התורה, שבאה לעולם לכל המוקדם בימיו של המלך יאשיהו, יצרה עולם אמוני חדש, המכונה "מונותאיסטי", אמונה קנאית שגרמה לשפיכות דמים ללא תכלה וקץ, והגם שהמערב התקדם לקראת חילון וחופש הדעה, הרי נתח ענק מתוך מיליארדי בני האדם במערב משוכנעים שמדובר בתורה הזאת במסר אלוהי, שזכה ל"תיקונים" על ידי הנצרות והאסלאם. קשה להתמודד עם אמונה שמנטרלת את כוח השיפוט, אבל אנסה בכל זאת להראות את המובן מאליו, והוא שלתורה אין כל רלוונטיות לחיינו היום, וספק גדול אם היתה לה רלוונטיות אי פעם בעבר.

נתחיל בפולחן: רוב הטקסטים בחומשים שמות, ויקרא, במדבר ודברים עניינם פולחן, שעיקרו קורבנות – אינספור בהמות ועופות מוקדשים לאל יום יום, עם תגבורת גדולה בימי חג ומועד, והכתובים יודעים (צותתו מאחורי הפרגוד?) שהאל נהנה מהקורבן, ובעיקר מהריח (בראשית ח' 21, שמות כ"ט 18, 25, 41, ויקרא א' 9, 13, 17 ובעוד עשרות מקומות אחרים בתורה ובספר יחזקאל). הנביא החתום בשם "מלאכי" מצטט את האל המתלונן שמגישים לו קורבנות לא ראויים (בעלי חיים בעלי מום – מלאכי א' 14-6, ג' 12-8). לא רק לנו, החיים בעת החדשה, נראה הפולחן הזה כמעשה ברברי – להרוג בעלי חיים לשם שמיים! – מסתבר שבתנ"ך עצמו יש מתקוממים נגד דרך פולחן זאת. עמוס מקטרג על כך בחריפות: "שנאתי, מאסתי חגיכם, ולא אריח בעצרותיכם, כי תעלו לי עולות, ומנחותיכם לא ארצה, ושלם מריאיכם לא אביט... הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל?" ( עמוס ה' 25-21).

יחס דומה אל הקורבנות יש לנביא ישעיהו: "למה לי רוב זבחיכם? יאמר ה', שבעתי עולות אילים, וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (ישעיה א' 21), וזאת גם עמדתו של הנביא ירמיהו: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל: עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, כי לא דיברתי את אבותיכם, ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" (ירמיה ז' 22-21),

לא רק קטרוג על מנהג הקורבנות יש כאן, אלא גם ראיה לכך שירמיהו, כמו עמוס, לא הכיר את התורה, ולגבי ירמיהו זה אפילו מוזר כי הוא ניבא בימי יאשיהו, כשהתורה אמרוה היתה כבר להתפרסם בעקבות הרפורמה המבהילה שאירעה בימיו. מכל מקום, לא היינו צריכים את דבריהם של שלושה נביאים אלה כדי להבין שעבודת ה' באמצעות בית מטבחיים ענק ומתמיד, לאורך כל ימות השנה ומועדיה, היא חסרת כל רלוונטיות לגבינו היום, ולא רק זאת, היא אפילו מעוררת שאט נפש. כאמור, רוב הטקסטים בארבעת החומשים – שמות, ויקרא, במדבר, דברים – עניינם פולחן וקורבנות.

מערך העונשים של התורה הוא בוודאי לא רלוונטי לימינו, וזאת בלשון המעטה, כי העונשים על עבירות כמתוארים בתורה מעוררים חלחלה: העונש המרכזי והמקובל ביותר שהתורה מכירה הוא עונש מוות, מוות שנפסק לא רק לרוצח במזיד, אלא גם על רוצח ברשלנות (שמות כ"א 29), על גונב נפש למכירה (שמות כ"א 16, דברים כ"ד 7), על עובד עבודה זרה (שמות כ"ב 19, דברים י"ז 7-2), על נביא המטיף לעבודה זרה ומדיח לעבודה זרה (דברים י"ג 12-2), על נביא שקר (דברים י"ח 20), על נוקב שם ה' (ויקרא כ"ד 16), על מחלל שבת (במדבר ט"ו 36-32), על מי שאינו נשמע לכהן או לשופט (דברים י"ז 13-8), על מכשפה (שמות כ"ב 17), על בעל אוב (ויקרא כ' 27), על מכה או מקלל הורים (שמות כ"א 15, 17, ויקרא כ' 9), על בן סורר ומורה (דברים כ"א 21-18), על נואפים (ויקרא כ' 10, דברים כ"ב 22), על שוכב עם אישה נשואה, ועל האישה עצמה, על שוכב עם נערה מאורשה ועל הנערה עצמה (דברים כ"ב24-23), על אונס נערה מאורשה (דברים כ"ב 27-25), על כלה שלא נמצאו לה בתולים (דברים כ"ב 21-20), על בת כהן כי תחל לזנות (ויקרא כ"א 9), על אלמנה שהרה לזנונים (בראשית ל"ח 24), על משכב זכר (ויקרא כ' 13), על משכב עם בהמה (שמות כ"ב 18, ויקרא כ' 16-15), על גילוי עריות (ויקרא כ' 12-11, 14, 17, דברים כ"ג 1), על משכב עם אישה דווה ועל האישה עצמה (ויקרא כ' 18).

הסקירה הארוכה הזאת מצביעה לא רק על כך שסדר הדין הפלילי של התורה איננו רלוונטי לחיינו היום, אלא גם על פער בלתי ניתן לגישור בין החשיבה בתורה לחשיבתנו היום: ברוב הארצות הנאורות בוטל עונש המוות לחלוטין, או שהוא נגזר במקרים יוצאים מן הכלל, וכל זאת משום שמשפט בן ימינו מודע לכך שזהו עונש בלתי הפיך, ובמקרה של טעות, או של משפט-משפח – אין כל דרך לתקן את המעוות. בקורות המשפט הישראלי נגזר עונש מוות רק פעם אחת על הצורר אדולף איכמן. במלחמת השחרור נפסק עונש מוות במשפט שדה חפוז ומוטעה, כשאדם חף מפשע הועמד בפני כיתת יורים משום פליטת פה בלתי מוצלחת שלו – הנידון היה הקצין מאיר טוביאנסקי (30.6.1948). המעשה הזה הוא כתם שחור על דברי ימיה של מלחמת השחרור. אין צורך להכביר מילים שאינפלציה זאת של ההוצאות להורג בצו אלוהי, כביכול, אין לה שום רלוונטיות לימינו.

בהקשר הזה צריך להזכיר שהתורה מכירה בזכות לחוקק חוק לאחר מעשה, ולהעניש על פיו, וכל זאת בהיותו אלוהי. העבריין בכוח איננו יודע מראש כי מעשהו הוא עבירה, ומה דינה, ורק לאחר שבוצעה העבירה מודיע האל מהו העונש, ועל פיו העבריין נענש. בקטטה בין שני אנשים, מקלל אחד מהם את האל. משה מניח אותו במשמר לפרש מה דינו, והאל פוקד להוציא את המקלל מחוץ למחנה, כשהעדים לשמיעה סומכים עליו את ידיהם, וכל העדה מצטווה לרגום אותו באבנים. לאחר המעשה, מחוקק האל חוק שדינו של מקלל האל להיענש ברגימה באבנים (ויקרא כ"ד 16-10).

מקרה דומה חל על מקושש עצים בשבת – האיש מופקד במשמר עד שיתברר מפי האל מה ייעשה לו, ועל פי דין מוות זה נקבע החוק (במדבר ט"ו 34-32). ברור שעיוות דין כזה יכול להתרחש רק בחברה אנושית שבה מתיימרים להיות בעלי קשר ישיר אל האלוהים. למותר לציין שאופן חקיקה כזה הוא לא רק לא רלוונטי לחיינו, הוא מקומם ומעורר חלחלה.

בעלי המום – מופלים לרעה על פי צווי התורה: כהן בעל מום מנוע מלהקריב את אישי ה'. צרוע או זב איננו רשאי לאכול מהקודשים עד שיטהר (ויקרא כ"א 23-17, כ"ד 4). פצוע דכא וכרות שופכה לא יבואו בקהל ה' (דברים כ"ד 8). דויד, שלא הכיר את התורה (נוסח ראשון של התורה נכתב כארבע מאות שנים אחרי מלכותו של דויד), קיבל גרסה שונה שמפלה לרעה בעלי מום אחרים: "עיוור ופיסח לא יבוא אל הבית" (שמואל ב' ה' 8). המקדש היה בימים ההם מרכז החיים, ודחייתם של בעלי המום משם - משמעו דחייה מהחיים עצמם. ברור שגישה חברתית חסרת רגישות זאת מקוממת, ולא רק בלתי רלוונטית לחיים בימינו.

מעמד האישה – התורה מתייחסת אל האישה כאל חלק מקניינו של האיש: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וכל אשר לרעך" (שמות כ' 17), להודיעך שאישה פחות חשובה מבית, ויותר חשובה מעבדים ומבהמות. התורה מזהירה את המלך לעתיד לבוא לא להרבות לו סוסים, נשים, כסף וזהב – בסדר הזה! (דברים י"ז 17-16). בועז מודיע בשער העיר שקנה את רות המואבייה ((רות ד' 10-9), כיוון שהאישה היא קניין, הרי שתי נשים הן בבחינת נורמה אצל בעל בעמיו (דברים כ"א 15), ובמציאות של ימי המקרא היו למרומים מעם הרבה מ"הרכוש" הזה – נשים ושפחות, ולמלכים היו הרמונות.

מסתבר שרק לאיש מותר לגרש אישה (דברים כ"ד 1), והנה, באסטילת חמורבי שנחרתה שש מאות שנים לפני ימיו של משה, וכאלף שנים לפני שנכתב הנוסח הראשון של התרה – בסעיפים 142, 149 כתוב שאישה רשאית להתגרש מבעלה ולקבל נדונייתה.

חוק התורה מרשה לבעל לערוך לאשתו טקס משפיל ומפחיד אם הוא חושד בה שזנתה תחתיו. הטקס כולל פריעת ראשה, השקייתה במים מרים מאררים, משביעים אותה בקללה נמרצת (במדבר ה' 22-13). בסעיף 131 בחוקי חמורבי כתוב: אם איש האשים את אשתו שהיא זנתה עם איש אחר, היא תישבע בשם אלוהים, ותחזור לביתה" – אלף שנה לפני התורה – נחקק חוק פחות דרקוני! כבר הזכרנו לעיל שארוסה שלא נמצאו לה בתולים בליל החתונה – דינה סקילה (דברים כ"ב 22-20). האם יש צורך להכביר מילים עד כמה התורה אינה יכולה להיות רלוונטית לגבינו באשר למעמד האישה?

הורים וילדים – על פי התורה שלטון ההורים על ילדיהם הוא מוחלט: אפשר למכור אותם לעבדות, וכשמדובר בבת, היא לא תצא בשנה השביעית לחירות (שמות כ"א 7), הורים יכולים לקבוע שהבן שלהם סורר ומורה, זולל וסובא, ואינו שומע בקול הוריו – כדי שאנשי העיר ירגמו אותו באבנם (דברים כ"א 21-18). איך בדיוק חוקים ברבריים אלה יכולים להיות רלוונטיים לימינו?

העבדות – מסתבר שבנבואות הכי אופטימיות של נביאי ישראל אין כל סימן לכך שבאחרית הימים תיעלם החרפה הזאת שאדם קונה אדם כמו שקונים עז. התורה, האמורה להיות נצחית, קובעת כללים בנדון: עבד עברי יוצא לחופשי בשנה השביעית (שמות כ"א 2; לפי ויקרא כ"ה 40, עבד עברי יוצא לחופשי רק בשנת היובל), ואילו עבד נוכרי אינו יוצא לחופשי לעולם (ויקרא כ"ה 46-42). אם האדון נתן לו אמה לאישה, היא וילדיה הם נחלת האדון, ועל העבד לצאת לחופשי בלעדיהם. אם הוא ממאן, רוצעים את אוזנו, והוא בסטטוס של עבד עולם (שמות כ"א 6-4). האדון רשאי להכות את עבדו או אמתו עד מוות, ואם אלה גססו יום או יומיים – לא ינקמו באדון "כי כספו הוא," הוא בסך הכול איבד כסף שהוציא על רכישת העבד (שמות כ"א 21). אם האדון מטיל מום בעבד (שן, עין), העבד יוצא לחופשי, אבל האדון לא נענש (שמות כ"א 27-26). ובכן, החרפה הזאת שאדם קונה אדם, מעביד אותו בפרך, רשאי להטיל בו מום, ואף להרוג אותו – ובכן החרפה הזאת איננה יכולה להיות רלוונטית בימינו.

הבאתי כאן מיספר מצומצם של תחומים כדי להבהיר עד כמה התורה איננה רלוונטית לימינו, ואני מודע לכך ששלומי אמוני ישראל מפנים אותנו לחז"ל שריככו ועיגלו פינות חדות מהכתבים הקשים שהתורה מלאה בהם,

את הטענה הזאת יש לתקוף משני כיוונים: א. חז"ל היו משוכנעים שהתורה ניתנה למשה בהר סיני מפי הגבורה, ואין להעלות על הדעת לשלול את הכתוב, או לשנות אותו, אבל כאשר לנו ברור מעל לכל ספק שהתורה נכתבה מאות שנים אחרי משה, וכל מצוותיה ואיסוריה חוברו על ידי כוהני ירושלים האינטרסנטים – ברור שראייה מדרכם של חז"ל איננה רלוונטית;

ב. אמנם חז"ל "שייפו" את החוקים הדרקוניים, והמעיטו ככל האפשר את גזרי דין מוות שהתורה מחייבת, אבל מהרבה בחינות הם היו יותר אגרסיביים מהמשתמע מחוקי התורה ומההווי הישראלי בתקופת המקרא. הדוגמה לכך הוא היחס לנשים – בתורה אמנם האישה היא קניין האיש, זכויותיה מוגבלות, חובותיה רבות, אבל אין בתורה, וגם בשאר ספרי התנ"ך, ביזוי האישה על היותה אישה. אנו מוצאים בתנ"ך נשים מנהיגות כמו דבורה (שופטים ד'-ה'), וכמו האישה החכמה מאבל בית המעכה, שהעיר הטילה עליה את ניהול המשא ומתן עם יואב בן צרויה למען הצלת העיר (שמואל ב' כ' 22-15), אישה חכמה אחרת מופיעה בפני המלך דויד, ומצליחה לשכנע אותו לחון את אבשלום (שמואל ב' י"ד 20-1). בתנ"ך יש אפילו המנון של שבחים לאשת חיל (משלי ל"א 31-10).

לעומת המקרא בנדון, חז"ל מתחרים ביניהם מי יכפיש את האישה יותר: "כל המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות" (בבלי, סוטה ג' ד'); "יישרפו ספרי תורה, ולא יינתנו בידי נשים" (ירושלמי סוטה ג' ד); "אין חוכמה לאישה אלא בפלך" (בבלי יומא ס"ו ע"ב). המפעל הענק של המשנה והתלמוד התחבר על ידי גברים למען גברים, ובכל הטקסט הענק הזה מוזכרת רק חכמה אחת –ברוריה אשת ר' מאיר שהיתה מומחית בדיני טומאה וטהרה. ברור אם כן, כי חז"ל לא היו מסוגלים להושיע את הכתוב בתורה מהאי-רלוונטיות שלו לימינו.

הסקירה דלעיל היא, כמובן, חלקית, לא כללתי בה את המבט הפרימיטיבי להבנת המרחב (בריאה בשישה ימים, "תפקיד" לשמש, לירח ולכוכבים), סגירות תרבותית (מותר להגות רק בתורת ה' – שרק "היא חוכמתכם ובינתכם בעיני העמים"), האמונה שהאל בחר בנו מכל העמים, חוק השמיטה ההרסני, חוק החמץ הבלתי אפשרי, שיתוק המדינה בשבת ובחגים.

משה גרנות