיניה הירוק-פרדס של רותי, שבחנו אותי בידענות, מתגרות בי, כתמיד, חלפה בי לראשונה המחשבה שזה כחודשיים מניחה לי אולי לעלות עליה כמעט ערב-ערב, ומבלי שתצוץ כל מניעה עקב עונתה.
"אפשר עוד אחת?" שאלתי.
"נעורים זה שום דבר," הוסיפה רותי, "אתה עוד תתחרט!"
"אבל היא אוהבת אותי," קמתי לעברה ורציתי להתקרב אליה כי כך הבנתי את המתרחש בה – בראותה אותי מאושר עם אחרת, שזוף וגברי, התמלאה קינאה והתאהבה בי. איך אפשר שלא לאהוב אותי – חזק, מלא עראק וחמוצים, סוחב שקי מלט על הגב באצבעות מסוקסות, שכבר ברור כי לעולם לא תהיינה גמישות כשל פסנתרן, ומשכיב מדי לילה נערה שחרחורת שכוחה עז במותניה יותר מהסטודנטיות העדינות, שעורן הבהיר היה נעקץ מזיפי זקני ומצביטותיי, ודעתן נתונה רק לחרדה מפני הריון ולשימוש באמצעי-מניעה ולתביעת משגל-נסוג, תוציא! תוציא! – שיהוק עליהן!
"זאת שוב אי-הבנה," נרתעה ממני רותי. היא קמה ממקומה ופסעה לאחור, מביטה אליי, מחייכת בעיניים קרועות-לרווחה, נפחדות, כמתגרה בי.
פני החלב שלה קיבלו גוון של עשן ולנגד עיניי הזדקנו פתאום והפכו לרשת קמטים וחריצים בתנועה מתמדת, כמסגירה התרחשות פנימית אדירה, לפני פורקן, "אני באמת אומרת לך, מתוך ידידות, אני לא שונאת אותך, אתה יודע, אבל אל תנסה, בבקשה – "
בכל זאת ניסיתי. עיניה שידרו כן ולא. רבלון אינטימט החריף נדף מחלקת צווארה ועירפל את חושיי. היא הניחה לי לחבק אותה בעמידה, ללטף את שדיה מבעד לחלוק ואף לנשקם, ערומים, על פיטמותיהם העגולות, המושלמות. לגעת באצבעותיי המסוקסות בקוס שלה, שדהר בתוך עצמו בפעימות עזות, כמנשק אוויר מלמטה – אך בהרגישה את אברי מתקשח לעומתה, מבעד לבגדים, ושאני עושה הכנות להוציאו לחופשי ולאווררו מולה, פתחה את דלת חדרה וב"זוז כבר, אתה קצת מסריח," הדפה אותי, בעדינות נמרצת, החוצה, לחדר המבוא ולדלת היציאה, תוחבת לכיסי מעילי את צרור כתבי-היד שלי.

כאשר חזרתי מאוחר בלילה אל אולי, עטוף במעיל-המלחים האפור, שבכיסיו הרחבים כתבי-היד, קפצה לזרועותיי אחוזת צמרמורת, ירקרקת, אצבעותיה היו קרות מן הכביסה.
"מה קרה לך, את חולה?"
היא ריחרחה בי רגע קצר ורצה אל האסלה שבפינת המקלחת. שם בחוץ, על המרפסת, ליד הקערה עם מי-הסבון שבה היו מושרים בגדי-עבודתי, שמעתי אותה מקיאה בחשיכה.
"מה קרה? אולי? מותק, מה קרה?" ניסיתי להרגיע אותה. "תשתי חלב?" – אולי חלתה בשפעת או בהרעלת-קיבה, או שתתה מהעראק שנישאר בבקבוק, והחל מוצא חן גם בעיניה לאחרונה, יותר מהחלב שכה אהבה לשתות. אך היא סירבה בעקשנות לענות.
שטפתי וניגבתי את פניה, הפשטתי אותה והינחתי במיטתנו הצרה וכיסיתי אותה בסדין, ואז, להתאפק לא יכולתי, נכנסתי אחריה, ונסער עדיין מן הקירבה אל רותי, באתי עליה בכוח, וכאשר צעקה, "אתה הלכת אליה, אני יודעת – " סתמתי בכפי הכבדה על פיה, באצבעות המחורצות מלט וסיד לבנבנן, כמעט חונק אותה, את בכייה הכבוש, הילדותי. מותק, מותק, אוהו, ככה, כמו אבא שלך, בכוח, באונס, כל הנקניקו [ו"ו בשורוק], את כל המגדל בשער האחורי...
התייחסתי אל אולי כמו לצעצוע-חי המצוי ברשותי ותפקידו לענג אותי ולהתאים לי ככפפה לאצבע. שתעריץ אותי ותשתוק. התמרדותה שיעשעה אותי. לא הופתעתי כאשר לאחר שסיימתי את מעשיי בה והתכוונתי, שבע ומרוצה, לשקוע בשינה כבדה, הלומת התרגשויות ועראק, התיישבה לפתע אולי במיטה הצרה מולי, שדיה הזדקרו אליי בחשיכה-למחצה כנושמים, ובהתרוממי בהיסח-דעת לעומתה – סטרה לי על פניי והתחילה לשרוט אותי ופיה התמלא חרפות וגידופים מגונים ביותר, שאותם אני מבקש לא לזכור כלל. תפסתי בכפות-ידיה ובקושי הרגעתי אותה והכרחתיה לשכב לצידי, מתייפחת – על פי ריטוטי גבה המשיי, המתקשת בחיקי בעודי מחבק אותה מאחור וכופת את ידיה באצבעותיי, עד שנירדמה, השפחה המקללת.
כריכים הכינה לי אולי בבוקר, כרגיל. אך כאשר חזרתי מהעבודה, וניסיתי להתלוצץ איתה על ליל אתמול, ולשאול לשלומה – ענתה לי בקול צרוד, בוגר –
"מה אתה, עיוור?"
"מה יש?"
"ילד כבר צומח אצלי בבטן!" תקעה לי בגסות, מחקה שיהוק שלי.
אהוד בן עזר
המשך יבוא