כדי לגשר על הפער בין "הליכוד" בראשות מנחם בגין שצידד בהקמת ישובים ביהודה ובשומרון, לבין "ד"ש-התנועה הדמוקרטית לשינוי" בראשות יגאל ידין, שהתנגדה לכך, הוחלט בהסכם הקואליציוני בין שתי המפלגות להקמת ממשלתו הראשונה של מנחם בגין, כי כאשר תחליט הממשלה, בה היה רוב ל"ליכוד", להקים יישוב חדש בשטחים, תהא ד"ש זכאית לערער על כך בפני וועדת החוץ והביטחון של הכנסת.
היתה הנחה כי צירוף קולותיהם של נציגי ד"ש בוועדה עם חברי הוועדה, נציגי האופוזיציה – יצור רוב לקבלת הערעור ובכך תימנע הקמתו של יישוב חדש.
כשהחליטה ממשלת הליכוד על חידוש ההתיישבות בחברון, מימש יגאל ידין את זכותו, ועירער על כך בפני וועדת החוץ והבטחון. הייתי אחד משלושת הח"כים נציגי ד"ש בוועדה.
בבוקר ההצבעה על הערעור, אכלתי את ארוחת הבוקר במלון הירושלמי בו התאכסנו חברי הכנסת בימים של ישיבות המליאה. לידי באותו שולחן ישב השר מישה ארנס. בין לעיסת העגבנייה וגמיעת היוגורט פנה אליי ארנס ושאל אותי איך מתכוון אני להצביע בדיון על אותו ערעור.
"אני חבר מפלגתו של ידין, המערער, ואצביע בעד קבלת ערעורו של מנהיג המפלגה בה אני חבר," השבתי.
ואז שאל אותי ארנס שאלה אחת נוספת: "אתה מוכן לתת פרס לרוצחי תרפ"ט [1929] ולהנציח את תוצאות הפוגרום והגירוש שגירשו אז הפורעים את יהודי חברון?"
שאלתו זו של מישה, גרמה לי לשנות דעתי ולהצביע בוועדת החוץ והביטחון נגד קבלת הערעור, בהצהירי בישיבת הוועדה כי "ידי לא תונף כנגד התיישבות יהודית בארץ ישראל."
כך, היה זה קולי שיצר את הרוב בעד עמדת בגין והליכוד לחדֵש את היישוב בחברון.
האירוע הזה צף עתה בזיכרוני, נוכח הידיעה על חידוש פעילותה, אתמול, של "ישיבת חברון" בלב הקסבה של חברון, 96 שנה אחרי הפוגרום, הרצח והגירוש שביצעו ערביי חברון בתלמידי הישיבה ובתושביה היהודים של עיר האבות.
היתה זו ארוחת הבוקר, מהחשובות בחיי ובפעילותי הפרלמנטרית. תודתי למישה ארנס ז"ל שהחזיר אותי למסלול הנכון.
עקיבא נוף

אהוד: בטבח חברון תרפ"ט, 1929, נרצח בין השאר בישיבת חברון הנער צבי הלר בן ה-15 מפתח תקווה (בן הרב יחיאל הלר), שאחותו רבקה, בת הרב, עתידה להיות אימו של הסופר יהושע גלס-קנז, שנולד בשנת 1937.