הרצוג

בין המועד האחרון להגשת המפלגות המתמודדות לכנסת השמינית והרשימה הסופית של מועמדיהן לבין יום הבחירות לכנסת זו, "אירעה מלחמת יום הכיפורים." עקב כך נידחה מועד הבחירות עצמן מאוקטובר לסוף דצמבר 1973.

משנסתיימה המלחמה, שהביאה בעקבותיה זעזועים דרמטיים בהלוך הרוח של דעת הקהל, דרשו שתי מפלגות ,"המרכז החופשי" בראשות עו"ד שמואל תמיר, ו"התנועה לזכויות האזרח" בראשות שולה אלוני, להתיר את פתיחת רשימת המועמדים, ולהעתיק את מועד ההגשה, לתאריך קרוב יותר ליום יום הבחירות הנידחות, כדי לאפשר ריענונן של הרשימות במועמדים חדשים, אשר ישקפו את השנוי בהווייה הציבורית.

בראש רשימת "המרכז החופשי", במקומות, אשר עפ"י כל הסקרים נחשבו למקומות ריאליים, ניצבו שמואל תמיר במקום הראשון, אליעזר שוסטק, לימים, שר הבריאות, במקום השני, אני – עקיבא נוף, במקום השלישי, אהוד אולמרט – במקום הרביעי, הכלכלן ברוך ברק – במקום החמישי, ובהמשך הרשימה זיוה צימט – מנהלת ביה"ס לאחיות ודני גילרמן, לימים שגריר ישראל באו"ם.

שמואל תמיר ביקש לנצל את תקופת הדחייה והאפשרות לפתיחת הרשימות, כדי להוסיף את חיים הרצוג במקום השני, כשכל היתר יורדים במקום אחד בסולם.

אלוף (במיל) , חיים הרצוג, שהיה שגריר ישראל באו"ם, מי שקרע מעל במת האו"ם את ההחלטה שייחסה גזענות לציונות, והיה בשידורי הרדיו, המרגיע הלאומי, במהלך המלחמה, היה אז חביב האומה ומושא לגאווה. אפשרות הכנסתו לכנסת היתה תרומה חשובה לבית הנבחרים, ותוספת משמעותית מאד לסיכויי הצלחתה של רשימת המרכז החופשי.

משהעלה תמיר את הרעיון בפני מועמדי הרשימה, הסכימו כולם, לירידת שלב כדי לפנות להרצוג את המקום השני, מיד לאחר ראש התנועה.

רק אחד התנגד. אהוד אולמרט. לשווא עמלנו להסביר לו כי הרצוג יביא איתו לרשימה קהל מצביעים שמעבר למנדט, וכניסתו תוך הנמכת כל היתר לא תיפגע, אף תשפר את סכויי הבאים אחריו, שלא לדבר על השבחתו של בית המדינאים והמחוקקים (הרצוג היה עו"ד מהשורה הראשונה, בעל משרד עורכי הדין הגדול במדינה.) אולמרט דבק בהתנגדותו.

באחד הבקרים של אותו נובמבר, נסענו שמואל תמיר, ושני עוזריו אני, עקיבא נוף, ואהוד אולמרט – אל מקום משכנו של הרצוג. שמואל החנה את מכוניתו ברחוב בוגרשוב בתל-אביב ופסע ברגל אל מקומו של הרצוג ברחוב בוקי בן-יגלי – לשיחת קבלת הסכמתו של הרצוג להצטרפות.

אולמרט ואני נותרנו ממתינים במכונית, כוססי ציפרניים. אני בתקווה להצלחת המהלך, אולמרט – בציפייה לכישלונו.

כשחזר תמיר כעבור 47 דקות, הפטיר מילה אחת – "הסכים."

פניו ופניי שלי שיקפו שימחת הישג.

שתי המפלגות הגדולות, המערך מפלגתה של גולדה, וגח"ל מפלגתו של בגין, סריבו לאפשרות פתיחת הרשימות. גולדה מחשש מפני תגובת העם למחדל מלחמת יום הכיפורים, ובגין, בחששו מפני המומנטום בגידול "המרכז החפשי", כפי ששיקפו הסקרים. כך לא התממש הרעיון, שבסוד קיומו היו רק ראשי "המרכז חפשי" ובנו של חיים הרצוג, יצחק (בוז'י) הרצוג, נשיא המדינה הנוכחי.

כך לא ניבחר חיים הרצוג לכנסת השמינית, אבל נותר בעשייה הפוליטית וב-1983 ניבחר לנשיא המדינה. היו אלה בחירות צמודות ביותר, בינו, המומלץ וניתמך ע"י מפלגת המערך/העבודה שבאופוזיציה, לבין השופט מנחם אילון, המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון, שהומלץ וניתמך ע"י הקואליציה דאז.

בחירת הנשיא נעשית בהצבעה חשאית של חברי הכנסת, המטילים לקלפי פתק עם שם המועמד הרצוי להם. אחד מתוך השניים.

יצא כך, שבתום ישיבות מליאת הכנסת ביום שלפני הבחירות לנשיא, עזבנו, חיים הרצוג ואני את משכן הכנסת באותו רגע, והוא ניאות לבקשתי לתת לי טרמפ ברכבו לנסיעה מהכנסת שבשולי העיר אל מרכז ירושלים.

ישבנו יחד ברכב, הרצוג, שיעמוד יום לאחר מכן לבחירה, ואני מהמחנה השני, האמור לתמוך במועמד הנגדי לו, בבחירה חשאית.

בנסיעה שארכה כרבע שעה, דיברנו על כמה וכמה נושאים. על נושא הבחירות של מחר, לא נאמרה מילה. המועמד חיים הרצוג לא עשה ניסיון, ולו ברמז, לשכנע אותי, לתת לו את קולי בהצבעה החשאית ולהרוויח בכך שני קולות, זה שיינתן לו, וזה אשר יישלל מיריבו בהצבעה הצמודה. אף מילה.

העדינות הזו, התרבות הזו, היא אשר גרמה לי למחרת להכניס לקלפי את הפתק שנשא את השם חיים הרצוג.

נבון

כשהגיחה ד"ש, המפלגה הדמוקרטית לשינוי, בראשות פרופ' יגאל ידין, לחלל הבחירות לכנסת השמינית, היתה הופעתה כשריפה בשדה קוצים. עם ישראל אוהב כוכבים חדשים, משיחים הנוסקים בשמי הפוליטיקה, כשעיקר חינם הוא בהיותם נטולי כל עבר בשדה הפוליטיקה.

כזה היה יגאל ידין שפרץ לחיינו באמצעות ראיון טלוויזיה אחד בערוץ היחיד שהיה אז. רק מאוחר יותר הסתברה עובדת היותו אידיוט מוחלט במישור הפוליטי ואנטי-יכולת כמנהיג, שנכנס לכנסת בראש סיעה בת 15 חברים, וסיים כאחד מ-15 רסיסי מפלגתו, כשכל אחד מחבריה מתפצל ופונה לכיוון אחר.

אבל, בשלב הבראשית, עדיין , היתה זו סערה מלהיבה. כל יום הודיעה אישיות בכירה אחרת, הודיע ציבור נוסף על הצטרפותם לעגלה הדוהרת. הפתקים הצהובים של טופסי ההצטרפות נחטפו ונחתמו בהמוניהם.

במעי המפלגה המתהווה התגוששו ארבע חטיבות : חוג ידידיו של ידין, הם "הדמוקרטים", חסידי פרופ' אמנון רובינשטייו, הם ה"שינוי", "המרכז החפשי" בראשות עו"ד שמואל תמיר, ופורשי המערך, אנשי מאיר עמית ודודי גולומב – כשכל חטיבה כזו מנסה לצרף למפלגה חברים נוספים שיצביעו לחיזוק כוחה בפריימריס של כלל חברי התנועה להכרעה במאבק היצרי בין רובינשטיין, תמיר ועמית על סדר המקומות הראשונים, אחרי ידין, הראש.

באחד הימים נהרו פניהם של עמית וגולומב בלחשם בסודי סודות על אירוע האמור להתקיים ביום שישי של אותו שבוע, בה ייחשף ה"רכש" החדש שהשיגו, ויודיע על הצטרפותו, והוא לא אחר מאשר יצחק נבון, מזכירו הנודע של בן גוריון, חה"כ מטעם המערך שיערוק ממפלגתו ויחבור ל-ד"ש, הכוח העולה.

כל אותו שבוע הילכו עמית וגולומב כחתנים אוצרי חדווה, שהלכה וגאתה לקראת מועד ההודעה, ביום שישי בשעה 12.

בשעה 11 הודיע נבון לשושבינים על נסיגתו מהמהלך.

מסתבר שבנסיגתו זו מנטישת המערך בנה לעצמו יצחק נבון את הגשר לבחירתו ב-1978 לתפקיד נשיא המדינה.

עקיבא נוף