אסטרולוג, 2001

פרק ארבעים ואחד

כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו

וכתבתי את ספרי הראשון

[סיום הפרק]

חיינו התנהלו מעתה בשתיקה.

אני לא עשיתי דבר בקשר להריונה, או לנישואינו. העבודה הגופנית חיסנה את גופי וטימטמה אותי. יום אחד חזרתי לחדר, מוכה וחבול, לאחר שהתקוטטתי על הפיגומים עם פועל שאמר לי "קוס-אמכ אשכנזי מחורבן", וכתוצאה נשלח הפועל לבית-חולים. אולי לא טרחה כלל לשאול אותי מה קרה לו.

לעיתים כבר לא מצאתי אותה בחוזרי לחדר. התחלתי לבלות בערבים, יותר ויותר, בבית-הקפה של מנטלו, יחד עם הפועלים. ערכי בעיניהם עלה לאחר הקטטה. גידלתי זקן. חבשתי ברט של סאלח-שבתי. סבלתי מצרבת כתוצאה משתיית-יתר. את לימודיי הזנחתי לחלוטין. לאחר הקטטה, לא רק שלא פיטרו אותי, אלא הועליתי בדרגה, ומנהל-העבודה דיבר על ליבי שאסכים ללכת לקורס טפסני-בניין.

לעיתים הייתי רואה את צלליתה של אולי חולפת בסימטה, לא תמיד לבדה, והיא לא היתה הנערה היחידה שהסתובבה כך בסימטאות.

כמו על פי הסכמה-מראש התנכרנו זה לזה בחוץ, אבל בבואה לישון, בחדר, מאוחר בלילה, נדלקו גופותינו למגע, והיא כל פעם יותר מסורה, יותר צייתנית, יותר נואשת בכניעותה.

הכנסותינו עלו עתה ויכולנו לחשוב גם על שכירת דירה, אלמלא התעקשתי להוציא כה הרבה על סיבובי כוסיות העראק ועשן הטומבאק, שבהם כיבדתי ברוחב-לב את חבריי-לעבודה, ואלמלא אולי החלה קונה לעצמה בגדים ומיני תמרוקים, שאני אפילו לא טרחתי להסתכל לעברם, ואף הביאה בכספה מזונות משובחים יותר, חריפים ומתובלים, לפינת המיטבח הצרה שבחדר.

גם כריכים המשיכה להכין לי, ומדי בוקר התעשר מילויים בבשר מעושן קר ממין משובח, ובגבינות ובמימרחים יקרים, ואולם לדבר לא דיברה איתי. כאילו נעשתה אילמת מאז אותו לילה שבו חזרתי מרותי ובאתי עליה בכוח מהשער האחורי, כמו אבא שלה.

ואני, מצידי, חששתי לפתוח בשיחה איתה כי לא ידעתי מה לומר לה בקשר למועד החתונה, ההפלה, או השד יודע מה – הרגשתי צורך לעשות משהו. להיפטר מההריון? – ואולי להיפטר מאולי? – לא ידעתי מה לעשות, ואיך. וכאשר שכבתי איתה בלילות, מחזיק את גופה הרך, שנדף לפתע אותו ניחוח קדוש בעיניי של רבלון אינטימט אלא שעל עורה השחום של אולי הפך לריח בושם זול, מהול בזיעה – היה מפרפר גופה הרך ונפתח אליי באורח שפחתי, ממש מחפיר, כאילו היא כולה פות רטובה ורחבה שנמסה לקראתי – ואני נבהלתי מפני עצמי בעודי חש בקצות אצבעותיי הקשות, מלומדות הקרשים, הפטיש, המסמרים ונשיאת שקי-המלט – את התאווה לחנוק אותה באחת עד שייסחט גרונה –

כן, להיפטר ממנה.

של מי הילד? מאין לי לדעת? אולי לכן ברחה אליי, מכפר-הנוער? חדלה לשתות חלב. זה סימן? סימן למה? מי יכול לדעת?

וכי אני בודק את עונתה? מה אני מבין בכלל בדברים האלה. יש לה וסת? אין לה וסת? אולי היא בכלל נמצאת עדיין בתקופת ההתבגרות? ואולי כבר לא? הלא גם את גילה לא גילתה לי במדוייק. חמש-עשרה? שש-עשרה? ארבע-עשרה? אולי שלוש-עשרה?

ובכלל, הלא אנחנו נשואים. את טבעת הברזל, שבה קידשתי את אולי בנוכחות שדיה הזקורים, בליל הסדר, בצימרור טיפות העראק על פיטמותיה השחומות, לא הסירה מאז מעל אצבעה. ילדה מסכנה.

מסכנה?

זונה! –

וכשהייתי חושב עליה זונה לא היה גבול לתאוותי, והייתי בא עליה פעם שנייה ושלישית מדי לילה – כמו גם בשם כל הגברים האלמונים, שאת כספם היתה מביאה אליי –

אם זה יימשך כך אפסיק לעבוד ואתחיל לחיות על רווחיה. אם רק היה אפשר להיפטר מן הילד המגעיל שגדל בביטנה, ועוד מעט יתחיל לכער אותה, ואפילו נניח שילדי הוא, הלא אני לעולם לא אתחתן איתה, ברצינות –

אולי מוטב שנלך לרופא, ויעשה לה הפלה, על חשבונה?

בעצם, מה איכפת לי להתחתן איתה? הלא ממילא אני גומר עם הכול. שיהוק על משפחתי. שיהוק על לימודיי. סופר לא אהיה. גם לא ב"א בספרות עברית. בלי סביאת עראק וקצת מהלומות – כבר איני יכול. ובכלל, החיים החדשים האלה מוצאים חן בעיניי, לולא הצרבת. שתלך רותי העדינה וצחת העור בעלת הדם הכחול לכל הרוחות! שיהוק עליה –

ומה, בתקופת הבריטים לא הסתובבו בתל-אביב ובירושלים נערות כמו אולי, ודווקא אשכנזיות ממשפחות טובות? – ובווארשה לא התקיים רובע שלם של יהודיות שעסקו בדברים האלה? כל זמן שאני עם אולי מדי לילה, והיא נשמעת למאוויי כשפחה אילמת, ואף החלה לכבס שוב את בגדיי – טוב לי ואני מאושר.

אמנם את לימודיה העלובים, קרוא וכתוב ומעט פעולות חשבון, שעליהם שקדה בשעות היום, בחדר, בשבועות הראשונים, מתוך רצון לשאת חן בעיניי – אותם עזבה לגמרי. כאשר הייתי יוצא השכם בבוקר לעבודת הבניין, היתה מתהפכת על הצד השני וממשיכה, מי יודע עד מתי, בשינה. ולא פעם הייתי מעיר אותה בבוקר, לפני התלבשי לעבודה, וליתר ביטחון מכניס לה עוד פעם, באור-יום, פותח את ערוותה לעיניי ומותיר אותה בוכה בקולות מרוסקים של אילמת, וכל גופה מפרפר, צרוד –

האומנם נעשתה אילמת? גם קודם לא היתה דברנית גדולה. חשבתי שכך הדבר בגלל הערצתה אליי, ממש כפי שלי היה קשה להוציא מילים רגילות בחברת הסופר הנערץ עליי ש"י עגנון או בנוכחות רותי, שהמחשבה עליה עדיין שיגעה אותי.

הרביתי לשתות, כדי לשכוח. שיהוק על כולכם, רבותיי. בארוד!

לולא הצרבת הייתי שותה כפליים. פעמיים כבר כמעט נפלתי מעל הפיגום אל הבור הענק שנחפר כדי להכיל את מרתפי הספרייה הלאומית. תמצית גאוניותו של העם היהודי, האוסף הגדול ביותר של ספריו וכתבי-היד שלו הנמצא במקום אחד עלי אדמות – כמעט שהיה למצבתי שלי, הנבנית על זירת מותי!

ומה שהרגיז אותי פעם אחר פעם הוא שבמשך כל תקופת שתיקתנו הרגשתי שאולי קוראת את מחשבותיי, אחת לאחת. יכולתי כמובן להיזכר, בקצת מאמץ, מבעד לאדי העראק, בהרצאותיהם של פרופ' הלקין ופרופ' תשבי ומר יוסף דן או באימפראטיב הקטגורי של קאנט – או אז אולי לא היתה אולי יכולה לנחש מילה ממחשבותיי, אך כל פעם שהרהרתי בה, ביחסינו, או ברותי – וכך עשיתי רוב הזמן – שכנה שתיקתה כמרגלת בליבי.

שכנה שתיקתה כמרגלת בליבי. אוהו. שיהוק עלייך, אולי, אבכי עליכ! – אולי, אולי שלי. יום אחד, כאשר חזרתי אחר-הצהריים מפיגומי הספרייה הלאומית, ורעש פיצוצי הסלעים עדיין החריש את אוזניי, לא מצאתי אותה בחדר. מילא. זו לא פעם ראשונה. ודאי יצאה לעבודתה. רק מוזר היה שגם מעיל-המלחים האפור שלי נעלם.

התרחצתי, אכלתי מזונות אחדים שהכינה, העפתי מבט בכותרות של עיתון-הערב, ויצאתי, ללא מעיל, לקנח בשתייה עם חבריי מהעבודה, בשוק, בבית-הקפה של מנטלו.

מדי פעם הייתי מעיף מבט לסימטה ולזו שמחוברת אליה, אך לא ניראה שם אפילו צל-צילם של מעילי ושל אולי.

חזרתי לחדר, חשוך היה, קר, והמיטה – ריקה. עובש בבקבוקי-החלב הריקים, הישנים. שיהוק עלייך, אולי שלי, איפה את? אני אשבור לך את העצמות! – את שומעת? – אני בועט במיטה. אני כמו אבא שלך ואת צריכה לציית לי, רק לי, שיהוק עלייך, ולא איכפת לי איפה ומה את עושה בשעות הערב, לפני שאת חוזרת למיטה שלך ומפנה כלפיי את הגב כדי שאתגנב אלייך, ילדה רטובה ומושחתת שכמוך, אוהו –

השעות נקפו. נירדמתי. התעוררתי. נירדם ומתעורר בקישוי אבר שמתפרק אל הריק ואני חובק בידיי את אולי שנמוגה מחלומי ואיננה, אולי –

אולי, התחלתי לרעוד, אולי היחידה שלי, אולי איפה את? אני אוהב אותך, אני לא יכול בלעדייך –

והילד, ילדנו, לאן לקחת אותו?

אני אבא שלו, שלך –

ושוב נירדמתי. צמרמר. חובק ריקות. ובבוקר קמתי מסואב ועייף, שוטף את פניי בחברת תמרוקיה הזולים, מנשק בדל-חזייה שלה, חולצה גולשת כמשי בנפצוצי חשמל, מלטף, וללא כריכים יצאתי לעבודת יומי.

אילו עזבה אותי, לא היתה משאירה את בגדיה.

היא תחזור.

בשובי לפנות-ערב מהעבודה בבניין הספרייה הלאומית, קניתי עיתון-ערב. תמונת פניה המתות מילאה רבע עמוד ראשון. הכותרת היתה: "נעדרת מביתה נדרסה על-ידי רכבת. התאבדות או רצח?"

בארוד!!!... הזדעזע מוחי לפתע.

נשענתי רגע ליד עמוד-חשמל קרוב, התבוננתי לצדדים אם אין באים כבר לחקור אותי, הרוצח, והמשכתי לקרוא על טפירו אוליביה, שהוכרזה נעדרת לפני חודשים אחדים, לאחר שנעלמה מכפר-הנוער שאליו נשלחה, ומביתה – ונמצאה מתה, לבושה מעיל-מלחים גברי אפור, על פסי מסילת-הברזל לירושלים. דרסה אותה רכבת-נוסעים שבאה מתל-אביב. בגלל השעה המאוחרת טרם הוברר אם הטילה עצמה אל הגלגלים או מישהו דחף אותה מאחור ונעלם. בדיקה לאחר המוות העלתה שהנערה היתה בשלב מתקדם של הריון. החקירה נמשכת. טפירו האב: "אהבתי את אוליביה בתי שהיתה מסורה לי יותר מכל ילדיי." טפירו האם: במוסד.

אל חדרי התקרבתי בהתגנבות-יחידים, להבחין, בעוד מועד, אם אני כבר נתון במעקב ואם שוטרים מחכים בחדרי לעצור אותי. כל השאלה היא, חזרתי ושיננתי לעצמי, אם הוצאתי ממעילי בעוד מועד את כתבי-היד שלי, שתחבה רותי בכיסיי –

החדר היה שרוי בחשיכה גמורה כאשר הגעתי אליו.

איש לא ציפה לי. יכולתי לשמוע את פרפורי ליבי בפותחי את הדלת. העליתי אור. דבר לא השתנה מאז עזבתי בבוקר. מיהרתי אל הכוננית. בידיים מקומחות עדיין ממלט, ששב ויבש עליהן לאחר הרחצה החפוזה בתום העבודה, חיטטתי בניירותיי שבמגירה, מזל, אוהו – כל כתבי-היד כולם היו מונחים שם, וגם כסף, רגע –

האם הוצאתי אותם מהמעיל?

לא. בשום אופן –

אני המשכתי להחזיקם בכיסיי בנדודיי ברחובות, ובסביאותיי, מתוך איזו אמונה טפלה, למן הלילה שבו חזרתי טעון בהם מרותי ובאתי על אולי הירקרקת, בדרך שהשתיקה אותה כלפיי לנצח –

טוב. לא נותר זמן רב למחשבות ספרותיות. מוחי פעל עתה בקדחתנות קרימינאלית. אספתי את חפציה של אולי למרכז החדר: חולצה, מכנסיים, שפתון, פודריה, עיפרון-איפור, נעליים, מחברות אחדות, ספרי-לימוד, מזונות שקנתה, סבונים, וילון שהתקינה, בקבוקי-חלב ריקים, מסריחים, גביע-לבן עשוי זכוכית, שציירה והניחה בו פרחים, שיבשו, חזיות, תחתונים, טבעת הברזל, גרביים, הכל במהירות וביעילות, היישר אל מעי מזוודתה החומה, שעימה הופיעה לראשונה בחדרי. התבוננתי עוד פעם אחת אחרונה היטב סביבי, צד בדל-שפתון ובובת-צמר קטנה בדמות קופיף שאותו אהבה במיוחד, הכול הכול –

סגרתי היטב את המזוודה והחוצה, בחשאי, אל בור-המים הישן שבחצר האחורית, הרמתי את המיכסה – והשלכתי אותה פנימה על תכולתה, שהתפרקה שם אל מדמנת הקרקעית, שהמים כמעט כבר אינם זורמים אליה בחורף מפני שתעלת הניקוז בחצר המרוצפת אבן, סתומה, מאז נעלם בעל-הבית הערבי במלחמה.

שבתי ועליתי לחדר. השלכתי מבעד לחלון, הרחק אל השדה, שני בקבוקי עראק אחרונים, האחד חתום והשני מלא-למחצה.

התרחצתי. גילחתי את זיפי זקני מיום אתמול. לבשתי בגדים חדשים, טריים, מהכביסה האחרונה שעשתה אולי, וירדתי לרחוב כשרגליי מוליכות אותי מאליהן אל רותי. הבאתי לה במתנה בקבוק רבלון אינטימט שמצאתי בחדר, הזמנתי אותה למסעדת "רימון" וזללנו סטייק פילה, המנה היקרה ביותר, ואחר-כך הלכנו לקולנוע "ציון" הסמוך, לסרט הנפלא שכל העיר דיברה עליו, "הירושימה אהובתי". חיבקתי אותה. התנשקנו. רותי החיוורת הזילה דימעה והיתה נירגשת מאוד.

ליוויתי אותה חזרה לחדרה והיא נפרדה ממני ליד הדלת.

הניחה לי לנשקה שוב, על מצחה העטור שיער זהוב, על פני הלב המתוקות שלה, על עיני הירוק-פרדס עם דבש כהה שמתגרות בי, וכאשר הרחתי אותה שבתי והצעתי לה שנתחתן, והיא ענתה – "לא!" – ובישרה לי שהיא עוזבת את ירושלים בעוד שבועות אחדים אך אינה יכולה לגלות לי מדוע ולאן.

חזרתי לחדר, מריח את אצבעותיי, פורש ומכווץ אותן באוויר, כפסנתרן, רגע לפני התחלת הקונצרט. מילאתי דיו בעט הנובע וישבתי לכתוב את מה שעתיד היה להיות הרומאן הראשון שלי.

לעבודת הבניין בבית-הספרים הלאומי שבגבעת רם לא הלכתי יותר. במשך שלושה וחצי שבועות ישבתי יום אחר יום בחדרי, קופא מעט בלילות הקרירים-עדיין, בהיעדר אולי, ובלא מעילי ששימש לי גם כחלוק-בית. עד מהרה פלש הקיץ לירושלים. התחלתי לצאת לפנות-ערב, לטייל ולאכול במרכז עיר. חדלתי לשהק. בימים ישנתי ובלילות שתיתי חלב קר, להרגיע את הצרבת שטרם נירפאה כליל, וכל אותו זמן כתבתי את הרומאן הראשון שלי (שנותר גם היחיד שנכנס לתולדות הספרות העברית כי הספרים שכתבתי אחריו כבר היו כולם כרוניקות, ללא בידיון), כתבתי באצבעות גמישות, שהלכו והתעדנו, שאמרו עליהן בנעוריי במושבה, לפני שגירשו אותי, שהן אצבעות של פסנתרן –

תחילה כיניתי אותה ברומאן – הבת של טפירו, אחר-כך שיניתי את שמה לבת של דנינו. אבל גורלן היה זהה. היא הרה. היא רצה אל הרכבת ושמה קץ לחייה. גם דמויות הפועלים מהעבודה בבניין הספריה הלאומית, חריקות המחפרים, צעקות ה"בארוד!" והלילות בבית-הקפה של מנטלו – נתנו לי השראה, וכמובן – כפר-הנוער, וראשית אהבתי לרותי.

כסף היה לי קצת ממה שהשאירה אולי במגירה לפני שברחה, וממשכורתי האחרונה בעבודת הבניין.

מסכומים אלה התקיימתי עד שסיימתי את הכתיבה וההעתקה לנקי. ליתר ביטחון העלמתי בספר כל פרט שהיה יכול להסגיר כי מקום התרחשותו בירושלים ובכפר-הנוער הסמוך לה.

כך אני נוהג מאז בכל ספריי, כדי שלא יקרה לי מה שקרה לאלימלך שפירא לאחר צאת ספרו הראשון "הבלנית נכוותה" – שעליו נכתב לימים ב"תולדות הספרות העברית החדשה" שהכרוניקה שלו אינה אלא "הביוב של הספרות היפה".

ובראשית החורף, כאשר קיבלתי מיקדמה ראשונה מהוצאת-הספרים, קניתי מעיל-מלחים חדש, אפור-כהה, עם כפתורי-קרן גדולים דמויי שן-פיל, ולולאות של חבל שזור ומפותל.

ובאביב, אחרי שהרומאן יצא לאור, קיבל אותי הפילוסוף הירושלמי מרטין בובר לפגישה בביתו בשכונת טלביה.

כאשר נכנסתי לחדרו ישב מאחורי שולחן כתיבה כבד. מבט עיניו החודר ומחלפות השיער הכסופות, שהתפרעו על ראשו הגדול ובזקנו – שיוו לו מראה של נביא קדמון. הוא שאל אותי על הכוחות הגנוזים בעלייה המזרחית, שאותה כביכול תיארתי בספרי. הייתי אופטימי. לא כולם כמו אולי. יהיה עם אחד.

בתום הפגישה קם כדי ללחוץ את ידי. דימיתי שעתה אראה ענק מקראי מתרומם, כמו בפסלים ובציורים של מיכאל אנג'לו, אך בובר היה כה נמוך שגם כאשר קם על רגליו לא התרומם ראשו המפואר הרבה מעל גובהו בשעה ההיסטורית שבה ישבתי מולו. זו היתה אכזבה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא