על "סירנו דה ברז'רק" מאת אדמון רוסטן

מצרפתית – ט' כרמי

זמורה ביתן 1986 218 עמ'.

אילו מין סירנו דה ברז'רק כזה, שוויתר על אהבת חייו, בשל אפו הגדול – אילו היה חי בימינו, היה בוודאי מנתח את אפו כבר בגיל הנעורים, ודרכו אל אהובת ליבו, רוקסן, היתה סוגה בשושנים, אבל במקרה כזה הספרות העולמית הייתה מאבדת פנינה ספרותית, מעשה רוקח של אדמון רוסטן, שחי וכתב כמאתיים וחמישים שנה לאחר ימיו של סירנו האמיתי. בעצם פריחתו של הרומן הריאליסטי והנטורליסטי בצרפת, מוצא רוסטן לנכון לחבר מחזה בעל ניחוח רומנטי, כשהוא רוקח עלילה, שרק בחלקה מסתמכת על עובדות כהווייתן.

עד כמה אין לזרם הספרותי שום תוקף כשמדובר ביצירה מעולה – יעידו אינספור הפקות תיאטרון וקולנוע בימינו אנו על הדמות הזאת של המשורר, הסופר, המחזאי, הוגה הדעות, הסייף והאביר הנדיב – סירנו דה ברז'רק, יליד 1618. המחזה הזה הופק בישראל שלוש פעמים: ב"הבימה" – 1996, בתיאטרון הקאמרי – 2013, בתיאטרון גשר – 2023.

רוסטן מתעד אמנם גיבור שהיה קיים במציאות, אבל כאמור, הוא משפץ את הדמות באינספור הזדמנויות, וכדי להדגים, אזכיר שסירנו ההיסטורי נפצע בקרב, ומת לאחר שנה מ... עגבת, ולא נפצע אנושות על ידי שונאיו שהפילו עליו בול עץ, זמן קצר לפני שפגש את אהובת ליבו רוקסן לפני מותו – כמתואר במחזה.

המחזה שראה אור ב-1897 בנוי מחמש מערכות – ארבע מערכות ראשונות מתקיימות בשנת 1640, והמערכה החמישית - בשנת 1655. סירנו, לוחם במשמר המלכותי, מאוהב בסתר בדודנית היפה רוקסן, אך יודע כי בשל כיעורו (אפו הגדול) אין לו זכות, וגם לא סיכוי לממש את אהבתו. מסתבר שמלבדו מאוהבים ביפיפייה הרוזן דה גיש, (אחיין של החשמן רישלייה, שהיה שר בממשלתו של לואי ה-13), הזומם להשיא את רוקסן לוויקונט הזקן דה וולוור, כדי שיוכל להיות המאהב שלה (בהיותו נשוי). וגם הברון כריסטיאן דה נובילה היפיוף, שגם זוכה באהבתה. דה גיש מבקש לנטרל את סירנו על ידי כך שיהפוך אותו למשרתו האישי, ולמשורר החצר שלו, אבל סירנו מסרב.

סירנו אינו סולח למי שמתבדח על חשבון אפו, ואותו ויקונט זקן מקניט אותו על הנושא הכאוב. סירנו מזמין אותו לדו-קרב, בו הוויקונט נוחל מפלה ונפצע. סירנו מחבר שיר, וקורא אותו תוך כדי דו-קרב. ברור שרוקסן מודה לו שהציל אותה מנישואין לא רצויים, ובהזדמנות זאת היא מתוודה בפני סירנו על אהבתה לכריסטיאן, שגם הוא לוחם ביחידה של סירנו. היא מבקשת שכריסטאן יכתוב לה מכתב. מכאן ואילך סירנו כותב את מכתבי האהבה של כריסטיאן היפה והעילג, וגם מצהיר בשמו הצהרות אהבה מתחת למרפסתה של רוקסן, המתמוגגת לנוכח המילים היפות.

לינייר, חברו הטוב של כריסטיאן כתב פזמון היתולים על דה גיש, וזה אירגן מאה איש שאמורים להתנקש בחייו. סירנו, הסייף שאין לו מתחרה, מצליח להתגבר על כולם. ברור שמדובר כאן בהגזמה פראית, כיאה לז'אנר הרומנטי. ביחידה הצבאית שבה משרת סירנו משרתים גסקונים, והם מתעללים בבני מחוזות אחרים בצרפת, ביניהם – כריסטיאן. הם יודעים שיש סכנה למי שמתלוצץ על אפו של סירנו, ומעודדים את כריסטיאן לעשות כן. הגסקונים בטוחים שסירנו יהרוג את כריסטיאן במכות, אבל כיוון שיש ביניהם סוד האהבה לרוקסן, השניים דווקא מתחבקים לתדהמת לוחמי הפלוגה.

החטיבה, עליה מופקד דה גיש יוצאת למלחמה על אראס, הגסקונים שונאים את מפקדם זה, והוא היה מעדיף שהם ייהרגו בקרבות. באמת הם נקלעים למלכודת, ונותרים ללא אספקה וללא אוכל. רוקסן מגיעה לשדה הקרב עם רגנו, האופה שירד מנכסיו בשל רחמיו על משוררים רעבים, ומביאים ללוחמים אוכל. לאורך הקרבות סירנו היה מסתכן, ומביא לרוקסן מכתבים מכריסטיאן, כביכול, כשעליהם דמעות שלו, מבלי שכריסטיאן עצמו ידע על כך. רוקסן מודיעה לכריסטיאן כי משום מכתביו הנפלאים, היא היתה אוהבת אותו גם אילולא היה יפה תואר. כריסטיאן מגיע למסקנה, שרוקסן בעצם אוהבת את סירנו, ולכן הוא מבקש ממנו שיודיע לה את האמת על מקור המכתבים. כריסטיאן נפצע בקרב, ועל ערש דווי סירנו משקר לו שכביכול גילה לרוקסן את האמת, והיא בכל זאת דבקה באהבתה לכריסטיאן. בהמשך סירנו יוצא לקרב גורלי.

אחרי מות כריסטיאן – רוקסן עוברת למנזר, וסירנו מגיע לבקרה מדי שבוע, ורואה את מכתבו האחרון על לוח ליבה. סירנו הוא איש של עקרונות, וכשהוא נתקל בטיפשות או בחוסר כישרון, הוא נלחם בהם בעטו המחודד, דבר הגורם לשנאה תהומית כלפיו. פעם כשצפה במחזה כושל ובשחקן חסר כישרון, שמו מונפלורי, הוא דרש ממנו לרדת מהבמה, אחרת יהרוג אותו במכות, סירנו מפצה את מנהל ההצגה על ההפסד בכספו, ונשאר חסר פרוטה.

בשל לעגו כלפי בעלי שררה וכוח, הוא מקים נגדו שונאים המפילים עליו בול עץ בכוונה להורגו. הוא מגיע לרוקסן בכוחותיו האחרונים, כשכובע מכסה את הפצע בראשו, והוא קורא בעל-פה את מכתבו האחרון של כריסטיאן, כביכול, ורוקסן מבינה שהיא בעצם היתה מאוהבת בסירנו. סירנו מביע הערכה לכישרונו של מולייר (בן דורו), אבל חברו, רגנו, האופה הנדיב, מציין כי ב"תעלולי סקפן" גנב מולייר רעיונות מסירנו.

מה סוד קסמו של הסיפור הרומנטי הזה ששרד שנים כה רבות? אני סבור שהקסם נעוץ באידיאה העומדת מאחורי ההתרחשות המתוארת במחזה, והיא שהאהבה יכולה להיות גדולה מהחיים, שיש קדושה לא רק בדת, אלא גם בתחום הקסום של האהבה, שבה אדם נעלה יכול להתעלות לרמה אלטרואיסטית קדושה. סירנו מתואר כאיש השואף לשלימות, ובתור שכזה הוא מוכן לסגוד לאהובה גם כאשר היא לא תוכל להיות שלו. ובכן, איזה מזל שבימי לואי השלושה עשר, במאה השבע-עשרה, וגם בימי רוסטן, בסוף המאה ה-19, הכירורגיה לא הכירה את הניתוחים הפלסטיים.

משה גרנות