בשנתיים האחרונות חוותה ישראל את התבוסה הקשה, הצורבת והכואבת ביותר בתולדותיה ואת אחד הגדולים בניצחונותיה מיום הקמתה.
7 באוקטובר הוא לא רק תבוסה צבאית. מדובר בשבר ציוני שלא היה כדוגמתו. המדינה היהודית בארץ ישראל קיימת בראש ובראשונה כדי להבטיח שלא יהיו עוד פוגרומים ביהודים. והנה, המדינה קרסה באותו יום מר ונמהר, בפוגרום שהיו מעטים כמותו בתולדות העם היהודי ובאסון הגדול ביותר של העם היהודי מאז השואה.
מבצע "עם כלביא" הוא הניצחון הביטחוני הגדול ביותר של ישראל מאז מלחמת ששת הימים, ואחד הניצחונות הגדולים מקום המדינה. הוא הסיר מעל המדינה לפחות לשנים אחדות את האיום הגדול ביותר על קיומה.
לא מדובר בשני אירועים קוטביים שבמקרה נפלו בסמיכות זה לזה. הקוטביות הזאת נובעת משתי תפיסות עולם ביטחוניות ומדיניות מנוגדות בתכלית.
7 באוקטובר הוא פרי הבאושים של מדיניות התמכרות לשקט, פייסנות, הבלגה ו"הכלה"; מדיניות של שב ואל תעשה, של דחיינות, העיקר להרוויח עוד קצת שקט. מדיניות פחדנית שהמילה "הסלמה" הילכה עליה אימים. מדיניות שסולדת מיוזמה. 7 באוקטובר הוא התוצאה הבלתי נמנעת של מדיניות ההתמכרות לשקט.
מבצע "עם כלביא" הוא פרי מדיניות של הגנה אקטיבית, של מתקפת נגד מקדימה, של יוזמה, של תעוזה, של הפתעה, של העברת המלחמה לשטח האוייב, של התקפיות, של נכונות לקחת סיכונים ולשלם מחיר בטווח הקצר, כדי להסיר איום גדול לאין ערוך בעתיד. אילו נקטנו במדיניות הזאת קודם לכן, 7 באוקטובר לא היה מתרחש. לא יכול היה להתרחש.
אדם אחד הוא האחראי לשני האירועים הללו, למפלה ולניצחון, ראש הממשלה בנימין נתניהו, איש השנה תשפ"ה.
בשני המקרים הוא הראש ולכן הוא האחראי, להצלחה ולכישלון. אך בשני המקרים אין מדובר באחריות מיניסטריאלית, עקיפה, כיוון שהאירוע "קרה" (זוכרים את הסלוגן – "תאונות אינן קורות, הן נגרמות"?) "במקרה" תחת המשמרת שלו. בשני המקרים הוא, אישית, עיצב את תפיסת הביטחון, קבע את המדיניות, בנה את האסטרטגיה וקיבל את ההחלטות. לכן, בשני המקרים אחריותו אישית, מוחלטת, במלוא מובן המילה. בשני המקרים, יש שותפים למחדל ולהישג – שרי הביטחון, הקבינט, הרמטכ"לים, ראשי השב"כ והמוסד, מפקדים בכירים בצה"ל. בשני המקרים, אחריותם חלקית והיא נובעת מכפיפותם לראש הממשלה. בשני המקרים, האחריות המלאה, המוחלטת, היא של נתניהו.
מי שאינו מסוגל להודות בכך שנתניהו הוא המצביא שהוליך אותנו לניצחון באיראן, אין תוקף מוסרי לטענתו שנתניהו הוא המנהיג הכושל שהמיט עלינו את אסון 7 באוקטובר. מי שאינו מסוגל להודות שנתניהו הוא מר מחדל, האיש שב-15 שנות שלטונו דרדר את ישראל במורד עד ההתרסקות ב-7 באוקטובר, אין תוקף מוסרי לכתרי המצביאות שהוא קושר לנתניהו על הצלחות ישראל ובראשן באיראן.
האחריות של העומד בראש אינה ניתנת להפרדה.
מה הסיבה לכך שהמדיניות של נתניהו כלפי איראן היתה מנוגדת כל כך למדיניותו כלפי חמאס?
הניגוד הוא ממש לא בין חמאס לאיראן. מחדלו של נתניהו, מדיניות ההתמכרות לשקט, היתה מדיניות כוללת כלפי כל האיומים. המחדל שלו כלפי חיזבאללה ולבנון גדול יותר מהמחדל שלו כלפי חמאס ועזה. האיום שהתממש היה מעזה. אילו התממש קודם מלבנון, התוצאה היתה קשה הרבה יותר. שלא לדבר על מה שעלול היה לקרות אילו הוא התממש במקביל בשתי החזיתות, או חלילה מכל חגורת האש שעטפה אותנו, כלומר שאיפשרנו לה במחדלנו הנורא, או לדייק יותר, ראש ממשלה ישראל איפשר לה, לעטוף אותנו. המחדל הזה היה גם כלפי איראן. נתניהו ראוי לשבח על כך שבמשך שנים היטיב להעמיד את האיום האיראני במקום גבוה בסדר היום העולמי, אך הוא לא העלה על דעתו לעשות את המובן מאליו; לתקוף באיראן כדי להשמיד את תוכנית הגרעין שלה.
הניגוד אינו בין מדיניותו של נתניהו כלפי חמאס וכלפי איראן, אלא בין מדיניותו לאורך כל שנות שלטונו עד 7 באוקטובר ועוד כשנה לאחר מכן, לבין מדיניותו מקיץ 2024 ועד היום. הדוגמה הבולטת ביותר לשינוי הדרמטי במדיניותו היא לבנון.
מלחמת לבנון השנייה הסתיימה בהסכם הפסקת האש שעוגן בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1701, שאסרה על חיזבאללה לרדת דרומה מנהר הליטני. נתניהו עלה לשלטון קצת יותר משנתיים לאחר חתימת ההסכם. בשנות שלטונו הארוכות, ישראל ידעה שהשטח שמדרום לליטני הפך למפלצת טרור רצחנית של חיזבאללה, שבו כל בית הוא מוצב, ושבידי חיזבאללה מאות אלפי טילים ורקטות ובהם טילים מדויקים רבים. אין דבר לגיטימי יותר מלהגיב על הפרת הסכם. אך נתניהו בחר להבליג ולהכיל ולקוות שיהיה בסדר. וכאשר חוליית מחבלים חדרה לישראל לבצע פיגוע, הדרג המדיני הנחה את צה"ל לירות לעבר החולייה על מנת להבריח אותה, אך לא לירות כדי לפגוע, כדי לא לעורר "הסלמה". וכך ישראל הבליגה על הפיגוע בצומת מגידו, שעלול היה לעלות בעשרות הרוגים, על ניסיון ההתנקשות בבוגי יעלון ואפילו על ההתנקשות בריבונות ישראל באמצעות הקמת מאחז חמוש של חיזבאללה על אדמתה הריבונית של ישראל.
המערכה בלבנון במלחמת "חרבות ברזל" הסתיימה בהסכם זהה להסכם שקדם לו. הפעם נתניהו נוהג באופן הפוך לחלוטין לדרכו לפני המלחמה. הפעם ישראל אוכפת בכוח את הפסקת האש, אינה מאפשרת לאף מחבל להרים ראש, נוקטת יוזמה, מפעילה תפיסה של הגנה אקטיבית, ואינה נסוגה מן השטח שהתחייבה לסגת ממנו, כל עוד לא הבטיחה שצבא לבנון מיישם בפועל ובתקיפות את מחויבותו לאכוף בעצמו את הפסקת האש. בדיוק באותה מידה מדיניותו כלפי איראן השתנתה מן הקצה אל הקצה.
מי שמשבחים את נתניהו על דרכו הנוכחית ואינם מסוגלים להודות שנתניהו הוא האשם במחדל, הם חסידים שוטים, שתמיכתם בנתניהו היא עיוורת וטוטלית, גם כאשר הוא מוביל מדיניות אחת וגם כשהוא מוביל את היפוכה המוחלט. אבל אם נתניהו נוקט היום במדיניות הנכונה בלבנון, מובן מאליו שמדיניותו אז הייה שגויה. אם הוא נקט אז במדיניות הנכונה, מדיניותו היום שגויה. אולם עצם העובדה שנתניהו שינה מן הקצה אל הקצה את מדיניותו, מעידה על כך שהוא הראשון שיודע, שהוא האשם במחדל והוא האחראי לאסון.
מנוסתו מוגת הלב מאחריות, ההתנהלות האנטי מנהיגותית הקיצונית של מי שעומד בראש ואינו מסוגל לקחת אחריות לכישלונו החרוץ, שהמיט עלינו אסון, מרעילה את החברה הישראלית.
כיוון שאינו מוכן לקחת אחריות, הוא מטיל אותה על הכפופים לו. אבל איך זה יכול להיות שהכפופים לו אשמים והוא נקי? תעשיית השקרים וההסתה ומכונת הרעל שלה ממציאים ומפיצים תאוריות קונספירציה ועלילות דם נתעבות על ראשי צה"ל ושב"כ, ונתניהו מעודד זאת. קהל תומכיו, שרואה שעלילות הבגידה באים מן הקרובים לנתניהו ביותר, כמו מבנו היורד לגולת התפנוקים במייאמי ושופרותיו ברדוגו, ינון מגל וריקלין, ומבין שהכול בא "מן הגבורה".
מנוסתו הפחדנית מביאה אותו לסיכול חקירת המחדל. וכדי לתרץ את סיכול החקירה, הוא מסית נגד מערכת המשפט ומטיל דופי ומעורר אי אמון בנשיא בית המשפט העליון, שעל פי החוק הוא שצריך למנות את הוועדה. והוא מפיץ את הקונספירציה המטורללת והזדונית על איזה "דיפ-סטייט" מומצא, שבעצם מנהל את המדינה, ובגד ב-7 באוקטובר כדי להפיל אותו, ומנסה למנות ועדת חקירה כדי להפיל אותו.
לא ייאמן עד כמה האיש הזה מרוכז בעצמו, כאילו האסון הגדול אינו התוצאה הנוראית של המחדל שלו – הרצח, האונס והחטיפה ההמוניים, אלא האיום על שלטונו.
מנהיג אמיתי היה מתייצב בפני הציבור במוצאי שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, נוטל אחריות מלאה על האסון, מכה על חטא, מבקש מן העם סליחה ומחילה, ומודיע שכעת אחריותו להוביל את המלחמה, אבל בעוד X חודשים יפרוש מן התפקיד. מנהיג אמיתי היה מבין שחובתו כעת היא ללכד את העם במלחמה, בדרך לניצחון. אך נתניהו, אמון עד דרך ה"הפרד ומשול", שבאמצעותה הוא אכן מושל שנים רבות כל כך, נוקט בדרך הנלוזה הזאת גם היום, ובכך פוגע פגיעה אנושה במאמץ המלחמתי. דוגמה לכך היא פעולתו העיקשת לחקיקת חוקי ההשתמטות שעה שהחברה הישראלית הנורמטיבית קורסת תחת עול המילואים והמלחמה.
נתניהו אחראי להצלחות המרשימות של צה"ל בלבנון, בסוריה באיראן וגם בעזה. הוא גם אחראי על הכישלונות, על הפינוי למעלה משנה של יישובי הצפון במקום להגן עליהם, על הדשדוש ברצועת עזה, שבה במשך שנתיים לא הצלחנו להכריע את ארגון הטרור.
אך כל הצלחותיו וכישלונותיו במלחמה מתגמדות לנוכח המחדל הנורא לפני המלחמה; הן המחדל הביטחוני של ההתמכרות לשקט, והן המחדל החברתי של הקרע בעם (ואיני מסיר את האחריות מיריביו, שלקחו את המאבק בו למקומות מחרידים ובהם סרטן הסרבנות, אך הוא העומד בראש ואחריותו היא ללכד את האומה והוא המפלג הראשי).
העובדה ששנתיים אחרי 7 באוקטובר נתניהו הוא ראש הממשלה, היא בלתי נתפסת.
למרבה הצער, נתניהו הוא איש השנה תשפ"ה.

[אהוד: סלח לי, אבל מבחינת הבנתך ההיסטורית אתה חי בעולם דמיוני ואולי אפילו קצת אינפנטילי, וכותב הבלים על "הסמרטוט" נתניהו, בלשונך, שאותו אתה מתיימר להעריך ולשפוט.
אגב, איש השנה של מי שאינם שטופי מוח כמוך בשנאת נתניהו הוא "סמרטוט" אחר בשם דונאלד טראמפ].

2. צרור הערות 14.9.25
* מבחן ההחלטה – הלוואי שיתברר שחמאס מסתירים את המידע על מות מנהיגיהם, אבל כפי שמסתמן כעת, המבצע לחיסול הנהגת חמאס בקטאר נכשל.
מבחן התוצאה הוא חד משמעי – בחינת התוצאה אל מול המטרה. מה היתה המטרה? חיסול הנהגת חמאס. אם היא חוסלה, זו הצלחה. אם רק חלק מהיעדים חוסלו, זו הצלחה חלקית. אם אף יעד לא חוסל זה כישלון.
מבחן התוצאה הוא המבחן החשוב ביותר של פעולה, אך הוא אינו המבחן היחיד. אף אחד אינו קבלן של הצלחות. כשעושים, לא תמיד מצליחים. אולם מדיניות של שב ואל תעשה, היא הרת אסון. 7 באוקטובר היא תוצאה בלתי נמנעת של מחדל, של אי עשייה. לצד מבחן התוצאה, ראוי לבחון גם את ההחלטה. האם ההחלטה היתה נכונה? האם היא התבססה על מודיעין אמין? האם היא התבססה על תןכנית מבצעית ישימה? או במילים אחרות, האם היתה זו החלטה הרפתקנית של הימור בתנאי אי ודאות קיצונית?
אחזור לאירוע היסטורי. ב-20 באוגוסט 1973, בוצע מבצע "עמלק". חיל האוויר יירט מטוס נוסעים עיראקי אזרחי, שהיה בדרכו מביירות לבגדד והנחית אותו בשדה התעופה הצבאי ברמת דוד. על פי מידע מודיעיני, עם הנוסעים במטוס נמנה ראש החזית העממית לשחרור פלשתין, רב המרצחים ג'ורג' חבש, שהיה אחראי למעשי טרור רבים, לחטיפות מטוסים ולטבח בנמל התעופה לוד (שעוד טרם נקרא נתב"ג). שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר ומפקד חיל האוויר בני פלד המתינו לאורח הנכבד. צוות של סיירת מטכ"ל השתלט על המטוס, ו... אויה, האורח איננו. המטוס שוחרר מיד.
כל העולם גינה את ישראל, וכינה אותה מדינה פיראטית והשווה את הפעולה לחטיפות המטוסים. מועצת הביטחון גינתה פה אחד, כולל ארה"ב, את ישראל על הפעולה. גם נכשלנו במבחן התוצאה, וגם לקינו במלקות. כישלון מוחלט.
אולם במבחן ההחלטה – היתה זו החלטה נכונה. נכון היה ללכוד את רב המרצחים הזה. לשם כך, נכון היה ליירט את המטוס ולספוג את הגינויים. מסתבר שהמודיעין היה מדויק. אכן, ג'ורג' חבש אמור היה לעלות על המטוס הזה. ממש ברגע האחרון הוא ביטל את עלייתו.
כמו החלטתה של גולדה מאיר אז, כך נכונה החלטתו של נתניהו היום. החלטה נכונה ואמיצה. המודיעין היה מדויק – אכן ראשי חמאס קיימו את הישיבה במקום ובשעה שהיו בידי המודיעין. התוכנית המבצעית התבצעה ללא דופי. כנראה שלא היה מזל ומסיבה כלשהי בדיוק באותו רגע הם לא היו שם.
ובמבחן התוצאה, היו הישגים חשובים גם אם יתברר שאכן המטרה לא הושגה – הסרת החסינות לקטאר, הסרת החסינות למנהיגי חמאס בעיר המקלט הקטארית, הכנסת מנהיגי החמאס באשר הם למנוסה ואני מקווה שגם סיום הפארסה של קטאר כ"מתווכחת", כביכול, במו"מ על שחרור החטופים.
כאמור, אני מקווה שיתברר בסופו של דבר שהארכי מחבלים הללו חוסלו.

* סוף לפארסה – אם כתוצאה מהמבצע בדוחא תסתיים הפארסה של קטאר כ"מתווכת", זה יהיה הישג חשוב של המבצע.
כל עוד קטאר היא המתווכת, אין סיכוי להשבת כל החטופים, כי המטרה של קטאר היא הצלת חמאס, והחטופים הם תעודת הביטוח להישרדות חמאס.
קטאר אינה "מורכבת". היא מהגרועים באויבינו. היא הספונסר של טבח שבעה באוקטובר ושל הגל האנטישמי במערב.
מערכת היחסים החולנית של נתניהו ולשכתו עם האוייב הקטארי היא פשע חמור נגד המדינה. בעיצומה של מלחמה קשה נגד הפרוקסי הרצחני של קטאר, המקורבים ביותר לנתניהו עבדו, תמורת שכר מפנק, למען האינטרס של האוייב הקטארי, במסע יחצנות והלבנה.
אם יש "הפקרת חטופים", היא לא ההימנעות מעסקה בכל מחיר, אלא הבחירה באוייב הקטארי כ"מתווך".

* לא יקרה שוב – טראמפ הודיע למנהיגי קטאר: "זה לא יקרה שוב." האם המסר שלו לקטארים, הוא שימשיכו לתת מקלט בטוח לרבי המרצחים של חמאס?
אבל אנחנו יכולים לזרום עם ההבטחה שלו. לא נחסל שוב את המחבלים שחוסלו במבצע הזה.

* יוזמי הגל האנטישמי – טראמפ ראוי לשבח על מלחמת החורמה שהוא מוביל נגד האנטישמיות באוניברסיטאות.
הוא רק שוכח שמי שעומדים מאחורי הגל הזה, מממנים אותו, השקיעו הון רב במשך שנים באוניברסיטאות כדי לעצב את המגמות הללו, הם ידידיו הקטארים.

* מדינת אוהב – עמית סגל כתב שלראשונה מאז מבצע אנטבה תקפנו במדינה שאינה מדינת אוייב.
לא מדינת אוייב?! אלא מה? מדינת אוהב? או אולי "מורכבת"?

* כ"ץ התבלבל - שר הביטחון הודיע שהתקיפה בקטאר היא תגובה לפיגוע בירושלים.
ואני תמה. מה הקשר בין קטאר וחמאס לפיגוע? הרי נתניהו וראש הכנופייה האשימו את בג"ץ בפיגוע. לא היה עדיף לבצע את הפעולה נגד בג"ץ?

* על כידוני צה"ל – אבו מאזן היה ממייסדי פת"ח. במשך עשרות שנים הוא היה בכוורת המצומצמת סביב ערפאת. האמנה הפלשתינאית היא התנ"ך שלו, ערפאת היה מורו ורבו. האמונה הבסיסית העמוקה שלו, היא שאין עם יהודי, לכן אין לו זכות להגדרה עצמית, אין ליהודים שום זיקה לפלשתין ולכן אין לישראל זכות קיום. המאבק המזוין, כלומר הטרור, הוא הדרך לשחרור פלשתין, כלומר להשמדת ישראל.
אבו מאזן הוא מכחיש שואה מדופלם. יש לו דיפלומה – ה"דוקטורט" שלו הוא "מחקר" מכחיש שואה, שאושר ב"אוניברסיטה" סובייטית. אגב, היום הוא יכול להיות מאושר גם באוניברסיטאות מסוימות במערב, הממומנות בידי האוייב הקטארי.
כראש הרש"פ, אבו מאזן מממן את משפחות המחבלים, וממשיך לעשות זאת גם במחיר כלכלי כבד לרש"פ. רחובות וכיכרות נקראים על שם מחבלים רוצחים. והחמור ביותר – מערכת החינוך של רש"פ מחנכת לטרור, לאנטישמיות ולהשמדת ישראל.
מצד שני, אבו מאזן הוא פרגמטי והוא אחראי. הוא ראה את האסון שערפאת המיט על הרש"פ – מבצע חומת מגן. הוא רואה את האסון שחמאס ממיט על רצועת עזה. ולכן, למרות האידיאולוגיה שלו, הוא אינו מאפשר מתקפות טרור מהרש"פ, כדי למנוע עוד אסונות על עמו.
ב-2006 נערכו בחירות לפרלמנט הפלשתינאי. חמאס זכה בניצחון גדול. אבו מאזן הבין את הסיטואציה, ומאז לא איפשר עוד בחירות. בוודאי שלא בחירות לנשיאות. הוא ידע שיפסיד להנייה או לסינוואר.
איך הוא מצליח לשרוד בשלטון למעלה מעשרים שנה? בזכות כידוני צה"ל. כן, ישראל היא שמשאירה אותו בשלטון. מה האינטרס של ישראל לסייע לשונא ישראל מובהק כאבו מאזן? ההבנה שהאלטרנטיבה היא חמאס או ברגותי. איך זה מסתדר עם הרצון של נתניהו לחזק את חמאס ולהחליש את פת"ח? לא מסתדר. זאת סתם קונספירציה. שונאי נתניהו מהשמאל היו שותפים מלאים במדיניות ההתמכרות לשקט והפייסנות שלו, שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר. כעת, כדי להרחיק מעליהם את השותפות במחדל, הם המציאו את הקונספירציה. זו קונספירציה מסוכנת, כי אם לא נפיק את הלקח האמיתי, נחזור לדרך שגרמה לטבח.

* מכחישי הטבח – נרי לבנה: "שבע מאות ומשהו הימים שחלפו מאז גמלה במוחו של בנימין נתניהו ההחלטה להרוס לחלוטין כל מה שטוב וחשוב בישראל."
שבע מאות ומשהו ימים... רגע רגע... למה היא מתכוונת... מה היה כאן לפני 700 ומשהו ימים... אה, נזכרתי! לפני 700 ומשהו ימים היה 7 באוקטובר, היום שבו נתניהו שלח את צה"ל לפלוש לעזה ולהתחיל לבצע שם ג'נוסייד.
מכחישי השואה היו מתים להגיע בתוך שנתיים לרמה כזו של הצלחה, כמו בתודעה החולנית של מכחישי הטבח, ובעיקר של המכחישים הישראלים, שהם הנחותים בין המכחישים.

* שיתעסק בצרות שלו – צרפת נמצאת במשבר פנימי עמוק – חברתי, פוליטי ומנהיגותי.
על פי הסקרים, ל-77% מהציבור אין אמון בנשיא מקרון. הממשלה בצרפת היא ממשלת מיעוט, שאין לה יכולת לקדם החלטות בפרלמנט. מקרון נאלץ להחליף בתוך שנתיים חמישה ראשי ממשלה. הרחובות בוערים במחאה נגד השלטון. השמאל והימין הרדיקלי מתחזקים לנוכח משבר המנהיגות.
במקום להתמקד במשבר ובצרות של מדינתו, מקרון בורח לפוזת ה"מדינאי" ומתעסק בבייבי שלו, האובססיה החולנית שלו למדינה פלשתינאית.
תתעסק בצרות שלך ואל תמיט עלינו צרות הרות אסון – מדינת טבח בלב הארץ, בסמוך למרכזי האוכלוסייה הגדולים והצפופים ביותר.

* שלא נתבלבל – מתוך כתבה ב"וויינט": "קצין בחטיבת ההרים נעמד לאחרונה בפינה של מוצב 'כתר החרמון' שעד לפני פחות משנה היה בשליטת צבא אסד – ונדהם. ללא משקפת ובלי אמצעי תצפית מיוחדים, הוא ראה היטב את בסיס נפח (מחנה יצחק) המיתולוגי, ש'על גדרותיו' הסורים היו במלחמת יום הכיפורים. אז, כמו היום, שימש הבסיס כמפקדת האוגדה שאחראית על רמת הגולן. 'נפלה לי הלסת,' תיאר ג' בהמשך בפני חבריו. הוא סיפר להם שגם בניתוחי השטח המקצועיים ביותר שעשה, ובטכנולוגיות המיפוי והסימלוץ המתקדמים שיש לצה"ל, הוא לא האמין שכך ניתן לראות מהצד הסורי את המפקדה החשובה ביותר של צה"ל בצפון הגולן – שסמוכה לקיבוצים אורטל ועין זיוון. חיילי צה"ל שראה ג' בנפח לא היו אמנם בטווח נ"ט מתקדם מסוג קורנט, אך בהחלט הסתובבו להם בשגרת יומם, חשופים לטיווח ארטילרי מהיר ומדויק באמצעות מרגמות למשל. וחמור מכך, תצפיתן סורי או חיזבאללאי גם יכול היה לזהות משם שיירה של בכירים ישראלים, מהרמטכ"ל עד לראש הממשלה, מגיעה לביקור שגרתי בבסיס שמוקף בשטחי האימונים המרכזיים של צה"ל ברמה.
זו גם אחת הסיבות לכך שצה"ל מפציר בדרג המדיני להשאיר בכל מחיר את השליטה הישראלית בחרמון הסורי שגובהו כ-2,800 מטרים... פיקוד הצפון צפוי להמליץ לדרג המדיני להשאיר בכל מקרה את השליטה בחרמון הסורי בידי צה"ל. לא מדובר רק בשליטה מלאה בתצפית על מישורי הגולן בשני צידי הגבול שלו, אלא גם – כפי שהוכיחו השבועות האחרונים – על עורקי הברחות הנשק לחיזבאללה בדרום לבנון, ועל היכולת להגן טוב יותר על הדרוזים שגרים ליד דמשק מפני מיליציות קיצוניות שטבחו בהם כמה עשרות ק"מ אחדים משם...
היתרון השלישי: ניקוי מרחב החרמון וכפרי גבול סוריה-לבנון מאלפי אמצעי הלחימה של צבא אסד, שעלולים להתגלגל בקלות לגורמי טרור בזירה הצפונית, וחלקם כבר זלגו לידיים עוינות.
כבר לפני 105 כתב ז'בוטינסקי בשיר אסירי עכו "לנו לנו לנו / יהיה לנו / כתר החרמון!"
כתר החרמון. כדאי שנמחק מהלקסיקון את הביטוי האנכרוניסטי "החרמון הסורי," כפי שמחקנו את הביטוי המאיים, מן הימים שהגולן היה "ההר שהיה כמפלצת" – "הרמה הסורית."
שלא נתבלבל, חלילה.

* ההבטחה שהוא קיים – ראש הכנופייה הבטיח לפני הבחירות הבטחות מרקיעות שחקים על "משילות" ו"החזרת הביטחון האישי" לאזרחי ישראל. הוא נחל כישלון חרוץ, כאשר המשילות והביטחון האישי בתקופתו הידרדרו לשפל חסר תקדים. זו אחריותו המוחלטת.
אבל לא נכון לצבוע את ראש הכנופייה בצבעים של מפר הבטחות. הנה, אני יכול להצביע לפחות על הבטחה אחת שקיים.
ב-5 באוקטובר 1995, בשבתו כדוצ'ה של הכהנא-יוגנד, הוא נופף לנגד מצלמות התקשורת בסמל שנתלש מהרכב של יצחק רבין והבטיח: "בפעם הבאה נגיע אליו." זה לקחת בדיוק 30 יום. אז מי אמר שהוא תמיד מפר הבטחות?
והנה, ראש הכנופייה, המסית והמדיח, פורץ במחול צ'רקסיה כפולה סוער על דמו של צ'רלי קירק, באלה המילים: "השמאל בארה"ב הצליח לרצוח איש ימין, נקווה שהחיקויים שלהם בישראל לא יצליחו. מילים יכולות להרוג."
[--- --- ---]. כתם על תולדות העם היהודי.

* פיגוע חקיינות – נערת הזוועות הח"כהניסטית סון הר מלך, מחקה את ח"כית ה[---]ת גוטליב, ובעקבותיה משתוללת באולמות בית המשפט.
קואליציית פיגולים.

* קריאה לאלימות – "האיש המאובטח ביותר מתעסק איתי, עם פוסט של 50 לייקים. פוסט שלא קורא לאלימות. לא קורא לוונדליזם." כך כתבה המְחָאָנִית ד"ר יולנדה יבור, שמעצרה הוארך ב-5 ימים, בחשד להסתה לאלימות.
הפוסט אינו קורא לאלימות היא טוענת. האומנם? בפוסט היא העלתה תמונה של הצתת ביתו של ראש ממשלת נפאל, וכתבה: "רק כך."
האם האדם הסביר שקורא זאת, יכול להבין משהו זולת: רק כך, באמצעות מעשים כמו הצתת ביתו של ראש הממשלה, עלינו להיאבק?
אם היא היתה מעלה תמונה של ההתנקשות בצ'רלי קירק וכותבת "רק כך," גם אז זו לא היתה קריאה לאלימות?
וקבוצות המחאה הופכות אותה לקדושה מעונה, "משטר שרודף את מתנגדיו." מי זה המשטר הזה? בית המשפט, שלכאורה המאבק הוא על הגנתו. מחר נשמע אותם מספרים שהשופטים הם איזה דיפ-סטייט או מילת ג'יבריש מהסוג הזה.
זהו פוסט מובהק של קריאה לאלימות. כאשר יש חשד לעבירת ההסתה, יש לבחון גם את מוטת ההשפעה שלה. יש הבדל בין מנהיג ציבור רב השפעה שקורא לעלות על הכנסת, לבין אדם מן השורה שכותב פוסט כזה. הסוגייה הפלילית הזאת היא לחקירת המשטרה ולהחלטת הפרקליטות. אבל על כך שמדובר בקריאה לאלימות, אין צל של ספק.
אבל יש המצדיקים אלימות. הנה עוד פוסט שקראתי: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. כשמכרסמים בדמוקרטיה, מקבלים אלימות." הרשומה הזאת הזכירה לי מאמר של פייגלין ב"נקודה", שבה כתב – לא נתתם לנו לחסום כבישים, הגבלתם את זכות ההפגנה שלנו, השתקתם אותנו, דחקתם אותנו לפינה והתוצאה היא רצח רבין.
מי שנוקט באלימות, הוא האחראי למעשיו. לא מי שהוא מוחה נגדו. בדיוק כפי שמי שנוקט בסרבנות ממארת, הוא אישית אשם בפשע, ולא הממשלה שנגדה הוא מוחה.
מי שמתרץ אלימות, מעודד אלימות.

* הכבש ה-16– לא יהיה נכון לומר שגדלתי על הכבש ה-16. הייתי בכיתה ט' שהתקליט יצא. שירי ילדים כבר היו אז מאחוריי, עיצבתי לי טעם מוזיקלי בוגר. ופתאום – הכבש ה-16! איזו יצירת מופת, מוזיקלית וטקסטואלית. חבריי ואני התאהבנו בתקליט ועד היום אני יודע אותו על פה. ילדיי כבר גדלו עליו.
מופע האיחוד של "הכבש השישה עשר" הוא אירוע נפלא. לראות שוב יחד את יהודית רביץ, יוני רכטר, גידי גוב ודיוויד ברוזה, עם אותם השירים ועם אותה שירה ואותה כריזמה, זה כיף בלתי רגיל. יהודית רביץ, אחרי פרישה של כעשור, נראית צעירה כתמיד. גידי גוב נראה סבא שלה. יוני רכטר מלהטט על הפסנתר ודייוויד ברוזה – על הגיטרה. ואיתם הרכב משובח של עשרה נגנים.
הם שרו את כל שירי התקליט, ומחרוזת של שירי הילדים של אריק איינשטיין שיוני רכטר הלחין, ואת מיטב הרפרטואר של כל אחד מהם, "מילה טובה", "באה מאהבה", "לקחת את ידי בידך", "עטור מצחך", "יש אי שם", "אין עוד יום", "מתחת לשמיים", "יהיה טוב", "סיגליות", "שוב היא כאן", "שיר נבואי קוסמי עליז", "גוליית" ועוד.
מי שחסר הוא כמובן יהונתן גפן, אבל בתום ההדרנים הוא הוקרן קורא את "הכבש ה-16" והמופע הסתיים בשיר "לילה טוב".
שעתיים ורבע של הנאה צרופה. בעיקר נהניתי מיהודית רביץ, שרוקדת ומקפצת כבת 16, כשהיא כבר נושקת ל-70, ונשארה הילדה הכי יפה בגן, עם הקול הכי יפה.
היה שווה לעשות את כל הדרך מאורטל לפארק ראשל"צ לבילוי משפחתי נפלא.

* פיטר רוט – פיטר רוט עבד עם מיטב האמנים בישראל, כמפיק מוזיקלי וכנגן. בין השאר הוא עבד עם אריק איינשטיין, שלמה ארצי, ברי סחרוף ועוד. בערב שבת הוא הופיע באורטל, עם רפרטואר של שיריו, של שירי להקת "מוניקה סקס" ושל שירים שעיבד או שליווה את הזמרים שעימם עבד. בין לבין הוא סיפר על המוזיקה שלו ועל עבודתו עם האמנים השונים. היה ערב מהנה מאוד.

* ביד הלשון: עוללות – אנו כעת בעיצומו של בציר ענבי היין בצפון הגולן, ואת הפינה אקדיש למונח מעולם הכרם ומעולם התורה – עוללות.
העוללות הן אשכולות קטנים, כמו עוללים = תינוקות, שאינם מהווים אשכול שלם ותקין. את העוללות איננו בוצרים, אלא מורידים אותן לפני הבציר, כיוון שהן אינן מגיעות לרמת הבשלות הרצויה, ועלולות לפגוע באיכות היין.
על פי מצוות התורה, אין לבצור את העוללות אלא יש להשאיר אותן לעניים. המצווה מופיעה פעמיים בתורה, האחת בפרשת "קדושים" שבספר ויקרא: "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט – לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם." (ויקרא י"ט, י'). והשנייה בפרשת "כי תצא" שבספר דברים: "כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה." (דברים כ"ד, כ"א).
את שירה המקסים "שי", פתחה רחל המשוררת בשורה: "אֲעוֹלֵל כַּגֶּפֶן שְׁאֵרִית הָרַחַשׁ" – המתכתב עם הפסוק מירמיהו: "כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת: עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. הָשֵׁב יָדְךָ כְּבוֹצֵר עַל סַלְסִלּוֹת."
כאמור, העוללות הן אשכולות הענבים שנשארו על הגפן אחרי הבציר. אעולל כגפן – אשאיר עוללות כמו הגפן. אך עוללות הן, כאמור, גם מתנות עניים. רחל עושה שימוש בשני הפירושים הללו. היא מגישה לאהובה, לו היא כותבת את השיר, מנחה, שי, שהנו שי של עניים. אולם השי הזה הוא מזמרת ליבה – עוד צירוף דו משמעי: זִמרה במובן של "מיטב הפרי", כלומר המִנחה הזאת היא מנחה של עניים, אבל היא ממבחר הפרי של לבבי. וגם זִמרה במובן של זמר, שיר, כלומר מבחר הפרי של ליבה הוא השירים שכתבה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com