תל-אביב. 25.9.74. ט' בתשרי תשל"ה. יום רביעי. ערב יום כיפור. אתמול לפנות-ערב, בשעה שש לערך, יום שלישי, ח' בתשרי תשל"ה, ה-24 בספטמבר 1974, התחתנתי בחצר האחורית של אימא ומשה בפתח תקווה עם יהודית (תומר). החופה נערכה על הדשא, ואת הקידושין ערך הרב ישראל לאו. במעמד קרובי משפחה. השושבינים היו הוריה של יהודית, ואימא ומשה.

עד כאן החלק ה"רשמי". ועתה לפרשת ה"כוס".

לי אין מזל עם שבירת כוסות בחתונה. בחתונה הראשונה, עם ענת, עמדנו על במה מוגבהת של עץ בחצר גן בית הרופא בתל אביב. הורדתי נעלי בכוח על הכוס העטופה (אז עוד לא ידעתי את טיבן של אלה) – והכוס ברחה מתחת נעלי, קפצה על רצפת העץ, ונשמטה. ענת הפטירה מיד אנחה, בחינת הרגשה מוקדמת של מזל רע – ואני את הכוס הצלחתי לשבור רק במכה השנייה.

והתוצאה – ידועה.

והפעם, הדבר שהדאיג אותי ביותר במשך כל טקס החתונה, ובשבועות שלפניו – היה עניין ההצלחה שבשבירת הכוס במכה הראשונה. וכמו אצל גיבורו של דוסטוייבסקי – שם אמנם הוא שובר לבסוף (ברומאן "אידיוט") את הכד שלא נתכוון לשברו, ואצלי – להיפך.

עוד לפני ימים אחדים חשבתי – אולי לנסות כיצד נשברת כוס בדשא? אולי לחפש כוס דקה יותר? אימא קנתה כוס "דוראלקס". עטפו אותה בשקית ניילון כמה פעמים. ואני, כל עת הטקס – מחכה לרגע הנורא. האעמוד במבחן? את הטבעת שמתי על אצבעה של יהודית. על המילים המקדשות חזרתי, וכל זה עדיין נראה לי קל ולא מחייב – למרות שזה, ורק זה – הוא אקט הקידושין עצמו (יוסף קנופ, קרוב-רחוק של אימא, היה העד החתום על התעודה).

[יוסף קנופ עמד בשעתו גם בראש סניף "עזיזה" בפתח-תקווה, אגודת המגדלים של עיזי הבית, שהיתה האגודה הראשונה בחיי שבה הייתי חבר].

אגב, גם תוך כדי הטקס היו לי שניות אחדות בהן הרגשתי כאילו אינני נמצא במקום בו נמצאתי. הרב נשמע לי מדבר לעומתי כאילו מעולם אחר, אולי מבעד לחלון. [---] היה נידמה לי שהמעמד מגוחך לאין שיעור, מופרך מייסודו, וארוך ומשעמם. ואני, שאין בי שמץ של אימת קהל, בהרצאה, בהופעה – חשתי נבוך, ולא ידעתי מה לעשות בידיי, בגופי. לרגע חשבתי – ומה אם פתע אקום ואלך מכאן, אברח, איעלם? אעשה מעשה של שטות.

ואז הגיע הרגע הנורא. נסתיימה פרשת שתיית היין מהגביע. הרב נתן לי את הכוס, שהיתה עטופה כמה פעמים בשקית ניילון עבה, חזרתי על "אם אשכחך ירושלים..." וכדומה, הנחתי את הכוס על הדשא – והכיתי בכל כוחי בעקב הנעל –

(בחתונה הקודמת נשבר קצה העקב הפנימי מן המכה)

והפעם – הכוס שקעה בדשא ולא נשברה. החוורתי. ראיתי עצמי לוקח חלק המחזה תעתועים. כאילו עשיתי לבסוף את אותו מעשה שטות שכה פחדתי ממנו. והכיתי פעם שנייה, ושלישית, ורביעית – כל מכה – שיש בה כדי להמית! והכוס – כיצוקה מברזל. אינה חושבת כלל להישבר!

החלו אנשים צועקים: להביא בלטה!

עמדתי רגע. לא כל כך יודע מה מתרחש סביבי. הקהל כולו נעלם כמו באותו רגע. גוש חסר צורה. הבלטה הובאה. הניחו שמתי עליה את הכוס (אני ידעתי שגם הפעם לא תישבר, אבל – כאשר אבדתי – אבדתי).

והכיתי, בכוח –

(כן, בפעם הראשונה לאחר שהכיתי, והכוס לא נשברה, התכופפתי, כיוונתי את חלקה הפתוח, כלומר – החלש יותר – ודרכתי עליו, בקצה – ולא הועיל!)

והפעם – הכוס עפה למרחק כשני מטר, סמוך לעץ, ולא נשברה –

אבל הבלטה נשברה לשניים, נבקעה מעוצמת המכה!

אינני יודע אם היה זה הרב שאמר "מזל טוב!" – או אחרים. כי פתאום התברר לי שהעינוי נגמר ולא אצטרך לשבור את הכוס. אני חשבתי שהיה בכך חוסר מזל גדול, וכאילו הטקס לא נשלם, ורק אחר-כך התברר לי שיצאתי ידי חובת המנהג – בשבירת הבלטה. ואולי אפילו הגדלתי עשות. וכי שבירת אבן, זכר לחורבן, אינה גדולה משבירת כוס זכוכית פשוטה!

אך אני הייתי מבולבל וחיוור. יהודית נישקה אותי. החלו עוד נשיקות. טוב שאופיי כה סגור ושלו כלפי-חוץ. אינני מראה הרבה ממה שמתרחש בי. וכאילו אני עומד בצד, תמיד, גם כשמתרחשים דברים אצלי. זכרתי שעלינו לעלות לחדר הייחוד. והפצרתי ביהודית למהר, כדי להירגע קצת. נכנסנו לחדר-השינה של אימא ומשה. יהודית תקנה את תסרוקתה. לדבריה כל עניין הכוס שיעשע אותה, והאשימה את אימא שבחרה כוס עבה כזו.

אך בי נשאר כמין טעם לפגם של – לא הצלחתי, במשך כל הערב. אחר-כך באו אורחים אשר לא היו בעת החופה, וכשסיפרתי, פעם או פעמיים, על כל הקורות אותי – חשבו שאני מתלוצץ.

באו כמעט כל האורחים שהזמנו, דומני, יותר ממאתיים איש. כל קרובי משפחתי מצד אבא ומצד אימא. כמה ידידים של משה [גרינברג-דגן, בעלה השני של אימי], ידידים של יהודית מהעבודה בתל השומר – כתריסר רופאים גניקולוגים, ואחיות, וכן חברים וחברות שלה, ומקצת ידידים של הוריה. מבין ידידיי באו אורפז, דן צלקה ואשתו [אביבה], יהושע קנז, נילי [פרידלנדר] ויפה [ברלוביץ], משה נתן, שרגא ]רבין], פצ'י (אברהם שפירא) וכמובן עוזי שטרן ומשפחתו, זאב קליין [קינן] ומשפחתו. היתה גם הדודה אסתר. רבקה כצנלסון. קיבלנו מתנות רבות, לא כולם בעלות ערך או שימושיות, אך כמה יפות. ובמזומן – קצת יותר מ-3,000 לירות, ועם מתנת דודה של יהודית בארה"ב – הרי זה כ-4,500 לירות. להתעשר מזה אי אפשר.