ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר פרסם ערב החג ב"ידיעות אחרונות" ו-ynet מכתב לאזרחי ישראל, שבו הסביר את החלטתו להכיר במדינה פלשתינאית. למחרת פרסמתי ב- ynet את תגובתי הציונית ההולמת.

כבוד ראש ממשלת בריטניה
קיר סטארמר!
על פי הסקרים בבריטניה, כ-90% מן האזרחים הבריטיים מתנגדים להחלטתך להכיר במדינה פלשתינאית. 90% מאזרחי מדינתך מבינים שלא רק ישראל נפגעת מן ההחלטה, אלא היא מנוגדת גם לאינטרס הלאומי הבריטי, ולאינטרס של העולם החופשי כולו. אולי היית מיטיב לעשות, אילו האזנת להם. ואולי כדאי שתנסה להסביר להם את החלטתך.
אולם בחרת לפנות אלינו, אזרחי ישראל, כדי לנסות להצטדק על החלטתך לפגוע בישראל ולחזק את אויביה, ומן הראוי שתאזין לנו, נפגעי החלטתך.
במאמרך, ניסית להסביר שאין ההחלטה מהווה פרס לחמאס, כיוון שחמאס מתנגד לפתרון שתי המדינות. אפשר לבחון את אמיתות העמדה הזאת, בהקשבה לתגובת חמאס על ההחלטה. חמאס בירך על ההחלטה, ואמר שהיא נותנת את הטעם וההצדקה לכל הסבל והקורבן שמשלם העם הפלשתינאי. והנה, במקום שהעולם החופשי כולו יפעל בכל מאודו להפעיל על חמאס כל מנוף לחץ אפשרי כדי שישחרר את החטופים, יתפרק מנשקו ובכך יביא להפסקת המלחמה, ההחלטה מספקת לו רוח גבית להמשך המלחמה, המשך החטיפה והמשך הסרבנות. הנה, חמאס אומר לבני עמו, אמנם גרמתי לכם לסבל כבד, אבל הכול היה כדאי – הנה העולם תומך בנו ומעשינו מניבים פירות.
איך התגובה הזאת מתיישבת עם התנגדותם לחזון שתי מדינות לשני עמים? הפלשתינאים מכנים זאת "תכנית השלבים". מבחינתם, מדינה פלשתינאית לצד ישראל בתוך ארץ ישראל היא קרש קפיצה להגשמתם מטרתם – השמדת ישראל.
הצהרות באו"ם אינן מקימות מדינה, אם אינה קיימת בשטח. אבל היתה מדינה פלשתינאית עצמאית בשטח. מהי מדינה? לא יישות שבריטניה מכירה בה, אלא על פי הגדרת הסוציולוג הדגול מקס ובר, מדינה היא יישות שיש לה מונופול על האלימות, על הנשק. מהבחינה הזאת, כבר ב-1994 קמה מדינה פלשתינאית עצמאית על רוב שטח רצועת עזה. לפני עשרים שנה ישראל נסוגה מכל שטח הרצועה, עד גרגר החול האחרון, תוך עקירה של כל יישוביה, גירוש של כל תושביה, עד היהודי האחרון, ונישולם מאדמתם. כל זאת, מתוך אמונה שרצועת עזה תהיה לסינגפור של המזרח התיכון. רצועת עזה נמסרה לידי הרשות הפלשתינאית בראשות אבו מאזן. כבר במהלך ההתנתקות, הפלשתינאים ירו לעבר ישראל, וכך נהגו במשך 18 שנה, תחילה תחת פת"ח וכעבור שנתיים תחת חמאס. כאשר נערכו בחירות ברש"פ, חמאס ניצח, וב-2007 הוא השתלט על הרצועה. מי ערב שחמאס לא ישתלט על המדינה הפלשתינאית? בוודאי כאשר העם הפלשתינאי יודע בזכות מי ובזכות איזה מעשים קמה המדינה. במשך כל אותן שנים שיגרו הפלשתינאים רקטות על אזרחי ישראל, ירי מכוון על אזרחים, פשע מתמשך נגד האנושות. וב-7 באוקטובר 2023 מימשה המדינה הפלשתינאית את מהותה בטבח הנורא, במתקפת הרצח, האונס והחטיפה.
לא היה זה הניסיון הראשון להקים מדינה פלשתינאית. לאחר הסכם אוסלו קמה מדינה פלשתינאית למעשה, עם מונופול על האלימות ועל הנשק, בשטחי הרשות הפלשתינאית ביהודה ושומרון. אותה מדינה, שקמה מתוך הסכם עם ישראל, שהוגדר "שלום של אמיצים", היתה מיד למדינת טרור. לא חמאס שלט בה אלא פת"ח בהנהגת ערפאת. במשך 7 שנים הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. ומאותה מדינה יצאו מדי יום מרצחים לפיגועי התאבדות קטלניים בישראל. כל עלייה על אוטובוס, כניסה למסעדה או בילוי בקניון היה הימור על החיים. ההרפתקה הזו עלתה לנו ב-1,500 הרוגים. רק ב-2002 נאלצנו לצאת למבצע "חומת מגן", שלמעשה פירקה את המדינה הפלשתינאית בפועל, והחזירה אותה למציאות של רשות אוטונומית שהיא פחות ממדינה, כאשר צה"ל נהנה מחופש פעולה בכל השטח, ומסכל מאות פיגועים בשנה.
אחרי שני ניסיונות כאלה, יהיה צעד של התאבדות, מצִדה של ישראל, להסכים למדינה פלשתינאית. מפת המדינה הפלשתינאית שבה מדובר, הופכת את מרכזי האוכלוסייה הגדולים של ישראל ל"עוטף המדינה הפלשתינאית", כדוגמת יישובי הנגב המערבי, שכונו "עוטף עזה" ובהם נערך הטבח. פלישה נוסח 7 באוקטובר מגבולות אלה, תעלה לנו במחיר של עשרות אלפי הרוגים. בכמה מקומות, רוחב מדינת ישראל יהיה צר יותר מהמרחק שאליו הגיעו המחבלים ב-7 באוקטובר. מדינה שפויה יכולה להסכים לכך? אתה מסביר שהמדינה הפלשתינאית תהיה ללא צבא של ממש וללא מטוסים. טבח 7 באוקטובר נעשה ללא מטוסים וכך גם גלי הטרור בשנים שאחרי אוסלו. כך שהטיעון הזה לא ממש מנחם אותנו.
החלטת האו"ם להכרה במדינה הפלשתינאית, מדברת גם על הפיקציה הנקראת "זכות" ה"שיבה". משמעות הדבר, היא חלוקת ארץ ישראל המערבית בין מדינה פלשתינאית נקייה מיהודים – חצי מיליון יהודים שיגורשו ממנה, לבין מדינונת כבשת הרש היהודית, שתוטבע במיליוני פלשתינאים. פירוש הדבר השמדת ישראל.
ההחלטה שלכם לא תיושם. אחרי 7 באוקטובר עם ישראל התפכח, ולא יאפשר סכנה כזו לקיומו. הדבר היחיד שהחלטתכם תגרום לו, הוא דירבון חמאס וארגוני הטרור להמשיך ולהגביר את תוקפנותם, אחרי שלמדו שטבח וטרור משתלמים.
ישראל לא תיתן למדינה פלשתינאית לקום. אני מאמין, שבקרוב מאוד בריטניה ומדינות אחרות שידן במעל תתפכחנה, מתוך הבנה שהאיסלאם הקנאי, הג'יהאדיסטי, הטרוריסטי, מאיים על העולם החופשי כולו!

2. צרור הערות 28.9.25.
* סוף טוב אך לא הכול טוב – החלטת ועדת גרוניס, שהתקבלה פה אחד, לאשר את מינויו של דוד זיני לראש השב"כ – אין משמעותה שזיני הוא המועמד האידיאלי לתפקיד. הוועדה אינה עוסקת בשאלה הזאת, שהיא בסמכות רוה"מ והממשלה. הוועדה בוחנת אם יש פגם במועמדותו, ואם יש בעייה של טוהר מידות בבחירתו. אין. כשמדובר בטוהר המידות אין הכוונה רק לשאלה האם הוא מושחת או מפר חוק. אילו התברר שב-33 שנות שירותו בצה"ל נפל פגם הנובע מעמדותיו הפוליטיות או אמונתו הדתית, הוא היה נפסל. אבל לא היה כל פגם כזה. ולכן, אין כל סיבה לחשוש שהדבר יפגום בתפקודו כראש השב"כ.
החלטת הוועדה מוכיחה שרצח האופי של הקמפיין המקארתיסטי הדוסופובי נגדו, של רודפי הכיפות, היה חסר שחר. היא גם מוכיחה עד כמה מופרכות הטענות על כך שוועדת גרוניס היא "ססמולנית" "דיפסטייט" וכל הבבל"ת הזה. זו ועדה מקצועית, אמינה, ונכון מאוד שבעלי התפקידים הרלוונטיים יידרשו למשוכה הזאת, כדי לסכל מינויים מושחתים.
טוב שזיני ימונה לתפקיד. סוף טוב, אך לא הכול טוב. הדרך למינויו היתה מלאה מהמורות מיותרות ומזיקות.
השגיאה הראשונה היתה של בג"ץ, שלא דחה את העתירות נגד הדחת רונן בר, אחרי שהוא הודיע על תאריך פרישתו והממשלה ביטלה את החלטת ההדחה. בג"ץ צריך היה לדחות את העתירה, כיוון שהיא התייתרה. אילו עשה כן, היה חוסך את מחול השדים סביב המינוי, ואת הדחייה הממושכת של המינוי, לתפקיד חיוני כל כך בזמן מלחמה.
השגיאה השנייה היתה של היועמ"שית, בפרשנותה מרחיקת הלכת את פסיקת בג"ץ, כאילו היא שוללת את סמכותו המובנת מאליה של ראש הממשלה למנות את ראש השב"כ. כל שהיה עליה לפסוק, הוא שראש השב"כ שימונה בידי נתניהו יהיה מנוע ממעורבות בפרשת קטארגייט.
השגיאה השלישית לא היתה שגיאה אלא זדון – ההודעה המתריסה של נתניהו על המינוי, תוך צפצוף על החלטת היועמ"שית, וכן דרך המינוי בראיון חפוז במכונית. מן הראוי היה שנתניהו יפנה לבית המשפט העליון כנגד פסיקת היועמ"שית, ובית המשפט היה מבטל את פסיקתה כפי שאכן עשה.
וכמובן המעשה הנתעב הוא הקמפיין הדוסופובי הבזוי נגד המינוי. מעשה נתעב המעיד אך ורק על האנשים המכוערים שעשו אותו; אלה שחושבים שרק מי שדעותיו כדעותיהם ראוי לתפקיד. אלה שמבחינתם דתיים טובים דיים כדי להיהרג במלחמה, אך לא כדי להיות מצביאים. מן הראוי שימונה לתפקיד לשם שינוי מי שאינו משיחיסט, שאינו דבק בדוגמות ששוב ושוב התנפצו אל סלעי המציאות, ובקונספציה שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר. טוב, שבצמרת הביטחונית יהיה יותר מקול אחד. חבל שכל אותם מנוולים שהובילו את ציד המכשפות הללו גרמו לכך ש"חצי עם" מראש אינו מאמין בראש השב"כ, ובכך הם גרמו במזיד לפגיעה בביטחון המדינה.
למרות כל המהמורות – המינוי ייצא לפועל. אני בטוח שזיני יהיה ראש שב"כ מצוין. ואם נתניהו בונה על נאמנות אישית אליו ולא למדינה, זיני יבריז לו בדיוק כפי שמנדלבליט ואלשייך הבריזו לו, כי הוא פטריוט ממלכתי.
כעת תהיינה עתירות לבג"ץ. אני מאמין בבג"ץ ולכן אני משוכנע שבג"ץ ידחה את העתירות. אם כי, איני בטוח שבג"ץ יעשה את הדבר הנכון וידחה אותן על הסף. למה על הסף? כי מינוי ראש השב"כ הוא בסמכות הממשלה, בכפוף לאישור ועדת גרוניס שבודקת את טוהר המידות של המועמד ואת תקינות ההליך.

* שירת המקהלה – התופעה המאכזבת ביותר בקמפיין נגד מינויו של זיני, היא תופעת העדר. הקבוצה הדוסופובית המקארתיסטית מבטאת מיעוט קטן וקיצוני של שמאל רדיקלי שמרוכז ברח' שוקן בת"א. אבל באווירה הנפיצה והרעילה של החברה הישראלית היום, הם הצליחו ליצור את שירת המקהלה של כמעט כל "שבט" ה"מרכז שמאל", כמעט את כל מתנגדי הממשלה, שהתיישרו כאוטומטים.
אם יש תופעה שמעוררת את סלידתי היא תופעת העדריות; שני העדרים. האוטומטיות של המתיישרים ללא חשיבה עצמאית לקול תופי הטאם-טאם של השבט.
החריגים היו כמה בכירים בצה"ל השייכים לאותו שבט, אך מה שמייחד אותם הוא היכרות אישית עם זיני. הם יודעים שהטענות נגד זיני שקריות, והיו אמיצים וישרים דיים לומר אמת גם אחרי שהשבט אמר את דברו. הם סרבו להתקרנף.

* למגינת לבם – אנשי הימין הרדיקלי, המפנטזים שזיני הוא מה שהעלילו עליו תמונת הראי שלהם בשמאל הרדיקלי, ינחלו אכזבה קשה. הם ייווכחו, למגינת לבם, שזיני הוא ציוני, פטריוט וממלכתי.

* בג"ץ כחלק מההפיכה המשטרית – כאשר אחרי ההחלטה פה אחד של ועדת גרוניס לאשר את מינוי זיני, יאיר גולן כתב, שהמינוי הוא חלק מההפיכה המשטרית, הוא מאשים, בעצם, את נשיא בית המשפט העליון בדימוס ואת חברי הוועדה, בשותפות בהפיכה המשטרית. קרוב לוודאי שבימים הקרובים המינוי יקבל את חותמת הכשרות של בג"ץ, ומכאן שגם בג"ץ הוא חלק מההפיכה.
עוד מעט נשמע אותו מאשים את מערכת המשפט שהיא "דיפ-סטייט".
למען הסר ספק – היתה מהפכה משטרית ועדין קיימת, אך זו לא הפיכה, ואלה דברים שונים. ברשומה זו השתמשתי בביטוי של יאיר גולן.

* לא בעיתוי הזה – אני תומך בכל ליבי בהחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי. עשרות שנים אני מטיף לכך. אולם בעיתוי הנוכחי, במצב הבינלאומי הקשה של ישראל בעקבות המלחמה בעזה ולנוכח ההתנגדות הנחרצת והפומבית של טראמפ, אין זה נכון לעשות כן.
אני יודע שהעיתוי הוא בדרך כלל תירוץ. אני יודע שאין עיתוי שבו העולם יקבל זאת בברכה. הרי כאשר ישראל החילה את הריבונות על הגולן, הנשיא רייגן הטיל עליה סנקציות והוביל גינוי פה אחד של מועצת הביטחון. ואף על פי כן, היה נכון לקבל את ההחלטה (אז היה שיקול נכון מבחינת העיתוי – חצי שנה לפני השלמת הנסיגה מסיני, מה שהבטיח שמצרים לא תיתלה בכך כתירוץ להפר את הסכם השלום, כדי לא לסכן את הנסיגה). בעיניי, החלת הריבונות על הבקעה היא מסוג הצעדים שלמענם ראוי לשלם מחיר מדיני.
אבל היום – זו הליכה עם הראש בקיר. אל לנו לעשות זאת.
למרבה הצער, נתניהו החמיץ שעת כושר חסרת תקדים להחלת הריבונות על הבקעה בתמיכת ארה"ב, אחרי פרסום תכנית טראמפ ("עסקת המאה"). הוא נבהל מהאיומים של אבו מאזן באינתיפאדה, קיבל רגליים קרות והחמיץ פנדל מול שער ריק. זו בכייה לדורות.
בדיעבד, נכון היה להחיל את הריבונות על הבקעה מיד אחרי 7 באוקטובר, כאשר האווירה המדינית היתה מאפשרת יותר, לאין ערוך, והציבור הישראלי ברובו היה מתאחד סביב מהלך שיבהיר לפלשתינאים שהם הפסידו אדמה לצמיתות אחרי מה שעוללו. לא חשבתי על כך אז, וכך גם הממשלה, אך בדיעבד, זה מה שנכון היה לעשות. אולי אילו היתה לנו מועצה אמיתית לביטחון לאומי, היא היתה יכולה להרים את הראש מעל לצורך הצבאי המיידי, ויוזמת מהלך מדיני כזה.
החלת ריבונות היא צעד חשוב מאוד, אך בלי התיישבות היא נייר ריק. כעת יש להוביל התיישבות ופיתוח משמעותיים בבקעת הירדן, שייצרו ריבונות דה-פקטו ויאפשרו ניצול שעת כושר להחלת הריבונות.

* נאום מצוין – נאומו של נתניהו באו"ם היה, ברובו, מצוין. הוא היטיב להציג את המסר הישראלי, הציוני הנכון, מול מסעות השקר של אויבינו.
יש לי פה ושם הערות זניחות. לגימיקים איני מתחבר, אך ייתכן שהם אפקטיביים. אציג את שתי הערות הביקורת המשמעותיות. האחת, היא הלגיטימציה שהוא עשה למשטר הג'יהאדיסטי הטרוריסטי של סוריה. אל-ג'ולאני הוא חמאס. השנייה, היא התעלמותו מהאוייב הקטארי, תמיכתו בחמאס והעובדה שהאויב הקטארי מניע ומממן את הגל האנטישמי.

* תמיכה בעריפת ראשי תינוקות – היציאה ההפגנתית בפתח נאומו של ראש ממשלת ישראל בעצרת האו"ם, היתה מפגן של תמיכה בטבח 7 באוקטובר – ברצח ההמוני, באונס ההמוני, בעריפת ראשי התינוקות, בחטיפה ההמונית, בהתעללות בחטופים וברצח החטופים.

* מקומו הטבעי – תפקיד חייו של נתניהו היה שגריר ישראל באו"ם. מידי שנה הוא מוכיח שוב ושוב ששם מקומו. טוב היה אילו נשאר בתפקיד הזה בכל אותן עשרות שנים. מצבנו היה טוב לאין ערוך.

[אהוד: לא נגמר לך ארסנל השטויות?]

* איבדו את המצפן – ערב ראש השנה פירסמתי רשומה בזו הלשון: "אם כולנו נפנים, שאויבינו אינם נמצאים בקיסריה ולא בקפלן, לא בבלפור ולא בצלאח א-דין, אלא בטהראן, בביירות, בצנעא, בדמשק, בדוחא ובעזה (העיר עזה, לא רחוב עזה), זה יהיה השלב הראשון בריפוי לאומי."
התגובות לנאום נתניהו באו"ם המחישו בצורה חדה את החולי.
ב-7 באוקטובר ישראל הותקפה בתנועת מלקחיים. זרוע אחת ביצעה את הטבח. הזרוע השנייה החלה במסע ציבורי ומדיני, מתקפה אנטישמית נגד המדינה היהודית. זה החל בהתלהבות רבתי של האנטישמים המובהקים מהטבח, וראינו את האקסטזה הזאת באוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה, הממומנות בידי האויב הקטארי "המורכב", שפיטם אותם במיליארדים לאורך שנים בדיוק למען הרגע הזה. אבל אז עוד רבים הזדהו איתנו כקורבן, ואף מיהרו לישראל לנגב לה את הדמעות. ככל שהמלחמה התמשכה, במקום שהעולם הנאור יעמוד ללא סייג מאחורי ישראל במלחמתה בנאצים של המאה ה-21, העולם הלך ונטה לצד האוייב. ככל שהזרוע הצבאית שביצעה את הטבח חטפה, מעזה ועד טהרן, כך הזרוע התעמולתית והמדינית ניצחה.
ישראל מצויה עדיין תחת מתקפת הטבח, והזרוע התעמולתית מדינית של הטבח ממשיכה להכות בנו. וכל עוד הם חשים שהם מצליחים, אין סיבה שישחררו את החטופים, יתפרקו מנשקם ויפסיקו את המלחמה. במצב כזה, מן הראוי שכל הישראלים, תומכי הממשלה ומתנגדיה, מעריצי נתניהו הנלהבים והסולדים ממנו עד עומק נשמתם, יעמדו מאוחדים מול הצונאמי המדיני, בדיוק כפי שב-7 באוקטובר עמדנו מאוחדים מול הצונאמי הטרוריסטי.
במסגרת הזאת, יצא ראש ממשלת ישראל למערכה באו"ם. נתניהו הוא מבחינתי יריב פוליטי מר, ראש ממשלה כושל, מר מחדל, הברחן מוג הלב מאחריות, משחית המידות בחברה הישראלית, שקרן כפייתי, אדם שאני שותף פעיל במהלכים שאם יצלְחו - הם יביאו לתבוסתו בבחירות. אבל כאשר הוא יוצא לאו"ם, הוא הנציג שלי, הוא השליח שלי, הוא ראש הממשלה שנבחר בבחירות דמוקרטיות בידי רוב העם שלי, והוא יוצא למערכה נגד מתקפת 7 באוקטובר התעמולתית מדינית. במקום שכל העם יעמוד כאיש אחד מאחוריו במערכה הזאת, חלק גדול ממתנגדיו, ואיני מדבר על השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, אלא רבים ממתנגדיו הציונים, הפטריוטים, אולי מרביתם, יצאו נגדו וייחלו למפלתו. למה הדבר דומה? למי שייחל למפלת צה"ל במלחמה.
כאשר הזרוע התעמולתית של טבח 7 באוקטובר השיגה את ההישג של הנטישה ההפגנתית מהאולם בראשית דבריו של נתניהו, הם לא הבינו שהנ"ל מפנים עורף למדינת ישראל, לעם היהודי, ובכך הם למעשה הביעו הזדהות עם הטבח, אלא שהנה גם הם כמונו שונאים את נתניהו. הנה כמה ציטוטים מתגובות לרשומה שכתבתי בעקבות המפגן האנטישמי הזה: "מפגן של סלידה מהאיש ועדות למצבה הבינלאומי של ישראל תחת שנות שלטונו... מפגן נגד הנוכל השקרן מפקיר החטופים... הבעת סלידה אישית מנתניהו שנתפס כשקרן מניפולטור ומסב חורבן לכל" וכן הלאה וכן הלאה. ואני, שעומד מאחורי ראש ממשלת ישראל בקרב המדיני הקיומי, כמובן "ביסיסט" וכמה מטומטמים שקרנים גם הגדירו אותי "תומך בן גביר". ודבריי בגנות הפגנת התמיכה בחמאס היא "מנשר מסרים של אדריכל הטבח ואסונות." גל התגובות הזה ביטא שמחה לאיד, אבל לאידו של מי זה? לא לאידו של נתניהו, אלא לאידה של מדינת ישראל.
נתניהו נשא נאום מצוין, אבל האמירה האובייקטיבית הזאת, ואני אומר זאת כמתנגד חריף של נתניהו, היא בלתי נסבלת בעיני מי ששונאים את נתניהו יותר משהם אוהבים את ישראל. מבחינתם זו כפירה בעיקר. כך למשל כתב הפרשן הפוליטי של "הארץ" יוסי ולטר. ויש לציין, שוולטר אינו שייך לדבוקת שוקן האנטי ציונית. הוא שמאל ציוני ופטריוט ישראלי. אבל שנאת נתניהו טימטמה אותו, עד כדי כך שלא זו בלבד שנתניהו הוא מבחינתו אוייב ולא יריב, אלא הוא דרדר זאת לשפל של "אויבו של אויבי הוא ידידי" ובכך הוא מזדהה עם אויבי ישראל, שאת מעשיהם נגדנו הוא מפרש כנגד האוייב נתניהו. מבחינתו, מפגן הנטישה האנטישמי הוא חג גדול. "ישראל מבודדת, מצורעת, מוחרמת, כמעט בכל תחום אפשרי. המכות תוכפות," הוא מציין בסיפוק. יש! איזה כיף! ומה הוא כתב על נאומו של נתניהו? שנתניהו בחר "להתבכיין ולהתקרבן." אוי אוי אוי, נתניהו הזכיר את 7 באוקטובר. מה זאת ההתבכיינות הזאת? די עם ההתקרבנות הזאת, צריך להניח בפינה את ... תזכירו לי. לא חשוב. מה אתם תוקעים פה פתאום את 7 באוקטובר? או בלשונו "שוב ושוב חזר ל-7 באוקטובר בשעה שכל העולם מרוכז במחזות הזוועה בעזה של ילדים ותינוקות מרוטשים במאותיהם, באלפיהם."כלומר בעיניו, ראש ממשלת ישראל המופיע באו"ם, לא צריך לנג'ס אם איזה 7 באיזה אוקטובר או משהו כזה, אלא להיפך, לזרום עם השכחת הטבח, להצטרף להכחשת הטבח, לאמץ את העלמת הטבח, ולקבל את הצגת מלחמת המגן של ישראל נגד הרוע המוחלט, על פי הנראטיב של עלילת הדם האנטישמית. והרי אם יש משהו שחובתה הלאומית של ישראל לעשות בעולם, הוא לצאת נגד עלילת הדם, נגד הכחשת הטבח. זו חובתנו הלאומית וזו גם חובתנו המוסרית לנרצחים ולנאנסות ולכל קורבנות הטבח.
אנשים איבדו את המצפן, איבדו את היכולת להבחין בין עמית לטורף, איבדו את המצפון.

* מלחמה פסיכולוגית – "וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל-רַבְשָׁקֵה: דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית, כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ, וְאַל-תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל-הַחֹמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה: הַעַל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה? הֲלֹא עַל-הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל-הַחֹמָה לֶאֱכֹל אֶת-צוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת-מֵימֵי רַגְלֵיהֶם עִמָּכֶם. וַיַּעֲמֹד רַבְשָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל-גָּדוֹל יְהוּדִית, וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ דְּבַר-הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר. כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ: אַל-יַשִּׁא לָכֶם חִזְקִיָּהוּ, כִּי-לֹא יוּכַל לְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ. וְאַל-יַבְטַח אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: הַצֵּל יַצִּילֵנוּ יְהוָה, וְלֹא תִנָּתֵן אֶת-הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר. אַל-תִּשְׁמְעוּ אֶל-חִזְקִיָּהוּ, כִּי כֹה אָמַר מֶלֶךְ אַשּׁוּר: עֲשׂוּ-אִתִּי בְרָכָה, וּצְאוּ אֵלַי, וְאִכְלוּ אִישׁ-גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי-בֹרוֹ" (מל"ב י"ח, כ"ו-ל"א).
קוראים לזה מלחמה פסיכולוגית. במקרה הזה, נגדנו. ימיה של המלחמה הפסיכולוגית כימיה של המלחמה. היא נשק לא רק לגיטימי, אלא חשוב. הוא עשוי לחסוך חיי אדם.
השמעת נאום רוה"מ בעצרת האו"ם ברמקולים ענקיים בעזה הוא כלי במלחמה פסיכולוגית. אפשר להתווכח אם הוא יעיל ואפקטיבי, אך אין צעד לגיטימי מזה. משרק נודע על ההנחייה הזאת, מישהו אמר משהו על סיכון חיי חיילים לשווא, ומיד כל השבט התיישר, וכבר קראתי שזו פקודה בלתי חוקית בעליל, שצריך לסרב לה.
התחרפנתם?!

* אלביון הבוגדת – אילו בריטניה הייתה נאמנה לכתב המנדט ולהצהרת בלפור, לא היתה מגבילה את העלייה היהודית בטיעונים מופרכים, גם לא את רכישת הקרקעות ולא את ההתיישבות היהודית, ולא היתה מאפשרת את ההגירה ההמונית של הערבים לארץ ישראל, כל ההיסטוריה הייתה שונה.
בכ"ט בנובמבר בריטניה נמנעה בהצבעה, כלומר לא תמכה בהקמת מדינה יהודית. היא סייעה מאוד הן לערביי ארץ-ישראל והן למדינות ערב במלחמת השחרור. בחלק מן המקרים חייליה אף נלחמו לצד הערבים.
וכעת, בעקבות 7 באוקטובר, בריטניה ממנפת את הטבח לתמיכה בהקמת מדינת טבח בלב ארץ ישראל.

* לדבר אל הקיר – פרסמתי ב-ynet מכתב גלוי לקיר סטרמר, בתגובה למכתבו לאזרחי ישראל מעל אותה במה.
אני יודע שזה לדבר אל הקיר.

* אין לו כלום נגד היהודים – הנשיא האנטישמי של קולומביה גוסטבו פטרו, נשא נאום בהפגנה אנטישמית בניו-יורק, ולקול תרועות האספסוף האנטישמי קרא להקים צבא גדול, גדול יותר מצבא ארה"ב, כדי לשחרר את פלשתין. בנוסף לכך הוא אמר בנאום, שאין לו כלום נגד יהודים וישראלים.
איך אפשר לגשר על הפער בין הדברים? זו לא בעייה. אין לו כלום נגד היהודים או הישראלים, וכדי שיהיה לו משהו נגדם, הוא רוצה להקים צבא גדול יותר משל ארה"ב, שישמיד את מדינת היהודים.

* מי הותקפו? – כותרת ב-ynet: "איסטנבול: שני חרדים הותקפו על ידי מוסלמים בנמל התעופה." הכותרת מדייקת בתיאור האירוע. אבל היא מדייקת יותר מדי, ובכך מחמיצה את מהותו. אכן, המותקפים הם חרדים, אבל הם לא הותקפו בשל היותם חרדים, אלא בשל היותם יהודים. הלבוש החרדי הקל על התוקפים לזהות שמדובר ביהודים, אך הם היו מותקפים באותה מידה אילו חבשו כיפה סרוגה, לבשו חולצה עם "גבעתי שלי" או סתם דיברו עברית. כותרת כוללנית יותר, "שני יהודים הותקפו," היתה מדויקת יותר.
וכאשר בטורקיה מדובר, אפשר לומר בפה מלא שהדג האנטישמי מסריח מהראש.

* רקטה מאולתרת – בשטח פתוח בטול כרם התגלתה רקטה מאולתרת ללא מנוע. לפני ימים אחדים הושמדה בפאתי רמאללה מעבדה לייצור רקטות, בטרם המחבלים הצליחו להשמיש אותן. בשנים האחרונות היו עוד מקרים בודדים ברוח זו. יש להיות ערניים לסכנה, ולעשות הכול כדי לגדוע אותה בעודה באיבה.
אולם במבט כולל, הדבר המעניין, הוא שלאורך עשרים השנים שבהן שוגרו עשרות אם לא מאות אלפי רקטות וטילים מרצועת עזה לעבר ישראל, לא שוגרה אף לא רקטה אחת מיהודה ושומרון. אני עוד זוכר את שמעון פרס לועג באיזה נאום, לקול צחוק הקהל, לבני בגין, שהזהיר מפני ירי קטיושות על אשקלון, לאחר הסכם אוסלו. "הוא מאיים עלינו בקטיושות על אשקלון. על אשקלון!!! שמעתם?" חי חי חי. כל כך מצחיק. על אשקלון? הם ירו על תל-אביב, על ירושלים, על נתב"ג ועד חיפה הגיעו! וב-7 באוקטובר הם חיפו על הטבח בירי של אלפי רקטות לעבר דרום ומרכז הארץ.
איך זה שלעומת היכולת הפנומנלית של ייצור ושיגור רקטות מרצועת עזה, באותן שנים לא נורתה ולו רקטה אחת מיו"ש?
הסיבה לכך היא שמאז "חומת מגן" צה"ל, השב"כ וכוחות הביטחון נהנים מחופש פעולה מלא ביו"ש. הם מסכלים מדי שנה מאות פיגועים ומצילים בכך חיי אלפי אזרחים. כיוון שמבצע "חומת מגן" ברצועת עזה בוטל ברגע האחרון, רצועת עזה המשיכה להיות מדינה עצמאית למעשה, ואחרי ההתנתקות היא נפרשה על פני כל שטח רצועת עזה.
אין ערובה לכך שגם בעתיד לא תשוגר בהצלחה אף רקטה מיהודה ושומרון, אבל הנוכחות והפעילות של צה"ל והשב"כ היא ערובה לכך שאין יכולת היווצרות של צבא טרור בשטחי הרש"פ ביו"ש, להבדיל מצבא הטרור שקם ברצועת עזה ושיא פעולתו היה ב-7 באוקטובר, וגם היום אחרי שנתיים, עוד טרם הכרענו אותו. ולכן, כאשר בשבוע שבו רוב מדינות העולם הכירו במדינה פלשתינאית, התגלתה רקטה המכוונת למרכז המדינה, יש לראות בכך אות אזהרה, למה שעלול לקרות אם אכן תקום מדינה פלשתינאית, וכביש 6 יהיה גבולה המזרחי של ישראל.
הלקח נוגע ליום-שאחרי ברצועת עזה. הדבר החשוב ביותר ביום-שאחרי הוא להבטיח חופש פעולה מלא לצה"ל ולכוחות הביטחון בכל שטח רצועת עזה, או במילים אחרות – שליטה ביטחונית. בשום אופן לא שלטון אזרחי, שמשמעותו שליטה בפועל על כשני מיליון פלשתינאים, ואיום על זהותה היהודית של ישראל, המחייבת רוב יהודי משמעותי לדורות. אבל רצוי מאוד שלא יהיה זה שלטון של כוח בין ערבי, כפי שטראמפ מנסה ליזום. אם יהיה ברצועת עזה שלטון של כוח בין ערבי, כולל מדינות שמקיימות עמנו יחסים דיפלומטיים, ישראל לא תוכל לממש את אחריותה הביטחונית בלי להסתכן בעימות אלים עם אותן מדינות. ואותן מדינות לא תגשמנה את הפנטזיה של מלחמה בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם". הפתרון הרצוי, הוא הפתרון המוכיח את עצמו ביו"ש מאז "חומת מגן" – שלטון אזרחי של הרש"פ ושליטה ביטחונית בפועל של ישראל.
ההתעקשות של נתניהו היא לא לאפשר שלטון אזרחי של הרש"פ ברצועת עזה, שישלול מאיתנו את חופש הפעולה ברצועת עזה ויפגע בביטחון ישראל. ושיינתן לנו סולם לרדת מההצהרות של נתניהו על "עזה לא תהיה פת"חסטן" באמצעות הקמת "ממשלת טכנוקרטים" הקשורה ברש"פ. זה הכיוון שאליו עלינו לשאוף ברוב רצועת עזה (יש אזורים שמהם אל לנו לסגת – התוחמת הצפונית, ציר פילדלפי מורחב ופרימטר ברוחב של כ-3 ק"מ).
מודל הרש"פ בעזה עשוי להיות משופר לעומת המודל ביו"ש, כי בהקמתו נוכל להפיק לקחים מהכשלים והבעיות ביו"ש.

* אבירי מוסר הלחימה – מה שאני מעריך מאוד אצל הפלשתינאים, הוא המחויבות שלהם לערכי מוסר לחימה וטוהר הנשק.
ניקח, למשל, את מתקפת 7 באוקטובר. הם ויתרו על אפקט ההפתעה והודיעו חודש מראש מתי והיכן יתקפו, כדי לאפשר לאזרחים הישראלים להתפנות, כדי שיוכלו להילחם רק נגד כוחות צבא. ובמשך החודש הזה הם סייעו בכל דרך לפינוי הזה.
גם היחס שלהם לחיי אזרחיהם מעורר השראה. איך הם נתנו למאות אלפי אזרחים עזתים מקלט במנהרות ובכל מתחם התת-קרקע, כדי להגן עליהם מפני פגיעה במלחמה.
הם לא כמונו, מדינת הג'נוסייד ופשעי המלחמה.

* פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי – בעמוד הדעות של "הארץ", לא רחוק מפשקווילה של קרולינה לנדסמן "היהודים מבינים רק כוח", פשקוויל המערכת של העיתון יוצא בתמיכה בלתי מסויגת במשט האנטישמי לעזה.
במה הם תומכים? במשט המכנה את עצמו "משט הצומוד". הצומוד הוא הרעיון הפלשתינאי של היצמדות הפלשתינאי לאדמתו. הכוונה היא ל"אדמתו" המקורית לפני מלחמת השחרור. מרכיב משמעותי ב"צומוד" הוא ההישארות הנצחית במחנות "פליטים", מתוך תפיסה שאלו מגורים זמניים עד ה"שיבה" לאדמות בתוך שטח מדינת ישראל, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים.
המנהיגה והסמל של המשט היא גרטה טונברי. טונברי הנ"ל עונדת על צווארה את מפת החלומות של ה"צומוד" ושל המשט – "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי".

* אכזבת השמאל – יש לי שני חברים משותפים עם יאיר גולן, ששוב ושוב מגיבים על הביקורת שאני מותח נגדו באמירה, שאילו הכרתי את דעותיו המדיניות, הייתי מגלה שאין במערכת הפוליטית מישהו שקרוב לי יותר ממנו, וכי הוא רואה בעצמו ממשיך דרכו של יגאל אלון. אף פעם לא התווכחתי איתם על האמירה הזאת, אלא שאלתי שאלה, שנותרה ללא מענה, מדוע אף אחד אינו יודע זאת? מדוע הוא אינו מבטא את עמדותיו?
הביקורת שלי על יאיר גולן אינה בשל עמדותיו המדיניות ביטחוניות. הדעות הללו עלומות ואיני יכול להתנגד למה שאיני מכיר. אדרבא, לא פעם אהבתי את התבטאויותיו, כמו האמירה הנחרצת שאסור לסגת מהגולן, תמיכתו בתוכנית הלאומית לפיתוח הגולן שקיבלה ממשלת בנט, שבה כיהן כסגן שר, וקריאתו להקים רצועת ביטחון ישראלית בדרום לבנון. התנגדותי אליו היא בשל התבטאויות ומעשים קיצוניים ומסוכנים, כמו העלילה על "הרג תינוקות כתחביב" ובעיקר בשל תמיכתו בסרבנות, שהיא בעיניי פשע נורא. ולכן, גם אילו יתברר שדעותיו זהות לדעותיי, אולי אשבח את עמדותיו, אך אמתח עליו בדיוק אותה ביקורת.
למה יאיר גולן אינו מציג את תפיסתו המדינית-ביטחונית? הסנטימנט האלקטורלי שעליו הוא רוכב הוא השנאה לנתניהו ולימין. הוא בונה את עצמו כאלטרנטיבה לאופוזיציה, שבקרב חלק מן הציבור היא מתונה, חלשה ואנמית. הוא בא כמנהיג לוחמני, תוקפני, הנותן מענה לשונאי נתניהו המעריצים אותו, ורוצים ש"גם לנו יהיה מנהיג כזה, שלא רואה אף אחד ממטר, עם קילינג אינסטינקט, עם רצח בעיניים" כפי שיש לימין. והוא אכן צובר פופולריות בציבור הזה. הבעייה היא, שהציבור הזה אינו דוגל בהשקפתו המדינית, כפי שמפעם בפעם מבצבצת, ולכן הוא מסתיר אותה.
השבוע הוא גילה טפח, כאשר יצא נגד הקמת מדינה פלשתינאית ונגד גל ההכרה בה. הוא הגדיר את ההכרה כ"הרסנית" ש"גורמת נזק חמור לישראל". הוא דיבר על פתרון של היפרדות אזרחית עם אחריות ביטחונית של ישראל.
על כך הוא חטף ב"הארץ" מאמר נזיפה חריף משניים מהאבות המייסדים של מר"צ, דדי צוקר וחיים אורון (ג'ומס), שהגדירו אותו (כביכול עם סימן שאלה), "אכזבת השמאל". הם הזכירו לו, שליבת האידיאולוגיה של השמאל היא הקמת מדינה פלשתינאית, והביעו תמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בהכרת מדינות בעולם במדינה פלשתינאית. הם מדקלמים אותן סיסמאות עבשות ושחוקות שאבד עליהן כלח כבר בשנות ה-90, כאילו לא קרה מאז דבר. על 7 באוקטובר כנראה שהם כלל לא שמעו. והם נוזפים ביאיר גולן, שבאשמתו "בכל חבורת המנהיגים הישראלים לא יימצא אפילו אחד שיתמוך בצעד הזה, שהוא בלתי נמנע וצודק." אם כך, מי צריך אותו, אם אינו "מנתק את עצמו מבנט-לפיד-גנץ שלא לדבר על ליברמן"?
הם כותבים שההכרה במדינה פלשתינאית היא "מכה לחמאס", וזאת באותו שבוע שבו בכירי חמאס בירכו על ההכרה, והציגו אותה כניצחון 7 באוקטובר, המצדיק את הסבל שהפלשתינאים חוו מאז.
הם נלהבים מהחלטת עצרת האו"ם בנדון, ומזכירים שזה אותו או"ם ש"מדינת ישראל הוקמה מכוח הצבעה במוסד הזה." הם מעלים על נס אותה החלטה, כיוון שהיא מדברת "על זכותם של היהודים והפלשתינאים למדינות משלה. לכל עם מדינה משלו."
אילו טרחו לקרוא את ההחלטה, היו מגיעים לסעיף 39 שבו מוצגת תכלית ההכרה במדינה הפלשתינאית: "סלילת הדרך למזרח תיכון יציב ובטוח יותר, כמו גם מסגרת אזורית ובינלאומית המציעה תמיכה הולמת לפתרון בעיית הפליטים, תוך הדגשת זכות השיבה."
משמעות הדבר, היא חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות. מדינה פלשתינאית נקייה מיהודים מהקו הירוק ומזרחה, והטבעת כבשת הרש של המדינה היהודית המצומקת במיליוני פלשתינאים.

* בוננזה – מאמר קצר שפרסמתי ב"הקיבוץ" במאי 1995, עורר תגובות זועמות. העזתי לפגוע בקודש הקודשים, באחד מאבות תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית, יצחק בן אהרון. כותרת המאמר היתה "סתם גסות רוח." כתבתי עליו ש"הוא אינו ראוי לכתר איש הרוח – הוא סתם איש גס רוח. אין הוא ראוי לעטרת מורה הדרך – הוא סתם איש אובד דרך. אין דבר הרחוק יותר מערכי תנועה העבודה," קבעתי, "מתפיסתו הצינית והחסלנית של בן אהרון."
ידעתי שאני פוגע בפרה קדושה, אך כתבתי שבן אהרון עצמו "שחט באופן סופי את הפרה הקדושה הנקראת יצחק בן אהרון."
מה עורר כל כך את זעמי? ביום העצמאות תשנ"ה קיבל בן אהרון את פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית. בן אהרון כובד לשאת דברים בשם הזוכים בפרס. היה זה בעיצומו של המאבק על הגולן – "העם עם הגולן", והוא התייחס בדבריו למאבק, ודיבר נגד אלה שנלחמים נגד השלום בשם "חשבונות נדל"ן".
האמירה הזאת הטריפה אותי מכעס. הוא, איש הקיבוץ, איש התנועה, מציג מאבק של עשרות קיבוצים ויישובים על קיומם ועל המשך מפעלם ההתיישבותי הציוני כ"חשבונות נדל"ן? איזו עזות מצח, איזו גסות רוח. איך הוא אינו מתבייש לרדד כך את מפעל החיים הציוני שלנו, ממשיכי הדרך של התנועה הקיבוצית, של ההתיישבות העובדת, של תנועת העבודה?
בשבוע שעבר שר האוצר סמוטריץ', שמתיימר לייצג את הציונות הדתית, התרברב שעזה אחרי הטרנספר שהוא מייחל לו, תהיה "בוננזה של נדל"ן". הוא לא דיבר על המצווה הדתית של יישוב הארץ, על הערך הציוני של ההתיישבות, על התיישבות ביטחונית. בציניות של רודף בצע חסר מצפון וחף מערכים הוא דיבר על "בוננזה של נדל"ן".
גם אם נתעלם מן הנזק המדיני החמור שההתבטאויות שלו ושל ראש הכנופייה מסבים למדינת ישראל, מהנזק שהם גורמים ללכידות הלאומית, לשחיקה שהם גורמים לתחושתם של חיילי צה"ל הנקראים לחרף את נפשם על הגנת המולדת ושומעים שרים שמציגים באור אחר לגמרי את מטרת המלחמה; גם אם נתעלם מכל אלה ונתייחס רק לאופן שבו הוא מציג את ההתיישבות, הרי זו התייחסות צינית, תאבת בצע, המנוגדת למהותה של ההתיישבות הציונית. כאשר בן אהרון רצה להשפיל את ההתיישבות, מתוך חשבון פוליטי, הוא הציג אותה כחשבונות נדל"ן. ואילו סמוטריץ' מציג בגאווה התיישבות הכי שנויה במחלוקת שיש, שכרוך בה עיוות מוסרי – טרנספר המוני, כ"בוננזה של נדל"ן".
האיש הזה הוא נזק מהלך.

* כל ראשי הרשויות – לקראת ביקורו של נתניהו בארה"ב ועל רקע הפירסומים על המו"מ עם סוריה, פירסמו ראשי המועצות בגולן הודעה, שבה הציגו את הדרישות שיש לעמוד עליהן – המשך שליטת ישראל על כתר החרמון, המשך קיומו של אזור חיץ בצידו המזרחי של הגבול, פרוז כל דרום מערב סוריה, מניעת התקרבות של שלטון הטרור לגבול ישראל, הבטחת שלומם של הדרוזים בסוריה והכרה של סוריה בריבונותנו על כל הגולן כתנאי לכל הסדר.
הדבר המעניין הוא, שהחתומים על המזכר אינם רק ראש המועצה האזורית גולן וראש המועצה המקומית קצרין, אלא גם ראשי המועצות המקומיות מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייה. במאבק של שנות ה-90 לא יכולנו אפילו לחלום על שותפות כזו.

* בצד הנכון של ההיסטוריה – שמחתי על הודעתו של זלנסקי, שישראל סיפקה מערכת "פטריוט" לאוקראינה. אני שמח שישראל ניצבת לצד אוקראינה ולצד הצדק, בוודאי בנשק הגנתי. אשמח אם תספק גם סוללות של "כיפת ברזל".
אחד הטיעונים הדוחים בקמפיין נגד ישראל, הוא השוואתה לרוסיה והקריאה להשית עליה סנקציות כפי שהושתו על רוסיה. איזו השוואה חולנית! פוטין פלש למדינה שכנה, ללא כל סיבה, רק מתוך תאוות התפשטות ורצון לכבוש את אוקראינה. ישראל הותקפה בידי פולשים שביצעו טבח נוראי, מפלצתי ויצאה להגן על ביטחונה ועל שלומם וחייהם של אזרחיה.

* מציון תצא תורה – מתנגדי החוק המתבקש להגבלת מספר הקדנציות של ראש הממשלה, אינם יכולים לטעון שאין הגבלה כזאת במדינות הדמוקרטיות. הרי ההגבלה קיימת, לדוגמה בארה"ב ובצרפת. אז הטענה שבה הם מתרצים את התנגדותם, היא שאין תקדים כזה במשטר פרלמנטרי. זאת כבר טענה ממש מטופשת. אם יש הגבלה כזאת במדינות בעלות משטר נשיאותי, שבהן העם בוחר ישירות את המנהיג, והוא לא נבחר בזכות קומבינות קואליציוניות, קל וחומר, בן בנו של על אחת כמה וכמה, שהיא ראויה במשטר פרלמנטרי.
לא בדקתי את אמיתות הטענה שאין הגבלה כזו באף דמוקרטיה פרלמנטרית, אך אם זה נכון – אדרבא, ישראל תהיה החלוצה של התיקון הזה. מציון תצא תורה.
כל הטיעונים נגד לא יעמדו מול המציאות שהמיטה על מדינת ישראל כהונה ממושכת מדי, מסואבת, רקובה ומושחתת.
אגב, איש לא ניסח את חשיבותו של החוק הזה טוב יותר מנתניהו, שבקדנציה הראשונה שלו תמך בהגבלה ואמר שיקדם אותה.

* החוק הצרפתי במבחן – נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי נדון לחמש שנות מאסר. לכאורה, זו ההוכחה הניצחת לכך שהחוק הצרפתי אינו מעמיד את הנשיא מעל החוק, אלא רק דוחה את ההליכים נגדו עד תום כהונתו. אם כך, אולי נכון לאמץ את החוק גם בישראל, במיוחד כאשר אנו רואים את הקושי בקיום משפט סדיר לראש ממשלה מכהן?
כדאי לזכור שבצרפת החוק מגביל את משך כהונת הנשיא לשתי קדנציות. מי שמציע חוק צרפתי בלי הגבלת קדנציות, אינו מציע את החוק הצרפתי. אם ננהיג בישראל הגבלת קדנציות של ראש הממשלה, ניתן יהיה לדון בחוק צרפתי. כיוון שנפתלי בנט הודיע שתמיכה בחוק הגבלת הקדנציות תהיה תנאי להצטרפות לממשלתו, רבים הסיכויים שתהיה הגבלת קדנציות.
במקרה זה, חומרת החוק הצרפתי תהיה פחותה מזו של ההצעות כיום, אך עדיין אני רואה בכך העמדת ראש הממשלה מעל החוק, בניגוד לעקרונות הדמוקרטיה, שמחייבים שוויון בפני החוק. יתר על כן, אני מצדד בחוק האוסר על נאשם בפלילים להתמודד על ראשות הממשלה.
ובאשר לראש ממשלה מכהן – יש בעיה בכך שאדם אחד, בכיר ככל שיהיה, היועמ"ש או התובע הכללי, אם התפקיד יפוצל, יהיה מוסמך להחליט על כתב אישום לרוה"מ, ובכך יביא לסיום כהונתו של מי שנבחר בבחירות. לכן, לדעתי, יש להקים פורום של שלושה שופטים בדימוס, שיבחנו כתב אישום נגד ראש הממשלה, ורק באישורם יהיה לו תוקף.

* איסור חמור – דרמה בערב שבת בבית כנסת בבת ים. ויכוח בין שני מתפללים הסתיים בדקירה. הנדקר פונה במצב קשה לבית החולים.
ואני תמה. הרי מדובר בעבירה חמורה. חל איסור חמור לטלטל סכין בשבת.

* יש פרחים שעד אין סוף נשארים במנגינה – המלחין והמעבד מוני אמריליו הלך לעולמו בגיל 93.
ב-12 השנים שבהן היתה לי ברדיו "אורנים" פינה שבועית בנושא הזמר העברי, הקדשתי 8 פינות לשירים של אמריליו. לפני שלוש שנים, במלאת לו 90, הקדשתי לו את הפינה והשמעתי את דורית ראובני בשיר שהלחין אמריליו למילותיו של נתן יונתן, "יש פרחים".
וכך כתבתי, בין השאר: ביום שישי האחרון מלאו 90 שנה להולדתו של חתן פרס אקו"ם ופרס משרד החינוך על מפעל חיים, המלחין והמעבד מוני אמריליו.
סלומון אמריליו נולד ביוגוסלביה. בגיל 6 החל ללמוד כינור. אחרי השואה המשפחה היגרה לצ'ילה. מוני הצטרף לשומר הצעיר, ניגן בכינור ואקורדיון, למד קומפוזיציה, החל לכתוב יצירות קלאסיות והופיע ברסיטלים וכמלווה של להקות מחול לצורך גיוס תרומות למפעלים ציוניים.
ב-1952, בגיל עשרים, עלה עם גרעין של השומר הצעיר והתיישב בקיבוץ מרחביה. לאחר שירותו בנח"ל חזר לקיבוץ, ונשלח ללימודי מוסיקה וקומפוזיציה בסמינר הקיבוצים ובאקדמיה למוסיקה בת"א. ב-1960 עזב עם אשתו וילדיו את הקיבוץ. במשך עשרים שנה הוא לימד מוסיקה בקיבוץ עין כרמל, הדריך מקהלות ולהקות צבאיות ועבד כמעבד מוסיקלי.
בתחילת דרכו כתב מוני בעיקר מוסיקה קלסית ומאז שנות השישים היה לאחד המלחינים החשובים ביותר בזמר העברי. הוא היה המלחין הבולט ביותר בפסטיבלי הזמר והפזמון, כתב שירים רבים ללהקות הצבאיות, הלחין שירי משוררים, טקסטים ממקורות ישראל ושירי ילדים. הוא עבד עם טובי המשוררים והפזמונאים ועם טובי הזמרים, לאורך עשרות שנים.
בין הבולטים בשירים שהלחין: "ומתוק האור בעיניים", "רבי עקיבא", "רקפת", "עץ האלון", "ליבבתיני", "השיר על ארץ סיני", "בארץ אהבתי השקד פורח", "ההר הירוק תמיד", "כשאומרים לי שמש", "פרח משוגע", "ציפור בגשם", "שלוש אהבותיי", "בצל כפות תמר", "לכל אחד ירושלים", "חמדה", "ערב קיץ עם יונים", "נגן לי ירדן", "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר", "רכבת העמק", "האיש מן הבקעה", "היום היום", "האידיוטית", "לבשתי שמלה של נשף", "ספר הזיכרונות" (המוכר יותר כ"שיר הטחינה") ועוד רבים וטובים.
יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: עיטוש של מטה – מהו עיטוש? רפלקס של יציאת אוויר במהירות גבוהה מהפה ומהאף.
אני קורא כעת בהנאה את כרך ו' בסדרת הספרים המרתקת של הרב ד"ר בני לאו, המספר על ראשית התהוות התלמוד. ואני מוצא בה את הטקסט הבא, מתוך מסכת ברכות: "היה עומד בתפילה ונתעטש – מרחיק לאחריו ארבע אמות ומתעטש, וממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל."
מוזר מאוד. מה יש בו באפצ'י שכאשר הוא דורש לצאת במהלך התפילה על המתפלל ללכת כמה צעדים אחורה ולהמתין שם עד שהרוח תכלה, בטרם יחזור להתפלל? כולה אפצ'י. התמיהה גוברת לנוכח ההמשך: "ואומר: ריבונו של עולם, יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו, ובאחריתנו רימה ותולעה; ומתחיל ממקום שפסק."
יש כאן התכתבות עם ברכת "אשר יצר", הנאמרת ביציאה מן השירותים, ושבה המברך מודה לאלוהים על הפעילות התקינה של הגוף, על כל האינסטלציה שבו. איך זה קשור להתעטשות?
כותב בני לאו: "התורה האחרונה ששומע רבי אבא על אדמת בבל עוסקת בהלכות תפילה ובסיטואציה מביכה שבה הגוף מנכיח את עצמו באמצע העמידה לנוכח פני ה': 'עומד בתפילה וביקש להתעטש' (יציאת ריח רע מהגוף)".
מן הכתוב בסוגריים ברור שמדובר בנפיחה. כלומר, המילה התעטשות כאן פירושה הפלצה.
בדקתי במילון אבניאון, ושם מופיע הביטוי "עיטוש של מטה". וזו ההגדרה, שאכן עוסקת בצורך לשחרר נפיחה בשעת התפילה: "(בלשון נקייה) נפיחה, פליטת גזים דרך פי הטבעת: צריך להתרחק כדי שלא ישמע חברו עיטושים של מטה (רש"י, ברכות ס"ב); ולא יעטש בתפילתו עיטוש של מטה (פוסקים)."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

אהוד: "עיטוש של מטה" – מדהים! חבל שלא ידעתי זאת לפני שנים רבות והייתי משתמש בזה ללא ספק לאחד הספרים שלי. יכולתי לכתוב "שמעתי עיטוש עז של מטה של דוד בן גוריון." אמליץ לחיימקה שפינוזה להשתמש בביטוי.