על "מצוותא עד מלוא – פריחתם ושקיעתם של מועדוני התרבות, 1981-1946"
מאת חגית הלפרין
רסלינג 2025, 364 עמ'
בספרה זה של פרופ' חגית הלפרין אנו פוגשים סקירה מפורטת של מועדוני התרבות שנוסדו, ותוקצבו (בצניעות!) על ידי מפלגות שהיתה ביניהן לא מעט עוינות: מפא"י, מפ"ם, אחדות העבודה, מק"י, והנה, מסתבר כי כאשר מדובר בתרבות חלה בין המועדונים לא מעט סובלנות, ואפילו שיתוף פעולה: אישים פוליטיים, אנשי רוח ואמנים בתחומים שונים מעניקים מטובם למועדונים השייכים לחטיבות פוליטיות מקוטבות. אהרן מגד, בוגר גבעת ברנר ושדות ים, עורך ספרותי של "למרחב" ו"דבר", מרצה ב"צוותא" של מפ"ם; מועדון "מלוא" של מפא"י חגג פעמיים את הוצאת ספריו של שלונסקי, ובמסגרת זאת הוא נשא דברים; ישראל כהן, ממנהלי "מלוא", יוזם קובץ יצירות של סופרים צעירים, בלי לבדוק בציציות לאיזו מפלגה הם משתייכים; מועדון "מלוא" מקדיש ערבים למרדכי טביב, יגאל מוסינזון ומשה שמיר, הקשורים דווקא ב"צוותא" של מפ"ם. ראש הממשלה, מנהיג מפא"י, מופיע ב"צוותא" המפ"מי, כנ"ל פנחס לבון; משה חורגל מקבל פרס "מלוא", למרות שהיה איש מפ"ם; אלכסנדר פן הקומוניסט, משתדל להיכנס למועדון "מלוא"; ישראל כהן מקרב ל"מלוא" את חברי "לקראת" – נתן זך, גבריאל מוקד ודויד אבידן; וכן מקרב את חברי "עכשיו" (גבריאל מוקד) ו"עקד" בהנהגת איתמר יעוז-קסט (לימים חברי "עכשיו" עוברים ל"צוותא"); מועדון "אחווה" של המפלגה הקומוניסטית, מק"י שעל דגלה חרותים אחוות עמים, אחווה בין יהודים לערבים, ואהדה לברית המועצות, עורכים בפתיחת המועדון דיון על "ימי צקלג" של ס' יזהר, סופר המזוהה עם רפ"י, ולימים חלק ממפלגת העבודה.
כשמועדון "צוותא" עובר למקום הקבע ברחוב אבן גבירול 30, מברכים אותו אנשי המחנה האחר – יגאל אלון ויצחק בן אהרון. יוצא מן הכלל הזה, שלפיו לתרבות אין ממש מפלגה, הוא מקרהו של השחקן מאיר מרגלית, שהופיע בקטעים מההצגה "החייל האמיץ שוויק ב"צוותא", ולכן נענש בכך שלא נתנו לו להרצות את הרצאת הפתיחה החגיגית של העונה.
גינוי וגם לעג על המתרחש במועדונים אלה מוזכרים בספר מדפיהם של העיתונים "חירות", "הצופה", "קול העם", אבל הייתי שואל את המחברת מדוע לא מוזכר בספר אף מועדון שנוסד על ידי אנשי חירות, הציונים הכלליים (הליברלים), אנשי הציונות הדתית (המפד"ל). לא מתקבל על דעתי שהמחברת התעלמה במכוון ממועדונים כאלה, וסביר יותר הוא שלא היו מועדונים כאלה כלל. כפי שההתיישבות העובדת וכינון כוח המגן היו תולדות של השמאל והמרכז, כך גם נושא התרבות, ולכן בימינו מצא הימין השולט לנכון לנקום ב"אינטליגנציה השמאלנית הפריווילגית."
[אהוד: כדאי לך ללמוד את תולדות השמאל ותנועת העבודה בארץ-ישראל, כי אז לא היית כותב הבלים כאלה על "נקמה" בשוטה שעומד כיום בראש "הדמוקרטים" השמאלנים בישראל!]
המחברת סוקרת את מועדוני התרבות מכל זווית אפשרית: היוזמים, המנהלים בפועל והמתחלפים, הקשיים למצוא מקום שיתאים לפעולות המועדון, מי ומי הופיעו בפני חברי המועדון, מה היו כללי היסוד של המועדון, איך התלבטו מנהליו עם חסרון הכיס הכרוני וכו'.
ראשון מועדוני התרבות היה "מועדון לתרבות מתקדמת", לימים – "צוותא". השם הוענק על ידי היוזם והרוח החיה של המועדון, אברהם שלונסקי, עליו כתבה המחברת שלושה ספרים ("המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי", "הבריחה מן הארמון המכושף", "שלונסקי בארץ עוץ לי גוץ לי"). כבר ב-1946 התאספו 150 אנשי רוח מרקסיסטים בקיבוץ מרחביה, מתכננים יסוד מרחב תרבותי. על היוזמה הזאת בירכו אישים מרחבי העולם: אלברט איינשטיין, הווארד פאסט, שלום אש, מארק שאגאל, פול רובסון, ובאמת ב-1950 נפתח המועדון הזה שדגל בשיתוף פעולה יהודי-ערבי, בעד הערצת ברית המועצות, ונגד פשיזם ואימפריאליזם.
המחברת מתארת את הנדודים של המועדון, את התלונות של הדיירים השכנים, הקנסות על היעדר בטיחות, ועל היעדר רישיון – עד שהגיעו אל המנוחה והנחלה ב-1969 באבן גבירול 30 במרתף העליון[?], השוכן שם עד היום הזה. אנו מוצאים בין המופיעים במועדון זה (רוב המופיעים בהתנדבות) את שלישיית גשר הירקון ואורי זוהר. הנושאים הנידונים: יצירותיהם של לאה גולדברג, אבא קובנר, אהרן מגד, עמוס עוז. הרוח החיה של המועדון היה שלונסקי, הגם שלא תמיד הסכים עם דרכו של המועדון (הסתייג מפוליטיזציה, וגם מהפיכת המועדון למרכז בידור – "אוף ברודוויי ישראלי"), אבל המנהל בפועל, שעול כבד היה על כתפיו, היה שמואל פירסטנברג שכונה פיסקה, וב-1968 מחליף אותו שמעון מנחם, וגם את זה מחליף ניסים ציון (1976). כמנהל אומנותי מונה אלכס אנסקי
בשל חסרון כיס כרוני הוחלט על אירוע גרנדיוזי בהיכל התרבות שנועד לסייע כספית למועדון, בו הופיעו חנה רובינא, אהרן מגד, עמוס עוז, אבא קובנר, נתן שחם, משה שמיר, חנה מרון, אריק לביא, נחמה הנדל, יונה עטרי – מנחה: אורי זוהר.
שלושה משברים פקדו את הדוקטרינה הפרו סובייטית של המועדון: מעצר מרדכי אורן בפראג על ריגול כביכול, משפט הרופאים (רובם יהודים) שהואשמו בכוונה להרעיל את הנהגה הסובייטית, ומותו של סטלין "שמש העמים" (1953). האירועים האלה גורמים לפילוגים לשני הכיוונים – לאחדות העבודה מזה, ולמק"י מזה.
מקום מרכזי בספר נתון למועדון התרבותי "מלוא" – ראשי תיבות של "מועדון לסופרים ואומנים", אשר נוסד בעצם ימי הצנע – בשנת 1952. מייסדיו ומנהליו לאורך שנים בתיאום מעורר השתאות הם ד"ר יעקב הורוביץ וישראל כהן, אביה של המחברת, שהארכיון העשיר שלו אפשר צלילה עמוקה אל המאורעות הקשורים במועדון זה. וכאן אנו פוגשים גם פאוזה פיקנטית: בין שלונסקי ואשתו הראשונה של הורוביץ מתפתח רומן אהבה...
יעדיו של המועדון, שנוסד על ידי מפא"י, הם רוח תנועת העבודה, ציונות וסוציאליזם, אבל לא היה שופר של המפלגה. בפתיחת המועדון (18.12.1952) נושאים דברים שר החינוך והתרבות בן-ציון דינור (שטען כי סופרים ומשוררים צריכים גם לעבוד), ואליעזר שטיינמן (דיבר על עלילות משפט הרופאים). בין המרצים שהופיעו במועדון: זלמן שז"ר, משה שרת, זלמן ארן, משה דיין, גולדה מאיר. בפורים 1961 מופיעים פנינה זלצמן ודניאל בארנבוים מחופשים; אגב, פנינה זלצמן מילאה את הטופס כדי להתקבל במועדון בהרבה נונסנס, וכמו רבות מהמשתתפות לא הסכימה לגלות את שנת הולדתה.
האירוע המזעזע שפקד את ישראל ב-17.3.1954 כאשר פידאיונים רצחו 12 יהודים באוטובוס במעלה עקרבים – הטיל זרקור על התושייה של משה שרת, שהיה אז ראש ממשלה: כדי להפיג את הצער והדיכאון שאפף את העם, הוא מכריח את יעקב אורלנד ומרדכי זעירא, שלא ייצאו ממטבח המועדון עד אשר יסיימו לחבר שיר שמח. ואמנם הם מחברים את השיר המלבב: "אם גם ראשנו שח / ועצב סובבנו – / הבה ונתלקח / מן השמחה שבנו."
כאמור, מנהלי המועדון יוצרים קשר עם צעירים של אותם ימים, בלי לבדוק את האופק הפוליטי שלהם – אהרן אפלפלד, מקסים גילן, משה דור, גבריאל מוקד, דן מירון, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ'. מוקדש מקום לאקדמאים צעירים כמו מנחם פרי וזיוה שמיר. ערבי ספרות מוקדשים לי"ד ברקוביץ', י"ח ברנר, אלבר קאמי, ש"י עגנון. ערבים מוקדשים למחזות כמו "פונדק הרוחות" של אלתרמן, ערבים אחרים מוקדשים לפיסול, למוזיקה, לציירים ראובן רובין ונחום גוטמן, לפנינה זלצמן ושושנה דמארי. בן גוריון מתארח פעמיים במועדון זה. הניסיון לקושש תקציבים במפלגה ובעיריית תל-אביב אינם צולחים, וב-1.7.1981 נסגר המועדון סופית, כאשר הלל ברזל מקונן עליו.
מועדונים "אח" ל"מלוא" הוא "בארי" בירושלים, שזוכה לארח את ראש הממשלה משה שרת, יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק, וכן רבים אחרים, כמו זלמן שז"ר, שלמה צמח, יצחק שנהר. השפעת מפא"י על מועדון זה היתה גדולה מאשר על "מלוא", וב-1980 שינה את שמו ל"מכון משה שרת".
יוזם מועדון מפא"י בחיפה הוא ראש העיר אבא חושי – הוא הגה ויסד פרויקט דיור לסופרים ואמנים שאין ידם משגת. המחברת מציינת אישים שנהנו מפרויקט זה: יעקב אורלנד, ש' שלום, אברהם קריב, יהודה בורלא, שמשון מלצר. אם אינני טועה, גם ג' שופמן נהנה מדיור שהעניקה עיריית חיפה. המועדון בחיפה כונה "המרתף", והיו"ר שלו היה יעקב אורלנד. בפתיחה (27.10.1954) הופיעו שושנה דמארי ומשה וילנסקי. ב-1958 המועדון נסגר.
מנהלי "מלוא" בתל-אביב הסכימו שגם המועדון בצפת ייקרא "מלוא", ומועדון זה אוכלס בעיקר באומנים מצפת, ומסופרים שהגיעו לצפת בעונת הקיץ, כמו יהושע בר יוסף, מעורר המהומות, מרדכי ברתנא, חיים הזז, בנימין תמוז, יוסף אריכא, עליזה נהור. ב-1965 מפא"י משתלטת על המקום, והמועדון שובק חיים.
בתל-אביב נוסדים עוד שני מועדונים למפא"י: "יחדיו" ו"בוסתן", ומועדון אחד של אחדות העבודה – "מדורה", שהרוח החיה בו היה יגאל אלון, ולידו דוד אשכול, אהרן מגד, לאה פורת, בן ציון תומר, ב"י מיכלי, גבריאל מוקד.
מועדון "אחווה" של מק"י נוסד בתל-אביב ב-1959, ובין המופיעים בו מיכאל הרסגור ואלכסנדר פן.
חגית הלפרין מתמודדת בספר זה עם תחום שלא נחקר קודם, ואשר מטיל זרקור על תקופה, בה הנצה תרבות ישראלית ייחודית, ובה הביעו אנשי רוח ואומנים את הגיגיהם לגבי עולם התרבות היאה למדינה צעירה ותוססת.
משה גרנות