מאז 7 באוקטובר 2023 מזדמזם בראשי שירה של נעמי שמר: "הכול בגלל מסמר קטן." וכך אומרות מילותיו: "מפרסתו הימנית, של סוס קרבות דוהר, בבוקר צח וזיווני, נפל פתאום מסמר. הוכל בגלל מסמר קטן, הכל בגלל מסמר..." ובהמשך: נפלה הפרסה, סוס הקרבות צלע, "וחץ מהיר ופחזני, ביתר אותו ביתר," הרוכב נפל, האויב הסתער, "הובס הקרב, נפלה העיר..."

האם חזתה המשוררת בת כנרת את ה-7 באוקטובר? כלום אין שיר זה משל הינו למה שקרה לפני שנתיים בדיוק, כאשר בגלל "מסמר קטן" אנו נמצאים היום במצב העגום ביותר בתולדות המדינה? מיהו אותו מסמר, שבגללו הועמדה ישראל בסכנה קיומית?

ראש הממשלה בוודאי שאינו. בעיניי הוא הרוכב שנפל מסוסו כתוצאה מהכשל, מתעשת, מנהל את המשך המערכה, מתקן את מחדל ה"מסמר". יש לו אחריות-על, משום שלא בדק היטב אצל שר הביטחון אם הסוס – כלומר צה"ל – ערוך לכל הפתעה שלא תבוא, כשיר לקרב.

אחריות הרמטכ"ל דאז ואולי גם קודמו, חמורה יותר. הם היו שרויים בקונספציה, זחוחים ובטוחים שהכול תקין אצל ה"סוס" שלהם, מוכן בכל רגע להסתער על אויב נחות.

אז מיהו אותו "מסמר קטן", שבעטיו הגענו למצבנו היום, לאחר יותר מ-1,200 נרצחים ו-912 לוחמים שנפלו בקרבות? התואר נחלק בין שניים: ראש השב"כ לשעבר וראש אמ"ן לשעבר. אילו לא "צלע הסוס", פני ההיסטוריה היו שונים.

אלוף (מיל') אהרון חליווה זילזל בהתראות שהגיעו תחילה מהתצפיתניות, נשאר בשעות הקריטיות בחדרו במלון האילתי, כאשר אלפי מחבלים פרצו את גדר המערכת. רונן בר לא מצא ולו סייען אחד מתוך החמאס, שיתריע מפני העומד להתרחש באותה דקה בלתי נשכחת – 6.29 בבוקר שמחת תורה ההוא. אף לא מיהר לעדכן את ראש הממשלה.

לכך נוספו מחדלי-מישנה: התמהמהות הצבא, חוסר מענה מיידי לחיות-האדם שפרצו בקריאות "אללה-אכבר" ליישובי העוטף, טבחו ואנסו, באין מי שיעצור בעדם במשך שעות רבות, גורליות. אספסוף עזתי שעט בעקבות המחבלים, בזז ככל הניתן. יש לא-מעטים בינינו שמדברים כיום במונחים שהם מעבר לכשל של "מסמר" ו"פרסה".

שנתיים אחרי 7 באוקטובר והמלחמה עודנה כאן. הארוכה במלחמותינו והצודקת שבהן. לא שוחרי מלחמות אנחנו, כי אם שוחרי חיים וביטחון באזור הפראי שייעדה לנו הציונות. היש עוד מדינה מאויימת כישראל? היש עוד מדינה שאפילו הסכמי השלום שלה עם שתיים משכנותיה מעורערים וקרים? התעשתנו באיחור קריטי לאחר המכה הקשה.

עתה את המערכה הצבאית אנו מנהלים היטב, היכינו את אויבינו בשבע זירות, צבאנו נמצא בדרום לבנון, ברצועת עזה, בסוריה וביו"ש. זרוענו מגיעה עד איראן, תימן וקטאר. עוצמתנו מוכחת לעין כל. חולשתנו האנושית היא בדאגה לחיי כל אחד מאיתנו. עובדת הימצאותם בשבי כבר שנתיים של 48 חטופים, מקשה על ההכרעה הסופית בעזה.

עתה נקלעה ישראל לנחיתות מדינית. בזירה הבינלאומית אנו סופגים מפלה אחר מפלה. אין די, מסתבר, בניצחון בשדות הקרב. האויב המוכה, שחיי אדם אצלו שווים כקליפת השום, גייס לעזרתו את האו"ם ורוב מדינות תבל. מדינה קטנה ומתגוננת מוצאת עצמה בנידוי עולמי שלא היה כמוהו, רק בגלל היותה מדינתם של היהודים.

אנחנו נמצאים בעיצומו של גל אנטישמי-מדינתי, שכמותו חווינו רק בשואה, בטרם היתה מדינה לעמנו. זוועות ה-7 באוקטובר מושכחות באופן זדוני, אפילו מוצדקות. הנאום ההסברתי של ראש הממשלה באו"ם היה מצויין אך הושמע באיחור קריטי.

אי-אפשר לשכוח את התהילה שזכינו לה בעקבות הניצחון המהיר על שלושה צבאות ערבים, ביוני 1967. כל ישראלי בחו"ל הפגין את ישראליותו ויהדותו. היינו שרויים ימים רבים ב"היי", גאים בישראליותנו. תהילה זו התפוגגה אט-אט. אני מאמין כי גם ה"דאון" של ימינו יתפוגג לאיטו, וישראל תשוב להיות מקובלת ואף מובילה בחבר העמים הנאורים. זה יקרה כאשר הרעה תגיע גם למדינות שהתהפכו עלינו – צרפת, בריטניה, ספרד, בלגיה, קנדה, אוסטרליה ועוד. כאשר האיסלאם הרדיקלי, הקיצוני, יהיה דומיננטי עוד יותר מכפי שהוא כיום והטרור ישלוט בחוצות עריהן. בוודאי לאחר שיתחלפו שם המשטרים העוינים ורצון הקיום הלאומי יגבר.

בעוד שבוע שוב יציין הלוח את היום הנורא – 7 באוקטובר. שנתיים לפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", שנתיים שבהן 48 חטופים מתענים במנהרות חמאס וצה"ל טרם השלים את משימת הכרעתו הסופית של חמאס. "מסמרים" הוחלפו, וההצלחות הצבאיות מרשימות. המלחמה עוד כאן כאשר מאמצי התיווך של טראמפ מקרבים אולי לחתימה טובה.

יוסי אחימאיר

29 ספטמבר 2025

למרות הצהרות הנשיא טראמפ על סיום המלחמה באיראן, מלחמת משטר האייתוללה במערב "הכופר", "השטן האמריקאי הגדול" והמשטרים הסונים "המשומדים" – בעיצומה!

מאז מלחמת-12-הימים ביוני 2025, מקיימת איראן הפסקת אש זמנית, אך ממשיכה במאמציה החתרניים, טרוריסטיים ומלחמתיים כגון: ניסיון שיטתי להפיל את המשטרים הפרו-אמריקאיים בירדן(!), ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין, מצרים ומרוקו; תמיכה בטרור חיזבאללה, חמאס וחות'ים; כרסום במעמד האסטרטגי של ארה"ב באמריקה הלטינית (מאז 1980!) בשיתוף פעולה הדוק עם חיזבאללה, ברוני סמים, ארגוני טרור וכל הממשלות האנטי-אמריקאיות; והרחבת רשת תאי-טרור רדומים על אדמת ארה"ב בשיתוף עם סין ורוסיה (כפי שמציינים הFBI- המשרד לביטחון פנים וזרועות המודיעין בארה"ב.

מאז מלחמת-12-הימים, סין, צפון קוריאה ואולי רוסיה מעורבות 24/7 בשיקום יכולות חיל אוויר והגנה אווירית, ויכולות בליסטיות וגרעיניות של איראן. סין מתמקדת ביכולות בליסטיות והגנה אווירית, ומספקת מערכות הנחיית טילים, מעבדי-מיקרו, טילי קרקע-אוויר, רכיבים ויעוץ מדעי, הממומנים על ידי נפט איראני במחיר מוזל. צפון קוריאה מספקת לאיראן סיוע בליסטי וגרעיני, כמו גם ידע בהקמת תשתיות תת-קרקעיות. למרות ההתמקדות במלחמת אוקראינה, רוסיה משתתפת (עד כה, בהיקף מוגבל) – ישירות ודרך בלארוס – בשיקום תשתיות חיל האוויר וההגנה האווירית של איראן.

לארה"ב תפקיד קריטי בנטרול הסכנה האיראנית. אבל עליה להימנע מטעויות גורליות כגון החיבוק של אייתוללה חומייני ב-1978/79 (אותו ראתה ארה"ב כ"מהדורה איראנית של גנדי"), ו-48 שנות משא ומתן עם משטר האייתוללה, שכללו גם סנקציות כלכליות (הפיכות וניתנות לעקיפה!) אך הפכו את משטר האייתוללה מכוח אסטרטגי משני לכוח אזורי וגלובלי מוביל, ומ"השוטר האמריקאי של המפרץ" למוקד המוביל של טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי, סחר בסמים והלבנת הון במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית, שהיא הבטן הרכה של "השטן האמריקאי הגדול."

הישרדות משטר האייתוללה האפוקליפטי והמגלומני מחד, ומטרת טראמפ לסיים מלחמות וטרור מאידך, מהווים דבר והיפוכו. בניגוד לתפישת העולם המערבית, משטר האייתוללה לא מונחה ע"י Money Talks ושיפור רמת החיים, אלא על ידי אסלאם שיעי פנאטי ושורשים היסטוריים (לדוגמא, קרב כרבלה ב-680 לספירה, היעלמות האימאם ה-12 ב-939 לספירה, הפיכת השיעה לדת הרשמית באיראן ב-1501, וכו'), הקובעים את החזון, החוקה, האסטרטגיה, מערכת החינוך והדרשות במסגדים, שהפכו לקו-ייצור יעיל ביותר של שנאה וטרור.

בעוד ארה"ב רואה במשא ומתן עם איראן אמצעי לקידום פיוס ודו-קיום בשלום, משטר האייתוללה רואה במשא ומתן אמצעי להימנע מתבוסה צבאית נוספת, להרוויח זמן, לשקם יכולות צבאיות, ולחדש את המערכה לקידום החזון הפנאטי בן 1,400 שנים.

מאז 1978, משטר האייתוללה ממנף במיומנות את השתוקקות ארה"ב לפתור סכסוכים בדרכי-שלום, גם אם הדבר כרוך בהתעלמות ממציאות מזרח תיכונית מתסכלת. הוא עושה זאת תוך שימוש בטקטיקות אסלאמיות ואיראניות של ניהול משא ומתן עם "כופרים": תאקייה (הטעייה ואקרובטיקה לשונית), קיתמן (חצאי-אמת) וחוד'ה (דיסאינפורמציה).

מאז 1978, ארה"ב אינה מעריכה נכונה את מרכזיות הדת והאידיאולוגיה בקביעת מדיניות משטר האייתוללה, ולכן, מדיניותה מתבססת על משא ומתן דיפלומטי וסנקציות כלכליות, המשדרגות את יכולות איראן, אך לא גורמות למשטר האייתוללה לאמץ דו-קיום בשלום עם השכנות הסוניות, לקיים משא ומתן אמין, ולנטוש אידיאולוגיה פנאטית. לכן, שינוי משטר, שהוא מחולל-מרכזי של מלחמה וטרור בעולם, היא הדרך היחידה למנוע, למזער או לסיים מלחמה וטרור.

הימנעות משינוי משטר האייתוללה תאפשר לו להפוך לכוח גרעיני, שבניגוד לכל המדינות גרעיניות, הוא יהיה המשטר הגרעיני האפוקליפטי הראשון בהיסטוריה האנושית!

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

נזכרתי במנהג יהודי זה כששמעתי את חלק מכותבי הקוד האתי רוח צה"ל, המתבטאים בענייני מוסר וצבא, מוסר ומדינה, דמוקרטיה ודיקטטורה, סרבנות ודגל שחור, פוליטיקה ורפורמה, פוזיציה, הכול מפוזיציה.

המחשבה שמי ניסח את רוח צה"ל, הכופתה[?] אסא כשר, המתבטא נגד האחים החרדים, נגדם התבטא: "החרדים הם טפילים כלכלית וביטחונית," "המנהיגות החרדית סובלת ממנטליות של עלוקות," "אי אפשר לסבול את השלטון הרודני, את הטפיליות החרדית..."

הכופתה כשר לא חוסך שבט לשונו גם מהמתיישבים היהודיים:

"המתנחלים הם הטבעת העכורה במרק," בעוד על הסרבנים בחיל האוויר ובמודיעין אמר: "הם כופתאות משובחות."

אחרי הרוח הרעה, הרוח הנוראה, רוח הפלגנות והשנאה, הרוח האוטו אנטישמית, הגיעה העת לפתיחת המסמך שנכתב בידי מפיצי השנאה והארס, פילוסופים של שנאה ופלגנות.

מוסריות הקוד האתי, רוח הצבא בעיתות שלום ומלחמה, עומדים במבחן, צבא העם מורכב גם ממתיישבים, משמאלנים, מימנים, מחרדים, מחילוניים, צבא העם, ראוי שמי שידם במצפן הערכי של צה"ל לא יתבטאו באופן אוטו אנטישמי נגד חלקים בחברה היהודית.

חלק מהפרופסורים הלא נכבדים, מנסחי הקוד האמור להיות הרוח המניעה את המפקדים והחיילים לנצח במערכה, התבטאו ומתבטאים באופן קיצוני נגד ממשלת ישראל, נגד ציבורים שונים בישראל חלקם מצדיקים סירוב לשרת בצבא, מונעים מפוזיציה פוליטית.

הרוח היהודית-ישראלית כפי שהתפרצה במלחמת "חרבות ברזל-התקומה" היא רוח של עוז, של עוצמה, של הכרעה, של ניצחון מול המסמך אשר מנסחיו התפארו כי "הצליחו" שלא להכניס את המילה ניצחון לרוח צה"ל.

הגיעה עת תיקון, הגיעה העת לפתוח מחדש את המסמך, לנער ממנו את המוסריות המעוותת, המוסריות האנטי יהודית, לנער את רוח התבוסה, רוח הספק, רוח של מי שמצאו צידוקים לעידוד סרבנות.

מסמך "רוח צה"ל" נכתב לפני 31 שנים, יוזמה של אהוד ברק, הרמטכ"ל, הצורך נבע ממורכבויות המציאות בימי האינתיפאדה הראשונה, הצורך לשמור על טוהר הנשק, כבוד האדם, סוגיות אתיות צבאיות שהתעוררו ונדרש עיגון של התנהלות הצבא באופן ערכי.

הכוונה היתה טובה, התוצאה פחות. מה שהיה אמור להיות המצפן המוסרי של הצבא על כל מרכיביו הפך להיות מסמך בו לא מוזכרת המילה "ניצחון", בהבנה כי המילה "ניצחון" שייכת לדוקטרינה הצבאית ולא לערכים מוסריים.

הרוח הרעה והנוראה, רוח הפוליטיקה, רוח התבוסתנות, החליפה את רוח העוז והגבורה, רוח האמונה בצדקת הדרך, רוח הניצחון, אלמלא רוח זו של מטרה ברורה – הכרעת האויב וניצחון, הרי שכל הערכים מאבדים כיוון.

הגיעה עת תיקון, לא עוד מסמך פילוסופי מנותק ומנוכר, אלא רוח צה"ל של שליחות, ניצחון, רוח צה"ל שייפתח במילים: הגנה על מדינת ישראל, הבטחת קיום המדינה, ניצחון, הכרעה, הבטחת ביטחון אזרחי המדינה.

יש הנוהגים פעם בשנה ויש הנוהגים פעם בשבע שנים לבדוק המזוזות והתפילין, בוודאי הגיעה העת, אחרי 31 שנות הקוד האתי-רוח צה"ל, לבחון מחדש את המסמך שנכתב על ידי "אנשים אחרים", כופתאות של מוסר מעוות שהיו לטבעות עכורות, מאוד.

עמנואל בן סבו

פורסם לראשונה ב"חדשות-1" מיום 11.09.25

לפני עזיבתה של היועמ"שית היוצאת, מינוי כושל של גדעון סער, מן הראוי היה שתספק שתי הבהרות חשובות לעם היושב בציון:

1. רבים מדברים על הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לחקירת הנסיבות שהובילו למלחמה הנוכחית. אין חולקים על הצורך בחקירת נסיבות אלה, אבל חשוב שתכלית הקמתה תהיה מניעת הישנותם של אירועים חמורים כאלה, ולא יצירת ועדת תליינים במטרה לתלות את מי שהתקשורת אינה חפצה ביקרם. מן הראוי שקודם לעזיבתה תבהיר הגברת גלי בהרב-מיארה שלא קיימת "ועדת חקירה ממלכתית" בספר החוקים הישראלי. המילה "ממלכתית" כלל אינה מופיעה בחוק העוסק בכך, חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969.

2. רבים גם מדברים, בהקשר של היועמ"שית ועושי דברה ובעלי תפקידים אחרים, על המושג "שומרי הסף". שוב, מן הראוי שקודם לעזיבתה תבהיר הגברת גלי בהרב-מיארה שלא קיים בספר החוקים הישראלי צירוף המלים "שומרי סף". שוב, מדובר במושג שאנשים שהתנשאותם אומנותם ניכסו לעצמם ללא כל בסיס. בין אלה יש גם מי שבעיני עצמם הם "כלב השמירה של הדמוקרטיה," בשעה שהמאפיין הבולט בהתנהגותם הוא היותם מכונות רעל המנצלות לצורכי פילוג ושיסוע את המיקרופונים שהציבור העמיד לרשותם.

חקירת הנסיבות והתפישה ("קונספציה") שהובילו למלחמה הנוכחית חייבת להתחיל בנסיבות ובתפישה ("קונספציה") שהובילו ל"שלום" אוסלו ולמלחמת אוסלו ("אינתיפאדה"), מלחמה שטרם נחקרה. בשני המקרים (כמו גם בגירוש היהודים מבתיהם ברצועת עזה ובצפון השומרון). מדובר על תפישה ("קונספציה") של הפקדת/הפקרת ביטחון ישראל ונתחים מארץ ישראל בידי ארגוני טרור אכזריים – אש"ף וחמאס – שסגנונם אולי שונה אבל מטרתם זהה: מדינה פלשתינאית מן הים עד הנהר, על חורבותיה של מדינת ישראל.

מה שדרוש איננו ועדת תליינים אלא ועדה מקצועית שלציבור יש אמון בחבריה ובכישוריהם. לא מיותר לציין שלחלקים רבים וגדולים בציבור אין אמון בשופט בית המשפט העליון, יצחק עמית.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

על "פרידה מפריז" מאת אבי גולדברג

2021, 177 עמ'

את שמו של הדובר ברומן זה אנו פוגשים רק בעמ' 125, וגם אז רק את שם המשפחה – אלמוג. הדובר פורש את קורות חייו מגיל 16 ועד שנות החמישים לחייו, וכל זה עבור מפגש של מסיימי גימנסיה, אשר מפאת הגיל המתקדם של המשתפים יתקיים בזום, ולא במפגש פיזי, כמו שאירע עשר שנים קודם. זירות ההתרחשות מתפרשות מתל-אביב ואילת, לפריז, ברלין ואתרים נוספים בגרמניה, וינה, נמיביה. "היומן" מתחיל כשהדובר נמצא בברלין, לאחר תאונה קשה שעבר, תאונה המוזכרת גם בהמשך, אבל מתבהר טיבה רק לקראת סוף הרומן: מסתבר שבנעוריו הוא הוזמן למסיבה שהתקיימה ברחוב המאספים בתל-אביב, מסיבה מחתרתית, שבין הדוברים בה יש חברי "מצפן", בעלי השקפת עולם המשווה את הציונות לאימפריאליזם העושק את העם הפלסטיני, מאואיסטים וכד'. שם הוא פוגש נערה יפה בשם רותי, עימה הוא מתעלס (אגב, לא כאן, ולא בהמשך, אין תיאור ההתעלסות, וזה חורג מהמקובל היום בספרות). כשהוא יוצא מהמסיבה, מתחקרים אותו שני אנשי ביטחון, ומסתבר שהם עקבו אחרי כל באי המסיבה, כי בעל הדירה, בה התקיימה המסיבה, הוא מדען במכון הביולוגי בנס ציונה, שריגל למען ברית המועצות. רישום שמו של גיבורנו בידי אנשי הביטחון מנע את קידומו בצבא, והאפשרות להתקבל לקורס קצינים. עניין זה ירדוף אותו בהמשך, וכמסתבר, גם גרם לאותה תאונה, שאולי אירעה כיוזמת המוסד. שמו של המדען אינו מוזכר בספר, אבל בוודאי הכוונה לפרופ' מרקוס קלינברג, שריגל למען ברית המועצות, ונידון לעשרים שנות מאסר.

הגיבור שלנו, רק בן 16, מתאהב בנערה צרפתייה בשם אנני, שהגיעה לחוף אילת עם חבורה של "שוחרי שמש", חסידיו של גורו בולגרי החי בפרובנס שבצרפת, ושולח את חסידיו לאילת, עיר השמש. אנני איננה חסידה שוטה של גורו זה, אבל החליטה להצטרף אליהם. הגיבור שלנו ואנני מתעלסים על החוף, והיא מזמינה אותו לבוא אליה לפריז.

בינתיים נרקמת אהבה (שנייה!) בין הגיבור שלנו עם רותי העשירה (אביה שר, אימה בעלת גלריה; הוריה רוב הזמן לא בבית). החברות ביניהם נמשכת גם בעת שירותו הצבאי, והיא הולכת ומתמוססת, כשממש לפני הנסיעה של גיבורנו לפריז אל אנני, המחכה לו שם, רותי מודיעה בבכי שהיא בהריון, אבל דורשת שלא יבוא אליה. גיבורנו נוסע בכל זאת, ורותי, מן הסתם ערכה הפלה. כשגיבורנו סיים את שירותו הצבאי, אנני מציעה לו לגמור להרוג ערבים ולבוא לאהוב אותה בפריז.

אנני גרה בדירה שירשה מסבתה, ומבהירה לו כי לגור בפריז, ובעיקר עם מאהבת כמוה הוא בבחינת חלום של מיליונים. ברקע נודע על תאונת עבודה במעבדה בעיר ואהן בסין, שעלולה להמיט על האנושות מגיפה, שלימים תיקרא בשם "מגפת הקורונה". כאן המקום להזכיר דמות יוצאת דופן ברומן – עלי הבדווי. אנו פוגשים בו על חוף אילת מכין קפה לעדת שוחרי השמש, ומספק להם חשיש. מסתבר שהוא בוגר האוניברסיטה האמריקאית בלבנון. מעדות מאוחרת נודע לקורא שהוא גויס לצה"ל כגשש, אך כשהשתחרר, חזר להיות אף אחד, בעיקר בשל היותו מוסלמי, והוא מצליח להגיע לאמירויות המפרץ, שם בשל השכלתו וידיעת השפות, ממונה לעמדות מפתח בבנק, ומקבל משכורת ענק. הוא מארח אירוח מלכותי את הגיבור שלנו בווינה, ומציע לו לעבוד בשירות הנסיכות המיפרצית כסוכן תרבות, המצלם ומתעד את הגנים הציבוריים והפארקים היפים ביותר באירופה, אותם הם מבקשים לחקות. עבודה זאת מזכה את הגיבור שלנו בחשבון בנק שמן בשווייץ, וזאת כדי להימנע מידיו הארוכות של מס ההכנסה הגרמני. בפגישה מפתיעה עם נוטריון פריזאי מסתבר לו שהמשימה שקיבל מעלי היא בעצם מסווה למשימה העיקרית: ריגול, שכן עלי גויס באיומים על ידי ישראל למשימות עלומות. הדמות של עלי מקבלת ממדים פנטסטיים, חורגים מההיגיון הריאליסטי, אבל צריך להודות שהעלילה רקומה בכישרון רב.

נתפנה עתה לשלוש האהבות של גיבורנו: את אנני פגש גיבורנו, כאמור, באילת, ולאחר שירותו הצבאי, הוא מגיע אליה לפריז בדרך הים וברכבת, משתכן בדירתה, ולומד בהצעתה באוניברסיטה בתחום הדתות. היא מתקדמת במהירות בדרגות האקדמיות, ולימים משמשת כשופטת לעבודת הדוקטור שמגיש גיבורנו. היא קובעת שהעבודה איננה מגובה בדי ראיות, וממליצה לתקן ולהגיש שוב. אבל יחד עם זה, היא משתמשת בממצאים שבעבודתו לחיבור ספר שזכה לתהילת עולם המחקר. זה גורם לגיבורנו למפח נפש, והוא גולה מפריז לברלין. נושא העבודה: השפעת הנצרות הקתארית בדרום צרפת על המקובלים היהודים.

האהבה השנייה היא לרותי, העשירה, אותה הוא זונח כדי להתאחד שוב עם אנני, כמתואר למעלה. רותי נישאת לאבנר, ומגיעה פעמים רבות לפריז מבלי ליצור קשר עם גיבורנו. לימים, לאחר קריירה ולידת שני ילדים, היא מתקשרת אליו, מבלים יחד, ואף שוהה בדירתו לילה, כשלמחרת מוצאים את גופתה באי שבנהר הסיין, בו נמצא "מקדש האהבה". האם זאת התאבדות? מה גרם לכך? הרי אחרי ההתעלסות היא השאירה פתק: "תודה! רותי." זאת התעלומה של הרומן.

האהבה השלישית של גיבורנו היא לקתלין, מנהלת הדירות השכורות, שבאחת מהן מתגורר גיבורנו. ביניהם נרקמת אהבה, עד שהיא עוברת לגור יחד עם שתי בנותיה בדירתו, דירה הממומנת על ידי המדינה המיפרצית. גיבורנו משחד את מאורו בעלה (שהסתבך במעילה, וברח למולדתו, הרפובליקה הדומיניקנית) בעשרת אלפי יורו שיסכים לגירושין מאשתו, ויוותר על זכויותיו כלפי בנותיו הקטינות. גיבורנו זוכה לאושר, עד אשר קתלין מחליטה לפתוח מסעדה בברצלונה עם שף בשם חזוס, כשהוא עצמו מתעתד לקנות בית בברלין, לגור בו עם אהובתו קתלין ועם שתי בנותיה, בהן הוא מטפל בהיעדר אביהן. כשהוא נמצא אצל הנוטריון בפריז, קתלין מרוקנת את כל החשבון בבנק בשווייץ (היה לה ייפוי כוח לפי עצת מנהל הבנק).

ובכן, שלוש אהבות – שלושה מפחי נפש: אנני חסמה את התקדמותו האקדמית, וגנבה את ממצאיו, רותי מתאבדת בנהר, קתלין מרוקנת את חשבון הבנק, ונעלמת. וכאן מביא המחבר מזור לשתי אהבות: אנני, שמתה מסרטן, משאירה צוואה שמתקנת בענק את העוול שעשתה לגיבורנו – לא אפרט, כדי לא למנוע הנאה מהקורא הפוטנציאלי – וגם קתלין מסתברת כמי שבמעשיה הנראים כפליליים – מצילה את גיבורנו מאסון, ומבטיחה לו חיים נהדרים בנמיביה הנידחת – שוב לא אפרט מאותו הטעם.

אני מבקש לציין לשבחו של הסופר שהתיאורים שלו הם מעולים: הוא מתאר הווי של פארקים, הווי לאורך נהר הסיין, הווי של הנודדים על גדת הדנובה, הווי של המתרחש בבית חולים, בו מאושפז גיבורנו אחרי התאונה (התנקשות מכוונת של המוסד?)

ברומן אנו מוצאים ידע אדיר בטופוגרפיה של תל-אביב, אילת, נאפולי, פריז, ברלין, וינה. הקורא מטייל יחד עם המחבר ומתענג על המראות.

וכן, לא פחות חשוב הוא הרקע התרבותי שמאחורי האירועים, וזה בא לידי ביטוי באושיות התרבות והאישים ההיסטוריים המוזכרים ביצירה, וזאת לומר, לעולם לא בצורה מלאכותית. הרי מבחר של אישים המוזכרים ביצירה: ארנסט המינגוויי, אלן גינסבורג, ז'אן פול סארטר, ברטולד ברכט, הרמן הסה, וולט ויטמן, אינגמר ברגמן, שארל פרנסואה גונו. וולפגנג אמדאוס מוצרט, גוסטב מאהלר, דן עומר, ז'ילבר בקו, ז'אק דרידה, ליאון בלום, אדוארד סעיד, היינריך היינה, קארל מארקס, תיאודור הרצל, זאב ז'בוטינסקי, ז'ורז' סימנון, ז'ורז'-פייאר סרה (SEURAT), אלבר קאמי, מאקס ברוד, פרנץ קפקא, אלפרידה ילינק, תומאס ברנהרד, סטפן צווייג, יוזף רות, ארתור שניצלר, ריכרד שטראוס, זיגמונד פרויד, עמנואל קאנט, פילדמרשל פאולס, האמפרי רפטון, ג'יין אוסטין, ארנולד צווייג, זולטן קלוגר, אלפרד דרייפוס, פרנץ ליסט, ריכרד ואגנר, ג'ורג' סאנד, אומברטו אקו, מישל פוקו, היינריך שיילמן, ויקטור הוגו, הברון הוסמן, יונתן רטוש, שארל וירולו, פריץ הבר, חיים וייצמן, אדגר אלן פו, וולטר בנימין, ג'ון לה קארה.

לפעמים לא מוזכרת אישיות, והיא רק מרומזת, כמו בפרק 25 "במערב (פריז) אין כל חדש" (עמ' 122) רמז שמוביל אותנו לספרו האנטי-מלחמתי של אריך מריה רמרק.

הרשימה ארוכה הזאת מרמזת על העבודה הענקית שהסופר הקדיש לחיבור הרומן הזה, ואני משוכנע כי מה שהבאתי כאן זאת לא רשימה מלאה, ובוודאי דילגתי על שמות אחדים.

הרומן מעניין ומהנה, הגם שיש בו קצת חריגות מהריאליזם הטהור: דמותו של עלי מקבלת ממדים אגדיים, והרעיון שצילומי גנים ופארקים בידי הגיבור הם מסווה לצילום מפעל להקמת צוללות אטומיות.

לנוכח ההישג המרשים של המחבר בספר זה, יש להתייחס אל החריגות הנ"ל כאל זוטות.

משה גרנות

אני מניח שעצוב להם היום טרמפ גם הפעם לא התהפך על ישראל וגם הפעם ולא זרק את נתניהו מתחת לגלגי האוטובוס. מסתבר  שטרמפ ממשיך לתמוך בישראל ונותן לנתניהו כבוד שאף מנהיג בעולם לא זכה בו. 

אני מניח שתקוות השווא לפגיעה בישראל היתה מבוססת על העובדה  שהערבים נתנו לטרמפ כ-3 טרליון דולר בעסקים ועוד כ״מחזיק מפתחות״ מתנה מטוס בחצי מיליארד.

תתפלאו אבל לא עזר ל-12, 13 11 טרמפ היה ונשאר ידיד אמת של ישראל ושל נתניהו! אני מסכים שהתמיכה של טרמפ בישראל, למרות הררי הכסף, לא רק מבוססת על הידידות העמוקה לנתניהו והאמונה של טרמפ בצדקת דרכו. טרמפ מבין שהערבים נותנים כל כך הרבה כסף בגלל שהם פוחדים מנתניהו. זיכרו כשאובמה זרק את ישראל מתחת לגלגלים, (לא אגיד התהפך כי אובמה מעולם לא התהפך תמיד היה פרוגרסיבי אנטי ישראלי ואולי גם מוסלמי, ולכן אוהבים אותו כל כך בשמאל) –

אז כשאובמה ערך את הביקור המפורסם במדינות ערב על גבה של ישראל, הוא לא קיבל 3 טריליון דולר ולא מטוס מתנה. מה שקיבל מהערבים  זה את ״האביב״ הערבי, רצח של השגריר האמריקאי בלוב ורצח של מאות חיילים אמריקאים בכל תחומי המזרח התיכון.

* נסיה שפרן: תודתי לנעמן כהן על ההתייחסות למאמר הקצר שכתבתי על שפת האידיש/יידיש. תיקון קטן, לזיכרה של אימי:  היא לא היתה קומוניסטית בשום שלב של חייה. הוריי נפגשו בקיבוץ ההכשרה גבעת מיכאל והיו אמורים להקים את קיבוץ דפנה בגליל העליון. אבי הפך להיות קומוניסט מוצהר, והם נאלצו לעזוב. נכון שהשקפתו של אבי השפיעה עליי באופן מכריע בשנות גידולי, אבל אימי  נותרה תמיד באמונתה.

איני מעדיפה את האיות ״אידיש״ על ״יידיש״ בגלל סיבה אידיאולוגית כלשהי. ככה אייתו בשנים בהן גדלתי ואיני רואה שום סיבה לשנות. מכל מקום, טוב לדעת שיש לי שותף כמו נעמן כהן: ידען מובהק.

 * אהוד היקר, אהבתי את התשובה של עמנואל בן סבו לטענות שלי – בסוף נהיה חברים למרות הדעות הקוטביות. כנ"ל לגבי נעמן כהן.

 שלך –

משה גרנות

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!