פְּתִיל הַחַיִּים דַּק
וְהֶחָזֶה לָחוּץ
וְאִשְׁתִּי שְׂנֵאתַנִי
לוּ מְעַט אַהֲבָה
לִי הִגִּישָׁה
כִּי אָז הֶחֱיַתְנִי
קֹר חוֹדֵר עַצְמוֹתַי
פְּתִיל הַחַיִּים דַּל
חֲזִיז וָרַעַם!
אֶשְׁזֹר בּוֹ חוּט בַּרְזֶל
אֶצֹּק בּוֹ הָעֶשֶׁת
לְהַכְעִיס:
אָטִּיל בַּלִיסְטְרָאוֹת
אָטוּס לַיָּרֵחַ
אַצְמִיד לְלִבִּי
נַעֲרָה רַכָּה
עַד צֵאת נִשְׁמָתָהּ
•
• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
בגיליון:
- שירי אסתר ראב: הַזָּקֵן
- יוסי אחימאיר: 1. כוננות מול איראן
- אהוד בן עזר: בעתיד הניראה לעין
- יורם אטינגר: ישראל בעלת-ברית אמינה וייחודית של ארה"ב
- עמנואל בן סבו: הצביעות קווים לדמותה
- אורי הייטנר: 1. חניתה – הבית בקצה המדינה
- משה מוסק: חיים נגיד – זיכרונות ילדות ונעורים
- מוטי הרכבי: עובדות בנושא ״פרשת חרטאגייט״
- מנחם רהט: בין כסה לעשור: עם ישראל מחזיר חוב ענק לחוזה המדינה הראשון
- אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- עקיבא נוף: ברכות לכניסת שנה חדשה
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- פעם היינו מתנגבים: שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים
- הכוכבים של נאס"א: שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, תודה על הסברך בנושא "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'". כזכור לך, החלטתי לא להביע דעה פוליטית בחב"ע, כי אני מעריך מאוד את התרומה התרבותית שלך, ולא סביר בעיניי להרגיזך בדעותיי הקוטביות לדעותיך, אבל באמת עמנואל בן סבו גרם שאפר את החלטתי הנבונה הנ"ל, כי הוא מוציא דיבה רעה על השמאל, כי על פי דעתו רצח צ'רלי קירק בוצע על ידי שמאלנים, והשמאל הישראלי שטוף שנאה, ועלול לבצע רצח פוליטי.
- שאר הגליון
מאמרים
שירי אסתר ראב
הַזָּקֵן
יוסי אחימאיר
1. כוננות מול איראן
התקיפות הישראליות בשבוע שעבר בקטאר ובתימן, טבח השישה בצומת רמות, החרם העולמי הגובר על ישראל, ושאר אירועים ביטחוניים ומדיניים, השכיחו במקצת את אויבנו העיקרי – הלא היא איראן. לא כן בקרב מומחים לאיראן. הם שבים ומזהירים כי תקיפה איראנית על ישראל איננה שאלה של – אם, אלא שאלה של – מתי. כלומר, כל עוד המשטר הנוכחי עומד על כנו.
באמריקה ציינו בשבוע שעבר את יום השנה ה-24 לאסון התאומים. יום קודם לכן, אירע רצח צ'רלי קירק, שמטלטל את המעצמה הגדולה. העין נתונה בזמן זה פנימה יותר מאשר לענייני חוץ, ופחות לאיראן שאחרי התקיפה המשולבת של חילות האוויר הישראלי והאמריקני.
תשומת הלב של טראמפ תחזור במהרה לאיראן, על מנת לקדם עימה הסכם גרעין חדש, למנוע שיקום יכולותיה הגרעיניות. איראן עודנה מלקקת את פצעי מתקפת ה-13 ביוני על מיתקני הגרעין שלה, אבל כבר מתכננת את שעת הנקם. לכך עלינו להיערך. אין לשכוח כי איראן היא המחולל העיקרי של מתקפת 7 באוקטובר.
"אנחנו קרובים לצומת, שהוא הזדמנות בלתי חוזרת לשינוי המשטר באיראן," אומר אחד המומחים. בינתיים השלטון מכביד ידו על העם, מונע התגייסות עממית להפלתו, ומצד שני מתחנף אליו. "הנכס החשוב ביותר שלנו זה העם האיראני," אומרים דובריו של "המנהיג העליון". הם משדרים "הצלחה", "כל טיל איראני הרג 500 ישראלים," עוסקים בבקרת נזקים ובוחנים אפשרות לשקם את הפרוקסיס שלהם.
בה בעת המצב הכלכלי מחריף, המחסור במים קריטי, מייחלים לגשמים בחורף. מה עושים כאשר דולר אחד שווה ערך למיליון ריאל? – מוחקים ארבע ספרות מהריאל... האם המחסור החמור בצרכים יכול להשפיע? נראה שלא. הם ממשיכים להתחמש, בנשק הגנתי יותר מהתקפי.
ישנם באיראן עשרה גופי אופוזיציה, שהרצון להפיל את המשטר הוא הדבק המחבר ביניהם. "אלה הם בעלי הברית החשובים ביותר שלנו באזור," מדגישים אצלנו. אבל "כפייה מבחוץ של הפלת המשטר תיתקל בהתנגדות העם." יש באופוזיציה כאלה ששמחים על "השפלת משפילנו," ולעומתם כאלה שביקרו את התקיפה הישראלית ומדברים על "שיתוף פעולה עם המשטר."
ההכבדה על גורמי האופוזיציה מחמירה, ככל שאלה מרימים ראש. רק בחודשי יולי-אוגוסט הוצאו להורג באיראן 170 אזרחים, בטענה של בגידה וריגול. איך השקר וההונאה באים לידי ביטוי? הנה דוגמא: בראיון שנערך עם ראש מערך ההגנה, הוא נשאל: "בישראל לכולם יש ממ"דים, ומה אצלנו?" תשובתו: "יש לנו ממ"דים יותר מאשר לישראל, אבל לא רצינו לספר לציבור כדי לא ליצור בהלה."
השאלה הגדולה היא מי יחליף את חמנאי, שהוא בן 86, חולה, פרנואיד. מדברים כבר על היום שלאחריו ומי יבואו במקומו. בינתיים המשטר עודנו יציב וממשיך במאמצי ההסתרה וההונאה, בידיעה שהגרעין הוא תעודת הביטחון היחידה למנוע התקפות בעתיד על איראן.
למהפך שיהיה עם ירידת חמנאי, והתפתחותם של מאבקי כוח פנימיים. "יש למערב," אומר אחד מחוקרי איראן, "הזדמנות לייצר מנופים והשפעה באמצעות סנקציות נקודתיות, שיפגעו למשל במשמרות המהפכה, תוך יצירת תסיסה פנימית."
איראן היא המדינה היחידה בעולם שחורתת על דגלה – השמדת מדינה אחרת, ישראל. מטרתה השנייה – השלטת חוק השריעה בעולם. לכן, לא תיזנח את מטרתה להגיע לגרעין בדיוק כמו צפון קוריאה. כבוד חשוב למשטר יותר מחיי אדם, הם יפעלו לאט לאט לשקם את יכולותיהם הצבאיות, אפילו יחכו עד תום תקופת מימשל טראמפ בתחילת ינואר 2029, כדי לנקום את השפלתם. "אותנו האיראנים צריכים כאוייב חיצוני שמולו מנסים לאחד את העם."
בטהרן יודעים היטב כי הטלת פצצה גרעינית על ישראל, תחסל גם את "פלסטין". או אז לא יוכלו עוד להיקרא "מגיני פלסטין". האם עובדה זו נמצאת במערכת שיקוליהם? משטר שרוצה קדום כל בהשמדת ישראל, ספק אם עובדה זו תרתיעו, יהיה המחיר הנורא אשר יהיה.
יש חשש, שאיראן תנסה לערער את המשטר בירדן עימה יש לנו הגבול הארוך ביותר. סוריה של ג'ולאני עויינת לאיראן. שתי פטרוניותיה של איראן, רוסיה וסין, איכזבוה, לא נרתמו לעזור לאיראן בזמן אמת. סין מנסה לרסן אותה. עשרה אחוז מהנפט הסיני מגיע מאיראן, גם אין לסין אהדה לאיסלאם, בוודאי לא בגילומו הרדיקלי.
ישראל עוקבת אחרי ההתרחשויות סביב איראן, קשובה להתלהמויות של דוברי המשטר, במטרה לקדם פני הרעה. אסור לנו לשגות באשליות כאילו "נשכחנו" בטהרן. מותר לנו לקוות שקיצו של משטר האייתולות יגיע בסופו של יום, ואולי אף לסייע לכך.
2. הרהורים בערב ראש השנה
מעולם לא היתה בחירה של ראש שב"כ נושא למחלוקת ובוודאי לא להתערבות הציבור בבחירה. למעלה מעשרת-אלפים פניות הגיעו לוועדת גרוניס, לבל תאשר את מינוי האלוף (מיל') דוד זיני. אני מקווה שהוועדה תזרוק אותן לפח.
לא מכבר שמעתי את השרה מאי גולן מתראיינת אצל פירס מורגן הבריטי. האנגלית שלה היתה מעולה, וגם הטיעונים. המראיין לא הצליח להגחיך אותה כמו את שיקלי למשל. אבל החשדות נגדה שצצו עתה, מחייבים אותה להשעות עצמה מהממשלה – עד לפסיקה הסופית.
אני מחבב את גדי אייזנקוט. מי לא מחבב אותו? אבל להקים עוד מפלגת אווירה, עם אנשים שקופצים ממפלגה למפלגה, מעגלה לעגלה – כמו מתן כהנא – ועם לקט של "שמות", בלי מצע, זה לא יעבוד. זו לא דרך הישר.
בואו נאמר את האמת: במפה הפוליטית יש רק מפלגה אחת (חוץ מהדתיות), שיש לה מורשת, שורשים, מוסדות ובחירות. הליכוד שמה. אבל גם היא צריכה לעבור בדק בית, לבל ייכנסו בפעם הבאה לרשימתה מועמדים שמבזים את שמה.
שמעתי במקרה את נעמה לזימי מתראיינת אצל אסתי פרז ברשת ב'. כל הראיון – גידופים, ניאוצים, השמצות ומה לא. ביקורת כביכול – בלי שום נימוק. הראיון היה כמעט מונולוג. פרז כנראה נהנתה למשמע הדברים. לזימי מתחרה בגלעד קריב וביאיר גולן – מי יתלהם יותר.
[אהוד: לזימי תומכת בעלילת הדם העדתית הבזוייה של חטיפת ילדי תימן שמכוונת למפלגתה לשעבר מפא"י, כיום "הדמוקרטים". לזימי היא אחת התופעות הפרימיטיביות חסרות השכל המזיקות ביותר בפוליטיקה הישראלית].
תמהני מדוע הממשלה צריכה לממן נסיעות חרדים לאומן שבאוקראינה? העלייה לרגל הזאת היא תופעה גלותית, שיש בה גם סיכונים ממשיים. שיעשו זאת אם זה רצונם – אבל לא בכספי כלל הציבור.
ידידה שלי (לשעבר), סופרת בישראל, איחלה בפייסבוק מוות לראש הממשלה. הרשת סובלת הכל – במיוחד כשההסתה הנוראית באה משמאל. רואים זאת בהפגנות שכבר מזמן אינן למען החטופים בלבד אלא להפלת הממשלה והעומד בראשה – גם שלא בדרך הבחירות.
כל תגובה של יאיר לפיד כנגד הצהרות ראש הממשלה – מעמידה אותו באור עלוב, וככל שהוא מקצין במילותיו, כן משקף הדבר את מצוקתו כ"ראש האופוזיציה". ראיתי את תמונתו במבואה ללשכת ראש הממשלה. לפיד לצד... בן גוריון.
כשאני מזפזפ לעיתים לערוץ 13, לרביב דרוקר או זה המכונה "ברוכי", רואה למשל את עליבותה של לימור לבנת – שמשום-מה היא חלק מאותו פאנל רל"ביסטי – אני ממהר לחזור לערוץ 14. גם הוא חד צדדי, לפחות לצד ה"נכון".
אני כמעט בטוח, שכשם שלאחר מלחמת ששת הימים, ישראל היתה זמנית נערצת בעולם, גאווה היתה להתהלך בחו"ל עם הדגל הכחול-לבן נעוץ בתרמיל, כך גם השפל הנוכחי בזירה הבינלאומית הוא זמני, אני מאמין, ועוד יבואו הימים הטובים למדינתנו. לו יהי.
כולי תקווה, שהקרע בעם לא יגלוש בשנה הבאה למלחמת אחים ויביא ח"ו לכיליון המדינה היהודית. כולי תקווה שהחטופים יחולצו וישובו הביתה, למשפחותיהם, או לקבר ישראל, חיילינו לא ייפגעו, הפצועים יחלימו, והחמאס יוכרע באופן מוחלט. תהא תשפ"ו שנה טובה לעמנו, שנה שנשוב להיות גאים בעצמנו ובעוצמתנו.
יוסי אחימאיר
אהוד בן עזר
בעתיד הניראה לעין
[נכתב ופורסם לראשונה בשנת 2003]
בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.
בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות הדתית, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ. לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין כיום. חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את כל הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים, הציל אותן מגורל דומה.
בעתיד הניראה לעין, כל מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו הן מדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), מקסיקו, בנגלדש, פיליפינים וכדומה, כל מי שרוצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקראטית מסודרת במאה העשרים ואחת, יהא עליו להחליט אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו, או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית, או שהוא מהגר למערב.
בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי היו זוכות, או כבר זכו כביכול בדמוקרטיה – זה לא רק שלא היה משפר את מצבן אלא מדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-תורק הצליח להציל את עמו מחזרה אל הבערות האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית. צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין, שמתברר שלא רדף את שלושה רבעי מיליון הנוצרים בעיראק, שעתה מפוחדים עד מוות מן העתיד, אבל כֵּן רדף את השיעים, שישים אחוז ממדינתו, ואסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם. עכשיו, לאחר ש"השתחררו" והם צועדים, נדמה שהשד השתחרר מהבקבוק, וכי שישים האחוז השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה" עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל השאר השיפורים לאחור, כמו באיראן.
בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה העשרים ואחת. גם טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, עומדים בפני משבר בחייהם אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת מישטרים מושחתים, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי מי שרק יכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.
בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.
בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות, הוא יילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן: גם לנו גם לכם לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל! – וגם כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו שסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מהעריצות הדתית של האיסלאם, ועתה רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.
בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עומדים בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה.
בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה העשרים חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוחות לארה"ב: האימפריה העות'מנית, האוסטרו-הונגרית, הקיסרות הבריטית, הרייך השלישי, יפן ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם – שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה. לא אירופה המאוחדת באיגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא מי שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי היא מתמודדת עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.
בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל באחד-עשר בספטמבר אלפיים ואחד. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של "אירגונים" ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו, כמי שהשיב להם את גאוותם וכבודם החשובים בעיניהם יותר מן החיים, החמלה והאנושיות. בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים הפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, וקנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה. עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.
בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה, של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון. למעשה, החזון של ארה"ב הצליח רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שסיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב. אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!
בעתיד הניראה לעין אין גם כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו, כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל. אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת. ואם יהיה שלום, אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה תהיה אותה תוצאה – עוד מלחמה. כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו, ויטרפד אותו.
בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."
אהוד בן עזר
ירנטון, אוקספורד, 2003
בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.
בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות הדתית, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ. לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין כיום. חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את כל הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים, הציל אותן מגורל דומה.
בעתיד הניראה לעין, כל מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו הן מדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), מקסיקו, בנגלדש, פיליפינים וכדומה, כל מי שרוצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקראטית מסודרת במאה העשרים ואחת, יהא עליו להחליט אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו, או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית, או שהוא מהגר למערב.
בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי היו זוכות, או כבר זכו כביכול בדמוקרטיה – זה לא רק שלא היה משפר את מצבן אלא מדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-תורק הצליח להציל את עמו מחזרה אל הבערות האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית. צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין, שמתברר שלא רדף את שלושה רבעי מיליון הנוצרים בעיראק, שעתה מפוחדים עד מוות מן העתיד, אבל כֵּן רדף את השיעים, שישים אחוז ממדינתו, ואסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם. עכשיו, לאחר ש"השתחררו" והם צועדים, נדמה שהשד השתחרר מהבקבוק, וכי שישים האחוז השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה" עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל השאר השיפורים לאחור, כמו באיראן.
בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה העשרים ואחת. גם טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, עומדים בפני משבר בחייהם אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת מישטרים מושחתים, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי מי שרק יכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.
בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.
בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות, הוא יילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן: גם לנו גם לכם לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל! – וגם כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו שסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מהעריצות הדתית של האיסלאם, ועתה רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.
בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עומדים בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה.
בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה העשרים חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוחות לארה"ב: האימפריה העות'מנית, האוסטרו-הונגרית, הקיסרות הבריטית, הרייך השלישי, יפן ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם – שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה. לא אירופה המאוחדת באיגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא מי שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי היא מתמודדת עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.
בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל באחד-עשר בספטמבר אלפיים ואחד. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של "אירגונים" ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו, כמי שהשיב להם את גאוותם וכבודם החשובים בעיניהם יותר מן החיים, החמלה והאנושיות. בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים הפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, וקנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה. עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.
בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה, של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון. למעשה, החזון של ארה"ב הצליח רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שסיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב. אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!
בעתיד הניראה לעין אין גם כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו, כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל. אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת. ואם יהיה שלום, אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה תהיה אותה תוצאה – עוד מלחמה. כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו, ויטרפד אותו.
בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."
אהוד בן עזר
ירנטון, אוקספורד, 2003
יורם אטינגר
ישראל בעלת-ברית אמינה וייחודית של ארה"ב
פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה" 16 בספטמבר 2025
איראן היתה נייטרלית-ידידותית כלפי ארה״ב עד עלייתו לשלטון בשנת 1951 של ראש ממשלה פרו-סובייטי מוחמד מוסאדק, שהפך את השאה הפרו-אמריקאי לשליט טקסי.
ב-1953-1978, לאחר הדחת מוסאדק, חזר השאה להיות שליט סמכותי, ואיראן הפכה לבעלת-ברית אסטרטגית מרכזית ול״שוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי.״
ירח הדבש האסטרטגי הסתיים ב-1979 במהפכה האסלאמית שהפכה את איראן לאיום ברור ומיידי על ארה״ב, למוקד עולמי של טרור אנטי-אמריקאי, סחר בסמים והלבנת הון במזרח התיכון, באפריקה ובאמריקה הלטינית, עם תאי טרור רדומים בארה״ב.
לטווח הארוך, ארה"ב מאותגרת על ידי בריתות עם מדינות מוסלמיות מזגזגות, כפי שמכתיב אופיו הוולקני של המזרח התיכון מאז המאה השביעית: מרכזיות האסלאם בעיצוב חזון ומדיניות; נאמנות מקומית/שבטית חשובה מנאמנות לאומית; אי-סובלנות אלימה דתית, רעיונית, תרבותית וגיאוגרפית, וחתרנות וטרור במישור הבינערבי/אסלאמי (מ-1948 נהרגו כ-10 מיליון מוסלמים במלחמות בין-מוסלמיות, לעומת כ־100,000 במלחמות נגד ישראל); היעדר דו-קיום בשלום בין-מוסלמי פנימי ואזורי ארוך-טווח; הפכפכות וחוסר-וודאות; משטרים ארעיים העולים לשלטון באלימות ולא בבחירות דמוקרטיות; מדיניות, הסכמים ובריתות ארעיים כמו המשטרים המעצבים אותם.
להלן דוגמאות לזיגזוג בעלות ברית במזרח התיכון (בנוסף לדוגמא האיראנית הנ"ל):
*לוב היתה פרו-אמריקאית מ-1951 בתקופת המלך אידריס, שאיפשר ב-1954 הקמת בסיס חיל אוויר אמריקאי הגדול ביותר מחוץ לגבולות ארה״ב. אבל ב-1969 הדיח הקולונל קדאפי את אידריס, הפסיק את נוכחותה הצבאית של ארה"ב, הפך לפרו-סובייטי מושבע, ותמך בטרור אסלאמי אנטי-אמריקאי ואנטי-אירופי. אבל, מראשית שנות ה-2000 התרחק קדאפי מהטרור האסלאמי (שאיים על שלטונו), נלחם ב"אל-קאעידה" ובארגוני טרור אסלאמי נוספים באפריקה, וב-2003 מסר לארה״ב את תשתית הנשק הלא-קונבנציונלי שלו (גרעיני, כימי וביולוגי). ב-2011 הופל קדאפי ע"י מתקפה צבאית של נאט"ו – בטענה שהפר באופן חמור את זכויות האדם של אויביו האסלאמיסטים – וכך הפכה לוב לזירת טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי.
*ב-1952 הדיחה הפיכה צבאית את פארוק מלך מצרים, והפכה את מצרים לבעלת-ברית סובייטית מובילה במזרח התיכון, שפעלה להשתלטות על העולם הערבי, והפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי. לאחר מלחמת יום כיפור ב-1973 (שהבליטה את שיתוף הפעולה האסטרטגי ארה״ב-ישראל) החליט סאדאת להצטרף לגוש המדינות הפרו-אמריקאיות. ב-2011 הופל הנשיא הפרו-אמריקאי, מובארכ, ע"י "האחים המוסלמים" האנטי-אמריקאים, שניצחו בבחירות 2012, אך ב-2013 הודחו "האחים המוסלמים" ע"י הגנרל הפרו-אמריקאי א-סיסי.
*ב-1958 הודח מלך עיראק, פייסל, הפרו-אמריקאי, על ידי הגנרל הפרו-סובייטי עבד אל-כרים קאסם. בתקופה 1958-1979 התחולה סדרת הפיכות צבאיות שהובילה לשלטון הפרו-סובייטי של סדאם חוסיין בשנים 1979-2003. אמנם במלחמת איראן-עיראק (1980-1988) זכה צדאם לסיוע ארה״ב נגד איראן, אבל ב-1990 הוא פלש לכווית הפרו-אמריקאית, תוך איום על מפיקות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות. מלחמת המפרץ ב-2003 הביאה לקץ שלטון צדאם ולעלייתם לשלטון של השיעים, תוך סלילת הדרך להפיכת איראן לגורם הדומיננטי בעיראק.
* ב-2011-2012 הביאה ההפיכה בתימן לעליית נשיא פרו-אמריקאי, עבד רבו מנסור האדי, שהודח ב-2014-2015 על ידי החות׳ים האנטי-ארה"ב ופרו-איראן.
*לקטאר יש מעמד מיוחד של "בעלת ברית משמעותית שאינה חברת נאט"ו." על אדמת קטאר נמצא בסיס אל-עודייד, שהוא הגדול במזרח התיכון, והיא שותפת-סחר מרכזית ומשקיעה חשובה בארה״ב. אבל, במקביל קטאר היא בעלת ברית קרובה של איראן, התומכת הגדולה ביותר של "האחים המוסלמים", ותורמת מרכזית לאוניברסיטאות בארה״ב לקידום מסרים ברוח "האחים המוסלמים". סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מצרים, ירדן ומרוקו – הפרו-אמריקאיות, רואות בקטאר איום ממשי ליציבותן – עקב הקשרים שלה עם איראן, "האחים המוסלמים" ו...טורקיה, כפי שבא לידי ביטוי בסגר הסעודי על קטאר בשנים 2017-2021.
השורה התחתונה:
*עתיד הקשר האסטרטגי של ארה"ב עם משטרים ערביים/מוסלמיים לוט בערפל, ומותנה באידיאולוגיה של משטרים ארעיים שאינם דמוקרטים, ובחוסר יציבות פנימית ואזורית עתיקת ימים.
*להבדיל מבעלות הברית הערביות של ארה״ב, ישראל היא בעלת ברית קבועה, ארוכת-טווח, דמוקרטית ופרו-אקטיבית. ישראל משמשת כמקור מודיעין השקול ל״חמישה CIA״, מעבדה בתנאי-קרב של התעשייה הביטחונית והכוחות המזוינים בארה"ב, "חלון הראווה" לעידוד הייצוא הביטחוני האמריקאי, ומרכז חדשנות עבור 250 ענקי היי-טק מארה"ב. ישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לחיילים אמריקאים על סיפונה, עוגנת באזור קריטי לארה"ב, ומניבה לארה״ב תשואה של מיליארדי דולרים רבים.
*להבדיל מבעלות הברית האירופיות של ארה״ב – ששיתוף הפעולה האסטרטגי שלהן תלוי באידיאולוגיה של ממשלות ימין/שמאל ובדעת הקהל – הציבור והממסד הפוליטי בישראל, הן בשמאל והן בימין, הם פרו-אמריקאים, ללא קשר לזהות המפלגתית בירושלים או בוושינגטון.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
איראן היתה נייטרלית-ידידותית כלפי ארה״ב עד עלייתו לשלטון בשנת 1951 של ראש ממשלה פרו-סובייטי מוחמד מוסאדק, שהפך את השאה הפרו-אמריקאי לשליט טקסי.
ב-1953-1978, לאחר הדחת מוסאדק, חזר השאה להיות שליט סמכותי, ואיראן הפכה לבעלת-ברית אסטרטגית מרכזית ול״שוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי.״
ירח הדבש האסטרטגי הסתיים ב-1979 במהפכה האסלאמית שהפכה את איראן לאיום ברור ומיידי על ארה״ב, למוקד עולמי של טרור אנטי-אמריקאי, סחר בסמים והלבנת הון במזרח התיכון, באפריקה ובאמריקה הלטינית, עם תאי טרור רדומים בארה״ב.
לטווח הארוך, ארה"ב מאותגרת על ידי בריתות עם מדינות מוסלמיות מזגזגות, כפי שמכתיב אופיו הוולקני של המזרח התיכון מאז המאה השביעית: מרכזיות האסלאם בעיצוב חזון ומדיניות; נאמנות מקומית/שבטית חשובה מנאמנות לאומית; אי-סובלנות אלימה דתית, רעיונית, תרבותית וגיאוגרפית, וחתרנות וטרור במישור הבינערבי/אסלאמי (מ-1948 נהרגו כ-10 מיליון מוסלמים במלחמות בין-מוסלמיות, לעומת כ־100,000 במלחמות נגד ישראל); היעדר דו-קיום בשלום בין-מוסלמי פנימי ואזורי ארוך-טווח; הפכפכות וחוסר-וודאות; משטרים ארעיים העולים לשלטון באלימות ולא בבחירות דמוקרטיות; מדיניות, הסכמים ובריתות ארעיים כמו המשטרים המעצבים אותם.
להלן דוגמאות לזיגזוג בעלות ברית במזרח התיכון (בנוסף לדוגמא האיראנית הנ"ל):
*לוב היתה פרו-אמריקאית מ-1951 בתקופת המלך אידריס, שאיפשר ב-1954 הקמת בסיס חיל אוויר אמריקאי הגדול ביותר מחוץ לגבולות ארה״ב. אבל ב-1969 הדיח הקולונל קדאפי את אידריס, הפסיק את נוכחותה הצבאית של ארה"ב, הפך לפרו-סובייטי מושבע, ותמך בטרור אסלאמי אנטי-אמריקאי ואנטי-אירופי. אבל, מראשית שנות ה-2000 התרחק קדאפי מהטרור האסלאמי (שאיים על שלטונו), נלחם ב"אל-קאעידה" ובארגוני טרור אסלאמי נוספים באפריקה, וב-2003 מסר לארה״ב את תשתית הנשק הלא-קונבנציונלי שלו (גרעיני, כימי וביולוגי). ב-2011 הופל קדאפי ע"י מתקפה צבאית של נאט"ו – בטענה שהפר באופן חמור את זכויות האדם של אויביו האסלאמיסטים – וכך הפכה לוב לזירת טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי.
*ב-1952 הדיחה הפיכה צבאית את פארוק מלך מצרים, והפכה את מצרים לבעלת-ברית סובייטית מובילה במזרח התיכון, שפעלה להשתלטות על העולם הערבי, והפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי. לאחר מלחמת יום כיפור ב-1973 (שהבליטה את שיתוף הפעולה האסטרטגי ארה״ב-ישראל) החליט סאדאת להצטרף לגוש המדינות הפרו-אמריקאיות. ב-2011 הופל הנשיא הפרו-אמריקאי, מובארכ, ע"י "האחים המוסלמים" האנטי-אמריקאים, שניצחו בבחירות 2012, אך ב-2013 הודחו "האחים המוסלמים" ע"י הגנרל הפרו-אמריקאי א-סיסי.
*ב-1958 הודח מלך עיראק, פייסל, הפרו-אמריקאי, על ידי הגנרל הפרו-סובייטי עבד אל-כרים קאסם. בתקופה 1958-1979 התחולה סדרת הפיכות צבאיות שהובילה לשלטון הפרו-סובייטי של סדאם חוסיין בשנים 1979-2003. אמנם במלחמת איראן-עיראק (1980-1988) זכה צדאם לסיוע ארה״ב נגד איראן, אבל ב-1990 הוא פלש לכווית הפרו-אמריקאית, תוך איום על מפיקות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות. מלחמת המפרץ ב-2003 הביאה לקץ שלטון צדאם ולעלייתם לשלטון של השיעים, תוך סלילת הדרך להפיכת איראן לגורם הדומיננטי בעיראק.
* ב-2011-2012 הביאה ההפיכה בתימן לעליית נשיא פרו-אמריקאי, עבד רבו מנסור האדי, שהודח ב-2014-2015 על ידי החות׳ים האנטי-ארה"ב ופרו-איראן.
*לקטאר יש מעמד מיוחד של "בעלת ברית משמעותית שאינה חברת נאט"ו." על אדמת קטאר נמצא בסיס אל-עודייד, שהוא הגדול במזרח התיכון, והיא שותפת-סחר מרכזית ומשקיעה חשובה בארה״ב. אבל, במקביל קטאר היא בעלת ברית קרובה של איראן, התומכת הגדולה ביותר של "האחים המוסלמים", ותורמת מרכזית לאוניברסיטאות בארה״ב לקידום מסרים ברוח "האחים המוסלמים". סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מצרים, ירדן ומרוקו – הפרו-אמריקאיות, רואות בקטאר איום ממשי ליציבותן – עקב הקשרים שלה עם איראן, "האחים המוסלמים" ו...טורקיה, כפי שבא לידי ביטוי בסגר הסעודי על קטאר בשנים 2017-2021.
השורה התחתונה:
*עתיד הקשר האסטרטגי של ארה"ב עם משטרים ערביים/מוסלמיים לוט בערפל, ומותנה באידיאולוגיה של משטרים ארעיים שאינם דמוקרטים, ובחוסר יציבות פנימית ואזורית עתיקת ימים.
*להבדיל מבעלות הברית הערביות של ארה״ב, ישראל היא בעלת ברית קבועה, ארוכת-טווח, דמוקרטית ופרו-אקטיבית. ישראל משמשת כמקור מודיעין השקול ל״חמישה CIA״, מעבדה בתנאי-קרב של התעשייה הביטחונית והכוחות המזוינים בארה"ב, "חלון הראווה" לעידוד הייצוא הביטחוני האמריקאי, ומרכז חדשנות עבור 250 ענקי היי-טק מארה"ב. ישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לחיילים אמריקאים על סיפונה, עוגנת באזור קריטי לארה"ב, ומניבה לארה״ב תשואה של מיליארדי דולרים רבים.
*להבדיל מבעלות הברית האירופיות של ארה״ב – ששיתוף הפעולה האסטרטגי שלהן תלוי באידיאולוגיה של ממשלות ימין/שמאל ובדעת הקהל – הציבור והממסד הפוליטי בישראל, הן בשמאל והן בימין, הם פרו-אמריקאים, ללא קשר לזהות המפלגתית בירושלים או בוושינגטון.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
עמנואל בן סבו
הצביעות קווים לדמותה
אמרו לנו שהם שומרי הסף, שחובה לנהוג בהם כבוד, שהם הסכר בפני התמוטטות המבצר הדמוקרטי, שהם החומה האחרונה לפני התמוטטות מדינת ישראל והפיכתה למדינת עולם שלישי.
כל מי שהעז להעלות בדל הרהור, רסיס מחשבה, רבע הגיג, חצי מילה, מילת ביקורת, משפט שאלה פגש חומה של השתקה, שלילת חופש הביטוי והשתלטות עוינת של משטרת המחשבות מגינת הדמוקרטיה.
מפכ"ל המשטרה זה קודש, רמטכ"ל זה קודש קודשים, היועץ המשפטי לממשלה זה ענן הכבוד פרקליט המדינה הוא עמוד האש, מבקר המדינה זה הניצב בשערי שמיים, שופט זה המלאך שמאחרי הפרגוד, שופט עליון זה התומך בכיסא הכבוד, כולם הוד והדר כבוד, שרפים המורמים מעם.
והנה, מה שהיה ברור כל כך לכולם, ימין ושמאל, מרכז, הפך בשנים האחרונות לכבוד על תנאי, הדר רק אם אתה מהצד הנכון, שמירה על הדמוקרטיה בתנאי שזו הדמוקרטיה של אדוני הארץ, והנה מתברר כי אפשר להשתלח בפראות, בגסות רוח, בעזות מצח במפכ"ל המשטרה, ברמטכ"ל, במבקר המדינה, בשופט, בשופט עליון.
החבורה השולטת במוקדי הכוח וההשפעה, אשר רוממות הדמוקרטיה בגרונה, רוממות השמירה על כבוד שומרי הסף הינה נשמת אפם.
תשאלו את המפכ"ל דני לוי, שכונה בכינויי גנאי, בזלזול מופגן כסחבה שניתן לנגב בה את הריצפה, עוטר בתואר העבד של, עושה רצונו, ודימויים מעולם החי, כל חטאו שמונה על ידי השר הממונה.
ואף פורום המפכ"לים בעבר לא תבע את עלבונו.
תשאלו את הרמטכ"ל אייל זמיר, שנצלב על עמוד הקלון של התקשורת ומוקדי ההשפעה מאחר והיה מינוי שראש הממשלה חפץ ביקרו, שכונה בשלל גינויים נוראיים, שנהרות של צבע אדום נשפכו סביב ביתו.
ואף רמטכ"ל ושר ביטחון עבר לא תבעו את עלבונו.
תשאלו את מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, הנמצא על תקן החשוד תמיד, אשר אין לשתף עימו פעולה, חובה להטיל דופי ביושרו, בכנות ביקורתו, כל חטאו היותו מינויו של ראש הממשלה.
ואף מבקר מדינה לשעבר לא תבע את עלבונו.
תשאלו את נשיא בית המשפט השלום ראשון לציון, השופט מנחם מזרחי, אשר העז שלא לצופף שורות ולא לשיר את שיר המקהלה, על שהעז לשאול שאלות ולבדוק לעומק, בכיכר העמידו חבית זפת רותחת, נוצות וזפת חמה.
ואף נשיא בית משפט עליון לא תבע את עלבונו.
תשאלו את שופט בית המשפט העליון, המשנה לנשיא, נועם סולברג, אשר העז להרהר על התנהלותה של היועצת המשפטית לממשלה ושערי הגהנום, במקומות הנכונים, נפתח, ואין יותר לעמוד מולו בחיל ורעדה, ברטט ובתחושת אפסות האדם.
ואף שופטי עליון ונשיאי עליון לא תבעו עלבונו.
אל תשאלו על היועצת המשפטית לממשלה, אל תשאלו על פרקליט המדינה, הם שומרי הסף המוגנים ביותר ביקום, אין להרהר אחר החלטותיהם, אין לפקפק בהצהרותיהם, אין להטיל ספק בתום מחשבתם, יושרם, הם ואין בלתם.
נשיא המדינה לא הביע זעזוע כשתקפו ותוקפים את שומרי הסף מהצד הלא נכון, לא פורסמה הצהרה, לא הובע זעזוע עמוק הרגישות, כמו תמיד, סלקטיבית.
כשיבקשו מכם בפעם הבאה לעמוד בדום מתוח, ברטט ויראה, במבט מושפל, אל מול שומרי הסף, זיכרו, יש שומרי סף ויש מי שמותר לרמוס, לדרוס, לבזות, להשפיל ולפגוע, הכול תלוי בפוזיציה, תסתכלו על שומרי הסף המאותרגים ותבינו.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
1. חניתה – הבית בקצה המדינה
המחדל החמור בגבול עזה המיט עלינו אסון גדול. אולם המחדל בצפון, בגבול לבנון, היה חמור שבעתיים. האיום מעזה התממש. אילו התממש האיום מלבנון, הוא היה חמור לאין ערוך. אילו התממש בשתי החזיתות במקביל, קיומה של ישראל היה בסכנה.
במשך 17 השנים שבין מלחמת לבנון השנייה למלחמת "חרבות ברזל", היה על הנייר הסכם הפסקת אש שעוגן בהחלטת מועצת הביטחון 1701, שאסר על חיזבאללה לרדת מדרום לליטני. ב-17 השנים הללו, חיזבאללה הפך את השטח שמדרום לליטני למפלצת טרור אימתנית, שייעודה – כיבוש הגליל וטבח המוני בתושביו. המפלצת בדרום לבנון גובתה במערך של מאות אלפי טילים, חלקם מדויקים, שנועד לשיגור במקביל למתקפה הקרקעית. גם הטבח בדרום לא היה של מחבלים בכפכפים, אך צבא חיזבאללה היה חזק, מצויד ומאומן הרבה יותר. ובכל אותן שנים, ישראל לא נקפה אצבע – הכילה, הבליגה והתמכרה לשקט.
יתר על כן, מחדל ייבוש כיתות הכוננות בצפון היה דרסטי יותר מאשר בדרום. כלי הנשק של כיתות הכוננות נלקחו מן היישובים לבסיסי צה"ל. אילו הותקפו יישובי הגליל, בכל יישוב היה רק נשק אחד – של הרבש"ץ.
מחדל 7 באוקטובר אינו מה שקרה בשעות שלפני הטבח, אלא מה שקרה בשנים שלפני הטבח, ולכן חשוב להכיר גם את מה שהיה בצפון.
הטבח בדרום הניב כבר ספרים רבים, ועוד רבים רבים יתפרסמו בעשרות השנים הבאות. לאחרונה התפרס ספר, ככל הידוע לי – הראשון, על המלחמה בצפון. זהו ספרו של ניצן הורוביץ "הבית בקצה המדינה". הספר מספר את סיפורו של קיבוץ חניתה בגליל המערבי, שפונה לאורך למעלה משנה של מלחמה.
ישנם יישובים שנפגעו הרבה יותר מחניתה, כמו מנרה ומטולה. אך הורוביץ בחר בצדק לכתוב על חניתה, בהיותה סמל לאומי מאז שנות השלושים של המאה שעברה; סמל של התיישבות ביטחונית, של עמידה איתנה, של דבקות באדמה בכל מחיר. במלחמת "חרבות ברזל" פונתה לראשונה בתולדות הציונות רצועת התיישבות של מיספר ק"מ, מראש הנקרה במערב עד שניר במזרח. במקום להגן על היישובים, מדינת ישראל פינתה אותם. ואם ניתן להצדיק את הפינוי הראשוני, בחשש למתקפה נוסח 7 באוקטובר, כאשר צה"ל אינו ערוך להגן על היישובים, ודאי שקשה הרבה יותר להצדיק את הפינוי הממושך, ואת השבר באתוס הציוני הכרוך בכך. התפיסה של העברת המלחמה לשטח האוייב הומרה בהקמת רצועת ביטחון בתוך שטח ישראל, נקייה מאזרחים יהודים. אך את הביקורת אין להפנות רק למדינה, אלא יש מקום גם חשבון נפש של מתיישבים. בעוד כל היישובים היהודיים, הכפריים והעירוניים, התפנו, תושבי ערב אל עראמשה, ברובם הגדול, שבו אחרי ימים או לכל היותר שבועות ספורים ליישובם ותושבי חורפיש כלל לא התפנו.
את הסיפור הגדול הזה מספר ניצן הורוביץ, בכישרון רב ובספר מרתק, דרך סיפורו של קיבוץ חניתה. הפרקים הראשונים מספרים את הסיפור ההיסטורי של חניתה – האתוס ההתיישבותי הגדול שהפך אותה לסמל. רוב הספר מספר את סיפור הפינוי ובסופו – את סיפור ראשית השיבה, בפרק הנושא את הכותרת הסמלית "העלייה השנייה של חניתה".
חניתה נוסדה כהתיישבות ביטחונית בלב אזור עוין כדי לעצב את גבולה הצפוני של המדינה שבדרך. העלייה לחניתה והקמת הקיבוץ בשיטת חומה ומגדל, היתה אירוע לאומי רב רושם, שעיני היישוב העברי כולו היו נשואות אליו. כבר ביום העלייה, הותקפו לראשונה המתיישבים בירי שכניהם. כבר בראשית הדרך חניתה שילמה מחיר דמים על התיישבותה. והתושבים נטעו שורשי-עד בעקשנות ובנחישות, תוך הגנה חסרת פשרות על הקיום, לצד ניסיון בלתי פוסק ליצור יחסי שלום ושכנות טובה עם הערבים בסביבה, בצד הלבנוני של הגבול ובצד הארצישראלי.
הפרקים הראשונים מתארים את ימי בראשית של היישוב, ובהמשך – את הפינוי הימי הלילי החפוז של הילדים ברפסודה במלחמת השחרור. הורוביץ מציג את הקיבוץ כמי שחי את האתוס ודבק בו. "בחניתה של חומה ומגדל גם טמון השורש של תפיסת ההתיישבות הביטחונית: עיצוב הגבולות והגנה עליהם באמצעות יישובים. זהו 'הקו הראשון של הציונות.' התפיסה הזו, ההגנה המרחבית, שרירה וקיימת עד עצם היום הזה ועמדה למבחן קשה באירועי 7 באוקטובר. יש לציין, שבעיקר בזכות רבש"ץ "משוגע לדבר", חניתה היתה ערוכה למדיי והחשוב מכול – כלי הנשק של כיתת הכוננות לא נמסרו לצה"ל, שנאלץ להשלים עם ההתעקשות של היישוב בנדון.
לאחר הפרקים הראשונים, הוסיף הורוביץ פרק מעניין במיוחד שבו הוא סוקר את רעיון ההגנה המרחבית וההתיישבות הביטחונית, תוך שהוא מרבה לצטט מדבריו של יגאל אלון, אבי תפישת ההגנה המרחבית בשנותיה הראשונות של ישראל, שלמרבה הצער נזנחה, אך כיום, כלקח מ-7 באוקטובר, נבנית מחדש.
רוב הספר מספר את סיפור הפינוי והחיים של חברי הקיבוץ כגולים ופליטים בארצם, במלחמת "חרבות ברזל". גם בפינוי המדינה נעלמה. למעשה, היישובים התרוקנו באופן לא מסודר, בעידוד הרשויות המקומיות, ורק לאחר כשבוע המדינה הוציאה את פקודת הפינוי.
חומר הגלם של הספר הוא ראיונות עם רבים מחברי הקיבוץ, מכל שדרות החברה ובני הגילים השונים – הן לוחמי כיתת הכוננות שנשארו ביישוב והגנו עליו, לצד תגבורת של לוחמים רבים ששהו בחניתה, במלחמה הקשה; הן אנשי הנהגת היישוב שלפתע היה עליהם להנהיג יישוב שמפוצל במוקדים רבים, וחלק מחבריו מפוזרים מחוץ לאותם מוקדים, והן נשים וגברים שפונו וסיפרו את הסיפור הכואב והקשה של הפינוי הממושך ואת הסיפור המעודד של תחילת השיבה.
אחד הסיפורים המרגשים היה על מפגש של חברי הקיבוץ שהתכנסו מפזורותיהם השונים לשיח ברמת השופט, חצי שנה לאחר העקירה, כדי לדון ביום שאחרי. "המשתתפים העלו שאיפות רבות: יותר תמיכה בנושאי בריאות ורווחה לכלל התושבים ולא רק לוותיקים, מגרשי משחקים וספורט לילדים, הרחבת הפעילות של המועדון, וגם חדר המוסיקה והפאב, חיבור בין הוועדות והאגודות השונות ובין כלל התושבים – החברים ואלה שאינם חברים, טיפוח הטבע והסביבה, ואפילו ארוחות משותפות בחדר האוכל (!). מהלכי ההפרטה של העבר פינו את מקומם לרצון עז בקהילתיות ושיתוף ביום שאחרי."
ואכן, אני רואה ביום שאחרי, בשנה ובשנים שאחרי, מבחן חשוב וקשה לא פחות ממבחן הפינוי והמלחמה.
את שער הספר מעטר ציור של חברת הקיבוץ, מיכל דיבואה, מהמרואיינות לספר, שתיעדה את סיפור הפינוי, וציוריה שזורים לאורך הספר. הספר "הבית בקצה המדינה" הינו מסמך אנושי וקהילתי מרתק, ובעבורי כחבר צח"י ולוחם בכיתת הכוננות ביישובי, זו גם ספרות מקצועית. זהו ספר חשוב וכתוב היטב, שעוסק בפרשה שנחיה בצילה עוד עשרות שנים.
ניצן הורוביץ, הבית בקצה המדינה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, יד טבנקין ויד יערי, תשפ"ו 2025, 299 עמ'.
2. צרור הערות 17.9.25
* מחוייבים לשתי המטרות – שתי מטרות נקבעו למלחמה – מיטוט חמאס והחזרת החטופים.
ניצחון יהיה רק אם שתי המטרות תושגנה. אין ניצחון ללא החזרת החטופים. אין ניצחון ללא מיטוט חמאס. ישראל חייבת להשיג את שתיהן.
אין סתירה בין המטרות, אך יש מורכבות, ויש מתח במוקדי הכרעה מסוימים באשר לקדימויות.
אני מאמין שיש לתת קדימות להחזרת החטופים, ולחדש את המלחמה גם במחיר הפרת ההסכם, שיעשה מתוך סחיטה. אחרי החזרת החטופים, יהיה קל יותר להשיג את הניצחון, במלחמה ללא ידיים כבולות בשל החשש מפני פגיעה בחטופים. מצד שני אני מבין את החשש, שמא אחרי הסכם יהיה קשה יותר מבחינה מדינית לחדש את האש.
דעתי במצב הנוכחי הייתה שיש ללכת על עסקה חלקית על פי מתווה ויתקוף, שנתניהו תמך בה וחמאס הכשיל אותה, אך כאשר בעקבות ההחלטה על כיבוש עזה חמאס הסכים לה, נתניהו פתאום שלל אותה. בעסקה כזאת מחצית מהחטופים היו שבים הביתה והיו לנו שישים יום לנסות להגיע לעסקה כוללת (וכאן הייתי פחות אופטימי אם יש פרטנר לעסקה, אך חשוב היה לנסות).
לצערי, הממשלה הלכה בדרך אחרת משלי.
עם זאת, חשוב להבהיר – החלטת הממשלה לגיטימית לחלוטין. כיבוש עזה כדי להכריע את חמאס הוא צעד צודק והכרחי (שלדעתי צריך היה לעשותו בשבועות הראשונים של המלחמה). על עם ישראל להתייצב בכל עוצמתו מאחורי לוחמינו במערכה החשובה.
ועדיין, על ישראל להציע במקביל את מתווה טראמפ לעסקה כוללת של החזרת החטופים וכניסה מיידית למו"מ, בתיווך אמריקאי, על הפסקת המלחמה, אך הפעם מו"מ ללא המשא הכבד של החטופים, ובלי ה"מתווכת" קטאר, הפטרון של חמאס. ההצעה הזאת צריכה להיות מונחת לפתחו של חמאס במקביל לתמרון. איני יודע אם יש סיכוי שהלחץ הצבאי יביא אותו לקבל את ההצעה, אך חובתנו לנסות.
* אילו היה לנו מנהיג – ראש ממשלה שרוצה לגייס את עמו ל"דם יזע ודמעות" בנוסח של "כלכלת בידוד" וכו', צריך להיות ראש ממשלה שמלכד את העם ומפגין דוגמה אישית.
דבר ראשון, היה עליו לעצור לחלוטין כל עיסוק בנושאים שמפלגים את העם – לעצור את המהפכה המשטרית, את המהפכה נגד התקשורת, את עריפות הראשים.
ראש ממשלה שרוצה לגייס את הציבור למאמץ והקרבה, חייב היה לעצור כל דיון על חקיקת השתמטות ולהחליט באחת על ביטול הסדר "תורתו אומנותו" ועל גיוס מלא לכולם. הוא היה יוזם ניתוח לניתוק המגזר המשתמט מעטיני תקציב המדינה.
ראש ממשלה שזה רצונו היה צריך ביום אחד לבטל את כל המשרדים המיותרים, לשחרר את כל השרים המיותרים מתפקידיהם, לבטל את כל התקציבים הקואליציוניים.
ראש ממשלה שזה רצונו היה צריך לשמש בחייו ובחיי משפחתו ובחייהם של שריו דוגמה אישית של הידוק חגורה וחיי צנע.
את כל אלה צריך היה נתניהו לעשות מיד אחרי 7 באוקטובר. אילו לקח על עצמו את מלוא האחריות ב-7 באוקטובר ומיד גייס את האומה ברוח זו, היינו היום במקום אחר. כעת זה מאוחר מדי.
אילו היה לנו מנהיג, כך הוא היה נוהג. אין לנו מנהיג. נתניהו הוא אנטי מנהיג. כי מנהיגות היא קודם כל אחריות, לא ברחנות.
* לא ספרטה ולא אתונה – ירושלים.
* משתמטים בספרטה – האם בספרטה החרדים שוחררו מגיוס?
* ילדז – האם בספרטה בנו של המנהיג בילה בגולת תפנוקים מרצון שעה שבני גילו חרפו את נפשם על הגנת המולדת, ומשם כיהן כמעי הגס של המנהיג, והוביל מלחמה בזויה נגד בני עמו?
* עצמאות חימושית – משק אוטרקי הוא רעיון חסר שחר, אך נתניהו צודק שעלינו לחתור למקסימום עצמאות חימושית.
ישראל היא אומה במלחמת קיום מיום היווסדה. היא מוקפת אויבים שאינם מכירים בזכות קיומה וחותרים להשמדה, כולל אלו שחתמו איתה על הסדרי שלום.
חובתנו להיות מסוגלים להגן על עצמנו במינימום תלות בעולם, שכפי שאנו רואים, בשעת מבחן יש לו נטייה לבגוד בנו.
פיתוח מקסימלי של התעשיות הביטחוניות הוא גם מנוף אדיר לצמיחה כלכלית ולחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל.
עלינו לממש את חזונו הלאומי של משה ארנס.
* ראש ממשלה בטראומה – בשנים הארוכות של ההבלגה וההתמכרות לשקט, הדחיינות וה"שב ואל תעשה" מול חמאס וחיזבאללה, תהיתי מה עומד מאחורי המדיניות הזאת. אף פעם לא קיבלתי את הקונספירציות – לא על "פחד מהפרקליטות" ורצון ל"איתרוג" (נתניהו לא טיפש לחשוב את מה שמדקלמים חסידיו השוטים באשר לפרקליטות) ולא את זו של "לחזק את חמאס כדי להחליש רש"פ." בכלל איני נוטה לייחס כוונות רעות ליריבים פוליטיים. האמנתי שמה שעומד מאחורי המדיניות הוא באמת ובתמים הרצון לחסוך בחיי ישראלים. כלומר, סיבה ראויה בהחלט, אלא שהתרעתי תמיד שתוצאתה תהיה הפוכה, כפי שאכן קרה, לאסוננו.
שתי השערות שהעליתי להבנת גישתו, היו עובדת היותו אח שכול, ובעיקר הטראומה של מהומות מנהרת הכותל, בתחילת הקדנציה הראשונה, שבהן נפלו 14 חיילי צה"ל. כזכור, במקום לפוצץ את ההסכם אחרי הפרה חמורה כל כך, כאשר חיילי הרש"פ שאנו חימשנו ירו על חיילי צה"ל, הוא אץ רץ לערפאת, נפל לזרועותיו, כינה אותה "חברי" ומסר לו את חברון. ומאז ועד שבעה באוקטובר (ובעצם שנה לאחר מכן) הוא התמכר לשקט. הטראומה הדריכה אותו ושיתקה אותו.
העובדה שהוא נוהג בחודשים האחרונים בצורה הפוכה, מעידה שחרף ברחנותו מוגת הלב מאחריות, הוא הראשון שיודע שמדיניותו המיטה עלינו את האסון. הוא גם יודע שעסקת שליט המופקרת שיחררה את כל שרשרת הפיקוד של הטבח וסינוואר בראשה, ומכאן עמדתו הנוקשה במו"מ.
נתניהו שוב מוכה טראומה – טראומת אחריותו לשבעה באוקטובר. הטראומה הזאת מחקה את טראומת מנהרת הכותל.
היום אני תומך במידה רבה בגישתו הביטחונית האקטיביסטית, אך אני חושש משיקול הדעת של ראש ממשלה, שטראומה מפעילה אותו.
* הטרור ניצח את הספורט – הפסקת מרוץ האופניים בספרד היא ניצחון הטרור על הספורט וכניעת הספורט טרור.
מקום להבטיח את קיום התחרות בכל מחיר, משטרת ספרד נתנה לכנופיות האנטישמיות להשתולל כאוות נפשן ולפוצץ את המרוץ. לעומת זאת, היא מילטה את המפגינים אוהדי ישראל, כי אינה יכולה להגן עליהם מפני הפורעים. מה זה אם לא כניעה מחפירה לטרור?
פיצוץ המרוץ, כי ישראל השתתפה בו, הוא ההמשך הישיר והמובהק של טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן.
* חביב הקהל – הסרט על נועם תיבון ומלחמתו בשבעה באוקטובר, כמעט הודר מפסטיבל הסרטים בקנדה, בתירוצים מגוחכים. לבסוף, הוא נשאר בפסטיבל וזכה לתואר "חביב הקהל". זאת, במדינה שממשלתה היום היא אחת העוינות ביותר לישראל, עד כדי איום בניתוק הקשרים בעקבות ניסיון ההתנקשות בהנהגת חמאס בקטאר.
זה מזכיר את הצבעת הקהל בארוויזיון, שבה ישראל ניצחה, והקפיצה אותנו למקום השני בשקלול הכולל.
כנראה שבקרב הקהל הרחב, יש אהדה לישראל, על אף מדיניות הממשלות, עמדת התקשורת וההסתה האנטישמית. חשוב שנשדרג באופן דרמטי את הדיפלומטיה הציבורית וההסברה. יש לנו עם מי לעבוד.
* מעצמת יח"צ – טראמפ שובר לעתים קרובות את שיאי המוזרות והניתוק שלו, אך נראה לי שאת השיא הזה אי אפשר יהיה לשבור.
הוא הגדיר את קטאר "מדינה נהדרת" והסביר שהקהל הרחב אינו יודע זאת, כי היא סובלת מבעיות יחסי ציבור.
קטאר היא מדינת טרור שמחזיקה את תעשיית יחסי הציבור הטובה בהיסטוריה, החל ב"אל ג'זירה" ועד קניית יח"צ בכל המערב במיליארדים בהשקעת רבים. ע"ע המונדיאל.
את היח"צ הדביק בלשכת רוה"מ בישראל הם קנו הכי בזול.
* ארט חמאס – "ארט בזל" הוא יריד האמנות הגדול בעולם, שהיה לספק המרכזי והגדול בעולם של ירידי אמנות. הגוף הזה מוביל ארבעה ירידי אמנות לאורך השנה – אירועים יוקרתיים, נוצצים ואליטיסטיים, הגדולים והחשובים בעולם. לאחרונה הנהלת "ארט בזל" החליטה על פתיחת יריד בדוחא, בירת קטאר.
לכאורה, יופי. האמנות היא שפה בינלאומית שיכולה לקרב בין עמים ולקדם את השלום. וכמה טוב לחבר גם את העולם הערבי לעולם האמנות המודרנית.
אבל ברור מה עומד מאחורי היוזמה. הכסף הגדול והיח"צ של קטאר, שנועדו להלבין את דמותה האמיתית. כאשר גופי האמנות בעולם מחרימים את הדמוקרטיה הישראלית, הם משתחווים לכסף הגדול של קטאר, דיקטטורת הטרור, מממנת הטבח, ספונסרית החטיפה. כפי שהעולם העניק לה את הכבוד הגדול לארח את המונדיאל, אף שאלפי עובדים נספו בעבודת הפרך של הכנת התשתיות לאירוע, כך עושה גם עולם האמנות.
* ארטקטיקה – אני מרבה לכתוב על ספרות ומוזיקה, אולם בהערה "ארט קטאר", נגעתי בנושא שאיני נוהג לכתוב עליו ואיני בקיא בו – עולם האמנות הפלסטית. איך הגעתי לנושא?
אני רוצה להמליץ בחום על ההסכת "ארטקטיקה" של טלי בן סירא, אוצרת, יועצת ומייצגת אמנים. גילוי נאות – טלי היא חברת ילדות שלי. אלמלא הקשר האישי לא הייתי מגיע להסכת ואילו הגעתי, לא הייתי מאזין לו. אולם כיוון שאני מאזין לו, נפתח בפניי עולם מרתק (שבעבר נהגתי לקרוא עליו בספריו ומאמריו של אדם ברוך, אך מאז התנתקתי) ולכן אני ממליץ על ההסכת גם למי שזה אינו תחום העניין המרכזי שלהם.
בכל פרק (היו כבר 25 פרקים) טלי מארחת אמן, אוצר או פעיל בתחום האמנות ומשוחחת איתו על היצירה והעשייה שלו, על סיפור חייו ועל סוגייה מסוימת שהוא קשור אליה. החלק הראשון של כל פרק מוקדש לחדשות מעולם האמנות הפלסטית בארץ ובעולם. ובחלק הזה, בפרק האחרון, למדתי על סוגיית היריד בקטאר.
מומלץ!
* בזכות המאבק האזרחי – איך זה שהממשלה עדיין לא הצליחה לחוקק את חוק ההשתמטות הממארת?
אך ורק בזכות סיבה אחת – מאבק אירגוני המילואימניקים ונשות המילואים. ובעיקר, המאבק של האירגונים הללו בציבור הדתי לאומי וההשפעה על ח"כים דתיים לאומיים.
בלי המאבק הזה, החוק הממאיר הזה כבר היה מתקבל מזמן.
אסור להרפות.
* פולחן החולשה – פורום חוקרי הקיבוץ, שאני נמנה עם חבריו, עורך מדי שנה כנס שנתי בגבעת חביבה. בשנה שעברה, בעקבות 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", נערך כנס מסוג אחר, ששילב מחקר עם שיח אקטואלי, בשדרות, תחת הכותרת "אף על פי כן". השנה, נערך כנס דו יומי – "אף על כן 2" והפעם בספר הצפוני, באוניברסיטה-בהקמה תל-חי, באזור שאשתקד היה מפונה, תחת אש.
כמעט כל היומיים מוקדשים לנושאים הקשורים לטבח, המלחמה ותוצאותיהם. היה רק חריג אחד – מושב בפרק של מושבים מקבילים, שהוקדש להצגת שלושה ספרים חדשים, שאינם נוגעים למלחמה. אחד מהם הוא הביוגרפיה של מרדכי בנטוב, ממנהיגי השומר הצעיר ומפ"ם. המחבר, פרופ' אלי צור, התמקד בהרצאות בסוגיית המדינה הדו-לאומית שהשומר הצעיר דגל בה, ובנטוב היה מהוגיה. הוא הציג כשבר את העובדה שהציונות בחרה בגישה הכוחנית של בן גוריון ויצחק שדה ולא בגישה הפייסנית של בנטוב. צור, חבר קיבוץ זיקים בנגב המערבי, שנפגע ב-7 באוקטובר, דיבר על הדברים הנוראים שאנחנו עושים, כביכול, בעזה, והוא רואה בכך את התוצאה של הבחירה בשנות הארבעים בפולחן הכוח. ויגאל צחור, שדיבר מן הקהל, החרה החזיק אחריו, ותקף את השומר הצעיר שגם הוא נגוע בפולחן הכוח ופעיליו יוצאים נגד הסרבנות.
זה מה שהם למדו מ-7 באוקטובר? זאת הבעייה שלנו? פולחן הכוח?! הרי 7 באוקטובר הוא תוצאה ישירה של פולחן החולשה; של הרתיעה מאקטיביזם ביטחוני והמרתה בהבלגה ופייסנות.
העליתי את התמיהה הזאת באוזניו של יגאל צחור. "כן, פולחן הכוח. למה אתה חותר, לשיטוח עזה?" הוא התריס כנגדי. לא. אני חותר לכך שלא ישטחו את בארי, כפר עזה, שדרות וניר עוז.
כן, בכל מחיר.
אף שהשיחה הזאת, אני מודה, די דכדכה אותי, אין זו רוח הכנס. רוח הכנס, כשמו כן הוא – אף על פי כן. הדיונים עסקו בסוגיות הקשורות לתקומת הקיבוצים וההתיישבות בעיקר בצפון.
נאומו של מזכ"ל התנועה הקיבוצית ליאור שמחה היה נאום מנהיגותי שהציב מסר ברור של מי אנחנו ומה אנחנו: התנועה ליישוב הארץ. עשרות שנים לא הוצגה הגדרה כזו בתנועה הקיבוצית. ובאומרו זאת, בשקף שמאחוריו, ליד ההגדרה הזאת, הוצבה מפת ארץ ישראל השלמה, בלי שקושקשו עליה קווים ירוקים אלה או אחרים, ואיש בקהל לא מחה.
מרגשים מכל היו דבריו של מורנו ורבנו מוקי צור, שדיבר על האף על פי כן מברנר וגורדון ועד ימינו. כדרכו, באמצעות הסיפורים ההיסטוריים והטקסטים של אבות תנועת העבודה הוא הפיח מסר של תקווה אקטיבית; מסר מעורר לאף על פי כן של ימינו.
* מגח"ל למח"ל – תיקון קטן למאמרו של פרופ' אודי מנור – מח"ל אינו ראשי תיבות של המחנה הלאומי ולא היה מעבר ישיר מגח"ל למח"ל. כשהליכוד קם ב-1973, אותיות הקלפי שלו היו חל טעמ. היה זה חיבור אותיות הקלפי של מרכיביו: ח – חירות. ל – המפלגה הליברלית. ט – המרכז החופשי. עמ – הרשימה הממלכתית. במהלך הכנסת התשיעית, המרכז החופשי התפלג. שמואל תמיר ועקיבא נוף פרשו מהליכוד (ואח"כ דשדשו לד"ש) ושוסטק ואולמרט הפכו למרכז העצמאי (1974). ב-1975 התאחדו המרכז העצמאי, הרשימה הממלכתית והתנועה למען א"י השלמה למפלגה אחת – לעם. ללעם לא היה אף פעם אות קלפי, כי לא רצה לבד. חל טעמ כבר לא היה רלוונטי. רצו משהו קליט ובחרו את מחל (ששימר את האותיות של חירות והליברלים). זה לא ראשי תיבות.
אפרופו גח"ל ומח"ל – במלחמת השחרור היו אלו שני מיזמי גיוס מחו"ל. גח"ל – גיוס חוץ לארץ. מח"ל – מתנדבי חוץ לארץ.
* סוף סוף עוסקים בחקלאות – למה כולם קופצים על כך שמעבדת סמים התגלתה בביתה של מנהלת לשכת השרה מאי גולן, ואף אחד אינו אומר מילה טובה על כך שסוף סוף מישהו בממשלה הזאת עוסק בחקלאות?
* השסע הגלותי –האחיינים התאומים שלי התבקשו להשיב, במקצוע החשוב תרבות יהודית ישראלית, מאיזו עדה הם.
השתגעתם?! להכניס למוח של הילדים את הפלגנות הגלותית האנכרוניסטית הזאת?
הם שאלו בפליאה את הוריהם מאיזו עדה הם. התשובה שנענו, היא שהם מהעדה הישראלית, והסבים שלהם עלו מארצות אלו ואלו. הכרת גלות המוצא של הסבים היא מורשת משפחתית חשובה. החלוקה ל"אשכנזים" ו"מזרחים", שאבד עליה כלח, צריכה להיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה.
ואגב, יוצא פולין אינו פולני, יוצא אתיופיה אינו אתיופי, יוצא תימן אינו תימני ויוצא צרפת אינו צרפתי. כולם יהודים ישראלים.
* איש השנה – כתבת איש השנה שפרסמתי בגיליון הקודם היא העשרים ברציפות, שאני מפרסם ב"שישי בגולן" וב"חדשות בן עזר". איש השנה הוא האיש שהשפיע יותר מכל, לטוב או לרע, על השנה היוצאת, או שמעשה שלו היה המשפיע ביותר או שהוא סמל של התהליך המרכזי של אותה שנה.
זו רשימת אנשי השנה: תשס"ו – נסראללה. תשס"ז – דניאל פרידמן. תשס"ח – אולמרט. תשס"ט – אובמה. תש"ע – ארדואן. תשע"א – דפני ליף. תשע"ב – בשאר אסד. תשע"ג – יאיר לפיד. תשע"ד – נתניהו. תשע"ה – נתניהו. תשע"ו – יעלון. תשע"ז – טראמפ. תשע"ח – טראמפ. תשע"ט – ליברמן. תש"ף – גנץ. תשפ"א – בנט. תשפ"ב – עידית סילמן. תשפ"ג – יריב לוין. תשפ"ד – סינוואר. תשפ"ה – בפעם השלישית נתניהו.
אהוד בן עזר סבור שאיש השנה הוא טראמפ. האמת היא שהתלבטתי מאוד בין נתניהו לטראמפ.
התייחסות קצרה לתגובתו של אהוד למאמר. אני נפעם מעומק ניתוחו של אהוד את תופעת נתניהו. היא מזכירה לי התייחסות של ילד בן שלוש לאביו, שיש לו סולם שמגיע הוא עד השמיים. כמובן שילד כזה אינו מסוגל לבקר את אביו, לראות את פגמיו, להתייחס אליו באובייקטיביות. המעניין הוא שכך בדיוק היה יחסו של אהוד לאולמרט. שמא יש לאהוד נטייה להעריץ מנהיגים מושחתים?
[אהוד: אולמרט, שבו תמכתי מול הרדיפה נגדו, ואפילו הפסקתי לכתוב ב"ישראל היום" כי סירבו לפרסם שם רשימה שלי שתמכה בו – מאכזב אותי קשות וכיום אינני יכול לשאת את דבריו. נתניהו, שבאותה תקופה התנגדתי לו, מוכיח לי יום יום שהוא האיש הנכון במקום הנכון, למזלנו].
* ממשיכים מבראשית – 929 הוא מיזם לאומי נפלא, של הנחלת והאהבת התנ"ך בקרב החברה הישראלית. יוזם המיזם והעומד בראשו הוא הרב ד"ר בני לאו.
הרב בני אימץ את הרעיון של הדף היומי, שבו בכל העולם הלאומי נלמד מידי יום דף גמרא, וברוחו יזם קריאת פרק יומי בתנ"ך – בסה"כ 929 פרקים. המיזם נועד לחבר בין חלקי העם על בסיס הסיפור הלאומי המשותף שלנו.
בסבב הראשון התפרסמו מידי יום מאמרים על הפרק היומי, בידי מגוון רחב ופלורליסטי להפליא של כותבים, מכל גווני הרוח הישראלית, לצד הלימוד במאות או אלפי קבוצות לימוד, פנים אל פנים או באופן מקוון.
זכיתי לכתוב במסגרת המיזם מאמרים כמעט על כל פרקי התנ"ך.
לציון סיום המחזור השלישי ותחילת המחזור הרביעי, התכנסו מאות רבות של אוהבי תנ"ך בבנייני האומה בירושלים – "ממשיכים מבראשית".
לב האירוע הוא השקת מיזם חדש של 929 – ספר ובו חמישים קריאות תנ"כיות בשירתה של המשוררת והפזמונאית רחל שפירא, עם הגיעהּ לגבורות, בהשתתפות המשוררת. אני נמנה עם הכותבים בספר.
הערב כלל ביצועים נפלאים של מיטב שיריה, בעיבודים חדשניים נפלאים ובביצועים מקסימים, לצד קריאות בתנ"ך. הערב היפה והמרגש הסתיים בשירת "עוד יהיה לי" בביצוע מרהיב של כל הזמרים המשתתפים. רחל שפירא הוסיפה לו בית עדכני:
ואולי מחר או מחרתיים
יום אחד ננשום בהקלה
יום אחד נראה אותם בבית
וזו תהיה שמחה גדולה.
* ביד הלשון: יד השמונה – שעה שהמילה "משיחיים" הפכה, משום מה, לכלי ניגוח פוליטי, ולכלי מקארתיסטי לפסילת אנשים לתפקידים, מעניין שיש בישראל מי שמגדירים את עצמם "יהודים משיחיים", והם ממש ממש ממקום אחר לגמרי. הכוונה לבני זרם נוצרי אוונגליסטי, המשלב אמונה נוצרית עם זהות יהודית. זהו זרם שקם בארה"ב בשנות ה-60 של המאה שעברה, אך יש לו שורשים כבר במאה ה-19.
והמעניין הוא שיש להם אפילו יישוב בישראל, יישוב מוכר, מושב שיתופי שמשתייך לתנועת האיחוד החקלאי.
היישוב הוא יד השמונה השוכן בפרוזדור ירושלים בסמיכות ליישוב נווה אילן.
הקבוצה שייסדה את המושב היתה של נוצרים אוהבי ישראל מפינלנד, שבאו לארץ ישראל כדי להזדהות עם הציונים ששבו אליה ולסייע להם לבנות את הארץ ואת המדינה. אחד המניעים שלהם הוא רגשות אשמה על השואה ורצון לכפר על מעשי הדור שקדם להם. מכאן מקור שמו של היישוב, המנציח את זכרם של שמונה יהודים מפינלנד שהוסגרו לידי הנאצים, למותם.
הקבוצה הגיעה לישראל ב-1971 ובמשך שלוש שנים חיו חבריה כמתנדבים בנווה אילן. ב-1974 קיבלו אישור להקים את המושב. ארבע שנים לאחר מכן, הצטרפו אליהם להתיישבות היהודים המשיחיים, שרובם יהודים ישראלים שהמירו את דתם, אך בחרו להישאר אזרחי ישראל, לשרת בצה"ל להתיישב ולשמור באופן חלקי על זהותם היהודית.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
במשך 17 השנים שבין מלחמת לבנון השנייה למלחמת "חרבות ברזל", היה על הנייר הסכם הפסקת אש שעוגן בהחלטת מועצת הביטחון 1701, שאסר על חיזבאללה לרדת מדרום לליטני. ב-17 השנים הללו, חיזבאללה הפך את השטח שמדרום לליטני למפלצת טרור אימתנית, שייעודה – כיבוש הגליל וטבח המוני בתושביו. המפלצת בדרום לבנון גובתה במערך של מאות אלפי טילים, חלקם מדויקים, שנועד לשיגור במקביל למתקפה הקרקעית. גם הטבח בדרום לא היה של מחבלים בכפכפים, אך צבא חיזבאללה היה חזק, מצויד ומאומן הרבה יותר. ובכל אותן שנים, ישראל לא נקפה אצבע – הכילה, הבליגה והתמכרה לשקט.
יתר על כן, מחדל ייבוש כיתות הכוננות בצפון היה דרסטי יותר מאשר בדרום. כלי הנשק של כיתות הכוננות נלקחו מן היישובים לבסיסי צה"ל. אילו הותקפו יישובי הגליל, בכל יישוב היה רק נשק אחד – של הרבש"ץ.
מחדל 7 באוקטובר אינו מה שקרה בשעות שלפני הטבח, אלא מה שקרה בשנים שלפני הטבח, ולכן חשוב להכיר גם את מה שהיה בצפון.
הטבח בדרום הניב כבר ספרים רבים, ועוד רבים רבים יתפרסמו בעשרות השנים הבאות. לאחרונה התפרס ספר, ככל הידוע לי – הראשון, על המלחמה בצפון. זהו ספרו של ניצן הורוביץ "הבית בקצה המדינה". הספר מספר את סיפורו של קיבוץ חניתה בגליל המערבי, שפונה לאורך למעלה משנה של מלחמה.
ישנם יישובים שנפגעו הרבה יותר מחניתה, כמו מנרה ומטולה. אך הורוביץ בחר בצדק לכתוב על חניתה, בהיותה סמל לאומי מאז שנות השלושים של המאה שעברה; סמל של התיישבות ביטחונית, של עמידה איתנה, של דבקות באדמה בכל מחיר. במלחמת "חרבות ברזל" פונתה לראשונה בתולדות הציונות רצועת התיישבות של מיספר ק"מ, מראש הנקרה במערב עד שניר במזרח. במקום להגן על היישובים, מדינת ישראל פינתה אותם. ואם ניתן להצדיק את הפינוי הראשוני, בחשש למתקפה נוסח 7 באוקטובר, כאשר צה"ל אינו ערוך להגן על היישובים, ודאי שקשה הרבה יותר להצדיק את הפינוי הממושך, ואת השבר באתוס הציוני הכרוך בכך. התפיסה של העברת המלחמה לשטח האוייב הומרה בהקמת רצועת ביטחון בתוך שטח ישראל, נקייה מאזרחים יהודים. אך את הביקורת אין להפנות רק למדינה, אלא יש מקום גם חשבון נפש של מתיישבים. בעוד כל היישובים היהודיים, הכפריים והעירוניים, התפנו, תושבי ערב אל עראמשה, ברובם הגדול, שבו אחרי ימים או לכל היותר שבועות ספורים ליישובם ותושבי חורפיש כלל לא התפנו.
את הסיפור הגדול הזה מספר ניצן הורוביץ, בכישרון רב ובספר מרתק, דרך סיפורו של קיבוץ חניתה. הפרקים הראשונים מספרים את הסיפור ההיסטורי של חניתה – האתוס ההתיישבותי הגדול שהפך אותה לסמל. רוב הספר מספר את סיפור הפינוי ובסופו – את סיפור ראשית השיבה, בפרק הנושא את הכותרת הסמלית "העלייה השנייה של חניתה".
חניתה נוסדה כהתיישבות ביטחונית בלב אזור עוין כדי לעצב את גבולה הצפוני של המדינה שבדרך. העלייה לחניתה והקמת הקיבוץ בשיטת חומה ומגדל, היתה אירוע לאומי רב רושם, שעיני היישוב העברי כולו היו נשואות אליו. כבר ביום העלייה, הותקפו לראשונה המתיישבים בירי שכניהם. כבר בראשית הדרך חניתה שילמה מחיר דמים על התיישבותה. והתושבים נטעו שורשי-עד בעקשנות ובנחישות, תוך הגנה חסרת פשרות על הקיום, לצד ניסיון בלתי פוסק ליצור יחסי שלום ושכנות טובה עם הערבים בסביבה, בצד הלבנוני של הגבול ובצד הארצישראלי.
הפרקים הראשונים מתארים את ימי בראשית של היישוב, ובהמשך – את הפינוי הימי הלילי החפוז של הילדים ברפסודה במלחמת השחרור. הורוביץ מציג את הקיבוץ כמי שחי את האתוס ודבק בו. "בחניתה של חומה ומגדל גם טמון השורש של תפיסת ההתיישבות הביטחונית: עיצוב הגבולות והגנה עליהם באמצעות יישובים. זהו 'הקו הראשון של הציונות.' התפיסה הזו, ההגנה המרחבית, שרירה וקיימת עד עצם היום הזה ועמדה למבחן קשה באירועי 7 באוקטובר. יש לציין, שבעיקר בזכות רבש"ץ "משוגע לדבר", חניתה היתה ערוכה למדיי והחשוב מכול – כלי הנשק של כיתת הכוננות לא נמסרו לצה"ל, שנאלץ להשלים עם ההתעקשות של היישוב בנדון.
לאחר הפרקים הראשונים, הוסיף הורוביץ פרק מעניין במיוחד שבו הוא סוקר את רעיון ההגנה המרחבית וההתיישבות הביטחונית, תוך שהוא מרבה לצטט מדבריו של יגאל אלון, אבי תפישת ההגנה המרחבית בשנותיה הראשונות של ישראל, שלמרבה הצער נזנחה, אך כיום, כלקח מ-7 באוקטובר, נבנית מחדש.
רוב הספר מספר את סיפור הפינוי והחיים של חברי הקיבוץ כגולים ופליטים בארצם, במלחמת "חרבות ברזל". גם בפינוי המדינה נעלמה. למעשה, היישובים התרוקנו באופן לא מסודר, בעידוד הרשויות המקומיות, ורק לאחר כשבוע המדינה הוציאה את פקודת הפינוי.
חומר הגלם של הספר הוא ראיונות עם רבים מחברי הקיבוץ, מכל שדרות החברה ובני הגילים השונים – הן לוחמי כיתת הכוננות שנשארו ביישוב והגנו עליו, לצד תגבורת של לוחמים רבים ששהו בחניתה, במלחמה הקשה; הן אנשי הנהגת היישוב שלפתע היה עליהם להנהיג יישוב שמפוצל במוקדים רבים, וחלק מחבריו מפוזרים מחוץ לאותם מוקדים, והן נשים וגברים שפונו וסיפרו את הסיפור הכואב והקשה של הפינוי הממושך ואת הסיפור המעודד של תחילת השיבה.
אחד הסיפורים המרגשים היה על מפגש של חברי הקיבוץ שהתכנסו מפזורותיהם השונים לשיח ברמת השופט, חצי שנה לאחר העקירה, כדי לדון ביום שאחרי. "המשתתפים העלו שאיפות רבות: יותר תמיכה בנושאי בריאות ורווחה לכלל התושבים ולא רק לוותיקים, מגרשי משחקים וספורט לילדים, הרחבת הפעילות של המועדון, וגם חדר המוסיקה והפאב, חיבור בין הוועדות והאגודות השונות ובין כלל התושבים – החברים ואלה שאינם חברים, טיפוח הטבע והסביבה, ואפילו ארוחות משותפות בחדר האוכל (!). מהלכי ההפרטה של העבר פינו את מקומם לרצון עז בקהילתיות ושיתוף ביום שאחרי."
ואכן, אני רואה ביום שאחרי, בשנה ובשנים שאחרי, מבחן חשוב וקשה לא פחות ממבחן הפינוי והמלחמה.
את שער הספר מעטר ציור של חברת הקיבוץ, מיכל דיבואה, מהמרואיינות לספר, שתיעדה את סיפור הפינוי, וציוריה שזורים לאורך הספר. הספר "הבית בקצה המדינה" הינו מסמך אנושי וקהילתי מרתק, ובעבורי כחבר צח"י ולוחם בכיתת הכוננות ביישובי, זו גם ספרות מקצועית. זהו ספר חשוב וכתוב היטב, שעוסק בפרשה שנחיה בצילה עוד עשרות שנים.
ניצן הורוביץ, הבית בקצה המדינה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, יד טבנקין ויד יערי, תשפ"ו 2025, 299 עמ'.
2. צרור הערות 17.9.25
* מחוייבים לשתי המטרות – שתי מטרות נקבעו למלחמה – מיטוט חמאס והחזרת החטופים.
ניצחון יהיה רק אם שתי המטרות תושגנה. אין ניצחון ללא החזרת החטופים. אין ניצחון ללא מיטוט חמאס. ישראל חייבת להשיג את שתיהן.
אין סתירה בין המטרות, אך יש מורכבות, ויש מתח במוקדי הכרעה מסוימים באשר לקדימויות.
אני מאמין שיש לתת קדימות להחזרת החטופים, ולחדש את המלחמה גם במחיר הפרת ההסכם, שיעשה מתוך סחיטה. אחרי החזרת החטופים, יהיה קל יותר להשיג את הניצחון, במלחמה ללא ידיים כבולות בשל החשש מפני פגיעה בחטופים. מצד שני אני מבין את החשש, שמא אחרי הסכם יהיה קשה יותר מבחינה מדינית לחדש את האש.
דעתי במצב הנוכחי הייתה שיש ללכת על עסקה חלקית על פי מתווה ויתקוף, שנתניהו תמך בה וחמאס הכשיל אותה, אך כאשר בעקבות ההחלטה על כיבוש עזה חמאס הסכים לה, נתניהו פתאום שלל אותה. בעסקה כזאת מחצית מהחטופים היו שבים הביתה והיו לנו שישים יום לנסות להגיע לעסקה כוללת (וכאן הייתי פחות אופטימי אם יש פרטנר לעסקה, אך חשוב היה לנסות).
לצערי, הממשלה הלכה בדרך אחרת משלי.
עם זאת, חשוב להבהיר – החלטת הממשלה לגיטימית לחלוטין. כיבוש עזה כדי להכריע את חמאס הוא צעד צודק והכרחי (שלדעתי צריך היה לעשותו בשבועות הראשונים של המלחמה). על עם ישראל להתייצב בכל עוצמתו מאחורי לוחמינו במערכה החשובה.
ועדיין, על ישראל להציע במקביל את מתווה טראמפ לעסקה כוללת של החזרת החטופים וכניסה מיידית למו"מ, בתיווך אמריקאי, על הפסקת המלחמה, אך הפעם מו"מ ללא המשא הכבד של החטופים, ובלי ה"מתווכת" קטאר, הפטרון של חמאס. ההצעה הזאת צריכה להיות מונחת לפתחו של חמאס במקביל לתמרון. איני יודע אם יש סיכוי שהלחץ הצבאי יביא אותו לקבל את ההצעה, אך חובתנו לנסות.
* אילו היה לנו מנהיג – ראש ממשלה שרוצה לגייס את עמו ל"דם יזע ודמעות" בנוסח של "כלכלת בידוד" וכו', צריך להיות ראש ממשלה שמלכד את העם ומפגין דוגמה אישית.
דבר ראשון, היה עליו לעצור לחלוטין כל עיסוק בנושאים שמפלגים את העם – לעצור את המהפכה המשטרית, את המהפכה נגד התקשורת, את עריפות הראשים.
ראש ממשלה שרוצה לגייס את הציבור למאמץ והקרבה, חייב היה לעצור כל דיון על חקיקת השתמטות ולהחליט באחת על ביטול הסדר "תורתו אומנותו" ועל גיוס מלא לכולם. הוא היה יוזם ניתוח לניתוק המגזר המשתמט מעטיני תקציב המדינה.
ראש ממשלה שזה רצונו היה צריך ביום אחד לבטל את כל המשרדים המיותרים, לשחרר את כל השרים המיותרים מתפקידיהם, לבטל את כל התקציבים הקואליציוניים.
ראש ממשלה שזה רצונו היה צריך לשמש בחייו ובחיי משפחתו ובחייהם של שריו דוגמה אישית של הידוק חגורה וחיי צנע.
את כל אלה צריך היה נתניהו לעשות מיד אחרי 7 באוקטובר. אילו לקח על עצמו את מלוא האחריות ב-7 באוקטובר ומיד גייס את האומה ברוח זו, היינו היום במקום אחר. כעת זה מאוחר מדי.
אילו היה לנו מנהיג, כך הוא היה נוהג. אין לנו מנהיג. נתניהו הוא אנטי מנהיג. כי מנהיגות היא קודם כל אחריות, לא ברחנות.
* לא ספרטה ולא אתונה – ירושלים.
* משתמטים בספרטה – האם בספרטה החרדים שוחררו מגיוס?
* ילדז – האם בספרטה בנו של המנהיג בילה בגולת תפנוקים מרצון שעה שבני גילו חרפו את נפשם על הגנת המולדת, ומשם כיהן כמעי הגס של המנהיג, והוביל מלחמה בזויה נגד בני עמו?
* עצמאות חימושית – משק אוטרקי הוא רעיון חסר שחר, אך נתניהו צודק שעלינו לחתור למקסימום עצמאות חימושית.
ישראל היא אומה במלחמת קיום מיום היווסדה. היא מוקפת אויבים שאינם מכירים בזכות קיומה וחותרים להשמדה, כולל אלו שחתמו איתה על הסדרי שלום.
חובתנו להיות מסוגלים להגן על עצמנו במינימום תלות בעולם, שכפי שאנו רואים, בשעת מבחן יש לו נטייה לבגוד בנו.
פיתוח מקסימלי של התעשיות הביטחוניות הוא גם מנוף אדיר לצמיחה כלכלית ולחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל.
עלינו לממש את חזונו הלאומי של משה ארנס.
* ראש ממשלה בטראומה – בשנים הארוכות של ההבלגה וההתמכרות לשקט, הדחיינות וה"שב ואל תעשה" מול חמאס וחיזבאללה, תהיתי מה עומד מאחורי המדיניות הזאת. אף פעם לא קיבלתי את הקונספירציות – לא על "פחד מהפרקליטות" ורצון ל"איתרוג" (נתניהו לא טיפש לחשוב את מה שמדקלמים חסידיו השוטים באשר לפרקליטות) ולא את זו של "לחזק את חמאס כדי להחליש רש"פ." בכלל איני נוטה לייחס כוונות רעות ליריבים פוליטיים. האמנתי שמה שעומד מאחורי המדיניות הוא באמת ובתמים הרצון לחסוך בחיי ישראלים. כלומר, סיבה ראויה בהחלט, אלא שהתרעתי תמיד שתוצאתה תהיה הפוכה, כפי שאכן קרה, לאסוננו.
שתי השערות שהעליתי להבנת גישתו, היו עובדת היותו אח שכול, ובעיקר הטראומה של מהומות מנהרת הכותל, בתחילת הקדנציה הראשונה, שבהן נפלו 14 חיילי צה"ל. כזכור, במקום לפוצץ את ההסכם אחרי הפרה חמורה כל כך, כאשר חיילי הרש"פ שאנו חימשנו ירו על חיילי צה"ל, הוא אץ רץ לערפאת, נפל לזרועותיו, כינה אותה "חברי" ומסר לו את חברון. ומאז ועד שבעה באוקטובר (ובעצם שנה לאחר מכן) הוא התמכר לשקט. הטראומה הדריכה אותו ושיתקה אותו.
העובדה שהוא נוהג בחודשים האחרונים בצורה הפוכה, מעידה שחרף ברחנותו מוגת הלב מאחריות, הוא הראשון שיודע שמדיניותו המיטה עלינו את האסון. הוא גם יודע שעסקת שליט המופקרת שיחררה את כל שרשרת הפיקוד של הטבח וסינוואר בראשה, ומכאן עמדתו הנוקשה במו"מ.
נתניהו שוב מוכה טראומה – טראומת אחריותו לשבעה באוקטובר. הטראומה הזאת מחקה את טראומת מנהרת הכותל.
היום אני תומך במידה רבה בגישתו הביטחונית האקטיביסטית, אך אני חושש משיקול הדעת של ראש ממשלה, שטראומה מפעילה אותו.
* הטרור ניצח את הספורט – הפסקת מרוץ האופניים בספרד היא ניצחון הטרור על הספורט וכניעת הספורט טרור.
מקום להבטיח את קיום התחרות בכל מחיר, משטרת ספרד נתנה לכנופיות האנטישמיות להשתולל כאוות נפשן ולפוצץ את המרוץ. לעומת זאת, היא מילטה את המפגינים אוהדי ישראל, כי אינה יכולה להגן עליהם מפני הפורעים. מה זה אם לא כניעה מחפירה לטרור?
פיצוץ המרוץ, כי ישראל השתתפה בו, הוא ההמשך הישיר והמובהק של טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן.
* חביב הקהל – הסרט על נועם תיבון ומלחמתו בשבעה באוקטובר, כמעט הודר מפסטיבל הסרטים בקנדה, בתירוצים מגוחכים. לבסוף, הוא נשאר בפסטיבל וזכה לתואר "חביב הקהל". זאת, במדינה שממשלתה היום היא אחת העוינות ביותר לישראל, עד כדי איום בניתוק הקשרים בעקבות ניסיון ההתנקשות בהנהגת חמאס בקטאר.
זה מזכיר את הצבעת הקהל בארוויזיון, שבה ישראל ניצחה, והקפיצה אותנו למקום השני בשקלול הכולל.
כנראה שבקרב הקהל הרחב, יש אהדה לישראל, על אף מדיניות הממשלות, עמדת התקשורת וההסתה האנטישמית. חשוב שנשדרג באופן דרמטי את הדיפלומטיה הציבורית וההסברה. יש לנו עם מי לעבוד.
* מעצמת יח"צ – טראמפ שובר לעתים קרובות את שיאי המוזרות והניתוק שלו, אך נראה לי שאת השיא הזה אי אפשר יהיה לשבור.
הוא הגדיר את קטאר "מדינה נהדרת" והסביר שהקהל הרחב אינו יודע זאת, כי היא סובלת מבעיות יחסי ציבור.
קטאר היא מדינת טרור שמחזיקה את תעשיית יחסי הציבור הטובה בהיסטוריה, החל ב"אל ג'זירה" ועד קניית יח"צ בכל המערב במיליארדים בהשקעת רבים. ע"ע המונדיאל.
את היח"צ הדביק בלשכת רוה"מ בישראל הם קנו הכי בזול.
* ארט חמאס – "ארט בזל" הוא יריד האמנות הגדול בעולם, שהיה לספק המרכזי והגדול בעולם של ירידי אמנות. הגוף הזה מוביל ארבעה ירידי אמנות לאורך השנה – אירועים יוקרתיים, נוצצים ואליטיסטיים, הגדולים והחשובים בעולם. לאחרונה הנהלת "ארט בזל" החליטה על פתיחת יריד בדוחא, בירת קטאר.
לכאורה, יופי. האמנות היא שפה בינלאומית שיכולה לקרב בין עמים ולקדם את השלום. וכמה טוב לחבר גם את העולם הערבי לעולם האמנות המודרנית.
אבל ברור מה עומד מאחורי היוזמה. הכסף הגדול והיח"צ של קטאר, שנועדו להלבין את דמותה האמיתית. כאשר גופי האמנות בעולם מחרימים את הדמוקרטיה הישראלית, הם משתחווים לכסף הגדול של קטאר, דיקטטורת הטרור, מממנת הטבח, ספונסרית החטיפה. כפי שהעולם העניק לה את הכבוד הגדול לארח את המונדיאל, אף שאלפי עובדים נספו בעבודת הפרך של הכנת התשתיות לאירוע, כך עושה גם עולם האמנות.
* ארטקטיקה – אני מרבה לכתוב על ספרות ומוזיקה, אולם בהערה "ארט קטאר", נגעתי בנושא שאיני נוהג לכתוב עליו ואיני בקיא בו – עולם האמנות הפלסטית. איך הגעתי לנושא?
אני רוצה להמליץ בחום על ההסכת "ארטקטיקה" של טלי בן סירא, אוצרת, יועצת ומייצגת אמנים. גילוי נאות – טלי היא חברת ילדות שלי. אלמלא הקשר האישי לא הייתי מגיע להסכת ואילו הגעתי, לא הייתי מאזין לו. אולם כיוון שאני מאזין לו, נפתח בפניי עולם מרתק (שבעבר נהגתי לקרוא עליו בספריו ומאמריו של אדם ברוך, אך מאז התנתקתי) ולכן אני ממליץ על ההסכת גם למי שזה אינו תחום העניין המרכזי שלהם.
בכל פרק (היו כבר 25 פרקים) טלי מארחת אמן, אוצר או פעיל בתחום האמנות ומשוחחת איתו על היצירה והעשייה שלו, על סיפור חייו ועל סוגייה מסוימת שהוא קשור אליה. החלק הראשון של כל פרק מוקדש לחדשות מעולם האמנות הפלסטית בארץ ובעולם. ובחלק הזה, בפרק האחרון, למדתי על סוגיית היריד בקטאר.
מומלץ!
* בזכות המאבק האזרחי – איך זה שהממשלה עדיין לא הצליחה לחוקק את חוק ההשתמטות הממארת?
אך ורק בזכות סיבה אחת – מאבק אירגוני המילואימניקים ונשות המילואים. ובעיקר, המאבק של האירגונים הללו בציבור הדתי לאומי וההשפעה על ח"כים דתיים לאומיים.
בלי המאבק הזה, החוק הממאיר הזה כבר היה מתקבל מזמן.
אסור להרפות.
* פולחן החולשה – פורום חוקרי הקיבוץ, שאני נמנה עם חבריו, עורך מדי שנה כנס שנתי בגבעת חביבה. בשנה שעברה, בעקבות 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", נערך כנס מסוג אחר, ששילב מחקר עם שיח אקטואלי, בשדרות, תחת הכותרת "אף על פי כן". השנה, נערך כנס דו יומי – "אף על כן 2" והפעם בספר הצפוני, באוניברסיטה-בהקמה תל-חי, באזור שאשתקד היה מפונה, תחת אש.
כמעט כל היומיים מוקדשים לנושאים הקשורים לטבח, המלחמה ותוצאותיהם. היה רק חריג אחד – מושב בפרק של מושבים מקבילים, שהוקדש להצגת שלושה ספרים חדשים, שאינם נוגעים למלחמה. אחד מהם הוא הביוגרפיה של מרדכי בנטוב, ממנהיגי השומר הצעיר ומפ"ם. המחבר, פרופ' אלי צור, התמקד בהרצאות בסוגיית המדינה הדו-לאומית שהשומר הצעיר דגל בה, ובנטוב היה מהוגיה. הוא הציג כשבר את העובדה שהציונות בחרה בגישה הכוחנית של בן גוריון ויצחק שדה ולא בגישה הפייסנית של בנטוב. צור, חבר קיבוץ זיקים בנגב המערבי, שנפגע ב-7 באוקטובר, דיבר על הדברים הנוראים שאנחנו עושים, כביכול, בעזה, והוא רואה בכך את התוצאה של הבחירה בשנות הארבעים בפולחן הכוח. ויגאל צחור, שדיבר מן הקהל, החרה החזיק אחריו, ותקף את השומר הצעיר שגם הוא נגוע בפולחן הכוח ופעיליו יוצאים נגד הסרבנות.
זה מה שהם למדו מ-7 באוקטובר? זאת הבעייה שלנו? פולחן הכוח?! הרי 7 באוקטובר הוא תוצאה ישירה של פולחן החולשה; של הרתיעה מאקטיביזם ביטחוני והמרתה בהבלגה ופייסנות.
העליתי את התמיהה הזאת באוזניו של יגאל צחור. "כן, פולחן הכוח. למה אתה חותר, לשיטוח עזה?" הוא התריס כנגדי. לא. אני חותר לכך שלא ישטחו את בארי, כפר עזה, שדרות וניר עוז.
כן, בכל מחיר.
אף שהשיחה הזאת, אני מודה, די דכדכה אותי, אין זו רוח הכנס. רוח הכנס, כשמו כן הוא – אף על פי כן. הדיונים עסקו בסוגיות הקשורות לתקומת הקיבוצים וההתיישבות בעיקר בצפון.
נאומו של מזכ"ל התנועה הקיבוצית ליאור שמחה היה נאום מנהיגותי שהציב מסר ברור של מי אנחנו ומה אנחנו: התנועה ליישוב הארץ. עשרות שנים לא הוצגה הגדרה כזו בתנועה הקיבוצית. ובאומרו זאת, בשקף שמאחוריו, ליד ההגדרה הזאת, הוצבה מפת ארץ ישראל השלמה, בלי שקושקשו עליה קווים ירוקים אלה או אחרים, ואיש בקהל לא מחה.
מרגשים מכל היו דבריו של מורנו ורבנו מוקי צור, שדיבר על האף על פי כן מברנר וגורדון ועד ימינו. כדרכו, באמצעות הסיפורים ההיסטוריים והטקסטים של אבות תנועת העבודה הוא הפיח מסר של תקווה אקטיבית; מסר מעורר לאף על פי כן של ימינו.
* מגח"ל למח"ל – תיקון קטן למאמרו של פרופ' אודי מנור – מח"ל אינו ראשי תיבות של המחנה הלאומי ולא היה מעבר ישיר מגח"ל למח"ל. כשהליכוד קם ב-1973, אותיות הקלפי שלו היו חל טעמ. היה זה חיבור אותיות הקלפי של מרכיביו: ח – חירות. ל – המפלגה הליברלית. ט – המרכז החופשי. עמ – הרשימה הממלכתית. במהלך הכנסת התשיעית, המרכז החופשי התפלג. שמואל תמיר ועקיבא נוף פרשו מהליכוד (ואח"כ דשדשו לד"ש) ושוסטק ואולמרט הפכו למרכז העצמאי (1974). ב-1975 התאחדו המרכז העצמאי, הרשימה הממלכתית והתנועה למען א"י השלמה למפלגה אחת – לעם. ללעם לא היה אף פעם אות קלפי, כי לא רצה לבד. חל טעמ כבר לא היה רלוונטי. רצו משהו קליט ובחרו את מחל (ששימר את האותיות של חירות והליברלים). זה לא ראשי תיבות.
אפרופו גח"ל ומח"ל – במלחמת השחרור היו אלו שני מיזמי גיוס מחו"ל. גח"ל – גיוס חוץ לארץ. מח"ל – מתנדבי חוץ לארץ.
* סוף סוף עוסקים בחקלאות – למה כולם קופצים על כך שמעבדת סמים התגלתה בביתה של מנהלת לשכת השרה מאי גולן, ואף אחד אינו אומר מילה טובה על כך שסוף סוף מישהו בממשלה הזאת עוסק בחקלאות?
* השסע הגלותי –האחיינים התאומים שלי התבקשו להשיב, במקצוע החשוב תרבות יהודית ישראלית, מאיזו עדה הם.
השתגעתם?! להכניס למוח של הילדים את הפלגנות הגלותית האנכרוניסטית הזאת?
הם שאלו בפליאה את הוריהם מאיזו עדה הם. התשובה שנענו, היא שהם מהעדה הישראלית, והסבים שלהם עלו מארצות אלו ואלו. הכרת גלות המוצא של הסבים היא מורשת משפחתית חשובה. החלוקה ל"אשכנזים" ו"מזרחים", שאבד עליה כלח, צריכה להיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה.
ואגב, יוצא פולין אינו פולני, יוצא אתיופיה אינו אתיופי, יוצא תימן אינו תימני ויוצא צרפת אינו צרפתי. כולם יהודים ישראלים.
* איש השנה – כתבת איש השנה שפרסמתי בגיליון הקודם היא העשרים ברציפות, שאני מפרסם ב"שישי בגולן" וב"חדשות בן עזר". איש השנה הוא האיש שהשפיע יותר מכל, לטוב או לרע, על השנה היוצאת, או שמעשה שלו היה המשפיע ביותר או שהוא סמל של התהליך המרכזי של אותה שנה.
זו רשימת אנשי השנה: תשס"ו – נסראללה. תשס"ז – דניאל פרידמן. תשס"ח – אולמרט. תשס"ט – אובמה. תש"ע – ארדואן. תשע"א – דפני ליף. תשע"ב – בשאר אסד. תשע"ג – יאיר לפיד. תשע"ד – נתניהו. תשע"ה – נתניהו. תשע"ו – יעלון. תשע"ז – טראמפ. תשע"ח – טראמפ. תשע"ט – ליברמן. תש"ף – גנץ. תשפ"א – בנט. תשפ"ב – עידית סילמן. תשפ"ג – יריב לוין. תשפ"ד – סינוואר. תשפ"ה – בפעם השלישית נתניהו.
אהוד בן עזר סבור שאיש השנה הוא טראמפ. האמת היא שהתלבטתי מאוד בין נתניהו לטראמפ.
התייחסות קצרה לתגובתו של אהוד למאמר. אני נפעם מעומק ניתוחו של אהוד את תופעת נתניהו. היא מזכירה לי התייחסות של ילד בן שלוש לאביו, שיש לו סולם שמגיע הוא עד השמיים. כמובן שילד כזה אינו מסוגל לבקר את אביו, לראות את פגמיו, להתייחס אליו באובייקטיביות. המעניין הוא שכך בדיוק היה יחסו של אהוד לאולמרט. שמא יש לאהוד נטייה להעריץ מנהיגים מושחתים?
[אהוד: אולמרט, שבו תמכתי מול הרדיפה נגדו, ואפילו הפסקתי לכתוב ב"ישראל היום" כי סירבו לפרסם שם רשימה שלי שתמכה בו – מאכזב אותי קשות וכיום אינני יכול לשאת את דבריו. נתניהו, שבאותה תקופה התנגדתי לו, מוכיח לי יום יום שהוא האיש הנכון במקום הנכון, למזלנו].
* ממשיכים מבראשית – 929 הוא מיזם לאומי נפלא, של הנחלת והאהבת התנ"ך בקרב החברה הישראלית. יוזם המיזם והעומד בראשו הוא הרב ד"ר בני לאו.
הרב בני אימץ את הרעיון של הדף היומי, שבו בכל העולם הלאומי נלמד מידי יום דף גמרא, וברוחו יזם קריאת פרק יומי בתנ"ך – בסה"כ 929 פרקים. המיזם נועד לחבר בין חלקי העם על בסיס הסיפור הלאומי המשותף שלנו.
בסבב הראשון התפרסמו מידי יום מאמרים על הפרק היומי, בידי מגוון רחב ופלורליסטי להפליא של כותבים, מכל גווני הרוח הישראלית, לצד הלימוד במאות או אלפי קבוצות לימוד, פנים אל פנים או באופן מקוון.
זכיתי לכתוב במסגרת המיזם מאמרים כמעט על כל פרקי התנ"ך.
לציון סיום המחזור השלישי ותחילת המחזור הרביעי, התכנסו מאות רבות של אוהבי תנ"ך בבנייני האומה בירושלים – "ממשיכים מבראשית".
לב האירוע הוא השקת מיזם חדש של 929 – ספר ובו חמישים קריאות תנ"כיות בשירתה של המשוררת והפזמונאית רחל שפירא, עם הגיעהּ לגבורות, בהשתתפות המשוררת. אני נמנה עם הכותבים בספר.
הערב כלל ביצועים נפלאים של מיטב שיריה, בעיבודים חדשניים נפלאים ובביצועים מקסימים, לצד קריאות בתנ"ך. הערב היפה והמרגש הסתיים בשירת "עוד יהיה לי" בביצוע מרהיב של כל הזמרים המשתתפים. רחל שפירא הוסיפה לו בית עדכני:
ואולי מחר או מחרתיים
יום אחד ננשום בהקלה
יום אחד נראה אותם בבית
וזו תהיה שמחה גדולה.
* ביד הלשון: יד השמונה – שעה שהמילה "משיחיים" הפכה, משום מה, לכלי ניגוח פוליטי, ולכלי מקארתיסטי לפסילת אנשים לתפקידים, מעניין שיש בישראל מי שמגדירים את עצמם "יהודים משיחיים", והם ממש ממש ממקום אחר לגמרי. הכוונה לבני זרם נוצרי אוונגליסטי, המשלב אמונה נוצרית עם זהות יהודית. זהו זרם שקם בארה"ב בשנות ה-60 של המאה שעברה, אך יש לו שורשים כבר במאה ה-19.
והמעניין הוא שיש להם אפילו יישוב בישראל, יישוב מוכר, מושב שיתופי שמשתייך לתנועת האיחוד החקלאי.
היישוב הוא יד השמונה השוכן בפרוזדור ירושלים בסמיכות ליישוב נווה אילן.
הקבוצה שייסדה את המושב היתה של נוצרים אוהבי ישראל מפינלנד, שבאו לארץ ישראל כדי להזדהות עם הציונים ששבו אליה ולסייע להם לבנות את הארץ ואת המדינה. אחד המניעים שלהם הוא רגשות אשמה על השואה ורצון לכפר על מעשי הדור שקדם להם. מכאן מקור שמו של היישוב, המנציח את זכרם של שמונה יהודים מפינלנד שהוסגרו לידי הנאצים, למותם.
הקבוצה הגיעה לישראל ב-1971 ובמשך שלוש שנים חיו חבריה כמתנדבים בנווה אילן. ב-1974 קיבלו אישור להקים את המושב. ארבע שנים לאחר מכן, הצטרפו אליהם להתיישבות היהודים המשיחיים, שרובם יהודים ישראלים שהמירו את דתם, אך בחרו להישאר אזרחי ישראל, לשרת בצה"ל להתיישב ולשמור באופן חלקי על זהותם היהודית.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
משה מוסק
חיים נגיד – זיכרונות ילדות ונעורים
מה קורה לאדם כשבוקר אחד נודע לו על מותו של חבר ילדות יקר? חבר ילדות שתקופה מאוד ארוכה לא הייתי איתו בקשר, אך בשנים האחרונות חודש הקשר. קשר חדש שבעיקרו העלאת זיכרונות מהתקופה הרחוקה והבלתי-נשכחת שהיינו בה חברים קרובים מאוד. כמעט בלתי-נפרדים. תקופה שיצרנו יחד, כתבנו יחד שירים וסיפורים אך יותר מכל אהבנו לכתוב ביחד מה שנקרא אז "פיליטונים", כלומר הומורסקות מבדחות, סרקסטיות, שעברו לא פעם את גבול הטעם הטוב. חיצים רוויי רעל, שפגעו בעיקר במורות ובמורים של בית הספר, שלא היו אהובים עלינו במיוחד. ולעיתים, ללא רגישות מספקת מצדנו, גם בחברות ובחברים שלנו מהכיתה ומהשכבה.
הקשר שלי עם חיים חודש לפני חמש עשרה שנה, כשבאתי לביתו לקבל מידיו את הארכיון האישי והספרותי שלו, כדי להפקיד אותו בארכיון של מכון 'גנזים', שבו אז עבדתי. בין התיעוד הרב והמגוון שחיים מסר לי באותו מפגש, הוא שלף להפתעתי פנקס קטן בכריכת בד שחורה שבעמוד הראשון שלו הוא כתב על שיתוף הפעולה הספרותי שהיה אז בינינו ובו הוא הצהיר על כוונתנו "להיות סופרים ולכתוב יחד את הספרים שלנו." הוא הגשים זאת לימים, אני קצת פחות. בעקבות הגילוי הזה ביומנו, התחלנו לנבור בין פריטי הארכיון, שהיה מונח לפנינו, בניסיון לאתר דברים שכתבנו אז ביחד ולחוד, אך לדאבוננו לא מצאנו דבר.
חיים נגיד, 1940-2025. ויקיפדיה
כתחליף לאובדן יצירות הבוסר שלנו מהעבר הרחוק, ניסנו לדלות מחשכת זיכרוננו, פרטים על דברים שכתבנו אז. מעניין שאני זכרתי דברים שחיים כתב והוא זכר דווקא דברים שאני כתבתי. חיים זכר פיליטון שלי המבוסס על 'חוות החיות' של ג'ורג' אורוול, שהמחנכת המיתולוגית שלנו תמר אורן, חייבה אותנו לקרוא בכיתה ח'. זיכרונו המופלא של חיים שירטט בפניי בצורה ציורית מדהימה את הדמויות שיצרתי אז מצוות המורים של בית ספרנו – 'בית החינוך לילדי עובדים ע"ש אליהו (לולו) הכרמלי', במושבה הגרמנית, בירושלים: אלכסנדר גוטרמן, המנהל פזור הדעת של בית הספר, היה בדמותו של בעל החווה מיסטר ג'ונס; חיים הפליא לחקות את המבטא העיראקי של המורה שלנו לאנגלית, יהודה בורשן, שהופיע בסיפור בדמותו של בנג'מין, החמור הזקן והקודר; צחקנו יחד כשנזכרנו במורה שלנו לזמרה, שמחה קבלי, פרועת השיער והמוזנחת בלבושה, אותה אהבנו לשגע ושהופיעה בפיליטון בדמותה של קלוור, הסוסה האימהית, הזקנה והמרושלת מהמשל; ולעומתה הסוסה הנאה והגנדרנית מולי, בדמותה של ביינקה, הצעירה והקוקטית, אחות בית הספר והמורה לתזונה.
את כל אלה ורבים מסגל המורים ומהצוות המנהלי של בית הספר היסודי, זכר חיים בבהירות רבה והעלה את דמויותיהם ומעלליהם בפניי, כאילו כל זה התרחש רק אתמול.
אני לעומת זה, הזכרתי לו את הנאום המבריק שקרא בדרמטיות מעוררת השתאות בתפקיד הקטגור, במשפט הראווה שערכנו לנאשם יוספוס פלביוס, הוא יוסף בן מתתיהו, מפקד המרד היהודי בגליל, שלחם בצבא רומא. חיים נשא אז את נאום הקטגור בפאתוס כה רב עד שהנאשם, מיכה כרמון, נחרד כל כך משצף קולו הרם או אולי השתכנע מדבריו הנוקבים, עד שהודה מיד באשמה וירד מבוהל מהבמה, עוד לפני שכל עדי התביעה במשפט הספיקו להעיד נגדו. בצורה גרוטסקית זו הסתיים המשפט המבוים שלנו כבר בראשיתו וקהל המוזמנים המאוכזב, עזב בכעס את אולם הספורט של בית הספר.
את חיים, סילביו קרול לוונברג או קרוליקה, כפי שקראו לו בבית, היכרתי ביום הראשון של שנת הלימודים בכיתה ד', בבית הספר הכרמלי. אנחנו כבר היינו כיתה פעילה ומגובשת מכיתה גימ"ל, שאז נוסד למעשה בית הספר וששכן בבניין מפואר מתחילת המאה ברחוב עמק רפאים, הרחוב המרכזי של המושבה הגרמנית בירושלים. את חיים הושיבה לידי מחנכת הכיתה שולמית שחר, יפת התואר. אז רעיית הסופר דוד שחר ולימים פרופסור להיסטוריה של ימי הביניים וזוכת פרס ישראל.
אני זוכר את חיים בן העשר, כילד נמוך קומה, גלותי למראה, עגול פנים, שיער כהה ארוך וחלק, חבוש ברט שחור של דוסים, לבוש מרופט אך עם עיניים גדולות ובורקות וחיוך נבוך ומבויש. לא ידענו אז וחיים גם לא הרבה לספר לנו, במשך השנים הרבות שהיינו ביחד, את קורות חייו האומללים, מאז שהתייתם מאמו האהובה בגיל חמש והמסע הארוך, המפרך והמסוכן שעבר עם אביו גס הרוח, מבוקרשט עיר מגוריו ברומניה ועד הגיעו לפלשתינה, ערב הקמת המדינה. כל זה למדתי לדעת רק לאחרונה, מתוך הביוגרפיה המרתקת עליו, של עדינה מור-חיים 'פרדוקס הדופי'. עם זאת, כולנו ידענו אז שהוא סובל מאוד בבית, מהאישה הרומנייה שאביו נשא ולא פחות ממנה מבנה הבריון, שישן יחד איתו בחדר ונהג להתעלל בו.
חיים היה תמיד תלמיד מחונן ומצטיין בכל מקצעות הלימוד. חוץ משיעורי המלאכה והספורט. הוא הרבה לקרוא, כל ספר שהזדמן לידיו, והשליטה שלו בשפה העברית היתה מושלמת, כבר שנים ספורות לאחר שעלה ארצה. הידע הכללי שלו בספרות, תנ"ך, היסטוריה ואפילו פילוסופיה, היה מעמיק ורחב. יוצא דופן במיוחד היה הידע שלו ביהדות, דת ומסורת ישראל. נושאים שהיו זרים כמעט לחלוטין לרובנו, תלמידי בית הספר החילוני של תנועת העבודה. לאחר שהתייתם מאימו גדל חיים בבית סבו, שהיה אדם דתי וממנו למד לשנן את תפילות הבוקר, למד את המנהגים הדתיים והכיר את מסורת ישראל. כשהגיעו לירושלים, אביו הכניס אותו לבית הספר הדתי היוקרתי 'מעלה' וממנו עבר לפנימייה דתית ברחובות. עד שהגיע לבית ספרנו, הוא היה שרוי באמונה דתית עמוקה וכאן היה לו קשה מאוד להיפרד מהמנהגים הדתיים ומכיסוי הראש שלו, אותו הוא נאלץ להסיר. "אין שמש בכיתה," נאמר לו "ואינך זקוק כאן לכובע." אך המשקעים האמוניים שנטעו בו בילדותו, לא נגוזו לחלוטין מהתודעה ומהרגישות של חיים הבוגר.
בבית חינוך תיכון, בשכונת טלביה בירושלים, המשכנו בחברותנו הקרובה אך לאחר שנתיים הוא נאלץ, בלחץ של אשת אביו, להפסיק את לימודי הבוקר שלו, לצאת לעבודה בשעות היום וללמוד בתיכון ערב. באותה תקופה עברו אביו ואשתו לגור בתל אביב והוא נדחק לחדר מעופש במרתף, בשכונת מגוריו. אף כי חזר אחרי שנה והמשיך ללמוד איתנו בבוקר, לאחר שזכה במלגת לימודים נדיבה מטעם בית הספר, בהתערבותם של מחנך הכיתה שלום סרי, לימים מנהל בית ההוצאה לאור של משרד הביטחון, ומנהל בית הספר, הבלשן ד"ר שאול ברקלי.
עם כל זה, הוא חי בעוני מבזה, מהכנסה זעומה מעבודות מזדמנות ומדמי כיס צנועים ששלח לו אביו. זכור לי אירוע משפיל במיוחד שחווה, כאשר אביו הגיע לקיבוץ בו עבדנו בשכר בחופשת הקיץ ודרש לעצמו מגזבר הקיבוץ את שכר העבודה החודשי של חיים, בתוקפנות מלווה באלימות מילולית גסה. מחזה מביש שחיים ואנחנו היינו עדים לו, בהתרחשותו.
קורות חייו הקשים והמאתגרים של חיים, נצרבו עמוק בזיכרונו ובתודעתו ונטמעו בטבעיות ביצירתו הספרותית העשירה והמגוונת: בשירים, בסיפורת, במחזות ובדברי ההגות שלו, שהתפרסמו בחמישה עשר ספרים ובמאות מאמרים וערכים שכתב בשנות חייו.
מוטי הרכבי
עובדות בנושא ״פרשת חרטאגייט״
לאחרונה נתקלתי בכמה עובדות בנושא ״פרשת חרטאגייט״ או כפי שקוראים לה בערוץ 12 וכו' קאטרגייט!
1. כשיונתן אוריך, הקורבן העיקרי של היועמ״שית, קידם את נושא המונדיאל של קטאר. הממשלה הייתה ממשלת בנט/לפיד, נתניהו היה באופוזיציה!
2. הטענה שיונתן אוריך היה עובד מדינה שקרית, יונתן אוריך לא היה עובד מדינה, לא כשקידם את המונדיאל (כאמור נתניהו היה באופוזיציה) וגם לא אחר כך!
3. טענה שקרית נוספת. יונתן אוריך קידם אינטרסים של קטאר בזמן המלחמה. שקר! יונתן אוריך הפסיק כל פעילות עם קטאר הרבה זמן לפני פרוץ המלחמה.
4. כשדרישת המעצר הגיע מהיועמ״שית חוקרי המשטרה אמרו (יש הקלטות) שאינם מבינים למה צריך לעצור כי אין כל מעשה פלילי. היועמ״שית כפתה עליהם את המעצר המתוקשר (ראו שדה תימן ומעצר מועלם וכו').
5. כשיונתן אוריך הובא למעצר ולא היה כלום אבל ממש כלום להציג. נאמר לשופט מזרחי שיש פגיעה בביטחון המדינה, כשהשופט ביקש לראות את הראיות לאשמות, הפרקליטות אמרה שהשב״כ של רונן בר (ממש אין ניגוד אינטרסים) מכין מסמך שמוכיח זאת. היום כ-6 חודשים מתחילת הפרשה, עדיין לא הוגש כל המסמך (אולי אפילו השב״כ מתקשה בפיברוק ראיות). זיכרו כשממשלת בנט/לפיד רצו למסור את שטחי הגז הישראלי לחיזבאללה, הוגש מסמך לבג״צ תוך פחות מ-24 שעות. אגב ההחלטה של בג״צ לעקוף את הכנסת אינה חוקית בעליל. במדינת ישראל, תתפלאו, יש חוק (גם אם כשבג״צ לא מכיר בחוקי הכנסת) שאומר ״כל מסירת שטחי ישראל לאוייב לא רק שמחייב החלטת כנסת ישראל אלא גם מחייב משאל עם״. אבל כאמור חוק אינו מחייב את בג״צ, איך אמר לואי ה-14 אני הוא החוק. כמובן עדיין לא הוגש כתב אישום, כפי שאמרו השוטרים והשופט מהיום הראשון – אין כל אשמה!
6. אם היועמ״שית ושב״כ מחפשים פרשיות בנושא קטאר אז הרי ידוע שעשרות לשעברים עשו עסקים עם קטאר, לא בנושא קידום משחקי כדוררגל אלא עסקי בטחון. אבל זה סיפורים, בואו נתרכז בדברים שאינם סיפורים.
מבקר המדינה, אז שעדיין לא היה ימני, קבע שיש אי סדרים. למעשה בנושא המימד החמישי בוצעו 3 עברות ( להזכירכם היו״ר של המימד החמישי היה גנץ, הנשיא היה רם בן ברק וגם שמו של אלשיך שהיה המפכ״ל הוזכר).
אז 3 העבירות:
1. הוצאת חוזה עם המשטרה על סך 50 מיליון בטענות שווא על קיום טכנולוגיה שלא היתה ולא נבראה – המימד החמישי הספיק לגבות מהמשטרה רק 4 מיליון לפני שהחברה פשטה את הרגל!
2. ניסיון למכור מערכת ביטחונית לקטאר!
3. כל ה data base של המשטרה על אזרחי ישראל נמסר באופן לא חוקי למימד החמישי, משם גלש כנראה לקאטר!
אגב, אם זה סיפורים, אז אולי היועמ"שית והשב"כ יקדישו 10% מהזמן שהוקדש ליונתן אוריך – למימד החמישי ותראו לנו שהסיפורים לא נכונים.
מוטי הרכבי
מנחם רהט
בין כסה לעשור: עם ישראל מחזיר חוב ענק לחוזה המדינה הראשון
147 שנה אחר הסתלקות הרב יהודה אלקלעי, שחזה את שיבת ציון וגם את השואה, יתקיים לראשונה ביום ה'יארצייט' שלו על קברו בהר הזיתים טקס אזכרה לאומי ציבורי
מיד לאחר ראש השנה, תחזיר מדינת ישראל, באיחור של יותר מ-150 שנה, חוב כבד שנוצר עוד לפני כינונה, ומעולם לא נפרע. זהו החוב האבוד שחבה המדינה לאיש הנשכח ביותר בתולדותיה: חוזה המדינה הראשון, שקדם להרצל וחולל מהפכה רבתי בתפיסה היהודית של מושג התשובה, עד כדי הפיכת רעיון התשובה למשימה לאומית שעניינה שיבת עם ישראל לארץ הקודש. זהו הרב יהודה אלקלעי זצ"ל, שהלך לעולמו לפני 147 שנה בדיוק, ב-ד' בתשרי תרל"ט.
הרב אלקלעי הקדים, מבחינה מדינית, את זמנו. הוא התריע 75 שנה בדיוק לפני חורבן גולת אירופה ו-32 שנה לפני התכנסות הקונגרס הראשון בבאזל, על חובת עם ישראל לנטוש את הגולה הארורה. בדייקנות מצמררת הוא הזהיר בשנת ת"ר (1840) שנוצר חלון הזדמנויות של מאה שנה לנטישת הגלות. וההתריע שאם יתעקש עם ישראל להישאר בגלותו, כי אז יקום עליהם "מלך שגזירותיו קשות ורעות ומחזירן בעל כורחם שלא בטובתם ביד חזקה, בעירום ובחוסר כל, כמו שאירע לאבותינו מגורשי ספרד." מלחמת העולם השנייה פרצה כידוע מאה שנה בדיוק לאחר מכן, בשנת ת"ש.
אבל גדולתו הענקית של הר"י אלקלעי היתה בחידושו המהפכני: לבד מן התשובה הפרטית, שכל יהודי מחוייב אישית בה, קיים ביהדות עוד סוג של תשובה – תשובה כללית, כמובטח בפרשת השבוע ניצבים: "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים."
הר"י אלקלעי גם נשען בתיזה שלו על המשמעות המילולית של המילה תשובה: "שהרי תיבת 'תשובה', הוראתה הראשונה היא, שישוב האדם אל המקום אשר יצא משם, כמו 'וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ...' והתשובה הכללית היא שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם, כי היא בית חיינו."
ועל אף היותו החוזה הראשון של שיבת ציון וקיבוץ הגלויות בארץ הקודש, נשכח משום מה שמו ואבד זכרו. הכבוד הראוי לחוזה המדינה הראשון – לא ניתן לו.
עד שקם עכשיו יעקב חגואל, יו"ר ההסתדרות הציונית (שגם אותה חזה הר"י אלקלעי וכינה אותה 'האסיפה' של נציגי קהילות ישראל מכל התפוצות), ואירגן כנס אזכרה ראשון על קברו בהר הזיתים, לציון ה'יארצייט' ה-147 של הציוני הראשון. זו תתקיים ביום א' שלאחר שבת שובה, בשעה 11 לפנה"צ, ובה יכבדו את זכרו אישי ציבור ובראשם יעקב חגואל, שהסיר סוף סוף את חרפת השכחה מזיכרו של הר"י אלקלעי.
הציבור הרחב מוזמן. ההגעה והכניסה אינם מחייבים רישום מוקדם. בפירסום של ההסתדרות הציונית צויין כי חנייה לבאים אפשרית על כביש ירושלים-יריחו. אני הגעתי לשם ממש לפני פחות מחודש בתחבורה ציבורית: אוטובוס קו 1 עד לכניסה לרחוב המוביל לשער האריות של העיר העתיקה, ומשם הליכה רגלית קצרה בכביש היורד אל ים המלח. כעבור כ-200 מ' פונים שמאלה בכביש האספלט שבין שתי כנסיות. לאחר הליכה של כ-300 מ' במעלה הכביש פונים ימינה ומעפילים רגלי בכביש התלול, עד שמגיעים לשלט ירקרק מחוק למחצה, המעיד כי הגעת לחלקה הספרדית של הר הזיתים. זהו, הגעת. החלקה משמאלך.
כל הכבוד להסתדרות הציונית על היוזמה המבורכת. אבל זו חלקית בלבד. ראוי היה ר"י אלקלעי לטקס אזכרה ממלכתי מכובד בהשתתפות שועי המדינה ובראשם הנשיא וראש הממשלה, כיאה למי שיסד את חזון המדינה היהודית בת זמננו. ככלות הכול, אלמלא חזונו של הרב אלקלעי, ספק אם היה קם חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, לפעול לכינוסו של עם ישראל בארצו.
אגב, לימים הסתבר, שלא מן הנמנע שהרצל שאב את תפיסתו הציונית מחידושו המהפכני של הר"י אלקלעי עצמו, דרך סבו ר' שמעון הרצל, שהיה גבאי ראשי ובעל תוקע בבית מדרשו של הר"י אלקלעי בזמלין. מותר להעריך שהסבא שבוודאי הושפע ממשנתו הציונית של ר"י אלקלעי, השמיע רעיונות אלה של שיבת ישראל לארצו, באזני הנכד בנימין זאב, שהעיד על עצמו ביומניו עד כמה ליבו נשבר מול צרת היהודים, עלבונם ושפלותם.
הרב פרופ' יצחק קראוס מאוניברסיטת בר אילן, החוקר את הגותו ודרכו של הרב מזמלין אל הרעיון הציוני, אומר כי הרב אלקלעי היה הראשון שהבין את מה שלא הבינו מנהיגים יהודיים אחרים בזמנו – שאין פתרון קיומי ו/או רוחני לעם היהודי בגלות, אלא במימוש רעיון שיבת ציון.
הרב פרופ' קראוס מציין כי הרעיון של הרב אלקלעי לא נקלט היטב בציבור היהודי דאז. הן החרדים והן היהודים שהסירו מעל עצמם עול תורה, דחו את השקפתו הציונית. הרב אלקלעי בז לאלה גם אלה: "ובעוונותינו הרבנים נתפרדה אגודת ישראל לשני גויים חדשים גם ישנים, אוהבי חירות [מְאמְצֵי המודרנה] ושונאי חירות [כך כינה את החרדים שדגלו בציפייה פסיבית לגאולה, וראה בהם מתנגדי הגאולה], השונאים גם את גאולת ישראל והחירות המיועדת מפי הנביאים ורבותינו ז"ל, חירות על הלוחות."
הרב פרופ' קראוס, סיכם את מחקריו לגבי הר"י אלקלעי בגליון 'סגולה' (8.2024): "הרב אלקלעי תפס את השיבה לארץ ישראל לא רק כמעשה פוליטי אלא כמצווה דתית והקפיד לנסח דבריו בסגנון תורני: 'התשובה הכללית, אין מעכבין אותה אלא שני דברים בלבד, רישיון מלכי הארץ והוצאות הדרך," ומכאן שיש לפעול להשגת שני יעדים אלה.
איך? הרב אלקלעי: "שיקבצו ראשי קהילות ישראל באגודה אחת ובעצה אחת לבקש בקשתם הכללית מאת מלכי הארץ בעד עמנו וערי א-לוהינו להשיבנו אל נחת אבותינו... כי תשובתנו [=שיבתנו] אל הארץ תהיה דרך שיקבצו ישראל אסיפה אחת... והם ישימו ראש אחד – הוא המשיח בן יוסף, ראש האסיפה להשגיח על ענייני האסיפה, לקרב התועלת ולהרחיק הנזק."
האם ניבא במילים אלה, בבלי מודע, על צמיחתו של הרצל והיותו משיח בן יוסף, שלפי המסורת אמור להקדים את בואו של משיח בן דוד, שאמור לסלול את דרך גאולת ישראל? הרי העובדות הן, שהיה זה הרצל אשר יזם, זימן והנהיג את 'האסיפה' היהודית הראשונה בבאזל ב-1897. האם ניבא בלא יודעין אודותיו? לאלוקים פתרונים.
ועד שתיפתר חידה זו, עם בואו של משיח צדקנו, מוזמן הציבור הרחב לחלוק בין כסה לעשור את הכבוד הראוי למי שהיה ראשון פורצי הדרך העולה בית אל – לשיבת ציון, לקיבוץ גלויות ולהקמת המדינה.
מנחם רהט
מיד לאחר ראש השנה, תחזיר מדינת ישראל, באיחור של יותר מ-150 שנה, חוב כבד שנוצר עוד לפני כינונה, ומעולם לא נפרע. זהו החוב האבוד שחבה המדינה לאיש הנשכח ביותר בתולדותיה: חוזה המדינה הראשון, שקדם להרצל וחולל מהפכה רבתי בתפיסה היהודית של מושג התשובה, עד כדי הפיכת רעיון התשובה למשימה לאומית שעניינה שיבת עם ישראל לארץ הקודש. זהו הרב יהודה אלקלעי זצ"ל, שהלך לעולמו לפני 147 שנה בדיוק, ב-ד' בתשרי תרל"ט.
הרב אלקלעי הקדים, מבחינה מדינית, את זמנו. הוא התריע 75 שנה בדיוק לפני חורבן גולת אירופה ו-32 שנה לפני התכנסות הקונגרס הראשון בבאזל, על חובת עם ישראל לנטוש את הגולה הארורה. בדייקנות מצמררת הוא הזהיר בשנת ת"ר (1840) שנוצר חלון הזדמנויות של מאה שנה לנטישת הגלות. וההתריע שאם יתעקש עם ישראל להישאר בגלותו, כי אז יקום עליהם "מלך שגזירותיו קשות ורעות ומחזירן בעל כורחם שלא בטובתם ביד חזקה, בעירום ובחוסר כל, כמו שאירע לאבותינו מגורשי ספרד." מלחמת העולם השנייה פרצה כידוע מאה שנה בדיוק לאחר מכן, בשנת ת"ש.
אבל גדולתו הענקית של הר"י אלקלעי היתה בחידושו המהפכני: לבד מן התשובה הפרטית, שכל יהודי מחוייב אישית בה, קיים ביהדות עוד סוג של תשובה – תשובה כללית, כמובטח בפרשת השבוע ניצבים: "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים."
הר"י אלקלעי גם נשען בתיזה שלו על המשמעות המילולית של המילה תשובה: "שהרי תיבת 'תשובה', הוראתה הראשונה היא, שישוב האדם אל המקום אשר יצא משם, כמו 'וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ...' והתשובה הכללית היא שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם, כי היא בית חיינו."
ועל אף היותו החוזה הראשון של שיבת ציון וקיבוץ הגלויות בארץ הקודש, נשכח משום מה שמו ואבד זכרו. הכבוד הראוי לחוזה המדינה הראשון – לא ניתן לו.
עד שקם עכשיו יעקב חגואל, יו"ר ההסתדרות הציונית (שגם אותה חזה הר"י אלקלעי וכינה אותה 'האסיפה' של נציגי קהילות ישראל מכל התפוצות), ואירגן כנס אזכרה ראשון על קברו בהר הזיתים, לציון ה'יארצייט' ה-147 של הציוני הראשון. זו תתקיים ביום א' שלאחר שבת שובה, בשעה 11 לפנה"צ, ובה יכבדו את זכרו אישי ציבור ובראשם יעקב חגואל, שהסיר סוף סוף את חרפת השכחה מזיכרו של הר"י אלקלעי.
הציבור הרחב מוזמן. ההגעה והכניסה אינם מחייבים רישום מוקדם. בפירסום של ההסתדרות הציונית צויין כי חנייה לבאים אפשרית על כביש ירושלים-יריחו. אני הגעתי לשם ממש לפני פחות מחודש בתחבורה ציבורית: אוטובוס קו 1 עד לכניסה לרחוב המוביל לשער האריות של העיר העתיקה, ומשם הליכה רגלית קצרה בכביש היורד אל ים המלח. כעבור כ-200 מ' פונים שמאלה בכביש האספלט שבין שתי כנסיות. לאחר הליכה של כ-300 מ' במעלה הכביש פונים ימינה ומעפילים רגלי בכביש התלול, עד שמגיעים לשלט ירקרק מחוק למחצה, המעיד כי הגעת לחלקה הספרדית של הר הזיתים. זהו, הגעת. החלקה משמאלך.
כל הכבוד להסתדרות הציונית על היוזמה המבורכת. אבל זו חלקית בלבד. ראוי היה ר"י אלקלעי לטקס אזכרה ממלכתי מכובד בהשתתפות שועי המדינה ובראשם הנשיא וראש הממשלה, כיאה למי שיסד את חזון המדינה היהודית בת זמננו. ככלות הכול, אלמלא חזונו של הרב אלקלעי, ספק אם היה קם חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, לפעול לכינוסו של עם ישראל בארצו.
אגב, לימים הסתבר, שלא מן הנמנע שהרצל שאב את תפיסתו הציונית מחידושו המהפכני של הר"י אלקלעי עצמו, דרך סבו ר' שמעון הרצל, שהיה גבאי ראשי ובעל תוקע בבית מדרשו של הר"י אלקלעי בזמלין. מותר להעריך שהסבא שבוודאי הושפע ממשנתו הציונית של ר"י אלקלעי, השמיע רעיונות אלה של שיבת ישראל לארצו, באזני הנכד בנימין זאב, שהעיד על עצמו ביומניו עד כמה ליבו נשבר מול צרת היהודים, עלבונם ושפלותם.
הרב פרופ' יצחק קראוס מאוניברסיטת בר אילן, החוקר את הגותו ודרכו של הרב מזמלין אל הרעיון הציוני, אומר כי הרב אלקלעי היה הראשון שהבין את מה שלא הבינו מנהיגים יהודיים אחרים בזמנו – שאין פתרון קיומי ו/או רוחני לעם היהודי בגלות, אלא במימוש רעיון שיבת ציון.
הרב פרופ' קראוס מציין כי הרעיון של הרב אלקלעי לא נקלט היטב בציבור היהודי דאז. הן החרדים והן היהודים שהסירו מעל עצמם עול תורה, דחו את השקפתו הציונית. הרב אלקלעי בז לאלה גם אלה: "ובעוונותינו הרבנים נתפרדה אגודת ישראל לשני גויים חדשים גם ישנים, אוהבי חירות [מְאמְצֵי המודרנה] ושונאי חירות [כך כינה את החרדים שדגלו בציפייה פסיבית לגאולה, וראה בהם מתנגדי הגאולה], השונאים גם את גאולת ישראל והחירות המיועדת מפי הנביאים ורבותינו ז"ל, חירות על הלוחות."
הרב פרופ' קראוס, סיכם את מחקריו לגבי הר"י אלקלעי בגליון 'סגולה' (8.2024): "הרב אלקלעי תפס את השיבה לארץ ישראל לא רק כמעשה פוליטי אלא כמצווה דתית והקפיד לנסח דבריו בסגנון תורני: 'התשובה הכללית, אין מעכבין אותה אלא שני דברים בלבד, רישיון מלכי הארץ והוצאות הדרך," ומכאן שיש לפעול להשגת שני יעדים אלה.
איך? הרב אלקלעי: "שיקבצו ראשי קהילות ישראל באגודה אחת ובעצה אחת לבקש בקשתם הכללית מאת מלכי הארץ בעד עמנו וערי א-לוהינו להשיבנו אל נחת אבותינו... כי תשובתנו [=שיבתנו] אל הארץ תהיה דרך שיקבצו ישראל אסיפה אחת... והם ישימו ראש אחד – הוא המשיח בן יוסף, ראש האסיפה להשגיח על ענייני האסיפה, לקרב התועלת ולהרחיק הנזק."
האם ניבא במילים אלה, בבלי מודע, על צמיחתו של הרצל והיותו משיח בן יוסף, שלפי המסורת אמור להקדים את בואו של משיח בן דוד, שאמור לסלול את דרך גאולת ישראל? הרי העובדות הן, שהיה זה הרצל אשר יזם, זימן והנהיג את 'האסיפה' היהודית הראשונה בבאזל ב-1897. האם ניבא בלא יודעין אודותיו? לאלוקים פתרונים.
ועד שתיפתר חידה זו, עם בואו של משיח צדקנו, מוזמן הציבור הרחב לחלוק בין כסה לעשור את הכבוד הראוי למי שהיה ראשון פורצי הדרך העולה בית אל – לשיבת ציון, לקיבוץ גלויות ולהקמת המדינה.
מנחם רהט
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
תגובות
נתקבל מח"כ מרים גלזר-תעסה בעקבות משלוח הרומאן "הנאהבים והנעימים", 1985
הכנסת
ירושלים, ט' בחשון התשמ"ו
24 באוקטובר 1985
לכבוד
זמורה ביתן – מוציאים לאור בע"מ
רח' שוקן 32
תל-אביב 66556
שלום רב,
ח"כ מרים גלזר-תעסה, יו"ר ועדת העליה והקליטה מוצאת לנחוץ להחזיר את הספר המצ"ב, שכנראה בטעות נשלח אליה.
מתוך דאגה לכותב הספר מציעה ח"כ גלזר שיפנה באופן דחוף לפסיכיאטר, כי לדעתה יש כאן מקרה של כותב הנגוע בסטיות מיניות ובפסיכופאטיה מתקדמת. ח"כ גלזר מאחלת לו בריאות הנפש.
בכבוד רב,
וילמה מאור
וילמה מאור
מזכירת הוועדה
מרים גלזר-תעסה
בת 96 כיום
ויקיפדיה
אהוד בן עזר
המושבה שלי
שמות המשתתפים
[לא מופיע בספר הנדפס]
* אביתר ירקוני, בנו של גרישה ירקוני, אהובה של יעל, דודתו של אורי בן-עמי.
* אבנר, בן-דודו של אורי בן-עמי, בנו של דודו אלכס.
* ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני הדת" במושבה.
* אברשקה פוגאצ'וב, מוכר הקרח, המכונה אברשקה אבול-סרח וגם אבול-סרס-מן-אל-קרח, והוא ספק-אביהם של סרח ודורון.
* אולי (אוליביה) טפירו, תלמידה של אורי בן-עמי בכפר-הנוער בהרי ירושלים, הרתה והתאבדה.
* אורי בן-עמי, סופר מהמושבה.
* אחסן דלדום, גשש בידואי אצל ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו.
* שיח' איסחאק (יצחק) נורדאו, ראש השומרים של המושבה.
* אלימלך שפירא, סופר מהמושבה.
* אלישע, אביו של אורי בן-עמי.
* אלכס (אלכסנדר), דודו של אורי בן-עמי.
* אמא, אימו של אורי בן-עמי.
* אנרי פסקל, יינן יהודי זנאי מאלזאס, אורח במושבה מטעם הברון רוטשילד.
* אפרת ירקוני, בתו של גרישה ירקוני, אחותו התאומה של אביתר, מורה, אהובתו של מסייה בוריס קלדם.
* ארל'ה נורדאו, האילם, בנו של שיח' איסחאק נורדאו.
* ארלטי קלדם, היפהפיה והמשכילה, בתו של מסייה בוריס קלדם, התאבדה.
* באשה-קריינדל גולדשטיק (מקודם קוסוחוב), המכונה אום-א-שאוואריב, אם השפמים, אשתו ובת-דודו של מנחם-מוניש גולדשטיק, אימם של יוסקה ויוכבד. בתה של פייגה-דובע. אחותם של סנדרל גרשוני ויונה-מאיר קוסוחוב.
* בבלאך, מורה לתנ"ך בגימנסיה "הירקון".
* בועז חיסין, הכדורגלן מיספר אחד של המושבה.
* מסייה בוריס קלדם, המכונה חוואג'ה בארס, אבו-אלחושחש, אביה של ארלטי, מהאגרונומים של הברון, אין קשר משפחתי בינו לבין קלדם (קרצ'מר), גיבור סיפורו של אשר ברש, "איש וביתו נמחו".
* ר' ברל, מזקני המושבה.
* ברל חדד, המכונה ברל אסמר, השחור, נפח בשוק הגדול, מומחה לתיקון פרימוסים ולהתקנת מרזבים.
* בן-ציון ידלר, המכונה ר' גרונם יקום-פורקן ב"תמול שלשום" של עגנון, דרשן ומגיד ירושלמי ידוע שהיה נותן קולו בבכי ולא פסח גם על המושבה.
* בתיה מיט די הוזין, פועלת בפרדס של סבא של אורי בן עמי, לימים אשתו של נשיא התאחדות האיכרים.
* בת-ציון נורדאו, בתו של ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו.
* בת-שבע, דודתו אחות-אביו של אורי בן-עמי, שנהרגה מבעיטת הפרד של חוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל, סנדרל גרשוני.
* ג'אוד פאשה, קומנדאנט של תול-כרם בתקופת התורכים.
* גאול גלבוע, בנו של מנדלה, ראש העיר החילוני האחרון של המושבה.
* ג'וואד מוסתקים, ראש הבחרג'יה, הספנים, בנמל יפו. בעל-גוף, תעלולן, חבר של סבו של אורי בן-עמי.
* ג'ובראן, רועה המושבה.
* ג'עפר אל-היסהיס, "היתוש", בעלה של שולוקטה אל-פחל.
* ג. (גצל) קרסל, ההיסטוריון והביבליוגרף.
* גרישה ירקוני, בעל המלון "חובבי-ציון", אביהם של אביתר, אפרת ונחמיה-פופו.
* גרשון מאנדאלאך, הקבצן העיוור.
* דובה הירש, בתה של מאדאם אום-אל-טאך, זנתה.
* דובה השמן, לימים פרשן ספורט ידוע.
* דווידוב, נהג האוטו-מים.
* ר' דוביד דער גר, רבי דוד הגר, ברון גונטר פון לאקסן מהאנובר, סבא של שיינע-פשה גרשוני.
* דוד הנגר, המכונה דאוד אל-נג'אר, הנגר של המושבה.
* דוד קדם (דודו מזרחי), חברי-לכיתה, לימים אלוף בצה"ל. בנו של שלמה מזרחי, הוא אבו-דאוד השיכור.
* היינץ-משה, בנה של לוצי, אשתו לזמן קצר של האילם נורדאו, ספק ממזר, אך ייתכן שהיה באמת בנו של האילם, תלוי אם הרתה אימו מהאילם או מה"שטודנט".
* ר' וולף, מזקני המושבה.
* זיאמה פולונסקי, פועל, לימים ממנהיגי תנועת העבודה, מהחותמים על מגילת העצמאות ושר בממשלה. ייתכן שהוא אביה של רותי גרשוני וייתכן שהוא אביה של עדה-פרומנדה. בול הנושא את דיוקנו הופיע בשנת העשרים וחמש למדינה.
* חאמד, פועל של סבא של אורי בן-עמי, אביו של עיסא, נהרג מבעיטת הפרד של סנדרל גרשוני.
* חג' עבד אל-מצרי, הלץ. פועל בפרדסו של יינע-מייער קוס-אוחתו.
* חווקה הירש, בתה של מאדאם אום-אל-טאך, זנתה.
* חזי, התינוק של עדה-פרומנדה.
* חיים הגורג'י, בעל חנות הפלאפל ליד בית-הכנסת הגדול, אחיו של שבתאי.
* חניאל גרינבלט-גבעוני, מורה וכוורן, גם משורר-חובב.
* חסן בק, מושל צבאי של יפו בתקופת התורכים.
* טרונסקי, שליח המועצה הכפרית.
* יהודית קורדובה, מורה צעירה במושבה.
* יוכבד גולדשטיק, המכונה די תרכל'ה שיקסע, אחותו הגדולה של יוסקה, בתה של באשה-קריינדל.
* יונה, עוזרת תימניה בביתו של אורי בן-עמי.
* יונה-מאיר קוסוחוב, המכונה יינע-מייער קוס-אוחתו, יינע-טאך, חוואג'ה פלייצקע, בעל הפה העקום, אביו של שימל, הערבי-למחצה, מהכובסת שולוקטה אל-פחל.
* יוסוף, הפועל התימני של אלכס, דודו של אורי בן-עמי.
* יוסף (יוסקה) גולדשטיק, המכונה יוסקה המרסק, יוסקה-דרעק, יוסקה דער-תרכ, לימים הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב, בנם של מנחם-מוניש ובאשה-קריינדל.
* ר' ינקיל הירש, העגלון, בעלה של מאדאם אום-אל-טאך.
* יעקב בשסמן, המכונה יענקב גאלצ'אלאך, איכר ורג'יסור במושבה.
* ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, רופא המושבה.
* יעל, דודתו אחות-אביו של אורי בן-עמי, סופרת ומורה במושבה.
* ד"ר יעקב בן-מימון זרמתי, מנהל בית-הספר העממי "רוטשילד".
* יצחק רוקח, פרדסן ואיש ציבור ידוע, כתב את הספר "פרדסים מספרים".
* לוי שקולניק (אשכול), פועל במושבה, לאנס-קורפורל, זקיף בבורדל הידוע של מאדאם אום-אל-טאך, לימים ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות, שר האוצר וראש הממשלה.
* לוצי, עולה חדשה מגרמניה, אשתו לזמן קצר של האילם נורדאו, אימו של היינץ-משה.
* לורה-"דארלינג" קובלמן, אשתו של עזרא בן קופל קובלמן.
* לטיפה, הנערה הערביה שטבעה בבריכת ההשקאה בפרדסו של מסייה בוריס קלדם.
* לפידס (לפידות, סרג'נט) צ'רטוק, דמות צדדית שסופה טראגי.
* מאדאם אום-אל-טאך אם-ירצ'השם, גברת הירש, לימים חווה-דובצ'ה הירש, אשתו של ר' ינקל העגלון, יהודיה, בעלת בית למקצוע העתיק בעולם, מול חוף מנשייה, ברובע התענוגות של יפו, וגם נפחנית וטבחת.
* ר' מורדכה, מראשי ועד המושבה. נתקל בזונה הרומנייה בבוקארשט.
* ר' מורדכה-באר'ל, דמות ספרותית שיצרה יעל, דודתו של אורי בן-עמי, לצורך סיפורה, מצירוף דמויותיהם של ר' אברום גלר ושל סנדרל גרשוני.
* מזרחי (שלמה) השיכור, אבו-דאוד, אביו של אלוף דוד קדם (דודו מזרחי).
* מנדלה גלבוע, מפקד מכבי האש במושבה, אביו של גאול.
* מנחם-מוניש גולדשטיק, עגלון של צואה, המכונה מוניש אבו-דרעק, אבו-חארה, הושא אל-עטאר, איליביסקי, בעלה ובן-דודה של באשה-קריינדל, אביו של יוסקה גולדשטיק.
* הרב ר' מנחם-קריינדל'ס גוש-זהב, מנחם גולדשטיק, בנם הבכור של יוסקה ופרלה, נכד של מנחם-מוניש גולדשטיק.
מרדכי בומביי, הבעלים של המאפייה בשוק הגדול.
* נאסרה הגדולה, כובסת בחצר סבו של אורי בן-עמי, אשת חאמד, הפועל של סבו, והיא אימו של עיסא, שנעשה גם הוא פועל של הסב, לאחר שאביו חאמד נהרג, יחד עם דודתו של אורי, בת-שבע, מבעיטת הפרד של סנדרל גרשוני.
* נחום גוטמן, הצייר.
* נחמיה ירקוני, נחמיה-פופו, בנו של גרישה ירקוני.
* סבא, סבו של אורי בן-עמי.
* סבתא, סבתו של אורי בן-עמי.
* סיומה ליפבסקי, בעל בית הקולנוע "סינימה ירקון".
* הסנדלר הספניולי, ישב בשוק הגדול.
* סנדרל (אלכסנדר) גרשוני (מקודם קוסוחוב), המכונה חוואג'ה סקנדר (איסקנדר), אבול-באר'ל, אבו-ג'יללה, הצולע, נשוי לשיינע-פשה, "אבא" של רותי.
* סרח גוב (פוגאצ'וב), המכונה "התחת של המדינה", בתם של אברשקה ועליזה (טיז-עליז).
* עארף בק אל ערסן, נכה-הרגליים, בידואי, מפקד ז'נדארמים ביפו בתקופת התורכים.
* חג' עבד אל-מצרי, לץ הכפר.
* עבדאללה השחור, החרת, הפועל הערבי של סנדרל גרשוני.
* עדה-פרומנדה, ייתכן שגם היא בתה של מאדאם אום-אל-טאך, אבל לא מזרעו של הדוד אלכס אלא מכל אדם אחר שביקר אצל אימה תשעה חודשים לפני היוולדה.
* עזרא קובלמן, השומר, בנו של קופל קובלמן הידוע, שהיה הלץ הראשון של המושבה, בעלה של לורה.
* עיסא אל-חאמד, פועל של סבו של אורי בן-עמי (ואולי נכדו), בן של נאסרה הגדולה וחאמד, אללה ירחמו.
* עלי בן ג'וואד מוסתקים, ספן בנמל יפו, אף הוא בעל-גוף, ענק.
* עליזה פוגאצ'וב, אשתו של אברשקה מוכר הקרח, המכונה טיז-עליז.
* עמשי השומר, גיבור הרומאן המרתק של יעקב רבינוביץ "נדודי עמשי השומר", היה ידיד של סבו של אורי בן-עמי ושל דודתו של אורי, יעל.
* פייגה-דובע קוסוחוב, המכונה קוס-אוחתה, אימם של סקנדר גרשוני, יונה-מאיר קוסוחוב ובאשה-קריינדל גולדשטיק (נולדה קוסוחוב). פייגה-דובע היא סבתם של רותי, שימל, יוסקה ויוכבד.
* פרלה גולדשטיק (נולדה רוגוז'ינסקי), המכונה סניוריטה פצ'וס (שדיים) בפי הסנדלר הספניולי, אשתו של יוסקה-דרעק, לימים הרבנית מרת פנינה-פרלה גוש-זהב.
* צדקה, מורה לפיסיקה בגימנסיה "הירקון".
* ציונה רבאו, סופרת, אשתו של פרופ' ארווין רבאו.
* קופל קובלמן, האיכר-הגוזמאי, אביו של עזרא.
* קלוד ליכטנשטיין, בן-דמותו הספרותי של מסייה בוריס קלדם בספרו של אלימלך שפירא "הירקון שבלב".
* רוזה, אשתו של גרישה ירקוני, בעל המלון "חובבי-ציון".
* רותי (רבקה) גרשוני, הממזרת, בתם של זיאמה, סנדרל ושיינע-פשה, נכדתה-החורגת של פייגה-דובע קוסוחוב, נינתו של ר' דוביד דער גר, ברון גונטר פון לאקסן.
* רנצשף, איכר ומלשין. [בהפוך פשצנר].
* ד"ר שאול טשרניחובסקי, המשורר.
* שאול קובלמן, בנם של עזרא ולורה.
* שבתאי הגורג'י, בעל בית-הקפה מול השוק הגדול, אחיו של חיים.
* שולוקטה אל-פחל, הכובסת הערביה, אימו של שימל מזרעו של יינע קוס-אוחתו הוא יונה- מאיר קוסוחוב.
* שימל (שמעון) קוסוחוב, בנם של יינע קוס-אוחתו, הוא יונה-מאיר קוסוחוב, ושל הכובסת הערביה שולוקטה אל-פחל. נכד לפייגה-דובע קוסוחוב. ידוע גם בשם פאידה.
* שיינע-פשה גרשוני, הגרשונית, האיכרה גרשוני המכונה גם אנא חוואג'ה, אשתו של סנדרל גרשוני, נכדתו של ר' דוביד דער גר, ברון גונטר פון לאקסן, ואימה של רותי הממזרת.
* שלמלה באבאילוואלדר, שוכר החאן בפתח באב-אל-וואד.
* שמרל כרמי, היינן הממצמץ, שתום-העין, בעל החנות של "יקבי הירקון" ברחוב חובבי-ציון, מול בית-הכנסת הגדול.
* שרה אהרונסון, גיבורת ניל"י, רשת הריגול של בני המושבות למען הבריטים בחזית ארץ-ישראל בתקופת המלחמה העולמית, תחת שלטון התורכים.
[בארכיון אהוד בן עזר מצוייה חוברת ובה מפתח השמות האמיתיים לאחדים מספריו ובהם "המושבה שלי", ושם מופיעה ביתר פירוט שֵׁמִי הרשימה המובאת לעיל. החוברת תשוחרר לציבור הרחב ולחוקרים בשנת 2036, במסגרת חגיגות ה-100 לבן עזר, שתהיינה כנראה הפעם היחידה שבה יצויין יובל כלשהו שלו].
[לא מופיע בספר הנדפס]
* אביתר ירקוני, בנו של גרישה ירקוני, אהובה של יעל, דודתו של אורי בן-עמי.
* אבנר, בן-דודו של אורי בן-עמי, בנו של דודו אלכס.
* ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני הדת" במושבה.
* אברשקה פוגאצ'וב, מוכר הקרח, המכונה אברשקה אבול-סרח וגם אבול-סרס-מן-אל-קרח, והוא ספק-אביהם של סרח ודורון.
* אולי (אוליביה) טפירו, תלמידה של אורי בן-עמי בכפר-הנוער בהרי ירושלים, הרתה והתאבדה.
* אורי בן-עמי, סופר מהמושבה.
* אחסן דלדום, גשש בידואי אצל ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו.
* שיח' איסחאק (יצחק) נורדאו, ראש השומרים של המושבה.
* אלימלך שפירא, סופר מהמושבה.
* אלישע, אביו של אורי בן-עמי.
* אלכס (אלכסנדר), דודו של אורי בן-עמי.
* אמא, אימו של אורי בן-עמי.
* אנרי פסקל, יינן יהודי זנאי מאלזאס, אורח במושבה מטעם הברון רוטשילד.
* אפרת ירקוני, בתו של גרישה ירקוני, אחותו התאומה של אביתר, מורה, אהובתו של מסייה בוריס קלדם.
* ארל'ה נורדאו, האילם, בנו של שיח' איסחאק נורדאו.
* ארלטי קלדם, היפהפיה והמשכילה, בתו של מסייה בוריס קלדם, התאבדה.
* באשה-קריינדל גולדשטיק (מקודם קוסוחוב), המכונה אום-א-שאוואריב, אם השפמים, אשתו ובת-דודו של מנחם-מוניש גולדשטיק, אימם של יוסקה ויוכבד. בתה של פייגה-דובע. אחותם של סנדרל גרשוני ויונה-מאיר קוסוחוב.
* בבלאך, מורה לתנ"ך בגימנסיה "הירקון".
* בועז חיסין, הכדורגלן מיספר אחד של המושבה.
* מסייה בוריס קלדם, המכונה חוואג'ה בארס, אבו-אלחושחש, אביה של ארלטי, מהאגרונומים של הברון, אין קשר משפחתי בינו לבין קלדם (קרצ'מר), גיבור סיפורו של אשר ברש, "איש וביתו נמחו".
* ר' ברל, מזקני המושבה.
* ברל חדד, המכונה ברל אסמר, השחור, נפח בשוק הגדול, מומחה לתיקון פרימוסים ולהתקנת מרזבים.
* בן-ציון ידלר, המכונה ר' גרונם יקום-פורקן ב"תמול שלשום" של עגנון, דרשן ומגיד ירושלמי ידוע שהיה נותן קולו בבכי ולא פסח גם על המושבה.
* בתיה מיט די הוזין, פועלת בפרדס של סבא של אורי בן עמי, לימים אשתו של נשיא התאחדות האיכרים.
* בת-ציון נורדאו, בתו של ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו.
* בת-שבע, דודתו אחות-אביו של אורי בן-עמי, שנהרגה מבעיטת הפרד של חוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל, סנדרל גרשוני.
* ג'אוד פאשה, קומנדאנט של תול-כרם בתקופת התורכים.
* גאול גלבוע, בנו של מנדלה, ראש העיר החילוני האחרון של המושבה.
* ג'וואד מוסתקים, ראש הבחרג'יה, הספנים, בנמל יפו. בעל-גוף, תעלולן, חבר של סבו של אורי בן-עמי.
* ג'ובראן, רועה המושבה.
* ג'עפר אל-היסהיס, "היתוש", בעלה של שולוקטה אל-פחל.
* ג. (גצל) קרסל, ההיסטוריון והביבליוגרף.
* גרישה ירקוני, בעל המלון "חובבי-ציון", אביהם של אביתר, אפרת ונחמיה-פופו.
* גרשון מאנדאלאך, הקבצן העיוור.
* דובה הירש, בתה של מאדאם אום-אל-טאך, זנתה.
* דובה השמן, לימים פרשן ספורט ידוע.
* דווידוב, נהג האוטו-מים.
* ר' דוביד דער גר, רבי דוד הגר, ברון גונטר פון לאקסן מהאנובר, סבא של שיינע-פשה גרשוני.
* דוד הנגר, המכונה דאוד אל-נג'אר, הנגר של המושבה.
* דוד קדם (דודו מזרחי), חברי-לכיתה, לימים אלוף בצה"ל. בנו של שלמה מזרחי, הוא אבו-דאוד השיכור.
* היינץ-משה, בנה של לוצי, אשתו לזמן קצר של האילם נורדאו, ספק ממזר, אך ייתכן שהיה באמת בנו של האילם, תלוי אם הרתה אימו מהאילם או מה"שטודנט".
* ר' וולף, מזקני המושבה.
* זיאמה פולונסקי, פועל, לימים ממנהיגי תנועת העבודה, מהחותמים על מגילת העצמאות ושר בממשלה. ייתכן שהוא אביה של רותי גרשוני וייתכן שהוא אביה של עדה-פרומנדה. בול הנושא את דיוקנו הופיע בשנת העשרים וחמש למדינה.
* חאמד, פועל של סבא של אורי בן-עמי, אביו של עיסא, נהרג מבעיטת הפרד של סנדרל גרשוני.
* חג' עבד אל-מצרי, הלץ. פועל בפרדסו של יינע-מייער קוס-אוחתו.
* חווקה הירש, בתה של מאדאם אום-אל-טאך, זנתה.
* חזי, התינוק של עדה-פרומנדה.
* חיים הגורג'י, בעל חנות הפלאפל ליד בית-הכנסת הגדול, אחיו של שבתאי.
* חניאל גרינבלט-גבעוני, מורה וכוורן, גם משורר-חובב.
* חסן בק, מושל צבאי של יפו בתקופת התורכים.
* טרונסקי, שליח המועצה הכפרית.
* יהודית קורדובה, מורה צעירה במושבה.
* יוכבד גולדשטיק, המכונה די תרכל'ה שיקסע, אחותו הגדולה של יוסקה, בתה של באשה-קריינדל.
* יונה, עוזרת תימניה בביתו של אורי בן-עמי.
* יונה-מאיר קוסוחוב, המכונה יינע-מייער קוס-אוחתו, יינע-טאך, חוואג'ה פלייצקע, בעל הפה העקום, אביו של שימל, הערבי-למחצה, מהכובסת שולוקטה אל-פחל.
* יוסוף, הפועל התימני של אלכס, דודו של אורי בן-עמי.
* יוסף (יוסקה) גולדשטיק, המכונה יוסקה המרסק, יוסקה-דרעק, יוסקה דער-תרכ, לימים הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב, בנם של מנחם-מוניש ובאשה-קריינדל.
* ר' ינקיל הירש, העגלון, בעלה של מאדאם אום-אל-טאך.
* יעקב בשסמן, המכונה יענקב גאלצ'אלאך, איכר ורג'יסור במושבה.
* ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, רופא המושבה.
* יעל, דודתו אחות-אביו של אורי בן-עמי, סופרת ומורה במושבה.
* ד"ר יעקב בן-מימון זרמתי, מנהל בית-הספר העממי "רוטשילד".
* יצחק רוקח, פרדסן ואיש ציבור ידוע, כתב את הספר "פרדסים מספרים".
* לוי שקולניק (אשכול), פועל במושבה, לאנס-קורפורל, זקיף בבורדל הידוע של מאדאם אום-אל-טאך, לימים ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות, שר האוצר וראש הממשלה.
* לוצי, עולה חדשה מגרמניה, אשתו לזמן קצר של האילם נורדאו, אימו של היינץ-משה.
* לורה-"דארלינג" קובלמן, אשתו של עזרא בן קופל קובלמן.
* לטיפה, הנערה הערביה שטבעה בבריכת ההשקאה בפרדסו של מסייה בוריס קלדם.
* לפידס (לפידות, סרג'נט) צ'רטוק, דמות צדדית שסופה טראגי.
* מאדאם אום-אל-טאך אם-ירצ'השם, גברת הירש, לימים חווה-דובצ'ה הירש, אשתו של ר' ינקל העגלון, יהודיה, בעלת בית למקצוע העתיק בעולם, מול חוף מנשייה, ברובע התענוגות של יפו, וגם נפחנית וטבחת.
* ר' מורדכה, מראשי ועד המושבה. נתקל בזונה הרומנייה בבוקארשט.
* ר' מורדכה-באר'ל, דמות ספרותית שיצרה יעל, דודתו של אורי בן-עמי, לצורך סיפורה, מצירוף דמויותיהם של ר' אברום גלר ושל סנדרל גרשוני.
* מזרחי (שלמה) השיכור, אבו-דאוד, אביו של אלוף דוד קדם (דודו מזרחי).
* מנדלה גלבוע, מפקד מכבי האש במושבה, אביו של גאול.
* מנחם-מוניש גולדשטיק, עגלון של צואה, המכונה מוניש אבו-דרעק, אבו-חארה, הושא אל-עטאר, איליביסקי, בעלה ובן-דודה של באשה-קריינדל, אביו של יוסקה גולדשטיק.
* הרב ר' מנחם-קריינדל'ס גוש-זהב, מנחם גולדשטיק, בנם הבכור של יוסקה ופרלה, נכד של מנחם-מוניש גולדשטיק.
מרדכי בומביי, הבעלים של המאפייה בשוק הגדול.
* נאסרה הגדולה, כובסת בחצר סבו של אורי בן-עמי, אשת חאמד, הפועל של סבו, והיא אימו של עיסא, שנעשה גם הוא פועל של הסב, לאחר שאביו חאמד נהרג, יחד עם דודתו של אורי, בת-שבע, מבעיטת הפרד של סנדרל גרשוני.
* נחום גוטמן, הצייר.
* נחמיה ירקוני, נחמיה-פופו, בנו של גרישה ירקוני.
* סבא, סבו של אורי בן-עמי.
* סבתא, סבתו של אורי בן-עמי.
* סיומה ליפבסקי, בעל בית הקולנוע "סינימה ירקון".
* הסנדלר הספניולי, ישב בשוק הגדול.
* סנדרל (אלכסנדר) גרשוני (מקודם קוסוחוב), המכונה חוואג'ה סקנדר (איסקנדר), אבול-באר'ל, אבו-ג'יללה, הצולע, נשוי לשיינע-פשה, "אבא" של רותי.
* סרח גוב (פוגאצ'וב), המכונה "התחת של המדינה", בתם של אברשקה ועליזה (טיז-עליז).
* עארף בק אל ערסן, נכה-הרגליים, בידואי, מפקד ז'נדארמים ביפו בתקופת התורכים.
* חג' עבד אל-מצרי, לץ הכפר.
* עבדאללה השחור, החרת, הפועל הערבי של סנדרל גרשוני.
* עדה-פרומנדה, ייתכן שגם היא בתה של מאדאם אום-אל-טאך, אבל לא מזרעו של הדוד אלכס אלא מכל אדם אחר שביקר אצל אימה תשעה חודשים לפני היוולדה.
* עזרא קובלמן, השומר, בנו של קופל קובלמן הידוע, שהיה הלץ הראשון של המושבה, בעלה של לורה.
* עיסא אל-חאמד, פועל של סבו של אורי בן-עמי (ואולי נכדו), בן של נאסרה הגדולה וחאמד, אללה ירחמו.
* עלי בן ג'וואד מוסתקים, ספן בנמל יפו, אף הוא בעל-גוף, ענק.
* עליזה פוגאצ'וב, אשתו של אברשקה מוכר הקרח, המכונה טיז-עליז.
* עמשי השומר, גיבור הרומאן המרתק של יעקב רבינוביץ "נדודי עמשי השומר", היה ידיד של סבו של אורי בן-עמי ושל דודתו של אורי, יעל.
* פייגה-דובע קוסוחוב, המכונה קוס-אוחתה, אימם של סקנדר גרשוני, יונה-מאיר קוסוחוב ובאשה-קריינדל גולדשטיק (נולדה קוסוחוב). פייגה-דובע היא סבתם של רותי, שימל, יוסקה ויוכבד.
* פרלה גולדשטיק (נולדה רוגוז'ינסקי), המכונה סניוריטה פצ'וס (שדיים) בפי הסנדלר הספניולי, אשתו של יוסקה-דרעק, לימים הרבנית מרת פנינה-פרלה גוש-זהב.
* צדקה, מורה לפיסיקה בגימנסיה "הירקון".
* ציונה רבאו, סופרת, אשתו של פרופ' ארווין רבאו.
* קופל קובלמן, האיכר-הגוזמאי, אביו של עזרא.
* קלוד ליכטנשטיין, בן-דמותו הספרותי של מסייה בוריס קלדם בספרו של אלימלך שפירא "הירקון שבלב".
* רוזה, אשתו של גרישה ירקוני, בעל המלון "חובבי-ציון".
* רותי (רבקה) גרשוני, הממזרת, בתם של זיאמה, סנדרל ושיינע-פשה, נכדתה-החורגת של פייגה-דובע קוסוחוב, נינתו של ר' דוביד דער גר, ברון גונטר פון לאקסן.
* רנצשף, איכר ומלשין. [בהפוך פשצנר].
* ד"ר שאול טשרניחובסקי, המשורר.
* שאול קובלמן, בנם של עזרא ולורה.
* שבתאי הגורג'י, בעל בית-הקפה מול השוק הגדול, אחיו של חיים.
* שולוקטה אל-פחל, הכובסת הערביה, אימו של שימל מזרעו של יינע קוס-אוחתו הוא יונה- מאיר קוסוחוב.
* שימל (שמעון) קוסוחוב, בנם של יינע קוס-אוחתו, הוא יונה-מאיר קוסוחוב, ושל הכובסת הערביה שולוקטה אל-פחל. נכד לפייגה-דובע קוסוחוב. ידוע גם בשם פאידה.
* שיינע-פשה גרשוני, הגרשונית, האיכרה גרשוני המכונה גם אנא חוואג'ה, אשתו של סנדרל גרשוני, נכדתו של ר' דוביד דער גר, ברון גונטר פון לאקסן, ואימה של רותי הממזרת.
* שלמלה באבאילוואלדר, שוכר החאן בפתח באב-אל-וואד.
* שמרל כרמי, היינן הממצמץ, שתום-העין, בעל החנות של "יקבי הירקון" ברחוב חובבי-ציון, מול בית-הכנסת הגדול.
* שרה אהרונסון, גיבורת ניל"י, רשת הריגול של בני המושבות למען הבריטים בחזית ארץ-ישראל בתקופת המלחמה העולמית, תחת שלטון התורכים.
[בארכיון אהוד בן עזר מצוייה חוברת ובה מפתח השמות האמיתיים לאחדים מספריו ובהם "המושבה שלי", ושם מופיעה ביתר פירוט שֵׁמִי הרשימה המובאת לעיל. החוברת תשוחרר לציבור הרחב ולחוקרים בשנת 2036, במסגרת חגיגות ה-100 לבן עזר, שתהיינה כנראה הפעם היחידה שבה יצויין יובל כלשהו שלו].
עקיבא נוף
ברכות לכניסת שנה חדשה
תהא השנה הניכנסת
שנה של מימוש הישגים,
שנה בה אומה מפוּיֶיסֶת
תבוא אל שמחת חוגגים,
בזֵר ניצחון מעוטרת
ואֶרץ בְּרוֹגע שוֹקטָה,
שנה שתהא כה אחרת
מזו היוצאת חבוּטָה.
שנה בה ישובו הביתה
פדוּיֵי מינהרות החמאס,
וזוהר יקרן מִדְאוֹרַיְתָא
לִצְבַא המגן המגוייס.
תשפ"ו בלי חמס, בלי פיגוע,
תשפ"ו בלי אימֵי מלחמות,
ידום התותח, ואז, כידוע,
המוּזות, רק הן, רועמות.
שנה – אהבה בה תרקיע,
ניפרוש בה כנפיים לעוף,
וחום בני אנוש בה יַפְצִיעַ
מרפא לנשמה ולגוף.
שנה של חיבוק אח לאח
וסוף לשינאת האחים,
וצדק מישפט בלי מישׂפח
ואין עוד מחסום בדרכים.
שנה בה נושיט יד תומכת
לדָך ולדל, לסובל,
שנה של חמלה ושל חסד,
דוגמא לעולם – ישראל
שנה בה יִימוגו יגון וכאב
שנה בה אדם לאדם לא זאב
שנה בה ישובו בנים לגבולם
מכל גלויות, מקצוות העולם
בה כל הגבעות תתמוגגנה
וכל ההרים שוב יטיפו עסיס
ערים נשמות תיבננה
הנגב יצהיל כלנית ונרקיס.
ולא ינטשו עוד נוטעי הכרמים
יושבי אדמתם לעולמי עולמים,
והיה העקוב למישור
ומתוך המחשך נצא אל האור.
עקיבא נוף
שנה של מימוש הישגים,
שנה בה אומה מפוּיֶיסֶת
תבוא אל שמחת חוגגים,
בזֵר ניצחון מעוטרת
ואֶרץ בְּרוֹגע שוֹקטָה,
שנה שתהא כה אחרת
מזו היוצאת חבוּטָה.
שנה בה ישובו הביתה
פדוּיֵי מינהרות החמאס,
וזוהר יקרן מִדְאוֹרַיְתָא
לִצְבַא המגן המגוייס.
תשפ"ו בלי חמס, בלי פיגוע,
תשפ"ו בלי אימֵי מלחמות,
ידום התותח, ואז, כידוע,
המוּזות, רק הן, רועמות.
שנה – אהבה בה תרקיע,
ניפרוש בה כנפיים לעוף,
וחום בני אנוש בה יַפְצִיעַ
מרפא לנשמה ולגוף.
שנה של חיבוק אח לאח
וסוף לשינאת האחים,
וצדק מישפט בלי מישׂפח
ואין עוד מחסום בדרכים.
שנה בה נושיט יד תומכת
לדָך ולדל, לסובל,
שנה של חמלה ושל חסד,
דוגמא לעולם – ישראל
שנה בה יִימוגו יגון וכאב
שנה בה אדם לאדם לא זאב
שנה בה ישובו בנים לגבולם
מכל גלויות, מקצוות העולם
בה כל הגבעות תתמוגגנה
וכל ההרים שוב יטיפו עסיס
ערים נשמות תיבננה
הנגב יצהיל כלנית ונרקיס.
ולא ינטשו עוד נוטעי הכרמים
יושבי אדמתם לעולמי עולמים,
והיה העקוב למישור
ומתוך המחשך נצא אל האור.
עקיבא נוף
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005
שער ראשון: שירים מוקדמים
ספינקס
אֲשֶׁר הָרוּחַ
חוֹנֶטֶת,
לָךְ יָדַי אָסְפוּ –
חוֹל שָׁחַק לְחָיַי,
עַל רֹאשִׁי עָטְרָה
יָדֵךְ
בִּלְחִישָׁה:
הֵן זוֹ שָׁעָה
לַהֲבָנָה – –
וַאֲנִי –
אַךְ חֲרִיצִים
אֶצְבְּעוֹתַי הַקָּשׁוֹת, בִּי
קָפְאָה מִלָּה, עָלַי
נָפַל פֶּלֶא
קִיּוּמֵךְ. וְנוֹתַרְתְּ לְרַגְלַי
בְּכָל חָכְמַת חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם –
תִּינוֹקֶת בְּלִבֵּךְ.
1962
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005
שער ראשון: שירים מוקדמים
ספינקס
אֲשֶׁר הָרוּחַ
חוֹנֶטֶת,
לָךְ יָדַי אָסְפוּ –
חוֹל שָׁחַק לְחָיַי,
עַל רֹאשִׁי עָטְרָה
יָדֵךְ
בִּלְחִישָׁה:
הֵן זוֹ שָׁעָה
לַהֲבָנָה – –
וַאֲנִי –
אַךְ חֲרִיצִים
אֶצְבְּעוֹתַי הַקָּשׁוֹת, בִּי
קָפְאָה מִלָּה, עָלַי
נָפַל פֶּלֶא
קִיּוּמֵךְ. וְנוֹתַרְתְּ לְרַגְלַי
בְּכָל חָכְמַת חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם –
תִּינוֹקֶת בְּלִבֵּךְ.
1962
פעם היינו מתנגבים
שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים
פעם היינו מתנגבים בעיתונים
היום יש עיתונים שמודפסים
ישר עם החרא עליהם
מרס 2024. פורסם בגיליון 1938 מיום 1.4.24.
הכוכבים של נאס"א
שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים
מתברר כי בסופו של דבר
הכוכבים אינם אלא מדבריות ענק
של אדמה ואבן
בלי מים בלי צל
בלי פיסה אחת של ירק
אפילו לא קיוסק
עם ברז של גזוז
מרס 2024. פורסם בגיליון 1938 מיום 1.4.24.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, תודה על הסברך בנושא "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'". כזכור לך, החלטתי לא להביע דעה פוליטית בחב"ע, כי אני מעריך מאוד את התרומה התרבותית שלך, ולא סביר בעיניי להרגיזך בדעותיי הקוטביות לדעותיך, אבל באמת עמנואל בן סבו גרם שאפר את החלטתי הנבונה הנ"ל, כי הוא מוציא דיבה רעה על השמאל, כי על פי דעתו רצח צ'רלי קירק בוצע על ידי שמאלנים, והשמאל הישראלי שטוף שנאה, ועלול לבצע רצח פוליטי.
אז ככה: קודם כול, אין כמעט שמאל במדינת ישראל, ולמתנגדים לקו של ממשלת נתניהו יש בעיקר חברי ליכוד נאמנים לשעבר כמו בני בגין, לימור לבנת, ציפי לבני, דן מרידור, אליקים רובינשטיין, גלעד שרון. גם ברשימת עשרות הרמטכ"לים והאלופים שבן סבו טוען שנפלה עליהם מחלה חשוכת מרפא – יש אולי שמאלני אחד – יאיר גולן, הרוב שייכים לימין, וחלקם גרים ביהודה ושומרון. גם רוב האופוזיציה היא ימנית: אביגדור ליברמן, יועז הנדל, נפתלי בנט, אילת שקד.
זאת ממש המצאה נכלולית לטעון שרק השמאל מתנגד לממשלה הנוכחית, ובאשר לשמאל ז"ל – לא נוח לבן סבו להודות שהוא הקים את ההתיישבות העובדת (קיבוצים ומושבים), את כוח המגן, ניצח במלחמת השחרור, במבצע קדש, בששת הימים, וגם במלחמת יום כיפור, למרות החורבן שאירע בתחילתה.
הימין בשלטון מ-1977 בהפסקות קטנות, ובזמנו אירע הפוגרום הנורא ביותר מאז השואה, ואנחנו במלחמה הארוכה ביותר, יש כ-3000 הרוגים ועשרות אלפים פצועים בגוף ובנפש – כולם אשמים חוץ מהממשלה שבזמן כהונתה קרה האסון הזה. בעיקר אשמים בית המשפט, הפרקליטות, היועצת המשפטית (אמסלם דורש מהמפכ"ל לאסור את היועמ"שית, כמו בגרועות שבדיקקטורות!)
מעולם לא היה חורבן כזה ביחס אומות העולם הנאורות (!) כלפי מדינת ישראל כמו בימי הממשלה הזאת! אנחנו ממש מדינה מצורעת – זה לא קרה מעולם בימיו של השמאל שבן סבו מגדף.
בן סבו שוכח שכל ההתנקשויות והרציחות הלאומניות והפוליטיות והלאומניות בוצעו על ידי הימין (אמיל גרינצוייג, רבין, שריפת בתים על יושביהם בשטחים עוד ועוד).
בלעתי הרבה צפרדעים בחב"ע מתוך דרכי שלום, אבל דבריו של בן סבו עברו ממש את הגבול, ומוזר בעיניי שלא הערת לו כמו שאתה מעיר לאורי הייטנר. אני מתנצל בפניך שהפרתי את נדרי. לא הצלחתי להתאפק.
שלך –
משה גרנות
אהוד: אני ממליץ לך לשמוע, לראות ולקרוא מדי פעם את דבריהם של דן שיפטן, משה כהן איליה, מרדכי קידר, בנדה, יפתח רון-טל – אולי תבין סוף סוף באיזה עולם הזוי אתה חי, ועוד מטיף לאחרים! – ותבין איזו הסתה ואיומים ממשיים יש על חיי ראש הממשלה העומד להסתכן ולנסוע לנאום בעצרת האו"ם בניו-יורק!
אין צורך "לבלוע צפרדעים" כדי לקרוא את המכתב העיתי, צריך רק קצת שכל ישר ופחות ז'דאנוביזם.
אגב, אין שום קשר בין תנועת העבודה, "השמאל" ההיסטורי, ההגנה והפלמ"ח – לבין החרטא השמאלנית של "הדמוקרטים" שמוביל היום גנרל-לשעבר מבולבל בשם יאיר גולן שיש חשש שהוא פשוט אידיוט פוליטי.
קרא את מאמרו של אודי מנור בגיליון הקודם ותרענן את הכרת המציאות הישראלית שלך לגבי גלגולי ה"שמאל".
* מפגינים באולם בית המשפט קראו לעבר נתניהו: "כמה חיילים עוד ימותו?" נתניהו לשופטים: "עליכם לפעול בעניין ההסתה נגדי."
מפגינים למען החטופים צעקו לעבר נתניהו באולם בית המשפט בו מתנהל הדיון בעניינו: "תוציא את מי שאפשר, אלו האחים והאחיות שלנו שם, כמה חיילים עוד ייהרגו עד שנגיע לניצחון?"
נתניהו לא הגיב לקריאות, אך פנה אל השופטים וביקש מהם לפעול בצורה יותר נחושה נגד ההסתה נגדו, לדבריו. "מה שהיה הוא לא מה שיהיה. האמצעים שנדרשים הם מעבר למה שמתקיימים כרגע, יש פה התפרצויות וזה נמשך וצריך לשנות את כל ההתייחסות כי המציאות השתנתה," דברי נתניהו. ["הארץ" באינטרנט, 17.9].
* אהוד, ידיד יקר, שנינו בני אותו מחזור ואני יודע להעריך את מאמציך הכבירים להגיש לנו פעמיים בשבוע את הבוליטין שלך. אתה נותן מקום גם לדעות שאינן מקובלות עליך וזה ראוי להערכה רבה.
מאחל לך אריכות ימים ושנים ועוד הרבה שנות יצירה פורייה.
בכבוד רב
בן-ציון יהושע
* יובל ברנדשטטר: עם כל הכבוד להייטנר, פוגרום שמיני עצרת תשפ"ד היה פוגרומצ'יק בהשוואה לפוגרומים הגדולים שפרץ בנו האיסלאם במשך הדורות. פוגרום גרנדה ב-אל אנדלוס קטל שלושת אלפים וחמש מאות יהודים באירוע אחד.
* תודה לעקיבא נוף ולך, אודי, על פירסום הרשימה המעניינת על הנשיאים. אתם משערים בנפשכם התמודדות היום בין אישים כמו חיים הרצוג ובין השופט מנחם אילון...
איך הידרדר מוסד הנשיאות והלך ופחת עד שהיה בקושי לבובה.
שוקי בן עמי
הפרלמנט הירושלמי
* "עדיף למות כיהודי / ולא לחיות כציוני / נמות ולא נתגייס" – כרזת ענק בעצרת חרדים בבני ברק ביום שלישי, 16.9.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקווה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שירי אסתר ראב: הַזָּקֵן
- יוסי אחימאיר: 1. כוננות מול איראן
- אהוד בן עזר: בעתיד הניראה לעין
- יורם אטינגר: ישראל בעלת-ברית אמינה וייחודית של ארה"ב
- עמנואל בן סבו: הצביעות קווים לדמותה
- אורי הייטנר: 1. חניתה – הבית בקצה המדינה
- משה מוסק: חיים נגיד – זיכרונות ילדות ונעורים
- מוטי הרכבי: עובדות בנושא ״פרשת חרטאגייט״
- מנחם רהט: בין כסה לעשור: עם ישראל מחזיר חוב ענק לחוזה המדינה הראשון
- אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- עקיבא נוף: ברכות לכניסת שנה חדשה
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- פעם היינו מתנגבים: שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים
- הכוכבים של נאס"א: שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, תודה על הסברך בנושא "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'". כזכור לך, החלטתי לא להביע דעה פוליטית בחב"ע, כי אני מעריך מאוד את התרומה התרבותית שלך, ולא סביר בעיניי להרגיזך בדעותיי הקוטביות לדעותיך, אבל באמת עמנואל בן סבו גרם שאפר את החלטתי הנבונה הנ"ל, כי הוא מוציא דיבה רעה על השמאל, כי על פי דעתו רצח צ'רלי קירק בוצע על ידי שמאלנים, והשמאל הישראלי שטוף שנאה, ועלול לבצע רצח פוליטי.
- שאר הגליון