25.2.2003

לגבריאלה אביגור-רותם היקרה שלום רב,

בוש ונכלם אני שעד היום לא עניתי לך על מכתבך המעניין מיום 24.10.02.

... אם לא קפאת בשלגי הגליל, אענה לך על מכתבך ההוא וגם אוסיף את פיענוח מכתבו של דודי ברוך בן עזר ראב) שנשלח מעתלית ביום 13.9.1916.

המכתב נשלח אל שרלה, שרה אברהם (אהרונסון), ואבשלומקה, אבשלום פיינברג ואל משפחת אהרונסון כולה, ונשלח מעתלית לזכרון-יעקב בעגלה הגדולה, כניראה הנוחה יותר, של תחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, אשר דודי ברוך שימש בה באותה תקופה כמנהל העבודות החקלאיות. אם איני טועה, בתקופה זו אהרון אהרונסון כבר לא היה בארץ.

תפוחי-הזהב שהתקבלו הם כניראה מפרדס משפחת פיינברג בחדרה, שהרי בזיכרון לא היו פרדסים אלא בעיקר כרמים. הבנות ששמחו על התפוזים הן שמחה ומרים, בנות-דודי, שהריחו בהם את ריח פרדסי פתח-תקווה. גברת ראב הנזכרת, שמצצה את התפוז בחשק נמרץ, היא אשת דודי, רבקה לבית שלנק מירושלים, שיש למשפחתה ייחוס גדול עד לר' יעקב עמדן, וגם ותק רב יותר בארץ אפילו ממשפחת ראב. בגלל המצב הכלכלי הקשה העדיף דודי להביא לתקופת זמן את משפחתו לתחנת הניסיונות, ושמעתי על כך זיכרונות גם מבת-דודי מרים גיסין ז"ל, שזכרה את שרה.

כאשר דודי אומר על אשתו שהתענוג היחידי שלה הוא שהיא כובסת, מיד לאחר שהחלימה ממחלתה, הוא אינו מגזים. היה לה שיגעון לניקיון ... ואילו הוא מצא נחמה בפלירטים עם נשים אחרות כי היה גבר גבוה, יפה, שחום עור ואיש שיחה מבריק, סמל של בן הארץ. לאחר זמן לא רב חזרו האישה והבנות לפתח-תקווה, אולי גם בגלל תחילת הלימודים, ואילו דודי העדיף להיות בעתלית בגפו, מאותן סיבות מובנות.

ועכשיו לקטע המעניין, העדות שחיפשת – בפירוש הוא כותב לשרה ואבשלום: "עגום פה קצת בהביטי לפתח דלתיכם כשהיא סגורה, אני אינני נשמר וכותב זאת אף שאת מכתבי זה הנני שולח על-ידי הצנזור של עתלית..." – הנה לך עדות ברורה לכך ששרה ואבשלום התגוררו יחד בסגנון של אהבה חופשית (והיא הלא היתה אישה נשואה!) בחדר אחד בעתלית, וכאשר ביקרתי באותה חצר עם אבי בנימין (בשנת 1964 לערך) שגם הוא (יליד 1904) שהה בה תקופה קצרה בעודו נער, הוא הראה לי את פתח החדר האמצעי לצד ימין מתוך ארבעה, אם אינני טועה, שבו גרו יחד אבשלום ושרה, וגם אמר לי שההעזה הזו עשתה רושם רב באותה תקופה, משום שרק במקום חופשי יחסית כתחנת הניסיונות הם יכלו להעז לחיות כך יחד בפרהסיה.

מיהו הצנזור אינני יודע. סביר להניח שהוא העגלון המקשר בין זיכרון לתחנה בעתלית, ואני צריך לבדוק ביומנים של דודי מאותה תקופה, ואולי בספר על ניל"י של ליבנה ונדבה, כדי לראות מי נזכר שם כעגלון. נדמה לי אחר בשם לייבל.

אני חושב שדודי, שאהב גם הוא את שרה, מתגרה קצת בשניהם כאשר הוא חושף משהו מסודם במכתב הנשלח לבית ההורים בזיכרון (פ. אהרונסון הוא האב, פישל). את השיר על הצנזור טרם פיענחתי, יש בו כניראה רמזים להווי של התחנה. לפי התיאור השלילי של הצנזור, זה יכול להיות יוסף לישנסקי, אבל צריך לבדוק אם באותו תאריך הוא כבר לוקח חלק בעבודת הריגול והתחנה, גם זאת לפי ליבנה-נדבה. מכל מקום, לאחר שאבשלום יצא לשליחות שממנה לא שב, ולישנסקי, שחזר ממצרים, תפס את מקומו, עזב דודי את העבודה וחזר לפתח-תקווה משום שראה בחוש כיצד פטפטן לא זהיר ולא ישר (דו פרצופים והפכפך) כלישנסקי עתיד להפיל את כל הרשת בפח. וייתכן שגם בו קינא דודי, שהרי שרה, בייאושה, השליכה את כל יהבה על לישנסקי לשם המשך עבודת הריגול.

עכשיו אני עובר למכתבך-שלך. ודאי שלא מצאת חומר כתוב, לבד מהמכתב של דודי שמצאת, וזאת משום שהאנשים הקשורים לבית אהרונסון כיום, ובוודאי בעבר, כמו רבקה אהרונסון שאהבה את אבשלום, היתה ארוסתו, ולמענה ויתרה עליו שרה והתחתנה עם אותו יהודי חיים אברהם מתורכיה – היא, רבקה, ובני-המשפחה האחרים, ודאי עשו הכול כדי שלא לתת פומבי לאותו רומאן קצר וטראגי בין שרה הנשואה, שחזרה ארצה וראתה בדרך את רצח הארמנים, לבין אבשלום, הארוס של אחותה רבקה השוהה באמריקה – שבער ברצונו לעבור את המידבר למצרים, ושם גם נהרג כעבור זמן לא רב.

אני סומך במאה אחוז על עדויותיו של דודי, שלא היו בגדר זיכרונות רחוקים וגם לא יומן שאי אפשר לכתוב בו הכול, אלא נכתבו שנים אחדות בלבד לאחר שהתרחשו כל הדברים האלה. הוא באמת אהב גם את אבשלום, אבותיהם היו ידידים, ודודי נבהל מההרפתקנות של אבשלום ודרש ממנו שלא לצאת לסיני. ואכן, אילו חיכה אבשלום עוד ימים אחדים, היה מתחדש הקשר דרך הספינה עם אהרון, שכבר היה במצרים. את לילו האחרון עשה אבשלום בבית סבי יהודה ראב בפתח-תקווה, ושם גם סבי ביקש לעצור בעדו, וזאת גם בגלל הנאמנות של סבי לקיסרות האוסטרו-הונגרית, שעדיין הוא ומשפחתו היו נתיניה ונעזרו על ידי הקונסוליה שלה בתקופת המלחמה, ולכן התנגד סבי גם להשתתפות של בנו ברוך בריגול ודרש ממנו לחזור למושבה.

אני לא סומך על כל עדויותיהם של בני משפחת אהרונסון, בייחוד לא של רן אהרונסון, שניראה לי היסטוריון מפוקפק ומגמתי. לעומת זאת, הספר של ליבנה ונדבה ניראה לי עד היום כספר הרציני והמדוייק ביותר על תולדותיה של אותה העזה מדינית, ניל"י.

אמנם לישנסקי לא רצח את אבשלום במידבר, אבל העובדה שלישנסקי נפצע בכתפו, כלומר בעת מנוסה, היא שהעמידה אותו באור מפוקפק, והוכיחה שכניראה עזב את אבשלום הפצוע לנפשו וברח משם. מה שעתיד לחזור אצלו ביתר שאת לאחד גילוי הרשת, והתאבדותה של שרה. לישנסקי בורח, ולא איכפת לו לסכן את כל היישוב היהודי בארץ, שימותו כולם ובלבד שהוא יציל את נפשו.

אני מקווה שהמכתב ההיסטורי הזה יפענח לך תעלומות ואולי גם יעזור לך להבין את המניעים האנושיים שהיו שלובים באותה פרשה היסטורית מרתקת.

אומר לך עוד דבר לגבי אותה תקופה, שאותו שמעתי מפי אבי ולאו-דווקא על שרה אהרונסון. לדבריו, הבחורות שמרו באותה תקופה על בתוליהן, ונדיר היה שקיימו יחסים מלאים לפני הנישואים. לא היתה ברירה לבחורים אלא להתעסק – עם נשים נשואות... שהן כבר פתוחות ומזומנות... ולעיתים משודכות על-כורחן לבעלים שאותם הן לא אהבו... כתבתי על כך קצת ברומאן "המושבה שלי". אני מניח שרבקה אהרונסון נותרה בתולה כל ימיה, וכי אבשלום לא העז לשכב איתה. ואילו שרה, האישה הנשואה, היתה זמינה, וכבר לא בתולה... אם כי, מי יודע, עובדה שלהריון לא נכנסה מבעלה, וגם לא אהבה אותו. אולי הניחה לו לבעול רק כדרך התורכים, ושמרה את עצמה ובתוליה למי שאותו באמת אהבה, לאבשלום? זה, אי קיום יחסים עם הבעל הלא אהוב כדי לשמור עצמה לאהוב-ליבה לאחר מות הבעל או הגירושים ממנו – זה קורה פעם אחר פעם לגבריאלה ספאניק בטלנובלות הנהדרות שבהן היא מככבת... וכולנו, הצופים, שמחים שהיא נשמרת כל הזמן טהורה (אמנם לא בטכניקות התורכיות אלא בתירוצים אחרים) ושוכבת לבסוף רק עם הגבר שאותו היא אוהבת וכמובן גם נישאת לו בפרק המאה שלושים וחמש של הסידרה.

ככה שעל שרה, שהיא כבר פתוחה ומותרת, וגם ג'ינג'ית טובת לב, ונועזת, ואמיצת-לב, ומוכנה להקריב את עצמה למען העם – עטו כזבובים על הדבש אבשלום, דודי (הנשוי) וגם יוסף לישנסקי (הנשוי)...

הרי לך חומר למחשבה ולדימיון.

בברכת ידידות,

[אהוד בן עזר]