שנתיים לשבעה באוקטובר
שנתיים ליום המר והנמהר, ליום האפל ביותר בתולדות מדינתנו, ליום השחור ביותר בתולדות עמנו מאז השואה.
במשך עשרות שנים האוייב היכה אותנו בסנוורים, ולא ראינו ולא הבנו את מציאות חיינו. בשבעה באוקטובר היכתה אותנו מציאות חיינו: אנו מוקפים באויבים שאינם מוכנים להשלים עם זכות קיומנו, אינם מוכנים להשלים עם עובדת קיומנו. והם יעשו הכול, הכול, כולל הכול, כדי לשים קץ לקיום הזה.
בשבעה באוקטובר למדנו על מה אנו נלחמים – אנו נלחמים על קיומנו, אנו נלחמים על זכות קיומנו, אנו נלחמים על צדקת דרכנו הציונית, אנו לוחמים על הטוב מול הרע, אנו נלחמים נגד הרוע המוחלט, שהתגלה במלוא מפלצתיותו בשבת השחורה.
עומדת מולנו תעשייה שלמה, חובקת עולם, עתירת ממון, העוסקת בהכחשת הטבח, בהשכחת הטבח, בהעלמת הטבח, ובעלילות דם נוראיות עלינו, על מדינת ישראל, על צה"ל, על העם היהודי. אל נתבלבל, אל נשכח ואל ניתן להשכיח, מי הטובים ומי הרעים במלחמה הזאת. לא נשכח ולא נסלח!
לשבעה באוקטובר הגענו מתוך מציאות של קרע עמוק ונורא בתוכנו, שלא רק צד אחד אשם בו. בשבעה באוקטובר נוכחנו בשותפות הגורל בינינו. אנו נלחמים על חיינו מול אוייב שאינו מבחין בין דתי לחילוני, אשכנזי או מזרחי, ימני או שמאלני, תומך ברפורמה המשפטית או מתנגד למהפכה המשטרית. ורק יחד – דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים ,ימנים ושמאלנים, תומכים ברפורמה המשפטית ומתנגדים למהפכה המשטרית, רק יחד ננצח את הרוע המוחלט הקם עלינו.
יחד הזה, רוח ה-8 באוקטובר, רוח גדולה של הירתמות, של התגייסות, של התנדבות, של עזרה הדדית, של אחדות לאומית, הוא תנאי לקיומנו.
התערערות והתפוררות היחד הזה במהלך השנתיים האחרונות, חיפוש האוייב בתוכנו במקום עמידה יחד מול אויבינו, ייחוס זדון ליריבים פוליטיים, ולא רק צד אחד אשם ברעות הללו, מסכנים את קיומנו ומשרתים את מבקשי נפשנו.
ההתערערות הזאת, מעידה על כך שאין די בשותפות הגורל כדי לקיים את חברתנו, וחובתנו לחדש את ברית הייעוד שלנו. ועיקרה – אמונה גדולה בצדקת דרכנו, בצדקת הציונות, באמת הציונות.
כתב נתן אלתרמן בשירו האחרון:
--- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.
כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!
2. צרור הערות 8.10.25
* בזכות הלחץ הצבאי – המלחמה יכולה היתה להסתיים מזמן. בכל נקודת זמן מאז 8 באוקטובר, חמאס יכול היה לשחרר את החטופים ולהניח את נשקו. אילו עשה כן, המלחמה היתה נפסקת ורצועת עזה היתה ניצלת.
אבל חמאס בחר להמשיך להחזיק בחטופים, להמשיך לשלוט בעזה, להמשיך להחזיק בנשק ובכך המיט אסון כבד על עמו. הוא האמין שבאמצעות החטופים הוא יוריד את ישראל על הברכיים. ה"מתווכת" ניהלה את המו"מ במטרה לקדם את שאיפת חמאס. זה לא קרה.
הלחץ הצבאי הכבד, והאִיום בכיבוש מעוזו האחרון והעיקרי של חמאס בעזה, הביאו לתפנית, שכנראה (עם האוייב הברברי הזה, עד שנראה בעין את אחרון החטופים חייבים לסייג את הדברים) תחול עתה. הלחץ הביא לתוכנית טראמפ, שמשמעותה קבלת כל מטרות המלחמה של ישראל: החזרת כל החטופים, הפסקת שלטון חמאס ופירוק חמאס מנשקו. אם תוכנית טראמפ אכן תצא לפועל במלואה – זה הניצחון של ישראל.
לא ניצחון "מוחלט". יש הרבה בעיות בתוכנית, הרבה צפרדעים לבלוע ומחיר כבד (כמפורט בהערה הבאה). אבל מימוש מטרות המלחמה הוא ניצחון מרשים מאוד. תוכנית טראמפ דרשה מחמאס כניעה. האולטימטום לחמאס ביום שישי היה: היכנעו או תחוסלו.
חמאס לא נכנע. הוא לא קיבל את התוכנית. הוא אינו מוכן להתפרק מנשקו. הוא הסכים למו"מ. אך פטרוניו, אויבינו הקטארי והטורקי, תמרנו את טראמפ לטעון שתשובת חמאס היא חיובית.
אולם חמאס הבין שבלי שחרור החטופים בשלב הראשון – הוא יחוסל. ולתנאי הזה הם השיבו בחיוב. אלה חדשות מעולות, קודם כל בגלל השחרור, וכן כיוון שהמשך המו"מ לא יהיה עם אקדח החטופים המכוון לרקתנו, אלא כאשר אנו יושבים בעזה עם אקדח החיסול מכוון לרקת חמאס. וזה כבר מו"מ מסוג אחר לגמרי.
האם יכולנו להגיע להישג הזה מוקדם יותר? אני מאמין שכן. לאורך השנתיים הללו מתחתי ביקורת על אופן ניהול המלחמה, מלחמת הדשדוש. אני מאמין שבדרך אחרת יכולנו להכריע מזמן את חמאס. אבל אילו שעינו לקריאות לשחרור החטופים בכל מחיר, היינו מעניקים לחמאס ניצחון אדיר, שבו מצבו היה טוב יותר מערב 7 באוקטובר. לא זו בלבד שהוא היה שולט בעזה וצבאו היה ממשיך להתקיים – הוא היה מעביר מסר לכל העולם המוסלמי, שלפיו באמצעות חטיפה ניתן להכניע את ישראל. ולכן, לצד ביקורתי על אופן ניהול המלחמה, אני מעריך את ראש הממשלה על שלא נכנע ללחצים לוותר על מטרות המלחמה.
אני מאמין שניתן היה לקצר את טווח הזמן, אך בשום אופן לא היה מקום לקיצורי דרך באמצעות ויתור על מיטוט חמאס.
בתקווה שאכן החטופים יוחזרו, על ישראל לעמוד במו"מ על כך, שכל נסיגה תותנה בפירוק חמאס מנשקו, שלצה"ל שב"כ וכוחות הביטחון יהיה חופש פעולה מלא ברצועה, ושההסכם ייאכף במודל לבנון, ועל הישארותנו בפרימטר ובציר פילדלפי.
* המחיר – אני תומך מאוד בעסקה על סמך תוכנית טראמפ. יתר על כן, גם בעסקה פחות טובה הייתי תומך.
אבל אסור להיות באופוריה. יש המון בעיות בעסקה ומחירה כבד. גם מי שתומכים בעסקה, צריכים להיות ישרים והגונים ולהצביע על המחיר, כדי שנשכיל להתמודד עמו, ולא להתמכר לשקט.
הבעייה הבסיסית, היא עצם העובדה שאחרי שנתיים של מלחמה נגד ארגון טרור, לא הצלחנו להכניע אותו ללא תנאי. זה כישלון ישראלי, שחובתנו ללמוד אותו ולהפיק ממנו לקחים. זוהי תוצאה של מלחמת דשדוש ארוכה, במקום מלחמת בזק להכרעה מהירה. כל המחירים שבעסקה היו נמנעים אילו הניצחון בשדה הקרב היה מלא.
המחיר הכואב ביותר, הוא שחרורם של מאות רוצחים בנוסף לכל המחבלים שכבר שוחררו. אנו יודעים מניסיוננו שרבים מהם חוזרים לטרור, וסביר להניח שחלקם יהיו מנהיגי הניסיון לשקם את חמאס. מהסיבה הזאת התנגדתי לעסקאות העבר, מג'יבריל ועד שליט. הפעם, בשל הסיטואציה של החטיפה ההמונית, לא יכולנו להימנע מכך. לא היתה ברירה. אבל יש להיות מודעים לאיום כדי להתמודד איתו.
הבעייה השנייה, היא הכנסת שתי אויבות גדולות שלנו, שתי פטרוניות של חמאס, קטאר וטורקיה, ללב העניינים. זאת מכה. חלק ממנה זאת ההשפלה הלאומית בהתנצלות בפני הספונסרית של הטבח והחטיפה ומכשילת המו"מ על העסקה, קטאר. אני שומע תגובות של שמחה לאידו של נתניהו, אבל זו שמחה לאידה של ישראל. כך גם החסינות שניתנה לקטאר להמשיך ולארח את הנהגת הטרור. ואיננו יודעים מה טורקיה קיבלה. אולי מטוסי F-35I, שפוגעים בעליונות של ישראל במזה"ת. ואני מקווה שטורקיה לא קיבלה מארה"ב תמיכה בהשתלטותה על סוריה, שאף היא פגיעה אסטרטגית בישראל.
הבעייה השלישית, היא הצבת המדינה הפלשתינאית כמטרה עתידית. אמנם מדובר במשהו מעורפל ורחוק, מעין אמירה כדי לצאת ידי חובה, אבל כיוון שמדינה פלשתינאית היא איום קיומי על ישראל, גם אזכור כזה בעייתי ומסוכן.
הבעייה הרביעית היא באשמתנו המלאה. הכנסת כוחות זרים לניהול רצועת עזה, עלולה לפגוע בחופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון ברצועת עזה, וחופש הפעולה הזה הוא הצורך הביטחוני החשוב ביותר של ישראל ביום שאחרי. מהבחינה הזאת, הדבר הנוח לנו ביותר הוא שלטון רש"פ, כמו בשטחי A ו-B ביו"ש. אבל ההתעקשות של נתניהו וממשלתו לא להעביר את רצועת עזה לשליטה אזרחית של רש"פ, פגעה פגיעה משמעותית בביטחוננו.
היתרון הגדול ביותר של התוכנית, הוא העיקרון של החטופים תחילה. מהבחינה הזאת, הערפל סביב נושאים רבים, כמו תוואי הנסיגה וחופש הפעולה של צה"ל, יהפוך מאיום להזדמנות אחרי חזרת החטופים, ויאפשר לנו עמדת כוח משמעותית במו"מ, ללא אקדח החטופים לרקתנו.
ואחרי הכול, הדבר החשוב ביותר הוא לא מה כתוב בהסכם, אלא איך ישראל תאכוף אותו. הסכם הפסקת האש בלבנון זהה להחלטה 1701 אחרי מלחמת לבנון השנייה. אז, התמכרנו לשקט ונתנו לחיזבאללה להפר אותו עד הפיכתו לצבא טרור מפלצתי. היום אנו אוכפים אותו בכוח ואיננו נותנים לחיזבאללה להרים ראש. זה צריך להיות המודל לפעולתנו ברצועת עזה ביום שאחרי.
* לא ברגותי – אני מקווה מאוד שהרוצח הסדרתי ברגותי לא יהיה בין הרוצחים שישוחררו בעסקה. ברגותי הוא תואם ערפאת, מנהיג כריזמטי שמוביל את עמו לטרור, תוך מתק שפתיים של "שלום של אמיצים."
יותר משהבעייה היא היותו רוצח סדרתי, הבעייה היא היותו רוצח סדרתי אחרי הסכם אוסלו, שהוא היה שותף לו ומבכירי הרש"פ שהוקמה על פיו. ככזה, אין זה אדם שניתן לבנות על כך ששינה את דרכו.
ברגותי מרצה 5 מאסרי עולם, על חמישה מעשרות מעשי הרצח שעליהם החליט, שהוכחו מעל לכל ספק בבית המשפט. עובדה זו היא הכריזמה שבעטיה הוא המנהיג המוביל והפופולרי של פת"ח. רק רע יכול להיגרם משחרורו.
* מחלת נפש – מתוך אוכלוסייה של 10.5 מיליון שוודים, יש רק 15,000 יהודים. אלפית האוכלוסיה.
מה מביא טינופת כמו גרטה טונברי לאנטישמיות חולנית כזו, שהיא מקדישה לה את חייה? איזו מחלת נפש היא האנטישמיות הזאת?
* עוד תעלול פופוליסטי – ראש הכנופייה יצר עוד תעלול פופוליסטי בביקורו אצל עצורי המשט.
אז הוא קיבל עוד מחיאות כפיים מהאספסוף.
במקום להילחם בפשיעה ובטרור ולהחזיר את המשילות, הוא עסוק רק בהפיכת המשטרה למיליציה פשיסטית פרטית חמושה ובמוקיונות פופוליסטית.
אפס מאופס.
* רק אם יחזרו בתשובה – אתרגם את גולדקנופף לעברית:
"לומדי תורה שניצודו על ידי גורמי האכיפה בעוון לימוד תורה" = פרזיטים משתמטים שנעצרו בעוון עריקה מצה"ל.
הם נעצרו כי עברו על חוקי המדינה, אך יותר משעברו על חוקי המדינה, הם עברו על חוקי התורה.
גולדקנופף, שהיה שר בכיר בממשלת שבעה באוקטובר, השווה אותם, בעזות מצח, לחטופים. החרדים יוזמנו לממשלת שיקום המדינה רק אם יחזרו בתשובה ויתמכו בגיוס כל החרדים.
* פוליטיקאי קטן – לאחר "נאום התהליכים" של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, נמתחה עליו ביקורת חריפה מצד אנשים בציבור. אני, למשל, פירסמתי למחרת מאמר ב"ישראל היום", שבו קראתי להדחתו.
בקרב ציבור הדתי לאומי הביקורת נגדו היתה נוקבת וקשה.
סיפר לי חבר מקשת, המושב של דוד זיני, שמי שיצא מגדרו ללמד סניגוריה על יאיר גולן היה זיני. החברים במושב תקפו את גולן בחמת זעם, וזיני דיבר עליו כאדם, כלוחם ומפקד משכמו ומעלה. זיני הפריד בין המחלוקת האידיאולוגית והפוליטית לבין ההערכה לחבר לנשק.
וכעת, יאיר גולן עט עליו בנבזות ורכב על גל שנאת החינם. הוא העמיד את הפוליטיקה הקטנה והכעורה מעל הכל.
איש קטן.
* הגילדה – בג"ץ ידחה את העתירות נגד מינויו של זיני לראשות השב"כ, כי אין שום עילה לקבל אותן.
מכל העתירות, הנבזית ביותר היא של שלושת ראשי השב"כ בדימוס כרמי גילון, עמי איילון ונדב ארגמן. זו התארגנות של גילדה, הדורשת שימונו רק אנשים "משלנו". אלמלא עמי איילון נמנה עמהם, אפשר היה לחשוב שה"לא משלנו" הוא מי שלא גדל בארגון. אך כמו זיני גם איילון הוצנח, בצדק, כאשר הארגון היה במשבר קשה. מסתבר שה"לא משלנו" הוא מי שאינו מהמיליה הפוליטי והשבטי שלנו. כאילו השב"כ הוא עסק פרטי שלהם, והם יחליטו מי ראוי להיכנס בשעריו.
איך כרמי גילון, שפרש בבושת פנים בעקבות דו"ח ועדת שמגר על רצח רבין, מעז לצייץ? ואיך איילון וארגמן שתמכו בסרבנות מעיזים לדבר על ממלכתיות?
השב"כ כשל כישלון מחפיר ב-7 באוקטובר, כלומר בשנים הרבות שקדמו ל-7 באוקטובר, והוא זקוק לראש חדש, שיהיה בראש אחר מהמיליה של הקונספציה, ולא עוד מאותו דבר.
חבל שהם גורמים נזק חמור כל כך לביטחון המדינה, כאשר הם יוצרים דה-לגיטימציה לראש השב"כ, גם אחרי שוועדת גרוניס הפריכה את כל הטענות נגדו ואישרה פה אחד את מינויו. הם ימשיכו לנהוג כך גם אחרי שבג"ץ ידחה את עתירתם.
* בעיקר חשוב – טקס הזיכרון הלאומי היה מרטיט, עוצמתי, יפה ובעיקר חשוב.
וחשוב שהוא שודר בכל רחבי העולם. העולם השטוף בתעמולת ההכחשה.
* שעות האימה וימי הטלטלה – אלה ברקוביץ', תושבת קדמת צבי שבגולן, בת קיבוץ בארי, איבדה בשבעה באוקטובר את הוריה וסבתה, שנרצחו ביד מחבלי חמאס.
במלאת שנתיים לטבח הזמנו אותה לאורטל, לספר את סיפורה. היא סיפרה על שעות האימה בשבעה באוקטובר והציגה את תכתובת הוואטסאפ המשפחתי, בשבת בבוקר, עד שלא היה עוד מענה. היא סיפרה על שבועיים של טלטלה ואי ודאות, עד שנודע גורלם של הוריה. והיא סיפרה על תהליך השיקום והריפוי שלה ושל משפחתה.
מול התעשייה העולמית של ההכחשה, ההשכחה וההעלמה של הטבח, חשוב, כל כך חשוב, לספר את הסיפור, בארץ ובעולם.
לא נשכח ולא נסלח!
* אף יישוב לא התפרק – כותרת ב-YNET: "איפה הם היום? מי חזר, מי עדיין לא: היישובים שהתפרקו במתקפת חמאס | תמונת מצב."
היישובים שהתפרקו?! אף יישוב לא התפרק. וגם בכתבה לא כתוב שיישוב כלשהו התפרק. יש יישובים שרוב בתיהם נהרסו ולכן החזרה אליהם מתעכבת. אך הקהילות קיימות, רבים מן התושבים חיים יחד בשכונות קרווילות זמניות וכל היישובים ללא יוצא מן הכלל יחזרו, יגדלו ויתעצמו.
מיספר החוזרים ביישובים הוא מעל 90%. ואת מקומם של מי שלא יחזרו יתפסו אחרים.
זה הניצחון הגדול שלנו, ניצחון הציונות, ניצחון ההתיישבות. לא עוד היהודי הנודד – הם לא יעקרו אותנו.
* חגיגות השנתיים – ב-7 באוקטובר התקיימו באוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה, הפגנות לחגיגת שנתיים לטבח בתקווה להשלמת מלאכתם של המרצחים.
* פרס נובל לשלום לסינוואר – אפשר להעניק פרס נובל לשלום למי שכבר מת?
כי אם כן, אני ממליץ על יחיא סינוואר.
למה יחיא סינוואר?
כי אם ערפאת קיבל, אין סיבה לקפח את סינוואר.
* סיבת המוות – כבר שישה פעוטות מתו מחצבת, בהתפרצות הנוכחית של המחלה.
אדייק את דבריי.
6 פעוטות מתו כי הוריהם החליטו לא לחסן אותם נגד חצבת.
* ליבנה שלוי – לפני שלושה חודשים נבחר ליבנה שלוי ממושב יונתן לניהול המרכז הקהילתי גולן. זמן קצר לאחר מכן קיימנו פגישה קצרה, שבה בירכתי אותו, אמרתי לו שמכל התפקידים שבהם שירתי, לא היה תפקיד שאהבתי כמו ניהול המתנ"ס, ושהוא זכה לקבל את התפקיד הטוב ביותר שיש.
קבענו להיפגש, ולדון בנושאים שונים הקשורים לחינוך החברתי-קהילתי ולתרבות בגולן. בשל בעיית תזמון, הפגישה נדחתה, הוא יצא לעוד סבב מילואים, ולא הספקנו להיפגש.
ליבנה, נשוי להודיה ואב לחמישה בנים, איש ידיעת הארץ, אהבת הארץ, אהבת הגולן, מדריך טיולים ועד לאחרונה מנהל מעולה של מדרשת קשת יהונתן, נפטר ביום שישי מעקיצת צרעה, בעת טיול משפחתי למעיין באזור עין קשתות.
מאות אנשים, מהגולן ומחוץ לגולן, ליוו אותו, בלילה שבין שבת לראשון, לדרכו האחרונה.
יהי זכרו ברוך!
* עכשיו אני נהג נגמ"ש – פגשתי בהלוויה של ליבנה שלוי את משה בכר מנווה אור, לבוש מדים.
"מה הקשר שלך לליבנה?" שאלתי.
"אנחנו משרתים יחד במילואים," הוא השיב.
ליבנה היה בעיצומו של שירות מילואים, אחרי מאות ימים מתחילת המלחמה. לכן גם ההלוויה שלו היתה צבאית.
"אתה המג"ד שלו?" שאלתי את אל"מ בכר.
"לא, מה פתאום? אני כבר בן 73. הייתי מג"ד, הייתי סמח"ט, עכשיו אני נהג נגמ"ש."
ישראל היפה.
* ביד הלשון: עושר שמור לבעליו לרעתו – פירוש הביטוי הוא, שלעיתים עושר מופלג יוצר בעיות וצרות שרק מסבכות את העשיר. כפי שנאמר בפרקי אבות: "מרבה נכסים, מרבה דאגה."
הביטוי לקוח מתוך פסוק במגילת קהלת, שאותה אנו קוראים בחג הסוכות. הפסוק המלא: "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ." (קהלת ה', י"ב).
רש"י מציג כדוגמה את קֹרח: כעושרו של קרח, שעל ידי כן נתגאה וירד לשאול.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
1. מברית גורל לברית ייעוד
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר