* עונה על דרישות ישראל – ישראל קבעה שתי מטרות למלחמה – מיטוט חמאס והחזרת החטופים. מה פירוש מיטוט חמאס? פירוק שלטון חמאס ופירוק כוחו הצבאי. מה פירוש פירוק כוחו הצבאי? פירוקו מנשקו.
המטרות הללו לא יכלו להיפגש עם דרישת חמאס – שחרור החטופים תמורת הפסקת המלחמה. הן לא יכלו להתכתב גם עם התוכנית המצרית – ויתור חמאס על השלטון, אך המשך קיומו ככוח חמוש, במודל חיזבאללה בלבנון.
תוכנית טראמפ עונה על כל דרישות ישראל. יש בה צדדים פחות נעימים לישראל. וכמובן חשוב להבטיח שהפרטים הקטנים יממשו את המטרות. אך התוכנית היא ניצחון ישראלי, פרי מלחמה קשה ומחיר דמים כבד.
כעת, על ישראל להודיע על קבלת התוכנית. במקביל, יש לפעול לתיקונים ושיפורים בתוכנית. דוגמה אחת, לא יחידה – מדובר על כך שחמאס יתפרק מנשקו "ההתקפי". איזה נשק יש לו שאינו התקפי? אין חיה כזו. עליו להתפרק מנשקו. נקודה.
אין זה אומר שחמאס יקבל אותה. אבל מרגע שישראל תשיב בחיוב, הלחץ כולו יופנה לחמאס. לחץ צבאי כבד של ישראל בעזה ולחץ מדיני של ארה"ב ומדינות ערב.
האם נתניהו מבין זאת? אני משוכנע שכן. האם יהיה לו אומץ פוליטי לקבל את ההצעה, ולהסתכן בנפילת ממשלתו? זאת נדע בימים הקרובים. זה מבחנו של נתניהו.

* הכתוב עד כה נכתב לפני פגישת נתניהו-טראמפ וכמובן לפני מסיבת העיתונאים. אני שמח שנתניהו עמד הפעם במבחן האומץ הפוליטי, קיבל את התוכנית ואני מקווה שהיא תצא לפועל.

* פנטזיה באספמיה – כאשר טראמפ הציג את "תוכנית" ההגירה של הפלשתינאים מרצועת עזה, הגדרתי אותה – פנטזיה. כתבתי שעזה תהיה "הריביירה של המזה"ת", כפי שהיא היתה "סינגפור של המזה"ת" בפנטזיית ההתנתקות. כל אלה שפינטזו על טרנספר בתמיכת ארה"ב, פינטזו באספמיה. היה ברור שאין שום היתכנות לתוכנית הזאת, וגם אם היתה לה היתכנות, היא כלל לא דיברה על טרנספר, אלא על פינוי-בינוי.
לא יהיה טרנספר מעזה, לא בכוח ולא "מרצון". "עידוד הגירה" יוביל אולי להגירה של כמה עשרות אלפים לכל היותר, ולבטח לא אלה שהיינו רוצים שילכו.
צריך להיות ברור שאנחנו לא נלך מכאן והם לא יילכו מכאן, וזה הבסיס לכל פתרון.
אז כתבו לי שאני קטן אמונה. הנה, חלפו חודשים אחדים, וטראמפ עצמו מגיש תוכנית, הפעם לא איזו פליטת פה בפוטו-אופורטיוניטי עם נתניהו, אלא תכנית מובנית, ואין בה זכר לפנטזיה הזאת.
הפעם זו תוכנית עבודה ממשית וריאלית.

* מה האיום ומה ההזדמנות – בכל הדיווחים וההדלפות על תוכנית טראמפ, מה שמוצג כצפרדע שישראל תתקשה לבלוע, הוא שילובה של הרש"פ בניהול רצועת עזה והעברת הרצועה לרשותה בעוד שנים אחדות. בעיניי, זה אינו איום אלא דווקא הזדמנות. מה שמהווה איום, בעיניי, הוא ההיפך הגמור – העובדה שבשנים הראשונות הניהול לא יהיה בידי הרש"פ, אלא בידי כוח בין ערבי ובין מוסלמי.
הצורך החשוב ביותר לישראל ביום שאחרי, הוא חופש הפעולה לצה"ל, לשב"כ ולכוחות הביטחון בכל רחבי הרצועה. זה הלקח של כל מה שקרה כאן מאז אוסלו, דרך מתקפות הטרור מיו"ש, מבצע "חומת מגן" ותוצאותיו, שנות הרקטות והסבבים ברצועת עזה, 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל". רק נוכחות פיזית של צה"ל ללא הגבלה תבטיח את המשך המלחמה בטרור.
השיקול בידי מי יהיה השלטון האזרחי צריך להיבחן על פי הנקודה הזאת – לצד איזה שלטון צה"ל יוכל לפעול באופן חופשי. יהיה קשה מאוד לצה"ל לפעול באזור שבשליטת מצרים, האמירויות ואינדונזיה, בשל החשש מחיכוך עמם ופגיעה בהסכמי השלום והנורמליזציה. לעומת זאת, יש לנו ניסיון מוצלח באזורי הרש"פ ביו"ש מאז "חומת מגן".
הסיבה היחידה לכך שמדובר בכוח בין ערבי או בינלאומי היא התנגדות נתניהו וממשלתו לרש"פ, אך ההתנגדות הזאת סותרת את האינטרס הביטחוני והלאומי של ישראל. תחת הכוח הבין ערבי נתקשה מאוד לפעול. מישהו חושב שאותו כוח יילחם ברצינות בטרור ויסכל את שיקום חמאס וגא"פ?

* שיקום תמורת תת-קרקע – אחד המרכיבים במחדל שהביא ל-7 באוקטובר (זה לא מחדל 7 באוקטובר. 7 באוקטובר הוא תוצאה של מחדל מדיני וביטחוני רב שנים), היה הסכמתנו לשיקום רצועת עזה ללא פירוזה, אחר "צוק איתן". אילו התעקשנו על שיקום תמורת פירוז, היינו מונעים את הטבח.
עלינו להפיק את הלקח כעת, ולהציב משוואה – שיקום מעל הקרקע, תמורת פירוק התת-קרקע. התפרקות חמאס מנשקו חייבת לכלול הפקדת תוכניות ומפות התת-קרקע. בכל אזור ברצועה, השיקום יחל רק לאחר השמדת המנהרות שמתחתן.
האם נגיע בהכרח לאחרונת המנהרות? כנראה שלא. אך נגיע לרובן המכריע.

* להיערך לתרחיש – את תמיכתי לאורך זמן בעסקת חטופים חלקית, נימקתי בחששי שחמאס לא ישחרר את כולם, כי הוא רואה בחטופים תעודת ביטוח. ואכן, לפני שבועות אחדים, כאשר ישראל החלה לדבר על עסקה כוללת, הם הודיעו על "ניתוק קשר", כביכול, עם מור ברסלבסקי. וכעת, כאשר על הפרק תכנית טראמפ לעסקה כוללת, הם שוב דיווחו על "אובדן קשר", כביכול, עם שני חטופים.
אני מקווה מאוד שנתניהו וטראמפ דנו בסוגייה הזאת והגיעו להסכמות שקטות, ללא הצהרות מיותרות, על תרחיש שבו הפלשתינאים יחזירו פחות מ-48 חטופים. צריך להיזהר מאמירות שתסכנה את שחרור מי שישוחררו, אולם אם המספר לא יהיה מלא, יש להודיע אחרי השחרור, שחמאס לא מילא את חלקו ולכן ישראל פטורה ממילוי חלקה, ולהמשיך בכל הכוח עד שחרור כל החטופים ומיטוט חמאס.

* כבוד לאומי – במקום שראש ממשלת קטאר יתנצל בפני ישראל על מימון הטבח, מימון החטיפה, מימון הגל האנטישמי בעולם, אירוח ראשי חמאס, "תיווך" שנועד להציל את חמאס ולכן הכשיל את שחרור החטופים, נתניהו התנצל בפניו.
אותו נתניהו שהתנצל בפני ארדואן על משט הטרור הטורקי.
כבוד לאומי...

* נתניהו צודק – אני מזדהה עם כל מילה שנתניהו היה אומר על ראש ממשלה שהיה משפיל את ישראל בהתנצלות בפני מדינת הטרור קטאר.
מצד שני, אני מתנגד לכל מילה שהוא היה אומר בגנות ראש הממשלה "הססמולני" שהיה מקבל את תוכנית טראמפ, כלומר את "הסכם הכניעה".

* למה הוא מתנגד – התנגדותו של סמוטריץ' לתוכנית טראמפ אינה כיוון שהיא אינה תואמת את מטרות המלחמה, שעליהן החליטה הממשלה שבה הוא חבר, אלא למרות שהיא תואמת את המטרות. הסיבה להתנגדותו, היא שהמטרות שלו אינן מטרות המלחמה.

* ישראל לפני הכול – על לפיד, גנץ וליברמן להודיע לנתניהו, שאם סמוטגביר יפרשו מהממשלה כדי לסכל את ההסכם, הם מוכנים להצטרף אליה לפרק זמן שיוסכם בין הצדדים על מועד הבחירות. בתמורה, ייעצרו הדחת היועמ"שית וחקיקת חוק ההשתמטות.
(האמת היא, שאילו הייתי יועצו הפוליטי של נתניהו, הייתי מייעץ לו ללכת על ההסכם, ליישם אותו וללכת לבחירות מוקדמות ככל האפשר).

* ניסינו להכיל – ראש מפקדת העומק היוצא, אלוף נמרוד אלוני, אמר בנאום הפרישה שלו: "לפני שנתיים ניסינו להכיל את אויבינו מדרום ומצפון מתוך מחשבה שהזמן יעשה לנו טוב, לכלכלה ולצמיחה, ונוכל לשמר מצב קיים לאורך זמן. טעינו, כולנו. שִמרו על שבועתנו: לעולם לא עוד ניר עוז, לעולם לא עוד טבח הנובה."
חשוב לאמץ את המשפט הזה במלואו. אין משמעות לשבועה: "לעולם לא עוד ניר עוז, לעולם לא עוד טבח הנובה," בלי להבין לעומק את חלקה הראשון של המשוואה: "ניסינו להכיל את אויבינו מדרום ומצפון מתוך מחשבה שהזמן יעשה לנו טוב, לכלכלה ולצמיחה, ונוכל לשמר מצב קיים לאורך זמן. טעינו."
תנאי הכרחי להבטיח שלא עוד טבח ניר עוז, הוא לא להכיל את האוייב, לא לאפשר לו להתעצם, לא לאפשר לו להרים את הראש, לחסל מראש את האיום. עד כה, אנו מיישמים זאת היטב בלבנון, כמעט שנה לאחר הפסקת האש. כך עלינו לנהוג ברצועת עזה ביום שאחרי.

* תעלול פופוליסטי – נדמיין את היום שבו יוצא להורג המחבל הראשון שיידון למוות. שבועות קודם לכן, הפגנות אנטי ישראליות פרועות תתקיימנה בכל העולם. כל המדינות תפעלנה לחץ על ישראל לחון את המחבל. שמו יינשא בפי כל פה בעולם. הוא יהיה לגיבור עולמי וכמובן לגיבור לאומי של הפלשתינאים. ככל שנתקרב למועד, הלחץ יגבר ויגיע לשיאו באותו יום ובימים שלאחר מכן.
נדמיין את היום שבו יוצא להורג המחבל השני שיידון למוות. זה לא יקרה. המחיר ששילמנו על ההוצאה הראשונה להורג, תגרום לכך שהראשון יהיה גם האחרון.
עונש מוות לא הוכיח את עצמו מעולם, אפילו לא ברציחות פליליות, קל וחומר בטרור לאומני אידיאולוגי, ובוודאי של קנאים ג'יהאדיסטים. ההיפך הוא הנכון. כל מחבל שיוצא לרצוח, יודע שרוב הסיכויים שהוא ייהרג. רבים מהם רוצים להיהרג, הרי מגיל אפס שוטפים להם את המוח כדי להפוך אותם לשאהידים. הסיכוי להיות שאהיד בהוצאה להורג, שתהיה גולת הכותרת של השאהידיות, תדרבן יותר את המוטיבציה לפגע. כל מוצא להורג כזה יהיה מודל לחיקוי.
הצעת החוק לגזר דין מוות למחבלים היא עוד תעלול פופוליסטי של ראש הכנופייה וחבר מרעיו.
והעיתוי האומלל, כאשר עשרים ישראלים חיים חטופים בידי חמאס, וכאשר מתאם השבויים והנעדרים בממשלה, שראש הכנופייה חבר בה, מזהיר בפירוש כי עצם הדיון מסכן את חיי החטופים, מעיד על כך שכלל לא אכפת לראש הכנופייה מחיי החטופים. למה, מהם חייהם של עשרים ישראלים לעומת גזירת קופון פופוליסטי לכנופייה?
העובדה שראש הכנופייה הוא שר בממשלת ישראל, היא כתם בל ימחה על ההיסטוריה של העם היהודי.

* מוות למתאבדים – גזר דין מוות למתאבדים!
הרתעה גאונית נוסח עדת הפופוליסטים.

* אצבע בעין – על פי הפרסום ב-ynet ראש הממשלה מתנגד לעונש מוות והתנגד להעלאת החוק לדיון בוועדה. אבל ראש הכנופייה מצפצף על נתניהו. מתחילת הכהונה הוא מתייחס אליו כאל סמרטוט, ובכל פעם נוכח מחדש שהוא צודק.
לא זו בלבד שראש הכנופייה מצפצף על רוה"מ, הוא גם עושה זאת בעת ביקורו בארה"ב, ערב פגישתו החשובה עם טראמפ, כדי לתקוע לו אצבע בעין ולהשפיל אותו.
כל ראש ממשלה סביר היה מפטר אותו לאלתר. אבל ראש ממשלה סביר כלל לא היה ממנה אותו.

* ביקורת פרלמנטרית – בדמוקרטיה פרלמנטרית מתוקנת, אחד מתפקידיו המרכזיים של הפרלמנט הוא לבקר את הממשלה. אבל אצלנו, בעיקר בשנים האחרונות, הממשלה שולטת בכנסת (כפי שהיא מנסה לשלוט גם ברשות השופטת).
יש צורך ברפורמה גדולה לחיזוק הכנסת, שהפכה לאסקופה נדרסת. בין השאר, צריך לוודא שבראש ועדות המפקחות על משרדים, יעמדו נציגי האופוזיציה.
מה קורה אצלנו? השרים שולטים בוועדות שאמורות לפקח עליהם. הנה, ברגע שראש הכנופייה מונה לתפקיד השר לביטחון פנים, ושינה את שמו לשם המגלומני השר ל"ביטחון" לאומ(נ)י, הוא דאג לשנות את שם הוועדה לביטחון פנים לוועדה ל"ביטחון" לאומ(נ)י, בראשות חבר הכנופייה, כשהוא, השר, הנו השולט בה בפועל. והוועדה הזאת קיבלה את התעלול הפופוליסטי של חוק גזר דין מוות למחבלים.

* דובר חמאס בעברית – גדעון לוי יכול לצאת לגמלאות. ניר חסון החליף אותו בתפקיד דובר חמאס בעברית וראש דסק עלילות הדם האנטישמיות בשוקניה.

* טינופת אוטואנטישמית – הבמאי והמפיק ברק הימן פירסם ב"הארץ" פשקוויל שבו הודה למי שמחרימים את סרטיו, כיוון שבעצם היותו חלק מן היישות הציונית, כלשונו, אף שהוא חותר להשמדתה (הוא ניסח זאת "שואף לקריסת היישות הציונית"), מגיע לו. הוא חלק מהיישות שמחוללת את ה"שואה" בעזה, וכל הפשקוויל מלא ב"ג'נוסייד" ושאר החרא השוקניסטי האוטו-אנטישמי. "מדינת ישראל באמצעות הצבא שלה, שמשרתים בו הילדים, האחיינים, השכנים, התלמידים והנכדים שלנו, ובעזרת כספי המיסים שכולנו משלמים, רוצחת עם אחר בימים אלה. משמידה אותו, גוזרת על מי שטרם נרצח חיי פליטות לנצח ולא מתכוונת להפסיק. להפך. ככל שישראל הורגת יותר, כך היא רעבה לעוד הרג. מיספר המתים ברצועת עזה הוא שווה ערך, מבחינה יחסית, ל-10 מיליון מתושבי ארצות הברית. שואה... מה טבעי יותר מלהחרים מוסד ציבורי הנתמך בידי ממשלת הדמים הרצחנית של מדינת ישראל, ולהחרים כל יצירה הממומנת מהכסף של ארגון טרור סדיסטי הקרוי מדינת ישראל, שבראשו מאפיונרים צמאי דם? מה מתבקש יותר מלכבד, להעריך ולעודד את כל מי שמסרב להכשיר את השרץ הג'נוסיידי ולנרמל את הפשעים המתועבים של מדינת ישראל על ידי שיתוף פעולה עם שלוחותיה?" וכן הלאה וכן הלאה. כמובן שבטענתו שישראל מבצעת שואה הוא הגדיר את עצמו כמכחיש השואה, אך זה המקום הטבעי לאוטו-אנטישמים נחותים מן הזן הבזוי שלו.
וכאן הוא מסביר את ה"הקרבה", שלו. "אין ספק כי מהחרם התרבותי על ישראל – שאני לא רק מבין, אלא אף מעודד (כחלק מכל מעשה התנגדות באשר הוא לג'נוסייד שישראל מבצעת) –ייפגעו לא רק הפשיסטים והמשת"פים של השלטון הציוני, אלא גם אנשים טובים ואמיצים, כמו יוזמות המכתב [מכתב של כמה יוצרים אוטו-אנטישמים אזרחי ישראל, שקראו לחרם על המדינה השנואה עליהם א.ה.] ושותפיהן לחתימה עליו. אז מה? מדובר במחיר פעוט למי שמאמין שצריך לעשות כל דבר כדי לעצור את הג'נוסייד, ואין ברירה אלא לשלם אותו חרף האי-נעימות הכרוכה בכך."
הנ"ל הזכיר לי טינופת אוטו-אנטישמית אחרת, את רוגל אלפר, שבזמן "אינתיפאדת הסכינים" (2015) כתב מכתב גלוי למחבל שירצח אותו, שבו הצדיק את הרצח, בהיותו חלק מן העם הכובש, ורק הביע פליאה מדוע לקח לו כל כך הרבה זמן לביצוע המעשה.
בתגובה כתבתי אז, שההבדל בין אלפר לאוטו ויינינגר, הוא שויינינגר הסיק את המסקנות המתבקשות מהאוטו-אנטישמיות שלו, בעוד אלפר סתם פאקה פאקה.

* הגיליוטינה הביביסטית – בית הדין של הליכוד ידון בהדחת השרה מאי גולן – כיוון שהיא מושחתת עד היסוד וממיטה קלון על הליכוד.
רגע... רגע... כנראה היתה כאן איזו טעות.
והרי הודעה שנתקבלה זה עתה. בית הדין של הליכוד ידון בהדחת שר הביטחון לשעבר יואב גלנט בשל התנגדותו לחוק סרטן-ההשתמטות.

* מורשת ההשתמטות – בדיון על הדחתו מהליכוד אמר יואב גלנט שהליכוד צריך להחליט האם הוא ממשיך את דרכו של בגין או של בן גביר.
האמת היא, שהליכוד של נתניהו (בכל אופן של נתניהו בשנים האחרונות), יריב לוין וחבורת הסְחְלֶה, הוא במידה רבה היפוכה המוחלט של תנועת ז'בוטינסקי והליכוד של בגין ושמיר. כן, היא קרובה יותר לראש הכנופייה, שהליכוד של בגין ושמיר בחיים לא היה מצרף אותו לקואליציה.
אבל דווקא בסוגייה שבעטיה הגיליוטינה הביביסטית זוממת לערוף את ראשו של גלנט – סוגיית ההשתמטות, המורשת של בגין בעייתית מאוד, בלשון המעטה. בגין הוא האשם מיספר 1 בסרטן ההשתמטות ההמונית. בן גוריון אשם בכך שהסכים לעצם הרעיון של פטור בשם "תורתו אומנותו", אך הוא הגביל אותו ל-400 איש, לא התכוון לכך שהתופעה תימשך יותר מחמש-שש שנים ובדיעבד הביע חרטה על כך. לעומת זאת, בגין הוא זה שמיד עם הקמת ממשלתו הסכים לפטור גורף לכל מי שטוען שהוא לומד תורה, והצדיק את מעשה הנבלה הזה באחד המשפטים הטיפשיים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית: "במדינה היהודית לא תהיה מכסה על לומדי תורה."

* הצהרה דרמטית – יאיר גולן הודיע שאם הוא ירכיב ממשלה הוא ידיח את זיני מראשות השב"כ. ממש הצהרה דרמטית.
והרי הצהרתי הדרמטית: אם אני ארכיב את הממשלה, לא אדיח את זיני מראשות השב"כ.
הסיכוי שלי להרכיב ממשלה זהה לזה יאיר גולן.

* לבטל את עבירת הרצח – אם אדם שקבר נערה חיה בחול והיא מתה, לא הורשע ברצח, אפשר להוציא מחוק העונשין את סעיף הרצח. הרי באותה המידה אפשר היה לזכותו מחמת הספק גם אילו ירה כדור בראשה, ולומר שלא הוכח שהוא רצח אותה, אלא רק שירה בראשה. היא מתה מוות טבעי כתוצאה מכדור שנכנס לראשה.
אני מקווה מאוד שהפרקליטות תערער על גזר הדין השערורייתי. שום פלפול והתפתלות לא יצדיקו פסק דין שהשכל הישר זועק כך נגדו.

* בחירה ב-11 בספטמבר – אם אזרחי ניו-יורק יבחרו במועמד האנטישמי, הג'יהאדיסט הקנאי זוהראן ממדאני לראשות העיר, כאילו בחרו במפגעי 11 בספטמבר 2001, בני דמותו של הנבל, שהמיטו על עירם את האסון הגדול בתולדותיה.
מה יש ליהודים לחפש בעיר שעלולה להעמיד בראשה פעיל אנטישמי קיצוני? חזרו הביתה, למולדתכם, לארץ ישראל.

* ביד הלשון: קָצֵר – ביום שישי הלך לעולמו המלחין והמעבד מוני אמריליו. אמריליו הלחין משיריהם של טובי הפזמונאים והמשוררים בישראל. אחד מלחניו היפים והאהובים הוא לשירו של יהודה עמיחי "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקָצֵר."

שְׂעָרוֹ גֻּלַּח כְּשֶׁבָּא לַמַּחֲנֶה
שְׂעָרָהּ נִשְׁאַר אָרֹךְ וּבְלִי מַעֲנֶה
אֵינֶנִּי שׁוֹמַעַת אוֹתְךָ בָּרַעַשׁ הַגּוֹבֵר
שְׂעָרֵךְ הָאָרֹךְ, נַעֲרָה, שְׂעָרְךָ הַקָּצֵר.

קָצֵר?! מה פתאום קָצֵר? אין אומרים קָצָר? זו לא טעות?

ודאי שאומרים קָצָר, אבל זו לא טעות. שתי הצורות נכונות.

האקדמיה ללשון עברית הקדישה רשומה לשאלה הזאת. מסתבר שבתנ"ך המילה אף פעם אינה מופיעה בפני עצמה, אלא רק בסמיכות. "קְצַר אַפַּיִם" (משלי י"ד, י"ז), "קְצַר רוּחַ" (שם כ"ט), "קְצַר יָמִים" (איוב י"ד, א'). צורת הסמיכות הזאת מתאימה הן לצורת קָצָר והן לצורת קָצֵר. צורת הנפרד יכולה להיות קָצָר כמו רָחָב, רְחַב-(ידיים), יָשָׁר, יְשַׁר-(זווית), ויכולה להיות קָצֵר כמו זָקֵן, זְקַן-(השבט), כָּבֵד, כְּבַד-(תנועה). וכבר כתב רד"ק בספר השרשים: "ומבלי הסמיכות יאמר קָצָר או קָצֵר" אגב, את אחת מפינותיי הקדשתי פעם למחלוקת בין נָמָל לנָמֵל. גם כאן, אין מחלוקת שבסמיכות אומרים נְמַל חיפה.
בספרות חז"ל מופיעות שתי הצורות. במסורת תימן הצורה המקובלת היא קָצֵר. בשירת ספרד של ימי הביניים משמשת בעיקר הצורה קָצֵר, כפי שאפשר ללמוד מן המילים המתחרזות, למשל: "מלאכתו מרובה והיום קָצֵר, ואשליך אותו אל בית היוֹצֵר" (יצחק אבן גיאת, המאה האחת-עשרה). במסורות אשכנז משמשות שתי הצורות, ויש תיעוד אף לצורה שלישית: קָצוּר.
ברשומה של האקדמיה מסופר, שבמילונים מן המחצית הראשונה של המאה ה-20 נהוג היה יותר להשתמש בצורה קָצֵר.
היום הצורה המקובלת היא קָצָר. הצורה קָצֵר מקובלת בעיקר בספרות ובשירה. בשירה היא מוכתבת לעתים משיקולי חריזה, כמו בכל בתי "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר": הַגּוֹבֵר – הַקָּצֵר. אחֵר – קָצֵר. מהֵר – קָצֵר. חוזֵר – קָצֵר. אומֵר – קָצֵר.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com