עם עובד, 1997

בבית-החולים שעל הכרמל מאושפזת אסתר עד סוף נובמבר 1970. בביקורי הראשון היא עורכת לי הכרה עם סטודנט-לרפואה צעיר, ישי לוי שמו, שעובד בחופשותיו כאח-מעשי, מתיידד איתה ומטפל בה במסירות. היא מבלה שעות ארוכות בשיחה עם הבחור הצנום ונעים ההליכות שעיניו שופעות אור וחביבות טבעית, הצעיר ממנה ביותר מיובל שנים. ואולם הוא עוזב את בית-החולים לפניה כי עליו לשוב לירושלים משנפתחה שנת הלימודים. אסתר מאושפזת בקומה השנייה, שבה מטופלים קשישים החולים במחלות כרוניות ואף סופניות. "לא רק אוכלוסיית החולים אלא גם מיבנה בית-החולים, והאגדות שהסתובבו סביבו, אהבה ורומנטיקה, היקנו ומקנים למקום נופך מיוחד," כתב לי לימים ד"ר ישי לוי.

בליל חג הסוכות תשל"א, 1970, גוססות שתי שכנותיה-לחדר, ישי מטפל בהן, ואסתר כותבת על כך שיר ומעניקה לו אותו למזכרת, מבלי לשמור העתק לעצמה: "בליל האשליות / פקעת-הוורד / באפר-קברים – / גלי-חיים / גואים – / להיבלע בתהום צפויים – / שתיים נשים: / גוססות, / תלויות בפקע-ורד: / קושרות בו מבטי-חנינה / פקע-ורד / על סף קבר / נח – / קורן חיים / אל תוך אפר-התהום – "

לאחר שהיא שבה לפנסיון בטבעון, שולחת אסתר לישי, לירושלים, את ספרה "שירי אסתר ראב" עם הקדשה שהיא שיר לעצמו. התאריך והמקום הרשומים בו הם אולי המועד שבו היא עוזבת את בית-החולים: "22.11.1970, בי"ח יפה-נוף, הכרמל". בהקדשה נכתב: "לישי – / אשר עמד על דופקי / בוקר, בוקר; / אשר הרעיף טל-מרפא – / לעיניי העייפות; ולעת-ערב – / העלה חלב-ציפורים / אל מאורתי הדלה / תודה!"

"שמחתי מאוד לקבל את ספרך ובו ההקדשה הנחמדה," הוא עונה לה בחנוכה תשל"א (דצמבר 1970). "אני מקווה שמצב בריאותך תקין והרגל לא מציקה לך יותר. אצלי הכול כשורה, מסלול של לימודים – בקרוב נעבור בחינת סיכום בפאתאלוגיה ומיד לאחריה ניכנס למחלקות ביה"ח, ללימודים הקליניים הסדירים. נוסף על כך אני עובד כשני לילות בשבוע בהדסה. את שירך ['בליל האשליות'] שהקדשת לי הצמדתי לספר. נשאלתי בהזדמנות מה מתאר שיר זה – סירבתי לענות וטענתי שזו חווייה ידועה רק לשנינו בלבד, הלילה הזה ששיגעון וגסיסה דרו בו בכפיפה אחת, וזה היה ליל חג הסוכות. והרי סוף כל סוף את רוב רובה של החוויה אין המשורר מעביר לקורא, ואולי טוב הדבר שהקורא יבנה את חווייתו על יסוד תוכנו של השיר, כמו אבן שזורקים אותה לבאר עמוקה ואחר-כך מקיפים אותה בכל מיני דברים החורגים מגדר המציאות."

לאחר מותה שולח לי ד"ר ישי לוי את תצלום השיר וההקדשה, ובמכתב המצורף אליהם הוא כותב: "עשר שנים בדיוק עברו מאז היכרתי את המשוררת. היה זה כאשר עבדתי כאח בתקופת חופשת הלימודים, בבית-חולים יפה-נוף שעל הר הכרמל. המשוררת היתה מאושפזת לצורך טיפול אורטופדי, כמדומני. הקשר שנוצר בינינו בא לידי ביטוי בשיר מפרי עטה ובהקדשה בפתח ספר שיריה. ברקע לשיר התרשמותה של המשוררת מימיהן האחרונים של שתי חולות חשוכות מרפא, שכנותיה לחדר בתקופה זו."

באביב 1971 ממשיכה אסתר להתכתב עם ישי וגם מנסה להשיג למענו מילגה אצל הרצפלד. בינואר 1971 מתפרסם ב"מאזניים" סיפורה "הפרה הכחולה". הסיפור מתאר פרה משתעלת וחולת-שחפת ברפתו של אביה יהודה ראב, והוא נאלץ לבסוף להרוג את הבהמה החולה, לבל תדביק את חברותיה. את החוברת היא שולחת לישי, ובתשובה הוא כותב לה בחודש מרס:

"שמחתי מאוד לקבל את סיפורך אודות הפרה הכחולה, הייתי עד לחבלי יצירתו של הסיפור בביה"ח. אני בטוח שיש משמעויות רבות שמסתתרות מאחורי שם זה, והסמליות רבה. מצד שני מצטער אני לשמוע שאת עדיין סובלת מהרגליים, ומקווה שגם זה ישתנה לטובה."

הקשר הלבבי של אסתר עם ישי אינו נמשך. הוא סטודנט הלומד ועובד בירושלים ואילו היא מצוייה בפנסיון המרוחק בטבעון. הידידות שנוצרת ביניהם היא רק מעין פרליוד, הקדמה, לפרק חדש של קשר רגשי עמוק לגבר צעיר, שעתיד לפלוש אל חייה של אסתר בעוד חודשים אחדים, קשר העתיד להימשך עד יום מותה, ומבחינה מסויימת גם מעבר לו.

[אהוד: ד"ר ישי לוי שימש כמנהל מחלקה פנימית בבית החולים רמב"ם בחיפה ויצא לנו להיות עימו בקשר פעמים אחדות בעקבות אישפוזם של בני-משפחה שלנו. – פברואר 2012].

כמה עשרות אנשים נקבצו בשבוע שעבר באולם הקטן של הסינימטק התל-אביבי לצפות בסרט לא קל. שעתיים דוקומנטריות על השואה בעיירות הקטנות של ליטא, שלא תועדו עד כה. "בעקבות רשימת יגר" – זה שם סרטו של בוריס מפציר, מתעד השואה ברחבי בריה"מ לשעבר. "יגר" – שם שאינו אומר דבר לצופים, אבל דמותו השטנית נחשפה במהלך הסרט.

קרול יגר היה מפקד משטרת הביטחון הגרמנית בליטא שתחת הכיבוש הנאצי. הרוצח הזה ניהל במשך חמישה חודשים רישום יומי קפדני על מיספר הנרצחים בערים השונות. כך וכך יהודים, כך וכך יהודיות וכך וכך ילדים נרצחו ביום מסויים, בין ה-3 ביוני 1941 ל-1 בדצמבר אותה שנה, יום בו שלח את דו"ח ה"ההישגים" הללו למנהליו.

"הסובייטים שהשתלטו מחדש על ליטא ב-1944," מספר מפציר, "קיבלו עותק של הדו"ח השטני ובשנות ה-70 של המאה הקודמת פירסמו אותו. הגעתי לדו"ח בצורה אקראית. ב-2022 ראיתי באינטרנט מאמר של היסטוריון אמריקני ממוצא גרמני, ובו הדו"ח במלואו. רציחות היהודים במקומות שלא הכרתי. זהו מסמך ייחודי בישירות שלו."

כ-200,000 יהודים נרצחו בליטא במהלך השואה. סיפורם של כמחצית מהקורבנות, אלו שניספו בגטאות וילנה, קובנה ושאוולי, תועד, נחקר ונשמר בזיכרון ההיסטורי. אך גורלה של המחצית השנייה, יהודי העיירות הקטנות, "השטעטלאך", נותר ברובו עלום. סרטו של מפציר, העשירי בסדרת הסרטים הדוקומנטריים שהפיק על השואה בשטחי בריה"מ לשעבר, מוקדש לזיכרן של קהילות אלה, שבהן רק יהודי אחד מתוך מאה שרד.

הסרט מנסה לענות על השאלות: מדוע בליטא, מדינה בעלת היסטוריה עשירה ומשולבת בין שני העמים, החלו רבים מהליטאים, לאחר הכיבוש הסובייטי של 1940, לראות ביהודים בוגדים? איך הפך דימוי זה למנוף לרדיפה ולרצח ההמוני של יהודי ליטא לאחר הפלישה הגרמנית ב-22 ביוני 1941?

ליטא היא דוגמא למדינה שנקרעה במלחמת העולם השנייה בין שתי מעצמות עויינות, בין שני דיקטטורים רצחניים. גורלה הטראגי לא פוטר אותה מחלקה בשואה. בלי סיוע הליטאים, הגרמנים לא יכלו לבצע בארץ זו טבח כה גדול של רבבות יהודים, ויש האומרים שהליטאים היו גרועים יותר מהנאצים באכזריותם. לאחר העצמאות גברה עוינותה של ליטא לרוסיה, עד כדי כך שמי שהיה יו"ר "יד ושם", תת אלוף (מיל) יצחק ארד ז"ל, לוחם הפרטיזנים לצד הרוסים, נתבע בווילנה המודרנית על... רצח ליטאים בשואה.

ההיסטוריונים המקומיים שמרואיינים בסרט, מנסים לתרץ את התהפכות הליטאים על היהודים – קנאה בהצלחתם, האשמתם בקומוניזם – ומבקשים להכות על חטא. בעיירה קטנה אחת אף מתפאר ראש העיר באנדרטה לזכר הנרצחים היהודים, שהקים לא מכבר. בעיירה אחרת, פלטליאי שמה, הונצח בגן הזיכרון המקומי שמו של מרטין קוזמיצקס, ליטאי שעלה ארצה, התחתן עם יהודייה, התגייס לצה"ל, שירת ב"גבעתי", ולאחר מכן הצטרף למשטרת ישראל. ב-7 באוקטובר, סגן-ניצב קוזמיצקס, בן 46, לחם בגבורה עם חבריו בתחנת משטרת שדרות ונפל מירי צלף. גיבור ישראל.

דוקא בימים קשים אלה לישראל חובה לראות את הסרט, המראה זווית אחת, כה כואבת, של מה שעבר העם היהודי בשואה, על אדמת אירופה ובמיוחד בשטחי בריה"מ לשעבר. המדברים על "שואת ה-7 באוקטובר", אולי יבינו לאחר צפייה בסרט את ההבדל הגדול בין אז להיום. בין חוסר האונים של מיליוני היהודים אז – לבין יכולתם של היהודים, במדינתם העצמאית, עם עוצמתם הצבאית, להגן מפני מבקשי נפשנו והרוצים בהשמדת מדינתנו. והרי שנאת עולם לעם עולם – לעולם לא תתפוגג. היום מובילים את השנאה הטרוריסטים שכנינו והאסלאמיסטים בארצות המערב. יהודים ברחבי תבל חשים מאויימים לנוכח גלי האנטישמיות הגואים.

במלחמת העולם השנייה יהודי ליטא היו חסרי אונים מול רוצחיהם-שכניהם. ב-7 באוקטובר ישראל "נרדמה בשמירה", והמיטה על עצמה את הגדול באסונות. מאז – מכה את אויביה בשבע חזיתות, בגבורת בניה ובהקרבתם, וממשיכה להתגושש בתוכה. לא נצליח לשמר את עצמאותנו, אפילו את חיינו, אם השסע בין המיעוט הקיצוני לרוב השפוי יעמיק, ומראות של הפגנות משולחות רסן, חסימות כבישים, קריאות מסיתות, בליווי תקשורתי עויין לכל מה שעושה הממשלה הנבחרת, יימשכו ויקצינו.

זוהי "החזית השמינית" של אומתנו. ינצחו בה רק אנשי ההיגיון הצרוף משני המחנות, יודעי ההיסטוריה, המפוכחים, האחראים, דיירי הבית הלאומי המשותף, שלקח שואת ששת המיליונים לנגד עיניהם. הסרט "בעקבות רשימת יגר" הוא תזכורת חשובה למי ששכח או לא ידע. לעם היהודי, אם חלילה וחס תיפול מדינתו, לא תינתן הזדמנות שנייה. אולי בעוד אלפיים שנה.

יוסי אחימאיר

במקום בו היה מתקיים דין אחד לכולם, מקום בו לא היתה אכיפה בררנית, מקום בו לא היו "אנשים אחרים", מקום בו כולם שווים בפני החוק, אפשר היה לבלום את ההתדרדרות.

קומץ אנרכיסטים במסווה, המטיל אימתו על פוליטיקאים הנאלצים להקצין עמדותיהם מיראה מהם, השתלט על המרחב הציבורי בסיוע ובעידוד חלק מהתקשורת ובמימון שמקורותיו טרם נחשפו עד תום.

קומץ בריונים זה מנהל מסעות ציד ורדיפה אחרי נבחרי ציבור מהימין, אורב להם בבתיהם, מציב מיצגי זוועה מול מרפסותיהם, משחית את מדרכותיהם, וממשיך ליעד הבא.

בשנים האחרונות חזינו בחלק מהבריונים המופקרים והמופרעים על מיצגי ההסתה והזוהמה, על הטרדותיהם המיניות, על חסימת כבישים והבערת מדורות, על תקיפת שוטרים, על קריאות לרצח ראש הממשלה ומשפחתו, על פגיעה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, על פגיעה במשפחות שכולות, על פגיעה בחלק ממשפחות החטופים, על קריאות למרי אזרחי, למלחמת אחים, לסרבנות, לפירוק צה"ל והחברה הישראלית.

ראינו אותם מרופדים בעשרות מיליוני דולרים המגיעים ממקורות עלומים ונסתרים, ראינו אותם בכיעורם האנושי מצמידים בן דודה של חטופה או גננת של חטוף, מאחזים עיינים, בכנותם את מופעי הטנטרום שלהם כ-"מחאת החטופים", היום כבר לכל ברור כי החטופים מעניינים אותם כקליפת השום, אין הם אלא עלה תאנה, כסות למעשיהם הנלוזים והמופקרים.

אחרי שפעלו באופן נוראי ואנטי דמוקרטי בעליל נגד ראש הממשלה ומשפחתו, נגד כל מי שמזוהה עם הימין, אחרי שערכו מצעדי הסתה מהנוראיים שנראו אי פעם במדינת ישראל, עברה חבורת משיחיים הזויה זו לרדוף את הרמטכ"ל ואת אלופי צה"ל, משת"פים של שנאה, משת"פים של איבה, משת"פים של כאוס והסתה פושעת.

זכות המחאה עומדת לכל אזרח במדינת העם היהודי, מדינת ישראל הדמוקרטית, חופש הביטוי הוא מזכויות היסוד, יחד עם זאת כשמחאה הופכת למופעי אימה של ביריונות, אלימות, סכנת נפשות – חובה להציב את הגבול, משחופש הביטוי הופך לחופש השיסוי, חובה להציב את הגבול.

ומי יציב את הגבול? מי יעצור את המדרון החלקלק והתלול שמובילים אותנו אליו קומץ עבריינים מוגנים, יחד עם חלק מהגורמים האמורים לפעול נגדם ומשתפים עימם פעולה?

עד שהיועצת המשפטית לממשלה, מערכת המשפט, מערכות האכיפה יקבלו החלטה על הפסקת הענקת אפשרות למופעי אלימות, עבריינות וביריונות ברחובות ישראל, הכאוס יימשך.

עריצות המיעוט השולט במוקדי הכוח תוכרע, אין אפשרות אחרת, גם אם נזקה עצום לאין שיעור, עריצות המיעוט תובס על ידי הרוב, בשמאל הציוני, בימין הציוני, במרכז הציוני, תמוגר על ידי אוהבי מדינת ישראל, ללא תנאים, על ידי החולקים, המתמודדים, האוחזים בדעות שונות, על ידי האחים.

חייבים לעצור ומהר את המופקרים וחסרי האחריות, שורפי האסמים, ההזויים והפונדמנטליסטים, הקנאים האוחזים בדת השנאה, חייבים לעצור טרם פורענות, טרם שיהיה מאוחר.

עמנואל בן סמו

אהוד: השיא יהיה כאשר ההסתה הפרועה שלהם תביא להתנקשות בראש הממשלה.

על "האדם מחפש משמעות – מבוא ללוגותרפיה" מאת ויקטור פראנקל

תרגום – חיים איזק, דביר 2001, 168 עמ'

"האדם מחפש משמעות" ראה אור בגרמנית ב-1946, כשנה לאחר שהמחבר, הפרופסור ויקטור פראנקל, שוחרר ממחנה הריכוז דכאו, אליו הובל ממחנה הריכוז אושוויץ, שחרור שהגיע לאחר שלוש שנים, ולאחר שהוריו, אשתו ואחיו נספו במחנות, לאמור, מוכח שהוא בר-סמכא לחוויית הסבל.

יש דמיון בין ספר זה לספרו של פרימו לוי "האם זה אדם?" – שניהם סופרים בחסד, שניהם זכו לצאת מהתופת בזכות מקצועם – פרימו לוי הצליח להשתחרר מעבודת הפרך ברעב ובקור האימתני משום שנבחר לעבוד במעבדה בהיותו כימאי, אירועים דומים פקדו את ויקטור פראנקל לקראת סוף הכליאה במחנות המוות - בזכות היותו רופא פסיכיאטר. כך עברו השניים מעבודת פרך בקור הנורא כשכל הכלכלה היומית שלהם מורכבת מפרוסת לחם ומצקת מרק, וגם זה נגזל מהם לא אחת בשל עונשים אלימים חסרי שחר מצד בעלי תפקידים סדיסטים. לולא התמורה הזאת במעמדם במחנות המוות, היה גורלם זהה לזה של מוזלמנים הנשלחים לתאי הגזים. פראנקל מציין בספרו כי המזל האיר לצאת חי מהמחנות – רק לאחד מתוך עשרים כלואים. ועוד דבר, פראנקל מציין שהטובים שבין הכלואים, אלה שהיו מוכנים לתת את פרוסת הלחם האחרונה לגוועים ברעב – הטובים האלה לא שרדו (עמ' 16). שרדו בעיקר אלה שקיבלו תפקידים – תפקידים שעל הרוב זכו בהם משום שהיו מוכנים להתעלל בחבריהם הכלואים.

פראנקל אינו חושך בתיאור הזוועות שעברו הכלואים במחנה ההשמדה: הסלקציה, שדידת בגדיהם, תכשיטיהם, ואפילו שיער גופם, וכל פקודה היתה מלווה בהצלפות. 1500 איש נדחסו לצריף שיכול להכיל בקושי 200, תשעה אנשים על דרגש שינה אחד. נדרשים להשכים בעוד לילה למסדרים כדי לנקות מחראות, לסלק שפכים, לחפור באדמה הקפואה, כשהרגליים נפוחות ופצועות, והבטן מכרכרת מרעב. כשנודע לקאפו שפראנקל היה רופא, הוא הצליף בו כי בוודאי עשק את הפציינטים כמו שעושים תדיר "החזירים היהודים".

באיזה שהוא שלב, בוודאי משום התקדמות הצבא האדום מערבה, מובלים הכלואים למחנה ריכוז דכאו, והם מאושרים כי במחנה זה אין תאי גזים. הם מובלים דחוסים כמו סרדינים בקרונות רכבת, כשהרווחה היחידה היא האפשרות להביט דרך סורגי הצוהר הקטן אל הנוף הנפלא של אוסטריה. בדכאו מתפרצת מגפת טיפוס, ופראנקל עצמו מאושפז ארבעה ימים בחדר חולים: אושר צרוף -–פטור מעבודת פרך! במחנה זה מעסיקים אותו כרופא – אותו רעב, אותו מדור מכונם, אבל בלי עבודת פרך בקור האימים. השגרה במרפאה: שישה חולים מתים מדי יום, חולה אנוש אינו מקבל תרופות, כי הן מצויות במרפאה בצמצום. יש לו הזדמנות לברוח מהמחנה, אבל חש אחריות כלפי חוליו. יש תיאורים של מחנות המועלים באש יחד עם הכלואים, וגם תיאור מזעזע במחנה נטוש – של רעב המטריף שגורם לקניבליזם.

המחבר מתאר את הניצולים לאחר השחרור, כשהם שטופים בבולמוס של אכילה ושל דיבור.

בעקבות הניסיון הנורא שפראנקל עבר, הוא מנסה למצוא נתיבים אל האנושיות של אלה שנגזל מהם צלם אנוש. הוא מניח שבעל מטען רוחני עשוי להחזיק מעמד יותר מאחרים. מחשבות על אשתו האהובה מעניקות לו רגעים של רווחה (הוא לא ידע שהיא נרצחה), מראה של עץ מלבלב מעודד את נבכי הנפש, חוש הומור יכול לסייע להישרדות. גם מצב חיצוני נורא מזמן, לדעת המחבר, אפשרות של התעלות רוחנית.

מיד עם כניסתו בשערי אושוויץ מפרידים את פראנקל מכתב היד המחקרי שעבד עליו, ובעקבות זאת הוא חש שיש לו מטרה, לכתוב את המחקר מחדש לכשייצא מהתופת. בדיעבד הוא סבור שאפשר לשמור על שארית של חירות רוחנית גם באושוויץ. הוא משווה את השהות במחנה לגיבורי הספר "הר הקסמים" של תומאס מאן, שאין להם מושג מתי ישוחררו מבית המרגוע לחולי שחפת. פראנקל מצטט את שופנהאואר המצביע על חירות מסבל. אם יש טעם לחיים, צריך שתהיה משמעות גם לסבל, הפוקד את האדם. פראנקל מצטט את ניטשה אשר קבע כי "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'." וכן: "מה שלא הורג אותי, מחזק אותי."

ויקטור פראנקל הוא יליד 1905. כלומר, כשנכלא ב-1942 הוא היה בסך הכול בן 37 – והוא הספיק לסיים לימודי רפואה והתמחות בפסיכיאטריה, ואף לעבוד במקצועו. הוא הספיק לכתוב מחקר, שלימים (בשנת 1946) ייהפך לספר שלפנינו? הוא שופע ידע תרבותי חובק עולם: מלבד האזכורים של שופנהואור וניטשה דלעיל, הוא מזכיר, ואף מצטט את דוסטוייבסקי, לסינג, טולסטוי, ביסמרק, שפינוזה, רילקה, סארטר, וכמובן – פרויד, אדלר ויונג.

החלק השני של הספר הוא מבוא לתאוריה הפסיכולוגית שלו, המכונה "לוגותרפיה", שהתגבשה בליבו בעקבות החוויה המזעזעת שעבר. ובכן תיאוריה זאת מתרכזת בעתיד (ולא בעבר החבוי כמו זאת של פרויד), לפיה האדם עומד מול פשר חייו, והכוח המניע הוא חיפוש משמעות, שאיפה מתמדת לפשר. מוסר ודת אינם דחפים פנימיים, אלא עניין של החלטה. הוא מעיד על עצמו כי הרצון העז לחבר מחדש את כתב היד שהושמד באושוויץ החזיק אותו בחיים. כשאין מטרה כזאת, גולש האדם לריק המוביל לשכרות, לעבריינות, ואפילו להתאבדות. הצו של הלוגותרפיה: חיה כאילו אתה חי בפעם השנייה, וצריך לתקן את מה שקלקלת בחייך הראשונים. וכן, ההומור מומלץ, בו האדם מתנתק מעצמו. אחת הדרכים לריפוי היא הגישה הפרדוקסית, לאמור: אם אדם סובל מגמגום, עליו דווקא להחצין אותו; אם אדם סובל מנדודי שינה, עליו להחליט בינו ובין עצמו שהוא אינו מתכוון להירדם.

למרות שיש בספר אזכורים יהודיים (הוא הרי נכלא באושוויץ בהיותו יהודי וינאי), כגון שמע ישראל, פסוקים מתהילים, טיפול ברב ששכל את אשתו ובניו וכד', הנה, חשתי גם נטייה להשקפת העולם הנוצרית המעניקה ערך מוסף לסבל שגורם להזדהות עם סבלו של ישוע שנצלב. אחד הדימויים המופיעים בספר בנושא הסבל מוזכר במפורש הצלב שהאדם אמור לשאת.

כיניתי את הרשימה הזאת על ספרו של פראנקל בשם "אופטימיות בערבון מוגבל", כי העצות שמחבר מציע בסיפור הכליאה ובהצגת התיאוריה הלוגותרפית יכולות בקושי לסייע לרעבים, המוכים והקפואים במחנות הריכוז. כמו ספרו של פרימו לוי גם ספר זה זכה לתפוצה עולמית.

משה גרנות

אהוד: אני נוהג להשוות את ספרו של פראנקל ל"יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'" של סולז'ניצין.

אסטרולוג, 2001

פרק ארבעים ואחד

כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו

וכתבתי את ספרי הראשון

[סיום הפרק]

חיינו התנהלו מעתה בשתיקה.

אני לא עשיתי דבר בקשר להריונה, או לנישואינו. העבודה הגופנית חיסנה את גופי וטימטמה אותי. יום אחד חזרתי לחדר, מוכה וחבול, לאחר שהתקוטטתי על הפיגומים עם פועל שאמר לי "קוס-אמכ אשכנזי מחורבן", וכתוצאה נשלח הפועל לבית-חולים. אולי לא טרחה כלל לשאול אותי מה קרה לו.

לעיתים כבר לא מצאתי אותה בחוזרי לחדר. התחלתי לבלות בערבים, יותר ויותר, בבית-הקפה של מנטלו, יחד עם הפועלים. ערכי בעיניהם עלה לאחר הקטטה. גידלתי זקן. חבשתי ברט של סאלח-שבתי. סבלתי מצרבת כתוצאה משתיית-יתר. את לימודיי הזנחתי לחלוטין. לאחר הקטטה, לא רק שלא פיטרו אותי, אלא הועליתי בדרגה, ומנהל-העבודה דיבר על ליבי שאסכים ללכת לקורס טפסני-בניין.

לעיתים הייתי רואה את צלליתה של אולי חולפת בסימטה, לא תמיד לבדה, והיא לא היתה הנערה היחידה שהסתובבה כך בסימטאות.

כמו על פי הסכמה-מראש התנכרנו זה לזה בחוץ, אבל בבואה לישון, בחדר, מאוחר בלילה, נדלקו גופותינו למגע, והיא כל פעם יותר מסורה, יותר צייתנית, יותר נואשת בכניעותה.

הכנסותינו עלו עתה ויכולנו לחשוב גם על שכירת דירה, אלמלא התעקשתי להוציא כה הרבה על סיבובי כוסיות העראק ועשן הטומבאק, שבהם כיבדתי ברוחב-לב את חבריי-לעבודה, ואלמלא אולי החלה קונה לעצמה בגדים ומיני תמרוקים, שאני אפילו לא טרחתי להסתכל לעברם, ואף הביאה בכספה מזונות משובחים יותר, חריפים ומתובלים, לפינת המיטבח הצרה שבחדר.

גם כריכים המשיכה להכין לי, ומדי בוקר התעשר מילויים בבשר מעושן קר ממין משובח, ובגבינות ובמימרחים יקרים, ואולם לדבר לא דיברה איתי. כאילו נעשתה אילמת מאז אותו לילה שבו חזרתי מרותי ובאתי עליה בכוח מהשער האחורי, כמו אבא שלה.

ואני, מצידי, חששתי לפתוח בשיחה איתה כי לא ידעתי מה לומר לה בקשר למועד החתונה, ההפלה, או השד יודע מה – הרגשתי צורך לעשות משהו. להיפטר מההריון? – ואולי להיפטר מאולי? – לא ידעתי מה לעשות, ואיך. וכאשר שכבתי איתה בלילות, מחזיק את גופה הרך, שנדף לפתע אותו ניחוח קדוש בעיניי של רבלון אינטימט אלא שעל עורה השחום של אולי הפך לריח בושם זול, מהול בזיעה – היה מפרפר גופה הרך ונפתח אליי באורח שפחתי, ממש מחפיר, כאילו היא כולה פות רטובה ורחבה שנמסה לקראתי – ואני נבהלתי מפני עצמי בעודי חש בקצות אצבעותיי הקשות, מלומדות הקרשים, הפטיש, המסמרים ונשיאת שקי-המלט – את התאווה לחנוק אותה באחת עד שייסחט גרונה –

כן, להיפטר ממנה.

של מי הילד? מאין לי לדעת? אולי לכן ברחה אליי, מכפר-הנוער? חדלה לשתות חלב. זה סימן? סימן למה? מי יכול לדעת?

וכי אני בודק את עונתה? מה אני מבין בכלל בדברים האלה. יש לה וסת? אין לה וסת? אולי היא בכלל נמצאת עדיין בתקופת ההתבגרות? ואולי כבר לא? הלא גם את גילה לא גילתה לי במדוייק. חמש-עשרה? שש-עשרה? ארבע-עשרה? אולי שלוש-עשרה?

ובכלל, הלא אנחנו נשואים. את טבעת הברזל, שבה קידשתי את אולי בנוכחות שדיה הזקורים, בליל הסדר, בצימרור טיפות העראק על פיטמותיה השחומות, לא הסירה מאז מעל אצבעה. ילדה מסכנה.

מסכנה?

זונה! –

וכשהייתי חושב עליה זונה לא היה גבול לתאוותי, והייתי בא עליה פעם שנייה ושלישית מדי לילה – כמו גם בשם כל הגברים האלמונים, שאת כספם היתה מביאה אליי –

אם זה יימשך כך אפסיק לעבוד ואתחיל לחיות על רווחיה. אם רק היה אפשר להיפטר מן הילד המגעיל שגדל בביטנה, ועוד מעט יתחיל לכער אותה, ואפילו נניח שילדי הוא, הלא אני לעולם לא אתחתן איתה, ברצינות –

אולי מוטב שנלך לרופא, ויעשה לה הפלה, על חשבונה?

בעצם, מה איכפת לי להתחתן איתה? הלא ממילא אני גומר עם הכול. שיהוק על משפחתי. שיהוק על לימודיי. סופר לא אהיה. גם לא ב"א בספרות עברית. בלי סביאת עראק וקצת מהלומות – כבר איני יכול. ובכלל, החיים החדשים האלה מוצאים חן בעיניי, לולא הצרבת. שתלך רותי העדינה וצחת העור בעלת הדם הכחול לכל הרוחות! שיהוק עליה –

ומה, בתקופת הבריטים לא הסתובבו בתל-אביב ובירושלים נערות כמו אולי, ודווקא אשכנזיות ממשפחות טובות? – ובווארשה לא התקיים רובע שלם של יהודיות שעסקו בדברים האלה? כל זמן שאני עם אולי מדי לילה, והיא נשמעת למאוויי כשפחה אילמת, ואף החלה לכבס שוב את בגדיי – טוב לי ואני מאושר.

אמנם את לימודיה העלובים, קרוא וכתוב ומעט פעולות חשבון, שעליהם שקדה בשעות היום, בחדר, בשבועות הראשונים, מתוך רצון לשאת חן בעיניי – אותם עזבה לגמרי. כאשר הייתי יוצא השכם בבוקר לעבודת הבניין, היתה מתהפכת על הצד השני וממשיכה, מי יודע עד מתי, בשינה. ולא פעם הייתי מעיר אותה בבוקר, לפני התלבשי לעבודה, וליתר ביטחון מכניס לה עוד פעם, באור-יום, פותח את ערוותה לעיניי ומותיר אותה בוכה בקולות מרוסקים של אילמת, וכל גופה מפרפר, צרוד –

האומנם נעשתה אילמת? גם קודם לא היתה דברנית גדולה. חשבתי שכך הדבר בגלל הערצתה אליי, ממש כפי שלי היה קשה להוציא מילים רגילות בחברת הסופר הנערץ עליי ש"י עגנון או בנוכחות רותי, שהמחשבה עליה עדיין שיגעה אותי.

הרביתי לשתות, כדי לשכוח. שיהוק על כולכם, רבותיי. בארוד!

לולא הצרבת הייתי שותה כפליים. פעמיים כבר כמעט נפלתי מעל הפיגום אל הבור הענק שנחפר כדי להכיל את מרתפי הספרייה הלאומית. תמצית גאוניותו של העם היהודי, האוסף הגדול ביותר של ספריו וכתבי-היד שלו הנמצא במקום אחד עלי אדמות – כמעט שהיה למצבתי שלי, הנבנית על זירת מותי!

ומה שהרגיז אותי פעם אחר פעם הוא שבמשך כל תקופת שתיקתנו הרגשתי שאולי קוראת את מחשבותיי, אחת לאחת. יכולתי כמובן להיזכר, בקצת מאמץ, מבעד לאדי העראק, בהרצאותיהם של פרופ' הלקין ופרופ' תשבי ומר יוסף דן או באימפראטיב הקטגורי של קאנט – או אז אולי לא היתה אולי יכולה לנחש מילה ממחשבותיי, אך כל פעם שהרהרתי בה, ביחסינו, או ברותי – וכך עשיתי רוב הזמן – שכנה שתיקתה כמרגלת בליבי.

שכנה שתיקתה כמרגלת בליבי. אוהו. שיהוק עלייך, אולי, אבכי עליכ! – אולי, אולי שלי. יום אחד, כאשר חזרתי אחר-הצהריים מפיגומי הספרייה הלאומית, ורעש פיצוצי הסלעים עדיין החריש את אוזניי, לא מצאתי אותה בחדר. מילא. זו לא פעם ראשונה. ודאי יצאה לעבודתה. רק מוזר היה שגם מעיל-המלחים האפור שלי נעלם.

התרחצתי, אכלתי מזונות אחדים שהכינה, העפתי מבט בכותרות של עיתון-הערב, ויצאתי, ללא מעיל, לקנח בשתייה עם חבריי מהעבודה, בשוק, בבית-הקפה של מנטלו.

מדי פעם הייתי מעיף מבט לסימטה ולזו שמחוברת אליה, אך לא ניראה שם אפילו צל-צילם של מעילי ושל אולי.

חזרתי לחדר, חשוך היה, קר, והמיטה – ריקה. עובש בבקבוקי-החלב הריקים, הישנים. שיהוק עלייך, אולי שלי, איפה את? אני אשבור לך את העצמות! – את שומעת? – אני בועט במיטה. אני כמו אבא שלך ואת צריכה לציית לי, רק לי, שיהוק עלייך, ולא איכפת לי איפה ומה את עושה בשעות הערב, לפני שאת חוזרת למיטה שלך ומפנה כלפיי את הגב כדי שאתגנב אלייך, ילדה רטובה ומושחתת שכמוך, אוהו –

השעות נקפו. נירדמתי. התעוררתי. נירדם ומתעורר בקישוי אבר שמתפרק אל הריק ואני חובק בידיי את אולי שנמוגה מחלומי ואיננה, אולי –

אולי, התחלתי לרעוד, אולי היחידה שלי, אולי איפה את? אני אוהב אותך, אני לא יכול בלעדייך –

והילד, ילדנו, לאן לקחת אותו?

אני אבא שלו, שלך –

ושוב נירדמתי. צמרמר. חובק ריקות. ובבוקר קמתי מסואב ועייף, שוטף את פניי בחברת תמרוקיה הזולים, מנשק בדל-חזייה שלה, חולצה גולשת כמשי בנפצוצי חשמל, מלטף, וללא כריכים יצאתי לעבודת יומי.

אילו עזבה אותי, לא היתה משאירה את בגדיה.

היא תחזור.

בשובי לפנות-ערב מהעבודה בבניין הספרייה הלאומית, קניתי עיתון-ערב. תמונת פניה המתות מילאה רבע עמוד ראשון. הכותרת היתה: "נעדרת מביתה נדרסה על-ידי רכבת. התאבדות או רצח?"

בארוד!!!... הזדעזע מוחי לפתע.

נשענתי רגע ליד עמוד-חשמל קרוב, התבוננתי לצדדים אם אין באים כבר לחקור אותי, הרוצח, והמשכתי לקרוא על טפירו אוליביה, שהוכרזה נעדרת לפני חודשים אחדים, לאחר שנעלמה מכפר-הנוער שאליו נשלחה, ומביתה – ונמצאה מתה, לבושה מעיל-מלחים גברי אפור, על פסי מסילת-הברזל לירושלים. דרסה אותה רכבת-נוסעים שבאה מתל-אביב. בגלל השעה המאוחרת טרם הוברר אם הטילה עצמה אל הגלגלים או מישהו דחף אותה מאחור ונעלם. בדיקה לאחר המוות העלתה שהנערה היתה בשלב מתקדם של הריון. החקירה נמשכת. טפירו האב: "אהבתי את אוליביה בתי שהיתה מסורה לי יותר מכל ילדיי." טפירו האם: במוסד.

אל חדרי התקרבתי בהתגנבות-יחידים, להבחין, בעוד מועד, אם אני כבר נתון במעקב ואם שוטרים מחכים בחדרי לעצור אותי. כל השאלה היא, חזרתי ושיננתי לעצמי, אם הוצאתי ממעילי בעוד מועד את כתבי-היד שלי, שתחבה רותי בכיסיי –

החדר היה שרוי בחשיכה גמורה כאשר הגעתי אליו.

איש לא ציפה לי. יכולתי לשמוע את פרפורי ליבי בפותחי את הדלת. העליתי אור. דבר לא השתנה מאז עזבתי בבוקר. מיהרתי אל הכוננית. בידיים מקומחות עדיין ממלט, ששב ויבש עליהן לאחר הרחצה החפוזה בתום העבודה, חיטטתי בניירותיי שבמגירה, מזל, אוהו – כל כתבי-היד כולם היו מונחים שם, וגם כסף, רגע –

האם הוצאתי אותם מהמעיל?

לא. בשום אופן –

אני המשכתי להחזיקם בכיסיי בנדודיי ברחובות, ובסביאותיי, מתוך איזו אמונה טפלה, למן הלילה שבו חזרתי טעון בהם מרותי ובאתי על אולי הירקרקת, בדרך שהשתיקה אותה כלפיי לנצח –

טוב. לא נותר זמן רב למחשבות ספרותיות. מוחי פעל עתה בקדחתנות קרימינאלית. אספתי את חפציה של אולי למרכז החדר: חולצה, מכנסיים, שפתון, פודריה, עיפרון-איפור, נעליים, מחברות אחדות, ספרי-לימוד, מזונות שקנתה, סבונים, וילון שהתקינה, בקבוקי-חלב ריקים, מסריחים, גביע-לבן עשוי זכוכית, שציירה והניחה בו פרחים, שיבשו, חזיות, תחתונים, טבעת הברזל, גרביים, הכל במהירות וביעילות, היישר אל מעי מזוודתה החומה, שעימה הופיעה לראשונה בחדרי. התבוננתי עוד פעם אחת אחרונה היטב סביבי, צד בדל-שפתון ובובת-צמר קטנה בדמות קופיף שאותו אהבה במיוחד, הכול הכול –

סגרתי היטב את המזוודה והחוצה, בחשאי, אל בור-המים הישן שבחצר האחורית, הרמתי את המיכסה – והשלכתי אותה פנימה על תכולתה, שהתפרקה שם אל מדמנת הקרקעית, שהמים כמעט כבר אינם זורמים אליה בחורף מפני שתעלת הניקוז בחצר המרוצפת אבן, סתומה, מאז נעלם בעל-הבית הערבי במלחמה.

שבתי ועליתי לחדר. השלכתי מבעד לחלון, הרחק אל השדה, שני בקבוקי עראק אחרונים, האחד חתום והשני מלא-למחצה.

התרחצתי. גילחתי את זיפי זקני מיום אתמול. לבשתי בגדים חדשים, טריים, מהכביסה האחרונה שעשתה אולי, וירדתי לרחוב כשרגליי מוליכות אותי מאליהן אל רותי. הבאתי לה במתנה בקבוק רבלון אינטימט שמצאתי בחדר, הזמנתי אותה למסעדת "רימון" וזללנו סטייק פילה, המנה היקרה ביותר, ואחר-כך הלכנו לקולנוע "ציון" הסמוך, לסרט הנפלא שכל העיר דיברה עליו, "הירושימה אהובתי". חיבקתי אותה. התנשקנו. רותי החיוורת הזילה דימעה והיתה נירגשת מאוד.

ליוויתי אותה חזרה לחדרה והיא נפרדה ממני ליד הדלת.

הניחה לי לנשקה שוב, על מצחה העטור שיער זהוב, על פני הלב המתוקות שלה, על עיני הירוק-פרדס עם דבש כהה שמתגרות בי, וכאשר הרחתי אותה שבתי והצעתי לה שנתחתן, והיא ענתה – "לא!" – ובישרה לי שהיא עוזבת את ירושלים בעוד שבועות אחדים אך אינה יכולה לגלות לי מדוע ולאן.

חזרתי לחדר, מריח את אצבעותיי, פורש ומכווץ אותן באוויר, כפסנתרן, רגע לפני התחלת הקונצרט. מילאתי דיו בעט הנובע וישבתי לכתוב את מה שעתיד היה להיות הרומאן הראשון שלי.

לעבודת הבניין בבית-הספרים הלאומי שבגבעת רם לא הלכתי יותר. במשך שלושה וחצי שבועות ישבתי יום אחר יום בחדרי, קופא מעט בלילות הקרירים-עדיין, בהיעדר אולי, ובלא מעילי ששימש לי גם כחלוק-בית. עד מהרה פלש הקיץ לירושלים. התחלתי לצאת לפנות-ערב, לטייל ולאכול במרכז עיר. חדלתי לשהק. בימים ישנתי ובלילות שתיתי חלב קר, להרגיע את הצרבת שטרם נירפאה כליל, וכל אותו זמן כתבתי את הרומאן הראשון שלי (שנותר גם היחיד שנכנס לתולדות הספרות העברית כי הספרים שכתבתי אחריו כבר היו כולם כרוניקות, ללא בידיון), כתבתי באצבעות גמישות, שהלכו והתעדנו, שאמרו עליהן בנעוריי במושבה, לפני שגירשו אותי, שהן אצבעות של פסנתרן –

תחילה כיניתי אותה ברומאן – הבת של טפירו, אחר-כך שיניתי את שמה לבת של דנינו. אבל גורלן היה זהה. היא הרה. היא רצה אל הרכבת ושמה קץ לחייה. גם דמויות הפועלים מהעבודה בבניין הספריה הלאומית, חריקות המחפרים, צעקות ה"בארוד!" והלילות בבית-הקפה של מנטלו – נתנו לי השראה, וכמובן – כפר-הנוער, וראשית אהבתי לרותי.

כסף היה לי קצת ממה שהשאירה אולי במגירה לפני שברחה, וממשכורתי האחרונה בעבודת הבניין.

מסכומים אלה התקיימתי עד שסיימתי את הכתיבה וההעתקה לנקי. ליתר ביטחון העלמתי בספר כל פרט שהיה יכול להסגיר כי מקום התרחשותו בירושלים ובכפר-הנוער הסמוך לה.

כך אני נוהג מאז בכל ספריי, כדי שלא יקרה לי מה שקרה לאלימלך שפירא לאחר צאת ספרו הראשון "הבלנית נכוותה" – שעליו נכתב לימים ב"תולדות הספרות העברית החדשה" שהכרוניקה שלו אינה אלא "הביוב של הספרות היפה".

ובראשית החורף, כאשר קיבלתי מיקדמה ראשונה מהוצאת-הספרים, קניתי מעיל-מלחים חדש, אפור-כהה, עם כפתורי-קרן גדולים דמויי שן-פיל, ולולאות של חבל שזור ומפותל.

ובאביב, אחרי שהרומאן יצא לאור, קיבל אותי הפילוסוף הירושלמי מרטין בובר לפגישה בביתו בשכונת טלביה.

כאשר נכנסתי לחדרו ישב מאחורי שולחן כתיבה כבד. מבט עיניו החודר ומחלפות השיער הכסופות, שהתפרעו על ראשו הגדול ובזקנו – שיוו לו מראה של נביא קדמון. הוא שאל אותי על הכוחות הגנוזים בעלייה המזרחית, שאותה כביכול תיארתי בספרי. הייתי אופטימי. לא כולם כמו אולי. יהיה עם אחד.

בתום הפגישה קם כדי ללחוץ את ידי. דימיתי שעתה אראה ענק מקראי מתרומם, כמו בפסלים ובציורים של מיכאל אנג'לו, אך בובר היה כה נמוך שגם כאשר קם על רגליו לא התרומם ראשו המפואר הרבה מעל גובהו בשעה ההיסטורית שבה ישבתי מולו. זו היתה אכזבה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

מי שנולד כהלמוט אוסטרמן ומת כאורי אבנרי, נשא בין לבין את השם: אריאל אבנרי. הוא אז, כתב הוא בעתון "החברה" את ההגות הבאה: "יש לראות עתיד מזהיר לקיבוץ העברי במולדת. יום יבוא – ודגלו יתנופף במרחבים האין-סופיים של עבר הגדולה."

"מציאות מדינית חדשה – עבר! מובנה ארץ עבר הנהר בה"א הידיעה, נהר הגזע העברי הקדום, נהר פרת, המזרים את מימיו האדירים דרך תורכיה, סוריה ועיראק! הרנסנס של הגזע העברי! עברים נשאו בגאווה את דגל בני שם במלחמה וכיבוש."

ובמאמר קודם, באותו כתב עת, כתב, מי שהיה בשלב ההוא יוסף אוסטרמן: "אבותינו הקדומים שלטו בארצותיהם... יען העריצם את האדמה." שם גם נמצאת הפנינה הבאה מעטו של אוסטרמן-אבנרי לאמור: "אותו הג'ורג'י הגדול, המרחיק ראות, שהעדיף את תועלת האומה על דוקטרינות מפלגתיות צרות – יוסף סטאלין."

סטאלין זוכה מאת אריאל (דאז) אבנרי, בגיליון אחר, גם לתואר – "הג'ורג'י המקסים" ולתואר "מנהיג המנהיגים," וכל זאת בגין עמידתו של אותו "ג'ורג'י מקסים" כנגד "אותם היסודות החולניים של היהדות, המנסים לברוח מעצמם, לטשטש את ה'אני' שלהם, והמחפשים את האושר בחיק זרים, שתסביך הנחיתות האישית שלהם מונע מהם את ההכרה כי הזרים אינם חפצים בסמרטוטים כי אם במוט, מוט חזק ויציב."-

והאיש ה"מתהדר", בשלהי ימיו, כי מגיל 14 לא ראה בית-כנסת מבפנים, כתב בשנות העשרים שלו: "התפילה מבליטה בבהירות כזו את העובדה כי אין להפריד בין דת לאומית ומדיניות לאומית" הרב אבי מעוז לא היה מנסח זאת אחרת.

במאמר אחר, בו, באמפטיה ניכרת, מציג אוסטרמן דאז, אבנרי בהמשך, את השאלה: "מדוע ניצחה התעמולה בגרמניה" (הנאצית) ו"מהו תסביך שאלות אלו להתחדשות הגזעית של העם העברי?" קורא אבנרי, בין היתר ל"טמיעה נפשית גמורה (של היחיד) בהמון האדיר, הרותח, חסר הגבולות. במצב זה יהיה אפשרי לשנות את מיבנה הגוף הלאומי, ואז לצעוד במהפכת- ניצחון לקראת התקומה המפוארת של ה ג ז ע ה ע ב ר י ה ע ת י ק ו ה צ ע י ר ל נ צ ח" (ההדגשות במקור – ע.נ.).

מושפע ככל הניראה מדימויי התעמולה הגרמנית , מצייר אוסטרמן, באפריל 1941 , את הדמות הנראית בעיניו כיהודי האידיאלי; במאמר ליום הולדתו ה-117 של פרדיננד לסל, משתפך אבנרי:

"הקומה תמיד זקופה ומתוחה, דומה לקצין... סנטר נמרץ , אף נועז ושפם גברי, כולו, עד טיפת הדם האחרונה – יהודי."

ולעומת זאת, במאמר שלו, המתייחס לשאלה – "האם הקיבוץ הארץ-ישראלי יצר את הטיפוס העברי החדש?" משיב אוסטרמן-אבנרי בשלילה, ומגדיר את טיפוס הקיבוצניק, בביקורתיות כ-"רך אופי, רפה רצון, ומעל לכל – בלתי גברי!" (ההדגשה במקור ע.נ.).

אורי אבנרי, כבר בשמו זה, מתנגד להצעת חלוקת הארץ, שנדונה באו"ם, והוחלטה בנובמבר 1947. במאמרו "סיוט החלוקה" כותב הוא כי ה"ישוב" היהודי בארץ, כבר, אינו תמים, ו"הוא הבין, בינתיים, בין מי הסכסוך בארץ זו, ומי מושך את החוטים המניעים את קבוצת האפנדים הקרויים בשם המכובד 'אומה ערבית".

לאבנרי דאז יש גם עמדה ברורה על הצורך בדיקטטורה של חיילים שתבוא במקום מפלגות דמוקרטיות. בירחון בשם "במאבק, ירחון רעיוני פנימי, בעריכתו של אריאל אבנרי, שהוא אז מנהל קומיסריון התעמולה של מפלגת ה-צ"ח, במאמר המוכתר – "החייל בחזית ההגשמה," כותב מנהל קומיסריון התעמולה הזה כך: "בתור מיליטריסטים מושבעים, שאהבתנו העמוקה להווי הצבאי אינה רק פרי של קוניוקטורה חולפת, אינה אדרת תרמית לכסות בה את העבר הפציפיסטי... איננו יכולים אלא להצטער על התנגדות לתביעת האינטרס הלאומי העליון... שגם אצלנו יהיה ביום שביתת הנשק גורם צבאי, שידרוש, וידרוש בצדק, שהיד אשר לחצה על ההדק [של הרובה במלחמה] תהיה גם היד אשר תכוון את ההגה" (השלטוני). החייל העברי לא ירצה, אחרי כל שנות הסער, לשוב לקריירה אזרחית שקטה, לחיים אפורים. לו לא תהא דרך אחרת מאשר – הכיבוש, ומוצא אחר מאשר – השלטון. מתוך שיקולים אלה קבענו – השלטון לחיילים – האמת המכרעת של השעה כלולה בשתי מלים גורליות אלו. אין עתיד להתנערות העברית אלא עם השלטת החייל העברי."

"ריאקציונרי? אנטי דמוקרטי?" שואל אבנרי שאלה רטורית, ומשיב בלגלוג: " כן, בעיני אלה החושבים את הקטטות הגועליות של המפלגות האזרחיות ל'דמוקרטיה'."

מכאן –צעד קטנטן, בהגותו של אבנרי:

"המשמעת והאמון המלא למנהיג הלאומי, ריכוז השלטון, איסור השביתות וההשבתות, גיוס החובה לשירותי העבודה הלאומיים, ההלאמה למעשה של חלק גדול של התעשיה – כל אלה הם סימני הלוואי של התפתחות זו," שהיא, לפי הכותב, "שינוי כביר... להעמיד את מיבניה (של הממלכה) על בסיס חדש לגמרי."

אף באוקטובר ובנובמבר 1955, בשבועון "העולם הזה", מטיף אורי אבנרי, במאמרים חתומים על ידיו, תחת הכותרת: "אל הנשק" וכותב: "המלחמה היא בלתי נימנעת. מוטב עכשיו מאשר בעוד חמש שנים... במצב זה יהיה המפקד האחראי על צ.ה.ל. בוגד בתפקידו אם לא ייעץ לממשלתו: ללחום מיד," במקום "טיוליו של משה שרת (שר החוץ דאז), במקום המיבצעים הדיפלומטיים של נציגי ישראל, בשיחות." זה כבר בשבועון, שחציו היה "השער האחורי" ובו כתב ושיכתב אבנרי אישית, רכילויות חדרי מיטה, פורנוגרפיה, עלילות דיבה, ופוטומונטאג'ים מזוייפים (את הרב פורוש רוקד בדיסקוטק). לרבות מאמר חתום של אורי אבנרי בו תיאר בפירוט ובליווי תמונה של הכתבת המופקדת, לפי המצג שהציג לקוראיו, על חלק מאותם מדורי החלק האחורי, לילי גלילי. דא עקא שכתבת כזו לא היתה אלא בדייה, מעולם לא היתה קיימת פיסית, תמונתה נילקחה משבועון מצרי והכותב אבנרי, (בשיתוף שני עמיתים) – אשכרה רימה, ביודעין, את קוראיו, כשהוא זב הטפות מוסר.

קורה, לפעמים רצוי, שאדם משנה דעותיו. בזוי הוא שאדם מעלים את עברו האידיאולוגי. עבר ממוסמך בכתביו שלו.

זה האיש והעיתון עליהם אמר ביהמ"ש "לאבנרי ולעיתונו יש סטנדרטים כפולים, ומה שהוא דורש מאחרים, אינו דורש מעצמו" (ת.א. 22815/85)

זה האיש עליו אמר עמוס קינן: "ידיעות אחרונות", 26.9.69 – "האיש שצמח מאשפתות הפורנוגרפיה, משם הוא התחיל ולשם הוא חזר. יש אנשים, שרק אלוהים יכול לרחם עליהם. בני-אדם מתרחקים מהם."

עקיבא נוף

שלך –

משה גרנות

* גרטה: מר עזר, אהוד בן, אנחנו כאן במשט עם מאות דגלי אש"ף נתונים להתקפות הכתב"מים הפשיסטיים שלכם שכבר העלו באש אחת מהספינות שלנו ואני אישית סובלת מעצירות קשה בגלל הסנדביצ'ים השבדים הנהדרים של אימא ואבא שלי שכנראה כבר קצת התקלקלו אבל לא נורא כי אני אהיה שמחה לחרבן לחרבן ולחרבן עליכם בלי בושה את כל הקקה והשתינה שלי על אדמת פלשתין הכבושה בידיכם כאשר תעצרו אותנו אחרי שנגיע לעזה הכבושה.

סיפרו לי שאתה מכנה אותי בשם שרמוטת האקלים. בבקשה תסביר לי מה זאת המילה העברית שרמוטה ואם היא מופיעה בקוראן הירושלמי שלכם?

ואם תכריחו אותי להצטלם שוב עם הסנדוויץ' טונה הירושלמי המתועב שלכם אתבע אתכם בבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג כאשר יחודש קשר האינטרנט איתו שהאמריקאים מחריבי האקלים סגרו.

* אהוד: דווקא בגלל הישגיו, אני מאוד חושש לחייו של בנימין נתניהו כאשר יגיע לנאום בעצרת האו"ם בסוף החודש. אחד הנציגים של המדינות המוסלמיות ושל מדינות שונאות ישראל עלול לשאת בכליו אקדח ולנסות לחסל את נתניהו בשעת נאומו. נתניהו, אני מפציר בך, אל תיסע! הקטרים מוכנים לשלם עשרות מיליוני דולרים לכל מי שיתנקש בחייך!

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!