כבר שנתיים לפוגרום הנורא שחווה העם היהודי במדינת ישראל ובעולם כולו, מאז השואה הנוראה והעולם שכח.

כבר שנתיים שחטופים חיים וחללים נמצאים במנהרות אנשי התועבה, אינם רואים אור יום, נתונים לחסדי אנשי הדמים והעולם שותק.

כבר שנתיים שמדינת ישראל קוברת את גיבוריה, לוחמיה, אריותיה, מגש הזהב עליו ניתנה גבורת דור העוז, והעולם מאשים.

כבר שנתיים שמלחמת התקומה – חרבות ברזל, מלחמת התחייה המחודשת של עם הנצח מתנהלת מול שבע חזיתות, מול כורתי הברית להשמדת היהודי בכל מקום שהוא, והעולם זועף.

כבר שנתיים שאלפי פצועים משתקמים במחלקות השיקום בבתי החולים, בבתי המרפא, פצועי הנפש והגוף, גיבורים בעל כורחם, והעולם מפיץ תעמולה.

כבר שנתיים ומאות אלפי משפחות שגלו מביתם, משקמים את חורבנם, נוטעים עץ, בונים בית, ומקימים קהילות, והעולם משתאה.

כבר שנתיים, הניצחונות בשדות המערכה עצומים, גדולים, מחוללי תמורות מדיניות, יוצרים מציאות חדשה, ניצחונות מרים, כואבים, מייסרים, ניצחונות שנקנו בדמים אהובים.

כבר שנתיים ומבקשי נפשו של העם היהודי מעצימים את תקוותם להרוג, לאבד ולהשמיד מעל פני האדמה ומתחת לשמיים את היהודים והעולם מטיל אמברגו, פועל לעצור את המלחמה, מבקש לאפשר לאנשי התועבה להתכונן לטבח הבא.

כבר שנתיים 93% מאזרחי הרשות הפלשתינאית שמחים על טבח שבת שמחת תורה, היו מוכנים לבצע אותו במו ידיהם, והעולם מבקש להעניק להם פרס בדמות מדינת טרור בלב מדינת ישראל.

כבר שנתיים והרוח היהודית-הישראלית נושבת במלא עוצמתה, מטפטפת תקווה על מנות הייאוש הגדושות, מזליפה ביטחון על ימי האימה והחרדה, כעוף החול התרומם עם ניער מעליו את אדרת התבוסה ולבש את עטרת הניצחון.

כבר שנתיים שאומה שלמה נושאת בחיקה את השכולים, היתומים, האלמנות, הכואבים, הזוכרים והמתגעגעים, עוטפת אותם באהבת אחים, מזה עליהם מילות נחמה, ונאבקת מול עולם ששכח את הטבח הנורא, שאינו זוכר את טבח התינוקות, שריפת הבתים, שחיטת הנשים, אונס הנערות, ביזת הבתים, חטיפת טף וזקן חיילות וחיילים, התעללות חולנית השמורה לאנשי התועבה ודומיהם, והעולם שכח.

כבר שנתיים, בשוליים של החברה הישראלית יש מי ששבו לסורם כבימים שלפני טבח שבת שמחת תורה, הקיצוניים והסהרוריים, המופקרים וחסרי האחריות, הפונדמנטליסטים וסוכני הכאוס, ניסו ומנסים לשכוח ולהשכיח את הטבח ותוצאותיו הנוראיים, שכחו מי האוייב ומיהו הקורבן, פועלים בשיטתיות להחליש את אריות האומה, מעודדים סרבנות, מפיצים עלילות דם נגד מדינת ישראל צבאה וממשלתה.

שוליים סהרוריים אלה, שורפי האסמים המשיחיים ההזויים מוציאים את דיבת ישראל בעולם, מעודדים את האנטישמיות וצונאמי השנאה נגד יהודים בכל מקום שהם, פגיעתם הרעה פוגשת ברוח הגבורה היהודית-ישראלית, הרוב המוחלט של העם בעד הכרעת החמאס, בעד השבת החטופים, בעד פרוז עזה ונגד מסירתה לרשות הפלשתינאית.

כבר שנתיים שאומה שלימה התעוררה באחת, אספה את שבריה, ויצאה להשיב מלחמה שערה, אל מול השבר הנורא הביסו אריות האומה שבעה צבאות, שבעה עמים, שבעה בני מוות המבקשים את נפש היהודי בכל מקום שהוא.

כבר שנתיים, הלב יוצא למשפחות השכולות, למשפחות החטופים, למשפחות הפצועים, לבני האומה הכותבת בדם ובגבורה פרק חשוב בתולדות העם היהודי, כבר שנתיים, ונותרו עוד שדות של שנאה שיש לקוצרם מעל פני האדמה.

עמנואל בן סבו

והם מקנאים בישראל שעושה את הדבר הנכון ונלחמת לא רק על קיומה אלא גם על קיומם שלהם בעוד הם מנסים לפייס את הטרור המוסלמי ברוח מינכן וגרטה תונברג ואין להם צ'רצ'יל אלא רק שנאת נתניהו ישראל והיהודים שניזונה גם מהפגנות פרו-חמאסיות של שנאה לנתניהו – שמתכסות בכותרות ובמטרות שונות-לכאורה בתוככי ישראל!

"הפגנות פרו-פלסטיניות נערכו או מתוכננות להיערך בהמשך היום בסידני, ברזיליה, קולקטה, ג'קרטה, טוקיו, וכן בערים באירופה, בהן לונדון, פריז, ז'נבה, אתונה, סלוניקי, איסטנבול וסטוקהולם." [הארץ" באינטרנט, 7.10.25].

אהוד שלום,

במאמרו המצוין, "צוואתו של סינוואר" (גיליון 2092 מיום 22.9.25), טוען אל"מ (מיל.) בן דוד כי "סינוואר לא תיאם את מהלכיו עם האיראנים, שכעסו על כך, ואף אסרו על נאסראללה להצטרף להתקפה קרקעית על ישראל כמצופה."

אני רוצה להציע פרשנות אחרת לעובדה שכוח רדואן של החיזבאללה לא הצטרף למערכה בשבעה באוקטובר. היא מבוססת על דברי אלוף פיקוד הצפון אורי גורדין שאמר, בזמן המלחמה, כי כוח רדואן עמד בבוקר ההתקפה דרוך ומוכן לפלוש לגליל, בכוננות של ש' + 15 דקות. הכוננות המיידית הזו מעידה שדווקא היה תאום בין החיזבאללה לחמאס.

על פי ההבנה שלי, הטיל הפיקוד האיראני המשותף על החמאס שתי משימות עוקבות: הראשונה, כיבוש יישובי העוטף, ע"י כוחות גל התקיפה הראשון, כדי ליצור דילמה לצה"ל ולשאוב את עיקר כוחותיו לתוך היישובים. המשימה השנייה, אשר הוטלה על גל התקיפה השני, היתה לחצות את קו היישובים, להגיע במהירות לבסיסי חיל האוויר (חצור, תל-נוף, חצרים ונבטים) ולהשמיד את עיקר כוחו על הקרקע. לא צריך לשם כך כוח גדול. מספיק רכב טויוטה אחד, חמוש במקלע כבד, שיחדור לבסיס דרך השער הראשי וינוע לאורך דירי המטוסים, כשהוא משמיד בזריזות מטוס אחר מטוס.

השמדת חיל האוויר על הקרקע היתה, ככל הנראה, ההתניה של הפיקוד האיראני לכניסת כוח רדואן לגליל. האיראנים חששו, ובצדק, מהתגובה שתגיע, באמצעות חיל האוויר, אם יכבוש החיזבאללה את הגליל ויעמיד את מדינת ישראל בסכנה קיומית מוחשית מאוד.

למרבה המזל, כשל החמאס בביצוע המשימה השנייה הזו ולכן הורה הפיקוד האיראני לנסראללה לעצור את ההתקפה.

לכישלון הזה של החמאס, אחראים שני גורמים עיקריים: משטרת ישראל ושוטריה הגיבורים, שחסמו בגופם את צירי התנועה ושיבשו את תוכנית ההתקפה ומסיבת הנובה ששאבה אליה את מחבלי הנוחבה צמאי הדם.

ד"ר דורון גולדברג

שכונת הר-צפיה, מטולה.

זאת בהינתן שלנסראללה היה ברור, שהתקפה מוצלחת שלו על הגליל – מותנית ביכולתו להפתיע את צה"ל (שכבר הופתע בדרום...) ושהוא מסתכן כאשר הוא מתנה זאת, בהשבתת בסיסי חה"א בדרום.

כיום כשאנחנו יודעים את עומק! החדירה המודיעינית שלנו לקישקס של חיזבאללה והאיראנים, קשה לי להאמין שניתן היה לתכנן ולהוציא לפועל תיאום כה הדוק, בלי שנעלה על כך  איכשהו. אני גם תוהה, איך – אם בכלל – כימתו (To Quantify) צמד המנוולים ופטרוניהם האיראנים, את ההוראה לפגוע קשות בחה"א. ואיזה מסר אמורים היו מפקדי הנוכבה להעביר לסינוואר, 'השמדנו 30 מטוסים? 50?  'תודיע לנסראללה שהוא יכול לתקוף... תמהני.

על כך אוסיף עוד כמה השערות. נאסראללה היה בכיר בהרבה מסינוואר, שראה בו מודל לחיקוי, ועל כן אני מתקשה להאמין שהוא, עם האגו הענק שלו, היה מאפשר לסינוואר להוביל את 'מבול אל אקצה', ולתפוס את מקומו על במת ההיסטוריה. חשוב לזכור It’s all about people – אני גם מתקשה להבין את 'הזמן' שהשקיעו המנוולים על מנת לרדוף ולטבוח את משתתפי מסיבת הנובה. אשר (וכפי שאנו יודעים כיום) נעשה ללא תכנון מוקדם ועיכב את הפשיטה (שנמנעה עקב כך) לבאר שבע. וזאת בהנחה שההתקפה על בסיסי חה"א היתה מהלך מתוכנן וחשוב כל כך מבחינה איסט'.

אחרון, העמדת כוח רדואן בכוננות 15 ד' (את זה אני יודע מאחד מקמב"צי פצ"ן במיל') אירעה לא לפני! תחילת המתקפה בדרום אלא רק! לאחריה.

ולסיום, ואחרי שכתבתי את כל האמור לעיל, יתכן שד"ר גולדברג צודק ואני טועה. ומכל מקום אני מבקש להודות לו על המשוב המעמיק.

חג שמייח ובשורות טובות !

שלום סופר נידח, אני קורא את העיתונים ומאזין פה ושם למומחים מטעם עצמם, המנסים בשבוע האחרון לפרש את המציאות הדינאמית בעקימת חוטם מקצועית, ואני מציע בענווה – לקחת את הערכותיהם, עם טבלייה או שתיים של אלקה זלצר.

כפי שכולנו יודעים, חמאס העמיד את נתניהו וממשלתו לאורך השנתיים האחרונות על קרני הדילמה: שחרור חטופים – או כניעה. זו היתה האיסט' שהתווה סינוואר כשיצא ל'מבול אל אקצה', ולשמה הורה את אנשיו לחטוף מאות גברים, נשים וטף, ולכלוא אותם במנהרות, ולא כמה עשרות. בידיעה שבאמצעותם הוא יפעיל את שני כלי הנשק העיקריים שברשותו. הזמן, המשחק תמיד לרעתנו, ומתנגדי הממשלה בחברה הישראלית, שיעשו הכול על מנת להפילה.

תשובת חמאס מסוף השבוע שעבר, לפיה הוא מוכן לשחרר את כל החטופים, חיים ומתים כאחד, מפשטת את הדילמה דלעיל, ומבשרת לראשונה את תהליך כניעתו ההדרגתי של הארגון.

מה שאני רוצה לומר הוא, שגם אם חמאס יגרור זמן, והשיחרור לא יקח 3 ימים אלא חודש, וגם אם יכביר מילים לגבי התפקיד שהוא מתכוון למלא ברצועה ביום שאחרי... הפור נפל, והכיוון לעניות דעתי ברור. מי שחלם על 'זבנג וגמרנו' בעקבות מסיבת העיתונאים של טראמפ ונתניהו, שכח שהכנעה של אירגון טרור הינה תהליך סיזיפי, המתנהל עקב בצד אגודל.

מלחמה, כפי שטען קלאוזביץ החכם, היא מכשיר כוחני שבאמצעותו אנחנו רוצים לכפות את רצוננו על היריב. מנצח במלחמה, לא מי שהורג יותר, כובש יותר, תופס יותר שבויים או ציוד לחימה – אלא מי ששובר את הנחישות של הצד השני לרצות להמשיך להילחם. הסיבה שהווייטנאמים ניצחו במלחמת וייטנאם, הטליבאן באפגניסטן, וחיזבאללה במלחמות לבנון שלנו, היא שלמרות שלכל הנזכרים לעיל, היו פי כמה וכמה אבדות מאשר ליריביהם!!! הם בדומה לחמאס וחיזבאללה אצלנו, היו נחושים להמשיך ולהילחם, בעוד יריביהם, החליטו שנמאס להם להילחם, לרוב בגלל לחצים מבית.

בשבוע האחרון גילינו,  שהודות לנחישות המדינית, ורוח ההקרבה של צבא היבשה שלנו, חמאס החליט, שהוא לא יכול להמשיך יותר. ואנחנו יודעים זאת, משום שמי שמחזיק את החטופים, ה-x-פקטור של חמאס, הוא עז א-דין חדאד מח"ט עזה. אלמלא החליט חדאד שנמאס לו להילחם, הוא היה מצפצף על ההוראה לשחרר את החטופים, המגיעה מהנהגת החוץ, היושבת במלונות בקטאר. בחמאס, מעצם היותו אירגון טרור, היתה זו תמיד הזרוע הצבאית שעל פיה יישק דבר.

הטענה שההסכם 'נכפה' כביכול על נתניהו שאותה משמיעים ברמה, היא שטות רל"ביסטית. די לבחון את 3 מטרות המלחמה שלנו: הכרעת חמאס, חיסול שלטונו והחזרת החטופים – למול מה שכתוב בהסכם, שתיאמו ביניהם מבעוד מועד טרמפ ונתניהו לאחר שבועיים של שקלא וטריא מתבקשים מאליהם – על מנת להבין זאת. השבירה של חמאס היא בראש ובראשונה, פועל יוצא מהלחץ הצבאי המתמשך שהופעל עליו, והבנתו שגם עזה, השריד האחרון לשלטונו משכבר, תהפוך לעיי חורבות כמו רפיח.

חמאס הוא לא 'מציסטה' (למרות שלא מעט חכמים אצלנו טענו שהוא כזה). למען האמת, שום צבא בעולם לא יכול להמשיך להילחם בלי סוף! כאשר הוא מתמודד מול צבא העולה עליו פי כמה וכמה בעוצמתו. לבטח כאשר מדובר בצה"ל עם חה"א החזק במזה"ת, טנקי מרכבה 4, תותחי רוכב, מודיעין מטרות מעולה וכ'... צבא המכתר אותו מכל הכיוונים, מנתק אותו מן העורף הלוגיסטי שלו, ומחסל בזה אחר זה את בכיריו.

כאשר יחס הרוגים לרעתו, של משהו כמו בערך 80-1  מפליא שאנשים האמורים להבין 'מלחמה' ממשיכים לטעון, שחמאס הוכנע על ידי קטאר, אינדונזיה, טורקיה וכ'... האמת, קרוב לוודאי, היא שהנהגת חמאס היתה זקוקה ללגיטימציה, מצד נושאות דגל האיסלאם הרדיקאלי בעולם, על מנת להיכנע  'בכבוד לקולוניאליסטים היהודים'. 

לסיכום: כפי שהדברים נראים כרגע! ואני מדגיש כרגע! מסתמן ניצחון מזהיר, של צה"ל בדגש על צבא היבשה, ששילם את מחיר הדמים הכבד במערכה הזו, ושל ממשלת ישראל בראשות נתניהו, שמרגע שפרצה המלחמה, ניהל אותה באופן מופתי, להוריד את הכובע בפניו, בלי קשר לשאלה למי צריך להצביע בבחירות הקרובות.

מעט מדינות ניצחו אירגוני טרור, אנחנו כנראה די קרובים לכך... באיזה שהוא שלב, אפילו הרל"ביסטים יבינו זאת, אבל מובטחני שהם לא יודו בכך. במאבק בין הרגש לשכל, כפי שאתה יודע סופר נידח, הרגש איך שהוא בסוף גובר.

בידידות רבה,

בנדה  

ברל כצנלסון גדול מנהיגי תנועת העבודה בישראל, עולה לארץ בערב ראש השנה תר"ע, 1909. הוא נוחת עם ספינתו בנמל יפו, אליו הגיעו כל העולים החדשים באותה תקופה, זמן "העלייה השנייה". לאחר מספר ימים בהם הוא מבלה ביפו וב"אחוזת בית" שזה עתה הוקמה, מחליט ברל וזוג חברים שעלו איתו ארצה, ללכת ולחפש עבודה בפ"ת.

בספרון קטן שיצא במספר עותקים בודדים בהוצאת "עיינות", הובא לדפוס סיפור עלייתו של ברל מן העיירה בוברוייסק שברוסיה הלבנה לארץ ישראל תחת השלטון התורכי. כמו כן מודפסים בסיפרון המצוי בארכיון ההיסטורי של פ"ת, שני מכתביו הראשונים הנשלחים מהארץ למשפחתו בגולה. גם תיאור עלייתו והמפגש הראשוני עם הארץ החמה והחיים הקשים בה וגם המכתבים שנכתבו עדיין ביידיש ותורגמו לעברית. שפתו העשירה והציורית של ברל, מאפשרת לחוש ממש את כל המתרחש בארץ ישראל של ראשית המאה העשרים.

וכך הוא כותב על פ"ת, אליה הוא מגיע ברגל מיפו בערב סוכות: "לעינינו נגלה הרחוב הראשון בפתח תקווה. הודהמנו למראה המותרות. חצרות מכוסות ירק-נוי, שדרות של ברושים רכים וזקופים מן השער אל הבית. הבתים – דירות עשירים מטופחות. גזוזטרות, מרפסות ווילאות. בשער אחד הבתים לא חסר גם לוח נחושת קטן ועליו שם בעל הבית. ובצד עמוד-פנס. אין זו היציבות והאמידות של איכר. זהו ברק-הנוי של בעל אחוזה או של הסוחר שליבו הולך שבי אחרי חיי בעל-אחוזה. במבוא אחד הבתים, שלפניו נמשכה שורת ברושים הדורה להפליא התנוססה כתובת: "הוטל ירקון", זהו בית המלון האריסטוקרטי של המושבה."

ברל כצנלסון, שקבע להיפגש עם הסופר יוסף חיים ברנר ועם המשורר דוד שמעוני מבין כי לא ימצא אותם במלון המפואר אלא במלון שנקרא "הוטל רבינוביץ" שאת שרידיו ניתן למצוא עוד היום. זוהי אכסניה של הפועלים . "כאן חי כל איש בזכות ה"הקפה" (זאת אומרת לא משלם אלא כאשר יש לו כסף) ומוסיף ברל "עד שבא היום וזכות זו נשללת ממנו פתאום." כאן בהוטל רבינוביץ הוא פוגש את שני ידידיו הסופרים והם יוצאים לטייל לכיוון עין גנים. "המושבה החדשה שנוסדה בשנה שעברה על ידי פועלים." הרעיון הוא כותב "שלפועל יהיו דירה, גינת-ירקות ומשק-חלב – באופן שיוכל הפועל להחזיק מעמד."

וכך הוא ממשיך ומתאר את ההבדל בין עין-גנים הפועלית לבין פ"ת.

"היתה שעת צהריים נעימה. מן האויר הדחוס שבחדרי ההוטל ומן האויר הרוחני הממלא את פתח תקווה, הגענו ובאנו אל הרפובליקה הקטנה, החופשית שצמחה וקמה. כל מי שאינו מוצא לו מקום בפתח תקווה החרדית נמלט לכאן כאן עולם חופשי."

ברנר מפגיש את ברל עם א.ד גורדון. המפגש גורם לברל התרגשות גדולה. או כפי שהוא כותב "בכל שרויה רוח שכינה, הרגשה שאתה נמצא בבית. זו רוח טהורה. כשהוא מגיע ומתיישב אצל גורדון מתקבצים אנשים מן הבתים הסמוכים. קבוצה של בחורים ובחורות הגיעה לבית כשהם שרים בזמן הליכתם. הדבר "שהרנין את ליבי ביותר היה ההתלקטות סביב לגורדון, והעובדה שנערים בני 18-20 באים סביב ליהודי לא צעיר (גורדון היה אז כבן 50)."

ברל כצנלסון מבלה מיספר חודשים ראשונים בעבודה חקלאית בפרדסי המושבה. בעיקר הוא עובד ב"בחריה" איזור חקלאי הנמצא ליד הירקון.

את העבודה בפרדס מצא לו א.ד. גורדון ." בשעה שאני עומד ועובד בין שורות תפוחי-הזהב ולפני מרחב כל 'בחריה', שאין עיני יכולה לתפוס אותה מלוא שיטחה ומסביב משתרע העולם הגדול, העשיר – טוב לי ונחת לי."

ברל כצנלסון מאחד את מפלגות הפועלים למפלגה אחת גדולה. מקים את הסתדרות העובדים ואת כל מוסדותיה – קופת חולים, תנובה, המשביר, בנק הפועלים, עיתון "דבר", סולל בונה ועוד.

נפטר ב-1944, בגיל 57. הלווייתו יוצאת מתל אביב אל בית העלמין בכנרת שם טמונים רבים ממנהיגי תנועת הפועלים. הלוויה עוברת על ציר ז'בוטינסקי בפ"ת. אלפים עומדים לאורך הציר ומלווים את מנהיגם בדרכו האחרונה.

אהוד: אני משער שהקטע נשלח אליי לפני שנים רבות מארכיון פתח-תקווה. היושבים שם כיום שכחו או שאינם יודעים כלל שאני קיים.

על "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג

תרגום – אסתר כספי, עם עובד 1965

פגמים לא מעטים מצויים ברוב הרומנים הדיסטופיים: המחבר מבקש להזהיר את הקוראים מפני עתיד קטסטרופלי, שהקורא, כביכול, אינו יכול להיות מודע לו אם לא יקרא את הגיגיו הנוגים שלו, וכן, כיוון שהמחבר "אזוק" בהוויה "עכשווית", הנבואות העתידיות שלו סוטות על הרוב מההיגיון הפנימי של הדיסטופיה עצמה, וגם "הנבואה" שבעלילת הדיסטופיה, אם היא מתגשמת, זה קורה על הרוב באורח חלקי לגמרי.

אביא לדוגמה את הספר "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי – הוא אמנם ניבא את המין החופשי, מבלי שזיהה את אמצעי המניעה המודרניים; הוא ניבא את הרבייה במבחנה, אבל המציא רעיון חסר שחר על לידה ללא הריון, ולא עלה כלל בדעתו המצאת המחשב. האקסלי לא היה צריך להיות לשם כך נביא, כי הרי מחשב מיכני המציא בלז פסקל כבר בנעוריו (1642)!

דוגמה אחרת: הפגם העיקרי של "על העיוורון" של סאראמאגו הוא בכך שהפיכחת היחידה (אשת רופא העיניים היא היחידה שלא התעוורה. מדוע? אין הסבר), וההולכים בעקבותיה "מפרשים" את העיוורון.

לא אלאה את הקורא בפגמיהן של דיסטופיות נוספות, כגון "פרנהייט 451" של ריי ברדבורי, ודיסטופיות שלנו (בסביבה הכאוטית שלנו ממש מתבקש לחבר דיסטופיות): "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן, "2023" של יגאל סרנה, "השלישי" של ישי שריד.

יוצאי דופן בדיסטופיות העולמיות הן "1984" של ג'ורג' אורוול, ו"בעל זבוב" של ויליאם גולדינג, עליו תתרכז הרשימה הזאת. באשר לאורוול – הוא חזה בצורה קרובה לאמת את מוראות השלטון הדיקטטורי הקומוניסטי, אבל כיוון שהספר ראה אור ב-1949, המאורעות הקשים אינם עניין לעתיד, אלא להווה שאורוול היה עד להם מרחוק.

דיסטופיה מושלמת, לדעתי, היא "הדבר" של אלבר קאמי, ועל כך כתבתי בפירוט ברשימה שלי על ספרו הנ"ל של סאראמאגו).

לפני שאסקור בקצרה את העלילה ב"בעל זבוב", אני מבקש לציין כי במיתולוגיה הנוצרית "בעל זבוב" הוא שם נרדף לשטן, אבל המקור של שם זה הוא במלכים ב' א', 2-1 שם מסופר שהמלך אחזיה נפל בעד השבכה בעלייתו אשר בשומרון, ושלח מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון לדעת אם יחיה מחולי זה, וללא ספק מחבר הסיפור הזה מעניק שם מבזה לאל העקרוני, שבוודאי שמו היה בעל זבול.

ועתה לסיכום קצר של עלילת הספר: תאונת מטוס גורמת לכך שחבורת ילדים מוצנחת על אי הנראה על פניו כגן עדן. הגיבור הראשי והטראגי של הסיפור הוא ראלף, נער חסון ונבון שנעזר בשני בעלי פיזיונומיה בלתי מושלמת: נער שמן ממושקף שהכול מכנים אותו "חזרזיר", וסמיון, נער נכפה המרבה להתעלף. שני נערים אלה מייעצים לראלף עצות נבונות ברוח הליברליזם והדמוקרטיה. ראלף זוכה במנהיגות משום קונכייה שקיבל, המשמשת לו כמעין שופר המאגד את כל חבורת הנערים והילדים הקטנים. מנגד עומד הנער ג'ק שהיה סולן במקהלת הכנסייה, ועימו כל חברי המקהלה כשהם עדיין לבושים במדי המקהלה.

האי מתואר באמת כגן עדן – יש בו עצים, פירות ומים מתוקים, ואת האי הזה הפכו חבורת הנערים והילדים לגיהינום: קודם גוזלים מחזרזיר את המשקפיים כדי להדליק באור השמש נסרים למדורה, ואחר כך ג'ק מחליט להרוג חזיר כדי לאכול בשר. התאווה לבשר מעבירה את ג'ק ואת סוגדיו על דעתם – הם משתוללים, שרים שיר קניבלי. ראלף מנסה, בסיוע של שני יועציו, לארגן חיים מסודרים: בתי שימוש מסודרים, סוכות, תורנות לשמירה על המדורה שהיתה אמורה לסמן לאונייה מתקרבת שיש ניצולים על האי. ראלף הדמוקרט חושב להתפטר מתפקיד המנהיג, אבל חזרזיר מזהיר אותו ממעשה זה שיוביל לשלטון אימים של ג'ק.

מלחמה מתרחשת בסביבה, וצנחן מת נוחת באי על עץ – גופתו והמצנח המתנפח ברוח נדמה לנערים כמפלצת, וכל הנערים הסוגדים לג'ק מחליטים כי המפלצת היא אלה שצריך להקריב לה כל פעם ראש של חזיר. את ראש החזיר תוקעים על מוט, והוא מתמלא בזבובים, לכן הם כמו סוגדים לבעל זבוב. עבודת האליל הזאת ממלאה את סוגדי ג'ק באקסטזה, והם מציעים גם למפוכחים, אוהדי ראלף, להצטרף אליהם, כי אצלם יש בשר ושעשועים. סיימון הנכפה מדמיין את ראש החזיר מגחך ומדבר, והוא מבין כי סיבת כישלון ההומניות קשורה בתאוות הבשר. אפילו ראלף איננו מסוגל לסרב למנת בשר שג'ק מגיש לו במחווה של פטרון. באמצע ריקוד אקסטטי של סוגדי ג'ק "הציידים" מזדחל סיימון שמבקש להודיע לנערים כי מדובר בגופה של צנחן, ולא במפלצת. הציידים מתנפלים עליו בחמת זעם, והורגים אותו בציפורניים ובשיניים. ג'ק משתלט על מערה, נוהג כדיקטטור חסר מעצורים, והוא מחרים את משקפיו של חזרזיר, שבלעדיהם הוא ממש עיוור. ראלף דורש את המשקפיים של הנער החכם, וזוכה ללעג מצד אוהדיו של ג'ק. בלית ברירה השניים מתאבקים, ואחד מחסידי ג'ק מגולל אבן המפצחת את ראשו של חזרזיר ואת הקונכייה, שהייתה סמל לסדר תרבותי. נערך מרדף אחרי ראלף הפצוע מתוך כוונה להרוג אותו, מעלים אש במקום מחבואו, והאי כולו עולה באש. האש מזעיקה אונייה שמתקרבת לחוף, מצילה את ראלף, ומחזירה את הנערים ליישוב הדעת. קצין הימייה שהציל את הילדים נדהם איך נערים בעלי חינוך בריטי יכלו להידרדר לחוסר אנושיות כזאת.

הספר מתאר בתמצית את קורות האנושות, ששקעה לאמונות מפלצתיות (ג'ק הוא סולן במקהלת הכנסייה, ויש כאן רמז למדמנה שאליה מכוונת הדת), המובילות למעשי זוועה. הישועה לא באה מחבורת הנערים, אלא מהחוץ, כאומר – לאנושות עצמה אין סיכוי להתעשת אם לא יקרה אירוע יוצא דופן.

הדיסטופיה הזאת היא כמעט מושלמת – מה שפחות מתיישב עם "ההיגיון" הפנימי שלה הוא העובדה שהגעת הנערים לאי נגרמה על ידי צניחת הילדים ממטוס שעמד להתרסק. זה הרי חסר שחר לחלוטין – מוטב היה אילו סופר שהנערים ניצלו מאונייה שעמדה לטבוע. המחבר "שכח" לציין שעל האי היו אמורים להיות עשרות מצנחים מתנופפים ברוח, כך שהצנחן המת עם מצנחו, לא יכול היה להיחשב למפלצת.

הספר מתאר בכישרון רב את הכשלים העומדים בפני האנושות, עיצוב הגיבורים משכנע למדיי, והעלילה בנויה לתלפיות.

משה גרנות

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!