בגיליון:
- שירי אסתר ראב: הָאֲחֵרִים
- עמנואל בן סבו: כבר שנתיים והעולם שכח
- אהוד: הם שכחו כי כעת הם מאויימים: הם שכחו בין השאר כי כעת הם מאויימים, בעיקר במדינות מערב-אירופה – באינתיפאדה מוסלמית ערבית חמאסית, שהיא מלחמת אזרחים המשתוללת בהצלחה בעריהם ומאיימת על המשך תרבותם וקיומם הלאומי –
- ד"ר דורון גולדברג: תגובה לאל"מ (מיל.) בן דוד
- אל"מ (מיל.) משה בן דוד מגיב: אין לי מושג, סופר נידח, אם ד"ר דורון גולדברג צודק או לא. אחרי וככלות הכול מדובר בהשערות הנסמכות – לפחות בשלב זה – על מעט מדי מודיעין גלוי. מה שאני כן יכול לומר הוא.... שאם דורון צודק, אזיי היה צורך בתאום מאוד, מאוד הדוק! אפריורי ו-On line, בין שלושת מרכיבי הרוע, חמאס, חיזבאללה והאיראנים.
- ולעניין אחר, שתוכל סופר נידח, אם תרצה, להפוך אותו ל'מאמרון' קצר שכותרתו: 'אנחנו בכיוון הנכון'
- אורי הייטנר: 1. מברית גורל לברית ייעוד
- ברל כצנלסון. סוכות בפתח תקווה בתר"ע-1909: בא' סוכות תר"ע כותב ברל כצנלסון את מכתבו הראשון מארץ ישראל אל אחיו באמריקה. כתובתו אז עין גנים, פתח תקווה.
- עקיבא נוף: ופְרושׂ עלינו סוכת שלומך
- משה גרנות: דיסטופיה כמעט מושלמת
- יוסף עוזר: ביום השלישי
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים
- נחום גוטמן: אהוד בן עזר
- ישראל זמיר: לכבות את השמש
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, דבריו של עמנואל בן סבו על הסיכוי של החרדים להיכלל בחברה הישראלית מעודדים. בתקווה שהוא צודק.
- שאר הגליון
מאמרים
הָאֲחֵרִים
אֲחֵרִים
מְפַעְנְחִים בִּי –
הִרְהוּרֵי-לִבָּם
עוֹבְרִים וְשָׁבִים
לְלֹא-הִרְהוּר בִּי –
כַּאֲשֶׁר הִנֶּנִּי;
אָבַד חוּשׁ הַזְּמַן;
דָּם נִגָּר בַּמִּסְתָּרִים
חַיֵּךְ לְרוּחַ-הַזְּמַן,
חַיֵּךְ לַשֶּׁמֶשׁ
וּלְשׁוֹט-הַזְּמַן –
כְּאֶחָד;
הַחִיּוּךְ הוּא זְעָקָה –
וְהַזְּעָקָה – חִיּוּךְ;
צֵא בִּמְחוֹל-שֵׁדִים
בַּסֵּתֶר
וְעִם בֹּקֶר
בְּמַסֵּכַת-פָּנֶיךָ –
עִקְּבוֹת הַצִּפָּרְנַיִם – – –
•
1975
• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
כבר שנתיים והעולם שכח
כבר שנתיים לפוגרום הנורא שחווה העם היהודי במדינת ישראל ובעולם כולו, מאז השואה הנוראה והעולם שכח.
כבר שנתיים שחטופים חיים וחללים נמצאים במנהרות אנשי התועבה, אינם רואים אור יום, נתונים לחסדי אנשי הדמים והעולם שותק.
כבר שנתיים שמדינת ישראל קוברת את גיבוריה, לוחמיה, אריותיה, מגש הזהב עליו ניתנה גבורת דור העוז, והעולם מאשים.
כבר שנתיים שמלחמת התקומה – חרבות ברזל, מלחמת התחייה המחודשת של עם הנצח מתנהלת מול שבע חזיתות, מול כורתי הברית להשמדת היהודי בכל מקום שהוא, והעולם זועף.
כבר שנתיים שאלפי פצועים משתקמים במחלקות השיקום בבתי החולים, בבתי המרפא, פצועי הנפש והגוף, גיבורים בעל כורחם, והעולם מפיץ תעמולה.
כבר שנתיים ומאות אלפי משפחות שגלו מביתם, משקמים את חורבנם, נוטעים עץ, בונים בית, ומקימים קהילות, והעולם משתאה.
כבר שנתיים, הניצחונות בשדות המערכה עצומים, גדולים, מחוללי תמורות מדיניות, יוצרים מציאות חדשה, ניצחונות מרים, כואבים, מייסרים, ניצחונות שנקנו בדמים אהובים.
כבר שנתיים ומבקשי נפשו של העם היהודי מעצימים את תקוותם להרוג, לאבד ולהשמיד מעל פני האדמה ומתחת לשמיים את היהודים והעולם מטיל אמברגו, פועל לעצור את המלחמה, מבקש לאפשר לאנשי התועבה להתכונן לטבח הבא.
כבר שנתיים 93% מאזרחי הרשות הפלשתינאית שמחים על טבח שבת שמחת תורה, היו מוכנים לבצע אותו במו ידיהם, והעולם מבקש להעניק להם פרס בדמות מדינת טרור בלב מדינת ישראל.
כבר שנתיים והרוח היהודית-הישראלית נושבת במלא עוצמתה, מטפטפת תקווה על מנות הייאוש הגדושות, מזליפה ביטחון על ימי האימה והחרדה, כעוף החול התרומם עם ניער מעליו את אדרת התבוסה ולבש את עטרת הניצחון.
כבר שנתיים שאומה שלמה נושאת בחיקה את השכולים, היתומים, האלמנות, הכואבים, הזוכרים והמתגעגעים, עוטפת אותם באהבת אחים, מזה עליהם מילות נחמה, ונאבקת מול עולם ששכח את הטבח הנורא, שאינו זוכר את טבח התינוקות, שריפת הבתים, שחיטת הנשים, אונס הנערות, ביזת הבתים, חטיפת טף וזקן חיילות וחיילים, התעללות חולנית השמורה לאנשי התועבה ודומיהם, והעולם שכח.
כבר שנתיים, בשוליים של החברה הישראלית יש מי ששבו לסורם כבימים שלפני טבח שבת שמחת תורה, הקיצוניים והסהרוריים, המופקרים וחסרי האחריות, הפונדמנטליסטים וסוכני הכאוס, ניסו ומנסים לשכוח ולהשכיח את הטבח ותוצאותיו הנוראיים, שכחו מי האוייב ומיהו הקורבן, פועלים בשיטתיות להחליש את אריות האומה, מעודדים סרבנות, מפיצים עלילות דם נגד מדינת ישראל צבאה וממשלתה.
שוליים סהרוריים אלה, שורפי האסמים המשיחיים ההזויים מוציאים את דיבת ישראל בעולם, מעודדים את האנטישמיות וצונאמי השנאה נגד יהודים בכל מקום שהם, פגיעתם הרעה פוגשת ברוח הגבורה היהודית-ישראלית, הרוב המוחלט של העם בעד הכרעת החמאס, בעד השבת החטופים, בעד פרוז עזה ונגד מסירתה לרשות הפלשתינאית.
כבר שנתיים שאומה שלימה התעוררה באחת, אספה את שבריה, ויצאה להשיב מלחמה שערה, אל מול השבר הנורא הביסו אריות האומה שבעה צבאות, שבעה עמים, שבעה בני מוות המבקשים את נפש היהודי בכל מקום שהוא.
כבר שנתיים, הלב יוצא למשפחות השכולות, למשפחות החטופים, למשפחות הפצועים, לבני האומה הכותבת בדם ובגבורה פרק חשוב בתולדות העם היהודי, כבר שנתיים, ונותרו עוד שדות של שנאה שיש לקוצרם מעל פני האדמה.
עמנואל בן סבו
הם שכחו בין השאר כי כעת הם מאויימים, בעיקר במדינות מערב-אירופה – באינתיפאדה מוסלמית ערבית חמאסית, שהיא מלחמת אזרחים המשתוללת בהצלחה בעריהם ומאיימת על המשך תרבותם וקיומם הלאומי –
והם מקנאים בישראל שעושה את הדבר הנכון ונלחמת לא רק על קיומה אלא גם על קיומם שלהם בעוד הם מנסים לפייס את הטרור המוסלמי ברוח מינכן וגרטה תונברג ואין להם צ'רצ'יל אלא רק שנאת נתניהו ישראל והיהודים שניזונה גם מהפגנות פרו-חמאסיות של שנאה לנתניהו – שמתכסות בכותרות ובמטרות שונות-לכאורה בתוככי ישראל!
"הפגנות פרו-פלסטיניות נערכו או מתוכננות להיערך בהמשך היום בסידני, ברזיליה, קולקטה, ג'קרטה, טוקיו, וכן בערים באירופה, בהן לונדון, פריז, ז'נבה, אתונה, סלוניקי, איסטנבול וסטוקהולם." [הארץ" באינטרנט, 7.10.25].
תגובה לאל"מ (מיל.) בן דוד
אהוד שלום,
במאמרו המצוין, "צוואתו של סינוואר" (גיליון 2092 מיום 22.9.25), טוען אל"מ (מיל.) בן דוד כי "סינוואר לא תיאם את מהלכיו עם האיראנים, שכעסו על כך, ואף אסרו על נאסראללה להצטרף להתקפה קרקעית על ישראל כמצופה."
אני רוצה להציע פרשנות אחרת לעובדה שכוח רדואן של החיזבאללה לא הצטרף למערכה בשבעה באוקטובר. היא מבוססת על דברי אלוף פיקוד הצפון אורי גורדין שאמר, בזמן המלחמה, כי כוח רדואן עמד בבוקר ההתקפה דרוך ומוכן לפלוש לגליל, בכוננות של ש' + 15 דקות. הכוננות המיידית הזו מעידה שדווקא היה תאום בין החיזבאללה לחמאס.
על פי ההבנה שלי, הטיל הפיקוד האיראני המשותף על החמאס שתי משימות עוקבות: הראשונה, כיבוש יישובי העוטף, ע"י כוחות גל התקיפה הראשון, כדי ליצור דילמה לצה"ל ולשאוב את עיקר כוחותיו לתוך היישובים. המשימה השנייה, אשר הוטלה על גל התקיפה השני, היתה לחצות את קו היישובים, להגיע במהירות לבסיסי חיל האוויר (חצור, תל-נוף, חצרים ונבטים) ולהשמיד את עיקר כוחו על הקרקע. לא צריך לשם כך כוח גדול. מספיק רכב טויוטה אחד, חמוש במקלע כבד, שיחדור לבסיס דרך השער הראשי וינוע לאורך דירי המטוסים, כשהוא משמיד בזריזות מטוס אחר מטוס.
השמדת חיל האוויר על הקרקע היתה, ככל הנראה, ההתניה של הפיקוד האיראני לכניסת כוח רדואן לגליל. האיראנים חששו, ובצדק, מהתגובה שתגיע, באמצעות חיל האוויר, אם יכבוש החיזבאללה את הגליל ויעמיד את מדינת ישראל בסכנה קיומית מוחשית מאוד.
למרבה המזל, כשל החמאס בביצוע המשימה השנייה הזו ולכן הורה הפיקוד האיראני לנסראללה לעצור את ההתקפה.
לכישלון הזה של החמאס, אחראים שני גורמים עיקריים: משטרת ישראל ושוטריה הגיבורים, שחסמו בגופם את צירי התנועה ושיבשו את תוכנית ההתקפה ומסיבת הנובה ששאבה אליה את מחבלי הנוחבה צמאי הדם.
ד"ר דורון גולדברג
שכונת הר-צפיה, מטולה.
אין לי מושג, סופר נידח, אם ד"ר דורון גולדברג צודק או לא. אחרי וככלות הכול מדובר בהשערות הנסמכות – לפחות בשלב זה – על מעט מדי מודיעין גלוי. מה שאני כן יכול לומר הוא.... שאם דורון צודק, אזיי היה צורך בתאום מאוד, מאוד הדוק! אפריורי ו-On line, בין שלושת מרכיבי הרוע, חמאס, חיזבאללה והאיראנים.
זאת בהינתן שלנסראללה היה ברור, שהתקפה מוצלחת שלו על הגליל – מותנית ביכולתו להפתיע את צה"ל (שכבר הופתע בדרום...) ושהוא מסתכן כאשר הוא מתנה זאת, בהשבתת בסיסי חה"א בדרום.
כיום כשאנחנו יודעים את עומק! החדירה המודיעינית שלנו לקישקס של חיזבאללה והאיראנים, קשה לי להאמין שניתן היה לתכנן ולהוציא לפועל תיאום כה הדוק, בלי שנעלה על כך איכשהו. אני גם תוהה, איך – אם בכלל – כימתו (To Quantify) צמד המנוולים ופטרוניהם האיראנים, את ההוראה לפגוע קשות בחה"א. ואיזה מסר אמורים היו מפקדי הנוכבה להעביר לסינוואר, 'השמדנו 30 מטוסים? 50? 'תודיע לנסראללה שהוא יכול לתקוף... תמהני.
על כך אוסיף עוד כמה השערות. נאסראללה היה בכיר בהרבה מסינוואר, שראה בו מודל לחיקוי, ועל כן אני מתקשה להאמין שהוא, עם האגו הענק שלו, היה מאפשר לסינוואר להוביל את 'מבול אל אקצה', ולתפוס את מקומו על במת ההיסטוריה. חשוב לזכור It’s all about people – אני גם מתקשה להבין את 'הזמן' שהשקיעו המנוולים על מנת לרדוף ולטבוח את משתתפי מסיבת הנובה. אשר (וכפי שאנו יודעים כיום) נעשה ללא תכנון מוקדם ועיכב את הפשיטה (שנמנעה עקב כך) לבאר שבע. וזאת בהנחה שההתקפה על בסיסי חה"א היתה מהלך מתוכנן וחשוב כל כך מבחינה איסט'.
אחרון, העמדת כוח רדואן בכוננות 15 ד' (את זה אני יודע מאחד מקמב"צי פצ"ן במיל') אירעה לא לפני! תחילת המתקפה בדרום אלא רק! לאחריה.
ולסיום, ואחרי שכתבתי את כל האמור לעיל, יתכן שד"ר גולדברג צודק ואני טועה. ומכל מקום אני מבקש להודות לו על המשוב המעמיק.
חג שמייח ובשורות טובות !
'אנחנו בכיוון הנכון'
שלום סופר נידח, אני קורא את העיתונים ומאזין פה ושם למומחים מטעם עצמם, המנסים בשבוע האחרון לפרש את המציאות הדינאמית בעקימת חוטם מקצועית, ואני מציע בענווה – לקחת את הערכותיהם, עם טבלייה או שתיים של אלקה זלצר.
כפי שכולנו יודעים, חמאס העמיד את נתניהו וממשלתו לאורך השנתיים האחרונות על קרני הדילמה: שחרור חטופים – או כניעה. זו היתה האיסט' שהתווה סינוואר כשיצא ל'מבול אל אקצה', ולשמה הורה את אנשיו לחטוף מאות גברים, נשים וטף, ולכלוא אותם במנהרות, ולא כמה עשרות. בידיעה שבאמצעותם הוא יפעיל את שני כלי הנשק העיקריים שברשותו. הזמן, המשחק תמיד לרעתנו, ומתנגדי הממשלה בחברה הישראלית, שיעשו הכול על מנת להפילה.
תשובת חמאס מסוף השבוע שעבר, לפיה הוא מוכן לשחרר את כל החטופים, חיים ומתים כאחד, מפשטת את הדילמה דלעיל, ומבשרת לראשונה את תהליך כניעתו ההדרגתי של הארגון.
מה שאני רוצה לומר הוא, שגם אם חמאס יגרור זמן, והשיחרור לא יקח 3 ימים אלא חודש, וגם אם יכביר מילים לגבי התפקיד שהוא מתכוון למלא ברצועה ביום שאחרי... הפור נפל, והכיוון לעניות דעתי ברור. מי שחלם על 'זבנג וגמרנו' בעקבות מסיבת העיתונאים של טראמפ ונתניהו, שכח שהכנעה של אירגון טרור הינה תהליך סיזיפי, המתנהל עקב בצד אגודל.
מלחמה, כפי שטען קלאוזביץ החכם, היא מכשיר כוחני שבאמצעותו אנחנו רוצים לכפות את רצוננו על היריב. מנצח במלחמה, לא מי שהורג יותר, כובש יותר, תופס יותר שבויים או ציוד לחימה – אלא מי ששובר את הנחישות של הצד השני לרצות להמשיך להילחם. הסיבה שהווייטנאמים ניצחו במלחמת וייטנאם, הטליבאן באפגניסטן, וחיזבאללה במלחמות לבנון שלנו, היא שלמרות שלכל הנזכרים לעיל, היו פי כמה וכמה אבדות מאשר ליריביהם!!! הם בדומה לחמאס וחיזבאללה אצלנו, היו נחושים להמשיך ולהילחם, בעוד יריביהם, החליטו שנמאס להם להילחם, לרוב בגלל לחצים מבית.
בשבוע האחרון גילינו, שהודות לנחישות המדינית, ורוח ההקרבה של צבא היבשה שלנו, חמאס החליט, שהוא לא יכול להמשיך יותר. ואנחנו יודעים זאת, משום שמי שמחזיק את החטופים, ה-x-פקטור של חמאס, הוא עז א-דין חדאד מח"ט עזה. אלמלא החליט חדאד שנמאס לו להילחם, הוא היה מצפצף על ההוראה לשחרר את החטופים, המגיעה מהנהגת החוץ, היושבת במלונות בקטאר. בחמאס, מעצם היותו אירגון טרור, היתה זו תמיד הזרוע הצבאית שעל פיה יישק דבר.
הטענה שההסכם 'נכפה' כביכול על נתניהו שאותה משמיעים ברמה, היא שטות רל"ביסטית. די לבחון את 3 מטרות המלחמה שלנו: הכרעת חמאס, חיסול שלטונו והחזרת החטופים – למול מה שכתוב בהסכם, שתיאמו ביניהם מבעוד מועד טרמפ ונתניהו לאחר שבועיים של שקלא וטריא מתבקשים מאליהם – על מנת להבין זאת. השבירה של חמאס היא בראש ובראשונה, פועל יוצא מהלחץ הצבאי המתמשך שהופעל עליו, והבנתו שגם עזה, השריד האחרון לשלטונו משכבר, תהפוך לעיי חורבות כמו רפיח.
חמאס הוא לא 'מציסטה' (למרות שלא מעט חכמים אצלנו טענו שהוא כזה). למען האמת, שום צבא בעולם לא יכול להמשיך להילחם בלי סוף! כאשר הוא מתמודד מול צבא העולה עליו פי כמה וכמה בעוצמתו. לבטח כאשר מדובר בצה"ל עם חה"א החזק במזה"ת, טנקי מרכבה 4, תותחי רוכב, מודיעין מטרות מעולה וכ'... צבא המכתר אותו מכל הכיוונים, מנתק אותו מן העורף הלוגיסטי שלו, ומחסל בזה אחר זה את בכיריו.
כאשר יחס הרוגים לרעתו, של משהו כמו בערך 80-1 מפליא שאנשים האמורים להבין 'מלחמה' ממשיכים לטעון, שחמאס הוכנע על ידי קטאר, אינדונזיה, טורקיה וכ'... האמת, קרוב לוודאי, היא שהנהגת חמאס היתה זקוקה ללגיטימציה, מצד נושאות דגל האיסלאם הרדיקאלי בעולם, על מנת להיכנע 'בכבוד לקולוניאליסטים היהודים'.
לסיכום: כפי שהדברים נראים כרגע! ואני מדגיש כרגע! מסתמן ניצחון מזהיר, של צה"ל בדגש על צבא היבשה, ששילם את מחיר הדמים הכבד במערכה הזו, ושל ממשלת ישראל בראשות נתניהו, שמרגע שפרצה המלחמה, ניהל אותה באופן מופתי, להוריד את הכובע בפניו, בלי קשר לשאלה למי צריך להצביע בבחירות הקרובות.
מעט מדינות ניצחו אירגוני טרור, אנחנו כנראה די קרובים לכך... באיזה שהוא שלב, אפילו הרל"ביסטים יבינו זאת, אבל מובטחני שהם לא יודו בכך. במאבק בין הרגש לשכל, כפי שאתה יודע סופר נידח, הרגש איך שהוא בסוף גובר.
בידידות רבה,
בנדה
1. מברית גורל לברית ייעוד
שנתיים ליום המר והנמהר, ליום האפל ביותר בתולדות מדינתנו, ליום השחור ביותר בתולדות עמנו מאז השואה.
במשך עשרות שנים האוייב היכה אותנו בסנוורים, ולא ראינו ולא הבנו את מציאות חיינו. בשבעה באוקטובר היכתה אותנו מציאות חיינו: אנו מוקפים באויבים שאינם מוכנים להשלים עם זכות קיומנו, אינם מוכנים להשלים עם עובדת קיומנו. והם יעשו הכול, הכול, כולל הכול, כדי לשים קץ לקיום הזה.
בשבעה באוקטובר למדנו על מה אנו נלחמים – אנו נלחמים על קיומנו, אנו נלחמים על זכות קיומנו, אנו נלחמים על צדקת דרכנו הציונית, אנו לוחמים על הטוב מול הרע, אנו נלחמים נגד הרוע המוחלט, שהתגלה במלוא מפלצתיותו בשבת השחורה.
עומדת מולנו תעשייה שלמה, חובקת עולם, עתירת ממון, העוסקת בהכחשת הטבח, בהשכחת הטבח, בהעלמת הטבח, ובעלילות דם נוראיות עלינו, על מדינת ישראל, על צה"ל, על העם היהודי. אל נתבלבל, אל נשכח ואל ניתן להשכיח, מי הטובים ומי הרעים במלחמה הזאת. לא נשכח ולא נסלח!
לשבעה באוקטובר הגענו מתוך מציאות של קרע עמוק ונורא בתוכנו, שלא רק צד אחד אשם בו. בשבעה באוקטובר נוכחנו בשותפות הגורל בינינו. אנו נלחמים על חיינו מול אוייב שאינו מבחין בין דתי לחילוני, אשכנזי או מזרחי, ימני או שמאלני, תומך ברפורמה המשפטית או מתנגד למהפכה המשטרית. ורק יחד – דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים ,ימנים ושמאלנים, תומכים ברפורמה המשפטית ומתנגדים למהפכה המשטרית, רק יחד ננצח את הרוע המוחלט הקם עלינו.
יחד הזה, רוח ה-8 באוקטובר, רוח גדולה של הירתמות, של התגייסות, של התנדבות, של עזרה הדדית, של אחדות לאומית, הוא תנאי לקיומנו.
התערערות והתפוררות היחד הזה במהלך השנתיים האחרונות, חיפוש האוייב בתוכנו במקום עמידה יחד מול אויבינו, ייחוס זדון ליריבים פוליטיים, ולא רק צד אחד אשם ברעות הללו, מסכנים את קיומנו ומשרתים את מבקשי נפשנו.
ההתערערות הזאת, מעידה על כך שאין די בשותפות הגורל כדי לקיים את חברתנו, וחובתנו לחדש את ברית הייעוד שלנו. ועיקרה – אמונה גדולה בצדקת דרכנו, בצדקת הציונות, באמת הציונות.
כתב נתן אלתרמן בשירו האחרון:
--- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.
כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!
2. צרור הערות 8.10.25
* בזכות הלחץ הצבאי – המלחמה יכולה היתה להסתיים מזמן. בכל נקודת זמן מאז 8 באוקטובר, חמאס יכול היה לשחרר את החטופים ולהניח את נשקו. אילו עשה כן, המלחמה היתה נפסקת ורצועת עזה היתה ניצלת.
אבל חמאס בחר להמשיך להחזיק בחטופים, להמשיך לשלוט בעזה, להמשיך להחזיק בנשק ובכך המיט אסון כבד על עמו. הוא האמין שבאמצעות החטופים הוא יוריד את ישראל על הברכיים. ה"מתווכת" ניהלה את המו"מ במטרה לקדם את שאיפת חמאס. זה לא קרה.
הלחץ הצבאי הכבד, והאִיום בכיבוש מעוזו האחרון והעיקרי של חמאס בעזה, הביאו לתפנית, שכנראה (עם האוייב הברברי הזה, עד שנראה בעין את אחרון החטופים חייבים לסייג את הדברים) תחול עתה. הלחץ הביא לתוכנית טראמפ, שמשמעותה קבלת כל מטרות המלחמה של ישראל: החזרת כל החטופים, הפסקת שלטון חמאס ופירוק חמאס מנשקו. אם תוכנית טראמפ אכן תצא לפועל במלואה – זה הניצחון של ישראל.
לא ניצחון "מוחלט". יש הרבה בעיות בתוכנית, הרבה צפרדעים לבלוע ומחיר כבד (כמפורט בהערה הבאה). אבל מימוש מטרות המלחמה הוא ניצחון מרשים מאוד. תוכנית טראמפ דרשה מחמאס כניעה. האולטימטום לחמאס ביום שישי היה: היכנעו או תחוסלו.
חמאס לא נכנע. הוא לא קיבל את התוכנית. הוא אינו מוכן להתפרק מנשקו. הוא הסכים למו"מ. אך פטרוניו, אויבינו הקטארי והטורקי, תמרנו את טראמפ לטעון שתשובת חמאס היא חיובית.
אולם חמאס הבין שבלי שחרור החטופים בשלב הראשון – הוא יחוסל. ולתנאי הזה הם השיבו בחיוב. אלה חדשות מעולות, קודם כל בגלל השחרור, וכן כיוון שהמשך המו"מ לא יהיה עם אקדח החטופים המכוון לרקתנו, אלא כאשר אנו יושבים בעזה עם אקדח החיסול מכוון לרקת חמאס. וזה כבר מו"מ מסוג אחר לגמרי.
האם יכולנו להגיע להישג הזה מוקדם יותר? אני מאמין שכן. לאורך השנתיים הללו מתחתי ביקורת על אופן ניהול המלחמה, מלחמת הדשדוש. אני מאמין שבדרך אחרת יכולנו להכריע מזמן את חמאס. אבל אילו שעינו לקריאות לשחרור החטופים בכל מחיר, היינו מעניקים לחמאס ניצחון אדיר, שבו מצבו היה טוב יותר מערב 7 באוקטובר. לא זו בלבד שהוא היה שולט בעזה וצבאו היה ממשיך להתקיים – הוא היה מעביר מסר לכל העולם המוסלמי, שלפיו באמצעות חטיפה ניתן להכניע את ישראל. ולכן, לצד ביקורתי על אופן ניהול המלחמה, אני מעריך את ראש הממשלה על שלא נכנע ללחצים לוותר על מטרות המלחמה.
אני מאמין שניתן היה לקצר את טווח הזמן, אך בשום אופן לא היה מקום לקיצורי דרך באמצעות ויתור על מיטוט חמאס.
בתקווה שאכן החטופים יוחזרו, על ישראל לעמוד במו"מ על כך, שכל נסיגה תותנה בפירוק חמאס מנשקו, שלצה"ל שב"כ וכוחות הביטחון יהיה חופש פעולה מלא ברצועה, ושההסכם ייאכף במודל לבנון, ועל הישארותנו בפרימטר ובציר פילדלפי.
* המחיר – אני תומך מאוד בעסקה על סמך תוכנית טראמפ. יתר על כן, גם בעסקה פחות טובה הייתי תומך.
אבל אסור להיות באופוריה. יש המון בעיות בעסקה ומחירה כבד. גם מי שתומכים בעסקה, צריכים להיות ישרים והגונים ולהצביע על המחיר, כדי שנשכיל להתמודד עמו, ולא להתמכר לשקט.
הבעייה הבסיסית, היא עצם העובדה שאחרי שנתיים של מלחמה נגד ארגון טרור, לא הצלחנו להכניע אותו ללא תנאי. זה כישלון ישראלי, שחובתנו ללמוד אותו ולהפיק ממנו לקחים. זוהי תוצאה של מלחמת דשדוש ארוכה, במקום מלחמת בזק להכרעה מהירה. כל המחירים שבעסקה היו נמנעים אילו הניצחון בשדה הקרב היה מלא.
המחיר הכואב ביותר, הוא שחרורם של מאות רוצחים בנוסף לכל המחבלים שכבר שוחררו. אנו יודעים מניסיוננו שרבים מהם חוזרים לטרור, וסביר להניח שחלקם יהיו מנהיגי הניסיון לשקם את חמאס. מהסיבה הזאת התנגדתי לעסקאות העבר, מג'יבריל ועד שליט. הפעם, בשל הסיטואציה של החטיפה ההמונית, לא יכולנו להימנע מכך. לא היתה ברירה. אבל יש להיות מודעים לאיום כדי להתמודד איתו.
הבעייה השנייה, היא הכנסת שתי אויבות גדולות שלנו, שתי פטרוניות של חמאס, קטאר וטורקיה, ללב העניינים. זאת מכה. חלק ממנה זאת ההשפלה הלאומית בהתנצלות בפני הספונסרית של הטבח והחטיפה ומכשילת המו"מ על העסקה, קטאר. אני שומע תגובות של שמחה לאידו של נתניהו, אבל זו שמחה לאידה של ישראל. כך גם החסינות שניתנה לקטאר להמשיך ולארח את הנהגת הטרור. ואיננו יודעים מה טורקיה קיבלה. אולי מטוסי F-35I, שפוגעים בעליונות של ישראל במזה"ת. ואני מקווה שטורקיה לא קיבלה מארה"ב תמיכה בהשתלטותה על סוריה, שאף היא פגיעה אסטרטגית בישראל.
הבעייה השלישית, היא הצבת המדינה הפלשתינאית כמטרה עתידית. אמנם מדובר במשהו מעורפל ורחוק, מעין אמירה כדי לצאת ידי חובה, אבל כיוון שמדינה פלשתינאית היא איום קיומי על ישראל, גם אזכור כזה בעייתי ומסוכן.
הבעייה הרביעית היא באשמתנו המלאה. הכנסת כוחות זרים לניהול רצועת עזה, עלולה לפגוע בחופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון ברצועת עזה, וחופש הפעולה הזה הוא הצורך הביטחוני החשוב ביותר של ישראל ביום שאחרי. מהבחינה הזאת, הדבר הנוח לנו ביותר הוא שלטון רש"פ, כמו בשטחי A ו-B ביו"ש. אבל ההתעקשות של נתניהו וממשלתו לא להעביר את רצועת עזה לשליטה אזרחית של רש"פ, פגעה פגיעה משמעותית בביטחוננו.
היתרון הגדול ביותר של התוכנית, הוא העיקרון של החטופים תחילה. מהבחינה הזאת, הערפל סביב נושאים רבים, כמו תוואי הנסיגה וחופש הפעולה של צה"ל, יהפוך מאיום להזדמנות אחרי חזרת החטופים, ויאפשר לנו עמדת כוח משמעותית במו"מ, ללא אקדח החטופים לרקתנו.
ואחרי הכול, הדבר החשוב ביותר הוא לא מה כתוב בהסכם, אלא איך ישראל תאכוף אותו. הסכם הפסקת האש בלבנון זהה להחלטה 1701 אחרי מלחמת לבנון השנייה. אז, התמכרנו לשקט ונתנו לחיזבאללה להפר אותו עד הפיכתו לצבא טרור מפלצתי. היום אנו אוכפים אותו בכוח ואיננו נותנים לחיזבאללה להרים ראש. זה צריך להיות המודל לפעולתנו ברצועת עזה ביום שאחרי.
* לא ברגותי – אני מקווה מאוד שהרוצח הסדרתי ברגותי לא יהיה בין הרוצחים שישוחררו בעסקה. ברגותי הוא תואם ערפאת, מנהיג כריזמטי שמוביל את עמו לטרור, תוך מתק שפתיים של "שלום של אמיצים."
יותר משהבעייה היא היותו רוצח סדרתי, הבעייה היא היותו רוצח סדרתי אחרי הסכם אוסלו, שהוא היה שותף לו ומבכירי הרש"פ שהוקמה על פיו. ככזה, אין זה אדם שניתן לבנות על כך ששינה את דרכו.
ברגותי מרצה 5 מאסרי עולם, על חמישה מעשרות מעשי הרצח שעליהם החליט, שהוכחו מעל לכל ספק בבית המשפט. עובדה זו היא הכריזמה שבעטיה הוא המנהיג המוביל והפופולרי של פת"ח. רק רע יכול להיגרם משחרורו.
* מחלת נפש – מתוך אוכלוסייה של 10.5 מיליון שוודים, יש רק 15,000 יהודים. אלפית האוכלוסיה.
מה מביא טינופת כמו גרטה טונברי לאנטישמיות חולנית כזו, שהיא מקדישה לה את חייה? איזו מחלת נפש היא האנטישמיות הזאת?
* עוד תעלול פופוליסטי – ראש הכנופייה יצר עוד תעלול פופוליסטי בביקורו אצל עצורי המשט.
אז הוא קיבל עוד מחיאות כפיים מהאספסוף.
במקום להילחם בפשיעה ובטרור ולהחזיר את המשילות, הוא עסוק רק בהפיכת המשטרה למיליציה פשיסטית פרטית חמושה ובמוקיונות פופוליסטית.
אפס מאופס.
* רק אם יחזרו בתשובה – אתרגם את גולדקנופף לעברית:
"לומדי תורה שניצודו על ידי גורמי האכיפה בעוון לימוד תורה" = פרזיטים משתמטים שנעצרו בעוון עריקה מצה"ל.
הם נעצרו כי עברו על חוקי המדינה, אך יותר משעברו על חוקי המדינה, הם עברו על חוקי התורה.
גולדקנופף, שהיה שר בכיר בממשלת שבעה באוקטובר, השווה אותם, בעזות מצח, לחטופים. החרדים יוזמנו לממשלת שיקום המדינה רק אם יחזרו בתשובה ויתמכו בגיוס כל החרדים.
* פוליטיקאי קטן – לאחר "נאום התהליכים" של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, נמתחה עליו ביקורת חריפה מצד אנשים בציבור. אני, למשל, פירסמתי למחרת מאמר ב"ישראל היום", שבו קראתי להדחתו.
בקרב ציבור הדתי לאומי הביקורת נגדו היתה נוקבת וקשה.
סיפר לי חבר מקשת, המושב של דוד זיני, שמי שיצא מגדרו ללמד סניגוריה על יאיר גולן היה זיני. החברים במושב תקפו את גולן בחמת זעם, וזיני דיבר עליו כאדם, כלוחם ומפקד משכמו ומעלה. זיני הפריד בין המחלוקת האידיאולוגית והפוליטית לבין ההערכה לחבר לנשק.
וכעת, יאיר גולן עט עליו בנבזות ורכב על גל שנאת החינם. הוא העמיד את הפוליטיקה הקטנה והכעורה מעל הכל.
איש קטן.
* הגילדה – בג"ץ ידחה את העתירות נגד מינויו של זיני לראשות השב"כ, כי אין שום עילה לקבל אותן.
מכל העתירות, הנבזית ביותר היא של שלושת ראשי השב"כ בדימוס כרמי גילון, עמי איילון ונדב ארגמן. זו התארגנות של גילדה, הדורשת שימונו רק אנשים "משלנו". אלמלא עמי איילון נמנה עמהם, אפשר היה לחשוב שה"לא משלנו" הוא מי שלא גדל בארגון. אך כמו זיני גם איילון הוצנח, בצדק, כאשר הארגון היה במשבר קשה. מסתבר שה"לא משלנו" הוא מי שאינו מהמיליה הפוליטי והשבטי שלנו. כאילו השב"כ הוא עסק פרטי שלהם, והם יחליטו מי ראוי להיכנס בשעריו.
איך כרמי גילון, שפרש בבושת פנים בעקבות דו"ח ועדת שמגר על רצח רבין, מעז לצייץ? ואיך איילון וארגמן שתמכו בסרבנות מעיזים לדבר על ממלכתיות?
השב"כ כשל כישלון מחפיר ב-7 באוקטובר, כלומר בשנים הרבות שקדמו ל-7 באוקטובר, והוא זקוק לראש חדש, שיהיה בראש אחר מהמיליה של הקונספציה, ולא עוד מאותו דבר.
חבל שהם גורמים נזק חמור כל כך לביטחון המדינה, כאשר הם יוצרים דה-לגיטימציה לראש השב"כ, גם אחרי שוועדת גרוניס הפריכה את כל הטענות נגדו ואישרה פה אחד את מינויו. הם ימשיכו לנהוג כך גם אחרי שבג"ץ ידחה את עתירתם.
* בעיקר חשוב – טקס הזיכרון הלאומי היה מרטיט, עוצמתי, יפה ובעיקר חשוב.
וחשוב שהוא שודר בכל רחבי העולם. העולם השטוף בתעמולת ההכחשה.
* שעות האימה וימי הטלטלה – אלה ברקוביץ', תושבת קדמת צבי שבגולן, בת קיבוץ בארי, איבדה בשבעה באוקטובר את הוריה וסבתה, שנרצחו ביד מחבלי חמאס.
במלאת שנתיים לטבח הזמנו אותה לאורטל, לספר את סיפורה. היא סיפרה על שעות האימה בשבעה באוקטובר והציגה את תכתובת הוואטסאפ המשפחתי, בשבת בבוקר, עד שלא היה עוד מענה. היא סיפרה על שבועיים של טלטלה ואי ודאות, עד שנודע גורלם של הוריה. והיא סיפרה על תהליך השיקום והריפוי שלה ושל משפחתה.
מול התעשייה העולמית של ההכחשה, ההשכחה וההעלמה של הטבח, חשוב, כל כך חשוב, לספר את הסיפור, בארץ ובעולם.
לא נשכח ולא נסלח!
* אף יישוב לא התפרק – כותרת ב-YNET: "איפה הם היום? מי חזר, מי עדיין לא: היישובים שהתפרקו במתקפת חמאס | תמונת מצב."
היישובים שהתפרקו?! אף יישוב לא התפרק. וגם בכתבה לא כתוב שיישוב כלשהו התפרק. יש יישובים שרוב בתיהם נהרסו ולכן החזרה אליהם מתעכבת. אך הקהילות קיימות, רבים מן התושבים חיים יחד בשכונות קרווילות זמניות וכל היישובים ללא יוצא מן הכלל יחזרו, יגדלו ויתעצמו.
מיספר החוזרים ביישובים הוא מעל 90%. ואת מקומם של מי שלא יחזרו יתפסו אחרים.
זה הניצחון הגדול שלנו, ניצחון הציונות, ניצחון ההתיישבות. לא עוד היהודי הנודד – הם לא יעקרו אותנו.
* חגיגות השנתיים – ב-7 באוקטובר התקיימו באוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה, הפגנות לחגיגת שנתיים לטבח בתקווה להשלמת מלאכתם של המרצחים.
* פרס נובל לשלום לסינוואר – אפשר להעניק פרס נובל לשלום למי שכבר מת?
כי אם כן, אני ממליץ על יחיא סינוואר.
למה יחיא סינוואר?
כי אם ערפאת קיבל, אין סיבה לקפח את סינוואר.
* סיבת המוות – כבר שישה פעוטות מתו מחצבת, בהתפרצות הנוכחית של המחלה.
אדייק את דבריי.
6 פעוטות מתו כי הוריהם החליטו לא לחסן אותם נגד חצבת.
* ליבנה שלוי – לפני שלושה חודשים נבחר ליבנה שלוי ממושב יונתן לניהול המרכז הקהילתי גולן. זמן קצר לאחר מכן קיימנו פגישה קצרה, שבה בירכתי אותו, אמרתי לו שמכל התפקידים שבהם שירתי, לא היה תפקיד שאהבתי כמו ניהול המתנ"ס, ושהוא זכה לקבל את התפקיד הטוב ביותר שיש.
קבענו להיפגש, ולדון בנושאים שונים הקשורים לחינוך החברתי-קהילתי ולתרבות בגולן. בשל בעיית תזמון, הפגישה נדחתה, הוא יצא לעוד סבב מילואים, ולא הספקנו להיפגש.
ליבנה, נשוי להודיה ואב לחמישה בנים, איש ידיעת הארץ, אהבת הארץ, אהבת הגולן, מדריך טיולים ועד לאחרונה מנהל מעולה של מדרשת קשת יהונתן, נפטר ביום שישי מעקיצת צרעה, בעת טיול משפחתי למעיין באזור עין קשתות.
מאות אנשים, מהגולן ומחוץ לגולן, ליוו אותו, בלילה שבין שבת לראשון, לדרכו האחרונה.
יהי זכרו ברוך!
* עכשיו אני נהג נגמ"ש – פגשתי בהלוויה של ליבנה שלוי את משה בכר מנווה אור, לבוש מדים.
"מה הקשר שלך לליבנה?" שאלתי.
"אנחנו משרתים יחד במילואים," הוא השיב.
ליבנה היה בעיצומו של שירות מילואים, אחרי מאות ימים מתחילת המלחמה. לכן גם ההלוויה שלו היתה צבאית.
"אתה המג"ד שלו?" שאלתי את אל"מ בכר.
"לא, מה פתאום? אני כבר בן 73. הייתי מג"ד, הייתי סמח"ט, עכשיו אני נהג נגמ"ש."
ישראל היפה.
* ביד הלשון: עושר שמור לבעליו לרעתו – פירוש הביטוי הוא, שלעיתים עושר מופלג יוצר בעיות וצרות שרק מסבכות את העשיר. כפי שנאמר בפרקי אבות: "מרבה נכסים, מרבה דאגה."
הביטוי לקוח מתוך פסוק במגילת קהלת, שאותה אנו קוראים בחג הסוכות. הפסוק המלא: "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ." (קהלת ה', י"ב).
רש"י מציג כדוגמה את קֹרח: כעושרו של קרח, שעל ידי כן נתגאה וירד לשאול.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
בא' סוכות תר"ע כותב ברל כצנלסון את מכתבו הראשון מארץ ישראל אל אחיו באמריקה. כתובתו אז עין גנים, פתח תקווה.
ברל כצנלסון גדול מנהיגי תנועת העבודה בישראל, עולה לארץ בערב ראש השנה תר"ע, 1909. הוא נוחת עם ספינתו בנמל יפו, אליו הגיעו כל העולים החדשים באותה תקופה, זמן "העלייה השנייה". לאחר מספר ימים בהם הוא מבלה ביפו וב"אחוזת בית" שזה עתה הוקמה, מחליט ברל וזוג חברים שעלו איתו ארצה, ללכת ולחפש עבודה בפ"ת.
בספרון קטן שיצא במספר עותקים בודדים בהוצאת "עיינות", הובא לדפוס סיפור עלייתו של ברל מן העיירה בוברוייסק שברוסיה הלבנה לארץ ישראל תחת השלטון התורכי. כמו כן מודפסים בסיפרון המצוי בארכיון ההיסטורי של פ"ת, שני מכתביו הראשונים הנשלחים מהארץ למשפחתו בגולה. גם תיאור עלייתו והמפגש הראשוני עם הארץ החמה והחיים הקשים בה וגם המכתבים שנכתבו עדיין ביידיש ותורגמו לעברית. שפתו העשירה והציורית של ברל, מאפשרת לחוש ממש את כל המתרחש בארץ ישראל של ראשית המאה העשרים.
וכך הוא כותב על פ"ת, אליה הוא מגיע ברגל מיפו בערב סוכות: "לעינינו נגלה הרחוב הראשון בפתח תקווה. הודהמנו למראה המותרות. חצרות מכוסות ירק-נוי, שדרות של ברושים רכים וזקופים מן השער אל הבית. הבתים – דירות עשירים מטופחות. גזוזטרות, מרפסות ווילאות. בשער אחד הבתים לא חסר גם לוח נחושת קטן ועליו שם בעל הבית. ובצד עמוד-פנס. אין זו היציבות והאמידות של איכר. זהו ברק-הנוי של בעל אחוזה או של הסוחר שליבו הולך שבי אחרי חיי בעל-אחוזה. במבוא אחד הבתים, שלפניו נמשכה שורת ברושים הדורה להפליא התנוססה כתובת: "הוטל ירקון", זהו בית המלון האריסטוקרטי של המושבה."
ברל כצנלסון, שקבע להיפגש עם הסופר יוסף חיים ברנר ועם המשורר דוד שמעוני מבין כי לא ימצא אותם במלון המפואר אלא במלון שנקרא "הוטל רבינוביץ" שאת שרידיו ניתן למצוא עוד היום. זוהי אכסניה של הפועלים . "כאן חי כל איש בזכות ה"הקפה" (זאת אומרת לא משלם אלא כאשר יש לו כסף) ומוסיף ברל "עד שבא היום וזכות זו נשללת ממנו פתאום." כאן בהוטל רבינוביץ הוא פוגש את שני ידידיו הסופרים והם יוצאים לטייל לכיוון עין גנים. "המושבה החדשה שנוסדה בשנה שעברה על ידי פועלים." הרעיון הוא כותב "שלפועל יהיו דירה, גינת-ירקות ומשק-חלב – באופן שיוכל הפועל להחזיק מעמד."
וכך הוא ממשיך ומתאר את ההבדל בין עין-גנים הפועלית לבין פ"ת.
"היתה שעת צהריים נעימה. מן האויר הדחוס שבחדרי ההוטל ומן האויר הרוחני הממלא את פתח תקווה, הגענו ובאנו אל הרפובליקה הקטנה, החופשית שצמחה וקמה. כל מי שאינו מוצא לו מקום בפתח תקווה החרדית נמלט לכאן כאן עולם חופשי."
ברנר מפגיש את ברל עם א.ד גורדון. המפגש גורם לברל התרגשות גדולה. או כפי שהוא כותב "בכל שרויה רוח שכינה, הרגשה שאתה נמצא בבית. זו רוח טהורה. כשהוא מגיע ומתיישב אצל גורדון מתקבצים אנשים מן הבתים הסמוכים. קבוצה של בחורים ובחורות הגיעה לבית כשהם שרים בזמן הליכתם. הדבר "שהרנין את ליבי ביותר היה ההתלקטות סביב לגורדון, והעובדה שנערים בני 18-20 באים סביב ליהודי לא צעיר (גורדון היה אז כבן 50)."
ברל כצנלסון מבלה מיספר חודשים ראשונים בעבודה חקלאית בפרדסי המושבה. בעיקר הוא עובד ב"בחריה" איזור חקלאי הנמצא ליד הירקון.
את העבודה בפרדס מצא לו א.ד. גורדון ." בשעה שאני עומד ועובד בין שורות תפוחי-הזהב ולפני מרחב כל 'בחריה', שאין עיני יכולה לתפוס אותה מלוא שיטחה ומסביב משתרע העולם הגדול, העשיר – טוב לי ונחת לי."
ברל כצנלסון מאחד את מפלגות הפועלים למפלגה אחת גדולה. מקים את הסתדרות העובדים ואת כל מוסדותיה – קופת חולים, תנובה, המשביר, בנק הפועלים, עיתון "דבר", סולל בונה ועוד.
נפטר ב-1944, בגיל 57. הלווייתו יוצאת מתל אביב אל בית העלמין בכנרת שם טמונים רבים ממנהיגי תנועת הפועלים. הלוויה עוברת על ציר ז'בוטינסקי בפ"ת. אלפים עומדים לאורך הציר ומלווים את מנהיגם בדרכו האחרונה.
אהוד: אני משער שהקטע נשלח אליי לפני שנים רבות מארכיון פתח-תקווה. היושבים שם כיום שכחו או שאינם יודעים כלל שאני קיים.
ופְרושׂ עלינו סוכת שלומך
ותן שלום בארץ
ולב אחד לכל עמך
ואין צווחה, אין פרץ.
שלווה הנפש תימָלֵא
ורוֹגָע בַּנְשָמָה
בִּמְלוא אושרנו העולה
עם קץ הלחימה.
כך אהבת איש לרֵעו
עם שיח חכמים
ואין עלינו מורָאו
של פגע ודמים.
יהי ביתנו בית תפילה
לשיח אחווה
ועולמנו בית מקדש
לדת האהבה.
אז נעלה בהר המור
בשיר המתרונן,
נושאים את אבוקת האור,
בקול גדול קוראים: אמן.
עקיבא נוף
דיסטופיה כמעט מושלמת
על "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג
תרגום – אסתר כספי, עם עובד 1965
פגמים לא מעטים מצויים ברוב הרומנים הדיסטופיים: המחבר מבקש להזהיר את הקוראים מפני עתיד קטסטרופלי, שהקורא, כביכול, אינו יכול להיות מודע לו אם לא יקרא את הגיגיו הנוגים שלו, וכן, כיוון שהמחבר "אזוק" בהוויה "עכשווית", הנבואות העתידיות שלו סוטות על הרוב מההיגיון הפנימי של הדיסטופיה עצמה, וגם "הנבואה" שבעלילת הדיסטופיה, אם היא מתגשמת, זה קורה על הרוב באורח חלקי לגמרי.
אביא לדוגמה את הספר "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי – הוא אמנם ניבא את המין החופשי, מבלי שזיהה את אמצעי המניעה המודרניים; הוא ניבא את הרבייה במבחנה, אבל המציא רעיון חסר שחר על לידה ללא הריון, ולא עלה כלל בדעתו המצאת המחשב. האקסלי לא היה צריך להיות לשם כך נביא, כי הרי מחשב מיכני המציא בלז פסקל כבר בנעוריו (1642)!
דוגמה אחרת: הפגם העיקרי של "על העיוורון" של סאראמאגו הוא בכך שהפיכחת היחידה (אשת רופא העיניים היא היחידה שלא התעוורה. מדוע? אין הסבר), וההולכים בעקבותיה "מפרשים" את העיוורון.
לא אלאה את הקורא בפגמיהן של דיסטופיות נוספות, כגון "פרנהייט 451" של ריי ברדבורי, ודיסטופיות שלנו (בסביבה הכאוטית שלנו ממש מתבקש לחבר דיסטופיות): "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן, "2023" של יגאל סרנה, "השלישי" של ישי שריד.
יוצאי דופן בדיסטופיות העולמיות הן "1984" של ג'ורג' אורוול, ו"בעל זבוב" של ויליאם גולדינג, עליו תתרכז הרשימה הזאת. באשר לאורוול – הוא חזה בצורה קרובה לאמת את מוראות השלטון הדיקטטורי הקומוניסטי, אבל כיוון שהספר ראה אור ב-1949, המאורעות הקשים אינם עניין לעתיד, אלא להווה שאורוול היה עד להם מרחוק.
דיסטופיה מושלמת, לדעתי, היא "הדבר" של אלבר קאמי, ועל כך כתבתי בפירוט ברשימה שלי על ספרו הנ"ל של סאראמאגו).
לפני שאסקור בקצרה את העלילה ב"בעל זבוב", אני מבקש לציין כי במיתולוגיה הנוצרית "בעל זבוב" הוא שם נרדף לשטן, אבל המקור של שם זה הוא במלכים ב' א', 2-1 שם מסופר שהמלך אחזיה נפל בעד השבכה בעלייתו אשר בשומרון, ושלח מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון לדעת אם יחיה מחולי זה, וללא ספק מחבר הסיפור הזה מעניק שם מבזה לאל העקרוני, שבוודאי שמו היה בעל זבול.
ועתה לסיכום קצר של עלילת הספר: תאונת מטוס גורמת לכך שחבורת ילדים מוצנחת על אי הנראה על פניו כגן עדן. הגיבור הראשי והטראגי של הסיפור הוא ראלף, נער חסון ונבון שנעזר בשני בעלי פיזיונומיה בלתי מושלמת: נער שמן ממושקף שהכול מכנים אותו "חזרזיר", וסמיון, נער נכפה המרבה להתעלף. שני נערים אלה מייעצים לראלף עצות נבונות ברוח הליברליזם והדמוקרטיה. ראלף זוכה במנהיגות משום קונכייה שקיבל, המשמשת לו כמעין שופר המאגד את כל חבורת הנערים והילדים הקטנים. מנגד עומד הנער ג'ק שהיה סולן במקהלת הכנסייה, ועימו כל חברי המקהלה כשהם עדיין לבושים במדי המקהלה.
האי מתואר באמת כגן עדן – יש בו עצים, פירות ומים מתוקים, ואת האי הזה הפכו חבורת הנערים והילדים לגיהינום: קודם גוזלים מחזרזיר את המשקפיים כדי להדליק באור השמש נסרים למדורה, ואחר כך ג'ק מחליט להרוג חזיר כדי לאכול בשר. התאווה לבשר מעבירה את ג'ק ואת סוגדיו על דעתם – הם משתוללים, שרים שיר קניבלי. ראלף מנסה, בסיוע של שני יועציו, לארגן חיים מסודרים: בתי שימוש מסודרים, סוכות, תורנות לשמירה על המדורה שהיתה אמורה לסמן לאונייה מתקרבת שיש ניצולים על האי. ראלף הדמוקרט חושב להתפטר מתפקיד המנהיג, אבל חזרזיר מזהיר אותו ממעשה זה שיוביל לשלטון אימים של ג'ק.
מלחמה מתרחשת בסביבה, וצנחן מת נוחת באי על עץ – גופתו והמצנח המתנפח ברוח נדמה לנערים כמפלצת, וכל הנערים הסוגדים לג'ק מחליטים כי המפלצת היא אלה שצריך להקריב לה כל פעם ראש של חזיר. את ראש החזיר תוקעים על מוט, והוא מתמלא בזבובים, לכן הם כמו סוגדים לבעל זבוב. עבודת האליל הזאת ממלאה את סוגדי ג'ק באקסטזה, והם מציעים גם למפוכחים, אוהדי ראלף, להצטרף אליהם, כי אצלם יש בשר ושעשועים. סיימון הנכפה מדמיין את ראש החזיר מגחך ומדבר, והוא מבין כי סיבת כישלון ההומניות קשורה בתאוות הבשר. אפילו ראלף איננו מסוגל לסרב למנת בשר שג'ק מגיש לו במחווה של פטרון. באמצע ריקוד אקסטטי של סוגדי ג'ק "הציידים" מזדחל סיימון שמבקש להודיע לנערים כי מדובר בגופה של צנחן, ולא במפלצת. הציידים מתנפלים עליו בחמת זעם, והורגים אותו בציפורניים ובשיניים. ג'ק משתלט על מערה, נוהג כדיקטטור חסר מעצורים, והוא מחרים את משקפיו של חזרזיר, שבלעדיהם הוא ממש עיוור. ראלף דורש את המשקפיים של הנער החכם, וזוכה ללעג מצד אוהדיו של ג'ק. בלית ברירה השניים מתאבקים, ואחד מחסידי ג'ק מגולל אבן המפצחת את ראשו של חזרזיר ואת הקונכייה, שהייתה סמל לסדר תרבותי. נערך מרדף אחרי ראלף הפצוע מתוך כוונה להרוג אותו, מעלים אש במקום מחבואו, והאי כולו עולה באש. האש מזעיקה אונייה שמתקרבת לחוף, מצילה את ראלף, ומחזירה את הנערים ליישוב הדעת. קצין הימייה שהציל את הילדים נדהם איך נערים בעלי חינוך בריטי יכלו להידרדר לחוסר אנושיות כזאת.
הספר מתאר בתמצית את קורות האנושות, ששקעה לאמונות מפלצתיות (ג'ק הוא סולן במקהלת הכנסייה, ויש כאן רמז למדמנה שאליה מכוונת הדת), המובילות למעשי זוועה. הישועה לא באה מחבורת הנערים, אלא מהחוץ, כאומר – לאנושות עצמה אין סיכוי להתעשת אם לא יקרה אירוע יוצא דופן.
הדיסטופיה הזאת היא כמעט מושלמת – מה שפחות מתיישב עם "ההיגיון" הפנימי שלה הוא העובדה שהגעת הנערים לאי נגרמה על ידי צניחת הילדים ממטוס שעמד להתרסק. זה הרי חסר שחר לחלוטין – מוטב היה אילו סופר שהנערים ניצלו מאונייה שעמדה לטבוע. המחבר "שכח" לציין שעל האי היו אמורים להיות עשרות מצנחים מתנופפים ברוח, כך שהצנחן המת עם מצנחו, לא יכול היה להיחשב למפלצת.
הספר מתאר בכישרון רב את הכשלים העומדים בפני האנושות, עיצוב הגיבורים משכנע למדיי, והעלילה בנויה לתלפיות.
משה גרנות
ביום השלישי
הָעֶרֶב יָרַד לַגְּבָעוֹת הַכְּחֻלּוֹת,
יָרֵחַ עָלָה לְרַחֵף עַל חוֹלוֹת
רָמַת הַגּוֹלָן. בְּמַשָּׂאִית הֲרוּגִים
רָאִיתִי אוֹתָהּ, בְּאֶלֶם,
אֲגַם בֶּכִי גָּדוֹל שָׁחוֹר וְעָמֹק.
וְהִיא רָאֲתָה אוֹתִי
בְּמַעֲרֻמַּי.
חוט
שׁוּב פָּתַחְתִּי אֶת קֻפְסַת הַמְּחָטִים
שֶׁל אִמִּי: הַחוּט בַּמַּחַט.
אִמָּא הִשְׁחִילָה חוּט. [2025, 1984].
סוכה
סֻכָּה רָאִיתִי בְּמוּזֵאוֹן יִשְׂרָאֵל
מְצֻיֶּרֶת חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה עַל הַקְּרָשִׁים.
"עַל הַקְּרָשִׁים" הַיּוֹם, פֵּרוּשׁוֹ: בְּמַצַּב רַע.
אֲבָל עַל קִרְשֵׁי הַסֻּכָּה הַיְּשָׁנָה.
הִיא יָפָה לְהַפְלִיא. וְחֻלְדָּה.
סֻכָּה שֶׁהִבְרִיחָה מִשְׁפַּחַת אַדְלֶר "בַּזְּמַן" (1937),
וְכָעֵת, 2009. וְאֵין זְמַן.
סֻכָּה שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה כּוֹכָב. 2025.
בְּנִי, שֶׁהָיָה אֶתְרוֹג, עָמַד לְהִצְטַלֵּם.
בַּבַּיִת עוֹד מְעַט יִיבַשׁ הַסְּכָךְ.
רַבָּה חַמָּה מִצֵּל
הַנְּבִיאָה מִסְתַּכֶּלֶת. מָתַי אֶחְזֹר לִרְאוֹת
אוֹתָהּ עַל הַקְּרָשִׁים, יְרוּשָׁלַיִם.

יוסף עוזר
ספר הגעגועים
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק רביעי
מתי נעשיתי איש שמן. אילו נשארתי
אופה עד היום. חג הלחם בפאריס
"כן," אמרה אימא, "אורי כבר צריך לקום."
"אז אם לא איכפת לך, גברת בן עמי, לקרוא לו," אמר גיורא, עורפו העבה מוטה קדימה כפר בן-בקר צעיר, ועיניו התכולות נעוצות ברצפה במין פזילה קלה-שבקלות שנבעה ודאי ממבוכתו.
"היכנס, היכנס בבקשה," הפצירה בו אימא.
גיורא היסס רגע ואחר נכנס, גורר אחריו את העגלה עד לדלת ממש, ושם עצר, עומד באמצע חדר-הכניסה וקצה החוט בידו.
וזה הרגע שבו אני מופיע לראשונה בסיפור. רואים אותי עומד יחף במכנסי-פיג'אמה ארוכים וגדולים ממידתי, קשורים מלפנים בשרוך לבן בקשר "פרפר" ענקי. בשנים ההן טרם נהגו ללבוש מכנסי-פיג'אמה קצרים בקיץ, וכך, מי שלא נעם לו לישון בתחתוניו (ערום איש לא העז לישון), נגזר עליו ללבוש ארוכים. ומאחר שהייתי רזה, נראתה כל מידה שהתאימה לאורכי, רחבה מגופי. ומתוך מכנסי-הפיג'אמה הזדקר גופי "עור ועצמות" – היה אפשר לספור את צלעותיי, ובִטני היתה שקועה פנימה עד שדומה היה שניתן לראות מבעד לעורי את תנועת הסרעפת. היתה לי דודה אחת שתמיד, בבואה אלינו, היתה טוענת ש"מרעיבים את הילד."
אכן, הייתי, מה שמכנים – "אכלן גרוע", מפונק. את כוס החלב הדליל, בגביע אלומיניום מגעיל, שהיו מחייבים לשתות בהפסקה הגדולה בבית-הספר – לא הייתי מסוגל לבלוע. אימי נהגה לתת לי בשקית-נייר קטנה מנה של שתי כפיות סוכר וכפית קקאו כדי שאערבב אותה בחלב – וגם זה לא היה עוזר. הייתי יושב כל ההפסקה מול הכוס המסריחה, וקרוב להקיא כל מה שלגמתי.
ביצים רכות, חמיצוֹת, דגים, תרד, חלב שקרומי-שומן צפים בו, פִּירֶה (מחית) תפוחי-אדמה, כמעט כל הירקות המבושלים – כל אלה לא אהבתי, גם לא רגל קרושה, רק צ'יפס, קציצות בשר ואפונה ירוקה. ורזה נשארתי במשך שנים רבות, גם בצבא.
אבל לאחר שנים, בקיבוץ, נעשיתי אופה והיתה לי מאפייה "פרטית" ובה הייתי אופה מדי לילה את הלחם לכל חברי המשק, אוכל ארוחת-לילה דשנה עם השומרים והולך לישון. קם בתשע בבוקר לערך, שעה שרוב החברים כבר סיימו את ארוחת-הבוקר והם יוצאים חזרה לעבודתם בסיקול אבנים, בגן-הירק, במטעים, במסגרייה ובמקומות אחרים. הברז אשר לידו הייתי שוטף את שיניי נמצא בקצה הצריף מול פתח חדר-האוכל, מעבר למשעול, והימצאותי לידו עם מברשת השיניים היתה מעוררת את קינאתם.
הקיבוץ היה צעיר, החברוֹת לא תמיד הצטיינו בבישול, וגם האספקה היתה מאחרת לעיתים לבוא. ולכן, לבד מן הלחם הייתי אופה פיתות עם בצל, חלות מתוקות, לחמניות מתוקות קטנות שקוראים להן בּוּלְקַלַך ולחמניות-מקל ארוכות, דקות ופריכות, טבולות בזירעוני שׁוּמשׁוּם – ומחלק אותן לכל ידידיי ומבקריי במאפייה.
בתקופה ההיא באה במאית-קולנוע צרפתייה ממשפחת רוטשילד לעשות סרט צבעוני על ים-המלח, מצדה ועין-גדי, ואם במקרה הזדמן לכם אי-פעם לראות את הסרט הקצר הזה, דעו כי הידיים המוציאות במִרדה את תבניות-הפח עם כיכרות-הלחם מן התנור – הן ידיי שלי. אבל האור שבתנור איננו אש. לצורך ההסרטה הכניסו פנימה נורת חשמל. גם הכיכרות שרדיתי כלל לא היו טריים. התנור היה, כמובן, קר.
ומאותם ימי אפייה נעשיתי שמן. כמעט שלא הייתי אוכל בחדר-האוכל של הקיבוץ אלא בעיקר בלילות, עם השומרים – צלחות-פח עמוסות סלט וטחינה וצ'יפס וחביתות ופיתות טריות מבוצלות, וגלונים של לימונדה שהיתה נלגמת ישר מן הכדים, כי באקלים החם כל-כך לא היה כדאי המאמץ למזוג את המים לספלים.
וכך שמנתי ושמנתי. פניי הצרים ולחיי השקועים החלו מתמלאים, פימה צמחה לי, התעגלתי וקיבלתי "פרצוף ירח". ויום אחד, כאשר עמדתי לבלוע פרוסת חלה טרייה, מאפה-ידיי, ממולאה צימוקים ועשויה על טוהרת הביצים, החלב והסוכר – תפס אחד מליצני המשק בכף-ידי ואמר –
"אורי, תיזהר!"
"מה יש?" שאלתי לתומי.
"אם תכניס לפה עוד פרוסה אחת, תיסגרנה לך העיניים ולא תוכל לראות!"
וכך הייתי משמין והולך ומגיע ודאי לממדיו של עוג מלך הבשן, אלמלא עוררתי עליי כנראה את קנאת אחדים מחבריי, שנמנו וגם גמרו במזכירות הקיבוץ כי כל כיכר-לחם שאני אופה יקרה בערך פי שבעה מן הלחם האחיד המסובסד שנקנה בבאר-שבע, ולכן אחת מן השתיים: או שעבודת האפייה תיחשב לי למכסת חצי יום עבודה, ואת חציו השני אתן בעבודות כלליות ובגן-הירק, או שהמאפייה תיסגר ויביאו את הלחם הזול מבאר-שבע.
עד שלא הסכמתי להיות אופה, היתה זו המלאכה הבזויה ביותר במשק, והיתה עוברת בתורנות כל שלושה חודשים מחבר לחבר, כאשר כל אחד מלמד בתורו את הבא-אחריו את רזי האפייה. אך לאחר שהשתקעתי אני בעבודה הזו, "וירא כי טוב" – נפקחו לפתע עיני הכול לראות שזוהי עבודה קלה למדיי, קלה מדיי.
והאמת, זו לא היתה עבודה קלה כלל וכלל. נסו לעמוד במאפייה נמוכה, עשויה קירות של לִבנֵי-טיט כ"חוּשָׁה" ערבית ולה גג של פח – מול תנור לוהט שחמישה מַבערֵי-פרימוס נרגזים מפיחים בו מלמטה אש רעשנית, ובחוץ חום של ארבעים, ארבעים ושתיים מעלות. זו הסיבה שהייתי מעדיף לאפות בלילות, כאשר החום יורד בחמש-שש מעלות.
אמרתי לעצמי: לחזור לעבודת הסיקול הקשה שמכופפת גב ופוצעת ידיים, או לקטיף העגבניות שהמיץ המריר-ירוק של גבעוליהן השעירים גורם לי גירוי ונפיחות מרגיזה בידיים – לחזור לכל אלה אחרי "הממלכה הפרטית" שהיתה לי במאפייה – אני לא מסוגל. אם אין מניחים לי להמשיך לאפות בתנאים שבהם עבדתי עד כה – אעזוב את הקיבוץ. אעלה ללמוד בירושלים, באוניברסיטה. ואהיה סוף-סוף סופר.
לַתקופה שעד ביטול המאפייה העברתי את המקצוע לחבר שלי, עוזי. כאשר לימדתי אותו לאפות, המחשתי לו את דרגות הצמיגות של הבצק בדוגמאות מהירכיים החשופות של חברות המשק, שנהגו ללכת במכנסי התעמלות קצרים. עיסה-עיסה והשם שלה: בצק לָלִי, בצק בֶּנְדָלֶה ובצק דְבוֹיְשֶׁה.
עוזי לקח את דבריי ברצינות ומדי פעם היה צובט את אחת החברות שברשימה שלי בירכיה כדי להיות בטוח שהבצק עלה יפה, וכאשר החברה הנצבטת היתה צועקת כנגדו, נהג לענות לה בשיא הרצינות: "אבל אוּרי לימד אותי שככה האופים בודקים את הבצק!"
וכך עזבתי את עין-גדי.
אילו אותם שני חברים לא היו באים אל האסיפה הכללית בטענה שהלחם שאני אופה יקר פי שבעה מן הלחם שקונים בבאר-שבע, הייתי נישאר אולי אופה עד היום, מוציא כיכרות לחם במקום סיפורים וספרים.
אבל שמן נשארתי עד היום.
ועד היום זוכרים אותי שם לטובה הוותיקים, כי לשבתות הייתי מכין בסיר-ענק חמין לכל חברי המשק. במשך כל השבוע היו הטבחיות אוספות עבורי את נתחי השומן שהסירו מבשר העוף, וביום שישי אחר-הצהריים הייתי בולל אותם בקמח, במים ובמרגרינה ובוזק מלח ופלפל שחור, ולש אותם לעיסה אחת גדולה שהיא ה"קוגל" בהתגלמותו. מניח אותה בלב הסיר כשהיא מרופדת מעליה ומתחתיה בשכבות של פלחי בצל, שעועית לבנה שהושרתה במים שעות אחדות, תפוחי-אדמה, נתחי בשר, ביצים שלמות וקליפות בצל חומות-יבשות למעלה, כדי להשחים את החמין.
כל הלילה היו השומרים הולכים ושבים מן התנור אל חדרי למסור לי על מצב ה"טְשׁוֹלְנְט" אשר לקראת הבוקר היה ריחו עולה ומתפשט בכל צריפי הקיבוץ הצעיר, ששכן אז למטה, בלב האזור החקלאי, ועדיין לא נִבנה למעלה, על צלע ההר הדרומית. עד ים-המלח היה מגיע הריח. וגם הנמרים על מדרון ההר שמעל לקיבוץ היו עומדים להריח ופוערים לוע. בימי בר-כוכבא ובבתא היהודים עדיין לא היו מכינים טשולנט לשבת, ואבות-אבותיהם הנמרים מימי התנ"ך לא הכינו אותם לכך.
לימים התגלה שגם עדרי יעלים היו עושים דרכם מטה לעבר עין-גדי בהתפשט ריח הטשולנט שלי עד מידבר יהודה. יעלים לא אוכלים בשר אבל אולי הם אוהבים בֵּבְּלַאך. עובדה שֶׁבֶּבָּלָאך הם מחרבנים.
ובצהריים היו שני חברים גברתנים סוחבים את הסיר קצת הלאה מפתח המטבח, אל קדמת חדר-האוכל. מניפים אותו על שולחן, ואני ניצב מאחוריו, חגור סינָר, בימיני תרווד גדול, ערימת צלחות לשמאלי. ואני חופר בסיר המהביל ומעמיס מנה בכל צלחת, כשאני מקפיד לכלול נתח שווה מן ה"קוגל" השחום לכולם.
עכשיו, כשהגעתי לנקודה זו בסיפור, כבר נעשיתי כל-כך רעב, שאני מוכרח להפסיק את הכתיבה וללכת למִטבח לאכול משהו, למרות שהשעה כבר שעת לילה מאוחרת, מאוד מאוחרת, ועוד מעט יאיר הבוקר –
– אך לא, לא בטרם זכר הריח שעורר בי רעב יקפיץ אותי זמנים קדימה אל חג הלחם בפאריס. ומאהבתי לנחום גוטמן, לספרו "בִּיאַטריצָ'ה או מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס", ולעיר הנפלאה שעליה קראתי לראשונה בספרו, אתחיל את הסיפור בסגנונו:
חג הלחם בפאריס
זכור נא, כשתבוא פעם לפאריס בארבעה-עשר במאי שכור לך חדר ברחוב ז'וֹרז' קיבְּיֶה ליד גן החיות, בית מִספר שלושים ושניים, קומה שנייה, ומשם טייל לך לכיכר שלרגלי ההוטל דה-ויל, הוא ארמון העירייה של פאריס הנמצא על גדת הסינה, וככה לא תחמיץ את "חג הלחם".
בבואי לשם היתה הכיכר מלאה אוהלים לבנים שבהם חילקו חינם פרוסות קטנות של לחם, באגטים ומיני מאפה אחרים, עוגיות ופיצות. הדוכנים באוהלים היו ערוכים לפי מדינות: אנגליה, אירלנד, פורטוגל, הולנד, לוקסמבורג, רוסיה, ספרד, איטליה, בלגיה ועוד, ודגליהן מתנוססים ממעל.
באוהל הענק המרכזי ניצבו תנורי האפייה הגדולים והיו בו עמדות-לישה רבות ומקומחות וכולן מול הקהל. ילדים הורשו להיכנס פנימה, לחבוש כובעי אופים לבנים-גבוהים ולעזור לאופים בלישה, תחת הדרכתם והשגחתם.
במרכז עבודות הלישה, שימון התבניות בחמאה, הכנת עוגיות בצק השמרים הקלועות במין קשר עגול, ואפיית בצקי כל המסורות השונות של הביתנים הלאומיים – נמצאה במה מוגבהת שעליה התנהלה הצגה חיה של משלחות האופים, מדינה אחר מדינה. רובם אנשים רציניים שמקצועיותם מהולה בהומור, בייחוד האופים הצרפתיים כבדי הגוף והגיל, שנִראו כחבורת רופאים מדופלמים.
כל קבוצה לאומית של אופים, בכובעי אפייה לבנים גבוהים – הביאה עימה לבמה המוגבהת דוגמאות טריות שאפתה מִלחמים וממיני מאפה אחרים שאופייניים לארצה. בזו אחר זו עלו משלחות פורטוגל, רוסיה ואיטליה. המומחה הצרפתי בחן בבקיאות כל כיכר לחם שהעבירו לו. חתך אותה לשניים באמצע. לא בצע אלא ממש חתך בסכין. הרים את המחצית, הריח. חזר וסגר את כיכר הלחם – מחצית אל מחצית. ושוב הרים מחצית והפעם לא סתם הריח אלא לחץ עליה כאילו כדי להריח את האוויר הבוקע מהנקבוביות שבתוך המאפה, את התסיסה שהיתה כלואה בלחם לאחר האפייה. ורק בתום הבחינות האלה בצע כזית מן הלחם, טעם והעביר לטועמים אחרים ובהם גם נשיא מִסדר האופים הצרפתי, שגם ניהל את הטקס.
והכול נעשה בשיא הרצינות. שהרי הלחם הוא יסוד מזונו של האדם. רק תרבויות פרימיטיביות מזלזלות בו ומתייחסות אליו כאל מובן מאליו. המבינוּת בלחם, והתחרות באפיית הלחם, אינן פחות מסובכות מאלו של יקבי היין או מִגְבָּנוֹת הגבינות, ומתברר שבלחם קשה יותר לאחז עיניים ולרמות.
בארץ-ישראל בתקופת התורכים היתה מרבית חייהם של האיכרים והפלחים מוקדשת לגידול דגן בשדותיהם כדי שיהיה למשפחה לחם לאכול. כל מכת טבע שפגעה בחיטה הביאה לחיי מחסור ורעב.
נעשיתי רעב והלכתי לאכול כבֵד קצוץ עם בצל מטוגן וחזרת מדמיעה, וטשולנט, ומרק צח עם קְרֵפְּלַך – אצל ג'וֹ גולדנברג, בעל המסעדה וחנות הדליקטסים היהודית הגדולה שבפינת רחוב רוסיֵה מספר 7 – "דליקעטעסן סְטוֹר לַאנץ' פוֹר קְליינֵע אוֹר גְרוֹיסֵע פרֵעסֵער".
מטרוֹ סן-פּוֹל.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
אהוד בן עזר
סיפר וצייר נחום גוטמן
כתב אהוד בן עזר
יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ
1980 ואילך
הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות של נחום גוטמן
והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנווה צדק
פרק י"ח
בימי הגירוש מתל-אביב
תקופת הגירוש מתל-אביב, בניסן תרע"ז, 1917, היתה התקופה הקשה ביותר והדראמאטית ביותר שהיתה בילדותנו. כאשר התחיל הצבא בריטי להתקדם ממצרים לעבר ארץ-ישראל, ציווה מפקד הצבא התורכי על תושבי תל-אביב ויפו לעזוב את המקום ולנדוד לפנים הארץ. ירדתי לתל-אביב כדי להתגרש ממנה יחד עם משפחתי. תל-אביב נעשתה למחנה-גולים, כמו בתמונה של הירשנברג: ילדה עם קומקום. כמו בגלות. כל תל-אביב היתה צריכה להתרוקן ולהתגרש במשך עשרים וארבע שעות.
שיירת עגלות ריקות באה לעזרת השכונה ממושבות הגליל. עגלות שדפנותיהן סולמות, שבזוויותיהן נשארו תקועות שיבולים. והעגלונים עגלונים צעירים, בעלי חולצות פתוחות וכובעי-קש רחבים. שיירת עגלות זו הביאה עימה רוח אחרת. כשיש אחים לעזרה, קל יותר לשאת כל אסון.
בפרדסים עלה ריח הפריחה, והמצות בסדינים הטהורים רמזו על החג המתקרב.
עגלון אחד התיר את הדלי שהיה תלוי על המוט מאחורי העגלה, והעמיד אותו מתחת לברז הקרוב. הפרדות הרחיבו שוקיים בריאות והרטיבו בזרם מהביל את הכביש, כשעיניהן מביטות בעצבות לצדדים. לשמע קול מי הברז הרחיבו הפרדות את נחיריהן והתחילו לשתות.
עד שהמים מתבּעבּעים בדלי, הביט הבחור בעיניים נבונות ובסבר פנים טובות אל בני-משפחתנו, בעומדנו לפני הבית. לאחר שהפרדות שתו לרווייה, והבחור שם תבן לפניהן, פנה אל סבתא, כיודע שהיא מנהלת את ענייני המשפחה, ואמר:
"סבתא, החפצים מוכנים?"
סבתא הביטה בו בראש מורכן מבעד למשקפיה וענתה:
"ברוסיה היינו נוסעים תמיד בכרכרות. כאן אין לנו כסף. אנחנו – ברגל."
"סבתא, מי רוצה כסף?" ענה הבחור, "הנה, את שבי לך על הארגז הזה, בצל, והביטי איך נכדייך ואני מוציאים את הרהיטים שאת רוצה לקחת."
סבתא לא היתה שבעת רצון:
"מה נטפל אליי הצעיר בעל השוט? אין כסף לעגלה. אנחנו נלך ברגל."
אחר רגע הוסיפה:
"מה השמחה עליי שאשב פתאום, באמצע המהפכה, לנוח על ארגז, ודווקא בצל?"
בהערה זו כבר הורגשה הכניעה. היה משהו בליבה, אך לא גילתה אותו. בפניה ניכר, כי רוצה היא להימנע מלקבל עזרה מקופת-הקהל. הנה לכן הזכירה פתאום את ימי עושרה.
"סבתא, מדוע אינך מבינה?" שידלנו אותה. "הוא אינו עוזר בעד כסף."
"מרגע שהבחור בא עם הסוסים, אני כבר אינני מבינה אצלכם?"
הבחור הביט בעיני סבתא, בת-שחוק פשקה את שפתיו וגילתה שיניים לבנות, העולות במקצת זו על זו. הדבר שיווה לו הבעת-חן משונה. בת-השחוק עשתה את שלה.
"טוב, הנה אני יושבת!" אמרה סבתא מתוך ויתור.
העלינו את הכרים, השמיכות והמזוודות. הוא הרים בקלות את החבילות וסידרן בתוך העגלה, כששריריו מתרוצצים הלוך ושוב תחת שכבת העור הדקה והשחומה של זרועותיו. לקח כורסת קטיפה אדומה, נשא אותה וקשרה יפה בראש העגלה, הציב כמה ארגזים וכסאות ועשה מהם מדרגות, הרכין עצמו בחן והזמין את סבתא לעלות.
באותה שיירה היה עימנו גם ברנר. הייתי בטוח, שגם ברנר יעלה על אחת העגלות. אני אף הכינותי לו מקום ליד החפצים שלנו. אבל הוא ניענע בראשו כאומר – "לא." כאשר זזנו ראיתי שהוא לקח את הכר עם השמיכה על גבו, וצעד בחול, צעד אחרי צעד, אחר העגלה, והזכיר לי את אחת הדמויות מתמונת "הגלות" של הירשנברג.
העגלות יצאו ונסעו, הלוך וחזור, בין כפר-סבא, פתח-תקווה ותל-אביב. השכונה הלכה והתרקונה. בית אחר בית עצם את תריסיו והדלתות ננעלו. אל התריסים והדלתות נצמדו קרשים בשתי-ועֵרב, כפי שמסמנים המורים חיבור שאינו טוב. רחוב אחר רחוב התרוקן.
העגלה העמוסה ניטלטלה מצד אל צד בכביש המשובש, המוליך אל פתח-תקווה, ויצאה אל השדות שמאחורי חורשת האיקליפטוסים. סבתא ישבה בכורסתה. הרוח נטפלה לקווּצת שערותיה הלבנות, שביצבצה משביסה. סבתא שלחה ידה המקומטת והזריזה, משופשפת הציפורניים מרוב עבודת-בית – והשיבה את קווצת השערות למקומה. היא ישבה זקופה והתבוננה אל אשר לפניה במרחב, האדמה מסביב היתה שלנו. ריח משכר עלה מן הפרדסים והתמזג עם ריח דק של מצות, שהיו בסדין לימינה של סבתא.
היא הצטחקה ואמרה: "ואת פני חג הפסח נקבל בשדות".
*
הגענו לפתח-תקווה והורדנו כולנו את חפצינו באולם בית-הספר, על הרצפה. עסקתי במה שעסקתי עם הסבתא, הסבא והאחים שלי. אני מסתכל ומה אני רואה? בין ערימות החבילות והכרים – ברנר. יושב מסוגר בעצמו, עם מרפק על הברך, משעין לחי אחת שלו על יד ימינו, ומביט לפניו בזוג עיניים עצובות-עצובות. ככה הוא יושב, ועל לחיו מטפחת אדומה גדולה, עם עניבה גדולה ושתי כנפיים למעלה. הוא עשה רושם של דראמאטיות מוכרזת. אדם שרוצה להכריז:
הביטו כמה אנחנו אומללים. כמה נודדים אנחנו. כמה זה סמלי לגורלנו כיהודים שאנחנו יושבים כאן ככה.
רחובות פתח-תקווה ופרבּריה היו מלאים מהגרים, שלא מצאו להם מקום לגור בו. משפחות רבות בנו להן סוכות מענפי-איקליפטוסים והתיישבו בהן. בין השאר גם משפחתנו.
החיילים התורכיים היו משוטטים ברחובות ותופסים את הבחורים שלנו, שהיו בחזקת משתמטים מן הצבא. בחורינו השתמטו מגיוס לצבא התורכי, משום שלא היה כל טעם לשפוך את דמנו במלחמה שאינה מלחמתנו. הצבא התורכי של אותם הימים היה ציבור של אומללים, עזובים, רעבים, הנתונים למרותם של קצינים בורים ואכזרים, שכבר לא ידעו על מה הם לוחמים.
אלה היו ימי מלחמה ורעב קשה. ולימים, כשהתקרבה החזית, פצצות נפלו גם על רחובות פתח-תקווה. אכלנו לחם מקמח דורה. הוא היה טעים כל זמן שהיה חם. ותפל כקרש כשהיה קר. התפוזים נשארו על העצים, העלו עובש עד שנשרו ערימות-ערימות סביב העצים, החמיצו והרקיבו. הריח שנדף מהם היה נורא.
*
עברנו לכפר-סבא, שם התגוררנו בסוכה, אשר קראנו לה "הבית שלנו", אותה הקימונו בחורשת האיקליפטוסים, בין שאר הסוכות שהקימו משפחות המהגרים.
לאחר הארוחה היתה סבתא מפנה את הצלחות מעל השולחן ויוצאת לחצר, לשטוף אותן במים. היתה הולכת וכתמי הצל והאור עולים-ויורדים וחולפים על גבה, נכנסת לסוכה ושמה את הצלחות בין המקלות שהתקינה מענפי האיקליפטוסים, מין רהיט שסידרה לה לייבוש הצלחות.
אחר כך היתה נותנת את משקפיה על אוזניה, האסל השמאלי שבור. דרך משקפיים אלה ניראו אישוניה מוגדלים וסקרניים. באנחה קלה היתה מתיישבת על השרפרף, ובהרמת גבות מתחילה לקרוא ב"צאינה וראינה". ריח חריף של עלי-האיקליפטוס, שכבר נתייבשו, היה משרה מנוחה סביבה.
כל קול שהשמיעה סבתא – רשרוש נעלי-הבית שלה בשעות המוקדמות של הבוקר, כשהיא משכימה הראשונה, נקישות המכסים שעל הסירים בשעות הצהריים, וקול הכיסא המוכנס הביתה עם חריקה של המנעול הנסגר לשנת הלילה – כל הקולות האלה, הבאים ממנה, היו משרים ביטחון של חיים תקינים.
כשהתחלתי לצייר, ואני כבן שמונה, רציתי כמובן לצייר אנשים. אך הם היו תמיד עסוקים, ולא פינו עצמם לשבת לפניי. מאז שבאה אלינו סבתא, הרגלתי את עצמי – כשאני מוצא אותה קוראת בספר, לשבת מולה ולציירה. הרבה שעות של תענוג עברו עליי כשאני מסתכל בכל פרט שבפניה, ונתפש לפעמים לדברי הספר שקראה מתוכו הברות-הברות בקול. תמיד ידעתי – סבתא בבית – אושר בבית.
הציורים מאותם הימים כבר הצהיבו, אך אני שומר עליהם. מראיהם מרתיח את ליבי כמו אותן טיפות זערערות, הקופצות במרץ ומתסיסות בתוך כוס מי-סודה טריים.
על אשנבי הסוכה שלנו תלתה סבתא וילונות לבנים. הם סיננו את האור, והרוח היתה מַשיבה אותם בנחת.
"צריך," אמרה סבתא, "שנרגיש עצמנו גרים בבית זה ישיבת קבע."
ואמנם, היא הסתובבה בשטח הקטן של הסוכה, כאילו זהו ביתה המרווח שעזבה ברחוב הרצל בתל-אביב.
סוכתנו שימשה מטבח, חדר-אוכל וחדר-שינה. היה חן מיוחד בתנועותיה של סבתא, שאינן צריכות להתארך כדי לגעת במה שהיא רוצה לגעת. השכנות באו לראות את הווילונות, וחייכו למראם. חיוך ראשון שהופיע על פניהן מיום שעזבו את יפו.
כשראתה סבתא שנשי המהגרים מחכות לתור המגהץ – כי רק נשים בודדות עלה בדעתן לקחת עימן מגהץ לדרך – ביקשה ממני שאתקין ספסל מענפי-איקליפטוס ליד סוכת בעלת המגהץ. מצאתי מסמרים מוחלדים ויישרתי אותם. על הספסל היה מקום לשש נשים.
סבתא אמרה:
"ספסל זה, ניאצ'ה, יקרב את הלבבות ויַשרֶה ידידות בּשוּרת הסוכות."
על ספסל זה ישבו הנשים ושוחחו ביניהן. עליו ישבה סבתא וסיפרה בפירוט רב על כל מיני מאכלים ומאפה, ובפירוט לא קטן מהם – כיצד השיאה את שלוש בנותיה, וכן על תחבושת מי-החומץ, שהיתה התרופה שלה לכל מכאוב.
סבתא היתה מטפלת הרבה בעזרה לעניים, ובעיקר אוספת למענם מלבושים וחפצים שונים. יום אחד, זה היה עוד בתל-אביב, הביאה דודתי שרה כמה משמלותיה אל סבתא, ואמרה:
"תחלקי אותן בין הנצרכים."
סבתא בחרה מתוך הערימה שמלת-צמר קרועה אחת, ואמרה לי:
"זה צמר מלפני המלחמה. ואתה כבר בחור גדול. מהשמלה הזאת נעשה לך מכנסיים ארוכים."
החייט הזקן, שחי בבית ורוד עם תריסי תכלת בשכונת נווה-שלום, תפר לי את המכנסיים. על אודותיו כתבתי את סיפורי: "מספריים, גנראל ומכנסיים ארוכים". וכך, הודות לסבתא, לבשתי לראשונה בחיי מכנסיים ארוכים.
לימים הביאו עליי המכנסיים הללו צרות צרורות. כבר התרגלתי אליהם מאוד. כבר נמתחו ליד הברכיים, וארכובותיהם נשרכו ברשלנות על הנעליים. כבר יכולתי לקפוץ לתוכם, והם הקפיצו אותי לתוך לוע השטן.
הדבר היה בימי הגירוש. ישבנו מסובים בסוכה ואכלנו ארוחת-צהריים. השולחן עגול היה, והארוחה דלה, עד שאפשר לאכלה בלי כף ובלי מזלג. אך משום המנהג היתה סבתא עורכת על השולחן כפות, מזלגות וסכינים. האוזן היתה קולטת בשמחה את קול הקשתם בצלחת. צליל זה היה מיד מגרה את הריר בפה. תיאבון כלבים. כי בלי תיאבון גדול קשה היה ללעוס את המאכלים מחוסרי-הבשר, העשויים מכל מיני תחליפים, שאכלנו בימי המלחמה.
ישבנו – סבתא, אחותי ואחי, ואני, שהייתי אז כבן שמונה-עשרה, ספק נער ספק בחור, מפאת קומתי הנמוכה. לפתע נכנסו חיילים תורכיים שחיפשו אחרי "פראר" – עריקים. אחד מהם ביקש ממני "ויסיקה", היא תעודת שחרור מן הצבא.
הוצאתי מכיסי האחורי, שהיה כמו טלאי, פיסת נייר המעידה על גילי, כבן ארבע-עשרה, ושאני תלמיד בית-ספר. התעודה היתה כתובה בתורכית טובה, שכתב מורנו לתורכית, וחתומה בחותמת עגולה. ואולם המכנסיים הארוכים הסגירוני. החיילים טענו שאני בן למעלה מעשרים. תמורת עשר מג'ידות היו מוכנים לקרוא בתעודה שלי שאני תלמיד. אבל הסבתא חייכה חיוך עצוב, ואמרה:
"לך איתם, בני. כסף אין לי, אתה יודע."
רק בדי עמל עלה בידי להשתחרר מן השובים התורכיים. אחד הקצינים התורכים היכה אותי, ואז נופף אחד העריקים, שהיה בעל-תעודת-אזרחות אוסטרית, בתעודתו, ובזכותו ניצלתי גם אני.
כשחזרתי עמדה סבתא וחייכה אליי בעצבות:
"השמלה של הדודה שרה, שממנה תפרו לך את המכנסיים, אינה מביאה ברכה, בני."
וכשסיימתי את הארוחה, המשיכה סבתא ואמרה:
"בני, קום וברח. חיילים תורכיים משוטטים ברחובות: רעבים ופראים. שודדים כל מה שיכולים. הקצינים שלהם צדים בחורים לשולחם לצבא, או כדי לקבל שוחד שיחרור. בני, אין מקום פה לצעירים. שוב מיד לתל-אביב."
למן אחרון פרדסיה של פתח-תקווה ועד שהגעתי לתל-אביב לא פגשתי באיש. הלכתי והלכתי עד שכפות רגליי חשו תחתן את כביש רחוב יהודה הלוי. עברו רק שבועיים ימים מזמן שגורשו תושבי תל-אביב, והשכונה עמדה ריקה מאדם. נשארו בתל-אביב שנים-עשר בחורים לשמור עליה – ברישיון הממשלה התורכית, ואני הצטרפתי אליהם.
כאן שבתי ופגשתי את חברי ובן כיתתי דן דנין, אחיו הבכור של עזרא דנין. יחד גדלנו באותה יפו, התרוצצנו יחפים בבוץ שבסימטאות, אכלנו "בְּסַמִין" קלויים, ורצנו כל היום אחרי עגלת מוכר הגלידה. הוא לבש אז שמלה. לימים התגייסתי יחד עימו לגדוד העברי. הוא עבר אחר כך לגור באמריקה. דן דנין הוא גן גנין, עליו סיפרתי בספרי "שביל קליפות התפוזים".
סעדיה שושני, שהיה לימים סגן ראש העיר תל-אביב, נתן לי אז לראשונה בחיי להחזיק אקדח עם כדורים חיים באמת. וכך נשארתי בתל-אביב ונעשיתי שומר בין שומריה. גידלתי, כשאר הבחורים, זקן דוקרני. חגרתי אקדח תופי שהיה נמסר מיד ליד לפי חילוף המשמרת. הייתי לוקח איתי לעמדה שק לרביצה, פורש אותו באמצע הכביש, ומאזין לרחש המקום: היכן קן הציפורים הקרוב, מניין יוצאות הלטאות. מזין עיניי בכיפת השמיים שמעל רחוב הרצל, ורואה שהכול טוב.
אלה היו ימים נהדרים. כל היום לא היה צריך שום דבר, בכיסים צילצלו אצלנו המפתחות של כל הבתים בתל-אביב. כל הבתים עמדו סגורים על תריסיהם, ואנחנו הסתובבנו בין הרחובות. כל בית שידענו שיש בו ספרים טובים – היינו נכנסים לתוכו, לוקחים את הספרים שרצינו, והיינו עורמים ערימות-ערימות של ספרים באמצע רחוב הרצל – מול גימנסיה "הרצליה", ושוכבים במעגל וקוראים ספרים. כיסי מכנסיי היו מלאים ב"אוניברסלקות" שנלקחו מן הספרייה של האדון אליהו ברלין. אלה היו ספרים מן העולם הגדול, ספרים נהדרים שמדברים על עתיד טוב, ואשר עברו מיד ליד כרכוש ציבורי.
מסביב היה שקט ושמש. לפעמים, בשביל להפר את הרגשת הבדידות, היינו שורקים במשרוקית אחד לשני – אני הייתי שורק על יד גימנסיה "הרצליה", וחברי הטוב נבון, אחיו של הצייר אריה נבון, עונה לי מקצה הרחוב, אז עוד לא היה רחוב, מתחילת רחוב אלנבי.
ועל שאר קורותיי בימי המלחמה, על המחנה של גולי תל-אביב בכפר-סבא, ובראשם הנגר אברהם קריניצי, וכיצד נקלעתי אז לפתח-תקווה, וברחתי ממנה כל עוד נפשי בי לתל-אביב, ובדרך ניצלתי בנס מהפגזת התורכים, ועל בואם של הבריטים לתל-אביב – כבר סיפרתי בספריי "עיר קטנה ואנשים בה מעט" ו"שביל קליפות התפוזים".
נחום גוטמן
לכבות את השמש
אסטרולוג, הוצאה לאור בע"מ, 2004
פרק כ"א: הקרב על משלט 86
קרסנו על החול הרטוב בחשכה מוחלטת. אנשי פלוגות ב' ו-ג' קידמו את פנינו בשמחה וסיפרו בהתרגשות על הקרב ועל גוויות המצרים הפזורות על הגבעה. לדבריהם, הרכב הביא אותם עד משלט 112 ומשם הלכו ברגל כחמישה קילומטרים. הכיבוש היה קל יחסית. הם פרצו את גדרות-התיל, הסתערו, והמצרים שהופתעו נבהלו ונסו.
על המשלט שכבו עשרה חיילים הרוגים. לפלוגות הכובשות נודע באלחוט ששיירת הדרג-השני שקעה בבוץ, וככל הנראה לא תגיע למשלט. יהיה עליהן להסתפק בנשק ובתחמושת שלקחו עימן, ולנסות להגיע אל מצבורי הנשק של האוייב.
בפאתי המשלט חנה טנדר מצרי נטוש ובו כמה ארגזי כדורים ובסיסי מרגמה.
מאירק'ה סימן את מקומן של עמדות ה"בזה", וחולייתנו, שבראשה אברהם זוהר מיספר אחת, אני מיספר שתיים ואיציק חבצלת מיספר שלוש, התמקמה בגזרה הדרומית-מערבית.
"חבר'ה, לחפור ולהכין עמדות-ירי לפני שיאיר השחר. אחר-כך נהיה תחת אש כבדה," הודיע לנו מאיר אלוני.
לא היינו מסוגלים להניע אבר. ההליכה בין המשלטים בגשם, בבוץ, בערפל, כאשר על הגב כחמישים קילוגרם משא, אם לא למעלה מזה – התישה אותנו כליל. פאול שכב על החול הלח והתייפח. אני התיישבתי כשהמנשא על גבי ולא הצלחתי לפרוק אותו מעליי. ידעתי, שמאירק'ה צודק ומצאתי עצמי ממלמל: "יאללה, קום, תתאושש, תתחיל לחפור. רק לפני זמן קצר חפרת כמו מטורף בידיים וברגליים, כשהפגזים נפלו מימינך ומשמאלך," כך מלמלתי אך לא זזתי ממקומי.
מאירק'ה פקד, צרח, והמילים נבלעו בחשיכה. עד מהרה קלט שבצעקות לא ישיג דבר והחל להתחנן. הוא הבין היטב את הקשיים. אף הוא סחב מטען כבד. אך ידע גם ידע שעם קרני בוקר ראשונות תתחיל הפגזת אימים.
רוח מהולה גשם טפחה על פנינו כסדינים לחים.
דוד פליק, המבוגר שבחבורה, התאושש ראשון, נטל את והחל לחפור. האמין שישמש דוגמה. הוא חפר ואנחנו עקבנו אחריו ולא הנענו אבר. לפתע נתקף זעם ופרץ קללות ניתז מפיו.
הלילה החל להימוג, ואור בוקר אפרפר מצא אותנו מתחפרים על גבעה חולית בנקודת גובה 86 מטר מעל פני הים, מרחק-מה מהכביש-הראשי. על הגבעה נראו שיחי אשל, שקדיות בשלכת, ובמורדות נתמשכו שיחי צבר. עננים שחורים צנחו בכבדות.
בדרום-מערב נמנם בשלווה כפר ערבי, דריבאת-שיח'-חמודה: בקתות חימר וסביבן כתמי ירק. תושבי הכפר גידלו ירקות ליד הבתים. הבוקר שעלה רחץ את הכפר.
ממערב נמתח כביש עזה-אל-עריש, שסאן תנועה: שיירת משאיות עמוסה זחלילים עלתה צפונה, ומשאיות גוררות תותחים ירדו דרומה. במקביל לכביש מסילת-ברזל. מוזר, אך באותם דמדומי בוקר ראשונים שקשק לו בנחת קטר רכבת, גורר אחריו קרונות-משא פתוחים ועליהם טנקים מסוג "לוקוסט", המוכרים מקרבות שיח'-נוראן וחירבת-מעין.
דויד פליק פער עיניים: רכבת ראשונה שראה בארץ-ישראל.
מעבר לכביש נמתחה רצועת חול בהירה שחוברה לים הגדול. גלי קצף עטורי כרבולות הלמו בחול, ובאופק שטה ספינת-קיטור.
צרורות ראשונים שנשלחו לעבר הכביש בישרו למצרים כי צה"ל פה. משאית צבאית עצרה בחריקת בלמים ונהגה נמלט לחולות. טנדר עמוס חומרי-נפץ נדלק ועשן סמיך התאבך. חיילים קפצו מן הרכבים ונסו. הכביש נחסם והתנועה פסקה.
העיר עזה סוגרת ומסוגרת.
סמל סודאני ענק מימדים נראה מהלך על המשלט ועל פניו חיוך. בידיו חבק מרגמת טו-אינצ' כאילו היתה תינוק. שיניו הלבנות נצצו בשחר העולה. מה הוא עושה פה? האם הגיע בטעות או שמא נרדם וחבריו לא העירו אותו?
שם-טוב אלוני, צלף פלוגה ג', הגיע ונשמעה ירייה. הסודאני קרס על החול הרטוב.
מדרום-מערב למשלט התפתלה גדר של שיחי צבר, שנקטעה ב"שטח מת". שאונו של מנוע עלה משם. נהג התאמץ להכניס את ידית ההילוכים למהלך, אך המצמד לא הפריד.
"הלך לו הקלאץ," קבע זוהר.
"ואולי פלוגה מצרית מסתתרת בקפל קרקע?"
"תחפור בן-אדם, תחפור. יממה שלימה צריך לבלות בחור הנאלח הזה עד שהפלמ"ח יזיז את התחת."
הטנקיסט המצרי הבין שלא יוכל להסיג את הטנק לאחור, והחליט להפעיל את התותח. פגזים החלו לשרוק מעלינו ברעש מחריש אזניים. הוא ירה וקילל, ירה וקילל.
"פיאט, פיאט," נשמע קולו הרועם של מאירק'ה.
אורי הפיאטיסט הגיע בריצה, ומאירק'ה הצביע לכיוון הטנק. עליו להתגנב בהיחבא ולפגוע בו. ה"בזה" תחפה בירייות בודדות, שהאויב לא יֵדע כי מכונת-ירייה מוצבת שם.
אורי קיבל מהסמג"ד פקודה לחסוך בתחמושת. במשלט ארבעה מטולי פיאט ומספר מוגבל של פגזים.
"חבר'ה, בלי מעצורים," התחנן אורי בחיוך של ילד-טוב.
"יהיה בסדר," הודיע זוהר וביקש שאחליפו כמספר אחת. הוא יפקד על שתי עמדות ה"בזה". אורי נעלם בין שבכי הצבר ואני יריתי בודדות לכיוון הטנק מבלי שאראה אותו. ה"בזה" בלעה כדורים ופלטה תרמילים.
ולפתע התפוצצות. עשן התאבך מבין עלי הצבר. אורי לא הכזיב. שקט מוזר השתרר ולאחריו שריקה צלולה ומסולסלת: זוג נחליאלים, עוברי-אורח, נחת על החול הלח, השמיע ציוץ-של-בוקר, הניף זנבו כלפי מעלה והמריא בחדווה.
משהתפזרו ערפילי הבוקר והשחר עלה, הצמדתי לעיניי משקפת-שדה, ובמרחק של כשש-מאות מטר, בפאתי הכפר דריבאת-שיח'-חמודה, הבחנתי בתנועה של צבא. שתי פלוגות חיילים צבאו סביב ברזיות-מים, כשמגבות לבנות על כתפיהם. חלק מרח על פניו משחת-גילוח לבנה ונעזר במראה. האוייב התגלח להנאתו, כאילו שהה בבסיס מרוחק. האם לא טרחו להודיע לו כי למראשותיו אורב אוייב? טבחים פתחו שולחנות-מתקפלים והניחו מגשי נחושת מלאי עיסה לבנה: לבנה? טחינה? חיילים התיישבו על ספסלים, בצעו נתחי פיתה וטבלו בעיסה. אחר-כך גמעו קפה מפינג'אנים.
"הם אוכלים כבני-אדם ואותנו מאכילים מנות-קרב משימורים מחורבנים," מלמלתי במרירות, ולרגע שכחתי את המלחמה.
הסמג"ד עמנואל ברשי הגיע. בחור אדיר-ממדים, תווי-פנים מונגוליים ועיניים מלוכסנות. מאחוריו הזדנב דן הקשר ועל גבו מכשיר-אלחוט. זוהר הסב את תשומת-ליבו לכוח המצרי הסועד ארוחת-בוקר, וברשי חייך בהנאה:
"אני הולך לתבל להם את הטחינה בקצת פלפל חריף," ופנה אל הקשר שיזמין אש תותחים.
החיילים סיימו לאכול והסתדרו למיפקד-בוקר. הם ניצבו בשורות וקציניהם בדקו נשק, לוחיות-זיהוי, ויישרו כומתה שמוטה. לבסוף עלה הדגל וקול תרועתה של חצוצרה נשמע.
ג'יפ הגיע. קצין ירד, הסתודד בנפנוף ידיים נרגשת עם הקצינים והצביע לכיוון המשלט שלנו. לפתע הסירו החיילים את הכומתות מראשיהם, חבשו כובעי-פלדה, ועל רוביהם הרכיבו כידונים שלהביהם זהרו בשמש. איש בשלמה לבנה, ככל-הנראה כהן-דת, נענע בידיו, בירך אותם, והם שאגו במקהלה: "אללה-אכבר." לרגע כרעו על ברכיהם לתפילה, וים-של-ישבנים הזכיר מפגן של התעמלות המונית שערכנו בכנס "הפועל". הפלוגות הסתדרו בשורות-רוחב, כמו "פלאנגות" רומאיות, ולקול הלמות תופים יצא המצעד לקרב. קשה לומר שהם צעדו בגאון ובגאווה. רבים לא חדלו להפנות ראשיהם.
"מסע של מתאבדים," אמרתי לזוהר. "שתי פלוגות מצריות פתחו במסע אל מול לועה של מכונת-ירייה!"
"נצור את הכלי ותן לממזרים להתקרב," הורה זוהר. כיוונתי את ה"בזה" למרכז השורה הראשונה ומדי-פעם צמצמתי טווחים.
"או-קיי בחורים, אם תתקרבו עוד קצת, אני חושש שאאלץ לפזר את המצעד היפה שלכם," מלמלתי והצצתי בהם דרך הכוונות. "רק שלא יהיה מעצור! הם שתי פלוגות ואנחנו בקושי חוליה."
"זוהר, למה הם מסתכלים כל הזמן לאחור?"
זוהר הצמיד משקפת ולפתע גילה: "הו, הקצינים שלהם הולכים מאחור עם אקדוחים שלופים!"
ריח של קרב עלה בנחיריי, תחושה בלתי מוכרת לחלוטין. האם כך מרגישים אלה, ה"ששים אלי קרב"? המצרים קרבים ובאים. הטווח הגיע למאתיים מטר וזוהר טפח קלות על כתפי:
"פתח באש ותזכיר להם את שירת הים."
"שירת-הים?"
"וברוב גאונך תהרוס קמיך, תשלח חרונך יאכלמו כקש," ציטט מ"שירת משה".
צרורות ארוכים נפלטו ברעש מחריש-אוזניים והשורות התבלבלו. הם החלו להתרוצץ כעכברים נמלטים. מי שניסה לברוח - נורה על-ידי הקצינים.
"איזה מילכוד! הקצינים משתפים עימנו פעולה: אנו יורים מלפנים והם מאחור."
הצלף שם-טוב אלוני הגיח, התפרקד סמוך לעמדה ובנחת-של-צלף ריפד לעצמו פיסת קרקע וירה חמש יריות. חמישה קצינים נפלו ושארית הכוח נס על נפשו בהשאירו נפגעים בשטח.
גשם זלעפות החל לרדת. לאחר הנסיגה המבוהלת פתחו המצרים בהפגזה מעשרות קני תותח ומרגמות. פגזים אימתניים של תותחי 25 ליטראות סרקו את הגבעה, שהתכסתה בעשן סמיך ובריח חריף של אבק-שריפה. מספר הנפגעים החל לגדול במהירות.
לפי תיכנונו של יגאל אלון עלינו לשרוץ בגבעה המחורבנת הזו יממה תמימה. הרחק בדרום-מזרח שקעה בבוץ שייירת הדרג המסייע, וידענו שלא נזכה לסיוע בנשק ובתחמושת.
"זוהר, מה יהיה כשייגמרו הכדורים?"
"ניקח רגליים ונברח."
"ומה עם הפקודה של יגאל אלון?"
"בעייה שלו."
"נותרנו עם ארבעה ארגזי תחמושת."
"כשאלה ייגמרו – קפל את החצובה, ארוז את המכונה – ומסתלקים."
טנק-תצפית קטן פרץ את קו-העמדות ונע על המשלט. מישהו השליך עליו בקבוק-מולוטוב, שלא התלקח. פיאטיסט פגע בו והטנק עלה בלהבות.
שני טנקים מסוג "לוקוסט", בעלי תותח 37 מ"מ, הגיחו. מראה מפחיד למדיי, כשאתה יודע כי עוד מעט תיוותר ללא נשק אנטי-טנקי. הטנק הסתבך בחוטי-תיל שהקיפו את המשלט ונעצר. ניסה הנהג לשחרר את שרשרותיו, נסע קדימה, אחורה, וגרר אחריו חלק מן הגדר. כיפת הטנק נפתחה וחייל הציץ החוצה. משראה כי הוא מוקף ישראלים, מיהר לסגור את כיפת הטנק. פגז של פיאט הדליק אותו. טנק שני נמלט.
מחלקת חיילים מצריים פרצה בריצה, ויונה ג'קסון נתן להם להתקרב ואז סחט את הדקי ה"בזה", שקצרה אותם כחרמש המונף על גבעולי תלתן. אחר-כך, טיפס בזריזות על טנק שבא בעקבותיהם, פתח את כיפתו והשליך פנימה רימון.
חייל סהרורי בגופייה נראה רץ לעבר האוייב, וחובש דולק אחריו. פגישה ראשונה עם הללו שיכונו "הלומי-קרב".
עוד טנק הגיח, ופגז של פיאט מילאו עשן סמיך. ניסה הטנקיסט לשלשל עצמו החוצה, כדור ריסק את ראשו, וגופו החליק לחול. שוב התרוממה כיפת הטנק וטנקיסט שני ניסה לקפוץ מהטנק הבוער. אף הוא נפגע ונותר תלוי על הצריח, כשמחצית גופו מתנדנדת כמו לולב.
ברשי התרוצץ, אקדח מאוזר בידו, ודיווח באלחוט: "אלן, נלחמים קשה מאוד בטנקים. יש פצועים. דרושות תרופות. יש מחסור חמור בפגזי פיאט. לא נחזיק מעמד בלי נשק אנטי-טנקי. עשו הכול שהדרג המסייע יגיע וגם..."
הקשר נותק וברשי נותר עומד במלוא שיעור קומתו, כמו גוליבר, כשפיו פולט קללות נמרצות, כנראה בהונגרית.
*
"ווי חטף פגז ברגליים!" שמעתי את צעקתו של ממיק, ורצתי עימו לעמדה.
פגז ריטש את שתי כפות רגליו, ועצמותיו נחשפו.
פשטתי את מעילי, פרשתי אותו בתעלה המבוצבצת והשכבנו אותו. בנימין ורדי הגיע והזריק לו מורפיום. ווי נראה מבוהל. גופו רטט ופניו חוורו. דמעות קלחו על לחיו. מדי-פעם כחכח בגרונו, בלע דמעה, וגרוגרתו זינקה בעצבנות מעלה ומטה.
"למה לא מפנים אותי?" שאל בקול מתייפח.
וכי לאן יפנו אותו?
הוא יבב זמן-מה ולפתע התעשת, הניף את גופו מעל פני התעלה ושאג, כפי שקראנו בשעתו ב"אנשי-פאנפילוב":
"נרסק את הפאשיסטים! קדימה גדוד שלוש-עשרה, תחי מדינת-ישראל!"
ה"בזות", המקלעים והרובים דומה שסיימו את חייהם. אבק, בוץ וגרגרי חול התערבלו לעיסה שסתמה את מנגנוני הירי. הקנים התנפחו ויצאו מכלל שימוש.
במרחק של כשלוש מאות מטר, ליד בוסתן מאפיל, הבחנתי בפרש על סוס לבן. עורו של הסוס בהק בקרניה של שמש זורחת.
"מיהו אותו פרש שיושב בקומה כה זקופה?" שאלתי את זוהר וכיוונתי לעברו את ה"בזה".
זוהר הציץ בו באדישות ומשך בכתפיו. כיוונתי את המכונה לעברו והתחננתי: "אנא, צרור קטנטן לעבר השחצן שעל הסוס. הוא יושב זקוף כאילו הוא נפוליון."
לחצתי על ההדק ונקישה עמומה נשמעה. נטלתי רובה, תחבתי כדור לבית-הבליעה ובשל הבוץ, התקשיתי לנעול את הבריח. גרדתי בציפורניי את הבוץ שהתקשה ודרכתי – כדור עקר.
לימים נודע כי אותו פרש לא היה אחר מאשר הגנרל מוחמד נגיב, שכעבור ארבע שנים חולל את מהפכת הקצינים במצריים ונטל לידיו את השלטון. ואילו הרגתי אותו, האם ההיסטוריה של מצרים היתה שונה?
נזכרתי בוויכוחים שניהלנו בכיתה על השפעתה של האישיות על ההיסטוריה. לדעת המחנך, השפעתה שולית לעומת התהליכים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים העוברים על אותה ארץ. אילו היטלר לא היה עולה לשלטון, היטלר אחר היה תופס את השלטון והתוצאות היו דומות, טען המחנך.
"כן או לא," ענה לו דשיק, מסרב לאמץ דוגמוֹת מרכסיסטיות.
ממיק טען כי מרכסיסט אדוק אסור לו לבנות תיאוריות על "אילו".
תותחים ומרגמות עשו בנו שמות. צעקות "חובש" נשמעו מכל עבר, והחובשים היו אובדי עצות, תרמיליהם התרוקנו מתרופות. הם רצו מפצוע לפצוע ובאמתחתם אין זריקת מורפיום אחת לרפואה. פצוע שתת דם ספג קליע בבטנו והתחנן בפני חובש שיהרוג אותו... מישהו גהר על פצוע מדמם, חסם באצבעותיו את הדימום וביקש שאפשוט את גופייתי, עליו לבצע חסם-עורקים. עשיתי כפי שנתבקשתי.
כיתת חיילים סודאניים שחורי-עור וענקי-קומה עלתה למשלט ובידה נשק מתכתי, שנראה כמו סטן-צעצוע. ולפתע, לשונות אש נשלחו לעבר העמדות וחיילים אחוזי להבות נראו רצים בבהלה. היה זה נשק שמעולם לא נתקלנו בו. עד מהרה אזל הדלק במכליהם, והסתערנו עליהם בקתות רובים, ברימונים ובכידונים. יונה ג'קסון נופף רובהו כאילו היתה זו אלה והיכה בהם על שמאל ועל ימין. הם נבהלו מהשדים הצורחים ונסו.
ארבעה זחלילים עלו על המשלט. "פיאט! פיאט!" שאגו חיילים בייאוש, אך בכל המשלט לא נותר פגז אחד. נותרנו עם רובים שאינם יורים, עם כידונים, רימונים, וכמה בקבוקי-מולוטוב. הזחלילים התפרסו והחלו להתיז לשונות אש. חיילים בוערים רצו כלפידים חיים וצרחו מכאבים. מישהו הפיל אחד מהם על החול הרטוב וכיבה את האש. לפתע שינתה הרוח את כיוונה ואש הלהביורים, כבומרנג, ליחכה את פני היורים.
"ג'קסון, למה הנהגים לא בורחים מתאיהם?" שאלתי את ג'קסון.
עד מהרה התברר שקציניהם המצריים כבלו אותם בחגורות-פלדה למושבים, לבל יברחו.
ג'קסון התגנב אל אחד הזחלילים, פתח דלת של תא-הנהג ובהינף רובה רוצץ גולגולת. קרעי מוחו הגיעו אליי. חייל סודאני השתחל מתוך זחליל והחל לטאטא את המשלט עם להביור-יד. מצאתי עצמי צופה בו, מוקסם-משהו. משקרבה האש ניתרתי קלות לאחור, כאילו שיחקנו בחבל מתוח שעלינו לדלג מעליו. לפתע, חשתי חום לוהט באצבעות רגלי השמאלית. תמיסת אש דבקה לנעל וצרבה את עורי. קברתי את הנעל בחול הלח. אצבעות רגלי נחשפו והנעל הפכה לסנדל. משאזל הדלק במיכלו, נטל מקלע והתכוון להמשיך את מלחמתו ביהודים. משה גורודנצ'יק, מתאגרף ידוע, הגיח מאחור ודקר אותו למוות.
הגשם ירד בלי הפוגה. כיתת חיילים מצריים הופיעה ובראשה קצין ג'ינג'י, שבידו מקל ובקצהו מטפחת לבנה. הייתכן שהם נכנעים? לנו נסתם הנשק, כמחצית הכוח שוכב פגוע והם נכנעים?
איש לא התרשם מהדגל הלבן והסתערנו עליהם בצעקות: "קדימה גדוד שלוש-עשרה!" כשאנו הולמים בהם בקתות רובים ודוקרים בכידונים.
מן הרגע שטנקים וזחלילים עלו על המשלט, קול התותחים נדם.
"עושה רושם שאנו בדרך לתחנה הסופית. מזל שכתבנו צוואות," לחשתי לממיק.
התחבקנו לפרידה, אפופי בושה על הרגשנות שגילינו. "להתראות בשמיים!" הפטרתי.
זליג ראה אותנו וצרח: "אל תמהרו למות. שם, במחנות, יצאנו ממצבים יותר קשים!"
כך ביקש לעודד והציע לגימת וודקה. שלווה מוזרה אפפה אותי, כאחד שכבר נפרד מן החיים.
*
לימים, כשהייתי בניו-יורק, סיפרתי לאבי [יצחק בשביס-זינגר] על אותו קרב מר וכיצד נפרדתי מן החיים, והוא שאל אם זכור לי התאריך.
"נו בוודאי, העשרים ושלישי בדצמבר 1948," עניתי בביטחון, והוא קפץ מכיסאו:
"אני לא מאמין, לעולם לא אשכח את אותו יום!" אמר בהתרגשות גדולה, "ישבתי בקפטריה של 'שטינברג', בשדרת ברודווי, ואכלתי ארוחת-צהריים. לפתע התעטפתי בתחושת אסון נוראה ורעד עבר בכל גופי. ליבי אמר לי כי נהרגת במלחמה. מיהרתי לתא הטלפון. ניסיתי לטלפן לפלסטינה, וכשלא הצלחתי נשארתי לעמוד בתא הטלפון ואמרתי 'קדיש'. התמלאתי רגשי אשמה על שלא היצלתי אותך."
"גם אני אמרתי עליך פעם 'קדיש'."
הוא פער זוג עיניים כחולות, מומסות משהו, ואזניו הזדקרו כזוג מניפות.
זה היה בשנת 1944, הייתי בן ארבע-עשרה והתחנכתי בפנימיית נוער בשפיה. מדי שנה נדרשנו לרוקן את בורות השופכין של הכפר, והסירחון היה מחריד. ובעודי שקוע עד ברכיי בתוך המדמנה, הופיע מנהל הכפר.
"זינגר, צא מהבור, רוץ להתקלח והתייצב במשרדי!"
להתייצב במשרד-המנהל פירושו סילוק מן הכפר. לא היה לי מושג על מה ולמה, והתאבלתי על גורלי המר. דפקתי בחשש רב על דלתו. המנהל סימן לי שאשב. דקות חלפו עד ששלף מן המגרה עיתון "דבר", בעמוד הראשון התנוססה תמונה, ומתחתיה: "הסופר הדגול י.י. זינגר נפטר מהתקף-לב."
"ישראל זינגר, אני מצטער להודיעך כי אביך הסופר נפטר," אמר בעצב. הגיש לי סידור וכיפה וביקש שאומר "קדיש".
אמרתי "קדיש" והוא ליווה את תפילתי ב"אמן". למען האמת, נשמתי לרווחה. ראשית, לא סולקתי מהכפר ושנית, שוחררתי מניקוי בורות השופכין, בהיותי יתום "טרי". כעבור שבוע התבררה הטעות: דודי הוא שנפטר.
השמש טיפסה מעלה ושלחה קרני אור אל זירת הקרבות. מזג-האוויר השתפר. חייל פצוע בשתי רגליו ישב על גבעת חול זעירה, סיפר כי אך לפני חודש התחתן, ובכה: "אני כל-כך רוצה לחיות!" ולפתע הניף את ראשו כלפי מעלה ושאג:
"אלוהים, כבה כבר את השמש, שנוכל להתפנות! הלא כבר עשית את זה פעם, בעמק-איילון."
התחבושות שכיסו את פצעיו היו ספוגות דם.
להקת ציפורי-טרף חלפה. "ריח הדם מושך אותן לכאן," קבע איציק חבצלת, והצביע על זוג שבלולים דבוקים בגופם. פרייה ורבייה נמשכת בכל התנאים.
עוזי ציזלינג, מפקד מחלקה, ביקש לנצל את ההפוגה כדי לתקוף את הכוח המצרי שנערך למרגלות המשלט. בתחתית הגבעה מצוי נשק רב והוא קיווה להגיע אליו. עוזי התקרב אל מורד הגבעה, השקיף ונדהם: עשרים טנקים חיממו מנועים ועוד מעט יסתערו על המשלט. במה נעצור אותם? – שאל עוזי את עצמו. הוא הבין שתוכניתו אינה מעשית ומיהר לדווח לברשי.
השעה היתה אחת בצהריים. התכנית לבלום את המצרים עד לחשיכה ולסגת עם הפצועים נראתה חסרת סיכוי. הערתי לזוהר כי תכניתו של יגאל אלון הצליחה מעל למשוער. הטריז שתקענו בלב הרצועה אכן מיקד עלינו את כל צבא מצרים, ולפלמ"ח לא נותר אלא להחליק על מרגרינה ולכבוש את עוג'ה-אל-חפיר ואבו-עגילה.
"אבל איפה אנחנו בסיפור הזה?"
"אנחנו בשר-התותחים שבזכותנו יזכה הפלמ"ח לתהילת-עולם."
חיילים, על דעת עצמם, החלו לנוע לכיוון הוואדי, אך נחסמו על-ידי המ"מ עוזי פיינרמן, שניצב על גבעה זעירה, סמוך לפתח הוואדי, מקלע בידו ושאג בקולו הרועם: "גדוד שלוש-עשרה לא נשבר! גדוד שלוש-עשרה לא ייסוג!"
הוא דמה בעיניי לגיבור סרט סובייטי.
חיילים מבועתים, בדרכם לוואדי, נעצרו, ולתדהמתי הצטרפו למקהלה: "גדוד שלוש-עשרה לא נשבר! גדוד שלוש עשרה לא ייסוג!"
כדורים שרקו, פגזים התנפצו, והם צרחו. ממיק היה אחד מהם.
המח"ט נחום גולן שיכנע את יגאל אלון שהגדוד עשה מעבר ליכולתו, ולפני שיתרסק סופית – הורה על נסיגה. ברשי קיבל את הפקודה מהמג"ד אלן חורין, שהיה במשלט 112, ופקד לקחת פצועים שניתן לשאתם, ולנוע לוואדי.
עוזי ציזלינג פקד על מחלקתו לסגת, ואלה לא היו מוכנים להפקיר את חבריהם הפצועים. עוזי התחנן, צרח ולבסוף נאלץ להפעיל כוח.
רצתי אל ווי ומצאתי אותו שוכב בתחתית התעלה ובוכה. יורקי-להבות, שסרקו את העמדות, לא השגיחו בו, כיוון שכיסה עצמו באדמה. ממיק הופיע, נשכב לידו, ליטף את ראשו ונשק לו. הם בכו, דיברו אידיש ופולנית.
"אל תדאג ווי, יותר לא נעזוב אותך!" הצהיר ממיק.
עזרתי לממיק להעמיסו על גבו, כשאני תומך ברגליו המרוסקות וקושר אותן למתניו. מעתה יהיה עימנו באשר נהיה. הצעתי לו מים, אך הוא סירב וגנח מכאבים.
לפתע הופיע מאיר אלוני: "איפה ווי? תנו לי אותו! יש פקודת נסיגה!"
"אנחנו כבר נדאג לו. לך יש מחלקה על הראש," אמרנו לו.
"היתה, איננה עוד."
מאירק'ה ניסה לקחת אותו מאיתנו ואנו סרבנו בעקשנות. מאירק'ה יצא מכליו, צעק, סטר על לחיו של ממיק, הפיל אותי ארצה, חטף את ווי, העמיסו על גבו הרחב, ופתח בריצה מטורפת לכיוון הוואדי.
"הם לא יגיעו... הם לא יגיעו..." צרח ממיק ובכה מרות.
קרוב לשעה שלוש החלה הנסיגה, כשהכול עומסים פצועים שניתן לטלטלם. בתוך שוחה עמוקה שכב חייל פצוע, שמשכתי אותו החוצה, ובעודי מנסה לחבוש אותו ולהעמיסו על גבי, חלף ברשי והורה לי לגשת אל חייל אחר, שסיכויו לשרוד יותר טובים. ממיק, שהיה מאחוריי, הודיע שידאג לו.
לרגלי הוואדי שכב חייל שותת דם, שספג רסיסים בבטנו ומעיו היו שפוכים. ביד אחת לפת רימון שלוף ובשנייה החזיק ניצרה ולא פסק מלצעוק:
"תמות נפשי עם פלישתים! תמות נפשי עם פלישתים!"
מרחוק הבחנתי בקבוצת חיילים היושבת בלי נוע ואינה משה ממקומה. ראשם שמוט וגופם של כמה מהם פירכס בעצבנות. לידם ישב חובש ולפת את ראשו ביאוש.
"חבר'ה, יש פקודת-נסיגה!" קראתי לעברם, והם התעלמו. ניסה החובש לשכנעם שיצטרפו אליו, אך לשווא. בדרך סיפר החובש, שהם חטפו "שוק", או לקו במה שנודע לאחר-מכן, "הלם-קרב".
"אני מקווה מאוד שהמצרים יחוסו עליהם," אמר.
בפאתי המשלט נראו זחלילים נושאי להביורים שסרקו את המשלט בלשונות-אש.
איש מפצועי 86 לא נותר בחיים.
נשאבנו לוואדי כאל תוך משפך. הערוץ היה זרוע רובים, תרמילים, קסדות וכל דבר שהכביד על הריצה. טנקים מצריים עלו על המשלט, הגיעו לפתחו של הוואדי ושילחו פגזים אל תוכו. הוואדי הפך למלכודת-אש.
כשראה ברשי את הקטל הנורא, פקד עליי, שבמקרה התנהלתי אחריו, לפרוץ לשטח הפתוח, כדי לפזר את האש. טיפסתי בזריזות על דופן הוואדי, צעקתי "אחריי!" ופתחתי בריצה מטורפת, כשברשי מכוון את הכוח בעקבותיי. השטח היה חשוף וכדורי אוייב זינבו בנו בלי רחמים. זגזגתי כפר משתין. כדורים נשתלו מימיני ומשמאלי, והחול הרטוב קלט אותם בפעימות רכות. לאחר קילומטר של ריצה מטורפת העזתי להסתכל לאחור: חיילים רצו, אחרים צלעו ונשענו על חבריהם. חייל קשר רובה לרגלו השבורה, כדי לייצבה, וניתר על רגל אחת. היו שנשאו את חבריהם על גבם והיו שהשכיבו אותם על שמיכה וגררו. היינו כברווזים במטווח.
"הרגל, הרגל!" שמעתי צעקה מאחור.
לרגע אטמתי עצמי והמשכתי לרוץ, ואז עצרתי והסתובבתי. "חבר'ה, לא מפקירים פצועים בשום תנאי," עלו בי מילותיו של מאירק'ה אלוני באחד האימונים, ורגליי החזירוני אל הפצוע. חבשתי בזריזות את שוקו, העמסתיו על גבי ושבתי לרוץ. כדור פילח את ירכו.
"אתה גומר לי את הרגל. די, תוריד אותי. לא איכפת לי למות," הוא בכה.
"אסור לעצור. תתגבר. נגיע, נגיע." המלים הכבידו על קצב הנשימה. החייל התייפח, הלם בידו האחת על ראשי ובשניה לפת את צווארי. מדי פעם, בגבור כאביו אף נשך את כתפי.
"די, לא יכול, לא יכול..."
"אתה יכול, יכול, יכול," פלטתי לקצב הריצה ואטמתי עצמי מהמכות. אם אגיע בשלום אוכל להודות לביני המדריך על כושרי הגופני. הוא אימן אותנו בריצות ארוכות מבית-אלפא לתל-עמל ובחזרה. אך ביני עלה על מוקש, איבד רגל והלל נוימן הציל את חייו.
לאחר ריצה של כארבעה קילומטר עצרתי. כוחותיי אזלו. כל שאפשר היה לעשות כדי להינצל – עשיתי. מעתה, רשות-הדיבור לגורל העיוור. הפגזים המשיכו לדלוק וריח של אבק-שריפה נדף מן האדמה. מרחוק הבחנתי במנחם אגמון, החבלן מבית-אלפא.
"מנחם, אולי ראית את מאיר אלוני כשעל גבו ווי?"
"ירדו לוואדי. אל תדאג, איש בריגדה כמוהו יגיע."
פגז של תותח נפל לידי והאדמה רעדה. סילון עשן נפלט מזנבו. התחלחלתי ונמלטתי כמפני שריפה. מי יודע אם לא תתרחש הצתה מאוחרת. שוב ניצלתי. כמו בסנדלה. הרמז ברור, לא לעולם חוסן, ובשארית כוחותיי שבתי לרוץ.
לרגע איבדתי את שיווי המשקל וקרסתי. הפצוע נשמט מגבי, ולאחר שהתאוששתי מיהרתי להעמיסו על גבי. לפתע הירפה הפצוע מצווארי. מה קרה? חטף עוד כדור? האם אני סוחב על גבי גווייה?
היכיתי בידי על ראשו והוא כנראה התעורר מעלפונו והחל לבכות.
"העיקר שאתה חי!" מלמלתי ואנחת רווחה נפלטה מחזי.
הגענו לגדר של משלט 112.
"חובש!" צעקתי והתעלפתי.
הנהג שלמה כהן הסיע אותנו לשועוט. מנחם אושמן האפסנאי הקביל את פנינו בדאגה, הגיש אוכל חם, ביגוד יבש וניסה לעודד את רוחנו. רבים לא הגיעו. הלכתי ממקום למקום חסר מנוחה, שואל חיילים אם ראו את מאיר ואת ווי. רובם לא הכירו אותם. התיישבתי לאכול ליד חייל שחזר מחופשה. הוא סיפר כי בתל-אביב בכלל לא יודעים שיש מלחמה בנגב. הרחובות מלאים קצינים מצוחצחים, וליד כל תחנת אוטובוסים שני תורים: לאזרחים ולחיילים. כך גם ליד קופות בתי-הקולנוע.
"ג'ובניקים כבשו את תל-אביב..." אמר.
אני בתוך שק-שינה, מתקשה להירדם. אוזניי הורגלו להפגזות, לשריקות כדורים, והשקט הזה משגע, אינו מניח. אני מתהפך מצד אל צד ומקלל. אם מאירק'ה וווי ניצלו, הם כבר בבית-חולים, אך אם לא?
לפתע מצאתי את עצמי ממלמל: "נעמה, ניצלתי!" ומיששתי את תמונתה שבכיסי השמאלי. העייפות גברה ונרדמתי. מישהו טלטל אותי בעדינות.
"מה קרה?"
"קום. חוזרים למשלט," אמר משה גורודנצ'יק בשקט וברצינות רבה. הר אדם גהר עליי והתעוררתי בבהלה.
"לשמונים ושש? לגיהנום ההוא?"
"הרבה חבר'ה לא הגיעו, ויש כאלה שאולי שוכבים פצועים בוואדי או בדרך לכאן, ואם לא נאסוף אותם הלילה – מחר המצרים ישחטו אותם!"
"אתה מדבר ברצינות?"
"קום כבר!"
"ואולי מאירק'ה וווי שוכבים פצועים לא רחוק מכאן? הן לעולם לא אסלח לעצמי אם..."
קמתי והתלבשתי.
שלמה כהן הסיע אותנו למשלט 112. הגשם לא פסק והרוח נשפה וזעפה. שמענו יללות של תנים, שועלים, שריח הדם משך אותם לזירה.
עלטה כבדה שררה בנגב. רוח זלעפות וגשם מהול בגרגרי ברד היכו בנו ללא רחם. גיששנו דרכנו כסומים באפלה. כוכב לא נצנץ, ואור דלוח לא נראה באופק. הלכנו הלוך ובכה, מבקשים אחר חברינו האבודים. מדי פעם עצרנו וקראנו בקול-רם:
"מאירק'ה, ווי, ברשי, יורה ארצי, יצחק דורה!"
נשאה הרוח את קולנו וגלגלה בהד עמום. ברקים האירו נגב עכור ורעמים הלמו בו באכזריות. שעות בוססנו בבוץ בלי מפה, בלי מצפן ובלי סיכוי. רטובים עד לשד עצמותינו עשינו דרכנו אל הוואדי הארור ולא הגענו אליו.
עם דמדומי בוקר שבנו בידיים ריקות.
לימים סיפר יצחק דורה כי בהיותם בוואדי, במרחק של קילומטר אחד ממשלט שמונים ושש, פגז התפוצץ וברשי נפל מתבוסס בדמו. יצחק דורה צנח מן ההדף, וכשניסה לקום התברר שנפצע.
כעבור ימים אחדים הגיע עיתון לשועוט ובעמוד הראשון תמונת אלוף חזית-הדרום, יגאל אלון בחברת פלמ"חניקים חייכנים, מצולמים ליד שלט-דרכים בצומת אבו-עגילה-אל-עריש.
"אנחנו אכלנו את כל החרא, והפלמ"ח זכה בתהילת-עולם," נזכרתי בדבריו של ווי.
ישראל זמיר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005
שער ראשון: שירים מוקדמים
אופליה
אַבָּא,
בּוֹא תִּמְשֶׁה אֶת בִּתְּךָ מִתּוֹכָהּ הִיא –
כּוֹתֶבֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם אֶת אָשְׁרִי
וְאֵינֶנֶּי שַׁיֶּכֶת
נוֹלַדְתִּי זָרָה.
אַבָּא,
כַּאֲשֶׁר חָלַמְתָּ אוֹתִי
הָרַגְתָּ אוֹתִי
נוֹלַדְתִּי בְּמַזָּל רַע.
אַבָּא,
אִם הָיִיתָ נוֹשֵׁם אֶת
שְׁתִיקוֹת פִּי
הַמָּלֵא מַיִם
הָיִינוּ נִגְאֲלִים.
אַחֲרֵי מוֹתִי תְּחַלֵּק
אֶת הָרַעַל שֶׁהָיָה יְרֻשָּׁתִי
בֵּין כָּל הָעֵינַיִם
שֶׁחָמְדוּ אוֹתִי.
גַּם אַתָּה
אִם תְּנַשְּׁקֵנִי
תַּטְבִּיעַ אוֹתִי
בְּכֹבֶד שְׁבָרֶיךָ.
לָכֵן אֲנִי עוֹשָׂה מַעֲשַׂי בַּחֲשֵׁכָה
אֵינֶנִּי רוֹצָה לְהַכְאִיב לְךָ.
וּכְשֶׁאֲנִי טוֹבַעַת
אַתָּה אֲבִי.
1962
* אהוד היקר, דבריו של עמנואל בן סבו על הסיכוי של החרדים להיכלל בחברה הישראלית מעודדים. בתקווה שהוא צודק.
אורי הייטנר כותב שבחים על גולדה בעקבות מחדל 1973 – נימוקיו משכנעים.
ד"ר משה מוסק, מנהל "גנזים" לשעבר, פורש את קורות חייה של הארכיונאית סופיה יודין, ולמרות הקשרים שלי עם "גנזים" (היה ל"גנזים" מדור ב"מאזנים" כשאני ערכתי כתב עת זה), דבריו של מוסק חדשים לי.
נעמן כהן חולק על דעותיה הפוליטיות של צרויה שלו, וזה בסדר גמור, מה שאינו מקובל עליי הוא הזלזול שלו בה כסופרת – "המתנאה כסופרת". צרויה שלו היא סופרת מעולה, ספריה "חיי אהבה", "תרה" ו"שארית החיים" הם מסטר פיס, ולא צריך לסמוך על דעתי – היא זכתה לאין ספור פרסים על יצירתה – פרסים בארץ, בגרמניה, בצרפת, באיטליה, בשווייץ. נעמן כהן הוא ידען גדול, אבל קשה להאשים אותו בצניעות יתרה.
נעמן כהן מזכיר את הגזענות של מואיז בן הרא"ש. בספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות" (ירון גולן 2000) פירטתי את תעמולת הזוועה של "המקופחים" ("אשכנאצים", "אשכנזים לבוכנוואלד!"), ועל כך דרשו בש"ס לפטר אותי. רונית תירוש שהייתה מנכ"לית משרד החינוך, החליטה להעניש אותי: ביטלה את תפקידי לערוך את השנתון של משרד החינוך, שערכתי בהתנדבות. והפסיקה את ההפקה של ספר מאמרים שלי על חינוך והוראה, שכבר קיבל אישור המשרד להוצאה לאור. צריך לציין לטובה את רן ארז, אשר עמד לצידי בצורה נחרצת, ואמר לרונית תירוש: "כל מה שכתוב בספר אמת, ומגובה בראיות."
שלך –
משה גרנות
אהוד: כאשר אמרתי דברים אלה, הכנסים של מרכז הליכוד ניראו לעיתים כמפגשים של פראי אדם ואילו המערך-מפא"י רק החל בתהליך ההתפוררות שלו, המונהג כיום למרבה הזוועה בגנרל מבולבל וחצי-טיפש העומד בראש "הדמוקרטים".
ואגב, אני כתבתי לפני 62 שנים את "המחצבה" שעורר הד רב ולימים כתבתי את הביוגראפיה המעניינת "שרגא נצר", וכתבתי את "לא לגיבורים המלחמה" ולימים את הביוגראפיה של משה דיין "אומץ", ובארבעתם לא עשיתי שקר בנפשי כמו שלא עשיתי גם בכל עשרות הספרים האחרים שכתבתי, ואני, בניגוד לסופרים "חשובים", לא הערצתי כאידיוט את סטאלין ולא את תעמולת הכזב של מחנה "השלום" אלא הגדרתי את עמדתי כל השנים כ"יונה פסימית".
ואגב, אחרי מלחמת יום כיפור חתמתי על עצומה נגד דיין, וכאשר דן אלמגור, במסגרת שירותו במילואים ביחידת קצין חינוך ב"מרש"ל" [מרחב שלמה] ביקש להזמין אותי להרצות בשארם א-שייך, נאמר לו שאני מנוע מלהופיע במחנות הצבא עד אחרי הבחירות בגלל החתימה על העצומה.
* קנצלר גרמניה, פרידריך מרץ, אמר אתמול (ראשון, 5.10) כי אם ישראל תורחק מתחרות האירוויזיון, גם גרמניה לא תשתתף בה. דבריו עומדים בניגוד להצהרות של מדינות אחרות ביבשת, כמו ספרד, אירלנד, סלובניה ואיסלנד, שאמרו כי לא ישתתפו באירוויזיון אם ישראל תיקח בו חלק.
בראיון לערוץ הציבורי הגרמני ARD אמר מרץ: "אם ישראל תורחק – אתמוך בכך שגם אנחנו לא נשתתף. זה שערורייתי שזה בכלל נידון. ישראל שייכת לאירוויזיון."
["הארץ" באינטרנט, 6.10.25].
* פעילת האקלים גרטה תונברג נחתה ביוון לאחר שגורשה מישראל כי השתתפה במשט לרצועת עזה. "אני יכולה לדבר ארוכות על היחס הרע וההתעללות שחוויתי בכלא בישראל. אבל זה לא הסיפור, מה שקורה, זה שישראל ממשיכה לבצע רצח עם שלם לנגד עינינו," אמרה האספרגרית בפנים בוכיות, בתספורת מכוערת של שיער בצבע קקה שגזזה, לדבריה במו-ידיה, ובעיניים חצי עצומות.
"לא, אני לא משוגעת וזה לא נכון שאני מקבלת כסף מהתעשיות מזהמות האקלים הגדולות על זה שאני אחדל להילחם כדי להציל את העולם מהרס האקלים, ושהתחייבתי שאתרכז מעכשיו רק במאבק בעד חמאס והפלסטינים ונגד ישראל – ועכשיו אני סובלת מהישראלים שמשפילים אותי כשבודקים אותי עמוק בתחת כמו שהם בודקים את האסירים הנוח'בות וגורמים לי בניגוד לרצוני אורגזמוס אנאליס נורווגיס – ואני מתראיינת ובוכה מול מצלמות הטלוויזיה רק כדי להציל את הילדים הרעבים והנרצחים המסכנים בעזה ואת האנסים הרעבים, את לוחמי החופש הרוצחים האמיצים הנאנסים גם הם בתחת בכלא הישראלי שדה תימן כמו שפורסם בסרטון רשמי בישראל, שגרם לי בין השאר ליזום את המשטים... אוף... האלה.
"לא, אני לא משוגעת. אוף, הפשפשים הציוניים עקצו אותי ואני מתגרדת נורא גם בפיפי האספרגרי המתוק שלי. אולי יש לכם כאן משחת עור גרמנית? אוף אני לא משוגעת, רוצים הוכחה? – גם היטלר לא היה משוגע... ואני מבשרת העתיד של אירופה, ובגלל המשטים בים התיכון המלוח התחיל לגרד לי גם בפופו האספרגרי המתוק שלי בגלל שהייתי מחרבנת בתא השירותים המסריח בספינת הדגל של המשט 'אלמה'.
"אבל עדיין, כל פעם שבכלא הישראלי תוקעים לי בדיקה בתחת וגורמים לי למרות רצוני אורגסמוס נורווגיס אנאליס אני מרגישה מושפלת כאילו תקעו למשבר האקלים העולמי את זה בתחת כמו שזיהמו את הפופו הקטן והמתוק והמגרד שלי!"
* אהוד: מי יזכה ביום שישי, מחר, בפרס נובל לשלום, הניתן באוסלו?
1. גְּרֵטָה טינטין אלאונורה ארנמן טוּנְבַּרִי-תונברג הנורווגית?
2. דונאלד ג'ון טראמפ האמריקאי?
3. "לפי סוכנויות ההימורים, המועמדים המובילים לזכות השנה בפרס הם יוליה נבלניה, אלמנתו של מנהיג האופוזיציה הרוסי אלכסיי נבלני שמת בכלא בשנה שעברה, וארגוני סיוע מסודן – שבה מתנהלת מלחמת אזרחים כבר יותר משנתיים. טראמפ מדורג במקום השלישי, ונראה שאם לא יזכה יסתפק בציוצים תוקפניים כלפי חברי הוועדה הנורבגית – ואז כבר יתחיל להכין את הקרקע לקמפיין חדש שלו לקבלת הפרס ב-2026." [גוגל. ויקיפדיה].
* אהוד תקצר את ההודעות בדף השבועי שלך! לא ניתן לקרא כמות ארוכה כזו של הודעות ואחרי חצי הודעה ראשונה אני זורק אותה לפח!
תודה!
מנתן ריינר
* בכתבת שוקניה מטומטמת בה מראיינת נעמה ריבה את הצלם גיל מרקו שני, הוא משווה את חורבן עזה החמאסית לחורבן תל אביב ההורסת בתים בני שלוש וארבע קומות לטובת בתים בני שמונה קומות ויותר:
"התחושה היא שהמלחמה מסיחה את הדעת, אבל במקביל להרס בעזה מתרחש גם הרס של העיר [תל אביב]. יום אחד אנשים יקומו ולא יזהו יותר את הרחובות שבהם הם מתגוררים. עבורי, מי שמשמיד ככה אדריכלות ועיר יכול בקלות להחריב סביבת חיים של עם אחר. אני קושר בין הדברים. יש משבר מוסרי מטורף ויש אדישות לחורבן." ["גלריה", "הארץ", 8.10].
הבנתם?
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שירי אסתר ראב: הָאֲחֵרִים
- עמנואל בן סבו: כבר שנתיים והעולם שכח
- אהוד: הם שכחו כי כעת הם מאויימים: הם שכחו בין השאר כי כעת הם מאויימים, בעיקר במדינות מערב-אירופה – באינתיפאדה מוסלמית ערבית חמאסית, שהיא מלחמת אזרחים המשתוללת בהצלחה בעריהם ומאיימת על המשך תרבותם וקיומם הלאומי –
- ד"ר דורון גולדברג: תגובה לאל"מ (מיל.) בן דוד
- אל"מ (מיל.) משה בן דוד מגיב: אין לי מושג, סופר נידח, אם ד"ר דורון גולדברג צודק או לא. אחרי וככלות הכול מדובר בהשערות הנסמכות – לפחות בשלב זה – על מעט מדי מודיעין גלוי. מה שאני כן יכול לומר הוא.... שאם דורון צודק, אזיי היה צורך בתאום מאוד, מאוד הדוק! אפריורי ו-On line, בין שלושת מרכיבי הרוע, חמאס, חיזבאללה והאיראנים.
- ולעניין אחר, שתוכל סופר נידח, אם תרצה, להפוך אותו ל'מאמרון' קצר שכותרתו: 'אנחנו בכיוון הנכון'
- אורי הייטנר: 1. מברית גורל לברית ייעוד
- ברל כצנלסון. סוכות בפתח תקווה בתר"ע-1909: בא' סוכות תר"ע כותב ברל כצנלסון את מכתבו הראשון מארץ ישראל אל אחיו באמריקה. כתובתו אז עין גנים, פתח תקווה.
- עקיבא נוף: ופְרושׂ עלינו סוכת שלומך
- משה גרנות: דיסטופיה כמעט מושלמת
- יוסף עוזר: ביום השלישי
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים
- נחום גוטמן: אהוד בן עזר
- ישראל זמיר: לכבות את השמש
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, דבריו של עמנואל בן סבו על הסיכוי של החרדים להיכלל בחברה הישראלית מעודדים. בתקווה שהוא צודק.
- שאר הגליון