לכל המשכיחים והשוכחים. היה 7 באוקטובר.

"מלחמה לנו בשכחה, והיא אורבת לנו בכל צד" (ברל כצנלסון).

* החלטה מטורפת – אלמוג בוקר דיווח באולפן שישי על החלטה מטורפת של אוגדת עזה לצמצם בחצי את סד"כ כיתות הכוננות בנגב המערבי. עוד נאמר, שתחילה הכוונה היתה לבטל לגמרי את כיתות הכוננות, אך בשל התנגדות היישובים ההחלטה מותנה.

ב-7 באוקטובר, קומץ לוחמי כיתות הכוננות, לחמו מלחמת גבורה שהצילה את חייהם של אלפי אזרחים. כיתות הכוננות הוחלשו ויובשו בעשרות השנים האחרונות, היו קטנות ומוחלשות, ללא כל נשק מחלקתי, הנשק האישי הוצא מידי הלוחמים והיישובים נדרשו לאפסן אותו בנשקיה, ובצפון – הנשק נלקח מהיישוב לבסיסי צה"ל, ורק במהלך 7-8 באוקטובר הוחזרו ליישובים. אף על פי כן, כיתות הכוננות הן שלחמו מלחמת גבורה בפולשים, הרגו מאות מחבלים, בלמו אותם בתוך היישובים, ובחלק מהיישובים, כמו קיבוץ מגן שבו הרבש"ץ בצדק (!) לא מילא את הפקודה והשאיר את הנשק בידי הלוחמים, ואף הקים עמדות מחוץ לגדר היישוב – כיתת הכוננות בלמה את המחבלים מחוץ ליישוב, ואמנם שילמה מחיר דמים כבד, אך אף אזרח לא נפגע ואף מחבל לא הצליח לחדור ליישוב. אלמלא כיתות הכוננות ביישובים, המחבלים היו מגיעים לאשקלון ולבאר שבע והטבח היה גדול שבעתיים.

הלקח המובן מאליו הוא חיזוק משמעותי של ההגנה המרחבית בכלל וכיתות הכוננות בפרט. בכל יישובי הספר, כולל לאורך הגבולות עם ירדן ועם מצרים, חייבת לפעול מחלקת הגנת יישוב, המונה כשלושים לוחמים, עם נשק אישי וציוד לחימה בביתו של כל לוחם, ועם מקלעים, נ"ט, רימונים ונשק מחלקתי לכל כיתת כוננות. ויש להקים יחידות הגמ"ר ניידות לתגבור יישובים שיותקפו ויחידות הגמ"ר אזוריות לתפיסה מיידית של העמדות השולטות וצירי התנועה המרכזיים במרחב, ולנהל את קרב הבלימה נגד הפולש. ההגמ"ר אמור לתת את עיקר המענה ההגנתי ולאפשר ליחידות צה"ל האחרות להיערך במהירות למתקפת נגד. על ההגמ"ר להיות מאומן, מיומן ומצויד היטב. כפי שכבר ציינתי לא אחת, במהלך המלחמה חל מהפך חיובי חשוב ביחס צה"ל להגמ"ר ולכיתות הכוננות. כך, לפחות, בגולן, על כך אני יכול להעיד באופן אישי. והנה, ההחלטה המטורפת הזאת, מעידה שלא למדנו דבר מ-7 באוקטובר.

איני יודע אם ההחלטה ההזויה הזאת היא של מפקדת האוגדה או דרגים גבוהים, אך אם היא תיושם, האחריות עליה אינה רק על מפקד האוגדה, אלא על הרמטכ"ל, על שר הביטחון ובראש ובראשונה על ראש הממשלה. אני נותן לנתניהו קרדיט שהוא לא ידע על ההחלטה הזאת, אך אם לא יורה עוד היום לבטל אותה – הוא האחראי לה והאשם בתוצאותיה.

* חשדהו וחשדהו – נשיא סוריה אחמד א-שרע, המכונה אבו-וחמד אל ג'ולאני, הוא טרוריסט ג'יהאדיסט סלפי קנאי. הוא צמח באל-קאעדה בעיראק, הקים את שלוחתה בסוריה ג'בהאת א-נוסרה, ובהמשך את ארגון הטרור ג'בהת פתח א-שאם ואח"כ את ארגון הטרור היאת תחריר א-שאם. נכון יהיה לומר שבסוריה שולט ארגון תואם חמאס.

האם אל ג'ולאני השתנה עם עלייתו לשלטון? כן ולא. כן – הוא לובש חליפה ועונב עניבה. לא – הוא ביצע מעשי טבח המוניים מחרידים בדרוזים ובעלאווים. עצם העובדה שהפטרונים שלו הם קטאר וארדואן, מדאיגה מאוד.

אני מודאג מהמו"מ על הסדר ביטחוני בין ישראל לבין סוריה. עצם המו"מ נותן הכשר לממשלת הטרוריסטים הזאת, כי אם אנחנו מכירים בו, מי לא יכיר בו? ומה נקבל בתמורה? על פי ההדלפות וההערכות, ישראל תיסוג מרצועת הביטחון שהקימה במזרח הגולן, זולת כתר החרמון. כאשר ארגון מן הסוג של חמאס שולט בסוריה, רצועת ביטחון כזו מחויבת המציאות, לצורך הגנה על היישובים הישראלים. זה לקח 7 באוקטובר.

החשש שלי, הוא שישראל תמכור את הדרוזים. במקום לסייע להם להשתחרר מלפיתת שלטון הרצח, ישראל תזרום עם התמיכה של טראמפ בהשלטת שלטונו של אל-ג'ולאני על כל סוריה, גיאוגרפית ודמוגרפית.

אילו תמורת נסיגה מרצועת הביטחון הסורים היו חותמים על מסמך שלפיו אין עוד לסוריה תביעות טריטוריאליות כלשהן מישראל, אפשר היה לשקול זאת. כעת מסתמן שישראל תשלם את המחיר תמורת מחיר נוסף שהיא תשלם – הלגיטימציה למחבל בחליפה.

* סופה תסעירנו אך לא תטלטהו – היום השני של כנס התנועה הקיבוצית בתל-חי: "אף על פי כן", נפתח בהרצאה של ניצן הורוביץ על ספרו המצוין "הבית בקצה המדינה", המספר את סיפורו של קיבוץ חניתה במלחמה.

המושבים לאורך היום עסקו בהצגת מחקרים על הקיבוצים, בעיקר בצפון אך גם בדרום, במלחמה. היו פאנלים על פעילות התנועה הקיבוצית לעזרת הקיבוצים המפונים. היה מושב על גרעיני ההתיישבות העולים כעת לחזק את יישובי הספר ועוד. שמחתי שהמסר המרכזי ממש לא היה של התקרבנות, של "הופקרנו" וכו', אלא להיפך – מסר של חוסן וסולידריות, ושל הכרה בכך שכיוון שהמדינה נעלמה, עלינו לקחת את תקומת היישובים והאזורים בידיים; זו האחריות שלנו. היה גם מפגש מדכדך עם דני מירן, שבנו עמרי שבוי זה 712 ביום בידי חמאס.

החלק האחרון, ובעיניי המשמעותי ביותר, היה סיורים בשטח. בחרתי להשתתף בסיור בקריית שמונה ומנרה. בקריית שמונה נפגשנו עם האחראי על תחום בינוי הקהילה, אדם צעיר ומרשים, אביחי סגרון. הוא סיפר על ההתמודדות עם הפינוי, כאשר תושבי קריית שמונה נפוצו לכל רחבי הארץ, אל למעלה מ-500 יישובים. הוא סיפר איך העיריה והמתנ"ס התארגנו על פי אזורי הארץ למתן מענה קהילתי לתושבים באשר הם. הוא הציג נתון מחריד, על עליה של 20% בתמותה. המתים לא יימנו עם הנופלים במלחמה, אך הם קורבנות הפינוי. היה עצוב מאוד לשמוע שרק 2/3 מהתושבים חזרו וספק גדול אם ה-1/3 שלא חזר, יחזור. ומה שעוד יותר מדכא, הוא שהשליש שלא חזר הוא המעמד הסוציואקונומי הגבוה, האליטה המקומית. זו התמודדות קשה מאוד. אולם אביחי סיפר על משפחות רבות, דתיות וחילוניות, שבחרו להתיישב דווקא עכשיו בקריית שמונה, על שתי מכינות קדם צבאיות שפתחו השנה שלוחה בקריית שמונה, ועל תוכניות שנות שירות בעיר. כל אלה נותנים תקווה להתחדשות עירונית. שאלתי איך יהיה השיתוף האזורי של ק"ש והקיבוצים סביב, אחרי שבמלחמה הכול חשו בשותפות הגורל של כל האזור, אך מצד שני יש מי שבוחשים וממשיכים לסכסך, כדי להיבנות מה"הפרד ומשול". גם כאן אביחי הציג תמונה אופטימית של הידוק שיתוף הפעולה האזורי. באופן כללי אביחי הוא אדם אופטימי ואני אוהב אופטימיסטים. במיוחד הוא אופטימי מהתנופה, שהפיכת מכללת תל-חי לאוניברסיטה תיתן לקריית שמונה ולאזור כולו.

במנרה 70% מהבתים נפגעו. לרוב מדובר בפגיעות ישירות של טילי קורנט, שמה שמאפיין אותם, הוא שהם חודרים לבית ואז מתפוצצים בתוכו בעוצמה. וכך, מבחוץ הבתים נראים שלמים, אך מבפנים הם הרוסים לחלוטין ורבים מהם אינם ניתנים לשיקום. אף על פי כן, מחצית התושבים כבר חזרו וחלקם מתגוררים ביחידות התיירות.

לקראת סוף הביקור נפגשנו עם בחור צעיר, בן 23, בוגר סיירת אגוז. הוא נלחם בלבנון ואיבד חברים. מיד לאחר השחרור ארגן קבוצה של לוחמים ולוחמות מיחידות מובחרות, שעלו למנרה. חצי שנה היו בהתנדבות, כעת חצי שנה הם שם כמילואימניקים (כלומר צה"ל אימץ את היוזמה והם מקבלים ימי מילואים) וחלקם מתכוונים להשתקע שם. הם הגיעו עוד לפני התושבים, כשרק כיתת הכוננות היתה במקום. השתבצו בשמירה ובכיתת הכוננות ובעבודות השיקום, ועם החזרה, גם בפעילות קהילתית, חברתית וחינוכית. בחור צעיר ונלהב, שאמר שהם נלחמו על המדינה ועכשיו האחריות שלהם היא לבנות אותה, ובעיקר את אזורי הספר. הם מקימים עוד קבוצות כאלו. הוא אמר שזו הרוח של הדור. התמוגגתי.

מנרה עלתה לקרקע ב-1943. במגילת היסוד שלה נאמר, בין השאר, בהתייחס למיקום הגיאוגרפי על ההר החשוף: "פתוח לרוחות השמים יקום ביתנו; סופה תסעירנו, אך לא תטלטלהו. כי חזק ייכון." במיזם לקראת שנת השמונים ליישוב, נכתב המשפט הזה על אחד הקירות. זה היה ב-2022. הם לא העלו על דעתם איזו סופה תפקוד אותם בחלוף שנה. אך חזק ייכון.

* גיבור השנה שלי – ברחוב בקצרין ניגשה אליי ידידה קצרינאית ונזפה בי: "אני כועסת עליך!"

על מה ולמה? מה עוויתי ומה פשעתי?

על כך שבחרתי בנתניהו לאיש השנה תשפ"ה.

אנשים אינם מבינים את מהות סדרת מאמרי איש השנה, שאני מפרסם ב"שישי בגולן" וב"חדשות בן עזר" מזה עשרים שנה. זו אינה מדליה אולימפית, לא פרס מפעל חיים ולא חניך מצטיין.

מאמר איש השנה אינו מתיימר להיות אובייקטיבי, בטח לא נייטרלי. זהו מאמר שבו אני מסכם את השנה, מזווית הראיה הפוליטית שלי, באמצעות ציור דיוקנו של הדמות המרכזית של אותה השנה. אולם בבחירת איש השנה, אני משתדל להיות אובייקטיבי לחלוטין; השיקול האם אני תומך באיש או מתנגד לו אינה משפיעה על הבחירה. אם אני תומך בו, המאמר יהיה אוהד. אם אני מתנגד לו, המאמר יהיה ביקורתי. אבל הבחירה היא אובייקטיבית. הפעם בחרתי ביריב פוליטי. אשתקד בחרתי, להבדיל, באויב המר ביותר – סינוואר. כך, שמי שמלין על כך שאני בוחר בדמות זו או אחרת לאיש השנה, אינו צריך לבוא אליי בטענות, אלא למציאות.

אילו היה זה מאמר על גיבור השנה שלי, הייתי בוחר בגדי מוזס, חבר ניר עוז בן ה-81, שישב בשבי חמאס 482 יום, רובם בבידוד, ובשובו לארץ, הדבר הראשון שהוא אמר היה: "אני אשקם את ניר עוז," וזה מה שהוא עושה מאז. מאז שובו, ציטטתי פעמים רבות, בשיעורים, הרצאות וטקסים, מכתב שהוא כתב לחברי קיבוצו לאחר שחרורו.

הלוואי שאזכה לבחור פעם כאיש השנה, את מי שיהיה באותה השנה גיבור השנה שלי.

* כל כך אופייני – המחבל שרצח שני ישראלים במעבר אלנבי הגיע במשאית של סיוע הומניטרי. כל כך אופייני להם. כפי שהם הפכו את בתי החולים שלהם למפקדות טרור והפכו את תושבי עזה למגינים אנושיים. יש להם רצועת עזה תחתית, שיכלו להסתיר בה את כל תושבי עזה. הם לא הכניסו אפילו ילד אחד, כי הם מעודדים את מותם, המשרת את תעמולת הזוועה האנטישמית שלהם, כמו קמפיין ה"הרעבה", שנעזר בסייעניהם ב"הארץ" ובעולם.

* עריקה פירושה חורבן – האם התקשורת צריכה להיות מגויסת בשעת מלחמה? מה דעתכם?

"הארץ", מכל מקום, הוא תקשורת מגויסת בזמן מלחמה. "הארץ" מגויס להסתה לעריקה מהמלחמה. אין יום שאין מתפרסמים בו פשקווילים המסיתים לעריקה מהמלחמה.

מוקד הביקורת של דבוקת שוקן אינו הממשלה, אלא דווקא מתנגדיה, שוללי המלחמה, ארגוני המחאה, כיוון שהם אינם קוראים לעריקה המונית ואף משתתפים במלחמה. לכן, למשל, שבוע שני ברציפות שחנין מג'אדלה יוצאת נגד השמאל, נגד אמני השמאל וקולנועני השמאל, על כך שהם מלינים על החרם התרבותי, שפוגע דווקא בהם, מתנגדי המלחמה. מג'אדלה מבהירה להם, שאין שום משמעות להתנגדות שלהם ולמחאה שלהם כל עוד הם משרתים בצבא שמבצע את "רצח העם"; כל עוד אינם מסרבים, הם שותפים לפשע ונכון שהעולם יחרים אותם ויעניש אותם.

אורי משגב הוא נותן הטון בהסתה לעריקה. באובססיה חולנית, כבר חודשים רבים הוא אינו מרפה מהדרישה מחיילי צה"ל לערוק. ביום חמישי הוא פרסם מכתב גלוי לטייס ע', שבו הוא מסית אותו לערוק.

חשוב להבהיר – המחלוקת על המלחמה לגיטימית. מותר להתנגד לה ומי שזו דעתו – טוב שהוא מביע אותה. אולם בדמוקרטיה, על הכול לכבד את ההכרעה הדמוקרטית, ובוודאי שצה"ל חייב לבצע את החלטות הדרג המדיני, ובוודאי שחיילי צה"ל חייבים למלא את פקודות צה"ל. אחרת – אין מדינה. לכן, עריקה מהמלחמה אינה רק בגידה, אלא חורבן המדינה. לא פחות.

אורי משגב, בניגוד לגדעון לוי ואחרים, אינו מתנגד לקיומה של מדינת ישראל ואינו רוצה להחריבה. על כך הוא התכתש לא אחת עם לוי מעל דפי "הארץ". אבל זאת משמעות הקריאה שלו לעריקה.

אני רוצה להתייחס לטיעון אחד בפשקוויל. "ב-7 באוקטובר התגייסת למלחמה צודקת. היא התחילה כמלחמת מגן. הקשקושים על סרבנות התבררו, כצפוי, כתעמולה מחפירה של מכונת הרעל. איש לא שואל שאלות כשפולשים לארצו וטובחים בעמו." ומכאן, הוא מסביר מדוע כעבור זמן לא רב, על הטייסים לערוק ולסרב. כלומר, הטייסים שאינם מקשיבים למפקד אלא לרב משגב, היו צריכים למלא את הפקודות אך ורק בימים או בשבועות הראשונים למלחמה.

הוא כותב ש"הקשקושים על סרבנות היו תעמולה." נו, באמת. מי שדיברו על הסרבנות היו אלה שהודיעו שיסרבו, הגם שהשתמשו במילים מכובסות כמו "אי התייצבות" או "הפסקת התנדבות." הרי הם תקפו את צה"ל שאינו אומר את האמת שהכשירות של צה"ל נפגעה, דבר שהם התגאו בו. נכון, כל אלה שאיימו התייצבו ב-7 באוקטובר. בכך הם לא הזימו את מה שאמרו יריביהם, אלא את מה שהם עצמם אמרו. הם איימו בסרבנות ולא מימשו אותה, וטוב שכך.

מה טוען משגב? שיש רק מצב אחד שבו מוצדק להילחם – בסיטואציה כמו 7 באוקטובר, שבה אנחנו עם הגב לקיר. אחרי כמה ימים המלחמה כבר אינה צודקת. אבל את 7 באוקטובר ניתן היה למנוע. אילו הממשלה הורתה לצה"ל לצאת למתקפת נגד מקדימה; לתקוף את חמאס לפני שהוא תוקף אותנו, הטבח היה נמנע. אבל אז, אליבא דמשגב, על הטייסים ושאר החיילים היה לסרב, כי זו מלחמה בלתי לגיטימית.

זאת התפיסה החולנית, המעוותת, של "מלחמת ברירה", שכביכול אינה לגיטימית. זו שטות שאף עם בעולם מעולם לא פעל על פיה. ההפתעה היא מהות המלחמה. מי שמחליט מראש שהפתעה יזומה אינה לגיטימית, משאיר לאוייב מונופול על ההתקפה, והוא יעשה זאת כשיזהה חוסר עירנות, חולשה או פילוג בתוכנו.

אבל אצל משגב התפיסה המעוותת הזאת מעוותת שבעתיים, כי לא זו בלבד שהוא חושב שאסור לנו ליזום, להפתיע ולתקוף, אלא שאם נחליט לנהוג באופן רציונלי וליטול יוזמה, להשכים להרוג את הקם להורגנו, על החיילים לערוק בהמוניהם.

זו תפיסה שמתנוסס עליה דגל שחור של בלתי לגיטימית בעליל. שיח העריקה והסרבנות הוא שיח סרטני, פושע ובוגדני, שצריך לעקור משורש, כי סרבנות פירושה חורבן המדינה.

* רודפי הכיפות – מה המשותף לצ'יקו תמיר, רוני נומה, גרשון הכהן וארז צוקרמן, שהתייצבו לתמיכה ללא סייג במועמדותו של דוד זיני לתפקיד ראש השב"כ, לעומת אלה שיצאו נגדו? שהם מכירים אותו. ואיך הם מגדירים אותו, מתוך היכרותם אתו? אובר ממלכתי.

כיוון שרודפי הכיפות לא מצאו ולו בדל טענה נגד זיני, הם חיפשו ציטוטים מכל מיני אמירות של בני משפחתו. אין מקראתיזם נחות מזה. אבל אם זאת הדרך, בבקשה.

בתגובה לרשומה שכתבתי בנוגע למינויו של זיני, נשאלתי אם אני מאמין שהוא יילחם ב"טרור היהודי". אני נוהג לכנות זאת – טרור בן גבירי. השבתי שאין לי ספק בכך.

והנה, עמית סגל מביא דברים שכתב לנכדיו אביו של זיני בנושא הטרור הזה. הוא מוקיע את התופעה בצורה החריפה ביותר שנתקלתי בה אי פעם, כולל אמירה שאילו היה סנהדרין, הוא היה דן אותם למיתה.

יאללה, תרגיעו.

פסילת מינויים ביטחוניים על רקע של דעה פוליטית (מכל צד) או אמונה דתית, היא פוליטיזציה מסוכנת מאוד של צה"ל ומערכת הביטחון. יש למנות את האנשים על פי כישוריהם ולא על פי דעותיהם. באופן כזה, יהיה מגוון דעות. משום מה, יש מי שחושבים שרק מי שהיה חלק מהקונספציה שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר ראויים לתפקידים ביטחוניים.

* מלחמת מאסף – במלחמת "חרבות ברזל" הוכח עד כמה משמעותיות הבנות בצה"ל, כולל בנות לוחמות, שגילו גבורה ואומץ לב לא פחותה במאומה משל הבנים. נשים רבות מאוד שירתו מאות ימים במילואים, כלוחמות וכתומכות לחימה. המלחמה אמורה הייתה לסיים את הוויכוח הזה, אך כמו עוד כמה ויכוחים שעובדות המלחמה היו אמורות לסיים, גם בוויכוח הזה יש מי שתקועים בשישה באוקטובר.

כעת יוצאים הרבנים החרד"לים נגד שירות בנות בצה"ל עם אותם טיעונים, שהיו נבובים גם קודם, והיום הם הזויים. וזאת, כאשר צה"ל משווע ללוחמים ולתומכי לחימה, והבנות ממלאות את השורות בתפקידים רבים, כולל תפקידים שרק בנות משרתות בהם, כמו תצפיתניות, אך אם הן לא תשרתנה, בנים יצטרכו למלא את השורות, כאשר יש מחסור כה גדול. הרבנים הללו פשוט מנותקים.

מה מוציא אותם, דווקא עכשיו, למלחמה התימהונית הזאת נגד שירות בנות? המציאות בשטח בציונות הדתית. העובדה שיותר ויותר בנות דתיות לאומיות, מכל הזרמים בציונות הדתית כולל הזרם החרד"לי, מתגייסות לצה"ל, משרתות כלוחמות, משרתות כקצינות, משרתות בקבע ובמילואים. הן עושות זאת על אף שיש להן פטור ולמרות התנגדות הרבנים.

מלחמת המאסף הזאת חסרת סיכוי. במלחמה הזאת הם כבר הפסידו.

* צריך צבא? –"אתה חושב באמת שלא צריך צבאשאל כתב ערוץ 12 מפגין משתמט, שהשיב לו: "לא צריך. 2000 שנה הסתדרנו בלי צבא."

על אושוויץ, כנראה, הוא לא שמע. (אתם יודעים, לימודי ליבה וכד').

* אתונה וספרטה, גם וגם – אמירתו של נתניהו שישראל תהיה סופר ספרטה, עוררה ביקורת חריפה, ירידת שערים תלולה בבורסה ואילצה את נתניהו לפרסם הודעות הסבר ולהתפתל במסיבת עיתונאים למחרת. רבים הזכירו את אחריתה של ספרטה. וכעת כל תופעה שלילית תיקשר לכך והביקורת, המוצדקת והבלתי מוצדקת, על נתניהו, תרכב על הביטוי ספרטה או סופר ספרטה.

אבל למען ההגינות, אני רוצה ללמד סניגוריה על נתניהו. הוא לא אמר שישראל תהיה סופר ספרטה, אלא שילוב של אתונה וסופר ספרטה. וזה כבר משהו אחר לגמרי. אתונה נחשבת (לא ממש בצדק) כאם הדמוקרטיות (אם כי היום ממש לא היינו מכנים אותה דמוקרטיה). אתונה נחשבת לסמל של דמוקרטיה, של קדמה מדעית ותרבותית ופתיחות לעולם. ספרטה נחשבת לסמל של מדינה החיה על חרבה. לכאורה, סתירה מוחלטת. אבל אני מאמין בגם וגם, בחיים בכלל, וגם בסוגיה הזאת. שילוב של אתונה וספרטה, שעליה דיבר נתניהו, הוא דמוקרטיה המטפחת את המדע, ההשכלה והתרבות ובמקביל היא גם חיה על חרבה ומקיימת צבא חזק ותעשיות ביטחוניות מתקדמות.

ביומיים האחרונים עלו ציטוטים מרשימים מאוד מדברים שאמרו בן גוריון ואלון על כך שישראל אינה ספרטה ולא תהיה ספרטה, בשל מחויבותה לערכים חברתיים לתרבות ומדע. האמירות שלהם נועדו להבהיר, שההכרח בצבא חזק, והעובדה שנדונו לחיות על חרבנו אם רצוננו להתקיים, לא תהפוכנה אותנו לספרטה, בשל אותה מחויבות. כאשר נתניהו דיבר על השילוב בין אתונה לספרטה, הוא התכוון למה שהם התכוונו.

ההתבטאות לא הייה מוצלחת, בלשון המעטה, ואף גרמה נזק, אך המסר שנתניהו ניסה להעביר באמצעותה היה המסר הנכון.

* דמות ייצוגית – מאי גולן היא התגלמות ממשלת האספסוף.

* מפחד מאוריך – למה נתניהו כל כך רוצה שאוריך, הזרוע הארוכה של קטאר בלשכת רוה"מ, יחזור לעבוד במשרדו. כי הוא מ-פ-חד שאוריך יהיה עד מדינה.

* דרישת שלום – כפר יהודיה היה במקורו יישוב יהודי, אחד מיותר משלושים יישובים יהודיים בגולן מתקופת המשנה והתלמוד הידועים לנו.

כמו בכל כפר יהודי, היה ברור שיש בו בית כנסת. גם נמצאו מיספר ממצאים, אך לא היה ידוע מיקומו. היו השערות שונות.

בקיץ האחרון, הארכיאולוג מיכאל אסבנד חשף את בית הכנסת. זה אחד מבתי הכנסת המפוארים שהתגלו בגולן.

דרישת שלום מרגשת מאבותינו היהודים בגולן, לפני כ-1,500 שנה.

* מכאן עד כאן – את דניאלה שאול, מוותיקות קצרין, אני מכיר למעלה מ-41 שנה. מיד בהגיעי לגולן, ב-1984, עוד כחייל צעיר, שלחתי מאמר לפרסום בעיתון "ארץ הגולן". לא ידעתי שיהיה זה גיליון חגיגי – גיליון המאה של העיתון. דניאלה, עורכת העיתון, אהבה את כתיבתי ויצרה איתי קשר, שנמשך עד היום.

דניאלה ואני פעלנו יחד במאבק על הגולן, אני כדובר ועד יישובי הגולן והיא כאחראית על הגרפיקה של המאבק. אני ערכתי את עיתון המאבק "הרי גולן" והיא היתה העורכת הגרפית. ולימים היא לימדה את בניי בתוכנית למחוננים במכללה האקדמית תל-חי.

דניאלה, עיתונאית, מעצבת גרפית, מורה וציירת, מציגה בימים אלה תערוכה מציוריה היפים במבואת היכל התרבות של קצרין: "מכאן עד כאן". השתתפתי בפתיחה החגיגית, שבה השתתפו ראש המועצה המקומית ומנהל המתנ"ס ורבים מוותיקי קצרין. אבירם אור איתן, משורר ומוסיקאי קצרינאי, הנעים משיריו. ציוריה של דניאלה, רובם ציורי נוף, יפים מאוד. אמרתי לדניאלה שאני מצפה עכשיו לתערוכה של העבודות הגרפיות שלה, והיא לא שללה זאת.

* ביד הלשון: גינוסר – גינוסר הוא קיבוץ ממערב לכינרת, מצפון לטבריה. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1937, בידי בני הארץ – בוגרי בית החינוך לילדי עובדים בת"א ובהם בית הספר החקלאי "כדורי". החבורה התל-אביבית התיישבה כבר ב-1934 במחנה במושבה מגדל וב-1936 הצטרפה אליהם הקבוצה מכדורי, ובה יגאל אלון, הדמות המרכזית בקיבוץ והדמות הלאומית שצמחה בקיבוץ.

מקור שמו של הקיבוץ הוא האזור הגיאוגרפי שבו הוקם – שנקרא בקעת גינוסר, והאתר הארכיאולוגי באזור שנשא את השם.

גינוסר ההיסטורית, או גיניסר, הייתה עיר הלניסטית קדומה בחופה הצפון מערבי של הכינרת. היא מוזכרת במשנה. גינוסר הוא גם אחד משמות הכינרת. היא מופיעה בשם זה בתלמוד הבבלי, ובמלחמות היהודים של יוסף בן מתתיהו. בתרגום אונקלוס השם המקראי כינרת מתורגם לגינוסר. חז"ל קבעו שגם השם הקדום של העיר גינוסר היה כינרת.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com