המחדל החמור בגבול עזה המיט עלינו אסון גדול. אולם המחדל בצפון, בגבול לבנון, היה חמור שבעתיים. האיום מעזה התממש. אילו התממש האיום מלבנון, הוא היה חמור לאין ערוך. אילו התממש בשתי החזיתות במקביל, קיומה של ישראל היה בסכנה.
במשך 17 השנים שבין מלחמת לבנון השנייה למלחמת "חרבות ברזל", היה על הנייר הסכם הפסקת אש שעוגן בהחלטת מועצת הביטחון 1701, שאסר על חיזבאללה לרדת מדרום לליטני. ב-17 השנים הללו, חיזבאללה הפך את השטח שמדרום לליטני למפלצת טרור אימתנית, שייעודה – כיבוש הגליל וטבח המוני בתושביו. המפלצת בדרום לבנון גובתה במערך של מאות אלפי טילים, חלקם מדויקים, שנועד לשיגור במקביל למתקפה הקרקעית. גם הטבח בדרום לא היה של מחבלים בכפכפים, אך צבא חיזבאללה היה חזק, מצויד ומאומן הרבה יותר. ובכל אותן שנים, ישראל לא נקפה אצבע – הכילה, הבליגה והתמכרה לשקט.
יתר על כן, מחדל ייבוש כיתות הכוננות בצפון היה דרסטי יותר מאשר בדרום. כלי הנשק של כיתות הכוננות נלקחו מן היישובים לבסיסי צה"ל. אילו הותקפו יישובי הגליל, בכל יישוב היה רק נשק אחד – של הרבש"ץ.
מחדל 7 באוקטובר אינו מה שקרה בשעות שלפני הטבח, אלא מה שקרה בשנים שלפני הטבח, ולכן חשוב להכיר גם את מה שהיה בצפון.
הטבח בדרום הניב כבר ספרים רבים, ועוד רבים רבים יתפרסמו בעשרות השנים הבאות. לאחרונה התפרס ספר, ככל הידוע לי – הראשון, על המלחמה בצפון. זהו ספרו של ניצן הורוביץ "הבית בקצה המדינה". הספר מספר את סיפורו של קיבוץ חניתה בגליל המערבי, שפונה לאורך למעלה משנה של מלחמה.
ישנם יישובים שנפגעו הרבה יותר מחניתה, כמו מנרה ומטולה. אך הורוביץ בחר בצדק לכתוב על חניתה, בהיותה סמל לאומי מאז שנות השלושים של המאה שעברה; סמל של התיישבות ביטחונית, של עמידה איתנה, של דבקות באדמה בכל מחיר. במלחמת "חרבות ברזל" פונתה לראשונה בתולדות הציונות רצועת התיישבות של מיספר ק"מ, מראש הנקרה במערב עד שניר במזרח. במקום להגן על היישובים, מדינת ישראל פינתה אותם. ואם ניתן להצדיק את הפינוי הראשוני, בחשש למתקפה נוסח 7 באוקטובר, כאשר צה"ל אינו ערוך להגן על היישובים, ודאי שקשה הרבה יותר להצדיק את הפינוי הממושך, ואת השבר באתוס הציוני הכרוך בכך. התפיסה של העברת המלחמה לשטח האוייב הומרה בהקמת רצועת ביטחון בתוך שטח ישראל, נקייה מאזרחים יהודים. אך את הביקורת אין להפנות רק למדינה, אלא יש מקום גם חשבון נפש של מתיישבים. בעוד כל היישובים היהודיים, הכפריים והעירוניים, התפנו, תושבי ערב אל עראמשה, ברובם הגדול, שבו אחרי ימים או לכל היותר שבועות ספורים ליישובם ותושבי חורפיש כלל לא התפנו.
את הסיפור הגדול הזה מספר ניצן הורוביץ, בכישרון רב ובספר מרתק, דרך סיפורו של קיבוץ חניתה. הפרקים הראשונים מספרים את הסיפור ההיסטורי של חניתה – האתוס ההתיישבותי הגדול שהפך אותה לסמל. רוב הספר מספר את סיפור הפינוי ובסופו – את סיפור ראשית השיבה, בפרק הנושא את הכותרת הסמלית "העלייה השנייה של חניתה".
חניתה נוסדה כהתיישבות ביטחונית בלב אזור עוין כדי לעצב את גבולה הצפוני של המדינה שבדרך. העלייה לחניתה והקמת הקיבוץ בשיטת חומה ומגדל, היתה אירוע לאומי רב רושם, שעיני היישוב העברי כולו היו נשואות אליו. כבר ביום העלייה, הותקפו לראשונה המתיישבים בירי שכניהם. כבר בראשית הדרך חניתה שילמה מחיר דמים על התיישבותה. והתושבים נטעו שורשי-עד בעקשנות ובנחישות, תוך הגנה חסרת פשרות על הקיום, לצד ניסיון בלתי פוסק ליצור יחסי שלום ושכנות טובה עם הערבים בסביבה, בצד הלבנוני של הגבול ובצד הארצישראלי.
הפרקים הראשונים מתארים את ימי בראשית של היישוב, ובהמשך – את הפינוי הימי הלילי החפוז של הילדים ברפסודה במלחמת השחרור. הורוביץ מציג את הקיבוץ כמי שחי את האתוס ודבק בו. "בחניתה של חומה ומגדל גם טמון השורש של תפיסת ההתיישבות הביטחונית: עיצוב הגבולות והגנה עליהם באמצעות יישובים. זהו 'הקו הראשון של הציונות.' התפיסה הזו, ההגנה המרחבית, שרירה וקיימת עד עצם היום הזה ועמדה למבחן קשה באירועי 7 באוקטובר. יש לציין, שבעיקר בזכות רבש"ץ "משוגע לדבר", חניתה היתה ערוכה למדיי והחשוב מכול – כלי הנשק של כיתת הכוננות לא נמסרו לצה"ל, שנאלץ להשלים עם ההתעקשות של היישוב בנדון.
לאחר הפרקים הראשונים, הוסיף הורוביץ פרק מעניין במיוחד שבו הוא סוקר את רעיון ההגנה המרחבית וההתיישבות הביטחונית, תוך שהוא מרבה לצטט מדבריו של יגאל אלון, אבי תפישת ההגנה המרחבית בשנותיה הראשונות של ישראל, שלמרבה הצער נזנחה, אך כיום, כלקח מ-7 באוקטובר, נבנית מחדש.
רוב הספר מספר את סיפור הפינוי והחיים של חברי הקיבוץ כגולים ופליטים בארצם, במלחמת "חרבות ברזל". גם בפינוי המדינה נעלמה. למעשה, היישובים התרוקנו באופן לא מסודר, בעידוד הרשויות המקומיות, ורק לאחר כשבוע המדינה הוציאה את פקודת הפינוי.
חומר הגלם של הספר הוא ראיונות עם רבים מחברי הקיבוץ, מכל שדרות החברה ובני הגילים השונים – הן לוחמי כיתת הכוננות שנשארו ביישוב והגנו עליו, לצד תגבורת של לוחמים רבים ששהו בחניתה, במלחמה הקשה; הן אנשי הנהגת היישוב שלפתע היה עליהם להנהיג יישוב שמפוצל במוקדים רבים, וחלק מחבריו מפוזרים מחוץ לאותם מוקדים, והן נשים וגברים שפונו וסיפרו את הסיפור הכואב והקשה של הפינוי הממושך ואת הסיפור המעודד של תחילת השיבה.
אחד הסיפורים המרגשים היה על מפגש של חברי הקיבוץ שהתכנסו מפזורותיהם השונים לשיח ברמת השופט, חצי שנה לאחר העקירה, כדי לדון ביום שאחרי. "המשתתפים העלו שאיפות רבות: יותר תמיכה בנושאי בריאות ורווחה לכלל התושבים ולא רק לוותיקים, מגרשי משחקים וספורט לילדים, הרחבת הפעילות של המועדון, וגם חדר המוסיקה והפאב, חיבור בין הוועדות והאגודות השונות ובין כלל התושבים – החברים ואלה שאינם חברים, טיפוח הטבע והסביבה, ואפילו ארוחות משותפות בחדר האוכל (!). מהלכי ההפרטה של העבר פינו את מקומם לרצון עז בקהילתיות ושיתוף ביום שאחרי."
ואכן, אני רואה ביום שאחרי, בשנה ובשנים שאחרי, מבחן חשוב וקשה לא פחות ממבחן הפינוי והמלחמה.
את שער הספר מעטר ציור של חברת הקיבוץ, מיכל דיבואה, מהמרואיינות לספר, שתיעדה את סיפור הפינוי, וציוריה שזורים לאורך הספר. הספר "הבית בקצה המדינה" הינו מסמך אנושי וקהילתי מרתק, ובעבורי כחבר צח"י ולוחם בכיתת הכוננות ביישובי, זו גם ספרות מקצועית. זהו ספר חשוב וכתוב היטב, שעוסק בפרשה שנחיה בצילה עוד עשרות שנים.
ניצן הורוביץ, הבית בקצה המדינה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, יד טבנקין ויד יערי, תשפ"ו 2025, 299 עמ'.

2. צרור הערות 17.9.25
* מחוייבים לשתי המטרות – שתי מטרות נקבעו למלחמה – מיטוט חמאס והחזרת החטופים.
ניצחון יהיה רק אם שתי המטרות תושגנה. אין ניצחון ללא החזרת החטופים. אין ניצחון ללא מיטוט חמאס. ישראל חייבת להשיג את שתיהן.
אין סתירה בין המטרות, אך יש מורכבות, ויש מתח במוקדי הכרעה מסוימים באשר לקדימויות.
אני מאמין שיש לתת קדימות להחזרת החטופים, ולחדש את המלחמה גם במחיר הפרת ההסכם, שיעשה מתוך סחיטה. אחרי החזרת החטופים, יהיה קל יותר להשיג את הניצחון, במלחמה ללא ידיים כבולות בשל החשש מפני פגיעה בחטופים. מצד שני אני מבין את החשש, שמא אחרי הסכם יהיה קשה יותר מבחינה מדינית לחדש את האש.
דעתי במצב הנוכחי הייתה שיש ללכת על עסקה חלקית על פי מתווה ויתקוף, שנתניהו תמך בה וחמאס הכשיל אותה, אך כאשר בעקבות ההחלטה על כיבוש עזה חמאס הסכים לה, נתניהו פתאום שלל אותה. בעסקה כזאת מחצית מהחטופים היו שבים הביתה והיו לנו שישים יום לנסות להגיע לעסקה כוללת (וכאן הייתי פחות אופטימי אם יש פרטנר לעסקה, אך חשוב היה לנסות).
לצערי, הממשלה הלכה בדרך אחרת משלי.
עם זאת, חשוב להבהיר – החלטת הממשלה לגיטימית לחלוטין. כיבוש עזה כדי להכריע את חמאס הוא צעד צודק והכרחי (שלדעתי צריך היה לעשותו בשבועות הראשונים של המלחמה). על עם ישראל להתייצב בכל עוצמתו מאחורי לוחמינו במערכה החשובה.
ועדיין, על ישראל להציע במקביל את מתווה טראמפ לעסקה כוללת של החזרת החטופים וכניסה מיידית למו"מ, בתיווך אמריקאי, על הפסקת המלחמה, אך הפעם מו"מ ללא המשא הכבד של החטופים, ובלי ה"מתווכת" קטאר, הפטרון של חמאס. ההצעה הזאת צריכה להיות מונחת לפתחו של חמאס במקביל לתמרון. איני יודע אם יש סיכוי שהלחץ הצבאי יביא אותו לקבל את ההצעה, אך חובתנו לנסות.

* אילו היה לנו מנהיג – ראש ממשלה שרוצה לגייס את עמו ל"דם יזע ודמעות" בנוסח של "כלכלת בידוד" וכו', צריך להיות ראש ממשלה שמלכד את העם ומפגין דוגמה אישית.
דבר ראשון, היה עליו לעצור לחלוטין כל עיסוק בנושאים שמפלגים את העם – לעצור את המהפכה המשטרית, את המהפכה נגד התקשורת, את עריפות הראשים.
ראש ממשלה שרוצה לגייס את הציבור למאמץ והקרבה, חייב היה לעצור כל דיון על חקיקת השתמטות ולהחליט באחת על ביטול הסדר "תורתו אומנותו" ועל גיוס מלא לכולם. הוא היה יוזם ניתוח לניתוק המגזר המשתמט מעטיני תקציב המדינה.
ראש ממשלה שזה רצונו היה צריך ביום אחד לבטל את כל המשרדים המיותרים, לשחרר את כל השרים המיותרים מתפקידיהם, לבטל את כל התקציבים הקואליציוניים.
ראש ממשלה שזה רצונו היה צריך לשמש בחייו ובחיי משפחתו ובחייהם של שריו דוגמה אישית של הידוק חגורה וחיי צנע.
את כל אלה צריך היה נתניהו לעשות מיד אחרי 7 באוקטובר. אילו לקח על עצמו את מלוא האחריות ב-7 באוקטובר ומיד גייס את האומה ברוח זו, היינו היום במקום אחר. כעת זה מאוחר מדי.
אילו היה לנו מנהיג, כך הוא היה נוהג. אין לנו מנהיג. נתניהו הוא אנטי מנהיג. כי מנהיגות היא קודם כל אחריות, לא ברחנות.

* לא ספרטה ולא אתונה – ירושלים.

* משתמטים בספרטה – האם בספרטה החרדים שוחררו מגיוס?

* ילדז – האם בספרטה בנו של המנהיג בילה בגולת תפנוקים מרצון שעה שבני גילו חרפו את נפשם על הגנת המולדת, ומשם כיהן כמעי הגס של המנהיג, והוביל מלחמה בזויה נגד בני עמו?

* עצמאות חימושית – משק אוטרקי הוא רעיון חסר שחר, אך נתניהו צודק שעלינו לחתור למקסימום עצמאות חימושית.
ישראל היא אומה במלחמת קיום מיום היווסדה. היא מוקפת אויבים שאינם מכירים בזכות קיומה וחותרים להשמדה, כולל אלו שחתמו איתה על הסדרי שלום.
חובתנו להיות מסוגלים להגן על עצמנו במינימום תלות בעולם, שכפי שאנו רואים, בשעת מבחן יש לו נטייה לבגוד בנו.
פיתוח מקסימלי של התעשיות הביטחוניות הוא גם מנוף אדיר לצמיחה כלכלית ולחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל.
עלינו לממש את חזונו הלאומי של משה ארנס.

* ראש ממשלה בטראומה – בשנים הארוכות של ההבלגה וההתמכרות לשקט, הדחיינות וה"שב ואל תעשה" מול חמאס וחיזבאללה, תהיתי מה עומד מאחורי המדיניות הזאת. אף פעם לא קיבלתי את הקונספירציות – לא על "פחד מהפרקליטות" ורצון ל"איתרוג" (נתניהו לא טיפש לחשוב את מה שמדקלמים חסידיו השוטים באשר לפרקליטות) ולא את זו של "לחזק את חמאס כדי להחליש רש"פ." בכלל איני נוטה לייחס כוונות רעות ליריבים פוליטיים. האמנתי שמה שעומד מאחורי המדיניות הוא באמת ובתמים הרצון לחסוך בחיי ישראלים. כלומר, סיבה ראויה בהחלט, אלא שהתרעתי תמיד שתוצאתה תהיה הפוכה, כפי שאכן קרה, לאסוננו.
שתי השערות שהעליתי להבנת גישתו, היו עובדת היותו אח שכול, ובעיקר הטראומה של מהומות מנהרת הכותל, בתחילת הקדנציה הראשונה, שבהן נפלו 14 חיילי צה"ל. כזכור, במקום לפוצץ את ההסכם אחרי הפרה חמורה כל כך, כאשר חיילי הרש"פ שאנו חימשנו ירו על חיילי צה"ל, הוא אץ רץ לערפאת, נפל לזרועותיו, כינה אותה "חברי" ומסר לו את חברון. ומאז ועד שבעה באוקטובר (ובעצם שנה לאחר מכן) הוא התמכר לשקט. הטראומה הדריכה אותו ושיתקה אותו.
העובדה שהוא נוהג בחודשים האחרונים בצורה הפוכה, מעידה שחרף ברחנותו מוגת הלב מאחריות, הוא הראשון שיודע שמדיניותו המיטה עלינו את האסון. הוא גם יודע שעסקת שליט המופקרת שיחררה את כל שרשרת הפיקוד של הטבח וסינוואר בראשה, ומכאן עמדתו הנוקשה במו"מ.
נתניהו שוב מוכה טראומה – טראומת אחריותו לשבעה באוקטובר. הטראומה הזאת מחקה את טראומת מנהרת הכותל.
היום אני תומך במידה רבה בגישתו הביטחונית האקטיביסטית, אך אני חושש משיקול הדעת של ראש ממשלה, שטראומה מפעילה אותו.

* הטרור ניצח את הספורט – הפסקת מרוץ האופניים בספרד היא ניצחון הטרור על הספורט וכניעת הספורט טרור.
מקום להבטיח את קיום התחרות בכל מחיר, משטרת ספרד נתנה לכנופיות האנטישמיות להשתולל כאוות נפשן ולפוצץ את המרוץ. לעומת זאת, היא מילטה את המפגינים אוהדי ישראל, כי אינה יכולה להגן עליהם מפני הפורעים. מה זה אם לא כניעה מחפירה לטרור?
פיצוץ המרוץ, כי ישראל השתתפה בו, הוא ההמשך הישיר והמובהק של טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן.

* חביב הקהל – הסרט על נועם תיבון ומלחמתו בשבעה באוקטובר, כמעט הודר מפסטיבל הסרטים בקנדה, בתירוצים מגוחכים. לבסוף, הוא נשאר בפסטיבל וזכה לתואר "חביב הקהל". זאת, במדינה שממשלתה היום היא אחת העוינות ביותר לישראל, עד כדי איום בניתוק הקשרים בעקבות ניסיון ההתנקשות בהנהגת חמאס בקטאר.
זה מזכיר את הצבעת הקהל בארוויזיון, שבה ישראל ניצחה, והקפיצה אותנו למקום השני בשקלול הכולל.
כנראה שבקרב הקהל הרחב, יש אהדה לישראל, על אף מדיניות הממשלות, עמדת התקשורת וההסתה האנטישמית. חשוב שנשדרג באופן דרמטי את הדיפלומטיה הציבורית וההסברה. יש לנו עם מי לעבוד.

* מעצמת יח"צ – טראמפ שובר לעתים קרובות את שיאי המוזרות והניתוק שלו, אך נראה לי שאת השיא הזה אי אפשר יהיה לשבור.
הוא הגדיר את קטאר "מדינה נהדרת" והסביר שהקהל הרחב אינו יודע זאת, כי היא סובלת מבעיות יחסי ציבור.
קטאר היא מדינת טרור שמחזיקה את תעשיית יחסי הציבור הטובה בהיסטוריה, החל ב"אל ג'זירה" ועד קניית יח"צ בכל המערב במיליארדים בהשקעת רבים. ע"ע המונדיאל.
את היח"צ הדביק בלשכת רוה"מ בישראל הם קנו הכי בזול.

* ארט חמאס – "ארט בזל" הוא יריד האמנות הגדול בעולם, שהיה לספק המרכזי והגדול בעולם של ירידי אמנות. הגוף הזה מוביל ארבעה ירידי אמנות לאורך השנה – אירועים יוקרתיים, נוצצים ואליטיסטיים, הגדולים והחשובים בעולם. לאחרונה הנהלת "ארט בזל" החליטה על פתיחת יריד בדוחא, בירת קטאר.
לכאורה, יופי. האמנות היא שפה בינלאומית שיכולה לקרב בין עמים ולקדם את השלום. וכמה טוב לחבר גם את העולם הערבי לעולם האמנות המודרנית.
אבל ברור מה עומד מאחורי היוזמה. הכסף הגדול והיח"צ של קטאר, שנועדו להלבין את דמותה האמיתית. כאשר גופי האמנות בעולם מחרימים את הדמוקרטיה הישראלית, הם משתחווים לכסף הגדול של קטאר, דיקטטורת הטרור, מממנת הטבח, ספונסרית החטיפה. כפי שהעולם העניק לה את הכבוד הגדול לארח את המונדיאל, אף שאלפי עובדים נספו בעבודת הפרך של הכנת התשתיות לאירוע, כך עושה גם עולם האמנות.

* ארטקטיקה – אני מרבה לכתוב על ספרות ומוזיקה, אולם בהערה "ארט קטאר", נגעתי בנושא שאיני נוהג לכתוב עליו ואיני בקיא בו – עולם האמנות הפלסטית. איך הגעתי לנושא?
אני רוצה להמליץ בחום על ההסכת "ארטקטיקה" של טלי בן סירא, אוצרת, יועצת ומייצגת אמנים. גילוי נאות – טלי היא חברת ילדות שלי. אלמלא הקשר האישי לא הייתי מגיע להסכת ואילו הגעתי, לא הייתי מאזין לו. אולם כיוון שאני מאזין לו, נפתח בפניי עולם מרתק (שבעבר נהגתי לקרוא עליו בספריו ומאמריו של אדם ברוך, אך מאז התנתקתי) ולכן אני ממליץ על ההסכת גם למי שזה אינו תחום העניין המרכזי שלהם.
בכל פרק (היו כבר 25 פרקים) טלי מארחת אמן, אוצר או פעיל בתחום האמנות ומשוחחת איתו על היצירה והעשייה שלו, על סיפור חייו ועל סוגייה מסוימת שהוא קשור אליה. החלק הראשון של כל פרק מוקדש לחדשות מעולם האמנות הפלסטית בארץ ובעולם. ובחלק הזה, בפרק האחרון, למדתי על סוגיית היריד בקטאר.
מומלץ!

* בזכות המאבק האזרחי – איך זה שהממשלה עדיין לא הצליחה לחוקק את חוק ההשתמטות הממארת?
אך ורק בזכות סיבה אחת – מאבק אירגוני המילואימניקים ונשות המילואים. ובעיקר, המאבק של האירגונים הללו בציבור הדתי לאומי וההשפעה על ח"כים דתיים לאומיים.
בלי המאבק הזה, החוק הממאיר הזה כבר היה מתקבל מזמן.
אסור להרפות.

* פולחן החולשה – פורום חוקרי הקיבוץ, שאני נמנה עם חבריו, עורך מדי שנה כנס שנתי בגבעת חביבה. בשנה שעברה, בעקבות 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", נערך כנס מסוג אחר, ששילב מחקר עם שיח אקטואלי, בשדרות, תחת הכותרת "אף על פי כן". השנה, נערך כנס דו יומי – "אף על כן 2" והפעם בספר הצפוני, באוניברסיטה-בהקמה תל-חי, באזור שאשתקד היה מפונה, תחת אש.
כמעט כל היומיים מוקדשים לנושאים הקשורים לטבח, המלחמה ותוצאותיהם. היה רק חריג אחד – מושב בפרק של מושבים מקבילים, שהוקדש להצגת שלושה ספרים חדשים, שאינם נוגעים למלחמה. אחד מהם הוא הביוגרפיה של מרדכי בנטוב, ממנהיגי השומר הצעיר ומפ"ם. המחבר, פרופ' אלי צור, התמקד בהרצאות בסוגיית המדינה הדו-לאומית שהשומר הצעיר דגל בה, ובנטוב היה מהוגיה. הוא הציג כשבר את העובדה שהציונות בחרה בגישה הכוחנית של בן גוריון ויצחק שדה ולא בגישה הפייסנית של בנטוב. צור, חבר קיבוץ זיקים בנגב המערבי, שנפגע ב-7 באוקטובר, דיבר על הדברים הנוראים שאנחנו עושים, כביכול, בעזה, והוא רואה בכך את התוצאה של הבחירה בשנות הארבעים בפולחן הכוח. ויגאל צחור, שדיבר מן הקהל, החרה החזיק אחריו, ותקף את השומר הצעיר שגם הוא נגוע בפולחן הכוח ופעיליו יוצאים נגד הסרבנות.
זה מה שהם למדו מ-7 באוקטובר? זאת הבעייה שלנו? פולחן הכוח?! הרי 7 באוקטובר הוא תוצאה ישירה של פולחן החולשה; של הרתיעה מאקטיביזם ביטחוני והמרתה בהבלגה ופייסנות.
העליתי את התמיהה הזאת באוזניו של יגאל צחור. "כן, פולחן הכוח. למה אתה חותר, לשיטוח עזה?" הוא התריס כנגדי. לא. אני חותר לכך שלא ישטחו את בארי, כפר עזה, שדרות וניר עוז.
כן, בכל מחיר.
אף שהשיחה הזאת, אני מודה, די דכדכה אותי, אין זו רוח הכנס. רוח הכנס, כשמו כן הוא – אף על פי כן. הדיונים עסקו בסוגיות הקשורות לתקומת הקיבוצים וההתיישבות בעיקר בצפון.
נאומו של מזכ"ל התנועה הקיבוצית ליאור שמחה היה נאום מנהיגותי שהציב מסר ברור של מי אנחנו ומה אנחנו: התנועה ליישוב הארץ. עשרות שנים לא הוצגה הגדרה כזו בתנועה הקיבוצית. ובאומרו זאת, בשקף שמאחוריו, ליד ההגדרה הזאת, הוצבה מפת ארץ ישראל השלמה, בלי שקושקשו עליה קווים ירוקים אלה או אחרים, ואיש בקהל לא מחה.
מרגשים מכל היו דבריו של מורנו ורבנו מוקי צור, שדיבר על האף על פי כן מברנר וגורדון ועד ימינו. כדרכו, באמצעות הסיפורים ההיסטוריים והטקסטים של אבות תנועת העבודה הוא הפיח מסר של תקווה אקטיבית; מסר מעורר לאף על פי כן של ימינו.

* מגח"ל למח"ל – תיקון קטן למאמרו של פרופ' אודי מנור – מח"ל אינו ראשי תיבות של המחנה הלאומי ולא היה מעבר ישיר מגח"ל למח"ל. כשהליכוד קם ב-1973, אותיות הקלפי שלו היו חל טעמ. היה זה חיבור אותיות הקלפי של מרכיביו: ח – חירות. ל – המפלגה הליברלית. ט – המרכז החופשי. עמ – הרשימה הממלכתית. במהלך הכנסת התשיעית, המרכז החופשי התפלג. שמואל תמיר ועקיבא נוף פרשו מהליכוד (ואח"כ דשדשו לד"ש) ושוסטק ואולמרט הפכו למרכז העצמאי (1974). ב-1975 התאחדו המרכז העצמאי, הרשימה הממלכתית והתנועה למען א"י השלמה למפלגה אחת – לעם. ללעם לא היה אף פעם אות קלפי, כי לא רצה לבד. חל טעמ כבר לא היה רלוונטי. רצו משהו קליט ובחרו את מחל (ששימר את האותיות של חירות והליברלים). זה לא ראשי תיבות.
אפרופו גח"ל ומח"ל – במלחמת השחרור היו אלו שני מיזמי גיוס מחו"ל. גח"ל – גיוס חוץ לארץ. מח"ל – מתנדבי חוץ לארץ.

* סוף סוף עוסקים בחקלאות – למה כולם קופצים על כך שמעבדת סמים התגלתה בביתה של מנהלת לשכת השרה מאי גולן, ואף אחד אינו אומר מילה טובה על כך שסוף סוף מישהו בממשלה הזאת עוסק בחקלאות?

* השסע הגלותי –האחיינים התאומים שלי התבקשו להשיב, במקצוע החשוב תרבות יהודית ישראלית, מאיזו עדה הם.
השתגעתם?! להכניס למוח של הילדים את הפלגנות הגלותית האנכרוניסטית הזאת?
הם שאלו בפליאה את הוריהם מאיזו עדה הם. התשובה שנענו, היא שהם מהעדה הישראלית, והסבים שלהם עלו מארצות אלו ואלו. הכרת גלות המוצא של הסבים היא מורשת משפחתית חשובה. החלוקה ל"אשכנזים" ו"מזרחים", שאבד עליה כלח, צריכה להיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה.
ואגב, יוצא פולין אינו פולני, יוצא אתיופיה אינו אתיופי, יוצא תימן אינו תימני ויוצא צרפת אינו צרפתי. כולם יהודים ישראלים.

* איש השנה – כתבת איש השנה שפרסמתי בגיליון הקודם היא העשרים ברציפות, שאני מפרסם ב"שישי בגולן" וב"חדשות בן עזר". איש השנה הוא האיש שהשפיע יותר מכל, לטוב או לרע, על השנה היוצאת, או שמעשה שלו היה המשפיע ביותר או שהוא סמל של התהליך המרכזי של אותה שנה.
זו רשימת אנשי השנה: תשס"ו – נסראללה. תשס"ז – דניאל פרידמן. תשס"ח – אולמרט. תשס"ט – אובמה. תש"ע – ארדואן. תשע"א – דפני ליף. תשע"ב – בשאר אסד. תשע"ג – יאיר לפיד. תשע"ד – נתניהו. תשע"ה – נתניהו. תשע"ו – יעלון. תשע"ז – טראמפ. תשע"ח – טראמפ. תשע"ט – ליברמן. תש"ף – גנץ. תשפ"א – בנט. תשפ"ב – עידית סילמן. תשפ"ג – יריב לוין. תשפ"ד – סינוואר. תשפ"ה – בפעם השלישית נתניהו.
אהוד בן עזר סבור שאיש השנה הוא טראמפ. האמת היא שהתלבטתי מאוד בין נתניהו לטראמפ.
התייחסות קצרה לתגובתו של אהוד למאמר. אני נפעם מעומק ניתוחו של אהוד את תופעת נתניהו. היא מזכירה לי התייחסות של ילד בן שלוש לאביו, שיש לו סולם שמגיע הוא עד השמיים. כמובן שילד כזה אינו מסוגל לבקר את אביו, לראות את פגמיו, להתייחס אליו באובייקטיביות. המעניין הוא שכך בדיוק היה יחסו של אהוד לאולמרט. שמא יש לאהוד נטייה להעריץ מנהיגים מושחתים?

[אהוד: אולמרט, שבו תמכתי מול הרדיפה נגדו, ואפילו הפסקתי לכתוב ב"ישראל היום" כי סירבו לפרסם שם רשימה שלי שתמכה בו – מאכזב אותי קשות וכיום אינני יכול לשאת את דבריו. נתניהו, שבאותה תקופה התנגדתי לו, מוכיח לי יום יום שהוא האיש הנכון במקום הנכון, למזלנו].

* ממשיכים מבראשית – 929 הוא מיזם לאומי נפלא, של הנחלת והאהבת התנ"ך בקרב החברה הישראלית. יוזם המיזם והעומד בראשו הוא הרב ד"ר בני לאו.
הרב בני אימץ את הרעיון של הדף היומי, שבו בכל העולם הלאומי נלמד מידי יום דף גמרא, וברוחו יזם קריאת פרק יומי בתנ"ך – בסה"כ 929 פרקים. המיזם נועד לחבר בין חלקי העם על בסיס הסיפור הלאומי המשותף שלנו.
בסבב הראשון התפרסמו מידי יום מאמרים על הפרק היומי, בידי מגוון רחב ופלורליסטי להפליא של כותבים, מכל גווני הרוח הישראלית, לצד הלימוד במאות או אלפי קבוצות לימוד, פנים אל פנים או באופן מקוון.
זכיתי לכתוב במסגרת המיזם מאמרים כמעט על כל פרקי התנ"ך.
לציון סיום המחזור השלישי ותחילת המחזור הרביעי, התכנסו מאות רבות של אוהבי תנ"ך בבנייני האומה בירושלים – "ממשיכים מבראשית".
לב האירוע הוא השקת מיזם חדש של 929 – ספר ובו חמישים קריאות תנ"כיות בשירתה של המשוררת והפזמונאית רחל שפירא, עם הגיעהּ לגבורות, בהשתתפות המשוררת. אני נמנה עם הכותבים בספר.
הערב כלל ביצועים נפלאים של מיטב שיריה, בעיבודים חדשניים נפלאים ובביצועים מקסימים, לצד קריאות בתנ"ך. הערב היפה והמרגש הסתיים בשירת "עוד יהיה לי" בביצוע מרהיב של כל הזמרים המשתתפים. רחל שפירא הוסיפה לו בית עדכני:
ואולי מחר או מחרתיים
יום אחד ננשום בהקלה
יום אחד נראה אותם בבית
וזו תהיה שמחה גדולה.

* ביד הלשון: יד השמונה – שעה שהמילה "משיחיים" הפכה, משום מה, לכלי ניגוח פוליטי, ולכלי מקארתיסטי לפסילת אנשים לתפקידים, מעניין שיש בישראל מי שמגדירים את עצמם "יהודים משיחיים", והם ממש ממש ממקום אחר לגמרי. הכוונה לבני זרם נוצרי אוונגליסטי, המשלב אמונה נוצרית עם זהות יהודית. זהו זרם שקם בארה"ב בשנות ה-60 של המאה שעברה, אך יש לו שורשים כבר במאה ה-19.
והמעניין הוא שיש להם אפילו יישוב בישראל, יישוב מוכר, מושב שיתופי שמשתייך לתנועת האיחוד החקלאי.
היישוב הוא יד השמונה השוכן בפרוזדור ירושלים בסמיכות ליישוב נווה אילן.
הקבוצה שייסדה את המושב היתה של נוצרים אוהבי ישראל מפינלנד, שבאו לארץ ישראל כדי להזדהות עם הציונים ששבו אליה ולסייע להם לבנות את הארץ ואת המדינה. אחד המניעים שלהם הוא רגשות אשמה על השואה ורצון לכפר על מעשי הדור שקדם להם. מכאן מקור שמו של היישוב, המנציח את זכרם של שמונה יהודים מפינלנד שהוסגרו לידי הנאצים, למותם.
הקבוצה הגיעה לישראל ב-1971 ובמשך שלוש שנים חיו חבריה כמתנדבים בנווה אילן. ב-1974 קיבלו אישור להקים את המושב. ארבע שנים לאחר מכן, הצטרפו אליהם להתיישבות היהודים המשיחיים, שרובם יהודים ישראלים שהמירו את דתם, אך בחרו להישאר אזרחי ישראל, לשרת בצה"ל להתיישב ולשמור באופן חלקי על זהותם היהודית.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com