על "האדם מחפש משמעות – מבוא ללוגותרפיה" מאת ויקטור פראנקל
תרגום – חיים איזק, דביר 2001, 168 עמ'
"האדם מחפש משמעות" ראה אור בגרמנית ב-1946, כשנה לאחר שהמחבר, הפרופסור ויקטור פראנקל, שוחרר ממחנה הריכוז דכאו, אליו הובל ממחנה הריכוז אושוויץ, שחרור שהגיע לאחר שלוש שנים, ולאחר שהוריו, אשתו ואחיו נספו במחנות, לאמור, מוכח שהוא בר-סמכא לחוויית הסבל.
יש דמיון בין ספר זה לספרו של פרימו לוי "האם זה אדם?" – שניהם סופרים בחסד, שניהם זכו לצאת מהתופת בזכות מקצועם – פרימו לוי הצליח להשתחרר מעבודת הפרך ברעב ובקור האימתני משום שנבחר לעבוד במעבדה בהיותו כימאי, אירועים דומים פקדו את ויקטור פראנקל לקראת סוף הכליאה במחנות המוות - בזכות היותו רופא פסיכיאטר. כך עברו השניים מעבודת פרך בקור הנורא כשכל הכלכלה היומית שלהם מורכבת מפרוסת לחם ומצקת מרק, וגם זה נגזל מהם לא אחת בשל עונשים אלימים חסרי שחר מצד בעלי תפקידים סדיסטים. לולא התמורה הזאת במעמדם במחנות המוות, היה גורלם זהה לזה של מוזלמנים הנשלחים לתאי הגזים. פראנקל מציין בספרו כי המזל האיר לצאת חי מהמחנות – רק לאחד מתוך עשרים כלואים. ועוד דבר, פראנקל מציין שהטובים שבין הכלואים, אלה שהיו מוכנים לתת את פרוסת הלחם האחרונה לגוועים ברעב – הטובים האלה לא שרדו (עמ' 16). שרדו בעיקר אלה שקיבלו תפקידים – תפקידים שעל הרוב זכו בהם משום שהיו מוכנים להתעלל בחבריהם הכלואים.
פראנקל אינו חושך בתיאור הזוועות שעברו הכלואים במחנה ההשמדה: הסלקציה, שדידת בגדיהם, תכשיטיהם, ואפילו שיער גופם, וכל פקודה היתה מלווה בהצלפות. 1500 איש נדחסו לצריף שיכול להכיל בקושי 200, תשעה אנשים על דרגש שינה אחד. נדרשים להשכים בעוד לילה למסדרים כדי לנקות מחראות, לסלק שפכים, לחפור באדמה הקפואה, כשהרגליים נפוחות ופצועות, והבטן מכרכרת מרעב. כשנודע לקאפו שפראנקל היה רופא, הוא הצליף בו כי בוודאי עשק את הפציינטים כמו שעושים תדיר "החזירים היהודים".
באיזה שהוא שלב, בוודאי משום התקדמות הצבא האדום מערבה, מובלים הכלואים למחנה ריכוז דכאו, והם מאושרים כי במחנה זה אין תאי גזים. הם מובלים דחוסים כמו סרדינים בקרונות רכבת, כשהרווחה היחידה היא האפשרות להביט דרך סורגי הצוהר הקטן אל הנוף הנפלא של אוסטריה. בדכאו מתפרצת מגפת טיפוס, ופראנקל עצמו מאושפז ארבעה ימים בחדר חולים: אושר צרוף -–פטור מעבודת פרך! במחנה זה מעסיקים אותו כרופא – אותו רעב, אותו מדור מכונם, אבל בלי עבודת פרך בקור האימים. השגרה במרפאה: שישה חולים מתים מדי יום, חולה אנוש אינו מקבל תרופות, כי הן מצויות במרפאה בצמצום. יש לו הזדמנות לברוח מהמחנה, אבל חש אחריות כלפי חוליו. יש תיאורים של מחנות המועלים באש יחד עם הכלואים, וגם תיאור מזעזע במחנה נטוש – של רעב המטריף שגורם לקניבליזם.
המחבר מתאר את הניצולים לאחר השחרור, כשהם שטופים בבולמוס של אכילה ושל דיבור.
בעקבות הניסיון הנורא שפראנקל עבר, הוא מנסה למצוא נתיבים אל האנושיות של אלה שנגזל מהם צלם אנוש. הוא מניח שבעל מטען רוחני עשוי להחזיק מעמד יותר מאחרים. מחשבות על אשתו האהובה מעניקות לו רגעים של רווחה (הוא לא ידע שהיא נרצחה), מראה של עץ מלבלב מעודד את נבכי הנפש, חוש הומור יכול לסייע להישרדות. גם מצב חיצוני נורא מזמן, לדעת המחבר, אפשרות של התעלות רוחנית.
מיד עם כניסתו בשערי אושוויץ מפרידים את פראנקל מכתב היד המחקרי שעבד עליו, ובעקבות זאת הוא חש שיש לו מטרה, לכתוב את המחקר מחדש לכשייצא מהתופת. בדיעבד הוא סבור שאפשר לשמור על שארית של חירות רוחנית גם באושוויץ. הוא משווה את השהות במחנה לגיבורי הספר "הר הקסמים" של תומאס מאן, שאין להם מושג מתי ישוחררו מבית המרגוע לחולי שחפת. פראנקל מצטט את שופנהאואר המצביע על חירות מסבל. אם יש טעם לחיים, צריך שתהיה משמעות גם לסבל, הפוקד את האדם. פראנקל מצטט את ניטשה אשר קבע כי "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'." וכן: "מה שלא הורג אותי, מחזק אותי."
ויקטור פראנקל הוא יליד 1905. כלומר, כשנכלא ב-1942 הוא היה בסך הכול בן 37 – והוא הספיק לסיים לימודי רפואה והתמחות בפסיכיאטריה, ואף לעבוד במקצועו. הוא הספיק לכתוב מחקר, שלימים (בשנת 1946) ייהפך לספר שלפנינו? הוא שופע ידע תרבותי חובק עולם: מלבד האזכורים של שופנהואור וניטשה דלעיל, הוא מזכיר, ואף מצטט את דוסטוייבסקי, לסינג, טולסטוי, ביסמרק, שפינוזה, רילקה, סארטר, וכמובן – פרויד, אדלר ויונג.
החלק השני של הספר הוא מבוא לתאוריה הפסיכולוגית שלו, המכונה "לוגותרפיה", שהתגבשה בליבו בעקבות החוויה המזעזעת שעבר. ובכן תיאוריה זאת מתרכזת בעתיד (ולא בעבר החבוי כמו זאת של פרויד), לפיה האדם עומד מול פשר חייו, והכוח המניע הוא חיפוש משמעות, שאיפה מתמדת לפשר. מוסר ודת אינם דחפים פנימיים, אלא עניין של החלטה. הוא מעיד על עצמו כי הרצון העז לחבר מחדש את כתב היד שהושמד באושוויץ החזיק אותו בחיים. כשאין מטרה כזאת, גולש האדם לריק המוביל לשכרות, לעבריינות, ואפילו להתאבדות. הצו של הלוגותרפיה: חיה כאילו אתה חי בפעם השנייה, וצריך לתקן את מה שקלקלת בחייך הראשונים. וכן, ההומור מומלץ, בו האדם מתנתק מעצמו. אחת הדרכים לריפוי היא הגישה הפרדוקסית, לאמור: אם אדם סובל מגמגום, עליו דווקא להחצין אותו; אם אדם סובל מנדודי שינה, עליו להחליט בינו ובין עצמו שהוא אינו מתכוון להירדם.
למרות שיש בספר אזכורים יהודיים (הוא הרי נכלא באושוויץ בהיותו יהודי וינאי), כגון שמע ישראל, פסוקים מתהילים, טיפול ברב ששכל את אשתו ובניו וכד', הנה, חשתי גם נטייה להשקפת העולם הנוצרית המעניקה ערך מוסף לסבל שגורם להזדהות עם סבלו של ישוע שנצלב. אחד הדימויים המופיעים בספר בנושא הסבל מוזכר במפורש הצלב שהאדם אמור לשאת.
כיניתי את הרשימה הזאת על ספרו של פראנקל בשם "אופטימיות בערבון מוגבל", כי העצות שמחבר מציע בסיפור הכליאה ובהצגת התיאוריה הלוגותרפית יכולות בקושי לסייע לרעבים, המוכים והקפואים במחנות הריכוז. כמו ספרו של פרימו לוי גם ספר זה זכה לתפוצה עולמית.
משה גרנות
אהוד: אני נוהג להשוות את ספרו של פראנקל ל"יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'" של סולז'ניצין.