עֲשַׁן-קוֹצִים –
בָּאֲוִיר
עַנְנֵי-חַמְסִין
קְלוּשִׁים
הָעֵצִים סְחוּפִים
מֵאָבָק
מְשַׂחֲקִים בְּיָרֹק
מְדֹרָג
מִתְכּוֹנְנִים לַשַּׁלֶּכֶת –
עֶגְלוֹת-יְלָדִים
אֲדֻמּוֹת
חוֹפְזוֹת בִּידֵי
נְעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת
וְהַחַיִּים מְגַלְגְּלִים
בְּאִחוּר זְמַן
שְׁלֹשָׁה יְשִׁישִׁים –
רְקוּבִים
עַל כָּרֵי-דֶּשֶׁא
צוֹנְנִים לַחִים –
הֵם צוֹחֲקִים
וְלוֹעֲסִים חָצָץ
שִׁנַּיִם תּוֹתָבוֹת –
בְּפִיהֶם
וְרֵיחַ-יֶזַע רַע
עוֹלֶה מֵהֶם
•
• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: סְתָו בַּגַּן
- עמנואל בן סבו: 1. המתנקשים בצ'ארלי קירק
- אורי הייטנר: 1. איש השנה תשפ"ה – בנימין נתניהו
- אודי מנור: האם "שכח מה זה להיות יהודי"? –
- אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים
- שמעון גרובר: הידועה בציבור כמדינת ישראל
- עקיבא נוף: נשיאים ורוח
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- אהוד בן עזר: מכתב ישן לגבריאלה אביגור-רותם
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * מתוך: אברהם בלבן, "רשימות תל-אביביות", "הארץ", "תרבות וספרות", 12.9.25.
- שאר הגליון
מאמרים
שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
סְתָו בַּגַּן
עמנואל בן סבו
1. המתנקשים בצ'ארלי קירק
מסתובבים חופשי בישראל
לחם חוקם הם מילים על: זכויות אדם, דמוקרטיה, חופש הביטוי , שיווין בפני החוק, בידיהם גרדומים, ומעשים מנוגדים לזכויות, בעד השתקה, סתימת פיות.
אלימות חלק מקיצוני השמאל הרדיקלי, הפרוגרסיבי והאלים, סותם הפיות והמשתיק, מהלך האימים על כל מי שחושב אחרת ממנו, גבתה חיים של אדם נוסף שכל חטאו היה רצונו להביע את דעתו שלא על פי שירת המקהלה, שהעז לדבר וסירב לשתוק...
הם ממש כאן, עשרות מתנקשים המסתובבים באין מפריע ברחבי מדינת ישראל, הם אינם מסתתרים, אינם מתחבאים, אינם מתייראים, אינם אורבים בחשכת הליל כדי לירות בטרפם, או מתחפשים בבגדי הסוואה כדי לצוד אותו.
הם ניצבים תחת כל עץ רענן ובמה ממומנת בכספים עלומים, זוכים לחיבוק חלק מהתקשורת המבקשת להופכם לגיבורים, גאים בכוונות הרצח וההסתה הפושעת, הם מסמנים את "הבוגד", "השטן" , "הדיקטטור", ואת העונש שיש להטיל עליו, מציעים ארבע מיתות בית דין שדה, הרג, חנק, שריפה וסקילה, הם זוכים למחיאות כפיים מחבריהם מהאספסוף האלים, הם מסתובבים באופן חופשי ובאין מפריע ברחובה של עיר, מצביעים על צ'רלי קירק שלנו, מראש הממשלה בנימין נתניהו ועד גל הירש.
הם, אנשי השמאל הרדיקלי , הפרוגרסיביים והמסוכנים לשלומה של מדינת ישראל ולביטחונה, בהם בעלי דרגות בכירות בעבר, בעלי תפקידים בכירים בשירות הציבורי, בעלי שליטה באקדמיה, במערכת המשפט ובמערכת התקשורת, חצו את כל הקווים האדומים, הותרה הרצועה והדרך לרצח נבחרי ציבור נסללה מזמן ברצף תודעתי של מכונות רעל והסתה שלא חדלו לרגע להכשיר את הקרקע לרצח הפוליטי הבא.
אל מול חבורת הקנאים הפונדמנטליסטים, המופקרים וחסרי האחריות, אשר רובם במצב טורבו של טנטרום, חלקם על גבול החלוק הלבן במחלקות מסוימות, ניצבת אוזלת ידה הפושעת והמסוכנת של מערכת המשפט והאכיפה.
מערכת שאמורה להזכיר את הגבולות, את הקווים האדומים, מערכת המזכירה את המותר והאסור, את הזכות לחופש הביטוי מול חופש השיסוי, גורמי אכיפה אלה מועלים בתפקידם בראותם ובשומעם את הקולות והמראות החמורים מאין כמותם, המתירים דמם של נבחרי ציבור מבלי לבצע את חובתם בחוק.
התרת דמם של נבחרי הציבור מתרחשת גם בעת כתיבת שורות אלה, בעוד שדברי הסתה נשמעו מהשוליים בימין, ובהם גם התבטאויות על גבול חופש הביטוי, זכה קומץ זה לגינויים ברורים, להוקעה ולהדחה משורות התנועה, לעומתם, סוכני הכאוס, מפיצי הארס, הממוללים בחרוזי הרעל, זוכים לכתבות בתקשורת המאדירות את "אומץ ליבם", " עוז רוחם" , ועוד כהנה וכהנה סופרלטיבים אשר בינם לבין מעשה ההסתה הפושעת אין ולא כלום.
בעוד בימין הגינוי וההוקעה ברורים ובהירים הרי שמכונות הרעל המופעלות על ידי סוכני הכאוס הפוגעת באזרחים ובשוטרים, החוסמת רחובות, השורפת רכבים, שמילים כמו נאצי היטלר, סטאלין ושאר מרעין בישין של העולם הם לחם חוקה, דבר שבשגרה, לצד מיצגי חבלי תלייה, נורות על בית ראש ממשלה, קריאות לרצח ראש הממשלה ומשפחתו, אלו פעולות לגיטימיות פלוס פלוס.
הרצח הנתעב של צ'ארלי קירק, אוהב ישראל, מסביר ישראל בעולם, הוא קריאת השכמה, תראו אותם ותראו אותנו, הרוצח של צ'ארלי מסתובב חופשי ברחובות ישראל, מוגן וחסין מחקירה, מעצר, ומאימת הדין.
הרצח הנתעב של צ'ארלי קירק, אוהב ישראל, מסביר ישראל בעולם, תפס חלק מראשי מפלגות האופוזיציה בהפתעה. לחלק מהם, הנמנים על כת "רק לא ביבי", לקח זמן רב, יותר מדי, עד שהביעו זעזועם ממעשה הרצח הנורא.
הכתובת מרוחה על כל הקירות, זועקת מאותיות של שנאה, ממילים של דם, ממשפט של הרצח הבא, המערכות האחראיות לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהן, לא יוכלו לומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה!"
2. עמירם לוין כמשל
עמירם לוין, אלוף במיל', גיבור ישראל, עתיר זכויות ועטור הילה, נבחר לאחר התמודדות מאתגרת לתפקיד היוקרתי, הפרזנטור לאימרה: ילדותו מביישת את זקנתו [אהוד: לא להיפך?]
על תפקיד הפרזנטור התמודדו רבי אלופים, אלופים, ובהם אחיי גיבורי התהילה שהביטו למוות בעיניים והוא השפיל מבטו.
עמירם לוין, מי שעשה את הדרך מהשמאל הציוני לשמאל הרדיקלי הקיצוני, שמאל הפועל מבלי דעת בשירות האויבים, הפועל מבלי דעת להחלשת אריות האומה, להשחרת קציני צה"ל ומפקדיו, להכשרת הקרקע לעידוד ונרמול סרבנות.
עמירם לוין פירסם מודעות ענק, במימון של מי? ובה כתב בשחור-אדום:
"מפקדי צה"ל וזרועות הביטחון – האחריות עליכם.
אתם בשטח – ההנהגה בבונקר.
עליכם, אנו סומכים – עליהם, לא.
הם יפקירו אתכם – אנחנו לא.
אין אימא שהרתה, ילדה וגידלה את בנה כדי שימות לשווא או יופקר למוות במנהרות חמאס.
אל תאבדו את בנינו ובנותינו בעזה. השיבו אותם הביתה לאימהות.
תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך."
מופת של החלשה, של המרדה, של הסתה, של פגיעה חמורה בחוסן הלאומי, של פגיעה בחיילי צה"ל ומפקדיו הנלחמים בשבע חזיתות שונות, פגיעה במשפחות השכולות שבניהן מסרו את חייהם להגנת מדינת ישראל, פגיעה באלפי לוחמים פצועים בגוף ובנפש, פגיעה ביתומים ובאלמנות חללי צה"ל.
המטרה לפגוע בשנוא נפשם, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מקדשת את כל האמצעים, הסתה פושעת, בריונות פרועה, פגיעה בביטחון ישראל, פגיעה בצבא ההגנה לישראל, פגיעה בחברה הישראלית, שיסוי ופילוג החברה הישראלית, הבאשת ריחה של מדינת ישראל בעולם, הפצת עלילות דם, הושבת הצמרת המדינית, צמרת הצבא, וחיילי צה"ל הגיבורים על כס הנאשמים בבית הדין הבינלאומי בהאג, המטרה מקדשת את כל האמצעים.
מה מוביל את עמירם לפרסם את כתב הפלסתר נגד צה"ל ומדינת ישראל? מה מוביל לוחם עז נפש לפגוע ביודעין בכל הקדוש לעם היהודי במדינת ישראל? מה גורם לשנאה הנוראית-הפתולוגית שלו ושל חבר מרעיו?
עמירם לוין הוא לא רק פרזנטור של השבר הגדול, של הפוסעים בעיניים פקוחות לרווחה לפגיעה במכנה המשותף היהודי-ישראלי, הוא בעיקר פרצופו של חלק מדור החש כי גנבו לו את המדינה, אדוני הארץ הנדחקים לשוליים, חילופי האליטות.
עמירם לוין ודומיו נאחזים בציפורניהם, אינם מרפים, מסרבים לפנות מקומם לאליטות החדשות, בקלפי הם נכשלים שוב ושוב, שבירת הכלים היא שנותרה להם כמוצא אחרון.
עמירם לוין, כמו אהוד ברק, כמו דן חלוץ, כמו בוגי יעלון, כמו יאיר גולן, כמו גדי שמני, כמו יואב צור, כמו נועם תיבון, כמו יום טוב סמיה, כמו עמוס ידלין, כמו ישראל זיו, כמו עמוס גלעד, כמו כל הסובלים מהמחלה חשוכת המרפא – שנאת נתניהו, מחלה שטרם נמצאה לה תרופה.
הגיע הזמן לשחרר, התכבדו ושבו בביתכם ותהנו, מי עם הנכדים, מי עם הנינים, הגיע הזמן להבין כי תם עידן הדעה האחת, האמונה האחת, הערך האחד, הדרך האחת, תודה על ראשיתכם, חרפה על זקנתכם.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
1. איש השנה תשפ"ה – בנימין נתניהו
בשנתיים האחרונות חוותה ישראל את התבוסה הקשה, הצורבת והכואבת ביותר בתולדותיה ואת אחד הגדולים בניצחונותיה מיום הקמתה.
7 באוקטובר הוא לא רק תבוסה צבאית. מדובר בשבר ציוני שלא היה כדוגמתו. המדינה היהודית בארץ ישראל קיימת בראש ובראשונה כדי להבטיח שלא יהיו עוד פוגרומים ביהודים. והנה, המדינה קרסה באותו יום מר ונמהר, בפוגרום שהיו מעטים כמותו בתולדות העם היהודי ובאסון הגדול ביותר של העם היהודי מאז השואה.
מבצע "עם כלביא" הוא הניצחון הביטחוני הגדול ביותר של ישראל מאז מלחמת ששת הימים, ואחד הניצחונות הגדולים מקום המדינה. הוא הסיר מעל המדינה לפחות לשנים אחדות את האיום הגדול ביותר על קיומה.
לא מדובר בשני אירועים קוטביים שבמקרה נפלו בסמיכות זה לזה. הקוטביות הזאת נובעת משתי תפיסות עולם ביטחוניות ומדיניות מנוגדות בתכלית.
7 באוקטובר הוא פרי הבאושים של מדיניות התמכרות לשקט, פייסנות, הבלגה ו"הכלה"; מדיניות של שב ואל תעשה, של דחיינות, העיקר להרוויח עוד קצת שקט. מדיניות פחדנית שהמילה "הסלמה" הילכה עליה אימים. מדיניות שסולדת מיוזמה. 7 באוקטובר הוא התוצאה הבלתי נמנעת של מדיניות ההתמכרות לשקט.
מבצע "עם כלביא" הוא פרי מדיניות של הגנה אקטיבית, של מתקפת נגד מקדימה, של יוזמה, של תעוזה, של הפתעה, של העברת המלחמה לשטח האוייב, של התקפיות, של נכונות לקחת סיכונים ולשלם מחיר בטווח הקצר, כדי להסיר איום גדול לאין ערוך בעתיד. אילו נקטנו במדיניות הזאת קודם לכן, 7 באוקטובר לא היה מתרחש. לא יכול היה להתרחש.
אדם אחד הוא האחראי לשני האירועים הללו, למפלה ולניצחון, ראש הממשלה בנימין נתניהו, איש השנה תשפ"ה.
בשני המקרים הוא הראש ולכן הוא האחראי, להצלחה ולכישלון. אך בשני המקרים אין מדובר באחריות מיניסטריאלית, עקיפה, כיוון שהאירוע "קרה" (זוכרים את הסלוגן – "תאונות אינן קורות, הן נגרמות"?) "במקרה" תחת המשמרת שלו. בשני המקרים הוא, אישית, עיצב את תפיסת הביטחון, קבע את המדיניות, בנה את האסטרטגיה וקיבל את ההחלטות. לכן, בשני המקרים אחריותו אישית, מוחלטת, במלוא מובן המילה. בשני המקרים, יש שותפים למחדל ולהישג – שרי הביטחון, הקבינט, הרמטכ"לים, ראשי השב"כ והמוסד, מפקדים בכירים בצה"ל. בשני המקרים, אחריותם חלקית והיא נובעת מכפיפותם לראש הממשלה. בשני המקרים, האחריות המלאה, המוחלטת, היא של נתניהו.
מי שאינו מסוגל להודות בכך שנתניהו הוא המצביא שהוליך אותנו לניצחון באיראן, אין תוקף מוסרי לטענתו שנתניהו הוא המנהיג הכושל שהמיט עלינו את אסון 7 באוקטובר. מי שאינו מסוגל להודות שנתניהו הוא מר מחדל, האיש שב-15 שנות שלטונו דרדר את ישראל במורד עד ההתרסקות ב-7 באוקטובר, אין תוקף מוסרי לכתרי המצביאות שהוא קושר לנתניהו על הצלחות ישראל ובראשן באיראן.
האחריות של העומד בראש אינה ניתנת להפרדה.
מה הסיבה לכך שהמדיניות של נתניהו כלפי איראן היתה מנוגדת כל כך למדיניותו כלפי חמאס?
הניגוד הוא ממש לא בין חמאס לאיראן. מחדלו של נתניהו, מדיניות ההתמכרות לשקט, היתה מדיניות כוללת כלפי כל האיומים. המחדל שלו כלפי חיזבאללה ולבנון גדול יותר מהמחדל שלו כלפי חמאס ועזה. האיום שהתממש היה מעזה. אילו התממש קודם מלבנון, התוצאה היתה קשה הרבה יותר. שלא לדבר על מה שעלול היה לקרות אילו הוא התממש במקביל בשתי החזיתות, או חלילה מכל חגורת האש שעטפה אותנו, כלומר שאיפשרנו לה במחדלנו הנורא, או לדייק יותר, ראש ממשלה ישראל איפשר לה, לעטוף אותנו. המחדל הזה היה גם כלפי איראן. נתניהו ראוי לשבח על כך שבמשך שנים היטיב להעמיד את האיום האיראני במקום גבוה בסדר היום העולמי, אך הוא לא העלה על דעתו לעשות את המובן מאליו; לתקוף באיראן כדי להשמיד את תוכנית הגרעין שלה.
הניגוד אינו בין מדיניותו של נתניהו כלפי חמאס וכלפי איראן, אלא בין מדיניותו לאורך כל שנות שלטונו עד 7 באוקטובר ועוד כשנה לאחר מכן, לבין מדיניותו מקיץ 2024 ועד היום. הדוגמה הבולטת ביותר לשינוי הדרמטי במדיניותו היא לבנון.
מלחמת לבנון השנייה הסתיימה בהסכם הפסקת האש שעוגן בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1701, שאסרה על חיזבאללה לרדת דרומה מנהר הליטני. נתניהו עלה לשלטון קצת יותר משנתיים לאחר חתימת ההסכם. בשנות שלטונו הארוכות, ישראל ידעה שהשטח שמדרום לליטני הפך למפלצת טרור רצחנית של חיזבאללה, שבו כל בית הוא מוצב, ושבידי חיזבאללה מאות אלפי טילים ורקטות ובהם טילים מדויקים רבים. אין דבר לגיטימי יותר מלהגיב על הפרת הסכם. אך נתניהו בחר להבליג ולהכיל ולקוות שיהיה בסדר. וכאשר חוליית מחבלים חדרה לישראל לבצע פיגוע, הדרג המדיני הנחה את צה"ל לירות לעבר החולייה על מנת להבריח אותה, אך לא לירות כדי לפגוע, כדי לא לעורר "הסלמה". וכך ישראל הבליגה על הפיגוע בצומת מגידו, שעלול היה לעלות בעשרות הרוגים, על ניסיון ההתנקשות בבוגי יעלון ואפילו על ההתנקשות בריבונות ישראל באמצעות הקמת מאחז חמוש של חיזבאללה על אדמתה הריבונית של ישראל.
המערכה בלבנון במלחמת "חרבות ברזל" הסתיימה בהסכם זהה להסכם שקדם לו. הפעם נתניהו נוהג באופן הפוך לחלוטין לדרכו לפני המלחמה. הפעם ישראל אוכפת בכוח את הפסקת האש, אינה מאפשרת לאף מחבל להרים ראש, נוקטת יוזמה, מפעילה תפיסה של הגנה אקטיבית, ואינה נסוגה מן השטח שהתחייבה לסגת ממנו, כל עוד לא הבטיחה שצבא לבנון מיישם בפועל ובתקיפות את מחויבותו לאכוף בעצמו את הפסקת האש. בדיוק באותה מידה מדיניותו כלפי איראן השתנתה מן הקצה אל הקצה.
מי שמשבחים את נתניהו על דרכו הנוכחית ואינם מסוגלים להודות שנתניהו הוא האשם במחדל, הם חסידים שוטים, שתמיכתם בנתניהו היא עיוורת וטוטלית, גם כאשר הוא מוביל מדיניות אחת וגם כשהוא מוביל את היפוכה המוחלט. אבל אם נתניהו נוקט היום במדיניות הנכונה בלבנון, מובן מאליו שמדיניותו אז הייה שגויה. אם הוא נקט אז במדיניות הנכונה, מדיניותו היום שגויה. אולם עצם העובדה שנתניהו שינה מן הקצה אל הקצה את מדיניותו, מעידה על כך שהוא הראשון שיודע, שהוא האשם במחדל והוא האחראי לאסון.
מנוסתו מוגת הלב מאחריות, ההתנהלות האנטי מנהיגותית הקיצונית של מי שעומד בראש ואינו מסוגל לקחת אחריות לכישלונו החרוץ, שהמיט עלינו אסון, מרעילה את החברה הישראלית.
כיוון שאינו מוכן לקחת אחריות, הוא מטיל אותה על הכפופים לו. אבל איך זה יכול להיות שהכפופים לו אשמים והוא נקי? תעשיית השקרים וההסתה ומכונת הרעל שלה ממציאים ומפיצים תאוריות קונספירציה ועלילות דם נתעבות על ראשי צה"ל ושב"כ, ונתניהו מעודד זאת. קהל תומכיו, שרואה שעלילות הבגידה באים מן הקרובים לנתניהו ביותר, כמו מבנו היורד לגולת התפנוקים במייאמי ושופרותיו ברדוגו, ינון מגל וריקלין, ומבין שהכול בא "מן הגבורה".
מנוסתו הפחדנית מביאה אותו לסיכול חקירת המחדל. וכדי לתרץ את סיכול החקירה, הוא מסית נגד מערכת המשפט ומטיל דופי ומעורר אי אמון בנשיא בית המשפט העליון, שעל פי החוק הוא שצריך למנות את הוועדה. והוא מפיץ את הקונספירציה המטורללת והזדונית על איזה "דיפ-סטייט" מומצא, שבעצם מנהל את המדינה, ובגד ב-7 באוקטובר כדי להפיל אותו, ומנסה למנות ועדת חקירה כדי להפיל אותו.
לא ייאמן עד כמה האיש הזה מרוכז בעצמו, כאילו האסון הגדול אינו התוצאה הנוראית של המחדל שלו – הרצח, האונס והחטיפה ההמוניים, אלא האיום על שלטונו.
מנהיג אמיתי היה מתייצב בפני הציבור במוצאי שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, נוטל אחריות מלאה על האסון, מכה על חטא, מבקש מן העם סליחה ומחילה, ומודיע שכעת אחריותו להוביל את המלחמה, אבל בעוד X חודשים יפרוש מן התפקיד. מנהיג אמיתי היה מבין שחובתו כעת היא ללכד את העם במלחמה, בדרך לניצחון. אך נתניהו, אמון עד דרך ה"הפרד ומשול", שבאמצעותה הוא אכן מושל שנים רבות כל כך, נוקט בדרך הנלוזה הזאת גם היום, ובכך פוגע פגיעה אנושה במאמץ המלחמתי. דוגמה לכך היא פעולתו העיקשת לחקיקת חוקי ההשתמטות שעה שהחברה הישראלית הנורמטיבית קורסת תחת עול המילואים והמלחמה.
נתניהו אחראי להצלחות המרשימות של צה"ל בלבנון, בסוריה באיראן וגם בעזה. הוא גם אחראי על הכישלונות, על הפינוי למעלה משנה של יישובי הצפון במקום להגן עליהם, על הדשדוש ברצועת עזה, שבה במשך שנתיים לא הצלחנו להכריע את ארגון הטרור.
אך כל הצלחותיו וכישלונותיו במלחמה מתגמדות לנוכח המחדל הנורא לפני המלחמה; הן המחדל הביטחוני של ההתמכרות לשקט, והן המחדל החברתי של הקרע בעם (ואיני מסיר את האחריות מיריביו, שלקחו את המאבק בו למקומות מחרידים ובהם סרטן הסרבנות, אך הוא העומד בראש ואחריותו היא ללכד את האומה והוא המפלג הראשי).
העובדה ששנתיים אחרי 7 באוקטובר נתניהו הוא ראש הממשלה, היא בלתי נתפסת.
למרבה הצער, נתניהו הוא איש השנה תשפ"ה.
[אהוד: סלח לי, אבל מבחינת הבנתך ההיסטורית אתה חי בעולם דמיוני ואולי אפילו קצת אינפנטילי, וכותב הבלים על "הסמרטוט" נתניהו, בלשונך, שאותו אתה מתיימר להעריך ולשפוט.
אגב, איש השנה של מי שאינם שטופי מוח כמוך בשנאת נתניהו הוא "סמרטוט" אחר בשם דונאלד טראמפ].
2. צרור הערות 14.9.25
* מבחן ההחלטה – הלוואי שיתברר שחמאס מסתירים את המידע על מות מנהיגיהם, אבל כפי שמסתמן כעת, המבצע לחיסול הנהגת חמאס בקטאר נכשל.
מבחן התוצאה הוא חד משמעי – בחינת התוצאה אל מול המטרה. מה היתה המטרה? חיסול הנהגת חמאס. אם היא חוסלה, זו הצלחה. אם רק חלק מהיעדים חוסלו, זו הצלחה חלקית. אם אף יעד לא חוסל זה כישלון.
מבחן התוצאה הוא המבחן החשוב ביותר של פעולה, אך הוא אינו המבחן היחיד. אף אחד אינו קבלן של הצלחות. כשעושים, לא תמיד מצליחים. אולם מדיניות של שב ואל תעשה, היא הרת אסון. 7 באוקטובר היא תוצאה בלתי נמנעת של מחדל, של אי עשייה. לצד מבחן התוצאה, ראוי לבחון גם את ההחלטה. האם ההחלטה היתה נכונה? האם היא התבססה על מודיעין אמין? האם היא התבססה על תןכנית מבצעית ישימה? או במילים אחרות, האם היתה זו החלטה הרפתקנית של הימור בתנאי אי ודאות קיצונית?
אחזור לאירוע היסטורי. ב-20 באוגוסט 1973, בוצע מבצע "עמלק". חיל האוויר יירט מטוס נוסעים עיראקי אזרחי, שהיה בדרכו מביירות לבגדד והנחית אותו בשדה התעופה הצבאי ברמת דוד. על פי מידע מודיעיני, עם הנוסעים במטוס נמנה ראש החזית העממית לשחרור פלשתין, רב המרצחים ג'ורג' חבש, שהיה אחראי למעשי טרור רבים, לחטיפות מטוסים ולטבח בנמל התעופה לוד (שעוד טרם נקרא נתב"ג). שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר ומפקד חיל האוויר בני פלד המתינו לאורח הנכבד. צוות של סיירת מטכ"ל השתלט על המטוס, ו... אויה, האורח איננו. המטוס שוחרר מיד.
כל העולם גינה את ישראל, וכינה אותה מדינה פיראטית והשווה את הפעולה לחטיפות המטוסים. מועצת הביטחון גינתה פה אחד, כולל ארה"ב, את ישראל על הפעולה. גם נכשלנו במבחן התוצאה, וגם לקינו במלקות. כישלון מוחלט.
אולם במבחן ההחלטה – היתה זו החלטה נכונה. נכון היה ללכוד את רב המרצחים הזה. לשם כך, נכון היה ליירט את המטוס ולספוג את הגינויים. מסתבר שהמודיעין היה מדויק. אכן, ג'ורג' חבש אמור היה לעלות על המטוס הזה. ממש ברגע האחרון הוא ביטל את עלייתו.
כמו החלטתה של גולדה מאיר אז, כך נכונה החלטתו של נתניהו היום. החלטה נכונה ואמיצה. המודיעין היה מדויק – אכן ראשי חמאס קיימו את הישיבה במקום ובשעה שהיו בידי המודיעין. התוכנית המבצעית התבצעה ללא דופי. כנראה שלא היה מזל ומסיבה כלשהי בדיוק באותו רגע הם לא היו שם.
ובמבחן התוצאה, היו הישגים חשובים גם אם יתברר שאכן המטרה לא הושגה – הסרת החסינות לקטאר, הסרת החסינות למנהיגי חמאס בעיר המקלט הקטארית, הכנסת מנהיגי החמאס באשר הם למנוסה ואני מקווה שגם סיום הפארסה של קטאר כ"מתווכחת", כביכול, במו"מ על שחרור החטופים.
כאמור, אני מקווה שיתברר בסופו של דבר שהארכי מחבלים הללו חוסלו.
* סוף לפארסה – אם כתוצאה מהמבצע בדוחא תסתיים הפארסה של קטאר כ"מתווכת", זה יהיה הישג חשוב של המבצע.
כל עוד קטאר היא המתווכת, אין סיכוי להשבת כל החטופים, כי המטרה של קטאר היא הצלת חמאס, והחטופים הם תעודת הביטוח להישרדות חמאס.
קטאר אינה "מורכבת". היא מהגרועים באויבינו. היא הספונסר של טבח שבעה באוקטובר ושל הגל האנטישמי במערב.
מערכת היחסים החולנית של נתניהו ולשכתו עם האוייב הקטארי היא פשע חמור נגד המדינה. בעיצומה של מלחמה קשה נגד הפרוקסי הרצחני של קטאר, המקורבים ביותר לנתניהו עבדו, תמורת שכר מפנק, למען האינטרס של האוייב הקטארי, במסע יחצנות והלבנה.
אם יש "הפקרת חטופים", היא לא ההימנעות מעסקה בכל מחיר, אלא הבחירה באוייב הקטארי כ"מתווך".
* לא יקרה שוב – טראמפ הודיע למנהיגי קטאר: "זה לא יקרה שוב." האם המסר שלו לקטארים, הוא שימשיכו לתת מקלט בטוח לרבי המרצחים של חמאס?
אבל אנחנו יכולים לזרום עם ההבטחה שלו. לא נחסל שוב את המחבלים שחוסלו במבצע הזה.
* יוזמי הגל האנטישמי – טראמפ ראוי לשבח על מלחמת החורמה שהוא מוביל נגד האנטישמיות באוניברסיטאות.
הוא רק שוכח שמי שעומדים מאחורי הגל הזה, מממנים אותו, השקיעו הון רב במשך שנים באוניברסיטאות כדי לעצב את המגמות הללו, הם ידידיו הקטארים.
* מדינת אוהב – עמית סגל כתב שלראשונה מאז מבצע אנטבה תקפנו במדינה שאינה מדינת אוייב.
לא מדינת אוייב?! אלא מה? מדינת אוהב? או אולי "מורכבת"?
* כ"ץ התבלבל - שר הביטחון הודיע שהתקיפה בקטאר היא תגובה לפיגוע בירושלים.
ואני תמה. מה הקשר בין קטאר וחמאס לפיגוע? הרי נתניהו וראש הכנופייה האשימו את בג"ץ בפיגוע. לא היה עדיף לבצע את הפעולה נגד בג"ץ?
* על כידוני צה"ל – אבו מאזן היה ממייסדי פת"ח. במשך עשרות שנים הוא היה בכוורת המצומצמת סביב ערפאת. האמנה הפלשתינאית היא התנ"ך שלו, ערפאת היה מורו ורבו. האמונה הבסיסית העמוקה שלו, היא שאין עם יהודי, לכן אין לו זכות להגדרה עצמית, אין ליהודים שום זיקה לפלשתין ולכן אין לישראל זכות קיום. המאבק המזוין, כלומר הטרור, הוא הדרך לשחרור פלשתין, כלומר להשמדת ישראל.
אבו מאזן הוא מכחיש שואה מדופלם. יש לו דיפלומה – ה"דוקטורט" שלו הוא "מחקר" מכחיש שואה, שאושר ב"אוניברסיטה" סובייטית. אגב, היום הוא יכול להיות מאושר גם באוניברסיטאות מסוימות במערב, הממומנות בידי האוייב הקטארי.
כראש הרש"פ, אבו מאזן מממן את משפחות המחבלים, וממשיך לעשות זאת גם במחיר כלכלי כבד לרש"פ. רחובות וכיכרות נקראים על שם מחבלים רוצחים. והחמור ביותר – מערכת החינוך של רש"פ מחנכת לטרור, לאנטישמיות ולהשמדת ישראל.
מצד שני, אבו מאזן הוא פרגמטי והוא אחראי. הוא ראה את האסון שערפאת המיט על הרש"פ – מבצע חומת מגן. הוא רואה את האסון שחמאס ממיט על רצועת עזה. ולכן, למרות האידיאולוגיה שלו, הוא אינו מאפשר מתקפות טרור מהרש"פ, כדי למנוע עוד אסונות על עמו.
ב-2006 נערכו בחירות לפרלמנט הפלשתינאי. חמאס זכה בניצחון גדול. אבו מאזן הבין את הסיטואציה, ומאז לא איפשר עוד בחירות. בוודאי שלא בחירות לנשיאות. הוא ידע שיפסיד להנייה או לסינוואר.
איך הוא מצליח לשרוד בשלטון למעלה מעשרים שנה? בזכות כידוני צה"ל. כן, ישראל היא שמשאירה אותו בשלטון. מה האינטרס של ישראל לסייע לשונא ישראל מובהק כאבו מאזן? ההבנה שהאלטרנטיבה היא חמאס או ברגותי. איך זה מסתדר עם הרצון של נתניהו לחזק את חמאס ולהחליש את פת"ח? לא מסתדר. זאת סתם קונספירציה. שונאי נתניהו מהשמאל היו שותפים מלאים במדיניות ההתמכרות לשקט והפייסנות שלו, שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר. כעת, כדי להרחיק מעליהם את השותפות במחדל, הם המציאו את הקונספירציה. זו קונספירציה מסוכנת, כי אם לא נפיק את הלקח האמיתי, נחזור לדרך שגרמה לטבח.
* מכחישי הטבח – נרי לבנה: "שבע מאות ומשהו הימים שחלפו מאז גמלה במוחו של בנימין נתניהו ההחלטה להרוס לחלוטין כל מה שטוב וחשוב בישראל."
שבע מאות ומשהו ימים... רגע רגע... למה היא מתכוונת... מה היה כאן לפני 700 ומשהו ימים... אה, נזכרתי! לפני 700 ומשהו ימים היה 7 באוקטובר, היום שבו נתניהו שלח את צה"ל לפלוש לעזה ולהתחיל לבצע שם ג'נוסייד.
מכחישי השואה היו מתים להגיע בתוך שנתיים לרמה כזו של הצלחה, כמו בתודעה החולנית של מכחישי הטבח, ובעיקר של המכחישים הישראלים, שהם הנחותים בין המכחישים.
* שיתעסק בצרות שלו – צרפת נמצאת במשבר פנימי עמוק – חברתי, פוליטי ומנהיגותי.
על פי הסקרים, ל-77% מהציבור אין אמון בנשיא מקרון. הממשלה בצרפת היא ממשלת מיעוט, שאין לה יכולת לקדם החלטות בפרלמנט. מקרון נאלץ להחליף בתוך שנתיים חמישה ראשי ממשלה. הרחובות בוערים במחאה נגד השלטון. השמאל והימין הרדיקלי מתחזקים לנוכח משבר המנהיגות.
במקום להתמקד במשבר ובצרות של מדינתו, מקרון בורח לפוזת ה"מדינאי" ומתעסק בבייבי שלו, האובססיה החולנית שלו למדינה פלשתינאית.
תתעסק בצרות שלך ואל תמיט עלינו צרות הרות אסון – מדינת טבח בלב הארץ, בסמוך למרכזי האוכלוסייה הגדולים והצפופים ביותר.
* שלא נתבלבל – מתוך כתבה ב"וויינט": "קצין בחטיבת ההרים נעמד לאחרונה בפינה של מוצב 'כתר החרמון' שעד לפני פחות משנה היה בשליטת צבא אסד – ונדהם. ללא משקפת ובלי אמצעי תצפית מיוחדים, הוא ראה היטב את בסיס נפח (מחנה יצחק) המיתולוגי, ש'על גדרותיו' הסורים היו במלחמת יום הכיפורים. אז, כמו היום, שימש הבסיס כמפקדת האוגדה שאחראית על רמת הגולן. 'נפלה לי הלסת,' תיאר ג' בהמשך בפני חבריו. הוא סיפר להם שגם בניתוחי השטח המקצועיים ביותר שעשה, ובטכנולוגיות המיפוי והסימלוץ המתקדמים שיש לצה"ל, הוא לא האמין שכך ניתן לראות מהצד הסורי את המפקדה החשובה ביותר של צה"ל בצפון הגולן – שסמוכה לקיבוצים אורטל ועין זיוון. חיילי צה"ל שראה ג' בנפח לא היו אמנם בטווח נ"ט מתקדם מסוג קורנט, אך בהחלט הסתובבו להם בשגרת יומם, חשופים לטיווח ארטילרי מהיר ומדויק באמצעות מרגמות למשל. וחמור מכך, תצפיתן סורי או חיזבאללאי גם יכול היה לזהות משם שיירה של בכירים ישראלים, מהרמטכ"ל עד לראש הממשלה, מגיעה לביקור שגרתי בבסיס שמוקף בשטחי האימונים המרכזיים של צה"ל ברמה.
זו גם אחת הסיבות לכך שצה"ל מפציר בדרג המדיני להשאיר בכל מחיר את השליטה הישראלית בחרמון הסורי שגובהו כ-2,800 מטרים... פיקוד הצפון צפוי להמליץ לדרג המדיני להשאיר בכל מקרה את השליטה בחרמון הסורי בידי צה"ל. לא מדובר רק בשליטה מלאה בתצפית על מישורי הגולן בשני צידי הגבול שלו, אלא גם – כפי שהוכיחו השבועות האחרונים – על עורקי הברחות הנשק לחיזבאללה בדרום לבנון, ועל היכולת להגן טוב יותר על הדרוזים שגרים ליד דמשק מפני מיליציות קיצוניות שטבחו בהם כמה עשרות ק"מ אחדים משם...
היתרון השלישי: ניקוי מרחב החרמון וכפרי גבול סוריה-לבנון מאלפי אמצעי הלחימה של צבא אסד, שעלולים להתגלגל בקלות לגורמי טרור בזירה הצפונית, וחלקם כבר זלגו לידיים עוינות.
כבר לפני 105 כתב ז'בוטינסקי בשיר אסירי עכו "לנו לנו לנו / יהיה לנו / כתר החרמון!"
כתר החרמון. כדאי שנמחק מהלקסיקון את הביטוי האנכרוניסטי "החרמון הסורי," כפי שמחקנו את הביטוי המאיים, מן הימים שהגולן היה "ההר שהיה כמפלצת" – "הרמה הסורית."
שלא נתבלבל, חלילה.
* ההבטחה שהוא קיים – ראש הכנופייה הבטיח לפני הבחירות הבטחות מרקיעות שחקים על "משילות" ו"החזרת הביטחון האישי" לאזרחי ישראל. הוא נחל כישלון חרוץ, כאשר המשילות והביטחון האישי בתקופתו הידרדרו לשפל חסר תקדים. זו אחריותו המוחלטת.
אבל לא נכון לצבוע את ראש הכנופייה בצבעים של מפר הבטחות. הנה, אני יכול להצביע לפחות על הבטחה אחת שקיים.
ב-5 באוקטובר 1995, בשבתו כדוצ'ה של הכהנא-יוגנד, הוא נופף לנגד מצלמות התקשורת בסמל שנתלש מהרכב של יצחק רבין והבטיח: "בפעם הבאה נגיע אליו." זה לקחת בדיוק 30 יום. אז מי אמר שהוא תמיד מפר הבטחות?
והנה, ראש הכנופייה, המסית והמדיח, פורץ במחול צ'רקסיה כפולה סוער על דמו של צ'רלי קירק, באלה המילים: "השמאל בארה"ב הצליח לרצוח איש ימין, נקווה שהחיקויים שלהם בישראל לא יצליחו. מילים יכולות להרוג."
[--- --- ---]. כתם על תולדות העם היהודי.
* פיגוע חקיינות – נערת הזוועות הח"כהניסטית סון הר מלך, מחקה את ח"כית ה[---]ת גוטליב, ובעקבותיה משתוללת באולמות בית המשפט.
קואליציית פיגולים.
* קריאה לאלימות – "האיש המאובטח ביותר מתעסק איתי, עם פוסט של 50 לייקים. פוסט שלא קורא לאלימות. לא קורא לוונדליזם." כך כתבה המְחָאָנִית ד"ר יולנדה יבור, שמעצרה הוארך ב-5 ימים, בחשד להסתה לאלימות.
הפוסט אינו קורא לאלימות היא טוענת. האומנם? בפוסט היא העלתה תמונה של הצתת ביתו של ראש ממשלת נפאל, וכתבה: "רק כך."
האם האדם הסביר שקורא זאת, יכול להבין משהו זולת: רק כך, באמצעות מעשים כמו הצתת ביתו של ראש הממשלה, עלינו להיאבק?
אם היא היתה מעלה תמונה של ההתנקשות בצ'רלי קירק וכותבת "רק כך," גם אז זו לא היתה קריאה לאלימות?
וקבוצות המחאה הופכות אותה לקדושה מעונה, "משטר שרודף את מתנגדיו." מי זה המשטר הזה? בית המשפט, שלכאורה המאבק הוא על הגנתו. מחר נשמע אותם מספרים שהשופטים הם איזה דיפ-סטייט או מילת ג'יבריש מהסוג הזה.
זהו פוסט מובהק של קריאה לאלימות. כאשר יש חשד לעבירת ההסתה, יש לבחון גם את מוטת ההשפעה שלה. יש הבדל בין מנהיג ציבור רב השפעה שקורא לעלות על הכנסת, לבין אדם מן השורה שכותב פוסט כזה. הסוגייה הפלילית הזאת היא לחקירת המשטרה ולהחלטת הפרקליטות. אבל על כך שמדובר בקריאה לאלימות, אין צל של ספק.
אבל יש המצדיקים אלימות. הנה עוד פוסט שקראתי: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. כשמכרסמים בדמוקרטיה, מקבלים אלימות." הרשומה הזאת הזכירה לי מאמר של פייגלין ב"נקודה", שבה כתב – לא נתתם לנו לחסום כבישים, הגבלתם את זכות ההפגנה שלנו, השתקתם אותנו, דחקתם אותנו לפינה והתוצאה היא רצח רבין.
מי שנוקט באלימות, הוא האחראי למעשיו. לא מי שהוא מוחה נגדו. בדיוק כפי שמי שנוקט בסרבנות ממארת, הוא אישית אשם בפשע, ולא הממשלה שנגדה הוא מוחה.
מי שמתרץ אלימות, מעודד אלימות.
* הכבש ה-16– לא יהיה נכון לומר שגדלתי על הכבש ה-16. הייתי בכיתה ט' שהתקליט יצא. שירי ילדים כבר היו אז מאחוריי, עיצבתי לי טעם מוזיקלי בוגר. ופתאום – הכבש ה-16! איזו יצירת מופת, מוזיקלית וטקסטואלית. חבריי ואני התאהבנו בתקליט ועד היום אני יודע אותו על פה. ילדיי כבר גדלו עליו.
מופע האיחוד של "הכבש השישה עשר" הוא אירוע נפלא. לראות שוב יחד את יהודית רביץ, יוני רכטר, גידי גוב ודיוויד ברוזה, עם אותם השירים ועם אותה שירה ואותה כריזמה, זה כיף בלתי רגיל. יהודית רביץ, אחרי פרישה של כעשור, נראית צעירה כתמיד. גידי גוב נראה סבא שלה. יוני רכטר מלהטט על הפסנתר ודייוויד ברוזה – על הגיטרה. ואיתם הרכב משובח של עשרה נגנים.
הם שרו את כל שירי התקליט, ומחרוזת של שירי הילדים של אריק איינשטיין שיוני רכטר הלחין, ואת מיטב הרפרטואר של כל אחד מהם, "מילה טובה", "באה מאהבה", "לקחת את ידי בידך", "עטור מצחך", "יש אי שם", "אין עוד יום", "מתחת לשמיים", "יהיה טוב", "סיגליות", "שוב היא כאן", "שיר נבואי קוסמי עליז", "גוליית" ועוד.
מי שחסר הוא כמובן יהונתן גפן, אבל בתום ההדרנים הוא הוקרן קורא את "הכבש ה-16" והמופע הסתיים בשיר "לילה טוב".
שעתיים ורבע של הנאה צרופה. בעיקר נהניתי מיהודית רביץ, שרוקדת ומקפצת כבת 16, כשהיא כבר נושקת ל-70, ונשארה הילדה הכי יפה בגן, עם הקול הכי יפה.
היה שווה לעשות את כל הדרך מאורטל לפארק ראשל"צ לבילוי משפחתי נפלא.
* פיטר רוט – פיטר רוט עבד עם מיטב האמנים בישראל, כמפיק מוזיקלי וכנגן. בין השאר הוא עבד עם אריק איינשטיין, שלמה ארצי, ברי סחרוף ועוד. בערב שבת הוא הופיע באורטל, עם רפרטואר של שיריו, של שירי להקת "מוניקה סקס" ושל שירים שעיבד או שליווה את הזמרים שעימם עבד. בין לבין הוא סיפר על המוזיקה שלו ועל עבודתו עם האמנים השונים. היה ערב מהנה מאוד.
* ביד הלשון: עוללות – אנו כעת בעיצומו של בציר ענבי היין בצפון הגולן, ואת הפינה אקדיש למונח מעולם הכרם ומעולם התורה – עוללות.
העוללות הן אשכולות קטנים, כמו עוללים = תינוקות, שאינם מהווים אשכול שלם ותקין. את העוללות איננו בוצרים, אלא מורידים אותן לפני הבציר, כיוון שהן אינן מגיעות לרמת הבשלות הרצויה, ועלולות לפגוע באיכות היין.
על פי מצוות התורה, אין לבצור את העוללות אלא יש להשאיר אותן לעניים. המצווה מופיעה פעמיים בתורה, האחת בפרשת "קדושים" שבספר ויקרא: "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט – לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם." (ויקרא י"ט, י'). והשנייה בפרשת "כי תצא" שבספר דברים: "כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה." (דברים כ"ד, כ"א).
את שירה המקסים "שי", פתחה רחל המשוררת בשורה: "אֲעוֹלֵל כַּגֶּפֶן שְׁאֵרִית הָרַחַשׁ" – המתכתב עם הפסוק מירמיהו: "כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת: עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. הָשֵׁב יָדְךָ כְּבוֹצֵר עַל סַלְסִלּוֹת."
כאמור, העוללות הן אשכולות הענבים שנשארו על הגפן אחרי הבציר. אעולל כגפן – אשאיר עוללות כמו הגפן. אך עוללות הן, כאמור, גם מתנות עניים. רחל עושה שימוש בשני הפירושים הללו. היא מגישה לאהובה, לו היא כותבת את השיר, מנחה, שי, שהנו שי של עניים. אולם השי הזה הוא מזמרת ליבה – עוד צירוף דו משמעי: זִמרה במובן של "מיטב הפרי", כלומר המִנחה הזאת היא מנחה של עניים, אבל היא ממבחר הפרי של לבבי. וגם זִמרה במובן של זמר, שיר, כלומר מבחר הפרי של ליבה הוא השירים שכתבה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
7 באוקטובר הוא לא רק תבוסה צבאית. מדובר בשבר ציוני שלא היה כדוגמתו. המדינה היהודית בארץ ישראל קיימת בראש ובראשונה כדי להבטיח שלא יהיו עוד פוגרומים ביהודים. והנה, המדינה קרסה באותו יום מר ונמהר, בפוגרום שהיו מעטים כמותו בתולדות העם היהודי ובאסון הגדול ביותר של העם היהודי מאז השואה.
מבצע "עם כלביא" הוא הניצחון הביטחוני הגדול ביותר של ישראל מאז מלחמת ששת הימים, ואחד הניצחונות הגדולים מקום המדינה. הוא הסיר מעל המדינה לפחות לשנים אחדות את האיום הגדול ביותר על קיומה.
לא מדובר בשני אירועים קוטביים שבמקרה נפלו בסמיכות זה לזה. הקוטביות הזאת נובעת משתי תפיסות עולם ביטחוניות ומדיניות מנוגדות בתכלית.
7 באוקטובר הוא פרי הבאושים של מדיניות התמכרות לשקט, פייסנות, הבלגה ו"הכלה"; מדיניות של שב ואל תעשה, של דחיינות, העיקר להרוויח עוד קצת שקט. מדיניות פחדנית שהמילה "הסלמה" הילכה עליה אימים. מדיניות שסולדת מיוזמה. 7 באוקטובר הוא התוצאה הבלתי נמנעת של מדיניות ההתמכרות לשקט.
מבצע "עם כלביא" הוא פרי מדיניות של הגנה אקטיבית, של מתקפת נגד מקדימה, של יוזמה, של תעוזה, של הפתעה, של העברת המלחמה לשטח האוייב, של התקפיות, של נכונות לקחת סיכונים ולשלם מחיר בטווח הקצר, כדי להסיר איום גדול לאין ערוך בעתיד. אילו נקטנו במדיניות הזאת קודם לכן, 7 באוקטובר לא היה מתרחש. לא יכול היה להתרחש.
אדם אחד הוא האחראי לשני האירועים הללו, למפלה ולניצחון, ראש הממשלה בנימין נתניהו, איש השנה תשפ"ה.
בשני המקרים הוא הראש ולכן הוא האחראי, להצלחה ולכישלון. אך בשני המקרים אין מדובר באחריות מיניסטריאלית, עקיפה, כיוון שהאירוע "קרה" (זוכרים את הסלוגן – "תאונות אינן קורות, הן נגרמות"?) "במקרה" תחת המשמרת שלו. בשני המקרים הוא, אישית, עיצב את תפיסת הביטחון, קבע את המדיניות, בנה את האסטרטגיה וקיבל את ההחלטות. לכן, בשני המקרים אחריותו אישית, מוחלטת, במלוא מובן המילה. בשני המקרים, יש שותפים למחדל ולהישג – שרי הביטחון, הקבינט, הרמטכ"לים, ראשי השב"כ והמוסד, מפקדים בכירים בצה"ל. בשני המקרים, אחריותם חלקית והיא נובעת מכפיפותם לראש הממשלה. בשני המקרים, האחריות המלאה, המוחלטת, היא של נתניהו.
מי שאינו מסוגל להודות בכך שנתניהו הוא המצביא שהוליך אותנו לניצחון באיראן, אין תוקף מוסרי לטענתו שנתניהו הוא המנהיג הכושל שהמיט עלינו את אסון 7 באוקטובר. מי שאינו מסוגל להודות שנתניהו הוא מר מחדל, האיש שב-15 שנות שלטונו דרדר את ישראל במורד עד ההתרסקות ב-7 באוקטובר, אין תוקף מוסרי לכתרי המצביאות שהוא קושר לנתניהו על הצלחות ישראל ובראשן באיראן.
האחריות של העומד בראש אינה ניתנת להפרדה.
מה הסיבה לכך שהמדיניות של נתניהו כלפי איראן היתה מנוגדת כל כך למדיניותו כלפי חמאס?
הניגוד הוא ממש לא בין חמאס לאיראן. מחדלו של נתניהו, מדיניות ההתמכרות לשקט, היתה מדיניות כוללת כלפי כל האיומים. המחדל שלו כלפי חיזבאללה ולבנון גדול יותר מהמחדל שלו כלפי חמאס ועזה. האיום שהתממש היה מעזה. אילו התממש קודם מלבנון, התוצאה היתה קשה הרבה יותר. שלא לדבר על מה שעלול היה לקרות אילו הוא התממש במקביל בשתי החזיתות, או חלילה מכל חגורת האש שעטפה אותנו, כלומר שאיפשרנו לה במחדלנו הנורא, או לדייק יותר, ראש ממשלה ישראל איפשר לה, לעטוף אותנו. המחדל הזה היה גם כלפי איראן. נתניהו ראוי לשבח על כך שבמשך שנים היטיב להעמיד את האיום האיראני במקום גבוה בסדר היום העולמי, אך הוא לא העלה על דעתו לעשות את המובן מאליו; לתקוף באיראן כדי להשמיד את תוכנית הגרעין שלה.
הניגוד אינו בין מדיניותו של נתניהו כלפי חמאס וכלפי איראן, אלא בין מדיניותו לאורך כל שנות שלטונו עד 7 באוקטובר ועוד כשנה לאחר מכן, לבין מדיניותו מקיץ 2024 ועד היום. הדוגמה הבולטת ביותר לשינוי הדרמטי במדיניותו היא לבנון.
מלחמת לבנון השנייה הסתיימה בהסכם הפסקת האש שעוגן בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1701, שאסרה על חיזבאללה לרדת דרומה מנהר הליטני. נתניהו עלה לשלטון קצת יותר משנתיים לאחר חתימת ההסכם. בשנות שלטונו הארוכות, ישראל ידעה שהשטח שמדרום לליטני הפך למפלצת טרור רצחנית של חיזבאללה, שבו כל בית הוא מוצב, ושבידי חיזבאללה מאות אלפי טילים ורקטות ובהם טילים מדויקים רבים. אין דבר לגיטימי יותר מלהגיב על הפרת הסכם. אך נתניהו בחר להבליג ולהכיל ולקוות שיהיה בסדר. וכאשר חוליית מחבלים חדרה לישראל לבצע פיגוע, הדרג המדיני הנחה את צה"ל לירות לעבר החולייה על מנת להבריח אותה, אך לא לירות כדי לפגוע, כדי לא לעורר "הסלמה". וכך ישראל הבליגה על הפיגוע בצומת מגידו, שעלול היה לעלות בעשרות הרוגים, על ניסיון ההתנקשות בבוגי יעלון ואפילו על ההתנקשות בריבונות ישראל באמצעות הקמת מאחז חמוש של חיזבאללה על אדמתה הריבונית של ישראל.
המערכה בלבנון במלחמת "חרבות ברזל" הסתיימה בהסכם זהה להסכם שקדם לו. הפעם נתניהו נוהג באופן הפוך לחלוטין לדרכו לפני המלחמה. הפעם ישראל אוכפת בכוח את הפסקת האש, אינה מאפשרת לאף מחבל להרים ראש, נוקטת יוזמה, מפעילה תפיסה של הגנה אקטיבית, ואינה נסוגה מן השטח שהתחייבה לסגת ממנו, כל עוד לא הבטיחה שצבא לבנון מיישם בפועל ובתקיפות את מחויבותו לאכוף בעצמו את הפסקת האש. בדיוק באותה מידה מדיניותו כלפי איראן השתנתה מן הקצה אל הקצה.
מי שמשבחים את נתניהו על דרכו הנוכחית ואינם מסוגלים להודות שנתניהו הוא האשם במחדל, הם חסידים שוטים, שתמיכתם בנתניהו היא עיוורת וטוטלית, גם כאשר הוא מוביל מדיניות אחת וגם כשהוא מוביל את היפוכה המוחלט. אבל אם נתניהו נוקט היום במדיניות הנכונה בלבנון, מובן מאליו שמדיניותו אז הייה שגויה. אם הוא נקט אז במדיניות הנכונה, מדיניותו היום שגויה. אולם עצם העובדה שנתניהו שינה מן הקצה אל הקצה את מדיניותו, מעידה על כך שהוא הראשון שיודע, שהוא האשם במחדל והוא האחראי לאסון.
מנוסתו מוגת הלב מאחריות, ההתנהלות האנטי מנהיגותית הקיצונית של מי שעומד בראש ואינו מסוגל לקחת אחריות לכישלונו החרוץ, שהמיט עלינו אסון, מרעילה את החברה הישראלית.
כיוון שאינו מוכן לקחת אחריות, הוא מטיל אותה על הכפופים לו. אבל איך זה יכול להיות שהכפופים לו אשמים והוא נקי? תעשיית השקרים וההסתה ומכונת הרעל שלה ממציאים ומפיצים תאוריות קונספירציה ועלילות דם נתעבות על ראשי צה"ל ושב"כ, ונתניהו מעודד זאת. קהל תומכיו, שרואה שעלילות הבגידה באים מן הקרובים לנתניהו ביותר, כמו מבנו היורד לגולת התפנוקים במייאמי ושופרותיו ברדוגו, ינון מגל וריקלין, ומבין שהכול בא "מן הגבורה".
מנוסתו הפחדנית מביאה אותו לסיכול חקירת המחדל. וכדי לתרץ את סיכול החקירה, הוא מסית נגד מערכת המשפט ומטיל דופי ומעורר אי אמון בנשיא בית המשפט העליון, שעל פי החוק הוא שצריך למנות את הוועדה. והוא מפיץ את הקונספירציה המטורללת והזדונית על איזה "דיפ-סטייט" מומצא, שבעצם מנהל את המדינה, ובגד ב-7 באוקטובר כדי להפיל אותו, ומנסה למנות ועדת חקירה כדי להפיל אותו.
לא ייאמן עד כמה האיש הזה מרוכז בעצמו, כאילו האסון הגדול אינו התוצאה הנוראית של המחדל שלו – הרצח, האונס והחטיפה ההמוניים, אלא האיום על שלטונו.
מנהיג אמיתי היה מתייצב בפני הציבור במוצאי שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, נוטל אחריות מלאה על האסון, מכה על חטא, מבקש מן העם סליחה ומחילה, ומודיע שכעת אחריותו להוביל את המלחמה, אבל בעוד X חודשים יפרוש מן התפקיד. מנהיג אמיתי היה מבין שחובתו כעת היא ללכד את העם במלחמה, בדרך לניצחון. אך נתניהו, אמון עד דרך ה"הפרד ומשול", שבאמצעותה הוא אכן מושל שנים רבות כל כך, נוקט בדרך הנלוזה הזאת גם היום, ובכך פוגע פגיעה אנושה במאמץ המלחמתי. דוגמה לכך היא פעולתו העיקשת לחקיקת חוקי ההשתמטות שעה שהחברה הישראלית הנורמטיבית קורסת תחת עול המילואים והמלחמה.
נתניהו אחראי להצלחות המרשימות של צה"ל בלבנון, בסוריה באיראן וגם בעזה. הוא גם אחראי על הכישלונות, על הפינוי למעלה משנה של יישובי הצפון במקום להגן עליהם, על הדשדוש ברצועת עזה, שבה במשך שנתיים לא הצלחנו להכריע את ארגון הטרור.
אך כל הצלחותיו וכישלונותיו במלחמה מתגמדות לנוכח המחדל הנורא לפני המלחמה; הן המחדל הביטחוני של ההתמכרות לשקט, והן המחדל החברתי של הקרע בעם (ואיני מסיר את האחריות מיריביו, שלקחו את המאבק בו למקומות מחרידים ובהם סרטן הסרבנות, אך הוא העומד בראש ואחריותו היא ללכד את האומה והוא המפלג הראשי).
העובדה ששנתיים אחרי 7 באוקטובר נתניהו הוא ראש הממשלה, היא בלתי נתפסת.
למרבה הצער, נתניהו הוא איש השנה תשפ"ה.
[אהוד: סלח לי, אבל מבחינת הבנתך ההיסטורית אתה חי בעולם דמיוני ואולי אפילו קצת אינפנטילי, וכותב הבלים על "הסמרטוט" נתניהו, בלשונך, שאותו אתה מתיימר להעריך ולשפוט.
אגב, איש השנה של מי שאינם שטופי מוח כמוך בשנאת נתניהו הוא "סמרטוט" אחר בשם דונאלד טראמפ].
2. צרור הערות 14.9.25
* מבחן ההחלטה – הלוואי שיתברר שחמאס מסתירים את המידע על מות מנהיגיהם, אבל כפי שמסתמן כעת, המבצע לחיסול הנהגת חמאס בקטאר נכשל.
מבחן התוצאה הוא חד משמעי – בחינת התוצאה אל מול המטרה. מה היתה המטרה? חיסול הנהגת חמאס. אם היא חוסלה, זו הצלחה. אם רק חלק מהיעדים חוסלו, זו הצלחה חלקית. אם אף יעד לא חוסל זה כישלון.
מבחן התוצאה הוא המבחן החשוב ביותר של פעולה, אך הוא אינו המבחן היחיד. אף אחד אינו קבלן של הצלחות. כשעושים, לא תמיד מצליחים. אולם מדיניות של שב ואל תעשה, היא הרת אסון. 7 באוקטובר היא תוצאה בלתי נמנעת של מחדל, של אי עשייה. לצד מבחן התוצאה, ראוי לבחון גם את ההחלטה. האם ההחלטה היתה נכונה? האם היא התבססה על מודיעין אמין? האם היא התבססה על תןכנית מבצעית ישימה? או במילים אחרות, האם היתה זו החלטה הרפתקנית של הימור בתנאי אי ודאות קיצונית?
אחזור לאירוע היסטורי. ב-20 באוגוסט 1973, בוצע מבצע "עמלק". חיל האוויר יירט מטוס נוסעים עיראקי אזרחי, שהיה בדרכו מביירות לבגדד והנחית אותו בשדה התעופה הצבאי ברמת דוד. על פי מידע מודיעיני, עם הנוסעים במטוס נמנה ראש החזית העממית לשחרור פלשתין, רב המרצחים ג'ורג' חבש, שהיה אחראי למעשי טרור רבים, לחטיפות מטוסים ולטבח בנמל התעופה לוד (שעוד טרם נקרא נתב"ג). שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר ומפקד חיל האוויר בני פלד המתינו לאורח הנכבד. צוות של סיירת מטכ"ל השתלט על המטוס, ו... אויה, האורח איננו. המטוס שוחרר מיד.
כל העולם גינה את ישראל, וכינה אותה מדינה פיראטית והשווה את הפעולה לחטיפות המטוסים. מועצת הביטחון גינתה פה אחד, כולל ארה"ב, את ישראל על הפעולה. גם נכשלנו במבחן התוצאה, וגם לקינו במלקות. כישלון מוחלט.
אולם במבחן ההחלטה – היתה זו החלטה נכונה. נכון היה ללכוד את רב המרצחים הזה. לשם כך, נכון היה ליירט את המטוס ולספוג את הגינויים. מסתבר שהמודיעין היה מדויק. אכן, ג'ורג' חבש אמור היה לעלות על המטוס הזה. ממש ברגע האחרון הוא ביטל את עלייתו.
כמו החלטתה של גולדה מאיר אז, כך נכונה החלטתו של נתניהו היום. החלטה נכונה ואמיצה. המודיעין היה מדויק – אכן ראשי חמאס קיימו את הישיבה במקום ובשעה שהיו בידי המודיעין. התוכנית המבצעית התבצעה ללא דופי. כנראה שלא היה מזל ומסיבה כלשהי בדיוק באותו רגע הם לא היו שם.
ובמבחן התוצאה, היו הישגים חשובים גם אם יתברר שאכן המטרה לא הושגה – הסרת החסינות לקטאר, הסרת החסינות למנהיגי חמאס בעיר המקלט הקטארית, הכנסת מנהיגי החמאס באשר הם למנוסה ואני מקווה שגם סיום הפארסה של קטאר כ"מתווכחת", כביכול, במו"מ על שחרור החטופים.
כאמור, אני מקווה שיתברר בסופו של דבר שהארכי מחבלים הללו חוסלו.
* סוף לפארסה – אם כתוצאה מהמבצע בדוחא תסתיים הפארסה של קטאר כ"מתווכת", זה יהיה הישג חשוב של המבצע.
כל עוד קטאר היא המתווכת, אין סיכוי להשבת כל החטופים, כי המטרה של קטאר היא הצלת חמאס, והחטופים הם תעודת הביטוח להישרדות חמאס.
קטאר אינה "מורכבת". היא מהגרועים באויבינו. היא הספונסר של טבח שבעה באוקטובר ושל הגל האנטישמי במערב.
מערכת היחסים החולנית של נתניהו ולשכתו עם האוייב הקטארי היא פשע חמור נגד המדינה. בעיצומה של מלחמה קשה נגד הפרוקסי הרצחני של קטאר, המקורבים ביותר לנתניהו עבדו, תמורת שכר מפנק, למען האינטרס של האוייב הקטארי, במסע יחצנות והלבנה.
אם יש "הפקרת חטופים", היא לא ההימנעות מעסקה בכל מחיר, אלא הבחירה באוייב הקטארי כ"מתווך".
* לא יקרה שוב – טראמפ הודיע למנהיגי קטאר: "זה לא יקרה שוב." האם המסר שלו לקטארים, הוא שימשיכו לתת מקלט בטוח לרבי המרצחים של חמאס?
אבל אנחנו יכולים לזרום עם ההבטחה שלו. לא נחסל שוב את המחבלים שחוסלו במבצע הזה.
* יוזמי הגל האנטישמי – טראמפ ראוי לשבח על מלחמת החורמה שהוא מוביל נגד האנטישמיות באוניברסיטאות.
הוא רק שוכח שמי שעומדים מאחורי הגל הזה, מממנים אותו, השקיעו הון רב במשך שנים באוניברסיטאות כדי לעצב את המגמות הללו, הם ידידיו הקטארים.
* מדינת אוהב – עמית סגל כתב שלראשונה מאז מבצע אנטבה תקפנו במדינה שאינה מדינת אוייב.
לא מדינת אוייב?! אלא מה? מדינת אוהב? או אולי "מורכבת"?
* כ"ץ התבלבל - שר הביטחון הודיע שהתקיפה בקטאר היא תגובה לפיגוע בירושלים.
ואני תמה. מה הקשר בין קטאר וחמאס לפיגוע? הרי נתניהו וראש הכנופייה האשימו את בג"ץ בפיגוע. לא היה עדיף לבצע את הפעולה נגד בג"ץ?
* על כידוני צה"ל – אבו מאזן היה ממייסדי פת"ח. במשך עשרות שנים הוא היה בכוורת המצומצמת סביב ערפאת. האמנה הפלשתינאית היא התנ"ך שלו, ערפאת היה מורו ורבו. האמונה הבסיסית העמוקה שלו, היא שאין עם יהודי, לכן אין לו זכות להגדרה עצמית, אין ליהודים שום זיקה לפלשתין ולכן אין לישראל זכות קיום. המאבק המזוין, כלומר הטרור, הוא הדרך לשחרור פלשתין, כלומר להשמדת ישראל.
אבו מאזן הוא מכחיש שואה מדופלם. יש לו דיפלומה – ה"דוקטורט" שלו הוא "מחקר" מכחיש שואה, שאושר ב"אוניברסיטה" סובייטית. אגב, היום הוא יכול להיות מאושר גם באוניברסיטאות מסוימות במערב, הממומנות בידי האוייב הקטארי.
כראש הרש"פ, אבו מאזן מממן את משפחות המחבלים, וממשיך לעשות זאת גם במחיר כלכלי כבד לרש"פ. רחובות וכיכרות נקראים על שם מחבלים רוצחים. והחמור ביותר – מערכת החינוך של רש"פ מחנכת לטרור, לאנטישמיות ולהשמדת ישראל.
מצד שני, אבו מאזן הוא פרגמטי והוא אחראי. הוא ראה את האסון שערפאת המיט על הרש"פ – מבצע חומת מגן. הוא רואה את האסון שחמאס ממיט על רצועת עזה. ולכן, למרות האידיאולוגיה שלו, הוא אינו מאפשר מתקפות טרור מהרש"פ, כדי למנוע עוד אסונות על עמו.
ב-2006 נערכו בחירות לפרלמנט הפלשתינאי. חמאס זכה בניצחון גדול. אבו מאזן הבין את הסיטואציה, ומאז לא איפשר עוד בחירות. בוודאי שלא בחירות לנשיאות. הוא ידע שיפסיד להנייה או לסינוואר.
איך הוא מצליח לשרוד בשלטון למעלה מעשרים שנה? בזכות כידוני צה"ל. כן, ישראל היא שמשאירה אותו בשלטון. מה האינטרס של ישראל לסייע לשונא ישראל מובהק כאבו מאזן? ההבנה שהאלטרנטיבה היא חמאס או ברגותי. איך זה מסתדר עם הרצון של נתניהו לחזק את חמאס ולהחליש את פת"ח? לא מסתדר. זאת סתם קונספירציה. שונאי נתניהו מהשמאל היו שותפים מלאים במדיניות ההתמכרות לשקט והפייסנות שלו, שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר. כעת, כדי להרחיק מעליהם את השותפות במחדל, הם המציאו את הקונספירציה. זו קונספירציה מסוכנת, כי אם לא נפיק את הלקח האמיתי, נחזור לדרך שגרמה לטבח.
* מכחישי הטבח – נרי לבנה: "שבע מאות ומשהו הימים שחלפו מאז גמלה במוחו של בנימין נתניהו ההחלטה להרוס לחלוטין כל מה שטוב וחשוב בישראל."
שבע מאות ומשהו ימים... רגע רגע... למה היא מתכוונת... מה היה כאן לפני 700 ומשהו ימים... אה, נזכרתי! לפני 700 ומשהו ימים היה 7 באוקטובר, היום שבו נתניהו שלח את צה"ל לפלוש לעזה ולהתחיל לבצע שם ג'נוסייד.
מכחישי השואה היו מתים להגיע בתוך שנתיים לרמה כזו של הצלחה, כמו בתודעה החולנית של מכחישי הטבח, ובעיקר של המכחישים הישראלים, שהם הנחותים בין המכחישים.
* שיתעסק בצרות שלו – צרפת נמצאת במשבר פנימי עמוק – חברתי, פוליטי ומנהיגותי.
על פי הסקרים, ל-77% מהציבור אין אמון בנשיא מקרון. הממשלה בצרפת היא ממשלת מיעוט, שאין לה יכולת לקדם החלטות בפרלמנט. מקרון נאלץ להחליף בתוך שנתיים חמישה ראשי ממשלה. הרחובות בוערים במחאה נגד השלטון. השמאל והימין הרדיקלי מתחזקים לנוכח משבר המנהיגות.
במקום להתמקד במשבר ובצרות של מדינתו, מקרון בורח לפוזת ה"מדינאי" ומתעסק בבייבי שלו, האובססיה החולנית שלו למדינה פלשתינאית.
תתעסק בצרות שלך ואל תמיט עלינו צרות הרות אסון – מדינת טבח בלב הארץ, בסמוך למרכזי האוכלוסייה הגדולים והצפופים ביותר.
* שלא נתבלבל – מתוך כתבה ב"וויינט": "קצין בחטיבת ההרים נעמד לאחרונה בפינה של מוצב 'כתר החרמון' שעד לפני פחות משנה היה בשליטת צבא אסד – ונדהם. ללא משקפת ובלי אמצעי תצפית מיוחדים, הוא ראה היטב את בסיס נפח (מחנה יצחק) המיתולוגי, ש'על גדרותיו' הסורים היו במלחמת יום הכיפורים. אז, כמו היום, שימש הבסיס כמפקדת האוגדה שאחראית על רמת הגולן. 'נפלה לי הלסת,' תיאר ג' בהמשך בפני חבריו. הוא סיפר להם שגם בניתוחי השטח המקצועיים ביותר שעשה, ובטכנולוגיות המיפוי והסימלוץ המתקדמים שיש לצה"ל, הוא לא האמין שכך ניתן לראות מהצד הסורי את המפקדה החשובה ביותר של צה"ל בצפון הגולן – שסמוכה לקיבוצים אורטל ועין זיוון. חיילי צה"ל שראה ג' בנפח לא היו אמנם בטווח נ"ט מתקדם מסוג קורנט, אך בהחלט הסתובבו להם בשגרת יומם, חשופים לטיווח ארטילרי מהיר ומדויק באמצעות מרגמות למשל. וחמור מכך, תצפיתן סורי או חיזבאללאי גם יכול היה לזהות משם שיירה של בכירים ישראלים, מהרמטכ"ל עד לראש הממשלה, מגיעה לביקור שגרתי בבסיס שמוקף בשטחי האימונים המרכזיים של צה"ל ברמה.
זו גם אחת הסיבות לכך שצה"ל מפציר בדרג המדיני להשאיר בכל מחיר את השליטה הישראלית בחרמון הסורי שגובהו כ-2,800 מטרים... פיקוד הצפון צפוי להמליץ לדרג המדיני להשאיר בכל מקרה את השליטה בחרמון הסורי בידי צה"ל. לא מדובר רק בשליטה מלאה בתצפית על מישורי הגולן בשני צידי הגבול שלו, אלא גם – כפי שהוכיחו השבועות האחרונים – על עורקי הברחות הנשק לחיזבאללה בדרום לבנון, ועל היכולת להגן טוב יותר על הדרוזים שגרים ליד דמשק מפני מיליציות קיצוניות שטבחו בהם כמה עשרות ק"מ אחדים משם...
היתרון השלישי: ניקוי מרחב החרמון וכפרי גבול סוריה-לבנון מאלפי אמצעי הלחימה של צבא אסד, שעלולים להתגלגל בקלות לגורמי טרור בזירה הצפונית, וחלקם כבר זלגו לידיים עוינות.
כבר לפני 105 כתב ז'בוטינסקי בשיר אסירי עכו "לנו לנו לנו / יהיה לנו / כתר החרמון!"
כתר החרמון. כדאי שנמחק מהלקסיקון את הביטוי האנכרוניסטי "החרמון הסורי," כפי שמחקנו את הביטוי המאיים, מן הימים שהגולן היה "ההר שהיה כמפלצת" – "הרמה הסורית."
שלא נתבלבל, חלילה.
* ההבטחה שהוא קיים – ראש הכנופייה הבטיח לפני הבחירות הבטחות מרקיעות שחקים על "משילות" ו"החזרת הביטחון האישי" לאזרחי ישראל. הוא נחל כישלון חרוץ, כאשר המשילות והביטחון האישי בתקופתו הידרדרו לשפל חסר תקדים. זו אחריותו המוחלטת.
אבל לא נכון לצבוע את ראש הכנופייה בצבעים של מפר הבטחות. הנה, אני יכול להצביע לפחות על הבטחה אחת שקיים.
ב-5 באוקטובר 1995, בשבתו כדוצ'ה של הכהנא-יוגנד, הוא נופף לנגד מצלמות התקשורת בסמל שנתלש מהרכב של יצחק רבין והבטיח: "בפעם הבאה נגיע אליו." זה לקחת בדיוק 30 יום. אז מי אמר שהוא תמיד מפר הבטחות?
והנה, ראש הכנופייה, המסית והמדיח, פורץ במחול צ'רקסיה כפולה סוער על דמו של צ'רלי קירק, באלה המילים: "השמאל בארה"ב הצליח לרצוח איש ימין, נקווה שהחיקויים שלהם בישראל לא יצליחו. מילים יכולות להרוג."
[--- --- ---]. כתם על תולדות העם היהודי.
* פיגוע חקיינות – נערת הזוועות הח"כהניסטית סון הר מלך, מחקה את ח"כית ה[---]ת גוטליב, ובעקבותיה משתוללת באולמות בית המשפט.
קואליציית פיגולים.
* קריאה לאלימות – "האיש המאובטח ביותר מתעסק איתי, עם פוסט של 50 לייקים. פוסט שלא קורא לאלימות. לא קורא לוונדליזם." כך כתבה המְחָאָנִית ד"ר יולנדה יבור, שמעצרה הוארך ב-5 ימים, בחשד להסתה לאלימות.
הפוסט אינו קורא לאלימות היא טוענת. האומנם? בפוסט היא העלתה תמונה של הצתת ביתו של ראש ממשלת נפאל, וכתבה: "רק כך."
האם האדם הסביר שקורא זאת, יכול להבין משהו זולת: רק כך, באמצעות מעשים כמו הצתת ביתו של ראש הממשלה, עלינו להיאבק?
אם היא היתה מעלה תמונה של ההתנקשות בצ'רלי קירק וכותבת "רק כך," גם אז זו לא היתה קריאה לאלימות?
וקבוצות המחאה הופכות אותה לקדושה מעונה, "משטר שרודף את מתנגדיו." מי זה המשטר הזה? בית המשפט, שלכאורה המאבק הוא על הגנתו. מחר נשמע אותם מספרים שהשופטים הם איזה דיפ-סטייט או מילת ג'יבריש מהסוג הזה.
זהו פוסט מובהק של קריאה לאלימות. כאשר יש חשד לעבירת ההסתה, יש לבחון גם את מוטת ההשפעה שלה. יש הבדל בין מנהיג ציבור רב השפעה שקורא לעלות על הכנסת, לבין אדם מן השורה שכותב פוסט כזה. הסוגייה הפלילית הזאת היא לחקירת המשטרה ולהחלטת הפרקליטות. אבל על כך שמדובר בקריאה לאלימות, אין צל של ספק.
אבל יש המצדיקים אלימות. הנה עוד פוסט שקראתי: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. כשמכרסמים בדמוקרטיה, מקבלים אלימות." הרשומה הזאת הזכירה לי מאמר של פייגלין ב"נקודה", שבה כתב – לא נתתם לנו לחסום כבישים, הגבלתם את זכות ההפגנה שלנו, השתקתם אותנו, דחקתם אותנו לפינה והתוצאה היא רצח רבין.
מי שנוקט באלימות, הוא האחראי למעשיו. לא מי שהוא מוחה נגדו. בדיוק כפי שמי שנוקט בסרבנות ממארת, הוא אישית אשם בפשע, ולא הממשלה שנגדה הוא מוחה.
מי שמתרץ אלימות, מעודד אלימות.
* הכבש ה-16– לא יהיה נכון לומר שגדלתי על הכבש ה-16. הייתי בכיתה ט' שהתקליט יצא. שירי ילדים כבר היו אז מאחוריי, עיצבתי לי טעם מוזיקלי בוגר. ופתאום – הכבש ה-16! איזו יצירת מופת, מוזיקלית וטקסטואלית. חבריי ואני התאהבנו בתקליט ועד היום אני יודע אותו על פה. ילדיי כבר גדלו עליו.
מופע האיחוד של "הכבש השישה עשר" הוא אירוע נפלא. לראות שוב יחד את יהודית רביץ, יוני רכטר, גידי גוב ודיוויד ברוזה, עם אותם השירים ועם אותה שירה ואותה כריזמה, זה כיף בלתי רגיל. יהודית רביץ, אחרי פרישה של כעשור, נראית צעירה כתמיד. גידי גוב נראה סבא שלה. יוני רכטר מלהטט על הפסנתר ודייוויד ברוזה – על הגיטרה. ואיתם הרכב משובח של עשרה נגנים.
הם שרו את כל שירי התקליט, ומחרוזת של שירי הילדים של אריק איינשטיין שיוני רכטר הלחין, ואת מיטב הרפרטואר של כל אחד מהם, "מילה טובה", "באה מאהבה", "לקחת את ידי בידך", "עטור מצחך", "יש אי שם", "אין עוד יום", "מתחת לשמיים", "יהיה טוב", "סיגליות", "שוב היא כאן", "שיר נבואי קוסמי עליז", "גוליית" ועוד.
מי שחסר הוא כמובן יהונתן גפן, אבל בתום ההדרנים הוא הוקרן קורא את "הכבש ה-16" והמופע הסתיים בשיר "לילה טוב".
שעתיים ורבע של הנאה צרופה. בעיקר נהניתי מיהודית רביץ, שרוקדת ומקפצת כבת 16, כשהיא כבר נושקת ל-70, ונשארה הילדה הכי יפה בגן, עם הקול הכי יפה.
היה שווה לעשות את כל הדרך מאורטל לפארק ראשל"צ לבילוי משפחתי נפלא.
* פיטר רוט – פיטר רוט עבד עם מיטב האמנים בישראל, כמפיק מוזיקלי וכנגן. בין השאר הוא עבד עם אריק איינשטיין, שלמה ארצי, ברי סחרוף ועוד. בערב שבת הוא הופיע באורטל, עם רפרטואר של שיריו, של שירי להקת "מוניקה סקס" ושל שירים שעיבד או שליווה את הזמרים שעימם עבד. בין לבין הוא סיפר על המוזיקה שלו ועל עבודתו עם האמנים השונים. היה ערב מהנה מאוד.
* ביד הלשון: עוללות – אנו כעת בעיצומו של בציר ענבי היין בצפון הגולן, ואת הפינה אקדיש למונח מעולם הכרם ומעולם התורה – עוללות.
העוללות הן אשכולות קטנים, כמו עוללים = תינוקות, שאינם מהווים אשכול שלם ותקין. את העוללות איננו בוצרים, אלא מורידים אותן לפני הבציר, כיוון שהן אינן מגיעות לרמת הבשלות הרצויה, ועלולות לפגוע באיכות היין.
על פי מצוות התורה, אין לבצור את העוללות אלא יש להשאיר אותן לעניים. המצווה מופיעה פעמיים בתורה, האחת בפרשת "קדושים" שבספר ויקרא: "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט – לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם." (ויקרא י"ט, י'). והשנייה בפרשת "כי תצא" שבספר דברים: "כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה." (דברים כ"ד, כ"א).
את שירה המקסים "שי", פתחה רחל המשוררת בשורה: "אֲעוֹלֵל כַּגֶּפֶן שְׁאֵרִית הָרַחַשׁ" – המתכתב עם הפסוק מירמיהו: "כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת: עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. הָשֵׁב יָדְךָ כְּבוֹצֵר עַל סַלְסִלּוֹת."
כאמור, העוללות הן אשכולות הענבים שנשארו על הגפן אחרי הבציר. אעולל כגפן – אשאיר עוללות כמו הגפן. אך עוללות הן, כאמור, גם מתנות עניים. רחל עושה שימוש בשני הפירושים הללו. היא מגישה לאהובה, לו היא כותבת את השיר, מנחה, שי, שהנו שי של עניים. אולם השי הזה הוא מזמרת ליבה – עוד צירוף דו משמעי: זִמרה במובן של "מיטב הפרי", כלומר המִנחה הזאת היא מנחה של עניים, אבל היא ממבחר הפרי של לבבי. וגם זִמרה במובן של זמר, שיר, כלומר מבחר הפרי של ליבה הוא השירים שכתבה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אודי מנור
האם "שכח מה זה להיות יהודי"? –
לא בהכרח: עוד ניסיון לפענח את 'תוגת השמאל'
א. אין צורך לומר
ולכן יש צורך לומר שהמילה 'שמאל', כמו המלה 'ימין', היא במקרה הטוב כותרת כללית, כללית מדי, לתיאור בסיסי של מציאות מורכבת מאוד, בערך כמו המילים 'צפון' ו'דרום'. נכון שבאר-שבע יחסית לחיפה היא בדרום, ולהפך, אבל חיפאי המעוניין להגיע לאיצטדיון טרנר בבאר-שבע זקוק להרבה יותר מידע מאשר המידע המדוייק כשלעצמו, לפיו על מנת להגיע לאיצטדיון טרנר עליו לנסוע דרומה.
ולנמשל: 'שמאל' הוא תיאור כללי של עמדות פוליטיות הכוללות אמונה גדולה בטוב ליבו של האדם, בסיכוייו למצוא פשרות עד כדי שלום או לכל הפחות רגיעה, בזכותו של האדם על גופו, בזכותו לבטא את חופש המצפון שלו, וכל כיוצא באלו ערכים ומסקנות מעשיות הנגזרות מתפיסות יסוד אלו.
האם היפוכו של דבר אצל איש 'הימין'? לא בהכרח. כי בשני המקרים – ימין ושמאל – מדובר על גרסאות הנשענות על אותה נקודת מוצא היסטורית: המהפכה הצרפתית והאמריקנית וכיוצא באלו מהפכות פוליטיות שהתרחשו בדורות האחרונים, בין השאר המהפכה הציונית שתבעה מהעם היהודי (ובכל אופן מאותם יהודים שהתעניינו באפשרות של מימוש לאומיות מודרנית בארץ-ישראל), שינוי מהותי בסגנון החיים, באורחותיהם, בשלל תחומים, כמו עבודה, אזרחות, צבאיות, חינוך, תרבות ועוד.
ולכן גם איש 'הימין' בהגדרתו הרחבה הוא בעד חופש המצפון וההתארגנות והביטוי, והגם שהוא מעט או הרבה יותר חשדן לגבי טוב ליבו האפשרי של האדם, כל אדם, הנה בכל זאת שמרנותו היחסית מבחינה זו, לא באה על חשבון נכונותו לשקול הסכמיות הדדית בתחומי ציבוריים למיניהם, מהמישור המקומי והקהילתי, ועד למישור האזורי והבין-לאומי.
ב. ובחזרה להיסטוריה, כלומר למציאות
'שמאל' ו'ימין' בארגנטינה ובאיטליה, אינם זהים ל'שמאל' ול'ימין' באורוגוואי ובאוסטרליה. קל וחומר ל'שמאל' ו'ימין' בישראל. אבל חשוב מכך: 'שמאל' בארגנטינה של לפני 1912 למשל (השנה בה הוחלט להעניק זכות בחירה לכל האזרחים הגברים, הנשים תצטרפנה רק 37 שנים מאוחר יותר), איננו 'שמאל' בארגנטינה של ימינו.
קל וחומר בישראל, והדברים ידועים. 'שמאל' בימי ברה"מ העוצמתית הוא דבר אחד, 'שמאל' בימי אוסלו העליזים דבר שונה למדי. כך גם לגבי 'הימין' שבימי 'פינקסו של פשיסטן' הם דבר אחד, ואילו בימי 'ביביביביביביביבי' הוא דבר מעט אחר, ויהיו שיגידו לגמרי אחר.
הגם שזה בהחלט המקום לדון בגלגולי 'השמאל' ו'הימין' בעולם ובישראל בדורות האחרונים, קוצר היריעה דוחף להתמקד בכאן ובעכשיו, כלומר בדור, או לכל היותר שני דורות האחרונים, וכפי שנרמז מהכותרת, להתמקד דווקא ב'שמאל', כי כפי שחזו זאת האחים הרצל ובלפור חקק ב-1983, היעלמותו ככוח פוליטי ראוי לשמו, פגעה עמוקות במפעל הציוני, ומכאן שכל מי שמעוניין לנסות להשיב את העגלה הציונית לפסים טובים ופוריים יותר, ואולי אפילו להצליח, חייב לייחל לשיקומו של 'השמאל'.
ומה כתבו האחים הרצל ובלפור חקק? כך הם כתבו, ב-1983: "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד."
מה אפשר או נכון להבין מהנבואה המדהימה של האחים חקק? כדי לענות על השאלה הזו, יש לבחון כל אחד ממרכיבי ההווה שקדמו לנבואה הזו, שלמרבה הצער התממשה במדוייק:
1. 'דרכו של המערך'. 2. 'רעיונות מפא"י ההיסטורית'. 3. 'דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו'. 4. 'קו אקטיביסטי-ציוני.'
ראשית, מי הוא בכלל 'המערך' – מדובר בהתארגנות סיעתית לקראת בחירות, 'רשימה משותפת' שהצליחה להתגבש ב-1969, מהסכם בין 'מפלגת העבודה' ומפ"ם.
מפלגת העבודה נוסדה בינואר 1968, מחיבור מחודש בין שלושה מרכיבים שאחד מהם – רפ"י – נוסד ב-1965, באותה השנה בה החל להתגבש 'המערך', אבל בשלב זה רק בין מפא"י (פחות האנשים שהקימו את רפ"י, ביניהם אחד בן-גוריון ועוד שניים בשם משה דיין ושמעון פרס), לאחדות-העבודה-פועלי-ציון, מפלגתם של אנשים כמו יצחק טבנקין, ישראל גלילי ועוד אחד, יגאל אלון.
יגאל אלון, אגב, היה ב-1954 המוציא לפועל בפירוקה של מפ"ם, מפלגה שהוקמה בדיוק 20 שנה קודם לכן, בינואר 1948, מחיבור בין 'הקיבוץ המאוחד' ופועלי-ציון עצמאיים לבין 'השומר הצעיר' ו'הקיבוץ הארצי', כל זאת כדי – אם לנקוט מונחיהם של האחים חקק – לייצב 'קו אקטיביסטי ציוני מול מפא"י'.
מסובך? מה לעשות. אלו החיים, זו ההיסטוריה, מושגים פשוטים בשני אקורדים – 'ימין' ו'שמאל', או 'משיחיים' ו'שפויים', או 'אוכלי המוות' ו'מחנה השלום' – מועילים אולי ליצרני ומדפיסי עיתונים לאנשים חושבים, או לידועה בציבור בשם האורווליאני 'אקדמיה', אבל לא להבנת המציאות.
ובכן, מ-1954 יש לנו מפ"ם ששמרה את שמה שנולד ב-1948; אחדות-העבודה-פועלי-ציון' שחזרה להיות מה שהיא בלי 'השומר הצעיר-הקבוץ הארצי'; וכמובן מפא"י 'ההיסטורית' (שכשלעצמה נוסדה בינואר 1930 מחיבור של 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר').
וזה בדיוק המקום לעמוד על 'רעיונות מפא"י ההיסטורית': בניין אומה מקיף ובו מקום לכל מי שרוצה להשתתף, כפי שניסחו זאת אנשי 'הנוער הציוני', אחד השותפים לשותפות הציונית-האקטיביסטית הזו: "כל אחד בונה." ויש צורך לומר שבניין אומה מקיף זה, בהינתן התנאים האובייקטיביים (שלטון בריטי שהלך והתקרב לערבים שהלכו והפכו עוינים יותר ויותר בכלל ובפרט לצד התגברות העויינות הרצחנית באירופה כלפי העם היהודי), נקט קו מדיני זהיר ומתון ('הבלגה' ו'מרות').
רעיונות מפא"י ההיסטורית המשיכו לעמוד במרכז 'האקטיביזם הציוני' של גורמי 'תנועת העבודה' למיניהם ושותפיהם הקרובים יותר (וייצמן) ופחות (החוגים האזרחיים), והם עמדו בבסיס מפא"י ושותפותיה הקואליציוניות אחרי הקמת המדינה.
את 'האקטיביזם הציוני' הזה חוו הישראלים כולם, יהודים כערבים, ותיקים כחדשים, מצד כל ממשלות ישראל מ-1955 ועד 1965, עשור מרהיב של בניין אומה חסר תקדים ואח ורע בתולדות העמים, בוודאי בתולדות העם היהודי.
מה זה בניין אומה? נסתפק בלהצביע על קליטת מיליון עולים, הנחת 'המוביל הארצי', השמדת הצבא המצרי תוך כמה ימים, בניית כלכלה שהתאפיינה גם בקצב גידול מהגבוהים בעולם וגם ברמת אי-שוויון יחסי מהנמוכות בעולם. ונכון, היה 'פנקס אדום', והיה 'ממשל צבאי', והיתה שחיתות, כי מה לעשות ומדובר בבני אדם.
ב-1965 הדברים החלו להשתבש, מסיבות כאלו ('פרשת לבון') ואחרות (הוויכוח על מדיניות הגרעין). כך או אחרת, שזו צורה לומר שלא זה המקום לדון לעומק בסיבות האלו והאחרות, ב-1969 כאמור התארגן 'המערך'. הקו האקטיביסטי-הציוני שלו המשיך להיות דומה למדי, והוא בא לידי ביטוי במצע הרשימה המשותפת הזו, שהתבססה על שותפות פוליטית-אלקטוראלית בין 'מפלגת העבודה' (שכללה כאמור את מפא"י, אחה"ע ורפ"י) לבין מפ"ם.
המצע כלל את אותו קו אקטיביסטי של תנועת העבודה מראשיתה: מדיניות פיתוח כלכלית-חברתית מרחיבה (השקעה בפריפריה, העמקת חינוך החובה, הכנת המשק הישראלי להצטרפות לשוק האירופאי), ומדיניות ביטחון שקולה ואחראית (נכונות להסכם מדיני אבל רק על בסיס בילטראלי ובשום אופן לא על יסוד חזרה לקווי ה-4 ביוני 1967; ראיית הסוגייה הפלסטינית כחלק מירדן וכחלק מירדן בלבד).
הציבור נתן אמון מלא בתפיסה ציונית-אקטיביסטית זו כשבבחירות 1969 העניק ל'מערך' 56 מנדטים. היה זה הניצחון הגדול ביותר בניצחונות האלקטוראליים בתולדות הפוליטיקה היישובית והישראלית. במונחי האחים חקק, אבל במהופך, מדובר היה ב"ענק" פוליטי, אקטיביסטי-ציוני.
ג. 'דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו'
ב-1977 בא 'המהפך'. הציבור נתן אמון, אמנם מהוסס, בקו 'אקטיביסטי-ציוני' אחר, זה שיצג 'הליכוד', מפלגה שקמה לקראת בחירות 1973 מחיבור של גורמים בימין הישראלי לסוגיו השונים: ימין כלכלי של 'הליברלים', וימין מדיני של 'חירות'. אמנם אלו התארגנו כתגובת נגד ל'מערך הזוגי' ב-1965 תחת הכותרת 'גוש חירות-ליברלים' (גח"ל), אבל ב-1973 הצטרפו ל'גוש' עוד גורמים קטנים יותר ופחות, וכך הפך גח"ל למח"ל ('המחנה הלאומי').
המהפך של 1977 הושלם למעשה ב-1981. לאורך ארבע שנות ממשלת בגין הראשונה, ניבאו כל הסקרים חזרה של 'המערך' להנהגת המדינה אחרי ניצחון מוחץ. היו סקרים שניבאו 55 מנדטים ל'מערך' לעומת כ-30 ל'ליכוד'.
לא סייעה ל'ליכוד' העובדה שלראשונה בתולדות ישראל, נחתם ב-1979 הסכם "שלום" עם מצרים, כי דימויה של הממשלה היה ירוד ביותר, מסיבות מוצדקות יותר או פחות (בעיקר פחות).
הפער בין התקוות למהפך-מהופך לבין תוצאות הבחירות בפועל ב-1981, הוא הגורם המרכזי שיש לקחת בחשבון לצורך הבנת ההתפתחות אותה אחזו בזנבה ובגרונה האחים חקק: אימוץ "דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו."
כי בעוד את המהפך תפסו בקרב מובסי בחירות 1977 כתקלה, או כעונש על מחדל יום-כיפור, ובכל מקרה כפועל יוצא של פרישת רבים וטובים מאנשי 'המערך' לטובת ד"ש, הנה תוצאות 1981 היוו הפתעה רבתי, הפתעה מייאשת, הפתעה שדרשה חישוב מסלול מחדש.
וחישוב הזה לא הוליד ריענון של קו אקטיביסטי ציוני חדש-ישן, אלא אימוץ "דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו."
ומה היתה הדרך הזו? שלום עכשיו לא 'רק' בכל מחיר, אלא הצגת אי השגתו של שלום-עכשיו (פשוטו כמשמעו) כפועל יוצא של מדיניות ממשלת ישראל וממשלת ישראל בלבד, ביחס לערבים במרחב בכלל, וביחס לפלשתינאים האומללים, מדוכאי הכיבוש, בפרט.
מפ"ם ההיסטורית, זו שקמה בינואר 1948, לא 'רק' אחזה בקו כלכלי-פוליטי נמרץ ובליבו רעיונות כמו הלאמת נכסי לאום (קרקע, מים וכדומה), אלא גם בקו ניצי מובהק בתחום המדיני-בטחוני: יגאל אלון נהג לומר אחרי 1949 כי מדיניות מפא"י (בן-גוריון ושרת) הביאה לכך שישראל החמיצה את הניצחון הצבאי ולכן "הפסידה את השלום", אותו היה על ישראל לכפות – כך יגאל אלון! – על ממשלות ערב המובסות.
עוד טען אלון המפ"מניק, כי רק אוזלת יד וחישוב מדיני מוטעה, הביאו לכך שצה"ל לא שיחרר את ארץ-ישראל "המערבית" כולה, כלומר את כל יהודה ושומרון, ויש לשים לב למשמעות הצירוף הגיאוגרפי: "ארץ-ישראל המערבית" – מיניה וביה עולה ממנו שיש "ארץ ישראל מזרחית", ואכן הארץ הזו נמצאת – כך סברו במפ"ם ההיסטורית – מהצד השני של הירדן, ששתי גדותיו, זו שלנו זו גם כן.
ועוד טען אלון, המצביא החשוב ביותר של מלחמת השחרור, שאת תורותיו האטסטרטגיות לומדים עד היום בבתי ספר לפיקוד ומטה במערב, כי על ישראל היה להמשיך ולנכוח מדרום לנהר הליטאני, שם חנו כמה יחידות צה"ל, שהרי ארץ-ישראל השלמה היא לא 'רק' משני גדות הירדן, אלא ממפרץ אילת – דרך אל-עריש – עד לנהר הליטאני.
זו היתה דרכה של מפ"ם, שבהתאם התנגדה אחרי 'מבצע קדש' לנסיגה ישראלית, בוודאי חד-צדדית, מכל סיני בכלל ומרצועת עזה – המפתח לליבה של ישראל – בפרט.
ונזכיר: ב-1957 (למעשה מ-1954 כאמור), מדובר היה בעמדה בה אחזו שני מרכיביה של מפ"ם ההיסטורית, שלעת הזאת, 1957, פעלו כל אחת בנפרד, מפ"ם 'הקטנה' מזה, ואחה"ע מזה.
אחרי 1967 הלכה 'מפ"ם הקטנה' והתרחקה מהקו הציוני-האקטיביסטי הלוך והתרחק. המהפך של 1977 ואישרורו הסופי אחרי בחירות 1981, הביאו את אנשיה לאימוץ עמדה של אופוזיציה לא רק לשלטון הנבחר, אלא עם הזמן למדינה כולה.
זו היתה דרכו של 'שלום-עכשיו', ואין סמלית יותר מהעובדה שבבחירות 1981 היה גדעון לוי אחד מעוזריו של שמעון פרס, שעל עמדתו הפרו-חמאסית כבר לפחות 20 שנה אין צורך לומר מילה אחת.
אבל ראוי להזכיר כי לצידו של שמעון פרס פעלו ועמלו באותה תקופה – שנות ה-80' שהחלו בהלם של אישרור המהפך – שורה של 'צעירים מבטיחים', ביניהם אברום בורג שלימים יתחרה בגדעון לוי בארסיות האנטי-ציונית שלו (לא לפני שמילא – תחי האירוניה – את תפקיד יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית), ואף ימליץ לאזרחי ישראל להצטייד בדרכון זר, כשבמקביל הוא מטיף להקמת מדינה דו-לאומית, אה-לה-לבנון, בשם היצירתי 'ישראסטין'.
אבל חשוב בהרבה הן מ"העיתונאי" המהולל ומליצן החצר המתוחכם והיצירתי, היו אישים כמו חגי מרום שפעל מלב ליבה של התנועה הקיבוצית לפירוקה ולריסוקה, ועוד הגדיל והוסיף כשבתוקף תפקידו הציבורי פעל למען מכירת מניות הזהב של 'אוצר התיישבות היהודים', הלא הוא 'בנק לאומי', לכל המרבה במחיר.
וחשוב וחכם ומוכשר מכל אלו גם יחד הוא סגנו של שמעון פרס במשרד החוץ, האדריכל הבלתי מעורער של שיאו של מהלך אימוץ "דרכה של מפ"ם ושלום עכשיו", הלא הוא מיזם אוסלו, שאחרי ה-7 באוקטובר עדיין ממשיך לקבל תמיכה מגורמים ישראלים למיניהם.
האם יש צורך להמשיך ולהסביר כיצד "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה"?
ד. 'קו אקטיביסטי-ציוני' – או: מה הלאה? האם אפשר אחרת?
כן. בוודאי. תמיד אפשר אחרת. לא רק כי פוליטיקה היא אמנות האפשר. אבל במסגרת האפשר גם האי-אפשר הוא אפשרות. ולא מדובר בהתחכמות לוגית אלא בתיאור מציאות. כי מאז שמפלגת העבודה הוכיחה ביוני 1992 חיוניות על יסוד 'קו אקטיביסטי-ציוני' מובהק, היא – יורשיה הראויים לשמם כמו גם נוכלים שעשו שימוש בשמה ובכליה – הלכה ו"התגמדה" לכדי "מפלגה זעירה".
במלים אחרות, 'קו אקטיביסטי-ציוני' הוא תנאי לימים טובים יותר לכוח פוליטי שייצג את ערכי תנועת העבודה הציונית הקלאסית, כי את כל המשפט הזה כותבת עבורנו ההיסטוריה בסדר הנכון: תנועת העבודה הציונית הקלאסית היתה כוח פוליטי של ממש כל עוד היא הקפידה על 'קו אקטיביסטי-ציוני'.
ומה שנכון לניצחון הגדול ב-1933 (אז זכתה מפא"י ב-44% מקולות שוקלי השקל הציוני, לעומת 14% בלבד של הרוויזיוניסטים שמיהרו ב-1935 להחליף את העם); ומה שנכון ב-1949 (אז זכתה מפא"י ב-46 מנדטים ומפ"ם בעוד 19 מה שהעמיד את התמיכה הציבורית בכוחות שייצגו את 'הקו האקטיביסטי-הציוני' על 54%, ועליהם אפשר להוסיף את 'הפרוגרסיבים' ואז הנתון עומד על יותר מ-58%!); ומה שנכון ב-1959 (אז זכתה מפא"י, ללא 'מערך' שלא היה קיים, ב-47 מנדטים), ומה שנכון ב-1969 (56 מנדטים כאמור); המשיך להיות נכון ב-1992, והמשיך להיות נכון – במהופך – מ-1995; וממשיך להיות נכון עד קצה העתיד הנראה לעין.
אז מה יכול להיות התוכן של 'קו אקטיביסטי-ציוני' בימינו? אין צורך להמציא את הגלגל, יש רק לוודא שהוא בלחץ האוויר הנכון ושיש לו מספיק 'בשר' ו'חריצים'.
כמו בימי החסד של תנועת העבודה, גם היום 'קו אקטיביסטי-ציוני' חייב לשלב מדיניות פנים וחוץ העומדות כל אחת לעצמה אך ביחד – אלון כינה זאת "כלים שלובים" – הן מעצימות האחת את השנייה.
מדיניות פנים היא "שילוב כלים" בכלכלה, בחינוך, בביטחון הפנים, במשפט, בהשקעה הציבורית, ברווחה ובסביבה. כל אלו לא יתכנו ללא תכנון מחושב מלומד ומדעי, יעד שניתן להשיגו בשילוב-כלים ממלכתיים, ציבוריים, פרטיים ואקדמאיים (אבל כאלו הראויים לשמם, כלומר נובעים מתפקיד האקדמיה לחתור לאמת, בכל תחום, ולא לשמש ככנסיית-הטפת-מוסר על פי דת פנדמנטליסטית המוכרת בשם 'ווק' ואשפה דמוי-רעיונית דומה אחרת).
מדיניות חוץ היא קודם כל הפנמת בעיית הבעיות של מדינת ישראל בסביבה המיידית שלה: שלילת עצם זכות קיומה על ידי כמעט כל ההנהגות הערביות כמעט ללא יוצאת מהכלל, כולל – וקודם כל – ההנהגות הערביות החיות לכאורה ב"שלום" עם מדינת ישראל: ההנהגה המצרית, הירדנית וחברי הכנסת הערביים-ישראלים, שאינם מסתירים לרגע את עמדתם השוללת את קיומה של מדינת ישראל, מכריזים עליה בראש חוצות ומתגאים בה.
כיצד תיתכן מדיניות פנים-מתוכננת באווירה של אגואיזם רעיוני צרוף? באמצעות המאבק הפוליטי. זוהי משמעותו המעשית של הצירוף המילולי 'קו אקטיביסטי-ציוני'. האקטיביזם בתחומי הפנים אין פירושו מימוש מלא שלו, בכלל ובפרט שיש לו יריבים. האקטיביזם הזה פירושו שהאוחזים בו מכריזים על עצמם קודם כל, וללא תנאים מוקדמים, וללא הישענות על גורמי חוץ חתרניים (קרנות למיניהן), על הזדהות מלאה עם המפעל הציוני, ובהמשך להזדהות זו הצגת כל הצעה בתחומי הפנים ככזו האמורה לקדם את המפעל הציוני.
כל זה תוך נכונות למימוש נשמת אפה של הדמוקרטיה, כל דמוקרטיה: הנכונות לפשרה. מה מכון קהלת מציע להפריט כל מה שזז? הואיל והוא עושה זאת בשם קידום המפעל הציוני, כלומר זהו האקטיביזם שהוא מציע, הדרך להתמודדות עם רעיונותיו איננה בחסימת המסדרון המוביל למשרדי המכון, אלא בניסוח 'קו אקטיביסטי-ציוני' חלופי מנומק ורהוט, מכובד ומכבד.
באותה נשימה התשובה על השאלה כיצד תיתכן מדיניות קלאסית של תנועת העבודה בתחום החוץ. ניסח זאת למשל משה שרת, אולי סמל-הסמלים של המתינות של מפא"י, מבליג-המבליגים, האיש שראה את הצבאיות כמשרתת את הדיפלומטיה, הפוך משותפו להנהגת המדינה דוד בן-גוריון, שסבר את ההפך. וכמה אמר משה שרת בנאום בכנסת ביוני 1949:
"טובתנו החיונית מחייבת שלום מקיף ומהיר, ואנו מצווים לחתור אליו בכל מאמצי כוחנו. אך עם כל חתירתנו להחישו, אל תקצר רוחנו אם יאחרו פעמיו. אם גזירה היא – כוחנו אתנו להתאזר בסבלנות".
דבריו של משה שרת ב-1949 נכונים גם היום. שלום? כן. אבל לא עכשיו, לא בכל מחיר, בוודאי לא במחיר המשך-יישום מסקנת מפח הנפש של 1981, לאמור: הפיכת היוצרות על ידי האשמת ההנהגה הישראלית (זו המונהגת על ידי 'קו אקטיביסטי-ציוני' של הליכוד) בכל עוולות המזרח התיכון, בעצם קיומה של מלחמה, במצב הבטחוני והמדיני העגום של ישראל.
לא. כי האחראי הבלבדי והבלעדי לכל אלו, מרגע הופעתן על בימת ההיסטוריה הוא הצד הערבי והצד הערבי בלבד. כך היה, כך התהווה, כך הווה. מה יהיה בעתיד? אין לדעת. אבל בטווח הנראה לעין, בוודאי לא שלום-עכשיו. בוודאי לא דרכה של מפ"ם ושלום-עכשיו.
ועל דרך החיוב, הנה קטע מנאום ההכתרה של יצחק רבין, עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה, ביוני 1974, בדיוק 25 שנה אחרי הנאום הנזכר של משה שרת:
"ישראל תמשיך לחתור לשלום אמיתי... עם זאת, עלינו להיות מפוכחים ולראות את המציאות הקשה כמות שהיא. לפיכך, במקביל, עלינו לחפש דרכים להתקדם לשלום בשלבים. להתקדם לקראת שלום דרך הסכמים חלקיים שיבטיחו רגיעה בגבולות."
ה. קו אקטיביסטי-ציוני ודמוקרטיה
כך או אחרת, 'קו אקטיביסטי-ציוני' דרוש לא כדי להגיע לעוד 'מהפך', אלא כדי שבפני הציבור הישראלי יעמדו זו מול זו חלופות מדיניות – בתחומי הפנים והחוץ, כלכלה חברה בטחון ושלום – המחוייבות קודם כל למפעל הציוני המשותף.
דמוקרטיה היא ללא ספק שיטה המחדדת את ההבדלים ואף מעצימה אותם לא פעם שלא לצורך, אבל אין לה שום סיכוי ללא הנחת קיומם של מכנים משותפים, והדרך היחידה לאזן בין שני צידיה הסותרים של הדמוקרטיה – חידוד מוקצן ומכנים משותפים – עוברת בפעולה משותפת, שלא תתכן ללא פשרות.
או באחת: קו אקטיביסטי-ציוני כנקודת ייחוס של כל גורם ציבורי בעל יומרה להנהגת המדינה, אף פעם לא באופן בלבדי, תמיד על יסוד קואליציות ופשרות.
אודי מנור
היסטוריון, חיפה
אהוד: למעשה, כיום הליכוד הוא כמו מפא"י ואחדות העבודה של פעם.
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת שישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 5
למחרת בבוקר שאלוני פרומה ושפרה: "היתה הזרעה?" ועניתי: "אַי! אי! – פעמיים! – " ואמרו "ברוך השם. סגולה שייוולד בן זכר!"
מיום שאיבד שמול-יוסל בתוליו, אמנם לא היה יכול לשבת במשך כמה ימים, אך נזדקפה קומתו, ודומה כי השמועה עשתה לה כנפיים גם בקרב חבריו ואוהביו, והחלו מכבדים אותו לא רק כבחור העילוי, המוסמך, הבקיא והחריף, אלא גם כגבר ובעל-בעמיו. ידעתי שהוא אסיר-תודה לי על שמחיתי ממנו את כתם לֶמָלֶה-שוֹפְכָן של דינה-רוֹחְל המרשעת, וגם אביו ואימו האירו אליי פניהם, עתה, שמילאתי אחר התקוות שתלו בי.
ועם זאת, ראיתי ששמול-יוסל חושש ממני, שמא המכות – בכשפים עשיתי, והאצבע בעכוזו, מצד הסטרא-אחרא, מה עוד ששוחחנו כל שעת התשמיש מבלי לחשוש שמא ייוולד לנו ילד אילם.
ביומיים הבאים לא נתקרב אליי. בקושי ראיתי אותו כי כל היום היה בישיבה, ולי לא נותר אלא להעביר את השעות בחברת אימו ואחיותיו הצעירות, ולעסוק בעבודות הבית.
בליל שבת היינו אצל הוריו, ואני אמרתי לעצמי, רגע, האם אני חולמת או כל זה ממש הוא? עתה הרגשתי עד כמה חיי היו ריקים, ואיזו מלאות שבקדושה מתרחשת בי בקבלי את פני שבת המלכה ואני איני אלא חולייה קטנה בשלשלת הדורות הנצחית כי יותר מששמרו בני-ישראל על השבת שמרה השבת עליהם.
אבל שמול-יוסל היה עדיין מתוח, וירא לקרב אליי בשנית, כאילו משהו מפריע לו. בשבת בבוקר קם מוקדם, כהרגלו בכל יום, וכשישבתי עימו לאכול ארוחת-בוקר, הרגשתי שהוא שוב רועד כולו בהתרגשות, כנער מתבגר שנתפס במעשה-חטא.
"שמול-יוסל," אמרתי לו, "מה מציק לך – "
הוא חייך חיוך עקום, בוסרי ומתחמק, מבעד למשקפיו. ליבי נמלא חרדה. אולי נפשו עקומה ואינו אוהב כלל נשים אולי חבר נסתר לו, בישיבה? האם עשיתי את כל הדרך הרוחנית הזו אל מידת ההשתוות רק כדי לזכות בחיים תוגתי חדש, הפעם בעל פיאות, זקנקן וחובש מגבעת?
"שמול-יוסל," אמרתי בתוקף, מהיותי גם המבוגרת מבין שנינו, "מדוע אינך נותן בי אמון? הלא אשתך אני? ויודע אתה כי טוב היה לי מותי משאוציא דיבתך רעה – "
ואז נפתח ליבו וסיפר לי, הלא שבת היום, ובה נקבעה משמרת גדולה, מול הכביש הראשי, נגד מחללי השבת. כל חבריו הולכים, וגם הוא. מאז עזבה אותו דינה-רוחל, נתחזק באמונתו והפליא לזרוק אבנים על מכוניות המחללים, ואף נעצר פעמיים על ידי השוטרים הציוניים ורק בקושי רב הצליחו לפדות אותו מבית-המעצר.
"אתה!" אמרתי בפליאה. מתבוננת בגופו הצנום, עיניו קצרות-הרואי וכל הווייתו הנערית, החלשלושה.
"כן, אני!" אמר, "בעזרת השם, עת לעשות להשם, הפרו תורתך – "
ועיניו יקדו.
"ובכן לך, לך שמול-יוסל, מה יש לי לומר לך, אני רק אשתך – "
"פאני," היתה מעין תחינה בקולו, "אם לא אלך, יאמר שחושש אני לקדש שם שמיים ברבים – "
"לך, לך," אמרתי, "אך אם יאסרו אותך או יכו באבן, אל תתפלא אם אני אפיל – "
"תפילי!" נבהל, "כלום כבר בהריון את? הלא רק שלושה ימים עברו!"
"וכי יודעת אני אם בהריון אני אם לא?" עניתי. "וכי יודעת אני כיצד תשפיע הבהלה שלי, ודאגתי לך, על ההזרעה? האם המצווה לזרוק אבן בשבת חשובה לך ממצוות פרו ורבו?"
"לא, לא!" נחרד. "אך מה אעשה? פאני? – "
"הבטח לי כי כל זמן שאני אשתך, שמול-יוסל, אתה לעולם, לעולם לא תלך עוד לזרוק אבנים בשבתות!"
"מה... מי את..." מילמל, "לצד מי את עומדת..."
"לצידך. לצד ילדינו, שייוולדו, אם ירצה השם, במהרה בימינו, אמן – "
""לא!" אמר וקם מהשולחן, מבקש לשים על כיפתו השחורה את כובעו הגדול, ולצאת את הבית. "הבעל – קובע..."
"שמול-יוסל – " קראתי לו, וכשהסב אליי פניו, פתחתי באחת את חלוקי בפניו, בעודי יושבת, ושני שדיי הזקופים, הבשרניים, שכמו עמדו להתפוצץ מעוצם אימהותי-לעתיד האצורה בהם, נזדקרו מולו – "
"שמול-יוסל בעלי," אמרתי לו, "אל תצא! בוא והנח ראשך בחיקי, הלא אני היצלתי את נפשך – "
ראיתי את עקבות המאבק על פניו, דומה כי מעודו לא ראה, ובאור יום, שדי אישה ערומים. ובאמת, איש מכל הגברים שהיו לי לא ראה כך את שדיי ביופיים ובזקיפותם, כפי שהיו באותה שבת בבוקר. ממש לא יכולתי להאמין שרק לפני זמן לא רב, בימים שעדיין הייתי חילונית מטומטמת, היה ריפיונם עיקר דאגתי, והאשמתי אותם ואת הידלדלותם בכך שגופי אינו מושלם בצורתו.
"בוא – " אמרתי לשמול-יוסל.
מיד הסיר כובעו ופשט מעילו שלבש בינתיים, וקל כצבי דילג אליי, חיש התכופף וטמן פניו בין שדיי, כילד נזוף, ואף החל יונק מן הפטמות המגודלות, הכהות, שהתנוססו בקצותיהם לתפארת, ומשקפיו נוגעים בבשרי ככוויות קרות. "אַי! אי!" – צווח כשטפחתי על עגבותיו. לא עברו רגעים רבים ומצאנו עצמנו במיטה, ולאור הבוקר, וללא שום הכנות, אף לא נטילת-ידיים ותפילה וכוונות – בעל אותי שמול-יוסל פעם ופעמיים, כשאני צובטת ומכה אותו, "אַי! אי!" – ופניו, ללא המשקפיים עתה, סמוכים אליי כחושש לאבד את קירבתי ואת מראה אבריי, ונחת-החיים נוזלת, נוזלת והולכת מקירבי, בבואו עליי –
צהריים שוב אכלנו אצל הוריו. פני שמול-יוסל זהרו וכעין הילה של רוחניות צרופה אפפה את קודקודו המסופר קצר ועטור כיפה שחורה בלבד. הכול הרגישו בהתרוממות שפקדה את כוחו השכלי, ופיו שפע דברי-תורה וחידושים. אותה שבת היתה פרשת "ויגש", ושמול-יוסל דרש ופירש בפני אביו, הרב בן-ציון, ושאר הנוכחים, כי הנה ידוע שהחטא של מכירת יוסף גרם לשני בתי-המקדש להיחרב, והדבר מתבאר בפשטות על פי הכתוב – ויאמר אדוניי, על עוזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו, וזה, רחמנא-ליצלן, שלא נתנו לבניהם חינוך תורה שמתוך שלא היתה התורה חשובה בעיניהם, נתנו להם חינוך כנימוסי הגויים והציוניסטען, כדברי הנביאים בישעיהו ובירמיהו, וזה החטא של עבודה זרה והוא החטא של מכירת יוסף למצרים וכן בבית שני אף-על-פי שלא היתה עבודה זרה ממש, אבל נתחדשה כת הצדוקים שכיחשו בתורה שבעל-פה ובאמונת חז"ל, ושיטת המתייוונים שחינכו את בני-ישראל בהשכלת ההעליניסטען, כידוע בדברי הימים שלנו ועל ידי זה נחרבו בתי-מקדשנו, וזהו ממש עוון של מכירת יוסף למצרים, למכור ולתת לחנך את בנינו ובנותינו כילדי נוכרים וציוניסטען, וכן חורבן שילה היה מפני בני עֵלִי ככתוב – ובני עלי בני בליעל, והכול הוא מעוון של עניין מכירת יוסף, ששלט אז באבותינו ועדיין השטן מרקד בינינו בעזרת היצר הרע, שהכול נחרב מפני העוון של מכירת יוסף, שנתנו בניהם לחינוך נוכרים, שהכול מפני אותו החטא, שהבנים נמכרו לדיעות אחרות והאבות אינם מוחים!
איזה יופי!
שמול-יוסל דורש בפרשת השבוע, ואני, פאני, שהשתלוותי והגעתי למידת ההשתוות, מקשיבה בצניעות וממלאה כרסי בדברי-תורה, אֹ-פַייג! – שאני את יוסל, לא – את ארון בני שייוולד – אמכור למצרים, לעבודה זרה! לא דארווין ולא זבולון המר ילמדו אותו, רק חינוך תורה, ובזכותו בית-המקדש ייבנה במהרה, אמן ואמן סלה כן יהיה רצון מלפניו. וכשגיליתי לו עניין האיחור בווסת, ונסעתי בפעם הראשונה והאחרונה עם שמול-יוסל לתל-אביב, לשם מכירת דירתי וגם הביקור אצל דוקטור דולפי הרמוטק, וכשהתברר, כעבור ימים לא רבים – שאכן הרה אני, לא היה גבול לשמחתו של בעלי היקר!
את יתרת הדולארים שהבטיח לי זולטר ז"ל – שקפץ מהחלון לאחר הכתבה-בעיתון שתיארה כיצד ניסה לאנוס במשרדו נערת-רחוב תל-אביבית שגם רוקנה את הקופה שלו ונעלמה – לא קיבלתי. לא נמצאה צוואה של סנופי אצלו! שאלתי את אימא על כך, וכמעט נפלתי בפח. נזכרתי איך אני, פאני, ישבתי בכיכר היל, בקפה, עם רוני, חברתה של עציונה אזדרכת, ופיטפטתי. מתברר שכל ירושתי היתה מופקדת עבורי אצל עו"ד עזרא דופברג, אבא של דינה. לא סכום גדול, אבל עזר מאוד, מה עוד שחותני הרב הגאון בן-ציון צדקיהו, שנסע לשבועיים-וחצי לניו-יורק להתרים לישיבה, אמנם לא חזר עם הרבה כסף, אבל עם הבטחה לחלק לנו קצבת-קבע וגם חבילות-מזון.
מעתה היתה לי, בעזרת השם, השפעה רבה על שמול-יוסל, ולא דובר עוד בביתנו על זריקת אבנים ועל הכאת חילונים ויהודים משיחיים ולא על נסיעה להפגנות השבת בפתח-תקווה; וכל מיודעיו קראו לו מעתה בשם ר' שמול-יוסל העומד, כי היה עומד ימים תמימים ליד עמוד-הקריאה ומשנן תלמודו, ורק אני ידעתי מדוע קשה עליו הישיבה ואת סוד אין-אונותו להגיע לידי קישוי-האבר מבלי שאכהו מכות נאמנות על אחוריו.
וכשלא היה שקוע בלימוד ובתפילה, היה בא לעזרתי ומפנק אותי ומניח ראשו על כרסי לשמוע את פרפורי העובּר ובעיטותיו. כה גאה היה על שהצליח, בפעם הראשונה, להזריעני ולהיות, אם ירצה השם, לאב, וכבר קצר-רוח היה לחכות ליום הגדול.
ואכן, לא זמן רב היה עליו לחכות כי מן השמיים ריחמו עלינו וחננו אותי בלידה מוקדמת, וכבר בראשית החודש השביעי חשתי לפתע צירים חזקים והובהלתי אל בית-החולים ובתוך שעתיים, ללא כאבים, בלי הרדמה וכאילו לא לידה ראשונה היא זו – פלט רחמי תינוק זכר, בריא וגדול, וביום השמיני אף זכיתי לעמוד מאחורי הפרגוד, בחברת אימי שבאה מתל-אביב, למרות ההפגנות והמחסומים בדרכים, ושערותיה מכוסות במטפחת-ראש, ובחברת חותנתי מרת שפרה וגיסותיי הצעירות – וזכיתי לראות, בעזרת השם, כיצד מוכנס אהרון בני בכורי בבריתו של אברהם אבינו, והכול מברכים "כשם שהכנסתו לברית תזכה להכניסו לתורה ולמצוות ולחופה ולמעשים טובים."
וקול בעלי עולה על כולם כשהוא מברך ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. והמוהל קורא בקול רם: "אשר קידש ידיד מבטן, וחוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש. על כן בשכר זו אל חי חלקנו צורנו צווה להציל ידידות זרע קודש שארנו משחת. למען בריתו אשר שם בבשרנו."
והנה גם מכריזים: "וייקרא שמו בישראל אהרון בן שמואל-יוסף בן בן-ציון צדקיהו, ישמח האיש ביוצא חלציו, ותגל האישה בפרי בטנה, כאמור – ישמח אביך ותגל יולדתך. ונאמר אעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך – בדמייך חיי!"
וכאן נתנו באצבע טיפת יין מן הכוס על שפתי בני-בכורי, שהחל משמיע קול תרועת-בכי חזקה, ואני, תפורה עדיין מן הלידה, ונרגשת, בכיתי עימו בדמעות הודייה, וכל הנשים סביבי בירכוני ונשקוני וגם פרומה הזכורה-לטוב הגיע, ובחבקה אותי לחשה לי –
"רבות נשים עשו חיל, ואת על כולנה עלית!"
וגם לצק שנלצוג במגבעת שחורה, גדולה, רחבת-תיתורה, בגדיו רחבים ושחורים, ועגלת-תינוק חדשה ושחורה מרקדת על כפות-ידיו הענקיות, שהלבינו אך לא נתעדנו – הופיע בוקר אחד בפתח דירתנו, למחרת היום שבו התקיפה חוליית-מתאבדים את משרד-האוצר. מתברר שאשתו הנכה נפטרה בנופלה מהכיסא, והוא מכר את דירתו ועלה לירושלים עם תמונת בית-המקדש בצבעי כסף וזהב, לעשות תשובה ולהיות בקירבתי ולשמור עליי כפי שהבטיח לאבי ז"ל. ולמלא כל שליחות שאזדקק לה.
"את האדונית שלי," כך כינה אותי וסיפר כי בימים הוא עובד בבית-המלאכה של ישיבת זבחי-צדק ועוזר באריגת בגדי-הכוהנים ובהכנת כלי המישכן, המזבח, הצנתרות והרימונים לבית-המקדש השלישי, ובלילות הוא נושא שקים וכיסים מלאי-עפר-ושלדים מחפירותיה של חבורת מלקטי-עצמות, כדי להביאם לקבל ישראל, ושוקד לטהר את העיר מטומאת נז"ם, ראשי תיבות: נוכרים, זדים, מתים; ובשום אופן לא הסכים הזפת-לשעבר, פועלו של אבי ז"ל, שאשלם לו עבור עגלת-התינוק, ובדמעות-אושר בעיניו הבטיח לי כי בימי השלג יבוא להרכיב על כתפיו את רבי שמואל-יוסל שלי, את בעלי הענוג – מן הבית לישיבה ובחזרה, בוקר וערב, ובלבד שלא יצנן את כפות-רגליו. לשונות הענקית של לָצֶק העבדקן לעה בפיו בדברו בנאמנות ללא גבול, בראותו את אושרי הרב ו –
מעתה מילא ארל'ה הקטן את כל יומי ולילי. תינוק בריא היה, שיער שחור לו ועיניו שחורות ואפילו אברו, משהוסרו התחבושות, כהה היה, וגדול להפליא. לא תיארתי לי שגוף תינוק מחזיק אבר גדול שכזה ואף שאלתי על כך את המוהל, שבא ביום רועש במיוחד, לבדוק את מעשה-ידיו, שמא זו נפיחות של דלקת בעקבות המילה, ולכן גם הביצים שחורות, והרגיע אותי כי אצל בנים בכורים, שהם ראשית אונים – הזכרות לעיתים עבה יותר, והצבע עוד יבהיר.
אמנם לא היה בביתנו רדיו, וגם לא מכשיר הביוב שזורם מן החוץ פנימה – הטלוויזיה, עיתונים לא קראנו, אבל ביום בו בא המוהל לבדוק את ארל'ה – הרגשתי רוחש אי-שקט ברחובות, קולות פיצוצים ויריות מרחוק, והמיית המון סוער, כקול שיטפון מים רבים מתקרב לבוא.
המוהל, רבי יצחק, שמהיותו בעיני עצמו כמין רופא, לא חשש לשוחח עם אישה וַאם בישראל כמוני, ענה לי על שאלתי: "כלום לא שמעת? הציוניסטען, ימח-שמם, הצליחו לפוצץ את מסגדי הישמעאלים על הר-הבית, הרחובות מלאים חיילים. סכנה להלך. ומהם, הציוניסטען, יש שנלחמים עכשיו אלה באלה, חלקם חוגגים, כביכול, בניין בית שלישי, וחלקם מפגינים וקוראים נגד, והערבים – אף אלה השתגעו לגמרי, עיניהם יוקדות ומתפללים בצעקות ומתגודדים, ועשרות מהם נהרגים ברחובות והם מתנפלים, כאחוזי-טירוף, על החיילים והשוטרים. וגם ממשלה חדשה של הציוניסטען טרם הוקמה, ועל כך נאמר – ובימים האלה אין מלך בישראל, איש הישר בעינו יעשה, וברחובות החוצפה גדולה, גדולה, מה אומר ומה אדבר, כביכול – ממש עקבות משיח! – לא עלינו! לא עלינו – כי האמיני לי, פאני, כל זה מן הסטרא אחרא! ויבוא משיח צדקנו האמיתי במהרה בימינו, אמן – "
"אמן ואמן סלה – " נזכרתי בחיפוש שערכה המשטרה בליל שבת בישיבת אור-בלבנה וכיצד העלו חרס בידיהם, ושמחתי שעזבתי, בעזרת השם, את המטורפים ההם ואת חבריהם העולים בהר ואת כל נושאי הנשק יוקדי-העיניים הממלמלים על עמלק ועל ימות משיח, ומאושרת הייתי כי עתה הגעתי למידת ההשתוות. ונחת-החיים נוזלת, נוזלת והולכת מקירבי בקדושה ובטהרה מדי לילה ורוצה אני ומוכנה ללדת עוד הרבה אידאלאך קטנים ונחמדים, ונכונו חיי לפניי בחברת בעלי שמול-יוסל המתוק, "אַי!" – "אי!" – שהוא לפעמים כבני הגדול בתמימותו ובמסירותו ובהערצתו לי. והכול משבחים את למדנותו ושמו הולך לפניו, ובחברת תינוקי ארל'ה המתפתח יפה ויונק ברעבתנות משדיי ומכה בהם בידיו הקטנות, המוצקות, וכלל אינו דומה לאביו הענוג ובהיר-השיער אלא אולי יותר לאבי המנוח, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה, שטיפס, מוצק ושרירי, על גגות תל-אביב לזפתם מפני הגשם ולסיידם מפני החום, עד שנפל ושבר מפרקתו והותיר אותי יתומה – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
[וכך עוד שלושה עמודים מקווקווים, עד לסוף הספר הנדפס – עמ' 191, שהם כנראה העמודים הריקים שנותרו במחברת האחרונה]
וחזרה לפתיחת הספר:
התנצלות מאת המלביה"ד
אחד ממכריי פיתני – ואפת – להביא לאור בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את שש המחברות האלה, שהוצאתי מתרמילה של גברת אחת, אישה חולה וכואבת בשם פאני צדקיהו, אשר הלכה וגוועה לנגד עיניי בדלקת-ריאות קשה בחדר מבודד בבית-החולים איכילוב בתל-אביב. ולא בא איש לבקרה זולת יהודי עבדקן אחד, אדם רחב-מידות ועב-לשון שמגבעתו וגם מעילו שחורים, ושהיה מאכילה ורוחצה מדי יום וממרר בבכי כל פעם שיצא מחדרה למסדרון.
והאישה הזו, גם גופתה נעלמה –
[עמ' 7 בספר הנדפס]
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת שישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 5
למחרת בבוקר שאלוני פרומה ושפרה: "היתה הזרעה?" ועניתי: "אַי! אי! – פעמיים! – " ואמרו "ברוך השם. סגולה שייוולד בן זכר!"
מיום שאיבד שמול-יוסל בתוליו, אמנם לא היה יכול לשבת במשך כמה ימים, אך נזדקפה קומתו, ודומה כי השמועה עשתה לה כנפיים גם בקרב חבריו ואוהביו, והחלו מכבדים אותו לא רק כבחור העילוי, המוסמך, הבקיא והחריף, אלא גם כגבר ובעל-בעמיו. ידעתי שהוא אסיר-תודה לי על שמחיתי ממנו את כתם לֶמָלֶה-שוֹפְכָן של דינה-רוֹחְל המרשעת, וגם אביו ואימו האירו אליי פניהם, עתה, שמילאתי אחר התקוות שתלו בי.
ועם זאת, ראיתי ששמול-יוסל חושש ממני, שמא המכות – בכשפים עשיתי, והאצבע בעכוזו, מצד הסטרא-אחרא, מה עוד ששוחחנו כל שעת התשמיש מבלי לחשוש שמא ייוולד לנו ילד אילם.
ביומיים הבאים לא נתקרב אליי. בקושי ראיתי אותו כי כל היום היה בישיבה, ולי לא נותר אלא להעביר את השעות בחברת אימו ואחיותיו הצעירות, ולעסוק בעבודות הבית.
בליל שבת היינו אצל הוריו, ואני אמרתי לעצמי, רגע, האם אני חולמת או כל זה ממש הוא? עתה הרגשתי עד כמה חיי היו ריקים, ואיזו מלאות שבקדושה מתרחשת בי בקבלי את פני שבת המלכה ואני איני אלא חולייה קטנה בשלשלת הדורות הנצחית כי יותר מששמרו בני-ישראל על השבת שמרה השבת עליהם.
אבל שמול-יוסל היה עדיין מתוח, וירא לקרב אליי בשנית, כאילו משהו מפריע לו. בשבת בבוקר קם מוקדם, כהרגלו בכל יום, וכשישבתי עימו לאכול ארוחת-בוקר, הרגשתי שהוא שוב רועד כולו בהתרגשות, כנער מתבגר שנתפס במעשה-חטא.
"שמול-יוסל," אמרתי לו, "מה מציק לך – "
הוא חייך חיוך עקום, בוסרי ומתחמק, מבעד למשקפיו. ליבי נמלא חרדה. אולי נפשו עקומה ואינו אוהב כלל נשים אולי חבר נסתר לו, בישיבה? האם עשיתי את כל הדרך הרוחנית הזו אל מידת ההשתוות רק כדי לזכות בחיים תוגתי חדש, הפעם בעל פיאות, זקנקן וחובש מגבעת?
"שמול-יוסל," אמרתי בתוקף, מהיותי גם המבוגרת מבין שנינו, "מדוע אינך נותן בי אמון? הלא אשתך אני? ויודע אתה כי טוב היה לי מותי משאוציא דיבתך רעה – "
ואז נפתח ליבו וסיפר לי, הלא שבת היום, ובה נקבעה משמרת גדולה, מול הכביש הראשי, נגד מחללי השבת. כל חבריו הולכים, וגם הוא. מאז עזבה אותו דינה-רוחל, נתחזק באמונתו והפליא לזרוק אבנים על מכוניות המחללים, ואף נעצר פעמיים על ידי השוטרים הציוניים ורק בקושי רב הצליחו לפדות אותו מבית-המעצר.
"אתה!" אמרתי בפליאה. מתבוננת בגופו הצנום, עיניו קצרות-הרואי וכל הווייתו הנערית, החלשלושה.
"כן, אני!" אמר, "בעזרת השם, עת לעשות להשם, הפרו תורתך – "
ועיניו יקדו.
"ובכן לך, לך שמול-יוסל, מה יש לי לומר לך, אני רק אשתך – "
"פאני," היתה מעין תחינה בקולו, "אם לא אלך, יאמר שחושש אני לקדש שם שמיים ברבים – "
"לך, לך," אמרתי, "אך אם יאסרו אותך או יכו באבן, אל תתפלא אם אני אפיל – "
"תפילי!" נבהל, "כלום כבר בהריון את? הלא רק שלושה ימים עברו!"
"וכי יודעת אני אם בהריון אני אם לא?" עניתי. "וכי יודעת אני כיצד תשפיע הבהלה שלי, ודאגתי לך, על ההזרעה? האם המצווה לזרוק אבן בשבת חשובה לך ממצוות פרו ורבו?"
"לא, לא!" נחרד. "אך מה אעשה? פאני? – "
"הבטח לי כי כל זמן שאני אשתך, שמול-יוסל, אתה לעולם, לעולם לא תלך עוד לזרוק אבנים בשבתות!"
"מה... מי את..." מילמל, "לצד מי את עומדת..."
"לצידך. לצד ילדינו, שייוולדו, אם ירצה השם, במהרה בימינו, אמן – "
""לא!" אמר וקם מהשולחן, מבקש לשים על כיפתו השחורה את כובעו הגדול, ולצאת את הבית. "הבעל – קובע..."
"שמול-יוסל – " קראתי לו, וכשהסב אליי פניו, פתחתי באחת את חלוקי בפניו, בעודי יושבת, ושני שדיי הזקופים, הבשרניים, שכמו עמדו להתפוצץ מעוצם אימהותי-לעתיד האצורה בהם, נזדקרו מולו – "
"שמול-יוסל בעלי," אמרתי לו, "אל תצא! בוא והנח ראשך בחיקי, הלא אני היצלתי את נפשך – "
ראיתי את עקבות המאבק על פניו, דומה כי מעודו לא ראה, ובאור יום, שדי אישה ערומים. ובאמת, איש מכל הגברים שהיו לי לא ראה כך את שדיי ביופיים ובזקיפותם, כפי שהיו באותה שבת בבוקר. ממש לא יכולתי להאמין שרק לפני זמן לא רב, בימים שעדיין הייתי חילונית מטומטמת, היה ריפיונם עיקר דאגתי, והאשמתי אותם ואת הידלדלותם בכך שגופי אינו מושלם בצורתו.
"בוא – " אמרתי לשמול-יוסל.
מיד הסיר כובעו ופשט מעילו שלבש בינתיים, וקל כצבי דילג אליי, חיש התכופף וטמן פניו בין שדיי, כילד נזוף, ואף החל יונק מן הפטמות המגודלות, הכהות, שהתנוססו בקצותיהם לתפארת, ומשקפיו נוגעים בבשרי ככוויות קרות. "אַי! אי!" – צווח כשטפחתי על עגבותיו. לא עברו רגעים רבים ומצאנו עצמנו במיטה, ולאור הבוקר, וללא שום הכנות, אף לא נטילת-ידיים ותפילה וכוונות – בעל אותי שמול-יוסל פעם ופעמיים, כשאני צובטת ומכה אותו, "אַי! אי!" – ופניו, ללא המשקפיים עתה, סמוכים אליי כחושש לאבד את קירבתי ואת מראה אבריי, ונחת-החיים נוזלת, נוזלת והולכת מקירבי, בבואו עליי –
צהריים שוב אכלנו אצל הוריו. פני שמול-יוסל זהרו וכעין הילה של רוחניות צרופה אפפה את קודקודו המסופר קצר ועטור כיפה שחורה בלבד. הכול הרגישו בהתרוממות שפקדה את כוחו השכלי, ופיו שפע דברי-תורה וחידושים. אותה שבת היתה פרשת "ויגש", ושמול-יוסל דרש ופירש בפני אביו, הרב בן-ציון, ושאר הנוכחים, כי הנה ידוע שהחטא של מכירת יוסף גרם לשני בתי-המקדש להיחרב, והדבר מתבאר בפשטות על פי הכתוב – ויאמר אדוניי, על עוזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו, וזה, רחמנא-ליצלן, שלא נתנו לבניהם חינוך תורה שמתוך שלא היתה התורה חשובה בעיניהם, נתנו להם חינוך כנימוסי הגויים והציוניסטען, כדברי הנביאים בישעיהו ובירמיהו, וזה החטא של עבודה זרה והוא החטא של מכירת יוסף למצרים וכן בבית שני אף-על-פי שלא היתה עבודה זרה ממש, אבל נתחדשה כת הצדוקים שכיחשו בתורה שבעל-פה ובאמונת חז"ל, ושיטת המתייוונים שחינכו את בני-ישראל בהשכלת ההעליניסטען, כידוע בדברי הימים שלנו ועל ידי זה נחרבו בתי-מקדשנו, וזהו ממש עוון של מכירת יוסף למצרים, למכור ולתת לחנך את בנינו ובנותינו כילדי נוכרים וציוניסטען, וכן חורבן שילה היה מפני בני עֵלִי ככתוב – ובני עלי בני בליעל, והכול הוא מעוון של עניין מכירת יוסף, ששלט אז באבותינו ועדיין השטן מרקד בינינו בעזרת היצר הרע, שהכול נחרב מפני העוון של מכירת יוסף, שנתנו בניהם לחינוך נוכרים, שהכול מפני אותו החטא, שהבנים נמכרו לדיעות אחרות והאבות אינם מוחים!
איזה יופי!
שמול-יוסל דורש בפרשת השבוע, ואני, פאני, שהשתלוותי והגעתי למידת ההשתוות, מקשיבה בצניעות וממלאה כרסי בדברי-תורה, אֹ-פַייג! – שאני את יוסל, לא – את ארון בני שייוולד – אמכור למצרים, לעבודה זרה! לא דארווין ולא זבולון המר ילמדו אותו, רק חינוך תורה, ובזכותו בית-המקדש ייבנה במהרה, אמן ואמן סלה כן יהיה רצון מלפניו. וכשגיליתי לו עניין האיחור בווסת, ונסעתי בפעם הראשונה והאחרונה עם שמול-יוסל לתל-אביב, לשם מכירת דירתי וגם הביקור אצל דוקטור דולפי הרמוטק, וכשהתברר, כעבור ימים לא רבים – שאכן הרה אני, לא היה גבול לשמחתו של בעלי היקר!
את יתרת הדולארים שהבטיח לי זולטר ז"ל – שקפץ מהחלון לאחר הכתבה-בעיתון שתיארה כיצד ניסה לאנוס במשרדו נערת-רחוב תל-אביבית שגם רוקנה את הקופה שלו ונעלמה – לא קיבלתי. לא נמצאה צוואה של סנופי אצלו! שאלתי את אימא על כך, וכמעט נפלתי בפח. נזכרתי איך אני, פאני, ישבתי בכיכר היל, בקפה, עם רוני, חברתה של עציונה אזדרכת, ופיטפטתי. מתברר שכל ירושתי היתה מופקדת עבורי אצל עו"ד עזרא דופברג, אבא של דינה. לא סכום גדול, אבל עזר מאוד, מה עוד שחותני הרב הגאון בן-ציון צדקיהו, שנסע לשבועיים-וחצי לניו-יורק להתרים לישיבה, אמנם לא חזר עם הרבה כסף, אבל עם הבטחה לחלק לנו קצבת-קבע וגם חבילות-מזון.
מעתה היתה לי, בעזרת השם, השפעה רבה על שמול-יוסל, ולא דובר עוד בביתנו על זריקת אבנים ועל הכאת חילונים ויהודים משיחיים ולא על נסיעה להפגנות השבת בפתח-תקווה; וכל מיודעיו קראו לו מעתה בשם ר' שמול-יוסל העומד, כי היה עומד ימים תמימים ליד עמוד-הקריאה ומשנן תלמודו, ורק אני ידעתי מדוע קשה עליו הישיבה ואת סוד אין-אונותו להגיע לידי קישוי-האבר מבלי שאכהו מכות נאמנות על אחוריו.
וכשלא היה שקוע בלימוד ובתפילה, היה בא לעזרתי ומפנק אותי ומניח ראשו על כרסי לשמוע את פרפורי העובּר ובעיטותיו. כה גאה היה על שהצליח, בפעם הראשונה, להזריעני ולהיות, אם ירצה השם, לאב, וכבר קצר-רוח היה לחכות ליום הגדול.
ואכן, לא זמן רב היה עליו לחכות כי מן השמיים ריחמו עלינו וחננו אותי בלידה מוקדמת, וכבר בראשית החודש השביעי חשתי לפתע צירים חזקים והובהלתי אל בית-החולים ובתוך שעתיים, ללא כאבים, בלי הרדמה וכאילו לא לידה ראשונה היא זו – פלט רחמי תינוק זכר, בריא וגדול, וביום השמיני אף זכיתי לעמוד מאחורי הפרגוד, בחברת אימי שבאה מתל-אביב, למרות ההפגנות והמחסומים בדרכים, ושערותיה מכוסות במטפחת-ראש, ובחברת חותנתי מרת שפרה וגיסותיי הצעירות – וזכיתי לראות, בעזרת השם, כיצד מוכנס אהרון בני בכורי בבריתו של אברהם אבינו, והכול מברכים "כשם שהכנסתו לברית תזכה להכניסו לתורה ולמצוות ולחופה ולמעשים טובים."
וקול בעלי עולה על כולם כשהוא מברך ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. והמוהל קורא בקול רם: "אשר קידש ידיד מבטן, וחוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש. על כן בשכר זו אל חי חלקנו צורנו צווה להציל ידידות זרע קודש שארנו משחת. למען בריתו אשר שם בבשרנו."
והנה גם מכריזים: "וייקרא שמו בישראל אהרון בן שמואל-יוסף בן בן-ציון צדקיהו, ישמח האיש ביוצא חלציו, ותגל האישה בפרי בטנה, כאמור – ישמח אביך ותגל יולדתך. ונאמר אעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך – בדמייך חיי!"
וכאן נתנו באצבע טיפת יין מן הכוס על שפתי בני-בכורי, שהחל משמיע קול תרועת-בכי חזקה, ואני, תפורה עדיין מן הלידה, ונרגשת, בכיתי עימו בדמעות הודייה, וכל הנשים סביבי בירכוני ונשקוני וגם פרומה הזכורה-לטוב הגיע, ובחבקה אותי לחשה לי –
"רבות נשים עשו חיל, ואת על כולנה עלית!"
וגם לצק שנלצוג במגבעת שחורה, גדולה, רחבת-תיתורה, בגדיו רחבים ושחורים, ועגלת-תינוק חדשה ושחורה מרקדת על כפות-ידיו הענקיות, שהלבינו אך לא נתעדנו – הופיע בוקר אחד בפתח דירתנו, למחרת היום שבו התקיפה חוליית-מתאבדים את משרד-האוצר. מתברר שאשתו הנכה נפטרה בנופלה מהכיסא, והוא מכר את דירתו ועלה לירושלים עם תמונת בית-המקדש בצבעי כסף וזהב, לעשות תשובה ולהיות בקירבתי ולשמור עליי כפי שהבטיח לאבי ז"ל. ולמלא כל שליחות שאזדקק לה.
"את האדונית שלי," כך כינה אותי וסיפר כי בימים הוא עובד בבית-המלאכה של ישיבת זבחי-צדק ועוזר באריגת בגדי-הכוהנים ובהכנת כלי המישכן, המזבח, הצנתרות והרימונים לבית-המקדש השלישי, ובלילות הוא נושא שקים וכיסים מלאי-עפר-ושלדים מחפירותיה של חבורת מלקטי-עצמות, כדי להביאם לקבל ישראל, ושוקד לטהר את העיר מטומאת נז"ם, ראשי תיבות: נוכרים, זדים, מתים; ובשום אופן לא הסכים הזפת-לשעבר, פועלו של אבי ז"ל, שאשלם לו עבור עגלת-התינוק, ובדמעות-אושר בעיניו הבטיח לי כי בימי השלג יבוא להרכיב על כתפיו את רבי שמואל-יוסל שלי, את בעלי הענוג – מן הבית לישיבה ובחזרה, בוקר וערב, ובלבד שלא יצנן את כפות-רגליו. לשונות הענקית של לָצֶק העבדקן לעה בפיו בדברו בנאמנות ללא גבול, בראותו את אושרי הרב ו –
מעתה מילא ארל'ה הקטן את כל יומי ולילי. תינוק בריא היה, שיער שחור לו ועיניו שחורות ואפילו אברו, משהוסרו התחבושות, כהה היה, וגדול להפליא. לא תיארתי לי שגוף תינוק מחזיק אבר גדול שכזה ואף שאלתי על כך את המוהל, שבא ביום רועש במיוחד, לבדוק את מעשה-ידיו, שמא זו נפיחות של דלקת בעקבות המילה, ולכן גם הביצים שחורות, והרגיע אותי כי אצל בנים בכורים, שהם ראשית אונים – הזכרות לעיתים עבה יותר, והצבע עוד יבהיר.
אמנם לא היה בביתנו רדיו, וגם לא מכשיר הביוב שזורם מן החוץ פנימה – הטלוויזיה, עיתונים לא קראנו, אבל ביום בו בא המוהל לבדוק את ארל'ה – הרגשתי רוחש אי-שקט ברחובות, קולות פיצוצים ויריות מרחוק, והמיית המון סוער, כקול שיטפון מים רבים מתקרב לבוא.
המוהל, רבי יצחק, שמהיותו בעיני עצמו כמין רופא, לא חשש לשוחח עם אישה וַאם בישראל כמוני, ענה לי על שאלתי: "כלום לא שמעת? הציוניסטען, ימח-שמם, הצליחו לפוצץ את מסגדי הישמעאלים על הר-הבית, הרחובות מלאים חיילים. סכנה להלך. ומהם, הציוניסטען, יש שנלחמים עכשיו אלה באלה, חלקם חוגגים, כביכול, בניין בית שלישי, וחלקם מפגינים וקוראים נגד, והערבים – אף אלה השתגעו לגמרי, עיניהם יוקדות ומתפללים בצעקות ומתגודדים, ועשרות מהם נהרגים ברחובות והם מתנפלים, כאחוזי-טירוף, על החיילים והשוטרים. וגם ממשלה חדשה של הציוניסטען טרם הוקמה, ועל כך נאמר – ובימים האלה אין מלך בישראל, איש הישר בעינו יעשה, וברחובות החוצפה גדולה, גדולה, מה אומר ומה אדבר, כביכול – ממש עקבות משיח! – לא עלינו! לא עלינו – כי האמיני לי, פאני, כל זה מן הסטרא אחרא! ויבוא משיח צדקנו האמיתי במהרה בימינו, אמן – "
"אמן ואמן סלה – " נזכרתי בחיפוש שערכה המשטרה בליל שבת בישיבת אור-בלבנה וכיצד העלו חרס בידיהם, ושמחתי שעזבתי, בעזרת השם, את המטורפים ההם ואת חבריהם העולים בהר ואת כל נושאי הנשק יוקדי-העיניים הממלמלים על עמלק ועל ימות משיח, ומאושרת הייתי כי עתה הגעתי למידת ההשתוות. ונחת-החיים נוזלת, נוזלת והולכת מקירבי בקדושה ובטהרה מדי לילה ורוצה אני ומוכנה ללדת עוד הרבה אידאלאך קטנים ונחמדים, ונכונו חיי לפניי בחברת בעלי שמול-יוסל המתוק, "אַי!" – "אי!" – שהוא לפעמים כבני הגדול בתמימותו ובמסירותו ובהערצתו לי. והכול משבחים את למדנותו ושמו הולך לפניו, ובחברת תינוקי ארל'ה המתפתח יפה ויונק ברעבתנות משדיי ומכה בהם בידיו הקטנות, המוצקות, וכלל אינו דומה לאביו הענוג ובהיר-השיער אלא אולי יותר לאבי המנוח, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה, שטיפס, מוצק ושרירי, על גגות תל-אביב לזפתם מפני הגשם ולסיידם מפני החום, עד שנפל ושבר מפרקתו והותיר אותי יתומה – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
[וכך עוד שלושה עמודים מקווקווים, עד לסוף הספר הנדפס – עמ' 191, שהם כנראה העמודים הריקים שנותרו במחברת האחרונה]
וחזרה לפתיחת הספר:
התנצלות מאת המלביה"ד
אחד ממכריי פיתני – ואפת – להביא לאור בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את שש המחברות האלה, שהוצאתי מתרמילה של גברת אחת, אישה חולה וכואבת בשם פאני צדקיהו, אשר הלכה וגוועה לנגד עיניי בדלקת-ריאות קשה בחדר מבודד בבית-החולים איכילוב בתל-אביב. ולא בא איש לבקרה זולת יהודי עבדקן אחד, אדם רחב-מידות ועב-לשון שמגבעתו וגם מעילו שחורים, ושהיה מאכילה ורוחצה מדי יום וממרר בבכי כל פעם שיצא מחדרה למסדרון.
והאישה הזו, גם גופתה נעלמה –
[עמ' 7 בספר הנדפס]
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא
שמעון גרובר
הידועה בציבור כמדינת ישראל
הידועה בציבור כמדינת ישראל הפכה לארץ אוכלת יושביה. ומטבע הדברים, אם יש מי שנאכלים , אז יש מי שאוכלים את הנאכלים. וכדי שלאוכלים תהיה כמות בלתי מוגבלת של אוכל לפרקי זמן בלתי מוגבלים, אז מספר הנאכלים צריך להיות פי מיליון ממיספר האוכלים. וזהו בדיוק המצב במדינת ישראל, עם סיכויים קלושים מאוד שמצב זה ישתנה בעתיד הנראה לעין.
בואו נברר מי הם האוכלים ומי הם הנאכלים. מחצית מאוכלוסיית העובדים משתכרים שכר רעב שנקרא שכר מינימום, שלא רק שלא מאפשר להם קיום בכבוד, אלא שבכול חודש משקיע אותם עמוק יותר במשיכות יתר, ובשלב הסופי, כשידם אינה משגת לפרוע את חובותיהם, רכושם ונכסיהם מעוקלים על ידי המלווים למיניהם והם ובני ביתם נזרקים לרחוב. ולמה הם משתכרים שכר מינימום? פשוט מאוד – כדי שהבכירים והבעלים של מקום עבודתם ישתכרו 500,000 שקלים לחודש, או למעלה מ-5 מיליון שקלים בשנה, בעוד שבעלי התיאבון הגדול יותר לא מסתפקים בשכר של פחות מ-15 מיליון שקלים בשנה.
ועכשיו ננסה לברר מה גורם לתיאבון המוגבר של הליווייתנים הללו.
הסיבה הראשונה היא, שהם לא רוצים להיראות נחותים בהשוואה לעמיתיהם, ידידיהם וחבריהם.
הסיבה השנייה היא כי הם רוצים ליהנות ממנעמי החיים, דהיינו, לגור בבתים יקרים ויוקרתיים, המצויידים במיטב השיכלולים והפינוקים שרק אפשר להעלות על הדעת, ואשר ממוקמים באזורי מגורים יקרים ויוקרתיים.
הסיבה השלישית היא לאפשר לנשותיהם להתלבש במיטב המותגים ובהתאם לאופנה האחרונה; ובנוסף, אם אשת הלווייתן הופיעה באירוע אחד בשמלה מסויימת, הרי באירוע שני היא חייבת להופיע בשמלה שונה, ושוב, כמובן, שמלות יקרות לפי מיטב האופנה, כאשר הנעליים והארנק עשויים מעור נחש שצבעיהם הולמים את צבע השמלה.
הסיבה הרביעית היא לאפשר לילדיהם ללמוד בבתי הספר היקרים והנחשבים ביותר, שיבטיחו את התקבלותם לאוניברסיטאות היקרות והנחשבות ביותר בארץ ובעולם.
הסיבה החמישית לתיאבונם הגדול היא רמת חייהם לאחר פרישתם לגימלאות, כאשר הגימלה החודשית ומצנח הזהב וחודשי ההסתגלות מחושבים לפי המשכורת האחרונה הגבוהה ביותר.
הסיבה השישית שאפשר לייחס לחלק מהליווייתנים בעלי התיאבון הגדול היא תאוות הבצע והשררה.
ויתכן שישנן עוד כמה סיבות לתאבונם הגדול של הליוויתנים הולכי-על שתיים, אבל נסתפק במה שתיארנו עד עכשיו.
האם קוטביות חברתית-כלכלית זו יכולה להתקיים לאורך שנים?
הבה ונתבונן בתולדות העמים לאורך כול ההיסטוריה ונראה מה קרה במדינות שונות במצבים דומים.
נתחיל בהיסטוריה שלנו בתקופת מלכות דויד ושלמה.
כזכור, גם דויד וגם שלמה נשאו נשים רבות שהולידו צאצאים רבים. ריבוי זה של משפחת המלוכה הצריך מימון רב, שהושג על ידי הטלת מיסים על כול שבטי ישראל (פרט לשבט יהודה, שנהנה מזכויות יתר). וכולנו זוכרים מה קרה כשרחבעם ירש את המלוכה, וכשהמוני העם התלוננו על עול המיסים הכבדים וביקשו הנחות, ענה להם רחבעם "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים."
ומאחר שההמונים לא הסכימו לשאת בנטל הכבד, מרדו בו, התנתקו ממלכותו והקימו את ממלכת ישראל, בהותירם את רחבעם מלך על שבט יהודה בלבד.
ועכשיו נפליג ליבשת אמריקה הצפונית, כשתושבי שלוש-עשרה המושבות סירבו לשלם מיסים לכתר הבריטי מבלי שהתאפשר להם להיות מיוצגים בבית הנבחרים הבריטים ועל ידי כך להשפיע על גובה המיסים שהם חויבו לשלם. כזכור, הפלייה זו הולידה את מלחמת השיחרור האמריקנית וההתנתקות מבריטניה. תיאורתית, יתכן מאוד שאם לתושבים האמריקנים הייתה נציגות בבית הנבחרים הבריטי, או אז הם לא היו מתנתקים מבריטניה.
כתריסר שנים לאחר פרוץ מלחמת השיחרור האמריקנית פרצה המהפכה הצרפתית, כתוצאה מדיכוי ממושך של המוני העמלים על ידי האצילים.
דם רב נשפך במהפכה זו וראשיהם של רבים נערפו באמצעות הגיליוטינה, לקול צהלת ההמונים.
המסקנה הסופית מכול התיאורים הללו היא, שאם לא יחול שינוי בקוטביות החברתית-כלכלית בישראל, או אז בל נופתע אם גם בישראל תתחולל מהפכה.
שמעון גרובר
עקיבא נוף
נשיאים ורוח
הרצוג
בין המועד האחרון להגשת המפלגות המתמודדות לכנסת השמינית והרשימה הסופית של מועמדיהן לבין יום הבחירות לכנסת זו, "אירעה מלחמת יום הכיפורים." עקב כך נידחה מועד הבחירות עצמן מאוקטובר לסוף דצמבר 1973.
משנסתיימה המלחמה, שהביאה בעקבותיה זעזועים דרמטיים בהלוך הרוח של דעת הקהל, דרשו שתי מפלגות ,"המרכז החופשי" בראשות עו"ד שמואל תמיר, ו"התנועה לזכויות האזרח" בראשות שולה אלוני, להתיר את פתיחת רשימת המועמדים, ולהעתיק את מועד ההגשה, לתאריך קרוב יותר ליום יום הבחירות הנידחות, כדי לאפשר ריענונן של הרשימות במועמדים חדשים, אשר ישקפו את השנוי בהווייה הציבורית.
בראש רשימת "המרכז החופשי", במקומות, אשר עפ"י כל הסקרים נחשבו למקומות ריאליים, ניצבו שמואל תמיר במקום הראשון, אליעזר שוסטק, לימים, שר הבריאות, במקום השני, אני – עקיבא נוף, במקום השלישי, אהוד אולמרט – במקום הרביעי, הכלכלן ברוך ברק – במקום החמישי, ובהמשך הרשימה זיוה צימט – מנהלת ביה"ס לאחיות ודני גילרמן, לימים שגריר ישראל באו"ם.
שמואל תמיר ביקש לנצל את תקופת הדחייה והאפשרות לפתיחת הרשימות, כדי להוסיף את חיים הרצוג במקום השני, כשכל היתר יורדים במקום אחד בסולם.
אלוף (במיל) , חיים הרצוג, שהיה שגריר ישראל באו"ם, מי שקרע מעל במת האו"ם את ההחלטה שייחסה גזענות לציונות, והיה בשידורי הרדיו, המרגיע הלאומי, במהלך המלחמה, היה אז חביב האומה ומושא לגאווה. אפשרות הכנסתו לכנסת היתה תרומה חשובה לבית הנבחרים, ותוספת משמעותית מאד לסיכויי הצלחתה של רשימת המרכז החופשי.
משהעלה תמיר את הרעיון בפני מועמדי הרשימה, הסכימו כולם, לירידת שלב כדי לפנות להרצוג את המקום השני, מיד לאחר ראש התנועה.
רק אחד התנגד. אהוד אולמרט. לשווא עמלנו להסביר לו כי הרצוג יביא איתו לרשימה קהל מצביעים שמעבר למנדט, וכניסתו תוך הנמכת כל היתר לא תיפגע, אף תשפר את סכויי הבאים אחריו, שלא לדבר על השבחתו של בית המדינאים והמחוקקים (הרצוג היה עו"ד מהשורה הראשונה, בעל משרד עורכי הדין הגדול במדינה.) אולמרט דבק בהתנגדותו.
באחד הבקרים של אותו נובמבר, נסענו שמואל תמיר, ושני עוזריו אני, עקיבא נוף, ואהוד אולמרט – אל מקום משכנו של הרצוג. שמואל החנה את מכוניתו ברחוב בוגרשוב בתל-אביב ופסע ברגל אל מקומו של הרצוג ברחוב בוקי בן-יגלי – לשיחת קבלת הסכמתו של הרצוג להצטרפות.
אולמרט ואני נותרנו ממתינים במכונית, כוססי ציפרניים. אני בתקווה להצלחת המהלך, אולמרט – בציפייה לכישלונו.
כשחזר תמיר כעבור 47 דקות, הפטיר מילה אחת – "הסכים."
פניו ופניי שלי שיקפו שימחת הישג.
שתי המפלגות הגדולות, המערך מפלגתה של גולדה, וגח"ל מפלגתו של בגין, סריבו לאפשרות פתיחת הרשימות. גולדה מחשש מפני תגובת העם למחדל מלחמת יום הכיפורים, ובגין, בחששו מפני המומנטום בגידול "המרכז החפשי", כפי ששיקפו הסקרים. כך לא התממש הרעיון, שבסוד קיומו היו רק ראשי "המרכז חפשי" ובנו של חיים הרצוג, יצחק (בוז'י) הרצוג, נשיא המדינה הנוכחי.
כך לא ניבחר חיים הרצוג לכנסת השמינית, אבל נותר בעשייה הפוליטית וב-1983 ניבחר לנשיא המדינה. היו אלה בחירות צמודות ביותר, בינו, המומלץ וניתמך ע"י מפלגת המערך/העבודה שבאופוזיציה, לבין השופט מנחם אילון, המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון, שהומלץ וניתמך ע"י הקואליציה דאז.
בחירת הנשיא נעשית בהצבעה חשאית של חברי הכנסת, המטילים לקלפי פתק עם שם המועמד הרצוי להם. אחד מתוך השניים.
יצא כך, שבתום ישיבות מליאת הכנסת ביום שלפני הבחירות לנשיא, עזבנו, חיים הרצוג ואני את משכן הכנסת באותו רגע, והוא ניאות לבקשתי לתת לי טרמפ ברכבו לנסיעה מהכנסת שבשולי העיר אל מרכז ירושלים.
ישבנו יחד ברכב, הרצוג, שיעמוד יום לאחר מכן לבחירה, ואני מהמחנה השני, האמור לתמוך במועמד הנגדי לו, בבחירה חשאית.
בנסיעה שארכה כרבע שעה, דיברנו על כמה וכמה נושאים. על נושא הבחירות של מחר, לא נאמרה מילה. המועמד חיים הרצוג לא עשה ניסיון, ולו ברמז, לשכנע אותי, לתת לו את קולי בהצבעה החשאית ולהרוויח בכך שני קולות, זה שיינתן לו, וזה אשר יישלל מיריבו בהצבעה הצמודה. אף מילה.
העדינות הזו, התרבות הזו, היא אשר גרמה לי למחרת להכניס לקלפי את הפתק שנשא את השם חיים הרצוג.
נבון
כשהגיחה ד"ש, המפלגה הדמוקרטית לשינוי, בראשות פרופ' יגאל ידין, לחלל הבחירות לכנסת השמינית, היתה הופעתה כשריפה בשדה קוצים. עם ישראל אוהב כוכבים חדשים, משיחים הנוסקים בשמי הפוליטיקה, כשעיקר חינם הוא בהיותם נטולי כל עבר בשדה הפוליטיקה.
כזה היה יגאל ידין שפרץ לחיינו באמצעות ראיון טלוויזיה אחד בערוץ היחיד שהיה אז. רק מאוחר יותר הסתברה עובדת היותו אידיוט מוחלט במישור הפוליטי ואנטי-יכולת כמנהיג, שנכנס לכנסת בראש סיעה בת 15 חברים, וסיים כאחד מ-15 רסיסי מפלגתו, כשכל אחד מחבריה מתפצל ופונה לכיוון אחר.
אבל, בשלב הבראשית, עדיין , היתה זו סערה מלהיבה. כל יום הודיעה אישיות בכירה אחרת, הודיע ציבור נוסף על הצטרפותם לעגלה הדוהרת. הפתקים הצהובים של טופסי ההצטרפות נחטפו ונחתמו בהמוניהם.
במעי המפלגה המתהווה התגוששו ארבע חטיבות : חוג ידידיו של ידין, הם "הדמוקרטים", חסידי פרופ' אמנון רובינשטייו, הם ה"שינוי", "המרכז החפשי" בראשות עו"ד שמואל תמיר, ופורשי המערך, אנשי מאיר עמית ודודי גולומב – כשכל חטיבה כזו מנסה לצרף למפלגה חברים נוספים שיצביעו לחיזוק כוחה בפריימריס של כלל חברי התנועה להכרעה במאבק היצרי בין רובינשטיין, תמיר ועמית על סדר המקומות הראשונים, אחרי ידין, הראש.
באחד הימים נהרו פניהם של עמית וגולומב בלחשם בסודי סודות על אירוע האמור להתקיים ביום שישי של אותו שבוע, בה ייחשף ה"רכש" החדש שהשיגו, ויודיע על הצטרפותו, והוא לא אחר מאשר יצחק נבון, מזכירו הנודע של בן גוריון, חה"כ מטעם המערך שיערוק ממפלגתו ויחבור ל-ד"ש, הכוח העולה.
כל אותו שבוע הילכו עמית וגולומב כחתנים אוצרי חדווה, שהלכה וגאתה לקראת מועד ההודעה, ביום שישי בשעה 12.
בשעה 11 הודיע נבון לשושבינים על נסיגתו מהמהלך.
מסתבר שבנסיגתו זו מנטישת המערך בנה לעצמו יצחק נבון את הגשר לבחירתו ב-1978 לתפקיד נשיא המדינה.
עקיבא נוף
אהוד בן עזר
המושבה שלי
אסטרולוג, 2001
פרק ארבעים ושניים [ואחרון]
ליל ולפורגיוס שלי. חתונת רוחות המושבה עם רותי אהובתי הנצחית
השנים עוברות, רותי ואני עוזבים כל אחד בנפרד את ירושלים וחוזרים לגור במושבה, והמוזר מכל הוא שאני לבסוף כן מתחתן עם אהובת-ליבי והחתונה מתקיימת באולם של "בית האיכר", שהפך למפואר והיקר בכל אזור השרון, ואיזו חתונה! אני שובר את הכוס במכה ראשונה. שולחנות הסעודה גדושים כל טוב, בשרים ותפוזים, יונים ממולאות באורז ובצימוקים, וצימס של דלעת כמו במסיבה הבלתי-נשכחת שערך סקנדר אבול-באר'ל עם היוולדה של רותי "בתו". מאז, רק לנציב העליון סיר ארתור ווקופ נערכה במושבה מסיבה מפוארת שכזו. זה האולם שכאשר לפני שנים בא לנאום בו המנהיג הקומוניסטי שמואל מיקוניס עמדנו בשתי שורות, מהכניסה עד לרחוב, וחבטנו בו ובחבריו-למפלגה בקתות של טוריות.
על השולחנות ניצבים יינות "יקבי הירקון" מחנותו של שמרל כרמי ובקבוקי "ברנדי הפטרון" הנושאים תווית מיוחדת ליובל התשעים של שיח' איסאחק נורדאו, שנעתר ובא כאורח מצד משפחתי, וזאת חרף היריבות העתיקה עם חותני סקנדר אבול-באר'ל, שהחריפה מאז שסטר על לחיו של חותני. נורדאו מרבה לאכול בחתונתי בשר צלוי.
למוחרת בבוקר מוצא אותו ארל'ה בנו במיטתו שוכב בשפתיים כחולות ובפנים חיוורים, לאחר הקאה קשה. מיד הוא מבהילו במצב אנוש לבית-החולים "הירקון" שבמושבה. מאבחנים אצלו התהפכות המעיים. מנהל בית-החולים מבקש מארל'ה, החצי-אבא של היינץ-משה, לחתום על הסכמתו לניתוח. האילם נרתע מהאחריות וגועה בבהלה. מרוב מבוכה הוא מרווח את מכנסיו הרחבים, שהחולצה תמיד בורחת מהם, ומארגן מחדש את הביצים. שיח' איסאחק מבקש עט וחותם ובכך מזים סופית רכילות מרושעת לפיה אינו יודע אפילו לחתום את שמו.
כשהוא מתעורר אחר הניתוח הוא מוצא לידו בחדר שוכבים ארבעה מזקני האיכרים, צעירים ממנו, גוססים ומכחכחים בשארית קולם "שמע ישראל!" כדי למות ב"אחד". הוא מסרב להישאר במחלקה פן יגיע גם תורו ומתחנן:
"תוציאו אותי מפה. חוואג'ה שעבקלה הולך למות. לייזיק אל-טאוויל [הגבוה] הולך למות. דאוד אל-נאג'ר [הנגר] הולך למות. ברל אסמאר [השחור] הולך למות. עכשיו תורי ללכת? תוציאו אותי! אני לא רוצה..."
השמועה על מצבו הקשה של שיח' איסחאק עוברת במושבה בתקופת ירח הדבש שלי. מתחילים להכין לו לווייה מכובדת. הלא ממנו ועד לח"כית סרח גוב ("התחת של המדינה"), שאימה טיז-עליז היתה באה אל אימי ומשאילה לה בגאווה שבועונים עם תמונותיה במיני-ביקיני (הייתי אסיר תודה לה על כך, כי הייתי מאונן עליהן) – לא הוציאה המושבה מקירבה שום אישיות מפורסמת, למעט אולי הכדורגלן מיספר אחד שלנו בועז חיסין.
ואולם ביום השלישי אחר הניתוח מתאושש שיח' איסחאק נורדאו, וכשבא האילם לבקרו הוא מזכיר לו לשלוח לניקוי יבש את חליפת הליינן הלבנה שלו, כדי ללובשה בצאתו ולהיראות נקי ומסודר.
כאשר רואים אותו יוצא מבית-החולים בצעד מאושש, זקוף אך נשען על מקל, בחליפתו הלבנה, שפם השיבה שלו צהוב מעישון, וחיוך ניצחון בעיניו הכחולות – מודיעים במושבה להפסיק את ההכנות להלווייה ולחזור לתוכנית המקורית של יום הזיכרון להתקפה הגדולה.
שיח' איסחאק מתעקש לצאת גם הפעם בראש התהלוכה אל זירת הקרב, לרגלי התל, שבו נהרג אביתר, עולה על סרקופג האבן [שהיום משמש בתור עציץ גדול במשתנה הציבורית בכיכר המייסדים] ונושא את נאום האזכרה השנתי בפני תלמידי בית-הספר וזקני האיכרים:
"בזה אני מתכבד לפתוח את המיסדרון [מיסדר] ... וכאשר המצב היה זיפת באה פתאום באוויר איוורון אנגליזי וזרק חביתים עם בומבות [פצצות] ועשה בום-בום והערבים נפלו וברחו. אני נסעתי על השקאפה [סוסה] והעליתי את העיניים שלי למעלה, וראיתי איוורונים. אמרתי לשקאפה שלי: מה לאכ יא שקאפה? תראי למעלה... והלך האיוורונים וירדו עליהם למטה עם המאטריליז [מכונת-ירייה] ואז ירו עליהם, ימכן [אולי] חמישים פאשאכ [כדורים] ירו... ועשו להם כסאח... וקצרו אותם ואז ברחו חזרה... באמצע המלחמה ראיתי איך כדור נכנס בשלאפה [מגבעת] של אביתר והוא נפל מהסוס... אז צעקתי לבני ובני צעק לסוסתי ורצנו מהר בין הפרדסים..." ובספרו הוא חי מחדש את העבר ומסיים בקול חנוק מבכי: "...ואז, ילדים יקרים, נזלו דמעות מן עיוני [עיני] על הגיבורים שנפלו..."
ובאולם "בית האיכר", הניראה לאחר חידושו כבית-זונות פריסאי עתיק, מסתובב בועז חיסין בעל החזה השרירי והעגבות המוצקות, לבוש רק סליפ צר לשחייה והתותח, שעליו ישבה רותי-גרטכן שלי, בולט מאוד מבעד לבד המתוח –
ואבול-באר'ל גרשוני הזקן, המכונה גם אבו-ג'יללה, שפניו השמנמנים התקמטו ושפמו הקטן המרטט כבר הלבין, צולע משולחן לשולחן כשהוא מבוסם-קמעה, צלחת כבדים מטוגנים בידו והוא מפציר בקולו הדק באיכרות השמנות, הלובשות את מיטב שמלותיהן ועונדות את עדייהן, לטעום רק עוד קצת מהלעברקעס הנפלאים שכלל בתפריט –
"קחי עוד לעברקע, אכלת רק אחד. שוין? [כבר?] קחי עוד אחד, לקחת רק שניים!... ואני, מה אני אומר? יוישער, יוישער און שפארזאמקמט!... הוועד-מושבה עוד יתגעגע אליי! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה המושבה מפשיטת-רגל בשנים הקשות ההן!"
ושולחנות החתונה שלי גדושים קערות ובהן תאנים קרות שהכפור עוטף אותן והן מתוקות כדבש, ענבי מוסקט שחור-ייני, סאברעס קלופים בין מכיתות-קרח, פלחי אבטיח מל"לי עסיסי, קוביות מלון מקומי צהוב המדיפים ריח נפלא, שזיפי סנטה רוזה בשלים המתפוצצים בפה וגם, איך לא – קיגעל מיט קישקע [פשטידה ומעיים ממולאים] עם מופלטצ'ינקות טריות בסגנון הירקון, א-מחייה!
וכל קרובי-משפחתי נמצאים באולם דמוי הבורדלו, וזקני האיכרים, וראשי אגודת "פרדס", והנהלת התאחדות האיכרים ונשיאה, הסופר משה סמילנסקי, וועד אגודת הסופרים, והסופר אלימלך שפירא, ורב-סרן אהרון פראנצויז הצנום במדי קצין בגווארדיה הצרפתית, וחותנתי-לעתיד אנא חוואג'ה שיינע-פשה המשוגעת ששערה הצהוב כבר הלבין ועיניה השחורות כבו וחזה הגדול צנח, והיא יושבת כל הערב בצד, בלי לזוז, ומעשנת סיגריה אחר סיגריה ואפילו אינה עומדת איתנו תחת החופה, ששם אבא שלי לוחש לי ופניו אפורים: "אני לא מבין מדוע אתה נמשך כל-כך לדם הגרמני של שיינע-פשה? יש שם תורשה של טירוף! אוי ואבוי עכשיו מהשנור [הכלה] הזאת!"
והנה גם סבא, סבא המיתולוגי האהוב שלי ועימו האיכר הטמפלרי שטללר מהמושבה הגרמנית וילהלמה אשר ליד נתב"ג שלאחר עלות הנאצים לשלטון רתם סוס לכרכרתו ועלה לגזוזטרת העץ הירוקה בבית סבא כדי לומר לו: "באתי להביע בפניך את מחאתי על מעשיו של הער היטלר! כולי מלא כלימה ואני יודע שאם לא יהיה מקום ליהודים בגרמניה לא יהיה מקום גם לגרמנים בארץ-ישראל!"
ודודותיי בת-שבע ויעל יחד עם מאדאם אום-אל-טאך, שהיא כניראה גיסתן-לזרג וגם דודתי, מצד היותה הידועה-בעיבור של דודי אלכס, והדודה של רותי שולוקטה אל-פחל, שכפות-ידיה הכתומות ספוגות מי-כביסה, ועימה בועלה הדוד של רותי יינע-מייער בעל הפה העקום, ולטיפה הערביה הטבועה מפרדסו של חוואג'ה בארס אבול-חושחש, שאני רואה אותה עכשיו לראשונה בחיי, למצחה צבע קלף בהיר של מתים, כפות ידיה צבועות חינה, מחרוזת מטבעות ונזם באפה והיא יושבת לשולחן עם שימל ונחמיה-פופו, שניהם בבגדי נשים ובציפורניים מואדמות, ורותי הבהירה בעלת הדם הכחול, ואני – כמו רומיאו ויוליה אבל לא מן המתים, שהרי המשפחות שלנו השלימו ודודתי בת-שבע שבה לחיים, וכמוה ארלטי קלדם ומסייה בוריס עם פילגשו המורה אפרת ירקוני, וה"שטודנט" מחוף-הים (לא אוכל לנקוב בשמו), רציני, בחליפה ובעניבת פרפר שחורה ובהומור ייקי, נמוך (הוא, לא ההומור), דומה לבנקאי ארנסט יפת ומביא לנו בקופסה פריטים ניבחרים מאוסף הערוות המצולמות שלו עם הקדשה: "בתור התחלה... לחיי הנישואים".
והנה גם גצל קרסל מצפצף לי בקול דק ובידו שזיף שחור: "בכל אופן, שתדע לך, בן-עמי, שבשום מושבה בארץ-ישראל לא התקיימו חיים כמו אלה שאתה מתאר. את זה – אפילו לא גנבת. זה הכל המצאה שלך!"
ובשולחן הדתיים לובשי השחורים יושב בן-דודתה של רותי, הרב השבור בעל פני התורכי, הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב (גולדשטיק), ראש המועצה הדתית שלנו, הילה שקופה של זבובים כדמות שטריימל מעל השטריימל מרחפת מעל לראשו, ועימו אשתו הרבנית המלחששת מרת פנינה-פרלה לבית רוגוז'ינסקי, דמתקרית בעבר סניוריטה פצ'וס (שדיים) והיא כיום ראש מחלקת החינוך העירונית, ועימם יושב בנם הבכור בריא הבשר שחור השיער מלוכסן העיניים ומטופח הזקן ר' מנחם-קריינדל'ס גוש-זהב דור שלישי ושאר בניהם, בנותיהם, כלותיהם, חתניהם, טפלוליהם, נכלוליהם וכל נכדיהם, שאינם יודעים כי התחייה הדתית של סבא יוסף השבור ושל סבתא פרלה המלחששת התרחשה רק לאחר שעלי בן ג'וואד מוסתקים מיפו ריסק את ידו של סבא יוסקה-דרעק ולאחר שעזרא בן קופל קובלמן סדק את שפתי סבתא פרלה המנשקת וגם דרכו על גרשון העיוור ועל המשפך שלו והמטבעות התפזרו, וכי המחזה נערך לקול תרועות הצחוק של הג'חשים, הדור הצעיר של בני-האיכרים במושבה, וכי על כך צעק וקילל ובכה ונסדק גרונו של המגיד הירושלמי ר' בן-ציון ידלר, שהיה יורד מדי פעם משכונתו ובא להטיף ברחבת בית-הכנסת הגדול שלנו, וכי הוא הוקיע את תעלולי דודי ואבי כדוגמא לפריצות הגואה ולהפקרות המשתוללת, וכי הוא התחנן בפני הקב"ה שיהפוך את המושבה למשכן יראי-שמיים כשכונות עיר הקודש ירושלים תובב"א אשר ממנה בא, וכי הוא נשבע כי הרחובות הנושאים את שמות מייסדי המושבה ייקראו מחדש על שמות הרבנים שהתנגדו ליישוב ארץ-ישראל, וכי הוא, אלוהים, נעתר כמעט לכל בקשותיו, ובייחוד לאחר שבאחת מהפגנות השבת הרב הצעיר מנחם-קריינדל'ס הוריד אלה על ראשו של גאול גלבוע, ראש העיר החילוני האחרון שלנו, וגרם לו לאבד את כהונתו בהופכו אותו לצמח היושב בפינת האולם על כיסא-גלגלים והריר זב ממנו אבל לא היה אפשר שלא להזמינו לחתונה, מה עוד ששפר מזלו מיצחק רבין, שאותו גם אלוהים לא יוכל להחיות, והשופטים ריחמו על מנחם-קריינדל'ס ושיחררו אותו בלא כלום למרות שהיו לו הרשעות קודמות על כך שרוקן את הקופה בחנות של גוטליב דיטריך אפריים, ושהוא חובט בבני-אדם בלהט השמירה על הכשרות ועל השבת במושבה, שהולכת והופכת לעיר דתית חשוכה כפי שהיתה בימיו של "אוייב-העם" הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, שנילחם במחראות ובמשתנות הפתוחות שלנו וסופו שעזב בלב שבור את המושבה ואת ארץ-ישראל ומת בגולה.
והרה"ג יוסקה לומד בקול רם דף בספר הקודש של מושבתנו: "איש אחד הלך ולקח, בכוח היתר של אחד מרבני ירושלים, אישה חדשה על אשתו הראשונה, אשר לא ילדה לו בנים. ויקומו נגדו רוב בני המושבה וירדפוהו, אך יש אשר עמדו לימינו. ויהי במות שתי הנשים, זו אחר זו, במיתה חטופה, ויאמרו כי אך בחטאו מתו ויסקלו את ביתו באבנים. ויקרא זה לעזרת הקאימאקם ביפו, ויהי במושבה ריב ומדון וחילול שם שמיים גדול..."
ובמרכז האולם יושב מי אם לא דודי המנוח אלכס וסיפוריו קולחים בעברית בלולה באידיש ובערבית. "שאבו-ג'יללה אבול-באר'ל הקמצן יאביס את כל שנואי-נפשו?" הוא מחקה את קולו המאנפף-קימעה של גרישה ירקוני, "פלאי פלאים, ימות משיח ממש, ממש, שהבת השארמוטה של גרשוני איתנו התחתנה..."
והוא מצביע לעבר ידידו-לשעבר, הרב יוסקה-דרעק, וכל כת טפליו, ואומר לי: "אבא שלך ואני נכשלנו. היהדות המרוסקת קמה לתחייה על תקן של מפלצת!" וקורץ, "מזל-טוב [זי"ן צרויה] מיינע פלעמעניק, דיר-באלאכ! כול אל-חרא קודאמאכ! [מזל טוב, אחייני, היזהר! חשבת שמלאה סאת ייסוריך? דע לך שהגרוע מכל עוד לפניך!] – ואל תשכח את המינהג הבידואי: הרוג את החתול בליל החתונה! הפחד את אשתך! קח את מקל-הגללים של אבו-ג'יללה אביה וחבוט בו היטב על אחוריה החלביים, חריצים-חריצים תעשה את התחת שלה, עוד הלילה, ולא תתחרט! – שתדע לך, אישה צריכה להתעבר ולהמליט, תיכף, בלי תירוצים, כמו באורווה וברפת! – אני מכיר את גזע הגולדשטיקים! אלה אם לא גוזמים אותם גדלים פרא! יש אימרה: הלך הארבה בא הצפע, הלך הצפע בא הכלב השוטה, הלך הכלב השוטה, נישאר השוטה בכבודו ובעצמו – יחד עם שתי הצהובות האלה, הנפקנית והממזרת!"
ואינו שוכח לצטט מאוסקר ויילד האהוב עליו: "לפעמים האנשים הנחמדים ביותר אומרים את הדברים הנוראים ביותר!" – ופרח היסמין הריחני תקוע בדש בגדו ועדה-פרומנדה יושבת לרגליו ופני המדונה המטומטמטמטמות שלה, לבנות כחלב, מונחות על ברכיו יחד עם התינוק שלה חזי בחיוך של אושר עילאי, כאילו סיימה את תפקידה בהצגה ועתה שבה להיות בן-אדם. ועגנון, כן גם עגנון בא במיוחד מירושלים לכבוד דודתי יעל שגמרה ביד לאחר שברח ממיטתה.
רק טשרניחובסקי, פולונסקי ונפוליון אינם באים.
הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב בעל זקן-הפרא והקילע עד הברכיים תחת כרסו העצומה קם וניגש אל השוויגר הטרייה שלי ואומר לה בחביבות דתית: "טנטע שיינע, אולי מספיק כבר לעשן? לשמוח בחתונה זאת מצווה מן התורה, שכתוב – לשמח לבב חוסן וכולה! לשמח דיינע טוכטער, ער איסט א-מצווע!"
קמה חותנתי שיינע-פשה בפנים נפולות שלובנן כהה מרוב טיפולים ושדיה הענקיים תפארת מושבתנו התרוקנו-צנחו כלא היו – וחרף שגעונה מדברת היא בקול צעיר של סאברע ותיקה, והקול מתגלגל ברחבי האולם, צלול ומדוד כפעמון המושבה:
"איליביסקי, איליביסקי, איבן-איליביסקי! תיראו מי שמרשה לעצמו לדבר! הגורנישט מיט גורנישט הזה, מלקט הנופת מן המחראות, הספק-מאמזער של ג'מאל-פשה ושל גיסתי באשה-קריינדל מדנגת השפמים!" והיא מצדיעה לו כשהסיגריה רועדת בין אצבעותיה הלבנות, המוכתמות בניקוטין, ומסיימת בלעג אריסטוקראטי של בת-איכרים ובעיניים כבויות שייאוש תהומי ניבט מהן, כשיכורה: "רב [ברי"ש בציירה] גנרל יוסקה דער-תרכ! אתה בעיניי לא קרוב שלי! כבר כשהיית פישר קטן ורחצתי אותך בפיילה הסתכלתי בך וידעתי היטב מה תהיה אחריתך! – מהשוואנץ אל יראת-השמיים! אותי תרמה? יוסקה-דרעק? טפו, תועבה, כל המושבה! וגם בתי הזונה ששכבה עם בן-דוד גרובאן שכמוך!"
דממה נופלת באולם ואז, למרבה התדהמה, תוחב לעומתה הרב ר' יוסקה העבדקן ולבוש השחורים את פניו הרחבים כשהוא מצפצף ופועה ומחקה בעדינות רבה את שירת הזמיר ממש כפי שעשה בנעוריו מעל צמרות האקליפטוסים הריחניים בחורשה, לפני שמלק את ראשי התרנגולות והזריע את ראשי הבנות. "ואת, טנטע שיינע, את, גם את חטאת לא מעט עם פולונסקי הפוץ, ימח-שמו, המפא"יניק הזה, שכשהיה שר בממשלה אירגן עם הקיבוצים לחטוף את ילדי תימן ולעשות מצות מדמם. הגיע הזמן דודה שתעשי תשובה במקום לספר עלינו שקרים!"
"מה ואת? – רב [רי"ש צרויה] שמוק-שכמוך! – אני לא זניתי! ושתדעו לכם שהשר זיאמה פולונסקי, האיש הנפלא, שחתם על מגילת העצמאות ושהיה החבר הטוב של לוי אשכול, הוא-הוא האבא של עדה-פרומנדה, ואמא שלה, שזנחה אותה, היא מאדאם אום-אל-טאך שיש לה הבורדלו במנשייה!"
מיד מוציאים אותה ושולחים אותה באמבולנס חזרה לבית המשוגעים בתוספת זריקת הרגעה כדי שתסתום את הפה ולא תגלה כל מה שהיא יודעת עלינו ועל אבות אבותינו ועל האמ-אמ-אמ-אמו שלנו.
שיינע-פשה החולה חולפת בחוץ גם על פני החמור הקפריסאי של סנדרל בעלה, שהאבן רוצצה את אוזנו (של החמור) כשהיא מחזיקה בשמשייתה הלבנה וממלמלת בקול בוכים: "איפה האנושיות שלכם, הסופרים החדשים? הלא אני, בילדותי, הגשתי פרח להרצל בירושלים!"
בכרוניקה הזמן הוא חומר גמיש וצייתן. לפעמים הגיבור אינו משתנה במשך עשרות שנים. תפיסת הזמן בכרוניקה דומה למה שרואה היושב במכונית פתוחה כאשר גבו לכיוון הנסיעה. מה שנמצא קרוב, בצידי הדרך, עצים ועמודים, חולף במהירות, אינו ניראה ברור לעין וקשה לתארו בדייקנות. מה שנמצא רחוק, ניראה ברור מאוד ואינו משתנה מדי רגע, אלא רק הולך ונעלם. שם, בתמונת הזמן ההולך ונעלם, חיים לעד הגיבורים בני-בלי-גיל של הכרוניקה. ככל שהשנים חולפות מיטשטש ההבדל בין שנה לשנה. העבר בורח לנו. בין שנתה השלושים לשנתה השישים חיתה הזדיינה חותנתי הזמנית אנא חוואג'ה שיינע-פשה כשישים שנה וגם השתגעה. אז מה? מישהו זוכר מה היו השנים ההן? אם עברו מהר או לאט? איך חותנתי ניראתה בכל אחת מהן, אם היתה כבר בת מאה כשמתה בת שישים? ואם פיזדתה היתה צהובה גם היא מתוקף גרמניותה? לזמן המתרחק יש איכות משלו, הוא הולך ומתפחס, הולך ומתרדד כחומר ביד הכותב. דף אחד של כרוניקה מכיל עשרות שנים שנעשות דומות זו לזו ככל שהן יותר עתיקות. בכרוניקה נמדד הזמן מנקודת-המבט של העתיד הרחוק – שנה אחת יכולה להימשך חמישים שנה, ולפעמים מאה, וגם להיפך.
וגם אני שתוי קצת, מתנודד בחליפה כחולה חדשה, ענוב עניבה אדמדמת, את הכיפה הרקומה איני מסיר מראשי, על תלתליי. וכמתוך ערפל אני עובר עם רותי (שמעתה עדה-פרומנדה, שהראתה לי את הקוס שלה בילדותי, היא כבר לא בת-דוד שלי אלא אחותה החורגת של אשתי, וחזי התינוק המתוק בעל העיניים הכחולות הוא אחייננו-למחצה), בשמלת-חופתה הלבנה, משולחן לשולחן, ואנחנו מצטלמים עם יושביו, ותמונה אחת עם כל הנחשבים ושנחשבו לבני-דודים שלנו ובהם עדה-פרומנדה, שימל קוסוחוב, הרב יוסף, אחותו יוכבד די תרכל'ה שיקסע, ואבנר מהצד שלי. גם סרח פוגאצ'וב היפה מצטרפת אלינו בנפנוף צידי חצאיתה כדי שניראה את רגליה הנהדרות ואני חושש כל הזמן פן תרים את החצאית עוד קצת יותר ותכרע להשתין בשולחן הלבן על הלעברקעס, הקיגעל, הקישקע, המופלטצ'ינקות והפירות הטריים.
בסוף השבוע מופיעה כתבה על החתונה שלנו במדור של דן בן-אמוץ "מה נשמע" ב"דבר השבוע". מתברר שעבר במקרה ונכנס בלי הזמנה ותיאר חתונת שתי משפחות איכרים מהמושבה, וכי כל אחד מהמוזמנים, שעימם דיבר, סיפר לו משהו מופרך אחר על המשפחות שלנו.
על סבא נאמר: ש"הצליף בשוט על האיכרים שהעיזו לצאת לעבוד בשנת השמיטה הראשונה"! – וכך יצא שם תיאור מלגלג ומלוכלך שבו למשל עליי, החתן, נכתב שהוא, אני: "כתבן לא רציני, שספר אחד שלו מתרחש ביממה, ספר אחר במשך מאה שנה. כל מושג הזמן אצלו הוא בלבול אחד גדול כמו אצל איכר זקן, סנילי, שסופר כל פעם מחדש את השנים על אצבעות ידיו ורגליו..."
אבל אותי הדבר לא מדאיג כי אני נתון כבר בעיצומו של ירח הדבש הנורא, של הימים המרים כלענה.
סנדרל גרשוני פינה עבורנו את הקומה העליונה בביתו (ששם, בחדר-השינה, היה מסייה בוריס קלדם דופק בהיעדרו את שיינע-פשה אשתו), חידש אותה, השקיע בה הון, הכל מסוייד, צבוע, מצוחצח ונקי, ואנחנו על מיטת-עץ רומנית גדולה, שרכשנו לנו בכספו במחסן של רהיטי "מרס" ביפו, והסדינים טריים, והשמיכות והכרים ממולאים פוך אוורירי וחלומי שאין כאיכותו כיום, (והוא נישאר ירושה במשפחתם מהפרנה, הכסת הענקית שהביא מהאנובר ר' דוביד דער גר, ברון גונטר פון לאקסן, סבא של שיינע-פשה, וממנה תפרו שמיכות לכל צאצאיו), וכל כלי-המיטה צחורים ונקיים ומדיפים ריח נהדר, לא היה צריך לקנות כלום כי את כולם שימרה שיינע-פשה בבולמוס הניקיון ששיגע אותה ושעבר גם לרותי בתה, ששוכבת לעיניי ערומה, מקופלת על צידה, מושכת קצת למעלה באצבעותיה את הלחי של התחת שלה, כל אברי גופה בעלי הדם הכחול מושלמים (מלבד האוזניים), אפילו הציפורניים בכפות-רגליה, והעור הנהדר, בהיר כחלב, לשתות אותו, (תורשה מסבתא-רבתא שלה הגרמניה, הברונית פון לאקסן, ומשיינע-פשה אימה), והיא מוקפת כרים לבנים שמדיפים כמוה בושם רבלון אינטימט חריף, ומפנה את פניה המתוקות, דמויות הלב, לאחור, אליי, ושערה הצהוב פזור, ועיני הירוק-פרדס בדבש כהה מתגרות בי כתמיד, והיא מחייכת בשובבות, יפהפיה, וגם שפתי הערווה העבות שלה והכפתור הפעור של פי הטבעת ["זכור את דברי דודתך יעל: קח אישה טובה ומא תשוף א-נאר מן טיזהא!"] מביטים בי, נושמים לאט, מחייכים אליי בעין אחת, בוורוד כהה, מגרה, כמבקשים לנשק אותי. [או אולי נפער כך כי תקעה פוקי קטן?] רק שדיה נסתרו בקיפול גופה. צירוף של יופי נשי עילאי, רך, ושפתיים דגדגניות של נקבה וחור שכל חיי חלמתי לראותו, ומחילות – אמנם מדהימים בשלמותם, עוטים פלומה שקופה כמעט, מוזהבת, וללא שום פגם או עיוות – אבל כאלה יש גם לכל חיה, לכל בהמה, ככה, באמצע האחוריים האגסיים, שמשם יוצאות גם קקה ושתינה שמזבלות את שדות המירעה הירוקים שלנו, והפלחה, ואת הפרדסים.
וככה, מרוב שאהבתי אותה לא יכולתי לזיין אותה.
אני, כמו הנסיך הצעיר המלט, המחשבות הרגו לי את המעשים.
שלושה חודשים. כל הניסיונות עולים בתוהו. לא מצליח. נמס מאהבה, מהגירוי, מעצם הנגיעה בקוס הצהבהב שלה שאותו הייתי צריך להרוג בליל החתונה ובעצם הרבה זמן קודם אבל האפרוח נישאר חי ומחייך ואני לא יכול לחדור אליו, אליה. לסחוט אותו. למלוק אותו. לצרוח: "אנא חוואג'ה!" מרוב שאהבתי אותה לא יכולתי לזיין אותה והיא ממשיכה לשכב כך, מקופלת, פותחת, מחכה, מחייכת.
מקופלת, פותחת, מחכה, מחייכת.
עד שהיא מתחילה להפציץ עליי בכל המושבה שאני לא גבר, שאני אנאלי, כמו שימל קוסוחוב ונחמיה ירקוני, ואנחנו מתגרשים בשערוריה שמתפרסמת בשבועון "העולם הזה". למשך לילה אחד עוצרים אותי במשטרה בגלל מכות וניבולי פה, פצעי המשפחות מן העבר נפתחים, אבא מת משברון-לב, שיינע-פשה, במוסד, שותה בקבוק ליזול ומתה אף היא, (לאחר שאחיינה הרה"ג ר' יוסקה מסיים להתפלל על קברה ולהספידה ניגשת אליו רותי בתה וסוטרת בכל כוחה על פניו המזוקנים) ואילו אני ממשיך לאהוב את רותי כל ימי חיי, ועדיין חולם לשתות את עורה, שהוא צח ומוחשי כחלב, ואם אפשר לינוק אותה, לחלוב וגם לחנוק אותה –
ואני מתעורר, צמא, ופתאום אין לי ביצים. מישהו חתך לי אותם בשנתי. סירסו אותי. ולוקח לי זמן להבין שגם זה חלום שממנו התעוררתי, והביצים הזקנות שלי עדיין עליי.
ואני נרגע –
סוף
אהוד בן עזר
תל-אביב, ירנטון-אוכספורד, 1999-1996
אהוד בן עזר
מכתב ישן לגבריאלה אביגור-רותם
25.2.2003
לגבריאלה אביגור-רותם היקרה שלום רב,
בוש ונכלם אני שעד היום לא עניתי לך על מכתבך המעניין מיום 24.10.02.
... אם לא קפאת בשלגי הגליל, אענה לך על מכתבך ההוא וגם אוסיף את פיענוח מכתבו של דודי ברוך בן עזר ראב) שנשלח מעתלית ביום 13.9.1916.
המכתב נשלח אל שרלה, שרה אברהם (אהרונסון), ואבשלומקה, אבשלום פיינברג ואל משפחת אהרונסון כולה, ונשלח מעתלית לזכרון-יעקב בעגלה הגדולה, כניראה הנוחה יותר, של תחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, אשר דודי ברוך שימש בה באותה תקופה כמנהל העבודות החקלאיות. אם איני טועה, בתקופה זו אהרון אהרונסון כבר לא היה בארץ.
תפוחי-הזהב שהתקבלו הם כניראה מפרדס משפחת פיינברג בחדרה, שהרי בזיכרון לא היו פרדסים אלא בעיקר כרמים. הבנות ששמחו על התפוזים הן שמחה ומרים, בנות-דודי, שהריחו בהם את ריח פרדסי פתח-תקווה. גברת ראב הנזכרת, שמצצה את התפוז בחשק נמרץ, היא אשת דודי, רבקה לבית שלנק מירושלים, שיש למשפחתה ייחוס גדול עד לר' יעקב עמדן, וגם ותק רב יותר בארץ אפילו ממשפחת ראב. בגלל המצב הכלכלי הקשה העדיף דודי להביא לתקופת זמן את משפחתו לתחנת הניסיונות, ושמעתי על כך זיכרונות גם מבת-דודי מרים גיסין ז"ל, שזכרה את שרה.
כאשר דודי אומר על אשתו שהתענוג היחידי שלה הוא שהיא כובסת, מיד לאחר שהחלימה ממחלתה, הוא אינו מגזים. היה לה שיגעון לניקיון ... ואילו הוא מצא נחמה בפלירטים עם נשים אחרות כי היה גבר גבוה, יפה, שחום עור ואיש שיחה מבריק, סמל של בן הארץ. לאחר זמן לא רב חזרו האישה והבנות לפתח-תקווה, אולי גם בגלל תחילת הלימודים, ואילו דודי העדיף להיות בעתלית בגפו, מאותן סיבות מובנות.
ועכשיו לקטע המעניין, העדות שחיפשת – בפירוש הוא כותב לשרה ואבשלום: "עגום פה קצת בהביטי לפתח דלתיכם כשהיא סגורה, אני אינני נשמר וכותב זאת אף שאת מכתבי זה הנני שולח על-ידי הצנזור של עתלית..." – הנה לך עדות ברורה לכך ששרה ואבשלום התגוררו יחד בסגנון של אהבה חופשית (והיא הלא היתה אישה נשואה!) בחדר אחד בעתלית, וכאשר ביקרתי באותה חצר עם אבי בנימין (בשנת 1964 לערך) שגם הוא (יליד 1904) שהה בה תקופה קצרה בעודו נער, הוא הראה לי את פתח החדר האמצעי לצד ימין מתוך ארבעה, אם אינני טועה, שבו גרו יחד אבשלום ושרה, וגם אמר לי שההעזה הזו עשתה רושם רב באותה תקופה, משום שרק במקום חופשי יחסית כתחנת הניסיונות הם יכלו להעז לחיות כך יחד בפרהסיה.
מיהו הצנזור אינני יודע. סביר להניח שהוא העגלון המקשר בין זיכרון לתחנה בעתלית, ואני צריך לבדוק ביומנים של דודי מאותה תקופה, ואולי בספר על ניל"י של ליבנה ונדבה, כדי לראות מי נזכר שם כעגלון. נדמה לי אחר בשם לייבל.
אני חושב שדודי, שאהב גם הוא את שרה, מתגרה קצת בשניהם כאשר הוא חושף משהו מסודם במכתב הנשלח לבית ההורים בזיכרון (פ. אהרונסון הוא האב, פישל). את השיר על הצנזור טרם פיענחתי, יש בו כניראה רמזים להווי של התחנה. לפי התיאור השלילי של הצנזור, זה יכול להיות יוסף לישנסקי, אבל צריך לבדוק אם באותו תאריך הוא כבר לוקח חלק בעבודת הריגול והתחנה, גם זאת לפי ליבנה-נדבה. מכל מקום, לאחר שאבשלום יצא לשליחות שממנה לא שב, ולישנסקי, שחזר ממצרים, תפס את מקומו, עזב דודי את העבודה וחזר לפתח-תקווה משום שראה בחוש כיצד פטפטן לא זהיר ולא ישר (דו פרצופים והפכפך) כלישנסקי עתיד להפיל את כל הרשת בפח. וייתכן שגם בו קינא דודי, שהרי שרה, בייאושה, השליכה את כל יהבה על לישנסקי לשם המשך עבודת הריגול.
עכשיו אני עובר למכתבך-שלך. ודאי שלא מצאת חומר כתוב, לבד מהמכתב של דודי שמצאת, וזאת משום שהאנשים הקשורים לבית אהרונסון כיום, ובוודאי בעבר, כמו רבקה אהרונסון שאהבה את אבשלום, היתה ארוסתו, ולמענה ויתרה עליו שרה והתחתנה עם אותו יהודי חיים אברהם מתורכיה – היא, רבקה, ובני-המשפחה האחרים, ודאי עשו הכול כדי שלא לתת פומבי לאותו רומאן קצר וטראגי בין שרה הנשואה, שחזרה ארצה וראתה בדרך את רצח הארמנים, לבין אבשלום, הארוס של אחותה רבקה השוהה באמריקה – שבער ברצונו לעבור את המידבר למצרים, ושם גם נהרג כעבור זמן לא רב.
אני סומך במאה אחוז על עדויותיו של דודי, שלא היו בגדר זיכרונות רחוקים וגם לא יומן שאי אפשר לכתוב בו הכול, אלא נכתבו שנים אחדות בלבד לאחר שהתרחשו כל הדברים האלה. הוא באמת אהב גם את אבשלום, אבותיהם היו ידידים, ודודי נבהל מההרפתקנות של אבשלום ודרש ממנו שלא לצאת לסיני. ואכן, אילו חיכה אבשלום עוד ימים אחדים, היה מתחדש הקשר דרך הספינה עם אהרון, שכבר היה במצרים. את לילו האחרון עשה אבשלום בבית סבי יהודה ראב בפתח-תקווה, ושם גם סבי ביקש לעצור בעדו, וזאת גם בגלל הנאמנות של סבי לקיסרות האוסטרו-הונגרית, שעדיין הוא ומשפחתו היו נתיניה ונעזרו על ידי הקונסוליה שלה בתקופת המלחמה, ולכן התנגד סבי גם להשתתפות של בנו ברוך בריגול ודרש ממנו לחזור למושבה.
אני לא סומך על כל עדויותיהם של בני משפחת אהרונסון, בייחוד לא של רן אהרונסון, שניראה לי היסטוריון מפוקפק ומגמתי. לעומת זאת, הספר של ליבנה ונדבה ניראה לי עד היום כספר הרציני והמדוייק ביותר על תולדותיה של אותה העזה מדינית, ניל"י.
אמנם לישנסקי לא רצח את אבשלום במידבר, אבל העובדה שלישנסקי נפצע בכתפו, כלומר בעת מנוסה, היא שהעמידה אותו באור מפוקפק, והוכיחה שכניראה עזב את אבשלום הפצוע לנפשו וברח משם. מה שעתיד לחזור אצלו ביתר שאת לאחד גילוי הרשת, והתאבדותה של שרה. לישנסקי בורח, ולא איכפת לו לסכן את כל היישוב היהודי בארץ, שימותו כולם ובלבד שהוא יציל את נפשו.
אני מקווה שהמכתב ההיסטורי הזה יפענח לך תעלומות ואולי גם יעזור לך להבין את המניעים האנושיים שהיו שלובים באותה פרשה היסטורית מרתקת.
אומר לך עוד דבר לגבי אותה תקופה, שאותו שמעתי מפי אבי ולאו-דווקא על שרה אהרונסון. לדבריו, הבחורות שמרו באותה תקופה על בתוליהן, ונדיר היה שקיימו יחסים מלאים לפני הנישואים. לא היתה ברירה לבחורים אלא להתעסק – עם נשים נשואות... שהן כבר פתוחות ומזומנות... ולעיתים משודכות על-כורחן לבעלים שאותם הן לא אהבו... כתבתי על כך קצת ברומאן "המושבה שלי". אני מניח שרבקה אהרונסון נותרה בתולה כל ימיה, וכי אבשלום לא העז לשכב איתה. ואילו שרה, האישה הנשואה, היתה זמינה, וכבר לא בתולה... אם כי, מי יודע, עובדה שלהריון לא נכנסה מבעלה, וגם לא אהבה אותו. אולי הניחה לו לבעול רק כדרך התורכים, ושמרה את עצמה ובתוליה למי שאותו באמת אהבה, לאבשלום? זה, אי קיום יחסים עם הבעל הלא אהוב כדי לשמור עצמה לאהוב-ליבה לאחר מות הבעל או הגירושים ממנו – זה קורה פעם אחר פעם לגבריאלה ספאניק בטלנובלות הנהדרות שבהן היא מככבת... וכולנו, הצופים, שמחים שהיא נשמרת כל הזמן טהורה (אמנם לא בטכניקות התורכיות אלא בתירוצים אחרים) ושוכבת לבסוף רק עם הגבר שאותו היא אוהבת וכמובן גם נישאת לו בפרק המאה שלושים וחמש של הסידרה.
ככה שעל שרה, שהיא כבר פתוחה ומותרת, וגם ג'ינג'ית טובת לב, ונועזת, ואמיצת-לב, ומוכנה להקריב את עצמה למען העם – עטו כזבובים על הדבש אבשלום, דודי (הנשוי) וגם יוסף לישנסקי (הנשוי)...
הרי לך חומר למחשבה ולדימיון.
בברכת ידידות,
[אהוד בן עזר]
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005
שער ראשון: שירים מוקדמים
שני אגרטלים
נִתְקָרֵב נָא כִּשְׁנֵי אֲגַרְטְלֵי חַרְסִינָה
סְדוּקִים מְעַט וְקוֹלָם, בְּנָקְשָׁם זֶה לָזֶה,
שִׁעוּל דַּק, צוֹרֵם –
קוֹל זְכוּכִית עֲדִינָה שֶׁאֵין לָהּ
הֶסְתֵּר-דָּבָר.
שְׁנֵי כֵּלִים יָפִים כָּמוֹנוּ – חָה, חָה –
מִתְעָרְבִים רַק בִּרְסִיסֵיהֶם הַחַדִּים
וְנִפְזָרִים לְאַחַר אוֹתָן תְּחוּשׁוֹת דַּקּוֹת
שֶׁנִּתְקַשּׁוּ.
וְנִוָּתֵר, גְּבִישִׁים סְפוּרִים, שֶׁנוֹצְרוּ
כְּמוֹ מִתּוֹךְ חִכּוּךְ זָהִיר,
וְאַחַר, לְמַעַן הִתְעַרְבֵּב,
שׁוּב הִתְפּוֹרְרוּ לְאָבָק.
1962
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005
שער ראשון: שירים מוקדמים
שני אגרטלים
נִתְקָרֵב נָא כִּשְׁנֵי אֲגַרְטְלֵי חַרְסִינָה
סְדוּקִים מְעַט וְקוֹלָם, בְּנָקְשָׁם זֶה לָזֶה,
שִׁעוּל דַּק, צוֹרֵם –
קוֹל זְכוּכִית עֲדִינָה שֶׁאֵין לָהּ
הֶסְתֵּר-דָּבָר.
שְׁנֵי כֵּלִים יָפִים כָּמוֹנוּ – חָה, חָה –
מִתְעָרְבִים רַק בִּרְסִיסֵיהֶם הַחַדִּים
וְנִפְזָרִים לְאַחַר אוֹתָן תְּחוּשׁוֹת דַּקּוֹת
שֶׁנִּתְקַשּׁוּ.
וְנִוָּתֵר, גְּבִישִׁים סְפוּרִים, שֶׁנוֹצְרוּ
כְּמוֹ מִתּוֹךְ חִכּוּךְ זָהִיר,
וְאַחַר, לְמַעַן הִתְעַרְבֵּב,
שׁוּב הִתְפּוֹרְרוּ לְאָבָק.
1962
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* מתוך: אברהם בלבן, "רשימות תל-אביביות", "הארץ", "תרבות וספרות", 12.9.25.
"אסתר ראב, בת פתח תקווה המוקפת אקליפטוסים, כתבה אף היא 'שיר לאקליפטוס'. השיר הארוך הוא מעין שיר תהילה לאקליפטוס רב-שנים, לריחות קליפתו ופרחיו בעונות השנה השונות ולריח הדבורים והצרעות המתערב בריחו. היא מתארת את העץ על רקע החולות והציפורים המחפשות 'מעון לילה' בין ענפיו."
* אין בדעתי להיכנס לפולמוס עם משה גרנות על כמה מתובנותיו על גיליון "האומה" 239 בעריכתי. אציין רק, כי אהרון שלומוף לא יוכל להשיב לגרנות – מסיבה אחת: הוא הלך לעולמו בטרם ראה הגיליון אור ולא זכה לראות מאמרו בדפוס. יהי זיכרו ברוך.
אציין רק, כי הגם שנהרגו חפים מפשע בפעולות האצ"ל ולח"י (וגם ה"הגנה" – שאותה גרנות "מזכה"), האצ"ל לפחות הזהיר מראש את יושבי מלון המלך דוד ואת ערביי דיר יאסין, ממש כמו שצה"ל כיום מזהיר את תושבי עזה למהר ולצאת מהעיר החרבה, אחרת גורלם יהיה רע ומר.
בהזדמנות זו – שנה טובה, טובה מקודמתה, לך, לקוראי חב"ע ולכל בית ישראל.
יוסי אחימאיר
* אהוד היקר, תודה על פרסום הרשימה על "האדם מחפש משמעות". אתה משווה ספר זה ל"יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'" של סולז'ניצין – למה התכוונת? באיזה תחום יש דמיון? מעניין לדעת למה אתה מתכוון.
אגב, שיר שלך על הנוסעים לאומן – אם הם מפסיקים ללמוד תורה ונוסעים לאומן בראש השנה, ומשאירים אישה וילדים לחגוג לבד את החג – סימן שלא כל הימים מוקדשים ללימוד תורה; גם כאשר הם מפגינים ליד הבקו"ם – הם לא לומדים תורה, כלומר, הם מפקירים את ביטחון ישראל, שהרי בלי לימוד תורה 24/7 אין למדינת ישראל ביטחון. סכנה! איך נשרוד את היעדרותם מלימוד תורה?
שלך בתודה,
משה גרנות
אהוד: אני מתכוון שאיוואן דניסוביץ אינו חולם על השחרור, מה שעלול להפיל אותו לתהום של ייאוש וחוסר תקווה, אלא הוא ממלא את יומו במטרות קטנות שאפשר להשלימן גם בתקופת המאסר הנוראה, והיום האחד הזה חוזר על עצמו במשך שנים רבות – וכך הוא מחזיק מעמד.
* תונברג, גרטה: מר עזר, אהוד בן, הגלים בים התיכון נעשו גבוהים והאוכל מקולקל כך שכולם חוץ ממני מקיאים ואצלי הקקה ממש אבנים ובקושי אני יכולה אפילו להפליץ. תאר לך שאני כבר מתגעגעת אפילו להניח רגל על הרציף היציב של נמל אשדוד ולסנדוויצ'ים הירושלמים של לחמניות ממולאות בטונה.
יש לי גם בעייה קשה בקליטוריס האוטיסטי שלי שאין כאן בספינה פרטיות ולא רק שאני לא יכולה להזדיין בחשאיות עם אחד המלחים הספרדים החסונים מצאצאי האינקוויזיציה וכוחות ההתנגדות ששלח לנו פדרו סאנצ'ס, ראש הממשלה של ספרד המתאסלמת עוד פעם בהיסטוריה שלה – אלא אפילו לשפשף את הקליט האוטיסטי שלי, שכבר מסריח מאין מקלחת נורמלית – אין לי פרטיות למרות שהנדנודים של הספינה מגרים אותי מאוד וגם אין כאן ספר שיגזוז ויישר את השערות על המצח המתוק שלי שמשדר תמימות לכל המעריצים אותי עוד מימי משבר האקלים, וזה, אוּיְשׁ, כל כך מציק לי שכבר לא שווה את הכסף המזורגג שמשלמים לי עבור השתתפותי במשט להצלת האקלים הפלסטיני, ולנאום בקול בוכים הצעיר שלי נגד הציונות הגזענית של ישראל שמחרבת את כדור הארץ, ובלילות אני חולמת שמוכרים אותי לשיח' יהודי בירושלים והוא חופר לי בקוס האוטיסטי שלי ומוציא משם צלב נוטף דם של ג'יזוס ומנגב אותי בדגל אש"פ אדום שחור לבן ירוק שהספינה שלנו מלאה בהם שאנחנו מביאים אותם לחלק אותם למורעבים המוסלמים המסכנים בעזה רק בגלל שהתחת שלהם, Rumpa בשבדית – שחור.
* "תדחפו את פלשתין לתחת!" קוראים, לפי אחד המקורות, שלושה מיליון מפגיני ימין בלונדון בהפגנת הענק ב-13.9.25. מקורות אחרים מציינים "רק" יותר ממיליון מפגינים.
* "אהוד: דווקא בגלל הישגיו, אני מאוד חושש לחייו של בנימין נתניהו כאשר יגיע לנאום בעצרת האו"ם בסוף החודש. אחד הנציגים של המדינות המוסלמיות ושל מדינות שונאות ישראל עלול לשאת בכליו אקדח ולנסות לחסל את נתניהו בשעת נאומו. נתניהו, אני מפציר בך, אל תיסע! הקטרים מוכנים לשלם עשרות מיליוני דולרים לכל מי שיתנקש בחייך!"
זאת כתבנו בגיליון הקודם, לפני הרצח של צ'רלי קירק, וכעת האזהרה חמורה עוד יותר! עדיף שנתניהו ישלח נאום מוקלט לעצרת ולא יסכן את חייו בניו-יורק – כיהודי, כישראלי וכראש ממשלת ישראל – אשר ראש העיר הבא המוסלמי שלה כבר הצהיר שיעצור אותו אם יבוא!
* אין בדעתי להיכנס לפולמוס עם משה גרנות על כמה מתובנותיו על גיליון "האומה" 239 בעריכתי. אציין רק, כי אהרון שלומוף לא יוכל להשיב לגרנות – מסיבה אחת: הוא הלך לעולמו בטרם ראה הגיליון אור ולא זכה לראות מאמרו בדפוס. יהי זיכרו ברוך.
אציין רק, כי הגם שנהרגו חפים מפשע בפעולות האצ"ל ולח"י (וגם ה"הגנה" – שאותה גרנות "מזכה"), האצ"ל לפחות הזהיר מראש את יושבי מלון המלך דוד ואת ערביי דיר יאסין, ממש כמו שצה"ל כיום מזהיר את תושבי עזה למהר ולצאת מהעיר החרבה, אחרת גורלם יהיה רע ומר.
בהזדמנות זו – שנה טובה, טובה מקודמתה, לך, לקוראי חב"ע ולכל בית ישראל.
יוסי אחימאיר
* אהוד היקר, תודה על פרסום הרשימה על "האדם מחפש משמעות". אתה משווה ספר זה ל"יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'" של סולז'ניצין – למה התכוונת? באיזה תחום יש דמיון? מעניין לדעת למה אתה מתכוון.
אגב, שיר שלך על הנוסעים לאומן – אם הם מפסיקים ללמוד תורה ונוסעים לאומן בראש השנה, ומשאירים אישה וילדים לחגוג לבד את החג – סימן שלא כל הימים מוקדשים ללימוד תורה; גם כאשר הם מפגינים ליד הבקו"ם – הם לא לומדים תורה, כלומר, הם מפקירים את ביטחון ישראל, שהרי בלי לימוד תורה 24/7 אין למדינת ישראל ביטחון. סכנה! איך נשרוד את היעדרותם מלימוד תורה?
שלך בתודה,
משה גרנות
אהוד: אני מתכוון שאיוואן דניסוביץ אינו חולם על השחרור, מה שעלול להפיל אותו לתהום של ייאוש וחוסר תקווה, אלא הוא ממלא את יומו במטרות קטנות שאפשר להשלימן גם בתקופת המאסר הנוראה, והיום האחד הזה חוזר על עצמו במשך שנים רבות – וכך הוא מחזיק מעמד.
* תונברג, גרטה: מר עזר, אהוד בן, הגלים בים התיכון נעשו גבוהים והאוכל מקולקל כך שכולם חוץ ממני מקיאים ואצלי הקקה ממש אבנים ובקושי אני יכולה אפילו להפליץ. תאר לך שאני כבר מתגעגעת אפילו להניח רגל על הרציף היציב של נמל אשדוד ולסנדוויצ'ים הירושלמים של לחמניות ממולאות בטונה.
יש לי גם בעייה קשה בקליטוריס האוטיסטי שלי שאין כאן בספינה פרטיות ולא רק שאני לא יכולה להזדיין בחשאיות עם אחד המלחים הספרדים החסונים מצאצאי האינקוויזיציה וכוחות ההתנגדות ששלח לנו פדרו סאנצ'ס, ראש הממשלה של ספרד המתאסלמת עוד פעם בהיסטוריה שלה – אלא אפילו לשפשף את הקליט האוטיסטי שלי, שכבר מסריח מאין מקלחת נורמלית – אין לי פרטיות למרות שהנדנודים של הספינה מגרים אותי מאוד וגם אין כאן ספר שיגזוז ויישר את השערות על המצח המתוק שלי שמשדר תמימות לכל המעריצים אותי עוד מימי משבר האקלים, וזה, אוּיְשׁ, כל כך מציק לי שכבר לא שווה את הכסף המזורגג שמשלמים לי עבור השתתפותי במשט להצלת האקלים הפלסטיני, ולנאום בקול בוכים הצעיר שלי נגד הציונות הגזענית של ישראל שמחרבת את כדור הארץ, ובלילות אני חולמת שמוכרים אותי לשיח' יהודי בירושלים והוא חופר לי בקוס האוטיסטי שלי ומוציא משם צלב נוטף דם של ג'יזוס ומנגב אותי בדגל אש"פ אדום שחור לבן ירוק שהספינה שלנו מלאה בהם שאנחנו מביאים אותם לחלק אותם למורעבים המוסלמים המסכנים בעזה רק בגלל שהתחת שלהם, Rumpa בשבדית – שחור.
* "תדחפו את פלשתין לתחת!" קוראים, לפי אחד המקורות, שלושה מיליון מפגיני ימין בלונדון בהפגנת הענק ב-13.9.25. מקורות אחרים מציינים "רק" יותר ממיליון מפגינים.
* "אהוד: דווקא בגלל הישגיו, אני מאוד חושש לחייו של בנימין נתניהו כאשר יגיע לנאום בעצרת האו"ם בסוף החודש. אחד הנציגים של המדינות המוסלמיות ושל מדינות שונאות ישראל עלול לשאת בכליו אקדח ולנסות לחסל את נתניהו בשעת נאומו. נתניהו, אני מפציר בך, אל תיסע! הקטרים מוכנים לשלם עשרות מיליוני דולרים לכל מי שיתנקש בחייך!"
זאת כתבנו בגיליון הקודם, לפני הרצח של צ'רלי קירק, וכעת האזהרה חמורה עוד יותר! עדיף שנתניהו ישלח נאום מוקלט לעצרת ולא יסכן את חייו בניו-יורק – כיהודי, כישראלי וכראש ממשלת ישראל – אשר ראש העיר הבא המוסלמי שלה כבר הצהיר שיעצור אותו אם יבוא!
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: סְתָו בַּגַּן
- עמנואל בן סבו: 1. המתנקשים בצ'ארלי קירק
- אורי הייטנר: 1. איש השנה תשפ"ה – בנימין נתניהו
- אודי מנור: האם "שכח מה זה להיות יהודי"? –
- אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים
- שמעון גרובר: הידועה בציבור כמדינת ישראל
- עקיבא נוף: נשיאים ורוח
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- אהוד בן עזר: מכתב ישן לגבריאלה אביגור-רותם
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * מתוך: אברהם בלבן, "רשימות תל-אביביות", "הארץ", "תרבות וספרות", 12.9.25.
- שאר הגליון