רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק שלישי
נהג-אוטובוס בתור חתן.
גַרַזְ'נִיק הוא מקצוע העתיד
"אוּרי כבר קם?"
בידו האחת החזיק גיורא קצה חוט שְׁפַּגַט שנמשך והלך כלפי מטה והחוצה עד שהגיע אל עגלת-קרשים שטוחה שהיתה בנויה על ארבעה גלגלים ישנים של עגלת-תינוק נטושה. תחת זרועו האחרת החזיק ארבעה מקלות ארוכים שהיו אמורים לשאת עליהם את סוכתנו.
העגלה היתה עמוסה כל טוב: שקי יוטה חומים ועבים לגג של הסוכה ולקירותיה, ואם יספיק – גם לרפד בהם את רצפתה. פטיש. גרזן. סיר אמאיל ישן שציפויו נקלף במקומות רבים. כד אלומיניום מלא מים ועטוף סמרטוט רטוב, לשמור על קרירותם. שתיים-שלוש צלחות-פח, מזלגות, קופסת גפרורים, קופסה ובה מלח, טנא מלפפונים טריים שכבר הספיק גיורא לקטוף בבוקר מגינת הירקות הפרטיים שלנו, שהיינו מעבדים שנינו יחד ומוכרים במושבה, וקופסת-פח גדולה ממולאה תפוחי-אדמה. שלא לדבּר על חוטים, מסמרים, קרשים, זנב גדול-יחסית של נקניק עטוף בשק, צבת, מחט גדולה לתפירת שקים, ומתחת לכל אלה היתה חבויה חפיסת סיגריות "מַטוֹסְיַאן" שנקנתה במגבית מיוחדת שערכנו בינינו.
שלא לדבר על כובע-טמבל בצבע חאקי שהיה מונח על ראשו העגלגל והמוצק של גיורא כמין מִכסה על סיר או יותר נכון – על כד הפוך. ומאחר שהיה בדמותו המוצקה ובכתפיו המרובעות משהו מדמותו של סבּל, התאימה לו מאין-כמוה סחיבת העגלה בעקבותיו.
אימא היתה מודאגת תמיד מהרפתקאותינו אך מצד שני ראתה כנִראה השפעה ברוכה מאוד בחברות זו שלי עם גיורא, שניראה לה נער "ארצי", "טבעי", חרוץ ו"נורמאלי" (אם כי שובב לא-קטן) – בניגוד לִבְנה, זה אני, שהיה חולם-בהקיץ, מתבודד, "עצל" וחלש בעיניה. אני גם שקוע יתר-על-המידה בספרים וסובל לא פעם מסחרחורת.
אבי ואימי היו זוג שנחלק בדעותיו כמעט בכל נושא שבעולם, וככל שהנושא יותר קרוב לחוג המשפחה – כן חילוקי-הדעות עזים יותר. אבל בדבר אחד היתה ביניהם כל השנים תמימות-דעים מוחלטת – יש לעשות הכול כדי להוציא מאורי, זה שוב אני, את תכונות ה"בטלנות" והנִרפּוּת שבו.
נטייה זו שלהם עתידה היתה להגיע לשיאה לאחר שסיימתי את בית-הספר העממי. הם החליטו לרשום אותי לבית-ספר מקצועי כי "להיות גַרַזְ'נִיק (בעל מוסך) זה המקצוע הכי טוב עכשיו, חוץ אולי מנהג-אוטובוס."
בשנים ההן אימהות רבות במושבה פיללו שבנותיהן תמצאנה לעצמן נהג-אוטובוס בתור חתן.
"גרז'ניק הוא מקצוע העתיד." חזר ואמר אבא.
ומדוע הסכמתי אני לכך? מסיבה אגואיסטית לגמרי. בסיום בית-הספר העממי נערכו בחינות לקבלת סטיפנדיה והן כללו את המקצועות עברית, תנ"ך, היסטוריה ואנגלית. מי שנרשם לבית-ספר מקצועי היה פטור מן הבחינה באנגלית. ואני הייתי תלמיד בינוני-למדיי באנגלית, מעודי לא היה לי כישרון ללימוד שפות, אבל לזכות בסטיפנדיה רציתי מאוד.
אבא לא היה כנראה יחיד בשאיפתו להבטיח את עתיד בנו בתור גרז'ניק או מסגר. בשלושה בתי-ספר מקצועיים, ומן הטובים שבהם: "מַקס פַיין, "עמל" ו"שבח" – ענו שאין מקום. בדי עמל ופרוטקציה הצליחה לבסוף אימא לרשום אותי לבית-הספר המקצועי "שבח" בתל-אביב.
הגעתי לשם מן המושבה ביום הראשון ללימודים, במכנסי-חאקי קצרים מקופלים-היטב ובסנדלים ועם כריך עשוי שתי פרוסות לחם שחור מרוחות במרגרינה וביניהן פלחי ביצה קשה. כאשר שאלו אותי באיזו מגמה אני רוצה ללמוד – מכונאות, פחחות, מסגרות או חשמלאות – בחרתי בחשמלאות, שנִראתה לי המקצוע היותר מעודן מבין כולם.
ישבתי שעתיים בכיתה. שיעור ראשון, תנ"ך, היה בסדר. שיעור שני בגיאומטריה, מעניין. בהפסקה הגדולה יצאתי לחצר, מחזיק בכריך ונוגס בו לאיטי. לפתע הגעתי אל מול פתחו של אולם ענק שבו עמד נער בן-גילי ליד שולחן-מלחציים ושיֵיף בפצירה גדולה מטיל-ברזל כהה. מעבר לו עמדו עוד כמה נערים רכונים על שולחנותיהם ועסקו במלאכה דומה.
הקול החדגוני והמרגיז של הפצירה ניסר באוזניי, ופלח-הביצה נתקע בגרוני עד להקיא. ואז אמרתי לעצמי: אני אעמוד כך ואשייף בפצירה במשך שעות גוש-ברזל אחד? לא ולא! לא לכך נועדו חיי.
נִשארתי בסבלנות כל אותו יום בבית-הספר אך לא הקשבתי כלל למתרחש בכיתה, שהיתה מורכבת כולה מִבָּנים חרוצים ובעלי חיוך מרוצה של מהנדסים-קטנים-תל-אביביים לעתיד.
בצהריים חזרתי למושבה ואמרתי בבית:
"אבא, אימא, אני לבית-הספר הזה לא הולך יותר!"
"למה?"
"מה קרה?"
"זה לא בשבילי."
"העליבו אותך?"
"פגעו בך? אחרי כל מה שהתרוצצתי בשביל שיקבלו אותך?"
"לא."
"יותר טוב בעיניך לגדול פַּרזיט? אתה לא מתבייש?"
"אתם יכולים לדבר עד מחר. אני לבית-הספר הזה לא אלך יותר. אני שונא את המקום!"
"למה?"
"ככה."
"אז מה תעשה?"
"תרשמו אותי לגימנסיה."
"בטלן."
וכך היה. גם רשמו אותי לגימנסיה במושבה וגם נותרתי "בטלן". אך כנראה ניצת איזה אור נואש בעיניים שלי אותו יום ולכן לא התווכחו איתי ואפילו הפסידו את דמי-ההרשמה לבית-הספר המקצועי.
את הסטיפנדיה, כמובן, לא קיבלתי.
אהוד בן עזר
המשך יבוא