פנה יום חג ובא החול,
נדָם השיר, נסוג מחול,
נמוג הזיו ופג התְכול
ושוב מחר – כמו יום אתמול.

אך מחשבות בְּלֵב האיש
על מה אפשר ומה נָגיש
ואיך בַּזְמן, שעוד נותַר
אוּכַל טַפֵּס אל רוֹם ההר,

ואיך שירו של יום החג
אל מְלוֹא שְנוֹתַי יְהֵא נימזָג
ויום לא יִדָּמֶה ליום,
שוב לא שיגרה של תְּמול-שלשום,

ואיך אורו של יום מועד
את שֵׂיבָתי יהֵא סועֵד,
בערוגות שְׁתוּלֵי פְּרָחַי
עוטפים ביופי את חַיַּי,

ומעכשיו, בלי מסֵכות –
חשוף, בָּאוֹר אמשיך לחיות,
הנה עתה, בגיל שֵׂיבָה –
שוב אין אַזִּיק ואין חובה,

עכשיו מוּתָר לִפְרוֹק העול,
מול מוּסְכָּמוֹת – שוב לא לִזְחוֹל,
לחוּש חפשי, לוֹמָר הכול
ולהרגיש – אני יכול,

כל עוד אין פֶּגָּע בִּבְשָׂרי,
כל עוד רוּחי בְּגוף בריא,
לִדְבּוֹק בַיֵּצֶר בלי מוֹרָא
להיות כל יום -נְטוּל שיגְרה. 

גמר חתימה טובה
עקיבא נוף