ניסיון החיסול בקטאר, כמו גם המכות הכבדות שחמאס סופג בימים אלה, לא עירערו לטענת הפרשנים, את דבקותו ברעיונות שהתווה יחיא סינוואר. מה שמדגים את הכוח המדהים של רעיונות, שממשיכים להשפיע הרבה לאחר שמי שהגה אותם, קבור עמוק באדמה.

צ'ה גווארה למשל, שנהרג במארב שטמן לו ה-CIA ביער נידח בבוליביה, הפך לימים לגורו של אנרכיסטים. וחולצות טי-שירט עם דיוקנו, נמכרות כל שנה במיליוני דולרים לצעירים נלהבים במערב. בשונה מגווארה, שמת כמעט בעילום שם, יחיא סינוואר, זכה מיד אחר מותו לתהילה כ-'שהיד' בקרב מיליארדי מוסלמים, והרעיונות ששיכלל להבסת צה"ל, במה שהוא קרא לו 'מבול אל אקצה', ובראשם מינוף נשק הזמן, הפכו לתורה קדושה בעיני ממשיכיו.

המאמר הנוכחי ינסה לברר חמש שאלות הנוגעות לכך, כדלקמן: הראשונה – מה עבר בראש של סינוואר, כשהחליט לצאת למלחמה. השנייה – האם הוא באמת האמין שהוא יכול לנצח את צה"ל. השלישית – כיצד עזרנו לו אנו. הרביעית – איך אירגן את חמאס למשימה. החמישית – מה השתבש בדרך, ומדוע יורשיו ממשיכים עדיין לצעוד בה.

נתחיל בשאלה הראשונה. מאז הפך לאיש החזק ברצועה, וביתר שאת מאז שנעשה שליטה בפועל בפב' 2017, דחף סינוואר להמיר את אסטרטגיית ההתשה של קודמיו, שהתבטאה בשיגורי רקטות ובניסיונות חטיפת חיילים, ככזו שתוביל לניצחון על מדינת ישראל.

כישראלים התקשנו להבין זאת בשעתו, והטלנו כהרגלנו, את ההיגיון שלנו על זה של סינוואר, ענין שנרחיב בו בהמשך. ומכל מקום במבט לאחור ברור, שגם כאשר הבנו, שהוא הפך את חמאס מארגון טרור לצבא מחץ התקפי, לא האמנו, שהוא יעלה על דעתו לצאת למלחמה כוללת נגדנו. גם כיום, כמעט שנתיים אחר ה-7 באוקטובר, מעריכים רוב המומחים, שסינוואר העז לעשות זאת מתוך ייאוש. משום שסבר שהזמן פועל לרעתו, והוא עלול למצוא את עצמו לא רק מול מכשול יבשתי שמסכל את ניסיונות החדירה שלו, אלא גם מול תותחי לייזר, שיהפכו את הרקטות שלו חסרות תועלת. בקיצור הסברה הרווחת במקומותינו היא, שסינוואר נדחף מתוך ייאוש לצאת למלחמת 'אין ברירה'. שהרי בעינינו הישראלים, זה ההיגיון היחידי לצאת למלחמה.

אלא שההיגיון הזה לא פועל לגבי אחרים. מדינות יוצאות למלחמות, בראש ובראשונה ומעל הכל! משום שהן מאמינות שהן יכולות לנצח. וסינוואר, החליט שהוא יכול לנצח את מדינת ישראל.

מה שמעביר אותנו לשאלה השנייה. כאן חשוב שנפנים, שהפרשנות של סינוואר למושג 'ניצחון', שונה מאוד מהפרשנות הישראלית. בעיני מקבלי ההחלטות הביטחוניים שלנו, ניצחון על חמאס, היה ונותר! סילוק איום הטרור המאיים על מדינת ישראל מדרום. אבל לנוכח המחירים הכבדים, בחיי 'הילדים של כולנו', שנידרשו להשגתו, העדיפה החברה הישראלית לוותר על ניצחון, ולהסתפק בפשרה כואבת של 'שקט יענה בשקט.' נוסחה שהותירה אמנם את חמאס בשלטון, אך איפשרה לשלוט, פחות או יותר בגובה הלהבות.

סינוואר מצידו, הגדיר 'ניצחון' בצורה שונה לחלוטין. כחניך האיסלם הרדיקאלי האמין, שניצחון אינו ענין של 'זבנג וגמרנו'. אלא של 'סבר' صبر כלומר סבלנות, התמדה, חוסן. היכולת לעמוד על הרגליים בסוף כל סבב לחימה, ולהמשיך להתיש את מדינת ישראל, בלי קשר לכמות ההרוגים, ההרס והסבל הכרוך בכך. לשיטתו כל מערכה, קטנה כגדולה, ששרד, קידמה אותו לעבר המטרה הגדולה: חיסול היישות הציונית, והפיכתה ביום מן הימים ל-'דאר אל-איסלאם'. זו צוואתו והתיעוד הכפייתי של מבול אל אקצה, באמצעות עשרות מצלמות גו-פרו נועד לשגר לעולם המוסלמי את המסר, שישראל היא נמר של נייר, ואפשר להכריע אותה.

כיבוש הנגב המערבי, היה השלב הראשון בתוכניתו, שנועד לערער את הביטחון בצה"ל, ולגרום לתושבי הדרום, לברוח למרכז הארץ. נבהיר, מדובר באסטרטגיה היונקת מהמיתוס של צלאח א-דין. אשר ניצחונותיו בקרבות חיטין וירושלים, (1187) דחקו את ממלכת הצלבנים, מן הצפון והמרכז, לרצועת חוף צרה ומבודדת. שהקלה על הממלוכים, שהובילו את המאבק נגדה בהמשך, להשמידה בהמשך.

התשובה לשאלה השלישית, נעוצה בפער הבלתי נתפס בין תחושת העוצמה המזויפת, שפיעמה בחברה הישראלית, הודות לעליונותה הכלכלית, המדעית ומעל הכול הטכנולוגית. שהתבטאה בלווייני ריגול ותקשורת מתקדמים, כיפת ברזל, חץ, כטב"מים, נשק מדוייק, מערכות רואה יורה ועוד... שהולידו את האשלייה, שישראל היא מעצמה אזורית. שאינה אולי יכולה למנוע מחמאס לשגר לעברה רקטות, אבל יש בכוחה לגבות ממנו מחיר איום ונורא, ברגע שהיא רק תחליט! לעשות זאת. שהעניקה לגיטימציה למדיניות של 'שקט ייענה בשקט', והציגה אותה כביטוי לאיפוק מתוך עוצמה.

אלא שלא כך תפס אותנו סינוואר. בעיניו, כמו בעיני נסראללה מורו ורבו, עוצמה לשמה התבטאה מעל לכל! בנכונות החברה שישראלית לסכן את חיי 'הילדים של כולנו.' הניסיון של צה"ל לייתר את הצורך בכך באמצעות טכנולוגיה מתוחכמת, ביטאה בעיניהם חולשה רוחנית. אין דבר מסוכן יותר במזה"ת מהפגנת חולשה. והחלטת הממשלות שלנו, להימנע בכל מחיר מתמרון, שיוביל לכיבוש הרצועה וחיסול חמאסטן, נתפס בעיני סינוואר כביטוי לחוסר אונים וחולשה כרונית, שדבקה בצה"ל, שהוא יכול לנצל לטובתו.

סינוואר גם הבין די מהר, שהוא קובע את כללי המשחק. ברצותו ישגר רקטות, ובהמשך יחליט מתי, ואיך, לסגור עניין, בתנאים הנוחים לו. והיה לו ברור, שכאשר הוא מתחפר בקרב אזרחיו, מתחת ומעל לקרקע, משגר רקטות באמצעות שלט רחוק, ומגביל את צה"ל להפעלת נשק מדויק מן האוויר, על מנת למנוע פגיעה בחפים מפשע, לא ניתן להכניע אותו.

בהיותו דובר עברית, הוא קרא מן הסתם בעיתונים, על תפיסת 'ההגנה ההורגת' של רא"ל איזנקוט, ועל 'ההגנה הרב-מימדית' של אביב כוכבי. וגיחך לעצמו, על התעלמותם מקביעתו המפורסמת של קלאוזביץ, שאפשר למנוע תבוסה באמצעות הגנה יעילה, אבל לעולם אי אפשר לנחול באמצעותה ניצחון. ניתן לשער, שגם שאב עידוד מהמחמאות שהפרשנים המובילים בישראל הרעיפו על נתניהו 'המתון', 'השקול' ו'הזהיר', שהעדיף לחרוק שיניים ולשלם לו פרוטקשין, באמצעות מזודות כסף קטארי, כדי להימנע ממלחמות ברירה מדממות. וכאשר ראש המודיעין שלו מוחמד חמיס דבאבש עידכן אותו, שכשירות צה"ל, בדגש על חה"א נפגעה קשות בעקבות קמפיין אי-ההתנדבות של 'אחים לנשק', הוא לבטח ספק כפיים בהנאה, וחש שדרכו לניצחון – ניצחון בדרכו שלו – סלולה.

התשובה לשאלה הרביעית ידועה לנו כיום. סינוואר קלט שלמרות עליונותה הטכנולוגית, מדינת ישראל סובלת ממודיעין חסר ברמה האסטרטגית, ומתקשה לצפות את כוונותיו ומהלכיו. הפתעה היא תנאי להתקפה מוצלחת, וסינוואר בהשראת נאסראללה, הפך בין השנים 2010-2023 את חמאס, מארגון טרור לצבא התקפי, שמשימתו כיבוש הנגב המערבי. לשם כך הוכפל מיספר המגוייסים והוקם מטכ"ל, הכולל פיקודים גיזרתיים וזרועות תקשוב, מודיעין, ים, אוויר, וכוחות מיוחדים. על מנת להבטיח ניצחון, נבנתה תוכנית הונאה שכללה מזה ומזה, ישיבה על הגדר, במהלך חילופי המהלומות בין ישראל לגא"פ, ויצירת פרובוקציות, בדרישה להגדלת מיספר הפועלים היוצאים לעבודה בישראל.

חשוב להבהיר! סינוואר לא פתח במלחמה על מנת לבלום את קטר הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, או ליצר סדר יום להקמת מדינה פלסטינאית, כטענת הפרשנים. מניעת שת"פ סעודי ישראלי היתה ונותרה בעיקרה אינטרס איראני. אבל סינוואר לא תיאם את מהלכיו עם האיראנים, שכעסו על כך, ואף אסרו על נאסראללה להצטרף להתקפה קרקעית על ישראל כמצופה. ואשר לרעיון המדינה פלסטינית, סינואר ראה בעצמו צאלח א-דין מודרני, ולא מדינאי. ככזה הוא לא פינטז על שתי מדינות לשני עמים, אלא על מדינה מן הנהר ועד הים.

ההנחה, שבנה על כך, שהוא יוכל להסתייע בשותפיו לציר ההתנגדות להכריע את צה"ל, לא נראית מציאותית גם היא. מלחמה היא עניין רציני מאוד, המחייב תיכנון משותף ותיאומים מדוקדקים ולא ספקולציות. בקיצור, סינואר ידע שהוא ימיט אסון על הרצועה ותושביה, הכול למען מטרה אחת – ניצחון – על פי דרכו.

מה שמעביר אותנו לשאלה הבאה, מה השתבש בדרך. המומחה העולמי ללוחמה אורבנית קולונל ג'ון ספנסר, טען כחודש לאחר שפרצה המלחמה, כי סינוואר ביסס את האסטרטגיה שלו על משיכת זמן. 750 הק"מ של המנהרות שכרה, המגננים בערים, ומאות החטופים שהעביר לרצועה, נועדו לתכלית אחת! להאט את התקדמות צה"ל ולמשוך זמן. כזה שיאפשר לממשלות המערב הנאורות להפעיל על ישראל לחץ שיעצור את המלחמה, ולדעת הקהל הישראלית לתבוע את החזרת החטופים בכל מחיר. אבל... מלחמה כפי שטען קלאוזביץ היא ממלכת אי הודאות, והיא גם מאוד תלויה, כפי שהוסיף, במזל. סינוואר לא יכול היה לנחש שדונלד טראמפ ייבחר, ינטרל את רוב הלחצים על ישראל, ויעניק לה יד חופשית במלחמתה בציר השיעי. לבטח לא העלה בדעתו, שנסראללה יחוסל ושצבאו יתפורר. שאיראן תוכה שוק על ירך ותצא מהמשחק. ושצבא היבשה שינה את פניו מאז שהוא ישב בכלא הישראלי. ולוחמי החי"ר, השריון, וההנדסה מגיעים ברובם המכריע מהפריפריה, ולא ממדינת תל-אביב. ובהיותם חובשי כיפות סרוגות, מסורתיים, או סתם עמך ישראל, הם מתייחסים לאמירה 'טוב למות בעד ארצנו' כפשוטה – ולא כנושא לפליטון ב-'ארץ נהדרת', כאחיהם התל-אביביים.

ואחרון, שממשלת ישראל, החליטה לנהל נגדו מלחמת חורמה, שתוביל לחיסול שלטונו, ושהודות להיותה 'ימנית, קיצונית ומשיחית' היא מתכוונת לממש את הבטחתה. בפארפראזה על אמירה של צ'רצ'יל, נאמר, כי בעת מלחמה, מדינה זקוקה לממשלה המתאימה לנהל מלחמה. והממשלה הנוכחית עונה להגדרה דלעיל, לבטח כאשר עומד בראשה בימים אלו מנהיג בקנה מידה צ'רצ'ליאני, כמו נתניהו.

זמן הוא המשאב החשוב ביותר במלחמה טען נפוליאון, 'בקשו ממני הכול חוץ מזמן' חזר ואמר למרשלים שלו. ספק אם סינוואר הכיר את קביעתו של נפוליאון, אבל הוא הכיר היטב את ה-DNA של החברה הישראלית. ואת העובדה, שזמן מבחינתה הוא אוייב ולא ידיד, ושכאשר עימות מתארך ונהרגים חיילים, היא מאבדת את סבלנותה, ומוכנה להסתפק בפשרות משפילות – במקום בניצחון.

ראווי מושתאווה, יד ימינו של סינוואר, סיפר לכתב אל גז'ירה לפני שחוסל, כי סינוואר העריך שחמאס יצליח להחזיק מעמד נגד צה"ל לא יותר מ-5 חודשים, אבל סבר שישראל תיכנע לפני כן. ובכן, זה לא קרה. אלא שגם חמאס, מוכה וחבול, טרם הרים דגל לבן. במידה רבה הודות לחטופים שהוא מחזיק בידיו, והעידוד שהוא שואב מן הקריאות לעצירת המלחמה 'עכשיו' ובכל מחיר, הממונפות בכל ערוצי התקשורת הממוסדים בארץ ובעולם.

טעויות העבר שלנו – ובראשן האקסיומה לפיה הזמן תמיד פועל לרעתנו – הובילו את סינוואר להאמין שיוכל לנצח גם במלחמה הזאת. אלא שהממשלה הנוכחית ורוב הציבור בחרו אחרת. בדו קרב הרצונות, זה של חמאס לשרוד ויהי מה, לבין נחישותנו לסלקו מרצועת עזה – אנחנו ננצח. כי אנו מוסריים יותר, חזקים יותר וחדורי מטרה. חשוב לא פחות, המעצמה החזקה בתבל ניצבת לצידנו במאבקנו הצודק, לסלק אחת ולתמיד את המפלצת שצמחה בגבולנו הדרומי ולהחזיר את החטופים. ואנחנו מתקרבים לכך.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בין זרועית בצה"ל.

שלום סופר נידח,

מצ"ב מאמר שסיימתי לחבר זה עתה. הבוחן בעיניים ביקורתיות את טעויות העבר שלנו, וצופה את העתיד להתרחש עם קורטוב אופטימיות. ככזה נראה לי שהוא יכול להתאים לגיליון ראש השנה שלך, ולהוות תרתי-דסתרי לפסטיבל מאמרי הדיכאון, העתידים להתפרסם בבמות... פחות... 'נידחות'.

 ומכל מקום, היה ותמצא שהוא יכול לעניין את קוראי המכתב העיתי, תקבל (כרגיל...) זכות ראשונים לפרסמו. כביטוי להערכה הרבה שאני חש כלפיך.

מאחל לך וליקרים לך שנה טובה ! בריאות ואהבה מעל הכול.

בנדה

תמונה ראשונה: חוף הילטון בתל-אביב עם שקיעת החמה. עשרות אנשים, רובם צעירים, מכונסים על גג מסעדה, שותים, אוכלים ונהנים, לקול מוסיקה קצבית.

תמונה שניה: עזה, 50 מטר מתחת לאדמה, 505 ימים בסבל, בחושך, באי ידיעה, לאחר חטיפה מאתר נובה, התעללות ופציעות.

המשותף לשתי התמונות – פדוי השבי אלי-ה כהן. מאז שוחרר מלפיתת החמאס ב-22 בפברואר, הוא בהרבה מובנים "נשאר שם". אחד מניצולי הנובה, מקבוצת הצעירים שהסתתרו במיגונית, שממנה הטיח ענר שפירא הי"ד החוצה את הרימונים שהמחבלים השחילו פנימה – עד שנפל. אלי-ה וחברתו זיו ניצלו בדרך נס.

אלי-ה נחטף לעזה. "פתאום לעמוד פה, בלב הארץ, בחוף הילטון – זה הניצחון שלי," אמר נרגש במסיבת ההשקה של ספרו. "לא אפסיק לספר את הסיפור שלי, עד שכל החטופים יחזרו," הבטיח.

אלי-ה – חמד של בחור, אי -אפשר שלא להתמוגג מהחיוך שלו, מאישיותו הכובשת, כאילו יצא עתה מתצוגת אופנה. "מתחת לאדמה, חשבתי כי כשאצא, אנציח את החברים שאיבדתי שם." מתחבק עם כולם, עיניו נוצצות.

בתוך שלושה שבועות סיפר לכותב ספרו, אלי חליפה, את סיפור 505 הימים במחשכים, תחת הכותרת: "מופאוודאת". מילה בערבית שמשמעה – משא ומתן, על שיחרורו, על מעט האוכל, ועם אלהים. ספר שיצא לאור מאת מי שבעצמו יצא לאור, עטיפתו שחורה, כמו ספרו של פדוי השבי השני, אלי שרעבי, "חטוף".

באירוע המרגש לא רק שתו, אכלו, "מינגלו", אלא גם הפריחו בלונים שצבעו בצהוב את שמי הליל ונשמעה תקיעת שופר למען שיחרור כל החטופים. "תעצמו עיניים," אמר התוקע, חגי שוסטר, "הבה נכוון אל האחים שלנו למען שיחרורם, למען כיבוד הדעות השונות בתוכנו והאחדות. שלום בתוכנו יביא שלום מסביבנו"

האם סיגי, שביס לראשה, נרגשת במיוחד. אי אפשר לשכוח את זעקתה במאבק לשיחרור בנה. זכו היא ומומי בעלה שזעקתם נשמעה. לא כן עוד 48 חטופים שעודם בידי המחבלים, "סחורה" ל"עיסקה", וגורל החיים שבהם אינו ברור. "אלי-ה הוא הנפש התאומה שלי," אמרה סיגי כהן בקול רועד, "אמרתי לקב"ה: לקחת את אלי-ה על הרגליים, וכך תחזיר אותו." כך היה.

הספר החדש נחטף (בתשלום כמובן) על-ידי מוזמני האירוע. לי כתב אלי-ה בהקדשה: "אפשר למצוא אור גם במקום שאין בו חלון" כבר בפרק הראשון הוא מספר על הזוועות שעבר, על ה"טיול" לעזה, על הלינץ' שכמעט נעשה בו: "אני מוקף אספסוף צמא דם, כולם היו שם, גברים, נערים, נשים, ילדים – כולם כדי לחגוג את הרצח, את צימאון הדם. אני רואה בעיניים שלהם את הרצון רק לרצוח. המון זועם שזורק עלינו אבנים, בקבוקים, מקלות שהתעופפו לעברנו, וכולם צורחים..."

זוהי אולי התזכורת החשובה ביותר למה שעברו אלי-ה וחבריו עם חטיפתם לבירת המרצחים. תזכורת לימינו שבהם אוטמים העולם ואירגונו האנטישמי, האו"ם, בניצוחו של המזכ"ל האנטי-ישראלי, את ליבם לאמת. התהפכו היוצרות אצלם: העזתים הם האומללים. לא מבצעי הטבח והלינץ' בקשישים, נשים, ילדים. זוועות ה-7 באוקטובר, ההתקפה הרצחנית, מאות הישראלים הנרצחים, ההתעללות בחטופים, ההתעלמות מכל חוק בינלאומי וטיפת אנושיות – מושכחים.

בראש מעייניהם ודאגתם של צבועי העולם – גורל העזתים. "חפים מפשע" – הם מכנים אותם, בעוד אשר אלי-ה וחבריו, שזכו להשתחרר, מעידים על ההמון הפרוע המתעלל בהם, שמח לאידם, כמעט עושה בהם לינץ'.

האו"ם משתף פעולה עם מחבלי חמאס. מתעלם מן האמת – המון משולהב שנהר בעקבות הרוצחים לבזוז ביישובים, להתעלל בפצועים ולראות את ה"יהוד" רצוחים. שמחה גדולה מזה לא יכלה להיות להם. חלום השמדת היהודים ומדינתם – כמעט מתגשם. עתה הם ממשיכים במלחמת הגרילה, אינם שמים לב לעשרות הנרצחים מדי יום בצידם, ששים על הצלחתם – בידוד ישראל, הקזת דם חיילי ישראל, התעללות באחרוני החטופים שעודם חיים.

עשרות ספרים כבר נכתבו על ה-7 באוקטובר, אך דומה שאין חשובים כשספריהם-עדויותיהם של שני הניצולים, אלי שרעבי ואלי-ה כהן. אם קיימת הסברה, מן הראוי להפיץ קטעים מתוכם לדוברי הציבור באירופה, אולי ליבם הגס יתרכך במשהו. אולי יזכרו איך הכול התחיל, מי התחיל, מי הרג, חטף ובזז, ולכן את כל קיני הטרור ברצועה אנחנו משמידים.

גם אם ימשיכו אומות העולם בהחרמת ישראל, הצדק ייצא לאור ושנאת ישראל הנאורה תיזכר להם לדיראון. במיוחד כשחשכת האיסלאם הרדיקלי תשתלט על ארצותיהם.

גם אנחנו, הישראלים, צריכים לקרוא ספרים אלה, בעיקר כדי להתעודד מהם. "זהו סיפור על העוצמה שיש בכל אחד מאיתנו ועל כך שכל עוד יש זיק קטן של אור, אסור לתת לו לדעוך – " כותב אלי-ה. "לעולם אל תוותרו, כפי שאני לא ויתרתי לרגע, גם כאשר הנורא מכל ריחף מעליי ועמד לקחת את חיי... האור האמיתי שבתוכנו – חזק מן הרוע."

מסר כה חשוב של מי שהיה על סף מוות, עבר 505 ימים נוראים של חשכה, חרדה ועינוי, לא איבד תקווה, ונלחם עתה כשהוא חופשי, למען אחיו שעודם נמצאים בתופת של הנאצים בני זמננו.

יוסי אחימאיר

אהוד: כותרת המאמר מושפעת משם ספרו של אשר ברש "איש וביתו נמחו".

במשטר דמוקרטי הצבא כפוף לדרג המדיני ואמור לבצע את מדיניותו ואת הוראותיו. כך היה נהוג בכל השנים, כולל בשעה שאסון אוסלו בא לעולם ועשה בנו שמות וקרע את העם, וכך היה אפילו בימי גירוש היהודים מבתיהם ברצועת עזה ובצפון השומרון, פשע שאף הוא קרע את העם. וכאשר הדרג המדיני חשש שמא רמטכ"ל מסוים לא יבצע את הפשע הוא דאג להחליפו ברמטכ"ל שביצע את המעשה נטול ההיגיון והרחמים.

גם גילויי הסרבנות שצצו בימי הפגנות הרל"ביסטים האנטי דמוקרטים נגד הרפורמה המשפטית לא הספיקו להזיק לצה"ל. אם הן היו נמשכות עוד חודשים אחדים, קרוב לוודאי שהיו פוגעות בכשירות הצבא בכלל וטייסי חיל האוויר בפרט. ייתכן שתוכניתו המקורית של החמאס היתה להמתין עוד חודשים אחדים, לתת לצה"ל לצבור נזקים, ואז לצאת למלחמה משולבת יחד עם חיזבאללה. ייתכן שריכוזם של אלפי ישראלים בתא שטח קטן במסיבת נובה הוא שגרם לחמאס להתפתות ולהקדים את המכה, אף ללא חיזבאללה.

כאמור, במשטר דמוקרטי הצבא כפוף לדרג המדיני ואמור לבצע את מדיניותו ואת הוראותיו. אבל, בממשלה שאמנם נבחרה באורח דמוקרטי אולם מורכבת כמעט לחלוטין מאנשים נטולי כל הבנה צבאית, מסר (אין זו שגיאת כתיב) הביטחון (וההתלהמות) ומטה – וחלק גדול מהם כלל אינם ראויים להיות שרים – חשוב שהדרג המדיני יאזין לעצותיו ולניתוחיו של הדרג הצבאי המקצועי. במקום ללמוד מניסיונו הרב של הרמטכ"ל, שרות (שעליהן נאמר "גם אוויל מחריש חכם ייחשב") ושרים עלובים מתחרים זה בזה, מי יפגע בו באופן שנון יותר וחכם פחות.

אין פלא שהאזרחים, וככל הנראה גם החיילים, בוטחים יותר בשיקול דעתו של הרמטכ"ל, המבוגר האחראי בניהול המלחמה, מאשר בעצותיהם של "הילדים", יועצי ראש הממשלה שכלל לא ברור מה כישוריהם, ובהחלטותיהם של השרים בכלל ושל שני זנבות האודים העשנים בפרט. למעשה, מצד אחד אין לראש הממשלה עם מי להתייעץ בניהול המלחמה, מצד שני הוא נראה שכמעט אינו מתייעץ עם מי שמוכן לחלוק עימו את עצותיו. תפקידו של הרמטכ"ל להציג בפני השרים את משמעות החלטותיהם.

התוצאה: ראש הממשלה אישר את ההתנקשות הכושלת בהנהגת חמאס בקטאר בניגוד לדעת ראשי זרועות הביטחון, ועומד לבצע את מצעד האיוולת לתוך מלכודת המוות בעזה, כפי שהגדיר אותה הרמטכ"ל. הרמטכ"ל מציע – על סמך ההיגיון והניסיון – לכתר את עזה אך לא להתיש את עצמנו במלחמה עקובה מדם, יקרה ומיותרת בתוך סמטאות עזה. הרמטכ"ל מציע – על סמך ההיגיון והניסיון – להימנע מלקחת על עצמנו את הממשל הצבאי ואת הדאגה ליומיום של העזתים. וכמובן, אין כל צורך והיגיון בהקמת שכונה בתוככי עזה.

לעיתים נדמה היה שמדיניותו של ראש הממשלה היא בבחינת "תחזיקו אותי", כלומר הליכה על הסף, סביב עזה אבל לא בתוכה. ניתן היה לחשוב שראש הממשלה פועל כך בתיאום עם הרמטכ"ל, במטרה לגרום לחמאס להישבר או להתקרב לכך. ככל הנראה חמאס אינו מתכוון להישבר, אבל אין זו סיבה לעשות את רצונו, לשתף אתו פעולה, וליפול למלכודת שהוא טומן בין חורבות עזה. אסור שמאות חיילים יפלו בגלל שראש הממשלה אינו עומד איתן בפני שיגיונותיהם של שני זנבות האודים העשנים.

אבל, כאשר הולך ומסתבר שראש הממשלה אינו פועל במסגרת "תחזיקו אותי" אלא מתכוון לצעוד אל תוך המלכודת, חובה להזהיר אותו מפני חומרת הצעד.

לא מיותר לציין שנתניהו עומד בראש ממשלה נטולת זכות קיום. מי שבעיצומה של מלחמה קשה פועל למען משתמטים, משמיט את הקרקע מתחת לכיסאות שריו הרבים והמיותרים, וגם מתחת לכיסא שלו עצמו. הבחירות הבאות עלינו לטובה, לכל המאוחר בעוד כשנה, מן הראוי שתעסוקנה לא ב"שמאל" וב"ימין" אלא תתקיימנה בין משרתים לבין משתמטים.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

לכל המשכיחים והשוכחים. היה 7 באוקטובר.

"מלחמה לנו בשכחה, והיא אורבת לנו בכל צד" (ברל כצנלסון).

* החלטה מטורפת – אלמוג בוקר דיווח באולפן שישי על החלטה מטורפת של אוגדת עזה לצמצם בחצי את סד"כ כיתות הכוננות בנגב המערבי. עוד נאמר, שתחילה הכוונה היתה לבטל לגמרי את כיתות הכוננות, אך בשל התנגדות היישובים ההחלטה מותנה.

ב-7 באוקטובר, קומץ לוחמי כיתות הכוננות, לחמו מלחמת גבורה שהצילה את חייהם של אלפי אזרחים. כיתות הכוננות הוחלשו ויובשו בעשרות השנים האחרונות, היו קטנות ומוחלשות, ללא כל נשק מחלקתי, הנשק האישי הוצא מידי הלוחמים והיישובים נדרשו לאפסן אותו בנשקיה, ובצפון – הנשק נלקח מהיישוב לבסיסי צה"ל, ורק במהלך 7-8 באוקטובר הוחזרו ליישובים. אף על פי כן, כיתות הכוננות הן שלחמו מלחמת גבורה בפולשים, הרגו מאות מחבלים, בלמו אותם בתוך היישובים, ובחלק מהיישובים, כמו קיבוץ מגן שבו הרבש"ץ בצדק (!) לא מילא את הפקודה והשאיר את הנשק בידי הלוחמים, ואף הקים עמדות מחוץ לגדר היישוב – כיתת הכוננות בלמה את המחבלים מחוץ ליישוב, ואמנם שילמה מחיר דמים כבד, אך אף אזרח לא נפגע ואף מחבל לא הצליח לחדור ליישוב. אלמלא כיתות הכוננות ביישובים, המחבלים היו מגיעים לאשקלון ולבאר שבע והטבח היה גדול שבעתיים.

הלקח המובן מאליו הוא חיזוק משמעותי של ההגנה המרחבית בכלל וכיתות הכוננות בפרט. בכל יישובי הספר, כולל לאורך הגבולות עם ירדן ועם מצרים, חייבת לפעול מחלקת הגנת יישוב, המונה כשלושים לוחמים, עם נשק אישי וציוד לחימה בביתו של כל לוחם, ועם מקלעים, נ"ט, רימונים ונשק מחלקתי לכל כיתת כוננות. ויש להקים יחידות הגמ"ר ניידות לתגבור יישובים שיותקפו ויחידות הגמ"ר אזוריות לתפיסה מיידית של העמדות השולטות וצירי התנועה המרכזיים במרחב, ולנהל את קרב הבלימה נגד הפולש. ההגמ"ר אמור לתת את עיקר המענה ההגנתי ולאפשר ליחידות צה"ל האחרות להיערך במהירות למתקפת נגד. על ההגמ"ר להיות מאומן, מיומן ומצויד היטב. כפי שכבר ציינתי לא אחת, במהלך המלחמה חל מהפך חיובי חשוב ביחס צה"ל להגמ"ר ולכיתות הכוננות. כך, לפחות, בגולן, על כך אני יכול להעיד באופן אישי. והנה, ההחלטה המטורפת הזאת, מעידה שלא למדנו דבר מ-7 באוקטובר.

איני יודע אם ההחלטה ההזויה הזאת היא של מפקדת האוגדה או דרגים גבוהים, אך אם היא תיושם, האחריות עליה אינה רק על מפקד האוגדה, אלא על הרמטכ"ל, על שר הביטחון ובראש ובראשונה על ראש הממשלה. אני נותן לנתניהו קרדיט שהוא לא ידע על ההחלטה הזאת, אך אם לא יורה עוד היום לבטל אותה – הוא האחראי לה והאשם בתוצאותיה.

* חשדהו וחשדהו – נשיא סוריה אחמד א-שרע, המכונה אבו-וחמד אל ג'ולאני, הוא טרוריסט ג'יהאדיסט סלפי קנאי. הוא צמח באל-קאעדה בעיראק, הקים את שלוחתה בסוריה ג'בהאת א-נוסרה, ובהמשך את ארגון הטרור ג'בהת פתח א-שאם ואח"כ את ארגון הטרור היאת תחריר א-שאם. נכון יהיה לומר שבסוריה שולט ארגון תואם חמאס.

האם אל ג'ולאני השתנה עם עלייתו לשלטון? כן ולא. כן – הוא לובש חליפה ועונב עניבה. לא – הוא ביצע מעשי טבח המוניים מחרידים בדרוזים ובעלאווים. עצם העובדה שהפטרונים שלו הם קטאר וארדואן, מדאיגה מאוד.

אני מודאג מהמו"מ על הסדר ביטחוני בין ישראל לבין סוריה. עצם המו"מ נותן הכשר לממשלת הטרוריסטים הזאת, כי אם אנחנו מכירים בו, מי לא יכיר בו? ומה נקבל בתמורה? על פי ההדלפות וההערכות, ישראל תיסוג מרצועת הביטחון שהקימה במזרח הגולן, זולת כתר החרמון. כאשר ארגון מן הסוג של חמאס שולט בסוריה, רצועת ביטחון כזו מחויבת המציאות, לצורך הגנה על היישובים הישראלים. זה לקח 7 באוקטובר.

החשש שלי, הוא שישראל תמכור את הדרוזים. במקום לסייע להם להשתחרר מלפיתת שלטון הרצח, ישראל תזרום עם התמיכה של טראמפ בהשלטת שלטונו של אל-ג'ולאני על כל סוריה, גיאוגרפית ודמוגרפית.

אילו תמורת נסיגה מרצועת הביטחון הסורים היו חותמים על מסמך שלפיו אין עוד לסוריה תביעות טריטוריאליות כלשהן מישראל, אפשר היה לשקול זאת. כעת מסתמן שישראל תשלם את המחיר תמורת מחיר נוסף שהיא תשלם – הלגיטימציה למחבל בחליפה.

* סופה תסעירנו אך לא תטלטהו – היום השני של כנס התנועה הקיבוצית בתל-חי: "אף על פי כן", נפתח בהרצאה של ניצן הורוביץ על ספרו המצוין "הבית בקצה המדינה", המספר את סיפורו של קיבוץ חניתה במלחמה.

המושבים לאורך היום עסקו בהצגת מחקרים על הקיבוצים, בעיקר בצפון אך גם בדרום, במלחמה. היו פאנלים על פעילות התנועה הקיבוצית לעזרת הקיבוצים המפונים. היה מושב על גרעיני ההתיישבות העולים כעת לחזק את יישובי הספר ועוד. שמחתי שהמסר המרכזי ממש לא היה של התקרבנות, של "הופקרנו" וכו', אלא להיפך – מסר של חוסן וסולידריות, ושל הכרה בכך שכיוון שהמדינה נעלמה, עלינו לקחת את תקומת היישובים והאזורים בידיים; זו האחריות שלנו. היה גם מפגש מדכדך עם דני מירן, שבנו עמרי שבוי זה 712 ביום בידי חמאס.

החלק האחרון, ובעיניי המשמעותי ביותר, היה סיורים בשטח. בחרתי להשתתף בסיור בקריית שמונה ומנרה. בקריית שמונה נפגשנו עם האחראי על תחום בינוי הקהילה, אדם צעיר ומרשים, אביחי סגרון. הוא סיפר על ההתמודדות עם הפינוי, כאשר תושבי קריית שמונה נפוצו לכל רחבי הארץ, אל למעלה מ-500 יישובים. הוא סיפר איך העיריה והמתנ"ס התארגנו על פי אזורי הארץ למתן מענה קהילתי לתושבים באשר הם. הוא הציג נתון מחריד, על עליה של 20% בתמותה. המתים לא יימנו עם הנופלים במלחמה, אך הם קורבנות הפינוי. היה עצוב מאוד לשמוע שרק 2/3 מהתושבים חזרו וספק גדול אם ה-1/3 שלא חזר, יחזור. ומה שעוד יותר מדכא, הוא שהשליש שלא חזר הוא המעמד הסוציואקונומי הגבוה, האליטה המקומית. זו התמודדות קשה מאוד. אולם אביחי סיפר על משפחות רבות, דתיות וחילוניות, שבחרו להתיישב דווקא עכשיו בקריית שמונה, על שתי מכינות קדם צבאיות שפתחו השנה שלוחה בקריית שמונה, ועל תוכניות שנות שירות בעיר. כל אלה נותנים תקווה להתחדשות עירונית. שאלתי איך יהיה השיתוף האזורי של ק"ש והקיבוצים סביב, אחרי שבמלחמה הכול חשו בשותפות הגורל של כל האזור, אך מצד שני יש מי שבוחשים וממשיכים לסכסך, כדי להיבנות מה"הפרד ומשול". גם כאן אביחי הציג תמונה אופטימית של הידוק שיתוף הפעולה האזורי. באופן כללי אביחי הוא אדם אופטימי ואני אוהב אופטימיסטים. במיוחד הוא אופטימי מהתנופה, שהפיכת מכללת תל-חי לאוניברסיטה תיתן לקריית שמונה ולאזור כולו.

במנרה 70% מהבתים נפגעו. לרוב מדובר בפגיעות ישירות של טילי קורנט, שמה שמאפיין אותם, הוא שהם חודרים לבית ואז מתפוצצים בתוכו בעוצמה. וכך, מבחוץ הבתים נראים שלמים, אך מבפנים הם הרוסים לחלוטין ורבים מהם אינם ניתנים לשיקום. אף על פי כן, מחצית התושבים כבר חזרו וחלקם מתגוררים ביחידות התיירות.

לקראת סוף הביקור נפגשנו עם בחור צעיר, בן 23, בוגר סיירת אגוז. הוא נלחם בלבנון ואיבד חברים. מיד לאחר השחרור ארגן קבוצה של לוחמים ולוחמות מיחידות מובחרות, שעלו למנרה. חצי שנה היו בהתנדבות, כעת חצי שנה הם שם כמילואימניקים (כלומר צה"ל אימץ את היוזמה והם מקבלים ימי מילואים) וחלקם מתכוונים להשתקע שם. הם הגיעו עוד לפני התושבים, כשרק כיתת הכוננות היתה במקום. השתבצו בשמירה ובכיתת הכוננות ובעבודות השיקום, ועם החזרה, גם בפעילות קהילתית, חברתית וחינוכית. בחור צעיר ונלהב, שאמר שהם נלחמו על המדינה ועכשיו האחריות שלהם היא לבנות אותה, ובעיקר את אזורי הספר. הם מקימים עוד קבוצות כאלו. הוא אמר שזו הרוח של הדור. התמוגגתי.

מנרה עלתה לקרקע ב-1943. במגילת היסוד שלה נאמר, בין השאר, בהתייחס למיקום הגיאוגרפי על ההר החשוף: "פתוח לרוחות השמים יקום ביתנו; סופה תסעירנו, אך לא תטלטלהו. כי חזק ייכון." במיזם לקראת שנת השמונים ליישוב, נכתב המשפט הזה על אחד הקירות. זה היה ב-2022. הם לא העלו על דעתם איזו סופה תפקוד אותם בחלוף שנה. אך חזק ייכון.

* גיבור השנה שלי – ברחוב בקצרין ניגשה אליי ידידה קצרינאית ונזפה בי: "אני כועסת עליך!"

על מה ולמה? מה עוויתי ומה פשעתי?

על כך שבחרתי בנתניהו לאיש השנה תשפ"ה.

אנשים אינם מבינים את מהות סדרת מאמרי איש השנה, שאני מפרסם ב"שישי בגולן" וב"חדשות בן עזר" מזה עשרים שנה. זו אינה מדליה אולימפית, לא פרס מפעל חיים ולא חניך מצטיין.

מאמר איש השנה אינו מתיימר להיות אובייקטיבי, בטח לא נייטרלי. זהו מאמר שבו אני מסכם את השנה, מזווית הראיה הפוליטית שלי, באמצעות ציור דיוקנו של הדמות המרכזית של אותה השנה. אולם בבחירת איש השנה, אני משתדל להיות אובייקטיבי לחלוטין; השיקול האם אני תומך באיש או מתנגד לו אינה משפיעה על הבחירה. אם אני תומך בו, המאמר יהיה אוהד. אם אני מתנגד לו, המאמר יהיה ביקורתי. אבל הבחירה היא אובייקטיבית. הפעם בחרתי ביריב פוליטי. אשתקד בחרתי, להבדיל, באויב המר ביותר – סינוואר. כך, שמי שמלין על כך שאני בוחר בדמות זו או אחרת לאיש השנה, אינו צריך לבוא אליי בטענות, אלא למציאות.

אילו היה זה מאמר על גיבור השנה שלי, הייתי בוחר בגדי מוזס, חבר ניר עוז בן ה-81, שישב בשבי חמאס 482 יום, רובם בבידוד, ובשובו לארץ, הדבר הראשון שהוא אמר היה: "אני אשקם את ניר עוז," וזה מה שהוא עושה מאז. מאז שובו, ציטטתי פעמים רבות, בשיעורים, הרצאות וטקסים, מכתב שהוא כתב לחברי קיבוצו לאחר שחרורו.

הלוואי שאזכה לבחור פעם כאיש השנה, את מי שיהיה באותה השנה גיבור השנה שלי.

* כל כך אופייני – המחבל שרצח שני ישראלים במעבר אלנבי הגיע במשאית של סיוע הומניטרי. כל כך אופייני להם. כפי שהם הפכו את בתי החולים שלהם למפקדות טרור והפכו את תושבי עזה למגינים אנושיים. יש להם רצועת עזה תחתית, שיכלו להסתיר בה את כל תושבי עזה. הם לא הכניסו אפילו ילד אחד, כי הם מעודדים את מותם, המשרת את תעמולת הזוועה האנטישמית שלהם, כמו קמפיין ה"הרעבה", שנעזר בסייעניהם ב"הארץ" ובעולם.

* עריקה פירושה חורבן – האם התקשורת צריכה להיות מגויסת בשעת מלחמה? מה דעתכם?

"הארץ", מכל מקום, הוא תקשורת מגויסת בזמן מלחמה. "הארץ" מגויס להסתה לעריקה מהמלחמה. אין יום שאין מתפרסמים בו פשקווילים המסיתים לעריקה מהמלחמה.

מוקד הביקורת של דבוקת שוקן אינו הממשלה, אלא דווקא מתנגדיה, שוללי המלחמה, ארגוני המחאה, כיוון שהם אינם קוראים לעריקה המונית ואף משתתפים במלחמה. לכן, למשל, שבוע שני ברציפות שחנין מג'אדלה יוצאת נגד השמאל, נגד אמני השמאל וקולנועני השמאל, על כך שהם מלינים על החרם התרבותי, שפוגע דווקא בהם, מתנגדי המלחמה. מג'אדלה מבהירה להם, שאין שום משמעות להתנגדות שלהם ולמחאה שלהם כל עוד הם משרתים בצבא שמבצע את "רצח העם"; כל עוד אינם מסרבים, הם שותפים לפשע ונכון שהעולם יחרים אותם ויעניש אותם.

אורי משגב הוא נותן הטון בהסתה לעריקה. באובססיה חולנית, כבר חודשים רבים הוא אינו מרפה מהדרישה מחיילי צה"ל לערוק. ביום חמישי הוא פרסם מכתב גלוי לטייס ע', שבו הוא מסית אותו לערוק.

חשוב להבהיר – המחלוקת על המלחמה לגיטימית. מותר להתנגד לה ומי שזו דעתו – טוב שהוא מביע אותה. אולם בדמוקרטיה, על הכול לכבד את ההכרעה הדמוקרטית, ובוודאי שצה"ל חייב לבצע את החלטות הדרג המדיני, ובוודאי שחיילי צה"ל חייבים למלא את פקודות צה"ל. אחרת – אין מדינה. לכן, עריקה מהמלחמה אינה רק בגידה, אלא חורבן המדינה. לא פחות.

אורי משגב, בניגוד לגדעון לוי ואחרים, אינו מתנגד לקיומה של מדינת ישראל ואינו רוצה להחריבה. על כך הוא התכתש לא אחת עם לוי מעל דפי "הארץ". אבל זאת משמעות הקריאה שלו לעריקה.

אני רוצה להתייחס לטיעון אחד בפשקוויל. "ב-7 באוקטובר התגייסת למלחמה צודקת. היא התחילה כמלחמת מגן. הקשקושים על סרבנות התבררו, כצפוי, כתעמולה מחפירה של מכונת הרעל. איש לא שואל שאלות כשפולשים לארצו וטובחים בעמו." ומכאן, הוא מסביר מדוע כעבור זמן לא רב, על הטייסים לערוק ולסרב. כלומר, הטייסים שאינם מקשיבים למפקד אלא לרב משגב, היו צריכים למלא את הפקודות אך ורק בימים או בשבועות הראשונים למלחמה.

הוא כותב ש"הקשקושים על סרבנות היו תעמולה." נו, באמת. מי שדיברו על הסרבנות היו אלה שהודיעו שיסרבו, הגם שהשתמשו במילים מכובסות כמו "אי התייצבות" או "הפסקת התנדבות." הרי הם תקפו את צה"ל שאינו אומר את האמת שהכשירות של צה"ל נפגעה, דבר שהם התגאו בו. נכון, כל אלה שאיימו התייצבו ב-7 באוקטובר. בכך הם לא הזימו את מה שאמרו יריביהם, אלא את מה שהם עצמם אמרו. הם איימו בסרבנות ולא מימשו אותה, וטוב שכך.

מה טוען משגב? שיש רק מצב אחד שבו מוצדק להילחם – בסיטואציה כמו 7 באוקטובר, שבה אנחנו עם הגב לקיר. אחרי כמה ימים המלחמה כבר אינה צודקת. אבל את 7 באוקטובר ניתן היה למנוע. אילו הממשלה הורתה לצה"ל לצאת למתקפת נגד מקדימה; לתקוף את חמאס לפני שהוא תוקף אותנו, הטבח היה נמנע. אבל אז, אליבא דמשגב, על הטייסים ושאר החיילים היה לסרב, כי זו מלחמה בלתי לגיטימית.

זאת התפיסה החולנית, המעוותת, של "מלחמת ברירה", שכביכול אינה לגיטימית. זו שטות שאף עם בעולם מעולם לא פעל על פיה. ההפתעה היא מהות המלחמה. מי שמחליט מראש שהפתעה יזומה אינה לגיטימית, משאיר לאוייב מונופול על ההתקפה, והוא יעשה זאת כשיזהה חוסר עירנות, חולשה או פילוג בתוכנו.

אבל אצל משגב התפיסה המעוותת הזאת מעוותת שבעתיים, כי לא זו בלבד שהוא חושב שאסור לנו ליזום, להפתיע ולתקוף, אלא שאם נחליט לנהוג באופן רציונלי וליטול יוזמה, להשכים להרוג את הקם להורגנו, על החיילים לערוק בהמוניהם.

זו תפיסה שמתנוסס עליה דגל שחור של בלתי לגיטימית בעליל. שיח העריקה והסרבנות הוא שיח סרטני, פושע ובוגדני, שצריך לעקור משורש, כי סרבנות פירושה חורבן המדינה.

* רודפי הכיפות – מה המשותף לצ'יקו תמיר, רוני נומה, גרשון הכהן וארז צוקרמן, שהתייצבו לתמיכה ללא סייג במועמדותו של דוד זיני לתפקיד ראש השב"כ, לעומת אלה שיצאו נגדו? שהם מכירים אותו. ואיך הם מגדירים אותו, מתוך היכרותם אתו? אובר ממלכתי.

כיוון שרודפי הכיפות לא מצאו ולו בדל טענה נגד זיני, הם חיפשו ציטוטים מכל מיני אמירות של בני משפחתו. אין מקראתיזם נחות מזה. אבל אם זאת הדרך, בבקשה.

בתגובה לרשומה שכתבתי בנוגע למינויו של זיני, נשאלתי אם אני מאמין שהוא יילחם ב"טרור היהודי". אני נוהג לכנות זאת – טרור בן גבירי. השבתי שאין לי ספק בכך.

והנה, עמית סגל מביא דברים שכתב לנכדיו אביו של זיני בנושא הטרור הזה. הוא מוקיע את התופעה בצורה החריפה ביותר שנתקלתי בה אי פעם, כולל אמירה שאילו היה סנהדרין, הוא היה דן אותם למיתה.

יאללה, תרגיעו.

פסילת מינויים ביטחוניים על רקע של דעה פוליטית (מכל צד) או אמונה דתית, היא פוליטיזציה מסוכנת מאוד של צה"ל ומערכת הביטחון. יש למנות את האנשים על פי כישוריהם ולא על פי דעותיהם. באופן כזה, יהיה מגוון דעות. משום מה, יש מי שחושבים שרק מי שהיה חלק מהקונספציה שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר ראויים לתפקידים ביטחוניים.

* מלחמת מאסף – במלחמת "חרבות ברזל" הוכח עד כמה משמעותיות הבנות בצה"ל, כולל בנות לוחמות, שגילו גבורה ואומץ לב לא פחותה במאומה משל הבנים. נשים רבות מאוד שירתו מאות ימים במילואים, כלוחמות וכתומכות לחימה. המלחמה אמורה הייתה לסיים את הוויכוח הזה, אך כמו עוד כמה ויכוחים שעובדות המלחמה היו אמורות לסיים, גם בוויכוח הזה יש מי שתקועים בשישה באוקטובר.

כעת יוצאים הרבנים החרד"לים נגד שירות בנות בצה"ל עם אותם טיעונים, שהיו נבובים גם קודם, והיום הם הזויים. וזאת, כאשר צה"ל משווע ללוחמים ולתומכי לחימה, והבנות ממלאות את השורות בתפקידים רבים, כולל תפקידים שרק בנות משרתות בהם, כמו תצפיתניות, אך אם הן לא תשרתנה, בנים יצטרכו למלא את השורות, כאשר יש מחסור כה גדול. הרבנים הללו פשוט מנותקים.

מה מוציא אותם, דווקא עכשיו, למלחמה התימהונית הזאת נגד שירות בנות? המציאות בשטח בציונות הדתית. העובדה שיותר ויותר בנות דתיות לאומיות, מכל הזרמים בציונות הדתית כולל הזרם החרד"לי, מתגייסות לצה"ל, משרתות כלוחמות, משרתות כקצינות, משרתות בקבע ובמילואים. הן עושות זאת על אף שיש להן פטור ולמרות התנגדות הרבנים.

מלחמת המאסף הזאת חסרת סיכוי. במלחמה הזאת הם כבר הפסידו.

* צריך צבא? –"אתה חושב באמת שלא צריך צבאשאל כתב ערוץ 12 מפגין משתמט, שהשיב לו: "לא צריך. 2000 שנה הסתדרנו בלי צבא."

על אושוויץ, כנראה, הוא לא שמע. (אתם יודעים, לימודי ליבה וכד').

* אתונה וספרטה, גם וגם – אמירתו של נתניהו שישראל תהיה סופר ספרטה, עוררה ביקורת חריפה, ירידת שערים תלולה בבורסה ואילצה את נתניהו לפרסם הודעות הסבר ולהתפתל במסיבת עיתונאים למחרת. רבים הזכירו את אחריתה של ספרטה. וכעת כל תופעה שלילית תיקשר לכך והביקורת, המוצדקת והבלתי מוצדקת, על נתניהו, תרכב על הביטוי ספרטה או סופר ספרטה.

אבל למען ההגינות, אני רוצה ללמד סניגוריה על נתניהו. הוא לא אמר שישראל תהיה סופר ספרטה, אלא שילוב של אתונה וסופר ספרטה. וזה כבר משהו אחר לגמרי. אתונה נחשבת (לא ממש בצדק) כאם הדמוקרטיות (אם כי היום ממש לא היינו מכנים אותה דמוקרטיה). אתונה נחשבת לסמל של דמוקרטיה, של קדמה מדעית ותרבותית ופתיחות לעולם. ספרטה נחשבת לסמל של מדינה החיה על חרבה. לכאורה, סתירה מוחלטת. אבל אני מאמין בגם וגם, בחיים בכלל, וגם בסוגיה הזאת. שילוב של אתונה וספרטה, שעליה דיבר נתניהו, הוא דמוקרטיה המטפחת את המדע, ההשכלה והתרבות ובמקביל היא גם חיה על חרבה ומקיימת צבא חזק ותעשיות ביטחוניות מתקדמות.

ביומיים האחרונים עלו ציטוטים מרשימים מאוד מדברים שאמרו בן גוריון ואלון על כך שישראל אינה ספרטה ולא תהיה ספרטה, בשל מחויבותה לערכים חברתיים לתרבות ומדע. האמירות שלהם נועדו להבהיר, שההכרח בצבא חזק, והעובדה שנדונו לחיות על חרבנו אם רצוננו להתקיים, לא תהפוכנה אותנו לספרטה, בשל אותה מחויבות. כאשר נתניהו דיבר על השילוב בין אתונה לספרטה, הוא התכוון למה שהם התכוונו.

ההתבטאות לא הייה מוצלחת, בלשון המעטה, ואף גרמה נזק, אך המסר שנתניהו ניסה להעביר באמצעותה היה המסר הנכון.

* דמות ייצוגית – מאי גולן היא התגלמות ממשלת האספסוף.

* מפחד מאוריך – למה נתניהו כל כך רוצה שאוריך, הזרוע הארוכה של קטאר בלשכת רוה"מ, יחזור לעבוד במשרדו. כי הוא מ-פ-חד שאוריך יהיה עד מדינה.

* דרישת שלום – כפר יהודיה היה במקורו יישוב יהודי, אחד מיותר משלושים יישובים יהודיים בגולן מתקופת המשנה והתלמוד הידועים לנו.

כמו בכל כפר יהודי, היה ברור שיש בו בית כנסת. גם נמצאו מיספר ממצאים, אך לא היה ידוע מיקומו. היו השערות שונות.

בקיץ האחרון, הארכיאולוג מיכאל אסבנד חשף את בית הכנסת. זה אחד מבתי הכנסת המפוארים שהתגלו בגולן.

דרישת שלום מרגשת מאבותינו היהודים בגולן, לפני כ-1,500 שנה.

* מכאן עד כאן – את דניאלה שאול, מוותיקות קצרין, אני מכיר למעלה מ-41 שנה. מיד בהגיעי לגולן, ב-1984, עוד כחייל צעיר, שלחתי מאמר לפרסום בעיתון "ארץ הגולן". לא ידעתי שיהיה זה גיליון חגיגי – גיליון המאה של העיתון. דניאלה, עורכת העיתון, אהבה את כתיבתי ויצרה איתי קשר, שנמשך עד היום.

דניאלה ואני פעלנו יחד במאבק על הגולן, אני כדובר ועד יישובי הגולן והיא כאחראית על הגרפיקה של המאבק. אני ערכתי את עיתון המאבק "הרי גולן" והיא היתה העורכת הגרפית. ולימים היא לימדה את בניי בתוכנית למחוננים במכללה האקדמית תל-חי.

דניאלה, עיתונאית, מעצבת גרפית, מורה וציירת, מציגה בימים אלה תערוכה מציוריה היפים במבואת היכל התרבות של קצרין: "מכאן עד כאן". השתתפתי בפתיחה החגיגית, שבה השתתפו ראש המועצה המקומית ומנהל המתנ"ס ורבים מוותיקי קצרין. אבירם אור איתן, משורר ומוסיקאי קצרינאי, הנעים משיריו. ציוריה של דניאלה, רובם ציורי נוף, יפים מאוד. אמרתי לדניאלה שאני מצפה עכשיו לתערוכה של העבודות הגרפיות שלה, והיא לא שללה זאת.

* ביד הלשון: גינוסר – גינוסר הוא קיבוץ ממערב לכינרת, מצפון לטבריה. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1937, בידי בני הארץ – בוגרי בית החינוך לילדי עובדים בת"א ובהם בית הספר החקלאי "כדורי". החבורה התל-אביבית התיישבה כבר ב-1934 במחנה במושבה מגדל וב-1936 הצטרפה אליהם הקבוצה מכדורי, ובה יגאל אלון, הדמות המרכזית בקיבוץ והדמות הלאומית שצמחה בקיבוץ.

מקור שמו של הקיבוץ הוא האזור הגיאוגרפי שבו הוקם – שנקרא בקעת גינוסר, והאתר הארכיאולוגי באזור שנשא את השם.

גינוסר ההיסטורית, או גיניסר, הייתה עיר הלניסטית קדומה בחופה הצפון מערבי של הכינרת. היא מוזכרת במשנה. גינוסר הוא גם אחד משמות הכינרת. היא מופיעה בשם זה בתלמוד הבבלי, ובמלחמות היהודים של יוסף בן מתתיהו. בתרגום אונקלוס השם המקראי כינרת מתורגם לגינוסר. חז"ל קבעו שגם השם הקדום של העיר גינוסר היה כינרת.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

אני מבין שערוץ 12 שלח את יונית לראיין את מקרון, שונא ישראל, שבחר לזכות בקול המוסלמי בצרפת על חשבון ישראל. היום המוסלמים הם כמעט היחידים שעדיין תומכים במקרון בצרפת. 

אז ליונית לוי יש לי להגיד 3 דברים. 

1. לו ערוץ 12 היה קיים במלחמת העולם השנייה, היו בוודאי שולחים אותך לראיין את היטלר. והיטלר היה מסביר לך בצרפתית, סליחה בגרמנית, למה היהודים אשמים בכול. בל נשכח שעיתון "הארץ" כתב ב-1932 ״היטלר עושה רושם טוב.״  

2. למזלנו החיילים הגיבורים, בהם את ומקרון מנסים לפגוע ולהרוס את מורל הקרב שלהם – לא צופים בערוץ הזבל 12. אבל הקפלניסטים שכן צופים, ממש לא צריכים את מקרון. גם היועמ״שית, הפצ״רית וערוצי הזבל עושים את עבודה. 

3. גם בצרפת במלחמה היו בוגדים. לאחר סיום המלחמה נהגו לגלח את ראשן של נשים ששיתפו פעולה עם האוייב.

מוטי הרכבי

על "סירנו דה ברז'רק" מאת אדמון רוסטן

מצרפתית – ט' כרמי

זמורה ביתן 1986 218 עמ'.

אילו מין סירנו דה ברז'רק כזה, שוויתר על אהבת חייו, בשל אפו הגדול – אילו היה חי בימינו, היה בוודאי מנתח את אפו כבר בגיל הנעורים, ודרכו אל אהובת ליבו, רוקסן, היתה סוגה בשושנים, אבל במקרה כזה הספרות העולמית הייתה מאבדת פנינה ספרותית, מעשה רוקח של אדמון רוסטן, שחי וכתב כמאתיים וחמישים שנה לאחר ימיו של סירנו האמיתי. בעצם פריחתו של הרומן הריאליסטי והנטורליסטי בצרפת, מוצא רוסטן לנכון לחבר מחזה בעל ניחוח רומנטי, כשהוא רוקח עלילה, שרק בחלקה מסתמכת על עובדות כהווייתן.

עד כמה אין לזרם הספרותי שום תוקף כשמדובר ביצירה מעולה – יעידו אינספור הפקות תיאטרון וקולנוע בימינו אנו על הדמות הזאת של המשורר, הסופר, המחזאי, הוגה הדעות, הסייף והאביר הנדיב – סירנו דה ברז'רק, יליד 1618. המחזה הזה הופק בישראל שלוש פעמים: ב"הבימה" – 1996, בתיאטרון הקאמרי – 2013, בתיאטרון גשר – 2023.

רוסטן מתעד אמנם גיבור שהיה קיים במציאות, אבל כאמור, הוא משפץ את הדמות באינספור הזדמנויות, וכדי להדגים, אזכיר שסירנו ההיסטורי נפצע בקרב, ומת לאחר שנה מ... עגבת, ולא נפצע אנושות על ידי שונאיו שהפילו עליו בול עץ, זמן קצר לפני שפגש את אהובת ליבו רוקסן לפני מותו – כמתואר במחזה.

המחזה שראה אור ב-1897 בנוי מחמש מערכות – ארבע מערכות ראשונות מתקיימות בשנת 1640, והמערכה החמישית - בשנת 1655. סירנו, לוחם במשמר המלכותי, מאוהב בסתר בדודנית היפה רוקסן, אך יודע כי בשל כיעורו (אפו הגדול) אין לו זכות, וגם לא סיכוי לממש את אהבתו. מסתבר שמלבדו מאוהבים ביפיפייה הרוזן דה גיש, (אחיין של החשמן רישלייה, שהיה שר בממשלתו של לואי ה-13), הזומם להשיא את רוקסן לוויקונט הזקן דה וולוור, כדי שיוכל להיות המאהב שלה (בהיותו נשוי). וגם הברון כריסטיאן דה נובילה היפיוף, שגם זוכה באהבתה. דה גיש מבקש לנטרל את סירנו על ידי כך שיהפוך אותו למשרתו האישי, ולמשורר החצר שלו, אבל סירנו מסרב.

סירנו אינו סולח למי שמתבדח על חשבון אפו, ואותו ויקונט זקן מקניט אותו על הנושא הכאוב. סירנו מזמין אותו לדו-קרב, בו הוויקונט נוחל מפלה ונפצע. סירנו מחבר שיר, וקורא אותו תוך כדי דו-קרב. ברור שרוקסן מודה לו שהציל אותה מנישואין לא רצויים, ובהזדמנות זאת היא מתוודה בפני סירנו על אהבתה לכריסטיאן, שגם הוא לוחם ביחידה של סירנו. היא מבקשת שכריסטאן יכתוב לה מכתב. מכאן ואילך סירנו כותב את מכתבי האהבה של כריסטיאן היפה והעילג, וגם מצהיר בשמו הצהרות אהבה מתחת למרפסתה של רוקסן, המתמוגגת לנוכח המילים היפות.

לינייר, חברו הטוב של כריסטיאן כתב פזמון היתולים על דה גיש, וזה אירגן מאה איש שאמורים להתנקש בחייו. סירנו, הסייף שאין לו מתחרה, מצליח להתגבר על כולם. ברור שמדובר כאן בהגזמה פראית, כיאה לז'אנר הרומנטי. ביחידה הצבאית שבה משרת סירנו משרתים גסקונים, והם מתעללים בבני מחוזות אחרים בצרפת, ביניהם – כריסטיאן. הם יודעים שיש סכנה למי שמתלוצץ על אפו של סירנו, ומעודדים את כריסטיאן לעשות כן. הגסקונים בטוחים שסירנו יהרוג את כריסטיאן במכות, אבל כיוון שיש ביניהם סוד האהבה לרוקסן, השניים דווקא מתחבקים לתדהמת לוחמי הפלוגה.

החטיבה, עליה מופקד דה גיש יוצאת למלחמה על אראס, הגסקונים שונאים את מפקדם זה, והוא היה מעדיף שהם ייהרגו בקרבות. באמת הם נקלעים למלכודת, ונותרים ללא אספקה וללא אוכל. רוקסן מגיעה לשדה הקרב עם רגנו, האופה שירד מנכסיו בשל רחמיו על משוררים רעבים, ומביאים ללוחמים אוכל. לאורך הקרבות סירנו היה מסתכן, ומביא לרוקסן מכתבים מכריסטיאן, כביכול, כשעליהם דמעות שלו, מבלי שכריסטיאן עצמו ידע על כך. רוקסן מודיעה לכריסטיאן כי משום מכתביו הנפלאים, היא היתה אוהבת אותו גם אילולא היה יפה תואר. כריסטיאן מגיע למסקנה, שרוקסן בעצם אוהבת את סירנו, ולכן הוא מבקש ממנו שיודיע לה את האמת על מקור המכתבים. כריסטיאן נפצע בקרב, ועל ערש דווי סירנו משקר לו שכביכול גילה לרוקסן את האמת, והיא בכל זאת דבקה באהבתה לכריסטיאן. בהמשך סירנו יוצא לקרב גורלי.

אחרי מות כריסטיאן – רוקסן עוברת למנזר, וסירנו מגיע לבקרה מדי שבוע, ורואה את מכתבו האחרון על לוח ליבה. סירנו הוא איש של עקרונות, וכשהוא נתקל בטיפשות או בחוסר כישרון, הוא נלחם בהם בעטו המחודד, דבר הגורם לשנאה תהומית כלפיו. פעם כשצפה במחזה כושל ובשחקן חסר כישרון, שמו מונפלורי, הוא דרש ממנו לרדת מהבמה, אחרת יהרוג אותו במכות, סירנו מפצה את מנהל ההצגה על ההפסד בכספו, ונשאר חסר פרוטה.

בשל לעגו כלפי בעלי שררה וכוח, הוא מקים נגדו שונאים המפילים עליו בול עץ בכוונה להורגו. הוא מגיע לרוקסן בכוחותיו האחרונים, כשכובע מכסה את הפצע בראשו, והוא קורא בעל-פה את מכתבו האחרון של כריסטיאן, כביכול, ורוקסן מבינה שהיא בעצם היתה מאוהבת בסירנו. סירנו מביע הערכה לכישרונו של מולייר (בן דורו), אבל חברו, רגנו, האופה הנדיב, מציין כי ב"תעלולי סקפן" גנב מולייר רעיונות מסירנו.

מה סוד קסמו של הסיפור הרומנטי הזה ששרד שנים כה רבות? אני סבור שהקסם נעוץ באידיאה העומדת מאחורי ההתרחשות המתוארת במחזה, והיא שהאהבה יכולה להיות גדולה מהחיים, שיש קדושה לא רק בדת, אלא גם בתחום הקסום של האהבה, שבה אדם נעלה יכול להתעלות לרמה אלטרואיסטית קדושה. סירנו מתואר כאיש השואף לשלימות, ובתור שכזה הוא מוכן לסגוד לאהובה גם כאשר היא לא תוכל להיות שלו. ובכן, איזה מזל שבימי לואי השלושה עשר, במאה השבע-עשרה, וגם בימי רוסטן, בסוף המאה ה-19, הכירורגיה לא הכירה את הניתוחים הפלסטיים.

משה גרנות

תל-אביב. 25.9.74. ט' בתשרי תשל"ה. יום רביעי. ערב יום כיפור. אתמול לפנות-ערב, בשעה שש לערך, יום שלישי, ח' בתשרי תשל"ה, ה-24 בספטמבר 1974, התחתנתי בחצר האחורית של אימא ומשה בפתח תקווה עם יהודית (תומר). החופה נערכה על הדשא, ואת הקידושין ערך הרב ישראל לאו. במעמד קרובי משפחה. השושבינים היו הוריה של יהודית, ואימא ומשה.

עד כאן החלק ה"רשמי". ועתה לפרשת ה"כוס".

לי אין מזל עם שבירת כוסות בחתונה. בחתונה הראשונה, עם ענת, עמדנו על במה מוגבהת של עץ בחצר גן בית הרופא בתל אביב. הורדתי נעלי בכוח על הכוס העטופה (אז עוד לא ידעתי את טיבן של אלה) – והכוס ברחה מתחת נעלי, קפצה על רצפת העץ, ונשמטה. ענת הפטירה מיד אנחה, בחינת הרגשה מוקדמת של מזל רע – ואני את הכוס הצלחתי לשבור רק במכה השנייה.

והתוצאה – ידועה.

והפעם, הדבר שהדאיג אותי ביותר במשך כל טקס החתונה, ובשבועות שלפניו – היה עניין ההצלחה שבשבירת הכוס במכה הראשונה. וכמו אצל גיבורו של דוסטוייבסקי – שם אמנם הוא שובר לבסוף (ברומאן "אידיוט") את הכד שלא נתכוון לשברו, ואצלי – להיפך.

עוד לפני ימים אחדים חשבתי – אולי לנסות כיצד נשברת כוס בדשא? אולי לחפש כוס דקה יותר? אימא קנתה כוס "דוראלקס". עטפו אותה בשקית ניילון כמה פעמים. ואני, כל עת הטקס – מחכה לרגע הנורא. האעמוד במבחן? את הטבעת שמתי על אצבעה של יהודית. על המילים המקדשות חזרתי, וכל זה עדיין נראה לי קל ולא מחייב – למרות שזה, ורק זה – הוא אקט הקידושין עצמו (יוסף קנופ, קרוב-רחוק של אימא, היה העד החתום על התעודה).

[יוסף קנופ עמד בשעתו גם בראש סניף "עזיזה" בפתח-תקווה, אגודת המגדלים של עיזי הבית, שהיתה האגודה הראשונה בחיי שבה הייתי חבר].

אגב, גם תוך כדי הטקס היו לי שניות אחדות בהן הרגשתי כאילו אינני נמצא במקום בו נמצאתי. הרב נשמע לי מדבר לעומתי כאילו מעולם אחר, אולי מבעד לחלון. [---] היה נידמה לי שהמעמד מגוחך לאין שיעור, מופרך מייסודו, וארוך ומשעמם. ואני, שאין בי שמץ של אימת קהל, בהרצאה, בהופעה – חשתי נבוך, ולא ידעתי מה לעשות בידיי, בגופי. לרגע חשבתי – ומה אם פתע אקום ואלך מכאן, אברח, איעלם? אעשה מעשה של שטות.

ואז הגיע הרגע הנורא. נסתיימה פרשת שתיית היין מהגביע. הרב נתן לי את הכוס, שהיתה עטופה כמה פעמים בשקית ניילון עבה, חזרתי על "אם אשכחך ירושלים..." וכדומה, הנחתי את הכוס על הדשא – והכיתי בכל כוחי בעקב הנעל –

(בחתונה הקודמת נשבר קצה העקב הפנימי מן המכה)

והפעם – הכוס שקעה בדשא ולא נשברה. החוורתי. ראיתי עצמי לוקח חלק המחזה תעתועים. כאילו עשיתי לבסוף את אותו מעשה שטות שכה פחדתי ממנו. והכיתי פעם שנייה, ושלישית, ורביעית – כל מכה – שיש בה כדי להמית! והכוס – כיצוקה מברזל. אינה חושבת כלל להישבר!

החלו אנשים צועקים: להביא בלטה!

עמדתי רגע. לא כל כך יודע מה מתרחש סביבי. הקהל כולו נעלם כמו באותו רגע. גוש חסר צורה. הבלטה הובאה. הניחו שמתי עליה את הכוס (אני ידעתי שגם הפעם לא תישבר, אבל – כאשר אבדתי – אבדתי).

והכיתי, בכוח –

(כן, בפעם הראשונה לאחר שהכיתי, והכוס לא נשברה, התכופפתי, כיוונתי את חלקה הפתוח, כלומר – החלש יותר – ודרכתי עליו, בקצה – ולא הועיל!)

והפעם – הכוס עפה למרחק כשני מטר, סמוך לעץ, ולא נשברה –

אבל הבלטה נשברה לשניים, נבקעה מעוצמת המכה!

אינני יודע אם היה זה הרב שאמר "מזל טוב!" – או אחרים. כי פתאום התברר לי שהעינוי נגמר ולא אצטרך לשבור את הכוס. אני חשבתי שהיה בכך חוסר מזל גדול, וכאילו הטקס לא נשלם, ורק אחר-כך התברר לי שיצאתי ידי חובת המנהג – בשבירת הבלטה. ואולי אפילו הגדלתי עשות. וכי שבירת אבן, זכר לחורבן, אינה גדולה משבירת כוס זכוכית פשוטה!

אך אני הייתי מבולבל וחיוור. יהודית נישקה אותי. החלו עוד נשיקות. טוב שאופיי כה סגור ושלו כלפי-חוץ. אינני מראה הרבה ממה שמתרחש בי. וכאילו אני עומד בצד, תמיד, גם כשמתרחשים דברים אצלי. זכרתי שעלינו לעלות לחדר הייחוד. והפצרתי ביהודית למהר, כדי להירגע קצת. נכנסנו לחדר-השינה של אימא ומשה. יהודית תקנה את תסרוקתה. לדבריה כל עניין הכוס שיעשע אותה, והאשימה את אימא שבחרה כוס עבה כזו.

אך בי נשאר כמין טעם לפגם של – לא הצלחתי, במשך כל הערב. אחר-כך באו אורחים אשר לא היו בעת החופה, וכשסיפרתי, פעם או פעמיים, על כל הקורות אותי – חשבו שאני מתלוצץ.

באו כמעט כל האורחים שהזמנו, דומני, יותר ממאתיים איש. כל קרובי משפחתי מצד אבא ומצד אימא. כמה ידידים של משה [גרינברג-דגן, בעלה השני של אימי], ידידים של יהודית מהעבודה בתל השומר – כתריסר רופאים גניקולוגים, ואחיות, וכן חברים וחברות שלה, ומקצת ידידים של הוריה. מבין ידידיי באו אורפז, דן צלקה ואשתו [אביבה], יהושע קנז, נילי [פרידלנדר] ויפה [ברלוביץ], משה נתן, שרגא ]רבין], פצ'י (אברהם שפירא) וכמובן עוזי שטרן ומשפחתו, זאב קליין [קינן] ומשפחתו. היתה גם הדודה אסתר. רבקה כצנלסון. קיבלנו מתנות רבות, לא כולם בעלות ערך או שימושיות, אך כמה יפות. ובמזומן – קצת יותר מ-3,000 לירות, ועם מתנת דודה של יהודית בארה"ב – הרי זה כ-4,500 לירות. להתעשר מזה אי אפשר.

[הכיתוב לעטיפה האחורית]

יוסקה המרסק ואשתו פרלה המנשקת נמאסים על איכרי המושבה, אבל עד שהללו מצליחים להיפטר מתעלולי השניים, נפרשת יריעת חיים היסטורית מוזרה, צבעונית ומרתקת, ובה שלל דמויות והווי חיים ארצישראליים שראשיתם בתקופת התורכים והבריטים וסופה בימינו אלה – רומאן המשתרע על פני שתי מאות השנים האחרונות.

ש. שפרה: "הרומאן פורש יריעה צבעונית, בשר-ודמית מאוד, של המושבה. המספר הוא גם אחד מגיבורי הרומאן וגם מעין כרוניקאי הרושם את תולדותיה. דמיון ומציאות משמשים כאן בעירבוביה, ומעניקים לרומאן גוון של בורלסקה פיקארסקית שאינה נעדרת אירוניה, המופנה כלפי אורחות החיים של בני המושבות הראשונות. הישגו של הרומאן הוא בעיצוב לשון דיבור ייחודית, מפולפלת מאוד וגוזמאית, שהיתה רווחת במושבות האיכרים והיא בליל של עברית ברמות שונות ושל ערבית, אידיש וצרפתית, והיא מסייעת לצייר תמונה מלאת חיות של המושבה על שפע גיבוריה. בן עזר הוא אולי אחרון הסופרים שמסוגל להעמיד תמונה של המושבה בלשון זו."

נתן שחם: "נועזותו של אהוד בן עזר בקריאת הדברים בשמם עשוייה לרכוש לו הן קוראים שיש להם עניין להכיר את תולדות ההתיישבות בארץ-ישראל והן קוראי ספרות יומיומית יותר, שסתם סאגה ציונית אינה הספר שיקחו עימם לאי מבודד."

עמוס לויתן: "'המושבה שלי' הוא רומאן פיקארסקי, צבעוני, עסיסי ומשעשע, רומאן ייחודי על תקופת העלייה הראשונה, שטרם נכתב כמותו וספק אם ייכתב בדורות הבאים."

"המושבה שלי" הוא הרומאן התשיעי של אהוד בן עזר אחרי "המחצבה" שהוצג גם בקולנוע, "אנשי סדום", "לא לגיבורים המלחמה", "השקט הנפשי", "הנאהבים והנעימים", "לשוט בקליפת אבטיח", "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" ו"שלוש אהבות"; שלושה קובצי הסיפורים "הפרי האסור", "אפרת" ו"ערגה"; קובץ הראיונות "אין שאננים בציון", האנתולוגיה "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית", הביוגראפיות – "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", "אומץ, סיפורו של משה דיין", "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", וספרים רבים לילדים ולנוער.

אהוד בן עזר נולד בפתח-תקוה ב-1936, בן לאחת המשפחות המיוחסות שייסדו את המושבה העברית הראשונה ב-1878 ואשר חותמה ניכר כמעט בכל כתיבתו. לאחר שסיים את "תיכון חדש" בתל-אביב ושירת בנח"ל, היה חבר קבוצת עין-גדי, מדריך ומורה ביישובי-עולים, ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה וקבלה אצל גרשם שלום. מ-1966 הוא גר בתל-אביב, נשוי ואב לבן.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!