מי שנולד כהלמוט אוסטרמן ומת כאורי אבנרי, נשא בין לבין את השם: אריאל אבנרי. הוא אז, כתב הוא בעתון "החברה" את ההגות הבאה: "יש לראות עתיד מזהיר לקיבוץ העברי במולדת. יום יבוא – ודגלו יתנופף במרחבים האין-סופיים של עבר הגדולה."
"מציאות מדינית חדשה – עבר! מובנה ארץ עבר הנהר בה"א הידיעה, נהר הגזע העברי הקדום, נהר פרת, המזרים את מימיו האדירים דרך תורכיה, סוריה ועיראק! הרנסנס של הגזע העברי! עברים נשאו בגאווה את דגל בני שם במלחמה וכיבוש."
ובמאמר קודם, באותו כתב עת, כתב, מי שהיה בשלב ההוא יוסף אוסטרמן: "אבותינו הקדומים שלטו בארצותיהם... יען העריצם את האדמה." שם גם נמצאת הפנינה הבאה מעטו של אוסטרמן-אבנרי לאמור: "אותו הג'ורג'י הגדול, המרחיק ראות, שהעדיף את תועלת האומה על דוקטרינות מפלגתיות צרות – יוסף סטאלין."
סטאלין זוכה מאת אריאל (דאז) אבנרי, בגיליון אחר, גם לתואר – "הג'ורג'י המקסים" ולתואר "מנהיג המנהיגים," וכל זאת בגין עמידתו של אותו "ג'ורג'י מקסים" כנגד "אותם היסודות החולניים של היהדות, המנסים לברוח מעצמם, לטשטש את ה'אני' שלהם, והמחפשים את האושר בחיק זרים, שתסביך הנחיתות האישית שלהם מונע מהם את ההכרה כי הזרים אינם חפצים בסמרטוטים כי אם במוט, מוט חזק ויציב."-
והאיש ה"מתהדר", בשלהי ימיו, כי מגיל 14 לא ראה בית-כנסת מבפנים, כתב בשנות העשרים שלו: "התפילה מבליטה בבהירות כזו את העובדה כי אין להפריד בין דת לאומית ומדיניות לאומית" הרב אבי מעוז לא היה מנסח זאת אחרת.
במאמר אחר, בו, באמפטיה ניכרת, מציג אוסטרמן דאז, אבנרי בהמשך, את השאלה: "מדוע ניצחה התעמולה בגרמניה" (הנאצית) ו"מהו תסביך שאלות אלו להתחדשות הגזעית של העם העברי?" קורא אבנרי, בין היתר ל"טמיעה נפשית גמורה (של היחיד) בהמון האדיר, הרותח, חסר הגבולות. במצב זה יהיה אפשרי לשנות את מיבנה הגוף הלאומי, ואז לצעוד במהפכת- ניצחון לקראת התקומה המפוארת של ה ג ז ע ה ע ב ר י ה ע ת י ק ו ה צ ע י ר ל נ צ ח" (ההדגשות במקור – ע.נ.).
מושפע ככל הניראה מדימויי התעמולה הגרמנית , מצייר אוסטרמן, באפריל 1941 , את הדמות הנראית בעיניו כיהודי האידיאלי; במאמר ליום הולדתו ה-117 של פרדיננד לסל, משתפך אבנרי:
"הקומה תמיד זקופה ומתוחה, דומה לקצין... סנטר נמרץ , אף נועז ושפם גברי, כולו, עד טיפת הדם האחרונה – יהודי."
ולעומת זאת, במאמר שלו, המתייחס לשאלה – "האם הקיבוץ הארץ-ישראלי יצר את הטיפוס העברי החדש?" משיב אוסטרמן-אבנרי בשלילה, ומגדיר את טיפוס הקיבוצניק, בביקורתיות כ-"רך אופי, רפה רצון, ומעל לכל – בלתי גברי!" (ההדגשה במקור ע.נ.).
אורי אבנרי, כבר בשמו זה, מתנגד להצעת חלוקת הארץ, שנדונה באו"ם, והוחלטה בנובמבר 1947. במאמרו "סיוט החלוקה" כותב הוא כי ה"ישוב" היהודי בארץ, כבר, אינו תמים, ו"הוא הבין, בינתיים, בין מי הסכסוך בארץ זו, ומי מושך את החוטים המניעים את קבוצת האפנדים הקרויים בשם המכובד 'אומה ערבית".
לאבנרי דאז יש גם עמדה ברורה על הצורך בדיקטטורה של חיילים שתבוא במקום מפלגות דמוקרטיות. בירחון בשם "במאבק, ירחון רעיוני פנימי, בעריכתו של אריאל אבנרי, שהוא אז מנהל קומיסריון התעמולה של מפלגת ה-צ"ח, במאמר המוכתר – "החייל בחזית ההגשמה," כותב מנהל קומיסריון התעמולה הזה כך: "בתור מיליטריסטים מושבעים, שאהבתנו העמוקה להווי הצבאי אינה רק פרי של קוניוקטורה חולפת, אינה אדרת תרמית לכסות בה את העבר הפציפיסטי... איננו יכולים אלא להצטער על התנגדות לתביעת האינטרס הלאומי העליון... שגם אצלנו יהיה ביום שביתת הנשק גורם צבאי, שידרוש, וידרוש בצדק, שהיד אשר לחצה על ההדק [של הרובה במלחמה] תהיה גם היד אשר תכוון את ההגה" (השלטוני). החייל העברי לא ירצה, אחרי כל שנות הסער, לשוב לקריירה אזרחית שקטה, לחיים אפורים. לו לא תהא דרך אחרת מאשר – הכיבוש, ומוצא אחר מאשר – השלטון. מתוך שיקולים אלה קבענו – השלטון לחיילים – האמת המכרעת של השעה כלולה בשתי מלים גורליות אלו. אין עתיד להתנערות העברית אלא עם השלטת החייל העברי."
"ריאקציונרי? אנטי דמוקרטי?" שואל אבנרי שאלה רטורית, ומשיב בלגלוג: " כן, בעיני אלה החושבים את הקטטות הגועליות של המפלגות האזרחיות ל'דמוקרטיה'."
מכאן –צעד קטנטן, בהגותו של אבנרי:
"המשמעת והאמון המלא למנהיג הלאומי, ריכוז השלטון, איסור השביתות וההשבתות, גיוס החובה לשירותי העבודה הלאומיים, ההלאמה למעשה של חלק גדול של התעשיה – כל אלה הם סימני הלוואי של התפתחות זו," שהיא, לפי הכותב, "שינוי כביר... להעמיד את מיבניה (של הממלכה) על בסיס חדש לגמרי."
אף באוקטובר ובנובמבר 1955, בשבועון "העולם הזה", מטיף אורי אבנרי, במאמרים חתומים על ידיו, תחת הכותרת: "אל הנשק" וכותב: "המלחמה היא בלתי נימנעת. מוטב עכשיו מאשר בעוד חמש שנים... במצב זה יהיה המפקד האחראי על צ.ה.ל. בוגד בתפקידו אם לא ייעץ לממשלתו: ללחום מיד," במקום "טיוליו של משה שרת (שר החוץ דאז), במקום המיבצעים הדיפלומטיים של נציגי ישראל, בשיחות." זה כבר בשבועון, שחציו היה "השער האחורי" ובו כתב ושיכתב אבנרי אישית, רכילויות חדרי מיטה, פורנוגרפיה, עלילות דיבה, ופוטומונטאג'ים מזוייפים (את הרב פורוש רוקד בדיסקוטק). לרבות מאמר חתום של אורי אבנרי בו תיאר בפירוט ובליווי תמונה של הכתבת המופקדת, לפי המצג שהציג לקוראיו, על חלק מאותם מדורי החלק האחורי, לילי גלילי. דא עקא שכתבת כזו לא היתה אלא בדייה, מעולם לא היתה קיימת פיסית, תמונתה נילקחה משבועון מצרי והכותב אבנרי, (בשיתוף שני עמיתים) – אשכרה רימה, ביודעין, את קוראיו, כשהוא זב הטפות מוסר.
קורה, לפעמים רצוי, שאדם משנה דעותיו. בזוי הוא שאדם מעלים את עברו האידיאולוגי. עבר ממוסמך בכתביו שלו.
זה האיש והעיתון עליהם אמר ביהמ"ש "לאבנרי ולעיתונו יש סטנדרטים כפולים, ומה שהוא דורש מאחרים, אינו דורש מעצמו" (ת.א. 22815/85)
זה האיש עליו אמר עמוס קינן: "ידיעות אחרונות", 26.9.69 – "האיש שצמח מאשפתות הפורנוגרפיה, משם הוא התחיל ולשם הוא חזר. יש אנשים, שרק אלוהים יכול לרחם עליהם. בני-אדם מתרחקים מהם."
עקיבא נוף