בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: טְיוּטוֹת מִבֵּית-חוֹלִים
- אהוד: ביום שישי בארבע אחר הצהריים ישבתי לראות ביו-טיוב את נאומו של נתניהו בעצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק. הוא נכנס לאולם, מגיע לדוכן הנואמים אבל טרם פותח בדבריו כי ברקע נשמעות צעקותיו של היו"ר "אורדר! אורדר!" – כי את האולם הענק עוזבים בהפגנתיות מרבית יושביו המנוולים האנטישמיים שונאי ישראל תומכי ותומכות חמאס מוסלמיות עם כיסויי ראש המחרימים את נתניהו ועושים דרכם בשיירה גדולה אל מחוץ לאולם כמו כשהפקירו את צ'כוסלובקיה לנאצים כמו כשהפקירו את העם היהודי לטבח, מסתכל בנציגי ובנציגות המדינות המטונפות שרובן לא דמוקרטיות ואומר לעצמי:: "הנאצים יוצאים! הנאצים יוצאים!"
- עמנואל בן סבו: 1. מלחמות דוד בן יוסף
- אורי הייטנר: 1. מכתב תשובה לראש ממשלת בריטניה
- עדינה בר-אל: מחושך לאור
- מוטי הרכבי: פשוט לא להאמין
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים
- עקיבא נוף: פנה יום חג
- מנחם רהט: לשבת שובה: על הישראליות המאחדת את
- נעמן כהן: אבי (האם אברהם או איברהים?) שְׁלַיְיִם –
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד: כקורא ותיק של "הארץ", וזאת כדי לאמת שההיפך ממה שכתוב בו הוא הנכון – שמתי לב כי בחודשים האחרונים יש יותר ויותר רשימות של כותבים ישראלים, בעיקר נשים, ממשפחות שעזבו את הארץ, והם משתפים את הקוראים בחוויות הריחוק מישראל שלהם.
- שאר הגליון
מאמרים
טְיוּטוֹת מִבֵּית-חוֹלִים
כְּכוֹכְבֵי שָׁבִיט נִתָּזִים –
מַזָּלוֹת מִתְעוֹפְפִים
שׁוֹרְקִים –
חוֹרְתִים קַוֵּי-אֵשׁ
עַל רֶקַע שָׁחוֹר;
הַנָּבִיא הַצּוֹלֵעַ
אֲשֶׁר בִּקֵּר אֶת
הַיְשִׁישָׁה
הוּא דִבֵּר אֵלֶיהָ –
מֵעֵבֶר...
וְהִיא בִּקְצֵה גּוֹרָלָהּ:
חוֹלָה –
וְהַמַּבָּט נִבָּט אֵלֶיהָ
וְאֶל יַלְדָּהּ הַמִּתְפַּתֵּל
מִיִּסּוּרִים –
הַזְּקֵנָה הַצְּנוּמָה
הַמְסֻגֶּרֶת:
הֶחֱזִיקָה חוּט בְּיָדָהּ
וְהוּא נִמְשַׁךְ אֶל
מֵעֵבֶר
וּלְפֶתַע הוּאֲרוּ חַיֶּיהָ וְהִיא
נִצְּלָה וּבְנָהּ עִמָּהּ – –
*
הִיא רָצְתָה לִדְרֹס אוֹתִי
כִּי הִיא שָׁטָה –
בְּמִרְכֶּבֶת נִצָּחוֹן
מְדֻמָּה...
וּסְבִיבָהּ מְרִיעִים
מַעֲרִיצִים מְחֻשְׁמָלִים
וּמְסֻכָּנִים
וְהִיא עַצְמָהּ
מְסֻכֶּנֶת:
מְלֵאַת-מַיִם
עַד הִתְבַּקֵּעַ –
וְהֵם אֵינָם נִפְלָטִים
מִגּוּפָהּ
וְנַפְשָׁהּ מַרְקִיבָה
בְּתוֹכָהּ
וּשְׁרָצִים נוֹלָדִים מִמֶּנָּה:
מִתְפַּזְּרִים לְכָל עֵבֶר,
תּוֹבְעִים מָה בְּקוֹלֵי-קוֹלוֹת –
וְהִיא שַׁלֶּטֶת עַל כָּל הַחֶדֶר
עַל כָּל בֵּית-הַחוֹלִים –
הִיא מְלֵאָה מַיִם:
חֵמֶת שֶׁל מַיִם
נוֹטֶפֶת רַעַל – – –
*
הִיא מַחֲלִיפָה –
שְׂמָלוֹת:
אָפְנָה אַחֲרוֹנָה,
הִיא עֲשׂוּיָה –
גִּיר לָבָן:
גּוּפָה מְגֻדֶּלֶת
נְפוּחַת-שֻׁמָּן –
וְיָפָה בְּכָל זֹאת:
כְּצֶמַח רָעִיל
שֶׁעוֹמֵד בְּשִׂיא פְּרִיחָתוֹ;
אֲבָל הִיא כּוֹרַעַת,
שׁוֹקַעַת וּפָנֶיהָ:
בָּצֵק טָפֵל,
שְׁנֵי גְּבָרִים
מְהֻקְצָעִים סְבִיבָהּ,
וְהֵם לָשִׁים
אֶת בְּשַׂר-הַגִּיר,
וּמַטְבִּיעִים בָּהּ חוֹתָמָם,
הֵם רוֹצִים לְהַבְרִיאָהּ
לְעַצְּבָהּ מֵחָדָשׁ:
לְרֶגַע הִיא מִתְעוֹרֶרֶת
וְשׁוּב מִתְפּוֹרֶרֶת –
לְגִיר לָבָן וְטָפֵל.
1980
נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
"הנאצים יוצאים! הנאצים יוצאים!"
ולאירופאים: "שתיחנקו, האינתיפאדה אצלכם!"
1. מלחמות דוד בן יוסף
מאום לא נמצא בהתנהגותו של האיש שנסרק במסרקות של ברזל, שחוליות נברנים יצאו בשליחות מתנגדיו לחטט במחילות העבר, שיחידת האיסוף פעלה לחקור ולהאיר את חיי המיילדת, המטפלת בפעוטון, הגננת בגן, המורה בכיתה ג', הרב בישיבה התיכונית, המפקד בטירונות, השכנה הקשישה, החבר שלא שוחח עימו ארבעה עשורים, המפקדים, הרבנים בישיבת הר המור, השכנים ברמת הגולן, כל תחנה מתחנות חייו הוארה בפצצות תאורה, בזרקורי ענק, אך החיטוט בחורים ובסדקים לא העלה דבר, לא נמצא רבב.
ואז התגייסו למסע ההשחרה ארבעה ראשי שב"כ לשעבר, בהם אלה שעל ראשם מרוחה כמות עצומה של חמאה. בנוסף התגייסו אלופים בצבא שלא החליפו עם האלוף במיל' מילה מימיהם. גם חלק מהתקשורת התגייסה למסע הדה-לגיטימציה, זאת תוך זעזוע עמוק על היותו קשור בעבותות של קודש לפאר ישיבות הציונות הדתית, ישיבת הר המור, לרבניה, לרוח הגדולה המנשבת מכתליה לעבר העולם כולו. הזעזוע גבר כשהתברר "רחמנא לצלן" שהאלוף במיל' גר ברמת הגולן, והחרדה התעצמה עת התברר כי לאלוף במיל' ולנוות ביתו יש אחד עשר ילדים, כן ירבו, אז השבר היה מוחלט.
האב, הרב יוסף זיני, ביקש לברך את בנו אלופו, לברכו בברכת "שהחיינו", לברכו בברכת הבנים, ואז נשמעה נקישה על דלת ביתו.
בליבו התפלל הרב יוסף זיני שהגיע לגבורות, כי אין זה שליח הנושא עימו זר פרחים לרגל החלטת הוועדה, שאין זה עוד מברך. בדלת עמד שוטר-חוקר, בפיו לא ברכה, לא איחולים, לא זר פרחים, כי אם הזמנה לחקירה. השוטר ביקש מהרב להתלוות אליו לתחנת המשטרה ,לחקור אותו על איומים בעקבות התבטאויות בעבר אשר במסגרת המסע להשחרת האלוף זיני בדרכו לכס ראש השב"כ נמצאו הקלטות עבר, בהן נשמע האב הרב יוסף זיני, מתבטא בביטויים שאינם נעימים לאוזני חלק מהחברה הישראלית, אמנם אלו התבטאויות החוסות תחת חופש הביטוי.
התבטאויותיו השנויות במחלוקת, המבטאות את ערכיו ואמונותיו של הרב יוסף זיני, הן כאין וכאפס אל מול התבטאויות ההסתה הנוראה, הקריאה לרצח, למלחמת אחים, למרי אזרחי. שיח הגרדומים הנאמר ונשמע בשנים האחרונות, תחת כל עץ רענן, אל תוך כל מיקרופון, ומעל כל במה מצולמת מכל הזוויות, כשעל המרקעים: פוליטיקאים מתוסכלים, גנרלים מופקרים, אנרכיסטים ממומנים, אנשי אקדמיה כלכלה ומשפט מנותקים, נושאי בשורת המרד, הסרבנות, פירוק החברה, פירוק הצבא, עלילות הדם נגד חיילי צה"ל ומפקדיו, אהבת מדינת ישראל על תנאי.
הזמנתו לחקירה של הרב יוסף זיני הוא הניסיון האחרון להבאשת ריחו של ראש השב"כ הבא, ניסיון נואש של אליטה גוועת הנאחזת בציפורניה במוקדי הכוח, למנוע את מינויו של האלוף במיל', ניסיון נואל, ניסיון נוראי, ניסיון מסוכן של סיכול ממוקד, ניסיון להלך אימים, לטעת מורך, להותיר את חבל התלייה בבית הרב, למען יידע להתיישר ולזמר את זמרת שורת המקהלה.
המציאות העצובה הזו, בעלת סממני דיקטטורה ועריצות, ראוי לה שתיחקר ושתתברר עד תום. הגיעה העת שעריצות המיעוט תחלוף מן העולם, שהדיקטטורה תתאדה.
אדוני ראש השב"כ, האלוף במיל', דוד זיני, בנו של הרב יוסף זיני, לך בכוחך זה והושע את ישראל, שקם את חורבות הארגון החשוב, השב"כ, פעל להגנת מדינת ישראל, ביטחון ישראל, ללא מורא וללא משוא פנים, אל ירך לבבך מרעשי הרקע ומקולות פרפורי הגסיסה של הנאחזים בקרנות המזבח.
"וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ." (שמואל א' ט"ז).
2. שלום לך משה גרנות
קראתי את טרונייתך כנגד מאמריי ובכן, מאמריי אינם גידופים כמו שהגיגך אינן כפירה כי אם ביקורת לגיטימית, גם אם אינה נעימה.
על מה חורי האף הזה? בכל מאמריי אין התייחסות לשמאל הציוני כי אם לשמאל הרדיקלי, הפרוגרסיבי והפונדמנטליסטי.
הצג נא עובדה אחת, שורה אחת, משפט אחד בו ייחסתי לשמאל את הדברים אותם אתה מייחס לי, התרעתי, הזהרתי ושוב מתריע ומזהיר מפני הקיצונים, המשיחיים וההזויים, המופקרים, שהם אינם שמאל ציוני, אלא קיצונים רדיקליים וסוכני כאוס המתירים השכם והערב את דמם של ראש הממשלה ומשפחתו ואין פוצה פה ומצפצף.
התנגדות לממשלה היא זכות בסיסית במדינה דמוקרטית, חופש הביטוי הוא זכות יסוד, לית מאן דפליג.
אך מה הקשר בין זכויות חשובות אלה להתרת דם? למיזמי עידוד רצח? לקריאות המובילות בקו ישיר לרצח?
אתה מדבר על שמאל ציוני ואני מדבר על שורפי אסמים, מייסדי החרמות ומכונות הרעל הנקראים על ידי, נא בדוק , פרוגרסיביים, סוכני כאוס, מופקרים, אנארכיסטים, בוודאי לא לשמאל הציוני.
אנרכיסטיים אלה אינם ממשיכי דרכם של מייסדי מפלגת העבודה אשר אוי לעיניים מה שנותר ממנה.
הייתי מציע לך למחות , לזעוק, לרטון ולהתריע נגד מתירי דמו של ראש הממשלה, נגד סותמי הפיות והמשתיקים, נגד מעלילי עלילות הדם על מדינת ישראל, חייליה ומפקדיה, נגד מנרמלי הסרבנות ומחוללי פירוק החברה הישראלית, נגד מי שהפכו את ההסתה לאומנות, נגד אוהבי מדינת ישראל על תנאי, המאיימים בנטישתה ובמיטוט כלכלת ישראל.
השמאל הציוני הוא בר פלוגתא לגיטימי , מתוך כבוד ויקר כך היה וכך יהיה, הפרוגרסיביים, האנרכיסטים, המופקרים וחסר האחריות הפוגעים בחוסן הלאומי ובביטחון ישראל, המסיתים לרצח ראש ממשלה ובני ביתו – הינם קנאים הזויים ומשיחים שורפי אסמים.
מקווה שכעת ההבדל ברור יותר.
חתימה טובה,
עמנואל בן סבו
1. מכתב תשובה לראש ממשלת בריטניה
כבוד ראש ממשלת בריטניה
קיר סטארמר!
על פי הסקרים בבריטניה, כ-90% מן האזרחים הבריטיים מתנגדים להחלטתך להכיר במדינה פלשתינאית. 90% מאזרחי מדינתך מבינים שלא רק ישראל נפגעת מן ההחלטה, אלא היא מנוגדת גם לאינטרס הלאומי הבריטי, ולאינטרס של העולם החופשי כולו. אולי היית מיטיב לעשות, אילו האזנת להם. ואולי כדאי שתנסה להסביר להם את החלטתך.
אולם בחרת לפנות אלינו, אזרחי ישראל, כדי לנסות להצטדק על החלטתך לפגוע בישראל ולחזק את אויביה, ומן הראוי שתאזין לנו, נפגעי החלטתך.
במאמרך, ניסית להסביר שאין ההחלטה מהווה פרס לחמאס, כיוון שחמאס מתנגד לפתרון שתי המדינות. אפשר לבחון את אמיתות העמדה הזאת, בהקשבה לתגובת חמאס על ההחלטה. חמאס בירך על ההחלטה, ואמר שהיא נותנת את הטעם וההצדקה לכל הסבל והקורבן שמשלם העם הפלשתינאי. והנה, במקום שהעולם החופשי כולו יפעל בכל מאודו להפעיל על חמאס כל מנוף לחץ אפשרי כדי שישחרר את החטופים, יתפרק מנשקו ובכך יביא להפסקת המלחמה, ההחלטה מספקת לו רוח גבית להמשך המלחמה, המשך החטיפה והמשך הסרבנות. הנה, חמאס אומר לבני עמו, אמנם גרמתי לכם לסבל כבד, אבל הכול היה כדאי – הנה העולם תומך בנו ומעשינו מניבים פירות.
איך התגובה הזאת מתיישבת עם התנגדותם לחזון שתי מדינות לשני עמים? הפלשתינאים מכנים זאת "תכנית השלבים". מבחינתם, מדינה פלשתינאית לצד ישראל בתוך ארץ ישראל היא קרש קפיצה להגשמתם מטרתם – השמדת ישראל.
הצהרות באו"ם אינן מקימות מדינה, אם אינה קיימת בשטח. אבל היתה מדינה פלשתינאית עצמאית בשטח. מהי מדינה? לא יישות שבריטניה מכירה בה, אלא על פי הגדרת הסוציולוג הדגול מקס ובר, מדינה היא יישות שיש לה מונופול על האלימות, על הנשק. מהבחינה הזאת, כבר ב-1994 קמה מדינה פלשתינאית עצמאית על רוב שטח רצועת עזה. לפני עשרים שנה ישראל נסוגה מכל שטח הרצועה, עד גרגר החול האחרון, תוך עקירה של כל יישוביה, גירוש של כל תושביה, עד היהודי האחרון, ונישולם מאדמתם. כל זאת, מתוך אמונה שרצועת עזה תהיה לסינגפור של המזרח התיכון. רצועת עזה נמסרה לידי הרשות הפלשתינאית בראשות אבו מאזן. כבר במהלך ההתנתקות, הפלשתינאים ירו לעבר ישראל, וכך נהגו במשך 18 שנה, תחילה תחת פת"ח וכעבור שנתיים תחת חמאס. כאשר נערכו בחירות ברש"פ, חמאס ניצח, וב-2007 הוא השתלט על הרצועה. מי ערב שחמאס לא ישתלט על המדינה הפלשתינאית? בוודאי כאשר העם הפלשתינאי יודע בזכות מי ובזכות איזה מעשים קמה המדינה. במשך כל אותן שנים שיגרו הפלשתינאים רקטות על אזרחי ישראל, ירי מכוון על אזרחים, פשע מתמשך נגד האנושות. וב-7 באוקטובר 2023 מימשה המדינה הפלשתינאית את מהותה בטבח הנורא, במתקפת הרצח, האונס והחטיפה.
לא היה זה הניסיון הראשון להקים מדינה פלשתינאית. לאחר הסכם אוסלו קמה מדינה פלשתינאית למעשה, עם מונופול על האלימות ועל הנשק, בשטחי הרשות הפלשתינאית ביהודה ושומרון. אותה מדינה, שקמה מתוך הסכם עם ישראל, שהוגדר "שלום של אמיצים", היתה מיד למדינת טרור. לא חמאס שלט בה אלא פת"ח בהנהגת ערפאת. במשך 7 שנים הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. ומאותה מדינה יצאו מדי יום מרצחים לפיגועי התאבדות קטלניים בישראל. כל עלייה על אוטובוס, כניסה למסעדה או בילוי בקניון היה הימור על החיים. ההרפתקה הזו עלתה לנו ב-1,500 הרוגים. רק ב-2002 נאלצנו לצאת למבצע "חומת מגן", שלמעשה פירקה את המדינה הפלשתינאית בפועל, והחזירה אותה למציאות של רשות אוטונומית שהיא פחות ממדינה, כאשר צה"ל נהנה מחופש פעולה בכל השטח, ומסכל מאות פיגועים בשנה.
אחרי שני ניסיונות כאלה, יהיה צעד של התאבדות, מצִדה של ישראל, להסכים למדינה פלשתינאית. מפת המדינה הפלשתינאית שבה מדובר, הופכת את מרכזי האוכלוסייה הגדולים של ישראל ל"עוטף המדינה הפלשתינאית", כדוגמת יישובי הנגב המערבי, שכונו "עוטף עזה" ובהם נערך הטבח. פלישה נוסח 7 באוקטובר מגבולות אלה, תעלה לנו במחיר של עשרות אלפי הרוגים. בכמה מקומות, רוחב מדינת ישראל יהיה צר יותר מהמרחק שאליו הגיעו המחבלים ב-7 באוקטובר. מדינה שפויה יכולה להסכים לכך? אתה מסביר שהמדינה הפלשתינאית תהיה ללא צבא של ממש וללא מטוסים. טבח 7 באוקטובר נעשה ללא מטוסים וכך גם גלי הטרור בשנים שאחרי אוסלו. כך שהטיעון הזה לא ממש מנחם אותנו.
החלטת האו"ם להכרה במדינה הפלשתינאית, מדברת גם על הפיקציה הנקראת "זכות" ה"שיבה". משמעות הדבר, היא חלוקת ארץ ישראל המערבית בין מדינה פלשתינאית נקייה מיהודים – חצי מיליון יהודים שיגורשו ממנה, לבין מדינונת כבשת הרש היהודית, שתוטבע במיליוני פלשתינאים. פירוש הדבר השמדת ישראל.
ההחלטה שלכם לא תיושם. אחרי 7 באוקטובר עם ישראל התפכח, ולא יאפשר סכנה כזו לקיומו. הדבר היחיד שהחלטתכם תגרום לו, הוא דירבון חמאס וארגוני הטרור להמשיך ולהגביר את תוקפנותם, אחרי שלמדו שטבח וטרור משתלמים.
ישראל לא תיתן למדינה פלשתינאית לקום. אני מאמין, שבקרוב מאוד בריטניה ומדינות אחרות שידן במעל תתפכחנה, מתוך הבנה שהאיסלאם הקנאי, הג'יהאדיסטי, הטרוריסטי, מאיים על העולם החופשי כולו!
2. צרור הערות 28.9.25.
* סוף טוב אך לא הכול טוב – החלטת ועדת גרוניס, שהתקבלה פה אחד, לאשר את מינויו של דוד זיני לראש השב"כ – אין משמעותה שזיני הוא המועמד האידיאלי לתפקיד. הוועדה אינה עוסקת בשאלה הזאת, שהיא בסמכות רוה"מ והממשלה. הוועדה בוחנת אם יש פגם במועמדותו, ואם יש בעייה של טוהר מידות בבחירתו. אין. כשמדובר בטוהר המידות אין הכוונה רק לשאלה האם הוא מושחת או מפר חוק. אילו התברר שב-33 שנות שירותו בצה"ל נפל פגם הנובע מעמדותיו הפוליטיות או אמונתו הדתית, הוא היה נפסל. אבל לא היה כל פגם כזה. ולכן, אין כל סיבה לחשוש שהדבר יפגום בתפקודו כראש השב"כ.
החלטת הוועדה מוכיחה שרצח האופי של הקמפיין המקארתיסטי הדוסופובי נגדו, של רודפי הכיפות, היה חסר שחר. היא גם מוכיחה עד כמה מופרכות הטענות על כך שוועדת גרוניס היא "ססמולנית" "דיפסטייט" וכל הבבל"ת הזה. זו ועדה מקצועית, אמינה, ונכון מאוד שבעלי התפקידים הרלוונטיים יידרשו למשוכה הזאת, כדי לסכל מינויים מושחתים.
טוב שזיני ימונה לתפקיד. סוף טוב, אך לא הכול טוב. הדרך למינויו היתה מלאה מהמורות מיותרות ומזיקות.
השגיאה הראשונה היתה של בג"ץ, שלא דחה את העתירות נגד הדחת רונן בר, אחרי שהוא הודיע על תאריך פרישתו והממשלה ביטלה את החלטת ההדחה. בג"ץ צריך היה לדחות את העתירה, כיוון שהיא התייתרה. אילו עשה כן, היה חוסך את מחול השדים סביב המינוי, ואת הדחייה הממושכת של המינוי, לתפקיד חיוני כל כך בזמן מלחמה.
השגיאה השנייה היתה של היועמ"שית, בפרשנותה מרחיקת הלכת את פסיקת בג"ץ, כאילו היא שוללת את סמכותו המובנת מאליה של ראש הממשלה למנות את ראש השב"כ. כל שהיה עליה לפסוק, הוא שראש השב"כ שימונה בידי נתניהו יהיה מנוע ממעורבות בפרשת קטארגייט.
השגיאה השלישית לא היתה שגיאה אלא זדון – ההודעה המתריסה של נתניהו על המינוי, תוך צפצוף על החלטת היועמ"שית, וכן דרך המינוי בראיון חפוז במכונית. מן הראוי היה שנתניהו יפנה לבית המשפט העליון כנגד פסיקת היועמ"שית, ובית המשפט היה מבטל את פסיקתה כפי שאכן עשה.
וכמובן המעשה הנתעב הוא הקמפיין הדוסופובי הבזוי נגד המינוי. מעשה נתעב המעיד אך ורק על האנשים המכוערים שעשו אותו; אלה שחושבים שרק מי שדעותיו כדעותיהם ראוי לתפקיד. אלה שמבחינתם דתיים טובים דיים כדי להיהרג במלחמה, אך לא כדי להיות מצביאים. מן הראוי שימונה לתפקיד לשם שינוי מי שאינו משיחיסט, שאינו דבק בדוגמות ששוב ושוב התנפצו אל סלעי המציאות, ובקונספציה שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר. טוב, שבצמרת הביטחונית יהיה יותר מקול אחד. חבל שכל אותם מנוולים שהובילו את ציד המכשפות הללו גרמו לכך ש"חצי עם" מראש אינו מאמין בראש השב"כ, ובכך הם גרמו במזיד לפגיעה בביטחון המדינה.
למרות כל המהמורות – המינוי ייצא לפועל. אני בטוח שזיני יהיה ראש שב"כ מצוין. ואם נתניהו בונה על נאמנות אישית אליו ולא למדינה, זיני יבריז לו בדיוק כפי שמנדלבליט ואלשייך הבריזו לו, כי הוא פטריוט ממלכתי.
כעת תהיינה עתירות לבג"ץ. אני מאמין בבג"ץ ולכן אני משוכנע שבג"ץ ידחה את העתירות. אם כי, איני בטוח שבג"ץ יעשה את הדבר הנכון וידחה אותן על הסף. למה על הסף? כי מינוי ראש השב"כ הוא בסמכות הממשלה, בכפוף לאישור ועדת גרוניס שבודקת את טוהר המידות של המועמד ואת תקינות ההליך.
* שירת המקהלה – התופעה המאכזבת ביותר בקמפיין נגד מינויו של זיני, היא תופעת העדר. הקבוצה הדוסופובית המקארתיסטית מבטאת מיעוט קטן וקיצוני של שמאל רדיקלי שמרוכז ברח' שוקן בת"א. אבל באווירה הנפיצה והרעילה של החברה הישראלית היום, הם הצליחו ליצור את שירת המקהלה של כמעט כל "שבט" ה"מרכז שמאל", כמעט את כל מתנגדי הממשלה, שהתיישרו כאוטומטים.
אם יש תופעה שמעוררת את סלידתי היא תופעת העדריות; שני העדרים. האוטומטיות של המתיישרים ללא חשיבה עצמאית לקול תופי הטאם-טאם של השבט.
החריגים היו כמה בכירים בצה"ל השייכים לאותו שבט, אך מה שמייחד אותם הוא היכרות אישית עם זיני. הם יודעים שהטענות נגד זיני שקריות, והיו אמיצים וישרים דיים לומר אמת גם אחרי שהשבט אמר את דברו. הם סרבו להתקרנף.
* למגינת לבם – אנשי הימין הרדיקלי, המפנטזים שזיני הוא מה שהעלילו עליו תמונת הראי שלהם בשמאל הרדיקלי, ינחלו אכזבה קשה. הם ייווכחו, למגינת לבם, שזיני הוא ציוני, פטריוט וממלכתי.
* בג"ץ כחלק מההפיכה המשטרית – כאשר אחרי ההחלטה פה אחד של ועדת גרוניס לאשר את מינוי זיני, יאיר גולן כתב, שהמינוי הוא חלק מההפיכה המשטרית, הוא מאשים, בעצם, את נשיא בית המשפט העליון בדימוס ואת חברי הוועדה, בשותפות בהפיכה המשטרית. קרוב לוודאי שבימים הקרובים המינוי יקבל את חותמת הכשרות של בג"ץ, ומכאן שגם בג"ץ הוא חלק מההפיכה.
עוד מעט נשמע אותו מאשים את מערכת המשפט שהיא "דיפ-סטייט".
למען הסר ספק – היתה מהפכה משטרית ועדין קיימת, אך זו לא הפיכה, ואלה דברים שונים. ברשומה זו השתמשתי בביטוי של יאיר גולן.
* לא בעיתוי הזה – אני תומך בכל ליבי בהחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי. עשרות שנים אני מטיף לכך. אולם בעיתוי הנוכחי, במצב הבינלאומי הקשה של ישראל בעקבות המלחמה בעזה ולנוכח ההתנגדות הנחרצת והפומבית של טראמפ, אין זה נכון לעשות כן.
אני יודע שהעיתוי הוא בדרך כלל תירוץ. אני יודע שאין עיתוי שבו העולם יקבל זאת בברכה. הרי כאשר ישראל החילה את הריבונות על הגולן, הנשיא רייגן הטיל עליה סנקציות והוביל גינוי פה אחד של מועצת הביטחון. ואף על פי כן, היה נכון לקבל את ההחלטה (אז היה שיקול נכון מבחינת העיתוי – חצי שנה לפני השלמת הנסיגה מסיני, מה שהבטיח שמצרים לא תיתלה בכך כתירוץ להפר את הסכם השלום, כדי לא לסכן את הנסיגה). בעיניי, החלת הריבונות על הבקעה היא מסוג הצעדים שלמענם ראוי לשלם מחיר מדיני.
אבל היום – זו הליכה עם הראש בקיר. אל לנו לעשות זאת.
למרבה הצער, נתניהו החמיץ שעת כושר חסרת תקדים להחלת הריבונות על הבקעה בתמיכת ארה"ב, אחרי פרסום תכנית טראמפ ("עסקת המאה"). הוא נבהל מהאיומים של אבו מאזן באינתיפאדה, קיבל רגליים קרות והחמיץ פנדל מול שער ריק. זו בכייה לדורות.
בדיעבד, נכון היה להחיל את הריבונות על הבקעה מיד אחרי 7 באוקטובר, כאשר האווירה המדינית היתה מאפשרת יותר, לאין ערוך, והציבור הישראלי ברובו היה מתאחד סביב מהלך שיבהיר לפלשתינאים שהם הפסידו אדמה לצמיתות אחרי מה שעוללו. לא חשבתי על כך אז, וכך גם הממשלה, אך בדיעבד, זה מה שנכון היה לעשות. אולי אילו היתה לנו מועצה אמיתית לביטחון לאומי, היא היתה יכולה להרים את הראש מעל לצורך הצבאי המיידי, ויוזמת מהלך מדיני כזה.
החלת ריבונות היא צעד חשוב מאוד, אך בלי התיישבות היא נייר ריק. כעת יש להוביל התיישבות ופיתוח משמעותיים בבקעת הירדן, שייצרו ריבונות דה-פקטו ויאפשרו ניצול שעת כושר להחלת הריבונות.
* נאום מצוין – נאומו של נתניהו באו"ם היה, ברובו, מצוין. הוא היטיב להציג את המסר הישראלי, הציוני הנכון, מול מסעות השקר של אויבינו.
יש לי פה ושם הערות זניחות. לגימיקים איני מתחבר, אך ייתכן שהם אפקטיביים. אציג את שתי הערות הביקורת המשמעותיות. האחת, היא הלגיטימציה שהוא עשה למשטר הג'יהאדיסטי הטרוריסטי של סוריה. אל-ג'ולאני הוא חמאס. השנייה, היא התעלמותו מהאוייב הקטארי, תמיכתו בחמאס והעובדה שהאויב הקטארי מניע ומממן את הגל האנטישמי.
* תמיכה בעריפת ראשי תינוקות – היציאה ההפגנתית בפתח נאומו של ראש ממשלת ישראל בעצרת האו"ם, היתה מפגן של תמיכה בטבח 7 באוקטובר – ברצח ההמוני, באונס ההמוני, בעריפת ראשי התינוקות, בחטיפה ההמונית, בהתעללות בחטופים וברצח החטופים.
* מקומו הטבעי – תפקיד חייו של נתניהו היה שגריר ישראל באו"ם. מידי שנה הוא מוכיח שוב ושוב ששם מקומו. טוב היה אילו נשאר בתפקיד הזה בכל אותן עשרות שנים. מצבנו היה טוב לאין ערוך.
[אהוד: לא נגמר לך ארסנל השטויות?]
* איבדו את המצפן – ערב ראש השנה פירסמתי רשומה בזו הלשון: "אם כולנו נפנים, שאויבינו אינם נמצאים בקיסריה ולא בקפלן, לא בבלפור ולא בצלאח א-דין, אלא בטהראן, בביירות, בצנעא, בדמשק, בדוחא ובעזה (העיר עזה, לא רחוב עזה), זה יהיה השלב הראשון בריפוי לאומי."
התגובות לנאום נתניהו באו"ם המחישו בצורה חדה את החולי.
ב-7 באוקטובר ישראל הותקפה בתנועת מלקחיים. זרוע אחת ביצעה את הטבח. הזרוע השנייה החלה במסע ציבורי ומדיני, מתקפה אנטישמית נגד המדינה היהודית. זה החל בהתלהבות רבתי של האנטישמים המובהקים מהטבח, וראינו את האקסטזה הזאת באוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה, הממומנות בידי האויב הקטארי "המורכב", שפיטם אותם במיליארדים לאורך שנים בדיוק למען הרגע הזה. אבל אז עוד רבים הזדהו איתנו כקורבן, ואף מיהרו לישראל לנגב לה את הדמעות. ככל שהמלחמה התמשכה, במקום שהעולם הנאור יעמוד ללא סייג מאחורי ישראל במלחמתה בנאצים של המאה ה-21, העולם הלך ונטה לצד האוייב. ככל שהזרוע הצבאית שביצעה את הטבח חטפה, מעזה ועד טהרן, כך הזרוע התעמולתית והמדינית ניצחה.
ישראל מצויה עדיין תחת מתקפת הטבח, והזרוע התעמולתית מדינית של הטבח ממשיכה להכות בנו. וכל עוד הם חשים שהם מצליחים, אין סיבה שישחררו את החטופים, יתפרקו מנשקם ויפסיקו את המלחמה. במצב כזה, מן הראוי שכל הישראלים, תומכי הממשלה ומתנגדיה, מעריצי נתניהו הנלהבים והסולדים ממנו עד עומק נשמתם, יעמדו מאוחדים מול הצונאמי המדיני, בדיוק כפי שב-7 באוקטובר עמדנו מאוחדים מול הצונאמי הטרוריסטי.
במסגרת הזאת, יצא ראש ממשלת ישראל למערכה באו"ם. נתניהו הוא מבחינתי יריב פוליטי מר, ראש ממשלה כושל, מר מחדל, הברחן מוג הלב מאחריות, משחית המידות בחברה הישראלית, שקרן כפייתי, אדם שאני שותף פעיל במהלכים שאם יצלְחו - הם יביאו לתבוסתו בבחירות. אבל כאשר הוא יוצא לאו"ם, הוא הנציג שלי, הוא השליח שלי, הוא ראש הממשלה שנבחר בבחירות דמוקרטיות בידי רוב העם שלי, והוא יוצא למערכה נגד מתקפת 7 באוקטובר התעמולתית מדינית. במקום שכל העם יעמוד כאיש אחד מאחוריו במערכה הזאת, חלק גדול ממתנגדיו, ואיני מדבר על השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, אלא רבים ממתנגדיו הציונים, הפטריוטים, אולי מרביתם, יצאו נגדו וייחלו למפלתו. למה הדבר דומה? למי שייחל למפלת צה"ל במלחמה.
כאשר הזרוע התעמולתית של טבח 7 באוקטובר השיגה את ההישג של הנטישה ההפגנתית מהאולם בראשית דבריו של נתניהו, הם לא הבינו שהנ"ל מפנים עורף למדינת ישראל, לעם היהודי, ובכך הם למעשה הביעו הזדהות עם הטבח, אלא שהנה גם הם כמונו שונאים את נתניהו. הנה כמה ציטוטים מתגובות לרשומה שכתבתי בעקבות המפגן האנטישמי הזה: "מפגן של סלידה מהאיש ועדות למצבה הבינלאומי של ישראל תחת שנות שלטונו... מפגן נגד הנוכל השקרן מפקיר החטופים... הבעת סלידה אישית מנתניהו שנתפס כשקרן מניפולטור ומסב חורבן לכל" וכן הלאה וכן הלאה. ואני, שעומד מאחורי ראש ממשלת ישראל בקרב המדיני הקיומי, כמובן "ביסיסט" וכמה מטומטמים שקרנים גם הגדירו אותי "תומך בן גביר". ודבריי בגנות הפגנת התמיכה בחמאס היא "מנשר מסרים של אדריכל הטבח ואסונות." גל התגובות הזה ביטא שמחה לאיד, אבל לאידו של מי זה? לא לאידו של נתניהו, אלא לאידה של מדינת ישראל.
נתניהו נשא נאום מצוין, אבל האמירה האובייקטיבית הזאת, ואני אומר זאת כמתנגד חריף של נתניהו, היא בלתי נסבלת בעיני מי ששונאים את נתניהו יותר משהם אוהבים את ישראל. מבחינתם זו כפירה בעיקר. כך למשל כתב הפרשן הפוליטי של "הארץ" יוסי ולטר. ויש לציין, שוולטר אינו שייך לדבוקת שוקן האנטי ציונית. הוא שמאל ציוני ופטריוט ישראלי. אבל שנאת נתניהו טימטמה אותו, עד כדי כך שלא זו בלבד שנתניהו הוא מבחינתו אוייב ולא יריב, אלא הוא דרדר זאת לשפל של "אויבו של אויבי הוא ידידי" ובכך הוא מזדהה עם אויבי ישראל, שאת מעשיהם נגדנו הוא מפרש כנגד האוייב נתניהו. מבחינתו, מפגן הנטישה האנטישמי הוא חג גדול. "ישראל מבודדת, מצורעת, מוחרמת, כמעט בכל תחום אפשרי. המכות תוכפות," הוא מציין בסיפוק. יש! איזה כיף! ומה הוא כתב על נאומו של נתניהו? שנתניהו בחר "להתבכיין ולהתקרבן." אוי אוי אוי, נתניהו הזכיר את 7 באוקטובר. מה זאת ההתבכיינות הזאת? די עם ההתקרבנות הזאת, צריך להניח בפינה את ... תזכירו לי. לא חשוב. מה אתם תוקעים פה פתאום את 7 באוקטובר? או בלשונו "שוב ושוב חזר ל-7 באוקטובר בשעה שכל העולם מרוכז במחזות הזוועה בעזה של ילדים ותינוקות מרוטשים במאותיהם, באלפיהם."כלומר בעיניו, ראש ממשלת ישראל המופיע באו"ם, לא צריך לנג'ס אם איזה 7 באיזה אוקטובר או משהו כזה, אלא להיפך, לזרום עם השכחת הטבח, להצטרף להכחשת הטבח, לאמץ את העלמת הטבח, ולקבל את הצגת מלחמת המגן של ישראל נגד הרוע המוחלט, על פי הנראטיב של עלילת הדם האנטישמית. והרי אם יש משהו שחובתה הלאומית של ישראל לעשות בעולם, הוא לצאת נגד עלילת הדם, נגד הכחשת הטבח. זו חובתנו הלאומית וזו גם חובתנו המוסרית לנרצחים ולנאנסות ולכל קורבנות הטבח.
אנשים איבדו את המצפן, איבדו את היכולת להבחין בין עמית לטורף, איבדו את המצפון.
* מלחמה פסיכולוגית – "וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל-רַבְשָׁקֵה: דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית, כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ, וְאַל-תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל-הַחֹמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה: הַעַל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה? הֲלֹא עַל-הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל-הַחֹמָה לֶאֱכֹל אֶת-צוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת-מֵימֵי רַגְלֵיהֶם עִמָּכֶם. וַיַּעֲמֹד רַבְשָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל-גָּדוֹל יְהוּדִית, וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ דְּבַר-הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר. כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ: אַל-יַשִּׁא לָכֶם חִזְקִיָּהוּ, כִּי-לֹא יוּכַל לְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ. וְאַל-יַבְטַח אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: הַצֵּל יַצִּילֵנוּ יְהוָה, וְלֹא תִנָּתֵן אֶת-הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר. אַל-תִּשְׁמְעוּ אֶל-חִזְקִיָּהוּ, כִּי כֹה אָמַר מֶלֶךְ אַשּׁוּר: עֲשׂוּ-אִתִּי בְרָכָה, וּצְאוּ אֵלַי, וְאִכְלוּ אִישׁ-גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי-בֹרוֹ" (מל"ב י"ח, כ"ו-ל"א).
קוראים לזה מלחמה פסיכולוגית. במקרה הזה, נגדנו. ימיה של המלחמה הפסיכולוגית כימיה של המלחמה. היא נשק לא רק לגיטימי, אלא חשוב. הוא עשוי לחסוך חיי אדם.
השמעת נאום רוה"מ בעצרת האו"ם ברמקולים ענקיים בעזה הוא כלי במלחמה פסיכולוגית. אפשר להתווכח אם הוא יעיל ואפקטיבי, אך אין צעד לגיטימי מזה. משרק נודע על ההנחייה הזאת, מישהו אמר משהו על סיכון חיי חיילים לשווא, ומיד כל השבט התיישר, וכבר קראתי שזו פקודה בלתי חוקית בעליל, שצריך לסרב לה.
התחרפנתם?!
* אלביון הבוגדת – אילו בריטניה הייתה נאמנה לכתב המנדט ולהצהרת בלפור, לא היתה מגבילה את העלייה היהודית בטיעונים מופרכים, גם לא את רכישת הקרקעות ולא את ההתיישבות היהודית, ולא היתה מאפשרת את ההגירה ההמונית של הערבים לארץ ישראל, כל ההיסטוריה הייתה שונה.
בכ"ט בנובמבר בריטניה נמנעה בהצבעה, כלומר לא תמכה בהקמת מדינה יהודית. היא סייעה מאוד הן לערביי ארץ-ישראל והן למדינות ערב במלחמת השחרור. בחלק מן המקרים חייליה אף נלחמו לצד הערבים.
וכעת, בעקבות 7 באוקטובר, בריטניה ממנפת את הטבח לתמיכה בהקמת מדינת טבח בלב ארץ ישראל.
* לדבר אל הקיר – פרסמתי ב-ynet מכתב גלוי לקיר סטרמר, בתגובה למכתבו לאזרחי ישראל מעל אותה במה.
אני יודע שזה לדבר אל הקיר.
* אין לו כלום נגד היהודים – הנשיא האנטישמי של קולומביה גוסטבו פטרו, נשא נאום בהפגנה אנטישמית בניו-יורק, ולקול תרועות האספסוף האנטישמי קרא להקים צבא גדול, גדול יותר מצבא ארה"ב, כדי לשחרר את פלשתין. בנוסף לכך הוא אמר בנאום, שאין לו כלום נגד יהודים וישראלים.
איך אפשר לגשר על הפער בין הדברים? זו לא בעייה. אין לו כלום נגד היהודים או הישראלים, וכדי שיהיה לו משהו נגדם, הוא רוצה להקים צבא גדול יותר משל ארה"ב, שישמיד את מדינת היהודים.
* מי הותקפו? – כותרת ב-ynet: "איסטנבול: שני חרדים הותקפו על ידי מוסלמים בנמל התעופה." הכותרת מדייקת בתיאור האירוע. אבל היא מדייקת יותר מדי, ובכך מחמיצה את מהותו. אכן, המותקפים הם חרדים, אבל הם לא הותקפו בשל היותם חרדים, אלא בשל היותם יהודים. הלבוש החרדי הקל על התוקפים לזהות שמדובר ביהודים, אך הם היו מותקפים באותה מידה אילו חבשו כיפה סרוגה, לבשו חולצה עם "גבעתי שלי" או סתם דיברו עברית. כותרת כוללנית יותר, "שני יהודים הותקפו," היתה מדויקת יותר.
וכאשר בטורקיה מדובר, אפשר לומר בפה מלא שהדג האנטישמי מסריח מהראש.
* רקטה מאולתרת – בשטח פתוח בטול כרם התגלתה רקטה מאולתרת ללא מנוע. לפני ימים אחדים הושמדה בפאתי רמאללה מעבדה לייצור רקטות, בטרם המחבלים הצליחו להשמיש אותן. בשנים האחרונות היו עוד מקרים בודדים ברוח זו. יש להיות ערניים לסכנה, ולעשות הכול כדי לגדוע אותה בעודה באיבה.
אולם במבט כולל, הדבר המעניין, הוא שלאורך עשרים השנים שבהן שוגרו עשרות אם לא מאות אלפי רקטות וטילים מרצועת עזה לעבר ישראל, לא שוגרה אף לא רקטה אחת מיהודה ושומרון. אני עוד זוכר את שמעון פרס לועג באיזה נאום, לקול צחוק הקהל, לבני בגין, שהזהיר מפני ירי קטיושות על אשקלון, לאחר הסכם אוסלו. "הוא מאיים עלינו בקטיושות על אשקלון. על אשקלון!!! שמעתם?" חי חי חי. כל כך מצחיק. על אשקלון? הם ירו על תל-אביב, על ירושלים, על נתב"ג ועד חיפה הגיעו! וב-7 באוקטובר הם חיפו על הטבח בירי של אלפי רקטות לעבר דרום ומרכז הארץ.
איך זה שלעומת היכולת הפנומנלית של ייצור ושיגור רקטות מרצועת עזה, באותן שנים לא נורתה ולו רקטה אחת מיו"ש?
הסיבה לכך היא שמאז "חומת מגן" צה"ל, השב"כ וכוחות הביטחון נהנים מחופש פעולה מלא ביו"ש. הם מסכלים מדי שנה מאות פיגועים ומצילים בכך חיי אלפי אזרחים. כיוון שמבצע "חומת מגן" ברצועת עזה בוטל ברגע האחרון, רצועת עזה המשיכה להיות מדינה עצמאית למעשה, ואחרי ההתנתקות היא נפרשה על פני כל שטח רצועת עזה.
אין ערובה לכך שגם בעתיד לא תשוגר בהצלחה אף רקטה מיהודה ושומרון, אבל הנוכחות והפעילות של צה"ל והשב"כ היא ערובה לכך שאין יכולת היווצרות של צבא טרור בשטחי הרש"פ ביו"ש, להבדיל מצבא הטרור שקם ברצועת עזה ושיא פעולתו היה ב-7 באוקטובר, וגם היום אחרי שנתיים, עוד טרם הכרענו אותו. ולכן, כאשר בשבוע שבו רוב מדינות העולם הכירו במדינה פלשתינאית, התגלתה רקטה המכוונת למרכז המדינה, יש לראות בכך אות אזהרה, למה שעלול לקרות אם אכן תקום מדינה פלשתינאית, וכביש 6 יהיה גבולה המזרחי של ישראל.
הלקח נוגע ליום-שאחרי ברצועת עזה. הדבר החשוב ביותר ביום-שאחרי הוא להבטיח חופש פעולה מלא לצה"ל ולכוחות הביטחון בכל שטח רצועת עזה, או במילים אחרות – שליטה ביטחונית. בשום אופן לא שלטון אזרחי, שמשמעותו שליטה בפועל על כשני מיליון פלשתינאים, ואיום על זהותה היהודית של ישראל, המחייבת רוב יהודי משמעותי לדורות. אבל רצוי מאוד שלא יהיה זה שלטון של כוח בין ערבי, כפי שטראמפ מנסה ליזום. אם יהיה ברצועת עזה שלטון של כוח בין ערבי, כולל מדינות שמקיימות עמנו יחסים דיפלומטיים, ישראל לא תוכל לממש את אחריותה הביטחונית בלי להסתכן בעימות אלים עם אותן מדינות. ואותן מדינות לא תגשמנה את הפנטזיה של מלחמה בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם". הפתרון הרצוי, הוא הפתרון המוכיח את עצמו ביו"ש מאז "חומת מגן" – שלטון אזרחי של הרש"פ ושליטה ביטחונית בפועל של ישראל.
ההתעקשות של נתניהו היא לא לאפשר שלטון אזרחי של הרש"פ ברצועת עזה, שישלול מאיתנו את חופש הפעולה ברצועת עזה ויפגע בביטחון ישראל. ושיינתן לנו סולם לרדת מההצהרות של נתניהו על "עזה לא תהיה פת"חסטן" באמצעות הקמת "ממשלת טכנוקרטים" הקשורה ברש"פ. זה הכיוון שאליו עלינו לשאוף ברוב רצועת עזה (יש אזורים שמהם אל לנו לסגת – התוחמת הצפונית, ציר פילדלפי מורחב ופרימטר ברוחב של כ-3 ק"מ).
מודל הרש"פ בעזה עשוי להיות משופר לעומת המודל ביו"ש, כי בהקמתו נוכל להפיק לקחים מהכשלים והבעיות ביו"ש.
* אבירי מוסר הלחימה – מה שאני מעריך מאוד אצל הפלשתינאים, הוא המחויבות שלהם לערכי מוסר לחימה וטוהר הנשק.
ניקח, למשל, את מתקפת 7 באוקטובר. הם ויתרו על אפקט ההפתעה והודיעו חודש מראש מתי והיכן יתקפו, כדי לאפשר לאזרחים הישראלים להתפנות, כדי שיוכלו להילחם רק נגד כוחות צבא. ובמשך החודש הזה הם סייעו בכל דרך לפינוי הזה.
גם היחס שלהם לחיי אזרחיהם מעורר השראה. איך הם נתנו למאות אלפי אזרחים עזתים מקלט במנהרות ובכל מתחם התת-קרקע, כדי להגן עליהם מפני פגיעה במלחמה.
הם לא כמונו, מדינת הג'נוסייד ופשעי המלחמה.
* פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי – בעמוד הדעות של "הארץ", לא רחוק מפשקווילה של קרולינה לנדסמן "היהודים מבינים רק כוח", פשקוויל המערכת של העיתון יוצא בתמיכה בלתי מסויגת במשט האנטישמי לעזה.
במה הם תומכים? במשט המכנה את עצמו "משט הצומוד". הצומוד הוא הרעיון הפלשתינאי של היצמדות הפלשתינאי לאדמתו. הכוונה היא ל"אדמתו" המקורית לפני מלחמת השחרור. מרכיב משמעותי ב"צומוד" הוא ההישארות הנצחית במחנות "פליטים", מתוך תפיסה שאלו מגורים זמניים עד ה"שיבה" לאדמות בתוך שטח מדינת ישראל, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים.
המנהיגה והסמל של המשט היא גרטה טונברי. טונברי הנ"ל עונדת על צווארה את מפת החלומות של ה"צומוד" ושל המשט – "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי".
* אכזבת השמאל – יש לי שני חברים משותפים עם יאיר גולן, ששוב ושוב מגיבים על הביקורת שאני מותח נגדו באמירה, שאילו הכרתי את דעותיו המדיניות, הייתי מגלה שאין במערכת הפוליטית מישהו שקרוב לי יותר ממנו, וכי הוא רואה בעצמו ממשיך דרכו של יגאל אלון. אף פעם לא התווכחתי איתם על האמירה הזאת, אלא שאלתי שאלה, שנותרה ללא מענה, מדוע אף אחד אינו יודע זאת? מדוע הוא אינו מבטא את עמדותיו?
הביקורת שלי על יאיר גולן אינה בשל עמדותיו המדיניות ביטחוניות. הדעות הללו עלומות ואיני יכול להתנגד למה שאיני מכיר. אדרבא, לא פעם אהבתי את התבטאויותיו, כמו האמירה הנחרצת שאסור לסגת מהגולן, תמיכתו בתוכנית הלאומית לפיתוח הגולן שקיבלה ממשלת בנט, שבה כיהן כסגן שר, וקריאתו להקים רצועת ביטחון ישראלית בדרום לבנון. התנגדותי אליו היא בשל התבטאויות ומעשים קיצוניים ומסוכנים, כמו העלילה על "הרג תינוקות כתחביב" ובעיקר בשל תמיכתו בסרבנות, שהיא בעיניי פשע נורא. ולכן, גם אילו יתברר שדעותיו זהות לדעותיי, אולי אשבח את עמדותיו, אך אמתח עליו בדיוק אותה ביקורת.
למה יאיר גולן אינו מציג את תפיסתו המדינית-ביטחונית? הסנטימנט האלקטורלי שעליו הוא רוכב הוא השנאה לנתניהו ולימין. הוא בונה את עצמו כאלטרנטיבה לאופוזיציה, שבקרב חלק מן הציבור היא מתונה, חלשה ואנמית. הוא בא כמנהיג לוחמני, תוקפני, הנותן מענה לשונאי נתניהו המעריצים אותו, ורוצים ש"גם לנו יהיה מנהיג כזה, שלא רואה אף אחד ממטר, עם קילינג אינסטינקט, עם רצח בעיניים" כפי שיש לימין. והוא אכן צובר פופולריות בציבור הזה. הבעייה היא, שהציבור הזה אינו דוגל בהשקפתו המדינית, כפי שמפעם בפעם מבצבצת, ולכן הוא מסתיר אותה.
השבוע הוא גילה טפח, כאשר יצא נגד הקמת מדינה פלשתינאית ונגד גל ההכרה בה. הוא הגדיר את ההכרה כ"הרסנית" ש"גורמת נזק חמור לישראל". הוא דיבר על פתרון של היפרדות אזרחית עם אחריות ביטחונית של ישראל.
על כך הוא חטף ב"הארץ" מאמר נזיפה חריף משניים מהאבות המייסדים של מר"צ, דדי צוקר וחיים אורון (ג'ומס), שהגדירו אותו (כביכול עם סימן שאלה), "אכזבת השמאל". הם הזכירו לו, שליבת האידיאולוגיה של השמאל היא הקמת מדינה פלשתינאית, והביעו תמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בהכרת מדינות בעולם במדינה פלשתינאית. הם מדקלמים אותן סיסמאות עבשות ושחוקות שאבד עליהן כלח כבר בשנות ה-90, כאילו לא קרה מאז דבר. על 7 באוקטובר כנראה שהם כלל לא שמעו. והם נוזפים ביאיר גולן, שבאשמתו "בכל חבורת המנהיגים הישראלים לא יימצא אפילו אחד שיתמוך בצעד הזה, שהוא בלתי נמנע וצודק." אם כך, מי צריך אותו, אם אינו "מנתק את עצמו מבנט-לפיד-גנץ שלא לדבר על ליברמן"?
הם כותבים שההכרה במדינה פלשתינאית היא "מכה לחמאס", וזאת באותו שבוע שבו בכירי חמאס בירכו על ההכרה, והציגו אותה כניצחון 7 באוקטובר, המצדיק את הסבל שהפלשתינאים חוו מאז.
הם נלהבים מהחלטת עצרת האו"ם בנדון, ומזכירים שזה אותו או"ם ש"מדינת ישראל הוקמה מכוח הצבעה במוסד הזה." הם מעלים על נס אותה החלטה, כיוון שהיא מדברת "על זכותם של היהודים והפלשתינאים למדינות משלה. לכל עם מדינה משלו."
אילו טרחו לקרוא את ההחלטה, היו מגיעים לסעיף 39 שבו מוצגת תכלית ההכרה במדינה הפלשתינאית: "סלילת הדרך למזרח תיכון יציב ובטוח יותר, כמו גם מסגרת אזורית ובינלאומית המציעה תמיכה הולמת לפתרון בעיית הפליטים, תוך הדגשת זכות השיבה."
משמעות הדבר, היא חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות. מדינה פלשתינאית נקייה מיהודים מהקו הירוק ומזרחה, והטבעת כבשת הרש של המדינה היהודית המצומקת במיליוני פלשתינאים.
* בוננזה – מאמר קצר שפרסמתי ב"הקיבוץ" במאי 1995, עורר תגובות זועמות. העזתי לפגוע בקודש הקודשים, באחד מאבות תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית, יצחק בן אהרון. כותרת המאמר היתה "סתם גסות רוח." כתבתי עליו ש"הוא אינו ראוי לכתר איש הרוח – הוא סתם איש גס רוח. אין הוא ראוי לעטרת מורה הדרך – הוא סתם איש אובד דרך. אין דבר הרחוק יותר מערכי תנועה העבודה," קבעתי, "מתפיסתו הצינית והחסלנית של בן אהרון."
ידעתי שאני פוגע בפרה קדושה, אך כתבתי שבן אהרון עצמו "שחט באופן סופי את הפרה הקדושה הנקראת יצחק בן אהרון."
מה עורר כל כך את זעמי? ביום העצמאות תשנ"ה קיבל בן אהרון את פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית. בן אהרון כובד לשאת דברים בשם הזוכים בפרס. היה זה בעיצומו של המאבק על הגולן – "העם עם הגולן", והוא התייחס בדבריו למאבק, ודיבר נגד אלה שנלחמים נגד השלום בשם "חשבונות נדל"ן".
האמירה הזאת הטריפה אותי מכעס. הוא, איש הקיבוץ, איש התנועה, מציג מאבק של עשרות קיבוצים ויישובים על קיומם ועל המשך מפעלם ההתיישבותי הציוני כ"חשבונות נדל"ן? איזו עזות מצח, איזו גסות רוח. איך הוא אינו מתבייש לרדד כך את מפעל החיים הציוני שלנו, ממשיכי הדרך של התנועה הקיבוצית, של ההתיישבות העובדת, של תנועת העבודה?
בשבוע שעבר שר האוצר סמוטריץ', שמתיימר לייצג את הציונות הדתית, התרברב שעזה אחרי הטרנספר שהוא מייחל לו, תהיה "בוננזה של נדל"ן". הוא לא דיבר על המצווה הדתית של יישוב הארץ, על הערך הציוני של ההתיישבות, על התיישבות ביטחונית. בציניות של רודף בצע חסר מצפון וחף מערכים הוא דיבר על "בוננזה של נדל"ן".
גם אם נתעלם מן הנזק המדיני החמור שההתבטאויות שלו ושל ראש הכנופייה מסבים למדינת ישראל, מהנזק שהם גורמים ללכידות הלאומית, לשחיקה שהם גורמים לתחושתם של חיילי צה"ל הנקראים לחרף את נפשם על הגנת המולדת ושומעים שרים שמציגים באור אחר לגמרי את מטרת המלחמה; גם אם נתעלם מכל אלה ונתייחס רק לאופן שבו הוא מציג את ההתיישבות, הרי זו התייחסות צינית, תאבת בצע, המנוגדת למהותה של ההתיישבות הציונית. כאשר בן אהרון רצה להשפיל את ההתיישבות, מתוך חשבון פוליטי, הוא הציג אותה כחשבונות נדל"ן. ואילו סמוטריץ' מציג בגאווה התיישבות הכי שנויה במחלוקת שיש, שכרוך בה עיוות מוסרי – טרנספר המוני, כ"בוננזה של נדל"ן".
האיש הזה הוא נזק מהלך.
* כל ראשי הרשויות – לקראת ביקורו של נתניהו בארה"ב ועל רקע הפירסומים על המו"מ עם סוריה, פירסמו ראשי המועצות בגולן הודעה, שבה הציגו את הדרישות שיש לעמוד עליהן – המשך שליטת ישראל על כתר החרמון, המשך קיומו של אזור חיץ בצידו המזרחי של הגבול, פרוז כל דרום מערב סוריה, מניעת התקרבות של שלטון הטרור לגבול ישראל, הבטחת שלומם של הדרוזים בסוריה והכרה של סוריה בריבונותנו על כל הגולן כתנאי לכל הסדר.
הדבר המעניין הוא, שהחתומים על המזכר אינם רק ראש המועצה האזורית גולן וראש המועצה המקומית קצרין, אלא גם ראשי המועצות המקומיות מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייה. במאבק של שנות ה-90 לא יכולנו אפילו לחלום על שותפות כזו.
* בצד הנכון של ההיסטוריה – שמחתי על הודעתו של זלנסקי, שישראל סיפקה מערכת "פטריוט" לאוקראינה. אני שמח שישראל ניצבת לצד אוקראינה ולצד הצדק, בוודאי בנשק הגנתי. אשמח אם תספק גם סוללות של "כיפת ברזל".
אחד הטיעונים הדוחים בקמפיין נגד ישראל, הוא השוואתה לרוסיה והקריאה להשית עליה סנקציות כפי שהושתו על רוסיה. איזו השוואה חולנית! פוטין פלש למדינה שכנה, ללא כל סיבה, רק מתוך תאוות התפשטות ורצון לכבוש את אוקראינה. ישראל הותקפה בידי פולשים שביצעו טבח נוראי, מפלצתי ויצאה להגן על ביטחונה ועל שלומם וחייהם של אזרחיה.
* מציון תצא תורה – מתנגדי החוק המתבקש להגבלת מספר הקדנציות של ראש הממשלה, אינם יכולים לטעון שאין הגבלה כזאת במדינות הדמוקרטיות. הרי ההגבלה קיימת, לדוגמה בארה"ב ובצרפת. אז הטענה שבה הם מתרצים את התנגדותם, היא שאין תקדים כזה במשטר פרלמנטרי. זאת כבר טענה ממש מטופשת. אם יש הגבלה כזאת במדינות בעלות משטר נשיאותי, שבהן העם בוחר ישירות את המנהיג, והוא לא נבחר בזכות קומבינות קואליציוניות, קל וחומר, בן בנו של על אחת כמה וכמה, שהיא ראויה במשטר פרלמנטרי.
לא בדקתי את אמיתות הטענה שאין הגבלה כזו באף דמוקרטיה פרלמנטרית, אך אם זה נכון – אדרבא, ישראל תהיה החלוצה של התיקון הזה. מציון תצא תורה.
כל הטיעונים נגד לא יעמדו מול המציאות שהמיטה על מדינת ישראל כהונה ממושכת מדי, מסואבת, רקובה ומושחתת.
אגב, איש לא ניסח את חשיבותו של החוק הזה טוב יותר מנתניהו, שבקדנציה הראשונה שלו תמך בהגבלה ואמר שיקדם אותה.
* החוק הצרפתי במבחן – נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי נדון לחמש שנות מאסר. לכאורה, זו ההוכחה הניצחת לכך שהחוק הצרפתי אינו מעמיד את הנשיא מעל החוק, אלא רק דוחה את ההליכים נגדו עד תום כהונתו. אם כך, אולי נכון לאמץ את החוק גם בישראל, במיוחד כאשר אנו רואים את הקושי בקיום משפט סדיר לראש ממשלה מכהן?
כדאי לזכור שבצרפת החוק מגביל את משך כהונת הנשיא לשתי קדנציות. מי שמציע חוק צרפתי בלי הגבלת קדנציות, אינו מציע את החוק הצרפתי. אם ננהיג בישראל הגבלת קדנציות של ראש הממשלה, ניתן יהיה לדון בחוק צרפתי. כיוון שנפתלי בנט הודיע שתמיכה בחוק הגבלת הקדנציות תהיה תנאי להצטרפות לממשלתו, רבים הסיכויים שתהיה הגבלת קדנציות.
במקרה זה, חומרת החוק הצרפתי תהיה פחותה מזו של ההצעות כיום, אך עדיין אני רואה בכך העמדת ראש הממשלה מעל החוק, בניגוד לעקרונות הדמוקרטיה, שמחייבים שוויון בפני החוק. יתר על כן, אני מצדד בחוק האוסר על נאשם בפלילים להתמודד על ראשות הממשלה.
ובאשר לראש ממשלה מכהן – יש בעיה בכך שאדם אחד, בכיר ככל שיהיה, היועמ"ש או התובע הכללי, אם התפקיד יפוצל, יהיה מוסמך להחליט על כתב אישום לרוה"מ, ובכך יביא לסיום כהונתו של מי שנבחר בבחירות. לכן, לדעתי, יש להקים פורום של שלושה שופטים בדימוס, שיבחנו כתב אישום נגד ראש הממשלה, ורק באישורם יהיה לו תוקף.
* איסור חמור – דרמה בערב שבת בבית כנסת בבת ים. ויכוח בין שני מתפללים הסתיים בדקירה. הנדקר פונה במצב קשה לבית החולים.
ואני תמה. הרי מדובר בעבירה חמורה. חל איסור חמור לטלטל סכין בשבת.
* יש פרחים שעד אין סוף נשארים במנגינה – המלחין והמעבד מוני אמריליו הלך לעולמו בגיל 93.
ב-12 השנים שבהן היתה לי ברדיו "אורנים" פינה שבועית בנושא הזמר העברי, הקדשתי 8 פינות לשירים של אמריליו. לפני שלוש שנים, במלאת לו 90, הקדשתי לו את הפינה והשמעתי את דורית ראובני בשיר שהלחין אמריליו למילותיו של נתן יונתן, "יש פרחים".
וכך כתבתי, בין השאר: ביום שישי האחרון מלאו 90 שנה להולדתו של חתן פרס אקו"ם ופרס משרד החינוך על מפעל חיים, המלחין והמעבד מוני אמריליו.
סלומון אמריליו נולד ביוגוסלביה. בגיל 6 החל ללמוד כינור. אחרי השואה המשפחה היגרה לצ'ילה. מוני הצטרף לשומר הצעיר, ניגן בכינור ואקורדיון, למד קומפוזיציה, החל לכתוב יצירות קלאסיות והופיע ברסיטלים וכמלווה של להקות מחול לצורך גיוס תרומות למפעלים ציוניים.
ב-1952, בגיל עשרים, עלה עם גרעין של השומר הצעיר והתיישב בקיבוץ מרחביה. לאחר שירותו בנח"ל חזר לקיבוץ, ונשלח ללימודי מוסיקה וקומפוזיציה בסמינר הקיבוצים ובאקדמיה למוסיקה בת"א. ב-1960 עזב עם אשתו וילדיו את הקיבוץ. במשך עשרים שנה הוא לימד מוסיקה בקיבוץ עין כרמל, הדריך מקהלות ולהקות צבאיות ועבד כמעבד מוסיקלי.
בתחילת דרכו כתב מוני בעיקר מוסיקה קלסית ומאז שנות השישים היה לאחד המלחינים החשובים ביותר בזמר העברי. הוא היה המלחין הבולט ביותר בפסטיבלי הזמר והפזמון, כתב שירים רבים ללהקות הצבאיות, הלחין שירי משוררים, טקסטים ממקורות ישראל ושירי ילדים. הוא עבד עם טובי המשוררים והפזמונאים ועם טובי הזמרים, לאורך עשרות שנים.
בין הבולטים בשירים שהלחין: "ומתוק האור בעיניים", "רבי עקיבא", "רקפת", "עץ האלון", "ליבבתיני", "השיר על ארץ סיני", "בארץ אהבתי השקד פורח", "ההר הירוק תמיד", "כשאומרים לי שמש", "פרח משוגע", "ציפור בגשם", "שלוש אהבותיי", "בצל כפות תמר", "לכל אחד ירושלים", "חמדה", "ערב קיץ עם יונים", "נגן לי ירדן", "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר", "רכבת העמק", "האיש מן הבקעה", "היום היום", "האידיוטית", "לבשתי שמלה של נשף", "ספר הזיכרונות" (המוכר יותר כ"שיר הטחינה") ועוד רבים וטובים.
יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון: עיטוש של מטה – מהו עיטוש? רפלקס של יציאת אוויר במהירות גבוהה מהפה ומהאף.
אני קורא כעת בהנאה את כרך ו' בסדרת הספרים המרתקת של הרב ד"ר בני לאו, המספר על ראשית התהוות התלמוד. ואני מוצא בה את הטקסט הבא, מתוך מסכת ברכות: "היה עומד בתפילה ונתעטש – מרחיק לאחריו ארבע אמות ומתעטש, וממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל."
מוזר מאוד. מה יש בו באפצ'י שכאשר הוא דורש לצאת במהלך התפילה על המתפלל ללכת כמה צעדים אחורה ולהמתין שם עד שהרוח תכלה, בטרם יחזור להתפלל? כולה אפצ'י. התמיהה גוברת לנוכח ההמשך: "ואומר: ריבונו של עולם, יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו, ובאחריתנו רימה ותולעה; ומתחיל ממקום שפסק."
יש כאן התכתבות עם ברכת "אשר יצר", הנאמרת ביציאה מן השירותים, ושבה המברך מודה לאלוהים על הפעילות התקינה של הגוף, על כל האינסטלציה שבו. איך זה קשור להתעטשות?
כותב בני לאו: "התורה האחרונה ששומע רבי אבא על אדמת בבל עוסקת בהלכות תפילה ובסיטואציה מביכה שבה הגוף מנכיח את עצמו באמצע העמידה לנוכח פני ה': 'עומד בתפילה וביקש להתעטש' (יציאת ריח רע מהגוף)".
מן הכתוב בסוגריים ברור שמדובר בנפיחה. כלומר, המילה התעטשות כאן פירושה הפלצה.
בדקתי במילון אבניאון, ושם מופיע הביטוי "עיטוש של מטה". וזו ההגדרה, שאכן עוסקת בצורך לשחרר נפיחה בשעת התפילה: "(בלשון נקייה) נפיחה, פליטת גזים דרך פי הטבעת: צריך להתרחק כדי שלא ישמע חברו עיטושים של מטה (רש"י, ברכות ס"ב); ולא יעטש בתפילתו עיטוש של מטה (פוסקים)."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אהוד: "עיטוש של מטה" – מדהים! חבל שלא ידעתי זאת לפני שנים רבות והייתי משתמש בזה ללא ספק לאחד הספרים שלי. יכולתי לכתוב "שמעתי עיטוש עז של מטה של דוד בן גוריון." אמליץ לחיימקה שפינוזה להשתמש בביטוי.
מחושך לאור
יערה קידר נולדה במושב רמות השבים. היא היסטוריונית אופנה, מרצה, אוצרת תערוכות אופנה בארץ ובעולם. היא מספרת לעדינה בר-אל כיצד רכשה את האהבה לאופנה בילדותה במושב, וכיצד בחרה את דרכה המיוחדת בתחום זה. בתערוכתה "גיבורות" היא מציגה את התושייה והיצירתיות של נשים בעת מלחמת העולם השנייה ואחריה, אשר מצאו דרכים לחזק את הרוח באמצעות יצירת בגדים ואביזרים בבחינת יש מאין.
יערה נולדה בשנת 1980 במושב רמות השבים להוריה גדעון קידר (קליין) ז"ל ובלהה תבדל"א, שעדיין חיה במושב. "ההורים של אבא שלי הגיעו ראשונים למושב." מספרת יערה. "סבי דב קליין יליד טורדה בהונגריה, וסבתי לאה גולדברג מלייפציג שבגרמניה. הם נפגשו במשק פועלות באזור עפולה. סבתא בישלה שם לחיילים וסבא הגיע, הם התאהבו ממבט ראשון. במושב הם טיפחו משק עם לול תרנגולות במשך שנים."
יערה החלה ללמוד בבית ספר קטן מאוד שהיה במושב, ובכיתתה היו שישה ילדים בלבד. "יש לי זיכרונות טובים מאוד מהחיים במושב." היא מעידה. "נהניתי משיעורים מיוחדים כמו ציור ופיסול, והיה לנו שיעור שאהבתי במיוחד שנקרא 'שיעור שדה בור' שבו היינו יוצאים לשדות הפתוחים לחקור את הפרחים והצמחים, ולהכין תבשילים מעלי חובזה. אני זוכרת את זה עד היום. החיים במושב מאוד מוחשיים בשבילי עד היום: הבריכה שסבא שלי, שהיה ראש המועצה, יזם לבנות מחדש. חוג הפיסול של אורית וטליה היה מקום שבו מצאתי מפלט מדהים מהעולם והמציאות. למדתי לא רק לפסל אלא גם לחשוב, לראות, לדמיין. אני חייבת להן חלק חשוב בחשיבה היצירתית שלי עד היום.
"אנחנו התגוררנו בבית סמוך לבית של סבא וסבתא ואני הייתי אצלם הרבה מאוד, כי ההורים שלי היו קרייריסטים. הבית של סבא וסבתא היה עבורי מקום חם ומוגן ממש כמו בית שני. הזיכרונות הטובים ביותר שלי היו מביתם. זכורה לי אחת התמונות: היינו יושבים אחר-הצהריים בחצר, הם על כסאות נוח, מקשיבים לרדיו ומפצחים פקאנים... היה להם הרבה חוש הומור ואופטימיות גדולה.
"גם ההורים של אימא שלי היו ניצולי שואה. שניהם היו מפולין: סבא מוורשה, סבתא מכפר קטן. הם היו שורדי אושוויץ והם נפגשו במחנה עקורים. סבתא לוניה לא סיפרה כמעט דבר על מה שהיא עברה. היא התנהגה כאילו היא רוצה למחוק את הכול. לכן לא היתה בכלל אופציה לשאול שאלות ולדבר על זה. אני זוכרת פעם אחת בילדותי, ישבתי איתה בבית קפה והגיעה מישהי שהיא מכירה והצטרפה אלינו. האישה הזו התחילה פתאום לספר לי דברים מאוד קשים שקרו לה במחנה, סיפרה בלי שום רסן, וסבתא שלי הסתכלה עליי מהצד ועשתה לי סימן כזה עם האצבע מסתובבת ליד הראש, לרמוז לי כאילו ש'חסר בורג' לאישה זו והיא מדברת שטויות. רק פעם אחת היא שוחחה איתי על הנושא וסיפרה לי שיש לה בעיות מאוד קשות בכפות רגליים, וזה משום שבאושוויץ היו הולכים עם קבקבי עץ כאלה הולנדיים. זה ממש הרס לה את כפות הרגליים. ועוד דבר שמאוד הפריע לה היה המספר שקעקעו על ידה באושוויץ. היא היתה כל כך קפדנית ופרפקציוניסטית, והמספר המקועקע לא היה סימטרי, הספרות לא היו אחידות בגודלן. שנים לאחר מכן, כשהסתכלתי על תמונותיה, הבחנתי שהיא תמיד הסתירה בצילום את היד עם המספר המקועקע."
אופנה מגיל צעיר
"הקשר לאופנה אצלי התחיל בילדותי, ממש מגיל צעיר." מספרת יערה. "נראה לי שירשתי את האהבה לנושא מאימא שלי. תמיד אהבנו לדפדף יחד במגזינים של אופנה. אימא שלי מאוד אוהבת אופנה ואם לא היתה בוחרת להיות קלינאית תקשורת, אני בטוחה שהיתה יכולה להיות מעצבת בינלאומית. יש לה סגנון יוצא דופן ועין חדה לטרנדים, לשילובי צבעים, ובכלל יצירתיות אדירה. קיבלתי ממנה את האהבה לאופנה ולאיסוף של בגדים לאורך שנים – היא תמיד אומרת שבסוף הכול חוזר לאופנה ולכן עדיף לא לזרוק שום דבר."
יערה מספרת שבילדותה היא מאוד רצתה בובת ברבי, אבל אביה לא הסכים לקנות בובה כזו. הוא סבר שזה לא נכון לילדות להתעסק בסוג של אידאל יופי קיצוני כזה כמו של בובות הברבי. ומלבד זאת הוא טען, שזה הורס יצירתיות ודימיון. לשמחתה של יערה היא קיבלה במתנה בובת ברבי מבת דודתה. מספרת יערה: "הייתי מאושרת וממש בניתי לה בית שלם מחומרים שאִלתרתי, כמו קופסאות קרטון. בניתי הכול לבד." היא מדגישה, "ואז אבא שלי שינה את דעתו ואמר: 'אוקיי, זה כנראה לא הורס יצירתיות של ילדים.' ואז הוא קנה לי כמה ברביות." והילדה יערה, שגילתה יצירתיות בבניית בית לבובה, רצתה עכשיו להכין בגדים יפים לברביות שלה. "ואז אימא שלי לימדה אותי לתפור ביד מערכות בגדים עבור הבובות. ואני חושבת שאז ניצת אצלי הרצון לעצב ולתפור בגדים." היא מציינת.
גם לסבתה שורדת השואה היתה השפעה עליה בנושא זה. "היא מאוד אהבה אופנה. היתה לה חברה תופרת. היא היתה מגיעה מאשדוד אחת לכמה חודשים, נשארה ללון אצל סבתא שלי ותפרה לה בגדים לכל העונה."
לאחר שסבתה נפטרה קיבלה יערה את מכונת התפירה שלה. "ואז לימדתי את עצמי לתפור בגדים. הייתי פורשת בגדים, מנסה להבין איך הם מורכבים ותופרת לעצמי בגדים."
התמחות באופנה
יערה סיימה תואר ראשון בעיצוב אופנה במכללת "שנקר". אחרי הלימודים היא עבדה במשך שלוש שנים בחברת "קסטרו" כמעצבת בגדים.
"בזמן שעבדתי ב'קסטרו' תמיד נמשכתי לפרויקטים מיוחדים, לפרויקטים שנדרש להם מחקר, חיפוש של השראה או כתיבה. אז הבנתי שהלב שלי נמצא באופנה, אבל אני רוצה להבין יותר טוב את תפקידה של האופנה ואת החשיבות שלה בהיסטוריה, בחיים שלנו היום ובעיקר בחברת הנשים."
ההזדמנות ללמוד ולהתעשר בידע הגיעה כאשר היא עברה עם בעלה לשעבר עופר להתגורר בניו-יורק. שם היא למדה לתואר שני בNYU- בתוכנית שנקראת Costume Studies. "שם בעצם התחלתי להתמחות במה שכל כך עניין אותי: אוֹצרוּת, ההיסטוריה של האופנה והמחקרים בתחום."
במהלך הלימודים התקבלה יערה לעבודה במוזיאון המטרופוליטן של ניו-יורק. שם עבדה והתמחתה במשך שנתיים במכון התלבושות, שהוא מחלקה שיוצרת את תערוכות האופנה הגדולות.
"ואז התחלתי ליצור תערוכת אופנה, תערוכות של בגדים וגם של נעליים בניו-יורק ובארץ. בארץ התחלתי מתערוכה קטנה על שמלות כלה ב'גלריית החווה' בחולון. לאחר מכן קיבלתי הזדמנות לעבוד עם מוזיאון העיצוב בחולון. פנו אליי לאצור תערוכה גדולה בשנת 2017. זו היתה התערוכה שלי על רונית אלקבץ ז"ל. התערוכה הגדולה הבאה שלי היתה 'אלבר אלבז: מפעל החלומות'. התערוכה הנוכחית היא 'גיבורות'."
אוספים של פריטי אופנה
בתערוכת "גיבורות" יש מוצגים שונים מן האוסף הפרטי של יערה. "התחלתי לאסוף מאוד בקטן." היא אומרת. "רוב הפריטים באוסף שלי הם מאוד קטנים או כאלה שלא דורשים הרבה מאוד מקום וגם לא מאוד יקרים. אני מאוד טובה לחפש כאלה דילים טובים באינטרנט ובעצם לקנות דברים די נדירים במחירים נגישים. אני מחפשת פריטים שמעוררים אותי, ש'מדליקים' אותי, שדרכם אני יכולה לספר סיפור על עולם האופנה ועל ההיסטוריה שלו. וכך האוסף שלי גדל עם השנים."
"גיבורות" – התערוכה העכשווית בחולון
התערוכה "גיבורות: אופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה" מוצגת עתה במוזיאון העיצוב בחולון, ותינעל בינואר 2026. התערוכה נפתחה באפריל 2025, ועד עתה ביקרו בה מעל 50 אלף מבקרים.
הביקור בתערוכה הוא חוויה אמיתית הן לחובבות אופנה והן לחובבי היסטוריה, באשר היא מספרת איך בדרך לא דרך, בתקופה של מחסור בבדים ובאמצעים נוספים, הצליחו נשים ליצור בגדים ולהשתמש בחפצים כדי ליצור לעצמן עולם של אסתטיקה, של יופי. לכאורה נשאלת השאלה: מי צריך את זה בעיתות מצוקה, רעב והרג? והתשובה היא: זה מותר האדם – הרצון לא לאבד את האנושיות, לנסות לחיות בעולם מלא תקווה, להתגבר על קשיים וחוסרים.
הביקור בתערוכה מתחיל באָטֶלְיֶה של מעצבת אופנה. הדמות יושבת ליד שולחן ומעצבת. יש בחדר גלילי בדים וכמובן מכונת תפירה. זוהי בת דמותה של מעצבת האופנה הדי סטרנד מפראג. בשנת 1939 שלח בעלה פול סטרנד מכתב לארצות הברית, ובו בקשת עזרה מקרוב משפחתו כדי להגיע לארצות הברית. למכתב צורפו שמונה איורי אופנה צבעוניים של רעייתו.
על פי האיורים הללו עוצבו שמונה תלבושות אוטנטיות, תוך שימוש בבדי ווינטג' וטכניקות של אותה תקופה. התלבושות מוצגות בתערוכה על בובות שמוצבות על במה מסתובבת. וכך יכולים המבקרים בתערוכה להתרשם מכישרונה של המעצבת, אשר בסופו של דבר נשלחה לגטו טרזינשטאט ונספתה בשואה.
לאחר מכן יש אפשרות למבקר בתערוכה ללכת בתוך מסדרון היקפי ולראות על הקירות, בתוך ויטרינות זכוכית, אוספים שונים, רובם פרטיים של יערה קידר. יש שם כרזות שמציגות סיפורי נשים גיבורות. יש פריטים קטנים שקשורים לתפירה, כגון מחזיקי מחטים, סיכות לבגדים, כפפות. מוצרי איפור מיוחדים. פה ניתן לראות פריט שבעצם הוליד את הרעיון לתערוכה כולה – אצבעון קטן אשר שימש את אחת התופרות במחנה אושוויץ, אישה בשם מרגיט רכניץ.
הוויטרינות במסדרון מסמלות את התקווה, את הרצון להמשיך בחיים נורמליים מלאי יופי וחן, וזה באמצעות אביזרים שונים אשר נשים השתמשו בהם בעת המלחמה ולאחריה, כגון השפתון, הליפסטיק. גם בתקופות קשות מאוד נשים לא ויתרו על סממן קטן שיוסיף להן חן ויעודד את רוחן ואת רוחם של האנשים שרואים אותן.
בחדר מיוחד מוצגים פריטים שהושאלו מ"יד ושם", ביניהם אביזרים שנוצרו על ידי נשים במחנות הריכוז וההשמדה. ביניהם חזייה שנתפרה מבטנת מעיל, תליון שפוסל מלחם, חגורה מחוטי חשמל וגם חתיכת שפתון קטנטנה שנשמרה כדי להשתמש בה להצלת חיים, הפעם כדי להיראות חיוניות וכשירות לעבודה בעיני הנאצים.
בקומה השנייה של המוזיאון יש מרחבים שמציגים תצוגות מרהיבות של בגדים מיוחדים. המשותף לכולם – שימוש בחומרים לא קונבנציונליים לתפירת בגדים, חומרים שהיו בנמצא לאחר מלחמת העולם השנייה.
אחד החומרים ששימשו את הנשים היו שקי קמח. אגב, גם בארץ ניתן לראות במקומות שונים בגדים עשויים משקי קמח, כגון בתצוגת תמונות בחצר המוזיאון בכפר מלל. אבל פה בתערוכה הבדים נדפסו בשלל צבעים וצורות אופטימיים.
תצוגה נוספת היא שמלות כלה שנתפרו ממצנחים. ואחרת – שמלות יפהפיות שנתפרו ממפות ששימשו את החיילים במלחמה, מפות עשויות משי דק מאוד, שניתן לקפל אותן ולהסתירן.
מרחב גדול מאוד ומאיר עיניים מוקדש לשורדת השואה לאה גוטליב, שידועה בבגדי הים בעיצובה, אשר נמכרו בכל קצווי תבל. במרחב יש בובות רבות ויפות בבגדי ים. חלק מהם ידועים ביותר, כמו זה המנומר שלבשה הדוגמנית תמי בן-עמי, או בגד הים עם הדפס החרציות שלבשה הדוגמנית קלאודיה שיפר. התצוגה הנאה מרחיבה את הלב, ומנציחה את עשייתה של לאה גוטליב.
ואכן, התערוכה כולה מציגה ומייצגת נשים גיבורות. אלו שהמשיכו בכל דרך, אם במשיחת שפתון על שפתותיהן ואם בעשייה נרחבת למען הציבור. יש לציין מדור מיוחד שמוקדש לתמונות נשים גיבורות בשבעה באוקטובר.
יש לציין שכל התערוכה מוצגת באופן מקורי ביותר ולא קונבנציונלי. הצגת הפריטים היא אמנות בפני עצמה, והיא מותירה רושם רב על המבקרות וכנראה גם על המבקרים. זו תערוכה בלתי נשכחת, "הולכת" אתך הביתה גם בתום הסיור ומותירה נקודות למחשבה.
סגירת מעגל
מנין נבע הרעיון והרצון להכין תערוכה זו? לדברי יערה יש קשר ישיר בין נושא התערוכה לבין הרקע עליו צמחה. "אני חושבת שזה ממש קשור קשר ישיר לסבתות שלי שעברו את התופת ואיבדו כל כך הרבה ועמדו באומץ מול המציאות. שתיהן תמיד מצאו את הדרך להתחיל מההתחלה ולהאמין שזה אפשרי. כך לגבי שתי הסבתות שלי, אבל במיוחד סבתי לאה, הסבתא שהיתה במושב רמות השבים. היא היתה מפורסמת בחיוך הרחב שלה, בצחוק שלה ובאופטימיות שלה. היא מאוד האמינה בי, היתה מאוד גאה בי ובעשייה שלי. אני חושבת שחלק גדול מהרוח הזאת שלה גם מרחפת על פני התערוכה." והיא מבהירה:
"רציתי לעשות את ההיפך מכל מה שמדמיינים כאשר חושבים על תערוכה שעוסקת במלחמה. רציתי להראות איך אופנה מאפשרת לפעמים בתקופות החשוכות והקשות ביותר, גם תקווה ואופטימיות. היא עוזרת לשמור על צלם אנוש ולהיאחז במחר. לא הייתי יכולה לעשות את זה ולהגיע לתוצאה הזאת, אם לא הייתי ממש מתחנכת על הערכים האלה של סבתא שלי."
ולסיום, יערה מציינת בהתרגשות ובשמחה: "בשבוע שעבר קרה דבר מאוד מרגש. קיבלתי פנייה להציג את תערוכת 'גיבורות' באוניברסיטה בגרמניה, בעיר לייפציג. ויש כאן עבורי סגירת מעגל, כי סבתי לאה נולדה בלייפציג, גדלה בה וברחה ממנה לאחר ליל הבדולח. הלוואי שהייתי יכולה לספר לה את זה."
לסיום,
יערה קידר, שהיא דור שלישי לניצולי שואה, בחרה בדרך האופנה והיופי לפרוץ אל העולם, ובתערוכתה האחרונה היא מוכיחה שהשואה לא נשכחה. בימים קשים אלו, לאחר השבעה באוקטובר ובעצם המלחמה הארוכה שאנחנו מצויים בה, יש קורטוב של נחמה בדברים שמיוצגים בתערוכה. כשם שנשים בעת מלחמת העולם השנייה והשואה וגם לאחר מכן שמרו על צלם אנוש, השתדלו לטפח את החיצוניות שלהן. רצוי לעשות זאת גם היום. כי הגוף והנפש חד הם, והם נושאים תקווה לעתיד טוב יותר.
* ליערה יש ניוזלטר דו חודשי שבו היא ממליצה על חדשות אופנה, תרבות ואמנות. מתערוכות שכדאי לבקר בארץ ובעולם ועד סרטים דוקומנטריים, ניתן להצטרף אליו כאן:
https://www.yaarakeydar.com/newsletter
*פורסם ב"קו למושב", גיליון 1930, 18 בספטמבר 2025.
עדינה בר-אל
פשוט לא להאמין
פשוט לא להאמין. יאיר גולן – ישראל רוצחת תינוקות כתחביב, לא הוזמן לחקירה. בוגי יעלון – ישראל מבצעת טיהור אתני, לא הוזמן לחקירה, האסיר המשוחרר אולמרט – ישראל מבצעת רצח עם, לא הוזמן לחקירה. הפצ״רית – שהעלילה אונס על חיילי צה״ל וממשרדה הודלף סרטון שקרי שהוצג בערוץ 12, לא הוזמנה לחקירה. היועמ״שית שסביב גניבת השכפ״צ על ידי בנה הקצין מאחד מפיקודיו, בוצעו מיספר עבירות לכאורה, לא הוזמנה לחקירה. יצחק עמית ״נשיא״ בית המשפט העליון מיספר עבירות כולל עבירת בנייה לכאורה, לא הוזמן לחקירה. אז מי כן הוזמן לחקירה? האבא של האלוף זיני. תגידו מה עוד צריך לקרות כדי שנתעורר?!
כשהערוצים מדברים על ״צונמי״ מדיני (מעניין איזה משרד פרסום המציא את המונח וכמה כסף קיבל). אז הרשו לי להזכיר לכם קצת היסטוריה.
אני זוכר היטב איך נשיא צרפת שארל דגול במהלך מלחמה הטיל אמברגו נשק על ישראל. זיכרו באותה תקופה חיל האוויר היה תלוי מ-א ועד ת בתעשיית הנשק הצרפתית. שארל דגול יצא גם בנאום אנטישמי לא רק נגד ישראל אלא נגד העם היהודי בכלל, עדיין זוכר כמה פנינים מהנאום ״עם חצוף ומתנשא.״ ישראל של אז קטנה וחלשה ישבה ושתקה לא לא בגלל שאז לא היה לנו את ביבי שיישא נאום באו״ם, אלא שאז היינו חלשים, עניים וחסרי חשיבות עולמית.
אבל מי הרוויח ומי הפסיד. מטוס המיראג׳ שקיבל שם עולמי מההצלחה של חיל האויר הישראלי, פשוט נעלם. לעומת זאת ישראל קיבלה מטוסים מארה״ב מטוסים הרבה יותר טובים והרבה יותר מתקדמים , התעשיה האווירית התחילה לפרוח.
גם בריטניה כמובן ברגע האחרון ביטלה חוזה ענק של טנקי צנטוריון. מי הרוויח ומי הפסיד? ישראל פיתחה את טנק המרכבה מהטנקים המובילים בעולם, ומי מתייחס היום לטנקי צנטוריון? יש גם את פרשת הספינות הצרפתיות גם עליהן הוטל אמברגו. אמברגו זה פיתח את מספנות ישראל. אז כן ,זו לא הפעם הראשונה שיש ״צונמי״ אבל קראו לזה בשם אחר.
אבל אפשר לטעון, כן אבל אז הם לא הכירו במדינה פלסטינית. שוב תרשו לי להזכיר עובדות היסטוריות. אז לגדה קראו ירדן ולרצועת עזה קראו מצרים.
מוטי הרכבי
ספר הגעגועים
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק שלישי
נהג-אוטובוס בתור חתן.
גַרַזְ'נִיק הוא מקצוע העתיד
"אוּרי כבר קם?"
בידו האחת החזיק גיורא קצה חוט שְׁפַּגַט שנמשך והלך כלפי מטה והחוצה עד שהגיע אל עגלת-קרשים שטוחה שהיתה בנויה על ארבעה גלגלים ישנים של עגלת-תינוק נטושה. תחת זרועו האחרת החזיק ארבעה מקלות ארוכים שהיו אמורים לשאת עליהם את סוכתנו.
העגלה היתה עמוסה כל טוב: שקי יוטה חומים ועבים לגג של הסוכה ולקירותיה, ואם יספיק – גם לרפד בהם את רצפתה. פטיש. גרזן. סיר אמאיל ישן שציפויו נקלף במקומות רבים. כד אלומיניום מלא מים ועטוף סמרטוט רטוב, לשמור על קרירותם. שתיים-שלוש צלחות-פח, מזלגות, קופסת גפרורים, קופסה ובה מלח, טנא מלפפונים טריים שכבר הספיק גיורא לקטוף בבוקר מגינת הירקות הפרטיים שלנו, שהיינו מעבדים שנינו יחד ומוכרים במושבה, וקופסת-פח גדולה ממולאה תפוחי-אדמה. שלא לדבּר על חוטים, מסמרים, קרשים, זנב גדול-יחסית של נקניק עטוף בשק, צבת, מחט גדולה לתפירת שקים, ומתחת לכל אלה היתה חבויה חפיסת סיגריות "מַטוֹסְיַאן" שנקנתה במגבית מיוחדת שערכנו בינינו.
שלא לדבר על כובע-טמבל בצבע חאקי שהיה מונח על ראשו העגלגל והמוצק של גיורא כמין מִכסה על סיר או יותר נכון – על כד הפוך. ומאחר שהיה בדמותו המוצקה ובכתפיו המרובעות משהו מדמותו של סבּל, התאימה לו מאין-כמוה סחיבת העגלה בעקבותיו.
אימא היתה מודאגת תמיד מהרפתקאותינו אך מצד שני ראתה כנִראה השפעה ברוכה מאוד בחברות זו שלי עם גיורא, שניראה לה נער "ארצי", "טבעי", חרוץ ו"נורמאלי" (אם כי שובב לא-קטן) – בניגוד לִבְנה, זה אני, שהיה חולם-בהקיץ, מתבודד, "עצל" וחלש בעיניה. אני גם שקוע יתר-על-המידה בספרים וסובל לא פעם מסחרחורת.
אבי ואימי היו זוג שנחלק בדעותיו כמעט בכל נושא שבעולם, וככל שהנושא יותר קרוב לחוג המשפחה – כן חילוקי-הדעות עזים יותר. אבל בדבר אחד היתה ביניהם כל השנים תמימות-דעים מוחלטת – יש לעשות הכול כדי להוציא מאורי, זה שוב אני, את תכונות ה"בטלנות" והנִרפּוּת שבו.
נטייה זו שלהם עתידה היתה להגיע לשיאה לאחר שסיימתי את בית-הספר העממי. הם החליטו לרשום אותי לבית-ספר מקצועי כי "להיות גַרַזְ'נִיק (בעל מוסך) זה המקצוע הכי טוב עכשיו, חוץ אולי מנהג-אוטובוס."
בשנים ההן אימהות רבות במושבה פיללו שבנותיהן תמצאנה לעצמן נהג-אוטובוס בתור חתן.
"גרז'ניק הוא מקצוע העתיד." חזר ואמר אבא.
ומדוע הסכמתי אני לכך? מסיבה אגואיסטית לגמרי. בסיום בית-הספר העממי נערכו בחינות לקבלת סטיפנדיה והן כללו את המקצועות עברית, תנ"ך, היסטוריה ואנגלית. מי שנרשם לבית-ספר מקצועי היה פטור מן הבחינה באנגלית. ואני הייתי תלמיד בינוני-למדיי באנגלית, מעודי לא היה לי כישרון ללימוד שפות, אבל לזכות בסטיפנדיה רציתי מאוד.
אבא לא היה כנראה יחיד בשאיפתו להבטיח את עתיד בנו בתור גרז'ניק או מסגר. בשלושה בתי-ספר מקצועיים, ומן הטובים שבהם: "מַקס פַיין, "עמל" ו"שבח" – ענו שאין מקום. בדי עמל ופרוטקציה הצליחה לבסוף אימא לרשום אותי לבית-הספר המקצועי "שבח" בתל-אביב.
הגעתי לשם מן המושבה ביום הראשון ללימודים, במכנסי-חאקי קצרים מקופלים-היטב ובסנדלים ועם כריך עשוי שתי פרוסות לחם שחור מרוחות במרגרינה וביניהן פלחי ביצה קשה. כאשר שאלו אותי באיזו מגמה אני רוצה ללמוד – מכונאות, פחחות, מסגרות או חשמלאות – בחרתי בחשמלאות, שנִראתה לי המקצוע היותר מעודן מבין כולם.
ישבתי שעתיים בכיתה. שיעור ראשון, תנ"ך, היה בסדר. שיעור שני בגיאומטריה, מעניין. בהפסקה הגדולה יצאתי לחצר, מחזיק בכריך ונוגס בו לאיטי. לפתע הגעתי אל מול פתחו של אולם ענק שבו עמד נער בן-גילי ליד שולחן-מלחציים ושיֵיף בפצירה גדולה מטיל-ברזל כהה. מעבר לו עמדו עוד כמה נערים רכונים על שולחנותיהם ועסקו במלאכה דומה.
הקול החדגוני והמרגיז של הפצירה ניסר באוזניי, ופלח-הביצה נתקע בגרוני עד להקיא. ואז אמרתי לעצמי: אני אעמוד כך ואשייף בפצירה במשך שעות גוש-ברזל אחד? לא ולא! לא לכך נועדו חיי.
נִשארתי בסבלנות כל אותו יום בבית-הספר אך לא הקשבתי כלל למתרחש בכיתה, שהיתה מורכבת כולה מִבָּנים חרוצים ובעלי חיוך מרוצה של מהנדסים-קטנים-תל-אביביים לעתיד.
בצהריים חזרתי למושבה ואמרתי בבית:
"אבא, אימא, אני לבית-הספר הזה לא הולך יותר!"
"למה?"
"מה קרה?"
"זה לא בשבילי."
"העליבו אותך?"
"פגעו בך? אחרי כל מה שהתרוצצתי בשביל שיקבלו אותך?"
"לא."
"יותר טוב בעיניך לגדול פַּרזיט? אתה לא מתבייש?"
"אתם יכולים לדבר עד מחר. אני לבית-הספר הזה לא אלך יותר. אני שונא את המקום!"
"למה?"
"ככה."
"אז מה תעשה?"
"תרשמו אותי לגימנסיה."
"בטלן."
וכך היה. גם רשמו אותי לגימנסיה במושבה וגם נותרתי "בטלן". אך כנראה ניצת איזה אור נואש בעיניים שלי אותו יום ולכן לא התווכחו איתי ואפילו הפסידו את דמי-ההרשמה לבית-הספר המקצועי.
את הסטיפנדיה, כמובן, לא קיבלתי.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
פנה יום חג
נדָם השיר, נסוג מחול,
נמוג הזיו ופג התְכול
ושוב מחר – כמו יום אתמול.
אך מחשבות בְּלֵב האיש
על מה אפשר ומה נָגיש
ואיך בַּזְמן, שעוד נותַר
אוּכַל טַפֵּס אל רוֹם ההר,
ואיך שירו של יום החג
אל מְלוֹא שְנוֹתַי יְהֵא נימזָג
ויום לא יִדָּמֶה ליום,
שוב לא שיגרה של תְּמול-שלשום,
ואיך אורו של יום מועד
את שֵׂיבָתי יהֵא סועֵד,
בערוגות שְׁתוּלֵי פְּרָחַי
עוטפים ביופי את חַיַּי,
ומעכשיו, בלי מסֵכות –
חשוף, בָּאוֹר אמשיך לחיות,
הנה עתה, בגיל שֵׂיבָה –
שוב אין אַזִּיק ואין חובה,
עכשיו מוּתָר לִפְרוֹק העול,
מול מוּסְכָּמוֹת – שוב לא לִזְחוֹל,
לחוּש חפשי, לוֹמָר הכול
ולהרגיש – אני יכול,
כל עוד אין פֶּגָּע בִּבְשָׂרי,
כל עוד רוּחי בְּגוף בריא,
לִדְבּוֹק בַיֵּצֶר בלי מוֹרָא
להיות כל יום -נְטוּל שיגְרה.
גמר חתימה טובה
עקיבא נוף
לשבת שובה: על הישראליות המאחדת את
'אדון הסליחות' עם 'מכניסי רחמים'
משהו קורה בבתי הכנסת: בשני הציבורים העיקריים המאכלסים את בתי הכנסת, הדתיים לאומיים והחרדים, מתפתחות תזוזות בסוגיות נוסח התפילה בזמן הזה
אין כמו שבת שובה – הבריח התיכון המחבר בין הפתיח לבין הסגיר של עשרת ימי תשובה: ראש השנה ויום הכיפורים – כדי לדון בתמורות האיטיות אך המשמעותיות, שעוברות על התפילה היהודית כאן בארץ ישראל, בעידן קיבוץ הגלויות וירושת הארץ. משהו קורה בבתי הכנסת, כל ימות השנה ובוודאי בימים הנוראים. הדוגמאות הכי קיצוניות לתמורות הללו, הן חדירת נעימתו המרטיטה של המלחין (החילוני, צריך לומר בהקשר זה) יאיר רוזנבלום ז"ל לאמירת 'ונתנה תוקף' המרגשת ברבים מבתי הכנסת, האשכנזים והמזרחיים גם יחד; ולהשתגרות נעימת 'אדון הסליחות' המזרחי-ירושלמי בכל החוגים.
מעניין להיווכח, שהדיון בתמורות הללו התפתח מעצמו, ללא הכוונת 'הגדולים', בו זמנית בקרב המתפללים הלאומיים והחרדים, ללא מעורבות וללא מאמרים תורניים כבדים בחתימת 'גדויילים' בשני המחנות. אך עצם קיומה של התופעה, מרתקת וסוחפת את באי בתי הכנסת, ומחייבת דיון קצר בה, דווקא בשבת יחידאית זו, לפחות על קצה המזלג.
נפתח בדברים שכתב ד"ר ראובן גפני, חוקר ההתיישבות היהודית ובתי הכנסת בארץ ישראל בעת החדשה, על אודות תחושתו שבמחנה הדתי לאומי מתפתחת תחושת התנערות עד כדי סלידה מנוסח התפילה האשכנזי, הנתפס כמיושן ובכייני, לעבר הנוסח המזרחי, המכונה לפעמים בטעות 'הירושלמי' שמתיישב על לב הדור הצעיר.
גפני מקונן על תופעת אובדן האשכנזיות בציבור הדתי לאומי: "הילדים שלנו כבר לא יכירו את הסליחות האשכנזיות." התנערות זו, כותב גפני בפייסבוק, מקרינה על כל דבר שנודף ממנו ריח של אשכנזיות: "'אשכנזי' הפכה למילת גנאי גנרית, הנוגעת לכול: אוכל אשכנזי משמעו אוכל שאי אפשר לאכלו; תפילה אשכנזית היא תמיד משעממת וחסרת משמעות; מוסיקה אשכנזית היא מוסיקה שאין להשמיעה בפומבי בשום הקשר; מנהגים אשכנזיים הם קפסולת הגלות שיש להיפטר מהם מיידית; וחזות אשכנזית היא ההיפך מכל מה שהישראלי אמור לשאוף אליו, לכאורה." ומכאן מסקנתו שהגישה הזו דומה בערך ל"יחס שבין שפת היידיש שיש לקעקע, לבין השפה היהודית המרוקאית שיש להתרפק עליה... סוגיית הסליחות היא רק סימפטום זעיר של משהו רחב הרבה יותר, שאין לדעת כיצד יסתיים, ושל מערכת יחסים תודעתית-תרבותית עגומה להפליא, שאם למישהו נוח איתה, זה מעיד לדעתי בעיקר עליו."
ברור שד"ר גפני התכוון בראש וראשונה לנעימת 'אדון הסליחות' שסוחפת כמו גלי צונאמי אדירים את הדור הצעיר האשכנזי, אך בכל זאת לא נכנסה לסדר הסליחות האשכנזי, פשוט מפני שאינה מודפסת בו.
אבל לא הכול היו מודאגים כגפני. נועם רהט (גילוי נאות: נכדי הבכור שיחיה), הזכיר לו שגם לסליחות האשכנזיות יש נעימות סוחפות: 'דרוש נא' מתוך בית בפיוט 'במוצאי מנוחה' שהלחין יצחק מאיר, ואי אפשר שלא להזכיר את הנעימה המרגשת עד דמעות: 'מכניסי רחמים' שחדרה לבתי כנסת רבים.
רבים מהמגיבים ציינו שמדובר בתהליך טבעי של איחוד הנוסחים לתערובת אשכנזית-ספרדית, כפי שנוהגות קהילות הקיבוץ הדתי, וגם בתי כנסת אשכנזיים בערים שאימצו נוסח מעורב זה. אחרים טענו שאם התפילה האשכנזית מזכירה בכי ונהייה שהמתפללים מבקשים להתרחק ממנה, אי אפשר להתעלם מכך ש"התפילה הספרדית מזכירה את פריד אל אטרש ואום כולתום." חן בן אליהו מוסיף(ה) שאין לחשוש לעתידה של התפילה האשכנזית: "דווקא הסליחות הספרדיות עם הטרחנות של כל חודש אלול נמצאות בסיכון יתר, אף שנכון לעכשיו יש טרנד כזה של לשבח כל דבר ספרדי ולהשמיץ את האשכנזים. שורש העניין הוא סוציו-אקונומי ואין להתרגש ממנו."
ואי אפשר לסיים פרק זה מבלי להזכיר את תגובתה של חופית שמור שמעידה על עצמה שנדדה בין סליחות אשכנזיות לספרדיות, והבחינה לדבריה בפער קיצוני ומטלטל, "עד שלפעמים תהיתי אם אכן מדובר באותה דת עצמה... היו רגעים שבהם שאלתי את עצמי אם אלו ואלו פונים לאותו א-ל."
ללא כל קשר לדיון בשאלת האינטגרציה התפילתית בציבור הדת"ל, עסקו בשאלה זו דעתנים של הציבור החרדי, שהגיגיהם עלו בכתב העת האינטרנטי החרדי הדעתני 'צריך עיון'. הרב ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ, רב קהילה ומרצה במרכז שלם, מקונן על התערערות המסורת המוסיקלית של התפילה ועל "אובדן הניגון והנוסח לטובת המלודיה": "אובדן הנוסח היה לעובדה מוגמרת... מתוך תפיסה של שלילת הגלות שאינה מכבדת את המסורת המוסיקלית." ונגד תופעה זו שמתפשטת גם בציבור החרדי (כולל נעימות מיצירותיו של קרליבך), מוחה בתוקף יהודי חרדי, שמציף לדיון תופעה שמתחום החרדיות. אז מי אמר שאין תזוזות טקטוניות איטיות בציבור החרדי?
והוא מוסיף: "לו נכנס יהודי מזרח אירופי מתחילת המאה ה-20 לבית הכנסת של ימינו, הוא היה משתומם למשמע השינוי המוזיקלי של התפילה. הוא היה רגיל ל'נוסח', לניגון המסורתי המיוחד של תפילות ימי החול, של שבת, של מועד ושל ימים נוראים. ואילו הוא עשוי לפגוש היום בבית הכנסת בעל תפילה שנוקט ניגון ליל שבת בערבית של יום חול, ימים נוראים בשבת... אם ילדי החיידר זימזמו לעצמם את נוסח הימים הנוראים והסנדלר בעיירה היה שר את ונתנה תוקף וכל נדרי, הרי כיום לזמרים הפופולריים זכות קדימה, ובחורי הישיבה מזמזמים על דף הגמרא את יעקב שוואקי."
ואילו הרב ד"ר אשר מאיר, שמאחוריו ספרים ומאמרים תורנים, מספר במאמרו ב'צריך עיון' החרדי, תחת הכותרת 'האם נחזור לבכות בביהכ"נ?' על תופעה חדשה אפילו בבית הכנסת החרדי: פעם נבעו התפילות מן הלב, מן הרגש, ובזמננו יותר בשכל ופחות ברגש: "כשבירכנו את חודש אלול נזכרה אשתי שבנערותה בירושלים היו הנשים המבוגרות גועות בבכייה. אם מישהי היתה שואלת לפשר הבכי, הן היו עונות בחוסר הבנה: 'איך אפשר לא לבכות? הרי מתקרבים ימי הדין'," והוא מסכם תופעה זו: "ברור שחל שינוי קיצוני במד ההתרגשות בעולם הדתי בדורות האחרונים," וזה כולל גם את העולם החרדי. "מה קרה?" הוא שואל, ומנסה להסביר: בדורותינו, דורות של דעה והתמקצעות, נעלם הקשר הרגשי עם הקב"ה, והמצוות נעשות כמצוות אנשים מלומדה, כולל התפילות בבית הכנסת.
ולכן המלצתו היא "לשים דגש על בניית הקשר הרגשי עם רבש"ע... בי"ג המידות אפשר להדגיש קצת יותר את ה'רחום וחנון' ואולי קצת פחות את ה'נושא עוון'."
ולהשומע ינעם. גמר חתימה טובה לכל בית ישראל.
מנחם רהט
אבי (האם אברהם או איברהים?) שְׁלַיְיִם –
מדי פעם תהיתי כאן על המיספר הרב של יהודים עיראקיים האוטו-אנטישמיים – האנטי ציונים. לא שחסרים אשכנזים, אבל העדה העירקית קטנה מאד במיספר, ורבים יחסית בקירבּה אנטי-ציונים. כמובן שחטפתי על כך ביקורת. והנה לאחרונה דוגמה נוספת.
ההיסטוריון הבריטי (בעבר עיראקי, וישראלי, אבי (האם אברהם או איברהים?) שְלַיְים, מביע את תמיכתו בחמאס ובטבח ה-7 באוקטובר.
https://x.com/naaman_c/status/1971464898908651743
שליים העיראקי הפיליסטיני חושב וודאי שגורלו יהיה שונה ממקס באומן שתמך בהיטלר. החמאס מחויב לרצוח אותו כיהודי למרות תמיכתו בו.
https://www.youtube.com/watch?reload=9&v=sHhG1IyfqXg
והנה הוא גם מסביר את תמיכתו בחמאס בראיון לעיתון "הארץ"
ההיסטוריון הישראלי אבי שליים מאס בציונות כבר מזמן.
כעת הוא ניצב לצד חמאס
פרופ' שליים (80) משקיף מאוקספורד על הנעשה בעזה, וחצי שנה אחרי מתקפת 7 באוקטובר העלה לרשת סרטון בו אמר: "החמאס זוהי הקבוצה הפלסטינית היחידה שמגלה התנגדות לכיבוש הישראלי, במתקפה ב-7 באוקטובר חמאס שלח מסר רב עוצמה, שאין לדחוק את הפלסטינים הצידה. שההתנגדות הפלסטינית לא גוועה. שלמרות שהרשות הפלסטינית שיתפה פעולה עם ישראל בגדה המערבית, חמאס ימשיך להוביל את המאבק למען חירות ועצמאות פלסטינית."
"מאז פרוץ המלחמה הפכתי לסלב," הוא מתנאה בעצמו, "אנשים מזהים אותי ברחוב ולוחצים לי את היד. זו התנסות חדשה עבורי."
שליים נולד בבגדד ב-1945 וגדל במשפחה יהודית עשירה לא ציונית שראתה עצמה חלק מהמרחב הערבי. "היינו פריבילגים. חיינו בבית גדול כמו ארמון והיו לנו משרתים," הוא נזכר ומספר כי אביו, שהיה סוחר ועסק בייבוא חומרי בניין, קיים קשרים עם רבים מהשרים בממשלה העיראקית. "זו היתה מערכת מושחתת. הוא סיפק חומרי בניין בחינם לשרים שבנו בתים, אבל הם 'פיצו' אותו על כך."
"לא היינו יהודים עיראקים, אלא ערבים עיראקים יהודים. 'קודם עיראקים ואחר כך יהודים.' דיברנו בבית רק ערבית, האוכל והמנהגים החברתיים שלנו היו ערביים. היהדות לא היתה עבורנו דת, אלא שיוך תרבותי. למשפחה שלי היו חברים רבים, נוצרים ומוסלמים. אימי אהבה לדבר על החברים המוסלמים הנפלאים שהיו לנו. כששאלתי אותה אם היו לנו גם חברים ציונים היא אמרה שלא, כי זה לא היה שייך אלינו. חווינו דו-קיום עם הערבים. זה לא היה חלום רחוק, כמו היום, אלא מציאות יומיומית שהתקיימה לפני עליית הציונות והקמת מדינת ישראל.
"הרגשנו שגויסנו לפרויקט הציוני בניגוד לרצוננו. הציונות היתה תנועה של יהודים אירופאים ונועדה עבורם. המנהיגים הציונים מעולם לא התעניינו ביהודי ערב. הם הסתכלו על העולם הערבי כפרימיטיבי וכנחות תרבותית. רק אחרי השואה התנועה הציונית חיפשה יהודים בכל מקום, והגיעה גם לעולם הערבי. המשפחה שלי לא התעניינה בישראל ולא רצתה לבוא לשם.
"הציונות אומרת שהאנטישמיות היתה מגפה שפשתה גם בעולם הערבי והמוסלמי, ושזו היתה הסיבה שהניעה את היהודים לעבור לישראל עם הולדתה, אבל הפרהוד היה תופעה מורכבת יותר מגילוי של שנאה ואלימות כלפי יהודים. הוא היה חלק מהתקוממות לאומית נגד הבריטים שבמהלכה היתה התפרקות של החוק והסדר. אנטישמיות היתה בוודאות רכיב חשוב שלו, אבל גם הקולוניאליזם והאימפריאליזם הבריטי." (מעניין איך הוא מסביר שבעיראק גם ערבים נוצרים בלי הציונות לא יכולים לחיות. נ.כ.)
למרות הכול, ב-1950 עלה שליים לישראל עם משפחתו. עם הרעת המצב בעקבות מלחמת העצמאות, והיתר שהעניקה הממשלה ליהודים לצאת משטחה. "יהודים פוטרו משירות ממשלתי, הפעילות הבנקאית והמסחרית שלהם הוגבלה והם נרדפו בידי הממשלה, אבל אבי לא רצה לעזוב," אומר שליים.
"לאחר שהגענו לישראל, עברנו תהליך שיטתי של דה-ערביזציה... ונזרקנו למדינה זרה, הנשלטת על ידי אשכנזים." תחילה עלו שליים, אימו, סבתו ושתי אחיותיו. בהמשך הצטרף גם אביו. "הוא לא מצא את עצמו בישראל, לא דיבר טוב עברית והיה מחוסר תעסוקה. הוא היה מבוגר מדי, לא התערה והיה שבור. הייתי עד לסבל שלו, כילד. אבל הוא לא דיבר ולא התלונן," אומר שליים ומספר על האב שהסתובב ברחוב עם החליפה מעיראק והתקשה להתערות בחברה הישראלית. אימו, שעד אז לא עבדה יום בחייה, עבדה כטלפנית. "היא היתה צעירה והסתגלה," הוא אומר.
ב-1966 הוא ירד לאנגליה. הוא נשוי לגְווִין דניאל, פסיכותרפיסטית במקצועה ולשניים יש בת. אשתו היא נינה של לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם הראשונה, שהיה אוהד נלהב של הציונות ובזמן כהונתו פורסמה הצהרת בלפור.
"אשתי תומכת נלהבת בזכויות הפלסטינים. יחסה להישגיו של סבא-רבא שלה מורכב. היא סבורה שבמדיניות החוץ, ובמיוחד כמנהיג מלחמה, הוא פעל יותר ויותר כאימפריאליסט בריטי מיושן. היא מתנגדת בתוקף לתפקיד שמילא בקידום הצהרת בלפור. גווין ואני מסכימים שהצהרת בלפור היתה מסמך קולוניאלי קלאסי, שהתעלם מזכויותיהם ושאיפותיהם של 90% מהאוכלוסייה, שהיו פלסטינים, וכי אפילו מנקודת המבט של האינטרסים הלאומיים של בריטניה עצמה זו היתה טעות אסטרטגית קולוסאלית. לויד ג'ורג' יישר את מדיניות החוץ הבריטית עם קבוצה קטנה של ציונים שהקיפו את חיים ויצמן, בניגוד לרצון הקהילה היהודית המרכזית בבריטניה ורבים מהיהודים הילידים בארץ ישראל באותה תקופה."
ה"התפכחות" מהחלום הציוני של שליים, היתה "תהליך. היא החלה לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה נהגתי לטעון שישראל הפכה למעצמה קולוניאלית, המדכאת את הפלסטינים בשטחים הכבושים. לאחר המלחמה הוא הפך לכוח משטרה אכזרי של מעצמה קולוניאלית אכזרית. אבל האמת הפשוטה היא שישראל החלה את חייה כתנועת מתנחלים-קולוניאליים. 1948 ו-1967 היו רק אבני דרך בהשתלטות השיטתית והבלתי פוסקת על כל פלסטין. מושבות יהודיות על אדמות פלסטיניות כבושות לאחר 1967 היו הרחבה של הפרויקט הקולוניאלי הציוני מעבר לקו הירוק. הקמת מדינת ישראל כללה עוול אדיר לפלסטינים. במהלך מלחמת 1948 ישראל ביצעה טיהור אתני של פלסטין. ביוני 1967, ישראל השלימה בכוח צבאי את כיבוש כל פלסטין ההיסטורית. הכיבוש הפך בסופו של דבר את ישראל למדינת אפרטהייד. הפלסטינים היו קורבנות הפרויקט הציוני.
""בעבר ההיסטוריון בני מוריס היה הכי ציוני, אילן פפה היה הכי רדיקלי – הוא טען שלישראל אין לגיטימיות בשום צורה, ואני," מסביר שליים, "הייתי באמצע. אני חשבתי בעבר שישראל בגבולות שלה היא לגיטימית, אבל בשנים האחרונות עברתי לכיוון של אילן פפה, וכעת אני חושב שאי אפשר יותר להבחין בין ישראל נטו ובין ישראל בגדה המערבית. זה משטר אחד, מהנהר עד הים. זה אפרטהייד ועליונות יהודית. זזתי מהמרכז לעמדה רדיקלית. ההיסטוריונים החדשים החלו עם הרבה משותף, וסיימו בקיצוניות גדולה."
כשנה וחצי אחרי מתקפת 7 באוקטובר, פנו עורכי דין מטעם חמאס אל משרד הפנים הבריטי בבקשה להסיר את הארגון מרשימת ארגוני הטרור בממלכה. לבקשה צורפו חוות דעת של שליים כי חמאס אינו ארגון טרור אלא "תנועת שחרור והתנגדות איסלאמית-פלסטינית, שמטרתה לשחרר את פלסטין ולהתעמת עם הפרויקט הציוני." הוצאתו מחוץ לחוק פוגעת בחופש הביטוי – "לדבר בחופשיות על חמאס ועל מאבקו להשיב לעם הפלסטיני את הזכות להגדרה עצמית. חמאס הוא הכוח הצבאי היעיל היחידשנאבק בכיבוש ובפשעים נגד האנושות שישראל מבצעת.
"נתניהו ניהל נגד איראן מלחמת תעמולה שהתעלמה מכמה עובדות. ראשית, איראן מעולם לא תקפה את שכנותיה, בשעה שישראל עושה זאת. שנית, איראן חתמה על אמנת אי הפצת נשק גרעיני, וישראל לא. שלישית, איראן התירה לבדוק את מתקניה, וישראל לא. רביעית, לאיראן אין נשק גרעיני והיא התנערה מהכוונה לייצר אותו, אך לישראל יש."
[פשוט שקר איראן הכריזה כי מטרתה לחסל את ישראל והתקיפה אותה באמצעות שליחיה חיזבאללה והח'ותים ובעצמה בטילים. חתימתה על אמנת אי הפצת נשק גרעיני מגוחכת לאור ייצור הנשק הגרעיני שלה. נ.כ.]
"הניסיון הכושל של המתקפה הישראלית בקטאר הציג את ישראל כמדינת גנגסטרים, ישראל עוד תצטער על המלחמה נגד חמאס, כי יורשי החמאס יהיו יותר רדיקליים. הקמת מדינת ישראל היתה כרוכה בעוול אדיר לפלסטינים. פקידים בריטים התמרמרו על כך. ב-2 ביוני 1948 כתב בכיר במשרד החוץ הבריטי לשר החוץ ארנסט בווין, כי האמריקאים אחראים להקמת 'מדינת גנגסטרים' בראשות 'קבוצת מנהיגים חסרי מצפון'. פעם חשבתי שהמילים האלה קשות מדי. אבל כנראה שמה שמתחיל עקום, נשאר עקום. אני מסתכל על מה שקרה, ואומר: הפתרון הציוני נכשל. הוא איננו פתרון. המקום הזה ישקע, והיהודים יישארו מיעוט נרדף. מי שיוכל יברח לאמריקה."
(עופר אדרת, "ההיסטוריון הישראלי אבי שליים מאס בציונות כבר מזמן. כעת הוא ניצב לצד חמאס", "אל-ארצ'", 25.9.25).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2025-09-25/ty-article-magazine/.highlight/00000199-75f2-db6e-a5d9-f7fe58c00000
קביעתו של שליים ש"יורשי החמאס יהיו יותר רדיקליים" פשוט מגוחכת. איך אפשר להיות יורתר רדיקלי מרוצחי ואונסי החמאס?
המראיין עופר אדרת שלא ניתן לומר עליו שהוא פיליסטיני, מאכזב בראיון. אולי מתוך הסכמה לדבריו. מוזר שלא הקשה עליו בשאלותיו. למשל, מהי זהותו הלאומית היום? האם לאחר שהתלונן על הדה-ערביזציה שקיבל בישראל הוא רואה עצמו עדיין ערבי-עירקי? אם כן מדוע הוא לא חוזר למולדתו עיראק?
למשל. האם עמדתו שרק לעם היהודי לא מגיעה מדינה אינה גזענות? האם יהיה נכון לטעון שהוא גזען אוטו-אנטישמי?
למשל האם לעם הפלשתיני מגיעה יותר ממדינה אחת – עבר-הירדן? אם לטענתו היא מדינה דו לאומית שיסביר מה ההבדל בין העמים, ואם יש הבדל למה שהיא לא תתחלק לשתי מדינות לשני עמים?
למשל האם לדעתו יש לחסל בדומה לישראל גם את צרפת, ספרד, פורטוגל, מלטה, איטליה, יוון, גיאורגיה וארמניה, –שסילקו את הכיבוש הערבי ופירקו את כל ההתנחלויות הערביות?
יוסף חדד סבור שלאור תמיכתו בחמאס ובטבח ה-7 באוקטובר :"אם יש לנו כבוד לאומי צריך לדאוג שהבוגד הזה לא ידרוך על אדמת ישראל עוד בחייו!"
לדעתי יש להתיר לו להיכנס ולדון אותו לפי החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם. כשהוא מוגדר כעוזריהם.
הפעם האחרונה שנתניהו ינאם באו"ם?
ההבטחה החוזרת של המועמד לראשות העיר ניו יורק
המועמד ההודי-מוסלמי האנטי-ישראלי זוהראן ממדאני המוביל בסקרים לראשות העיר ניו יורק, והבטיח "לעצור את נתניהו" אם ינצח בבחירות. לעומתו ראש העיר המכהן אריק אדמס טען כי "ניו יורק תמיד תהיה מקום שבו מתקבלים מנהיגים מרחבי העולם," ואמר לראש הממשלה: "מי שקורא להשמדת יהודים קורא גם למותם של אמריקנים." ממדאני: "זה עלבון לניו יורק."
אריק אדמס הצטלם בפגישה עם נתניהו והודה לו על "הגנה על העולם המערבי," אך יריבו המוביל זוהראן ממדאני פירסם במקביל הצהרה חריפה בה הזכיר שוב את הבטחתו לעצור את נתניהו אם ייבחר לראשות העיר, על אף שארה"ב לא מכירה בסמכותו של צו המעצר. צפו בדבריו של ממדאני:
בריאיון לעיתונאי הבריטי מהדי חסן, הידוע כמבקר קולני של ישראל, אמר ממדאני כי "ניו יורק היא עיר שמאמינה בדין הבינלאומי. אנחנו מדברים על מישהו שמנציח רצח עם בפלסטינים." הוא חזר על טענותיו שנתניהו הוא פושע מלחמה, ולפני הנאום באו"ם פירסם ממדאני הצהרה וכתב "עוד ילד פלסטיני ייהרג בידי הצבא הישראלי במהלך הנאום, כפי שקורה בכל שעה כבר כמעט שנתיים." הוא הוסיף גם ביקורת נוקבת כלפי יריביו הפוליטיים, אדמס ומושל ניו יורק לשעבר אנדרו קוואמו, והאשים אותם בהעברת "מיליארדים מכספי המיסים לתמיכה בפשעי מלחמה."
באותו הזמן עמד ראש העיר המכהן לצד נתניהו באולם העצרת, והבטיח לו כי "ניו יורק תמיד תהיה מקום שבו מתקבלים מנהיגים מרחבי העולם וחופש הביטוי הוא ערך יסוד." הוא אמר לנתניהו כי "בעוד חלק גדול מהעולם מפנה את גבו לישראל, על ראש העיר של הקהילה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לישראל לעמוד איתן בתמיכתו בזכותה של ישראל להגן על עצמה. מי שקורא להשמדת יהודים קורא גם למותם של אמריקנים."
ממדאני סייג את הבטחתו לעצור את נתניהו, והבהיר כי יפעל "בגבולות החוק," הוא לא פספס את ההזדמנות לבקר את טראמפ ש"יצר מערכת משפט משלו," כלשונו, וטען כי "העידן שבו ניו יורק מחבקת את נתניהו חייב להסתיים." הוא תקף את ארגון הליגה נגד השמצה וטען כי אינו מייצג את דאגות היהודים בעיר. הוא הבטיח להיפגש עם מנהיגים יהודים "אחרים" ולהגביר את האבטחה מחוץ לבתי כנסת.
למרות התקפותיו החריפות נגד ישראל. בראש השנה הוא השתתף בתפילות החג ופקד את בית הכנסת הפרוגרסיבי "קולות חיינו" בברוקלין, שהסכים לקבל אותו. מדובר בקהילה המזוהה עם המחאה הפרו-פלסטינית, שאחת הרבניות הבולטות בה, טרנסג׳נדרית וחברה בארגון האנטי ציוני ״הקול היהודי לשלום״, נפגשה בשנה שעברה עם נשיא איראן מסעוד פזשכיאן, כמה ימים בלבד לפני אחת ממתקפות איראן.
ממדאני הקפיד לשבת בשורה הראשונה כשלראשו כיפה, לצד החשב הכללי של העירייה וחבר הקהילה היהודית בראש לבנד. בהודעת הקמפיין שלו עדכנו על השתתפותו גם בתפילות יום כיפור בבית הכנסת של חבר הקונגרס היהודי ג'רי נדלר, אך בבית הכנסת "בני ישורון" במנהטן מיהרו להבהיר כי הוא לא יתקבל. "יום כיפור הוא יום קדוש של משמעות רוחנית עמוקה, של חשבון נפש ותפילה. זה לא זמן לקמפיין פוליטי," מסרו.
סקר חדש שפרסם ערוץ פוקס ניוז ונערך בקרב מצביעים יהודים הראה יתרון לקוואמו, שזכה ל-40%. ממדאני לעומת זאת זכה ב-27% ואדמס זכה ב-12% בלבד. למרות זאת, סקרים אחרים מציגים תמונה מעורבת יותר בקהילה היהודית בניו יורק. לפי תוצאות סקר מריסט נראה כי יש שיוויון בין ממדאני לקוואמו ובסקר קוויניפיאק נטען דווקא ליתרון בולט לאדמס. כך או כך, בקרב כלל המצביעים בעיר, ממדאני ממשיך להוביל בפער עם תמיכה של 45% לפי הסקרים.
אחרי הניסיונות הרבים מצד הבית הלבן להתערב במרוץ כדי לסייע לקוואמו, נראה שגם הנשיא דונלד טראמפ השלים עם ניצחון דמוקרטי בניו יורק, מה שיהיה לדבריו "הדבר הכי גדול שקרה אי פעם למפלגה הרפובליקנית." בשיחה עם כתבים בבית הלבן, לפני שעזב והגיע לכינוס עצרת האו"ם, אמר כי בחירה בממדאני תהיה "עצובה לניו יורק, אבל מתנה לרפובליקנים."
(דניאל אדלסון)
https://www.ynet.co.il/news/article/hygfgfv2gx#autoplay
האם יהודי ניו יורק התומכים בממדאני התומך במי שמצהיר על מטרתו להשמידם, סבורים כמקס נאומן שתמך בהיטלר כי החמאס יצילם מגורל שאר היהודים?
אבוי ליהודים התומכים במי שתומך בגוף המכריז על שאיפתו לרצוח אותם. ואבוי גם לעיר ניו יורק.
נמצאה אכזבת השמאל הבאה?
אפילו יאיר גולדנר-גולן לא מוכן לתמוך בשתי מדינות
הפנסיונרים של מר"צ (פנסיה שמנה) דוד צוקר, וחיים ג'מוס-אורון (מישהו יודע את שם משפחתו המקורי?) נזעקו נגד מנהיגם החדש יאיר גולדנר-גולן.
"האם יאיר גולדנר גולן עומד להיות אכזבת השמאל?" הם שואלים, "יש לכך סימנים מדאיגים. בעיקר סימן אחד: הוא סבור שהכרה במדינה פלסטינית היא 'הרסנית', וגורמת 'נזק חמור למדינת ישראל.' זאת, למרות שהכרה במדינה פלסטינית היא מכה לחמאס, המתנגד עקרונית למדינה פלסטינית, ומבטאת תמיכה ברשות הפלסטינית.
"הכול מתנקז לדיון במוסדות האו"ם בימים אלה. כדאי להזכיר לגולן," כותבים צוקר וג'מוס-אורון, "שמדינת ישראל הוקמה מכוח הצבעה במוסד הזה. ציוני אמיתי צריך לחזור ולעיין בכתביו של הרצל על 'משפט העמים' כתנאי לקיומה של מדינה יהודית. ישראל קמה, בין השאר, הודות להכרה של מדינות העולם בזכותם של היהודים והפלסטינים למדינות משלהם. לכל עם מדינה משלו, כן? מדינה יהודית ומדינה ערבית. האם בכל חבורת המנהיגים הישראלים לא יימצא אפילו אחד שיתמוך בצעד הזה, שהוא בלתי נמנע וצודק? אפילו לא גולן?"
לא צריך להיבהל — מדינה כזו עוד לא קמה, גם אם יש לרשות הפלסטינית כבר חלק מהמשתנים שמגדירים מדינה. בפועל גולן נטמע בשאר הקשת הפוליטית הישראלית שמתברר שאין בה גוונים; בעניין המדינה הפלסטינית כולם אומרים "לא."
גולן יכול היה לומר למשל, שהוא בעד מדינה פלסטינית מפורזת. כך היה מנתק את עצמו מבנט-לפיד-גנץ, שלא לדבר על ליברמן. גם אבו מאזן הסכים להגדרה הזאת, בכתב ובעל פה. בינתיים מנהיג השמאל מעדיף לשגר אמירה מעורפלת. בשעה שהסכמות ז'נבה – שהן הגיבוי המקצועי הכי חשוב של השמאל הישראלי – מדברות כבר שנים על הזכות להגדרה עצמית לשני העמים. כל כך מאכזב ה'לא' הזה ממי שנתפש, בצדק, כאדם שפיו ולבו שווים. יו"ר הדמוקרטים עשה אגודה אחת עם הקונצנזוס שמתעקש לא להביט לכיבוש בעיניים.
"נראה היה שגולן מצטיין בחשיבה אסטרטגית, והנה הוא נפל דווקא כשבחר בטקטיקה זהירה, שעד כה לא הביאה אותנו לשום מקום טוב. עכשיו זה בידיים של מוסדות המפלגה ושל ציבור התומכים שלה לומר לו שהוא לוקח פנייה לא נכונה, ולקרוא לו לחזור לעיקרי האמונה שלהם."
(דדי צוקר, חיים ג'מוס, אורון, "נמצאה אכזבת השמאל הבאה? אפילו יאיר גולן לא מוכן לתמוך בשתי מדינות", "אל-ארצ'", 25.9.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-09-25/ty-article-opinion/.premium/00000199-815f-db6e-a5d9-d77ff1430000
מאמר מלא שקרים. השקר הראשון מדינת ישראל לא הוקמה מכוח הצבעה בעצרת האו"ם שהיא רק המלצה מופשטת. מדינת ישראל הוקמה מכוח "ההגנה", "הפלמ"ח", ו"צה"ל" שהדפו את ניסיונות הערבים למנוע את הקמת המדינה ולאחר שקמה לחסלה.
השקר השני. אבא של מאזן מתנגד לפתרון שתי מדינות לשני עמים. הוא הצהיר שלעולם לא יכיר במדינה יהודית כי אינו מכיר בקיומו של העם היהודי, ובזכותו למדינה.
השקר השלישי בעזה היתה כבר מדינה פלסטינית חמאסית עצמאית. כולם ראו את הסכנה שבה. האם טחו עיניהם של צוקר וג'מוס-אורון מראותה?
אם ניתן לומר מילה אחת חיובית על יאיר גולדנר-גולן זו הבנתו של סכנת הקיום לישראל ממדינה ערבית-מוסלמית חמאסית עצמאית ביו"ש. כמובן שעכשיו הוא יותקף על ידי האקטיביסטים הפרו-איסלאמים במפלגה, כגון רבאיי קרבינסקי-קריב, נעמה לזימי, מרב קסטנר-מיכאלי, ודומיהם קל וחומר שיותקף ע"י שאר הפנסיונרים של המפלגה מסוגה של גולדה זלטה שניפיצקי. החל במפלגת "הדמוקרטים" הקרב על המדינה הפלסטינית-חמאסית (חנין זועבי: כל הפלסטינים חמאס").
ירושלים פלסטין
לאחר הכרת צרפת במדינה פלסטינית היא מיהרה לרשום את הכתובת של הקונסוליה הצרפתית הממוקמת במערב העיר (לא מעבר לקו הירוק) ברחוב אמיל בוטה 5 פלסטין.
, rue Paul Émile Botta 5 , 94109 Jérusalem, Palestine
ודוק: למרות שמדובר במערב ירושלים, האתר מציין את המיקום כ"פלסטין".
https://consular-protection.ec.europa.eu/representation-offices/consulate-general-france-fr-jerusalem_en
Itai Cellier
הקונסוליה הצרפתית בירושלים רשומה באתר הרשמי של הנציבות האירופית כממוקמת ברחוב אמיל בוטה 5, ירושלים ״פלסטין״. רחוב אמיל בוטה נמצא 100% בתוך תחומי הקו הירוק. נראה שצרפת הפסיקה להכיר במדינת ישראל. או לפחות שהם מתחברים לנראטיב של ״מן הנהר לים״. מתישהו, מישהו במשרד החוץ יתעורר?
מהלך ראשוני, פשוט, חוקי ומעצבן מאוד עבור הצרפתים יכול להיות פשוט שינוי שם הרחוב ל״ישראל״ או ״ממלכת ישראל״ או ״ממלכת יהודה״ או כל שם פנוי אחר שמכיל את המילים ״ישראל״ או ״יהודה״. במקום השם ״אמיל בוטה״ שהיה יותר שודד עתיקות מאשר ארכאולוג ודיפלומט.
Itai Cellier
https://x.com/naaman_c/status/1970844715177369840?t=_teUvbGWH4eLxjxn9TFmQw&s=03
אכן רעיון מצוין. ולעיר פואטייה הנקודה אליה הגיע הכיבוש הערבי יש לקרא "פיליסטיניזם".
באתר הקונסוליה הצרפתית בירושלים ניתן לבקש אישור ביקור בקברי המלכים המוחזקים ע"י ממשלת צרפת:
https://jerusalem.consulfrance.org/-Hebreu-
קברי המלכים – אחוזת קבר שהייתה שייכת למשפחת מלכי ממלכת חֳדַייֶבּ ששכנה בין ארץ אשור לבין ארמניה. בראש הממלכה עמד מלך בשם מונבז מאזור צפון כורדיסטן של ימינו. משפחת המלוכה התגיירה בימי בית שני ואם המשפחה, הלני המלכה, אף גרה בירושלים תקופת מה בחייה. בשנת 1878 נקנתה אחוזת הקבר על ידי משפחה יהודית-צרפתית בשם פֶּרֶר (Pereire), לטובת הקהילה היהודית בשנת 1874. לאחר מות אבי המשפחה בשנת 1885 נמסרה אחוזת הקבר על ידי המשפחה לממשלת צרפת למשמרת למען העם היהודי, והיא מצויה בחזקת הממשלה הצרפתית עד היום.
https://he.wikipedia.org/wiki/קברי_המלכים
בתגובה למדיניות צרפת יש מיידית להפקיע את קברי המלכים מידי צרפת ולהשיבה לעם היהודי.
(בינתיים הם הסירו את פלסטין מהכתובת והשאירו רק ירושלים).
בכיר חמאס: ''ההכרה במדינה פלסטינית –
תוצאה של 'מבול אל-אקצא'''
אוסאמה חמדאן התראיין לערוץ אל-מיאדין הלבנוני, והתפאר בהישג המדיני של הפלסטינים – אותו קשר באופן ספציפי לטבח שביצעו אנשיו בעוטף עזה. חמדאן הוסיף שיש להטיל סנקציות על ישראל, והכחיש את הדיווחים שהועברו מסרים לטראמפ "אחרי התקיפה בקטאר, לא נותר לנו על מה לדון," אמר בנוגע להמשך המו"מ והמעורבות הקטארית.
https://rotter.net/forum/scoops1/915881.shtml
קשה להודות אבל בהחלט מחבלי החמאס השיגו את מטרתם הטבח ביהודים הביא להכרה במדינה פלסטינית.
חמאס יוצא נגד המחבל מחמוד עבאס:
"אנו מצטערים על הסכמת עבאס לדרישות הכיבוש הפשיסטי לפירוק נשק ההתנגדות.
"סירובו של עבאס לכל תפקיד לחמאס בשלטון, מייצג כניעה בלתי מקובלת ללחצים והכתבות חיצוניות, וסטייה מעקרונות היחסים הלאומיים ומההסכמים שנחתמו. סירוב זה נחשב לפגיעה ברצון החופשי של עמנו הפלשתינאי, היכול לקבוע את גורלו ולבחור מי ינהיג או ישלוט בו."
במילים אחרות: כל תקוות המקרונים (והיישויות הערביות) קורסות בזה, חמאס מבהיר לעבאס שזמנו מתקרב, והם יעשו ממנו קבאב, אבל לפחות ברוטב חרדל צרפתי.
גיא בכור:
https://t.me/MyGPLANET/31838
נחכה ונראה מה תהיה תשובת החמאס להצעת הפסקת האש של טראמפ.
יועצו של יו''ר הרשות הפלסטינית: ''בתודעתו של כל פלסטיני הוא שפלסטין מהים לנהר. אף אחד לא יכול למחוק את זה''
יועצו של יושב ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד אלהבאש, אומר, כי פתרון שתי המדינות בצורה הנוכחית איננו הפתרון האידיאלי של העם הפלסטיני.
בריאיון לערוץ הטלוויזיה "רוסיה אליום" בשפה הערבית, הוסיף אלהבאש: "הסכמנו בכפייה להקים מדינה פוליטית וריבונית על עשרים ושניים אחוזים בלבד מהמולדת שלנו."
אלהבאש הבהיר, כי מה שמשתקע בתודעתו של כל פלסטיני, הוא שפלסטין מהים לנהר ומהצפון לדרום, כל פלסטין ההיסטורית היא המולדת של העם הפלסטיני, "אף אחד לא יכול למחוק את זה או לבטל את זה, אך הסכמנו לקבל מדינה ריבונית בעשרים ושניים אחוזים בלבד מהמולדת הזאת," דברי אלהבאש.
https://rotter.net/forum/scoops1/915954.shtml
הפיליסטיני מחמוד אלההאש אפילו לא מכיר את המפה. הוא לא יודע שישראל נמצאת גם מעבר לירדן בעבר הירדן ובגדה המזרחית. דגניה בעמק הירדן ויישובי רמת הגולן. מן הסתם הוא גם אינו מכיר את דברי אללה-אלוהיו שארץ ישראל השייכת רק לעם ישראל כוללת את שתי גדות הירדן.
ודוק: "הסכמנו לקבל" הכוונה זה זמני. אנחנו עושים טובה. בעתיד נקבל (ניקח) את כולה.
טעות שחבל שלא קרתה
בזמנו עשיתי טעות כשהבאתי ידיעה על מותו של הבלשן האוטו-אנטישמי נועם חומסקי, מסתבר שהידיעה הופיעה בטעות והוא קם לתחייה. עתה בנאום הוא מייחל לכולנו למות ואומר כי ישראל לא צריכה להתקיים יותר, אלא להתחסל ע"י הפלסטינים. ראו את מחיאות הכפיים מהקהל:
https://x.com/aldamu_jo/status/1970692398419214527?t=Ck10WwNbOvKukVtqVSXnzQ&s=03
מר חומסקי, בדומה למקס נאומן היהודי שתמך בהיטלר וזה לא עזר לו אתה חושב שדבריך יצילו אותך מהחמאס? החמאס מחויב לרצוח אותך כיהודי לפי דברי מוחמד כתנאי לגאולה. שלא יהיו לך אשליות.
https://www.youtube.com/watch?v=sHhG1IyfqXg
בכל מקרה "על דאטפת אטיפוך". נאחל לך מר חומסקי (שמשפחתו באה מהעיירה חומסק ליד פינסק) את מה שאתה מאחל לנו. שלא תתקיים יותר.
אידיש או יידיש?
נסיה שפרנסקי-שפרן מתלבטת איך לקרא לשפת היהודים במזרח אירופה אידיש או יידיש? "בעקבות כתבה קודמת שפירסמתי כאן," היא כותבת, "העירו לי שכיום מקובל לכתוב יידיש ולא אידיש, כפי שאני כתבתי. אני מעדיפה את האיות הישן, שזכור לי מימי ילדותי ונעוריי. אולי מפני שהוא הולם את רוח השפה, שהחלה כז'ארגון והפכה אמנם לשפה מן המניין, אבל נותר בה עדיין משהו קצת פרוע ולא ממושטר. אולי אהיה האידישיסטית האחרונה. ("חדשות בן עזר", 2093)
היא לא תהיה האחרונה שכותבת את שם השפה "אידיש", כי גם אני מאיית כך את שם השפה. בעצם קצת מוזר לי שכבת להורים קומוניסטיים היא שמרה על כתיבת "אידיש", ולא "יידיש" כי מי שהקפידו לכתוב "יידיש" היו הבונד, והייבסקציה בברית המועצות שראו בשפת ה"יידיש" בלשונם את השפה הלאומית של היהודים, ולא את השפה העברית. הציונים והחרדים לעומתם אייתו את שם השפה "אידיש".
אז כציונים עלינו לאיית "אידיש".
נ.ב. האידיש הליטאית* הספרותית היפה המקובלת כתקנית ע"י מכון יווא כמעט נעלמה. לפי ויקיפדיה העגה הנפוצה ביותר כיום בעולם היא של דיאלקט האידיש של חסידי סאטמר.
https://he.wikipedia.org/wiki/יידיש
* הכינוי יהודים ליטאים כולל את היהודים בליטא לטביה, מזרח פולניה, בלארוס, וצפון אוקראינה. אף אחד מהם לא ידע מילה אחת בשפה הליטאית.
הוגש אישום נגד חסיד סאטמר
שריגל אחרי הרצי הלוי ובן גביר בשביל איראן
הפרקליטות הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום נגד יעקב פרל (49), אזרח אמריקני בעל דרכון ישראלי וחסיד סאטמר, לאחר שביצע פעולות שונות עבור גורמים איראניים שהבטיחו לו תשלום – במטרה לפגוע במדינת ישראל. לפי כתב האישום, בין השאר הוא תיעד את מקום מגוריו של הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי ואת סידור הכוחות סמוך לביתו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. כתב האישום מייחס לו עבירות של סיוע לאוייב בזמן מלחמה, מסירת ידיעה לאוייב בכוונה לפגוע בביטחון המדינה ומסירת ידיעה לאוייב שעלולה להיות לתועלתו.
https://www.ynet.co.il/news/article/hynnas72el
חסידות סטמאר כידוע היא אנטי-ציונית ומתנגדת למדינת ישראל לכן אין תימה שהוא היהודי היחיד שלא הביע צער על הריגול עבור איראן אלא התגאה בו.
מוזר מאד שהכמות הגדולה של הבוגדים המרגלים למען איראן טרם הובאה לדין, ולו כדי להרתיע אחרים. מובן שהנוח'בות לא יישפטו עד שיוחזרו כל החטופים, אבל לא מובן למה הפרקליטות מתעכבת בהבאת המרגלים לדין. האם בגלל חוסר זמן וההתמקדות בלעדית במשפטי נתניהו?
תיקון טעות
מעולם לא גידפתי ואני לא תמיד מנצח
משה גרנות ביקר אותי וכתב שגידפתי את פוצ'ו. ("חדשות בן עזר", 2093) להד"ם. מעולם לא גידפתי מישהו, קל וחומר לא את פוצ'ו. כתבתי בהומור על ההשוואה שעשה פוצ'ו בין השמחה ששמח ביום החלטת האו"ם על הקמת המדינה, לשמחה שישמח ביום לכתו של נתניהו, אבל חלילה לא גידפתי אותו. כמו כן גם דבריו של משה גרנות "כי נעמן כהן תמיד מנצח בוויכוח," אינם נכונים. (לצערי הרב) זה פשוט לא נכון. עובדה. לא שיכנעתי את משה גרנות.
עיתון "הארץ" מעודד ירידה – במקום ברלין פריז
בעשרות כתבות הילל "הארץ" את הירידה מהארץ לברלין. כתבת העיתון נרי-יענטע-רחל וייס-לבנה-הירשפלד, מהללת מדי שבוע את נפלאות ברלין ועלילות בניה הפולקיסטים הגרמנים החדשים. והנה העיתון משנה יעד. יש מקום חדש לירידה. (המילה "עלייה" לארץ ו"ירידה" ממנה אינה קיימת בעיתון. יש רק הגירה)
"רואים את האורות שבקצה. במשך שנים היתה ברלין יעד הבריחה המועדף על יוצרים ישראלים צעירים. אלא שיוקר המחיה, הג'ננטריקציה, ודעיכת הסובלנות הגרמנית, הובילה לאלטרנטיבה מפתיעה: פריז. כך הפכה הבירה הצרפתית, למרות החשש מגילויי שנאה, מוקד הגירה חדש."
(אופיר חובב, "אורוואר ברלין, בונז'ור פריז: המעמד היצירתי בישראל מצא יעד הגירה חדש", "אל-ארצ'", 25.9.25).
https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2025-09-25/ty-article-magazine/.highlight/00000199-6c0b-d04a-adfd-7d0b64a20000
קטע הפתיחה של הכתבה שהבאתי נמצא רק בעיתון המודפס. משום מה נעלם בדיגיטלי. מכל מקום "הארץ" ממליץ עתה ל"יוצרים" מ"המעמד היצירתי" בישראל לרדת לפריז.
שיבת הבן האובד
ואלה תולדות דוד שוקן. שלמה זלמן שוקן הוליד את גוסטב גרשם שוקן, שהוליד את הלל שוקן שהוליד את דוד שוקן.
כשהיה דוד שוקן בן 11 פרצה מלחמת המפרץ. חודשיים אחר כך ראה מבעד לחלון חדרו בירושלים מחבל ערבי רוצח בדקירות סכין את שכנתו. כמה שנים לאחר מכן, גויס לצה"ל, והשתחרר מהשירות בעזרת קב"ן. אחותו צפתה שישראל לא תוכל להיות גם יהודית וגם דמוקרטית, וירדה מהארץ לאנגליה. לאחר מכן הוציא דרכון גרמני ונשבע אמונים לדויטשלנד. למד בהולנד ועבד בסין. חזר לארץ הכיר בת זוג וללא נישואין נולדו בנים. הוא לא מל אותם נשארו ערלים.
בחודשים שלפני 7 באוקטובר הם הסתובבו באירופה וחיפשו מקום שבו יוכלו לחיות חיים נורמליים – בלי לכבוש עם אחר, בלי לממן חרדים, בעלויות סבירות ועם אפשרות להעניק לילדיהם הערלים שקט נפשי. הדבר היחיד שקישר אותו לארץ זו הדאגה לאימא שלו ולמפעל המשפחתי – עיתון "הארץ".
אחרי שובם, הוא הרגיש שתחושת השייכות שלו לארץ עמוקה יותר ממה שהעז להגיד לעצמו. המלחמה, חוויית הניכור באירופה, הבגדים החמים והעזרה שקיבלו בבתי חב"ד, התלישות של הקהילה הישראלית בגואה, החזרה ארצה למסגרות החינוך, לקהילה, לעברית – ותחושת ההקלה שכל אלה נסכו בו – גרמו לשכבות עבות של כעס, התנשאות וריחוק להתקלף ממנו. הדברים שפעם נראו לו מכוערים ודוחים נהפכו פתאום לחינניים וקרובים. לאט לאט הבשילה בו ההסכמה להכיר, מתוך בחירה, בזהות שלא הוא בחר. על אף המורכבות והבעיות הקשות, האמת היא, שהוא יהודי וישראלי וזה העם שלו וזה הבית שלו. פתאום זה היה ברור. זהו, האני שלו. הוא לא נאבק בזה יותר.
ועתה שואל דוד שוקן את עצמו, "האם אני מוכן להילחם על הקשר, או שאני עסוק כל העת בהאשמה ובביקורת מפרקת ומאיים בנטישה? האם אני מאמין שאפשר להשתקם, או שאני מחפש את הטוב המיוחל שמחכה לי ביום שאחרי הפרידה? האם אני מבקש להכניע או למחוק את המחנה השני, או שאני מבין שהוא חלק ממני ומחפש דרכים להתקרב? האם אני כאן בארץ בחוזה עם תנאים, או בברית?"
(דוד שוקן, "תחושת השייכות שלי לארץ עמוקה יותר ממה שהעזתי להגיד לעצמי", "אל-ארצ'", 21.9.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-09-21/ty-article-opinion/.premium/00000199-6b84-db6e-a5d9-ffec67850000
הנה סיפור שיבת הבן האובד המתכנן את עצמו להיות עורך העיתון הערבי בעברית "הארץ".
ודוק: קבוצת "הארץ" הכוללת את עיתון "הארץ", אתר TheMarker, רשת המקומונים "שוקן", אתר באנגלית (haaretz.com), המגזין "עיניים", ובית הדפוס "גרפופרינט", עדיין נמצאת בבעלות פרטית, ולכן אין שווי שוק רשמי או דוחות כספיים פומביים. עם זאת, ניתן להעריך את שוויה על סמך עסקאות עבר ומעמדה בשוק:
בשנת 2006 נמכרו 25% ממניות הקבוצה למו"ל הגרמני "דומון-שאוברג" תמורת כ־25 מיליון אירו, מה שהעריך את שווי הקבוצה אז בכ־100 מיליון דולר.
ב־2019, משפחת שוקן ולאוניד נבזלין רכשו את חלקו של דומון,
חלוקת הבעלות הנוכחית: משפחת שוקן – מחזיקה ב־75% מהמניות. לאוניד נבזלין – מחזיק ב־25% מהמניות.
הבעלות של משפחת שוקן מתחלקת בין שלושה אחים: עמוס שוקן המו"ל הראשי של "הארץ", רחלי אידלמן, הלל שוקן. כל אחד מהם מחזיק במניות באמצעות חברת אחזקה פרטית,
האם "שיבת הבן האבוד" דוד שוקן תישא פרי? האם יצליח דוד שוקן לקבל את משרת עורך העיתון? האם ישנה את קו העיתון הנוכחי? האם יציל את העיתון שקיבל את אות קרושבאנו? ימים יגידו.
נעמן כהן
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005
שער ראשון: שירים מוקדמים
זרה
חִיֵּך בְּשָׂרוֹ אֶל
זָרוּתֵךְ
עֶלְבּוֹן
הִקְפִּיא עוֹרוֹ –
בְּמַתֶּכֶת עוֹרְקָיו
וּבְסוֹרְגֵי דָּמוֹ
כָּלוּא, כָּמֵהַּ
יֶלֶד לְמַבָּט
שֶׁלָּךְ –
אֲבָל שְׂחוֹקֵך שָׂרַט
מָלוּחַ
תּוֹךְ עֵינוֹ.
1962
* אהוד: כקורא ותיק של "הארץ", וזאת כדי לאמת שההיפך ממה שכתוב בו הוא הנכון – שמתי לב כי בחודשים האחרונים יש יותר ויותר רשימות של כותבים ישראלים, בעיקר נשים, ממשפחות שעזבו את הארץ, והם משתפים את הקוראים בחוויות הריחוק מישראל שלהם.
יש להניח כי כולם מנויים של העיתון במהדורת חו"ל שלו או באינטרנט. כמובן שהנימה האנטי ישראלית של העיתון ניכרת במרבית הרשימות אבל העיתון משמש גם קבוצת התייחסות לכל העוזבים האלה, בעלי העתיד הלא עברי ולא ישראלי להם ולילדיהם.
ייתכן גם כי מתן במה לרשימות העבריות האלה שומר על תפוצת מנויי העיתון גם כשם עוזבים לחוץ לארץ ואפילו מוסיף חדשים מהדור הראשון של העוזבים. לא של הילדים שלהם.
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: טְיוּטוֹת מִבֵּית-חוֹלִים
- אהוד: ביום שישי בארבע אחר הצהריים ישבתי לראות ביו-טיוב את נאומו של נתניהו בעצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק. הוא נכנס לאולם, מגיע לדוכן הנואמים אבל טרם פותח בדבריו כי ברקע נשמעות צעקותיו של היו"ר "אורדר! אורדר!" – כי את האולם הענק עוזבים בהפגנתיות מרבית יושביו המנוולים האנטישמיים שונאי ישראל תומכי ותומכות חמאס מוסלמיות עם כיסויי ראש המחרימים את נתניהו ועושים דרכם בשיירה גדולה אל מחוץ לאולם כמו כשהפקירו את צ'כוסלובקיה לנאצים כמו כשהפקירו את העם היהודי לטבח, מסתכל בנציגי ובנציגות המדינות המטונפות שרובן לא דמוקרטיות ואומר לעצמי:: "הנאצים יוצאים! הנאצים יוצאים!"
- עמנואל בן סבו: 1. מלחמות דוד בן יוסף
- אורי הייטנר: 1. מכתב תשובה לראש ממשלת בריטניה
- עדינה בר-אל: מחושך לאור
- מוטי הרכבי: פשוט לא להאמין
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים
- עקיבא נוף: פנה יום חג
- מנחם רהט: לשבת שובה: על הישראליות המאחדת את
- נעמן כהן: אבי (האם אברהם או איברהים?) שְׁלַיְיִם –
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד: כקורא ותיק של "הארץ", וזאת כדי לאמת שההיפך ממה שכתוב בו הוא הנכון – שמתי לב כי בחודשים האחרונים יש יותר ויותר רשימות של כותבים ישראלים, בעיקר נשים, ממשפחות שעזבו את הארץ, והם משתפים את הקוראים בחוויות הריחוק מישראל שלהם.
- שאר הגליון