רק לפני שבוע כיכר החטופים היתה שטופת זעם. הפוליטיקה חדרה למאבק הכל-כך צודק למען החזרת החטופים. בכל פעם שהוזכר שם שמו של נתניהו, הקהל זעק: "בוזזזז!" וזאת כאשר היה ברור שהעיסקה מתקדמת לשלב חיובי, מיד לאחר יום השנה השני ל-7 באוקטובר.

בסוף השבוע הדמעות והזעם בכיכר התחלפו בפרצי שמחה ואושר, רק למשמע הידיעה שהגיעה משארם א-שייח, שהחטופים אכן עומדים להשתחרר. פוליטיקאים מהאופוזיציה מיהרו לנהור אף הם לכיכר, להיות חלק מההמון החוגג, לתפוס ראיון.

"מלך העולם" טראמפ – שאצלנו כל-כך בזו לו בחוגי השמאל כבר מרגע שובו לשלטון – עשה זאת. שותפו, ראש הממשלה נתניהו, הבטיח – וקיים. הוא עמד בכל הלחצים. למרות הספקות, הניאוצים, איחולי מוות (ממש כך!) – שהוטחו בו יומם וליל, ההפגנות הרועשות והממומנות, הנה הגיע הרגע לקיים את ההתחייבות שהשמיע בכל הזדמנות.

אבן כבדה נגולה מעל ליבו של כל ישראלי. והשמחה עוד תתעצם לבלי גבול, כשנראה את ראשוני החטופים החיים עולים לרכבי חברת ההסעות ששמה הצלב האדום. זה האירגון ההומניטרי כביכול, שלא הצליח לבקר במשך שנתיים אפילו חטוף אחד!

אנחנו מכירים כל אחד מהחטופים וגם את החטופה שנרצחה. פניהם על הכרזות, בסרטונים החינניים של הימים ההם בטרם נחטפו, בתמונות המגמתיות ששיחררו חוטפיהם האכזרים. סיפוריהם ימלאו מכאן ואילך את כל עמודי העיתונים, את כל ערוצי הטלוויזיה, ספרים רבים ייכתבו ויופיעו.

אלוהים! שנתיים במינהרות החמאס, בחשכה, ברעב, בעינויים, בידיעה שכל יום אתה עלול למות – איך אפשר היה לעמוד בזה?... הם עמדו בזה – ולדאבון הלב, לא כולם – גיבורים של ממש. ברוכים השבים!

הגיבורים בה"א הידיעה הם לוחמי צה"ל, שלחמו באוייב מקדש-המוות, בקרב אוכלוסייה עויינת ומעונה, מעל האדמה ומתחתיה, בתוך שכונות צפופות. בימי שמחה אלה נזכור את 914 הלוחמים ששילמו בחייהם למען העם וביטחונו, למען אחיהם החטופים. הלב עם אלפי הפצועים – חלקם הגדול פגועי נפש לנוכח המראות שנחשפו אליהם בשדות הקרב.

אלה ימים ורגעים של חשבון נפש. המחיר המשולם לא פשוט, אבל כאלה אנחנו. כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו! זה לא קיים בעמים אחרים, בוודאי לא באלה הסובבים אותנו.

לצד השמחה, משימות כבדות עוד לפנינו, כלומר לפני הממשלה. וראשונה להן – לאחד את העם, להוריד את גובה להבות השנאה הפנימית, לפתוח דף חדש בחיי האומה העברית, ולאפשר לכוחות חדשים, צעירים, אפילו מוכרים בחלקם, להצטרף אל מערכות השלטון.

חלק מתהליך הריפוי צריך להיות ביטול המשפט ההזוי של נתניהו. האם יהיה זה מוגזם לקוות גם, שמפלגות אופוזיציוניות יצטרפו לממשלת נתניהו, בלי הקיצונים מימין?

ועוד דבר: אל נחיה באשלייה שהחמאס שינה עורו. חלום השמדת מדינתנו ימשיך לקנן בלב אירגוני הטרור המוכים ופטרוניתם, הלא היא איראן. עתה מתחיל הקרב על ארץ-ישראל. המאבק למניעת הקמתה של מדינה פלסטינית ביו"ש. נזכור ונסביר: אלה לא רק חבלי מולדת של העם היהודי. כשהם תחת שלטוננו – עם אוטונומיה נרחבת לאוכלוסייה הפלסטינית – מבטיחים את ביטחון המדינה היהודית היחידה.

שנתיים בדיוק לאחר שמחת התורה תשפ"ד הנורא ההוא, תשפ"ד, הטבח ב1,200 מאחינו, שמחת תורה של ממש תהיה לנו הפעם, תשפ"ו. "ושמחת בחגך, והיית אך שמח" – זו מצוות חג הסוכות. נקיים אותה הפעם בלב שלם ומתרונן.

2. בין חורפיש הדרוזית ולקייה הבדואית

שני ישובים – שני עולמות, האחד בגליל, השני בנגב. ביקור בשניהם בשבוע אחד דומה לקפיצה בין עולם אחד לעולם שני, בהפרש של יומיים. יותר ממאתיים ק"מ מפרידים ביניהם, מרחק לא גדול במונחי תבל, אבל לא כן בארצנו הקטנה. כנראה רק בישראל, שבה הנגב כה שונה מהגליל, זה אפשרי. ושניהם אינם יישובים יהודיים. האחד דרוזי – חורפיש, השני בדואי – לקייה.

את חורפיש המרוחק רק שניים וחצי ק"מ מגבול לבנון, פקדתי לאחר שנים רבות שכף רגלי לא דרכה בו. עם זאת, הוא תמיד סיקרן אותי. כמו כולם, אני מכיר את כפרי הדרוזים בכרמל ופחות את פזורת הדרוזים בכפרי הגליל. ההתעניינות בעדה הדרוזית גברה באחרונה בעקבות הטבח שביצע צבא סוריה בבני העדה בהר הדרוזים ובירתו א-סווידא. אחיהם בישראל חשו לעזרתם ככל שיכלו. ישראל לא עמדה מנגד. האם בני העדה הדרוזית, בסוריה ובישראל, נרגעו, אינם חוששים עוד?

"בקרב הדרוזים, כמו אצל היהודים, שוררים הבדלי דעות, אבל אחרי מה שקרה בסוריה, הם נמחקו. אין יותר הבדלים בינינו לבין הדרוזים בסוריה ולא בין הדרוזים כאן לבין הדרוזים ברמת הגולן," מסביר שייח מוהנא פארס, לחברי קבוצת "ירוחם" המאגדת לשעברים בחברה הישראלית מימין ובעיקר משמאל, שמבקשים לחזק את המאחד והאחדות בחברה הישראלית.

ביוזמת משה בן-עטר ובשיתוף המכון היהודי-ערבי של ההסתדרות הכללית, יצאנו לביקור במועצה המקומית חורפיש, לשמוע ומעט גם להשמיע. ומה ששמענו הפעים את לב כל המשתתפים. שמענו מפי המארחים כמה נתונים מעניינים על הדרוזים – המונים 700 אלף נפש בכל העולם. בישראל – 130 אלף.

דרוזי הוא רק מי שנולד לאב דרוזי ולאם דרוזית. יש להם גנום מיוחד. מדוע אין אף יישוב דרוזי על שפת הים? מסביר שייח מוהנא: "הדרוזים הם עם נרדף, ואת המחסה מצאו מאז ומתמיד בהרים. שיעור הילודה נמוך מאשר אצל יהודים חילונים. נחשפנו למודרנה. בעיני איש הדת הדרוזית משפחה טובה, זו משפחה קטנה, ואישה שיש לה קריירה לא תביא עשרה ילדים. בגלל השכלת האישה, שיעור הגירושים אצלנו מגיע ל-40 אחוז..."

"אתם עם או עדה?" נשאל השייח והשיב: "אנחנו קהילה."

חורפיש הוא יישוב שמייצר לוחמים וגיבורים. 263 מבניו מגוייסים, מהם 59 קצינים. במלחמה בדרום לבנון, היה היישוב בסיס אחד גדול, כל האזור היה מפונה חוץ מחורפיש, שספג פגיעות ואבידות. "נתנו מענה ליישובים הסמוכים, עשינו זאת מאהבה,", מספר הקב"ט המקומי.

לשניים מגיבוריו של היישוב, ששילמו בחייהם, נחשפו המבקרים-לרגע במרכזי ההנצחה לזיכרם. בדרכנו אליהם אי אפשר שלא להתרשם מיפי המקום, מהנוף שהוא טובל בו, מעדניות הפרחים המקשטות כל בית, מהניקיון ברחובות, מתנופת הפיתוח.

במרכז ההנצחה לאל"מ נביה מרעי ז"ל, קיבל את פנינו אחיו מופיד מרעי, לשעבר ח"כ. סרט תיעודי מציג את סיפור חייו, לחימתו ונפילתו. אלוף (מיל') מתן ןילנאי הכיר אותו היטב: "נביה קשר את חייו עם צה"ל, רוב שירותו היה בדרום הארץ. מפקד ומחנך דורות של לוחמים צעירים, דרוזים ויהודים כאחד."

הוא נפל ב-27 בספטמבר 1996 במהלך קרב נגד מחבלים במוצב 'טרמית' שבאזור רפיח. "הוא לא רצה ללכת ליחידת המיעוטים," מספר אחיו, "הוא רצה להיות צנחן. 'אני ישראלי כמו כל הישראלים', טען, והוא היה הדרוזי הראשון, פורץ הדרך לבני העדה. נביה התגייס לגרעין נח"ל ועבר את כל התפקידים במעלה הדרגות. היום הדרוזים נמצאים בכל מקום בצבא."

את הביקור מלווה שכיב ענאן, אף הוא ח"כ לשעבר, אשר שכל את בנו, השוטר רס"ם כמיל ענאן "במקום הכי קדוש, בהר הבית," ב-14.7.2014, ולזיכרו הקים בביתו "מרכז ערכים", אשר כדבריו נועד לחשוף את העדה הדרוזית ולחנך לאהבת המדינה.

לשמוע את האב השכול, זה כמו לשמוע את תורת הציונות במיטבה: "ישראל היא המקום הטוב ביותר בעולם ליהודים ולדרוזים, פה יש לנו חופש פולחן, חופש תנועה, כבוד. אתם עם שדמו זורם בדמנו, אנחנו שותפים לדרך ולגורל, יחד נמשיך לשמור על ישראל." שכיב מצביע על תמונת סבו מצד אימו: "הוא בסווידא, גם בני דודים שלי. כולם שם מתפללים להיות כמונו, הישראלים. אם לא היתה ישראל, הדרוזים בהר הדרוזים היו נכחדים."

בביקור בחורפיש למדנו ששתי בעיות מעיקות על הדרוזים: חוק הלאום ומצוקת הדיור, כפי שנאמר לנו: "צעיר דרוזי מחזיק בכיסו שני צווים: צו 8 וצו הריסת הבית..."

אם בחורפיש התקבלנו בזרועות פתוחות, באהבה, לא כן בלקייה שבנגב. אחת משבע עיירות שתוכננו לבדואים. הפעם היינו אורחי אירגון "רגבים", ששם לו למטרה לאסדר את הישובים הבדואים תחת החוק הישראלי. יש להדגיש: הבדואים אינם אויבי ישראל. אבל המסורת שלהם, אינה מאפשר להם השתלבות מוחלטת וציות מלא לחוקי המדינה, ככל אזרח.

איש לא קיבל את פנינו. עברנו בחטף בכביש הראשי בדרכנו אל התצפית ובריכת המים, בלי לעורר את תשומת לב המקומיים לאורחים הבלתי-קרואים. הנוף השחון, היובש, הזוהמה בצידי הדרכים – מושלים כאן בכיפה. כאן על הגבעה החשופה פרוש היישוב לקיה כמו על כף יד, שטחו כשטח כפר-סבא, חלק מהבנייה היא בלתי חוקית וחלק מאדמות המדינה נתפסות בשרירות. כאן מתגורר בווילה המפוארת שלו הח"כ לשעבר טאלב א-סנא.

יהודה קאפח, האחראי ב"רגבים" על הנגב, מספר על תביעות הבעלות על קרקעות וההשתלטות הבלתי חוקית עליהן. תביעות הבעלות מבוססות על מסורת ולא על מסמכים. המחלוקות בעניין בין הרשויות לבין תובעי הבעלות מייגעות, בלתי נגמרות. התהליך הוא ארוך, לא תמיד פתיר, ולכן רואים בכביש הראשי של לקייה מצד אחד שורת בתי אבן וממולם שטחים ריקים, ערימות אשפה, תחנות דלק פירטיות והרבה זוהמה.

"ישנם במרחב הנגב 120 אלף בדואים שאין להם כתובת," מציין יהודה. המשמעות: "זה אירוע מורכב, כי בלי כתובת או נ"צ – איך הם יכולים למשל להצביע?" הוא מדגיש: "אנחנו גוף אוטונומי שרוצה לממש חזון ציוני לנגב, ואכן כבר מתחיל לקרות שינוי תודעתי. אסור שתהיה פה עוד תת-מדינה. הנגב כבר לא הולך לאיבוד."

בטיסה קלילה בשמי הנגב, במטוס ססנה של חברת "עיט", הנגב שמדרום לבאר שבע נראה מנוקד ביישובי בדואים, שהתנחלו בכל מקום באופן לא חוקי.

"שבעים מיקבצים כאלה כבר נהרסו." זאת לעומת הפיתוח המרשים, מבחינת תשתיות, שמשקיעה המדינה בנגב. כבישים חדשים, שכונות חדשות ברהט (העיר הבדואית הגדולה ביותר) ובבאר-שבע, בירת הנגב. באחריותו של השר עמיחי שיקלי, שלמשרדו כפופה הרשות לבדואים, נעשה מאמץ להקים חמישה אזורי הסדרה לבדואים. לאזורים אלה אמורים לעבור תושבי הפזורה. 90 משפחות מפזורת אבו-אלקיאן כבר עברו ליישוב חורה.

יותר מאשר בעיית הבנייה הבלתי חוקית, מטרידות את המדינה ואת "רגבים" שתי בעיות אחרות: אגירת נשקים והפוליגמיה. "כל רימוני הרסס שזורקים בדואים, הם של צה"ל," אומר יהודה. חלק מהנשק מגיע ברחפנים ממצרים – תופעה שהחמירה באחרונה והגבירה את האירועים הפליליים בנגב. במשטרה הוקם "מחלק פוליגמיה", למנוע הונאות בנישואין, כאשר חלק מהנשים נרכשות, פשוטו כמשמעו, מהגדה ואפילו מעזה. "זהו ממש סחר באדם," מדגיש יהודה. ריבוי הנשים, האסור בישראל אך מותר לפי חוקי השריעה, פירושו ריבוי קרקעות שהמדינה מקצה לבני 18 ומעלה ותשלומי ביטוח לאומי נדיבים.

בכל התופעות הללו – ורבות אחרות – נאבק אירגון "רגבים" המתקיים מתרומות, ומסייע לרשויות המדינה להכניס את המיעוט הבדואי בנגב למסגרת שלטונית כנהוג בכל המדינה, לכלל האזרחים. "עד שלא ירדנו לשטח," אומר יהודה, "הנושא המורכב הזה לא היה ידוע. מתחיל שינוי תודעתי, הנגב כבר לא הולך לאיבוד."

חורפיש ולקיה – שני ישובי מיעוטים במדינת היהודים. שני עולמות רחוקים זה מזה כרחוק צפון מדרום. שתי עדות שונות לחלוטין זו מזו, והן חלק מהפסיפס היישובי-אנושי, המיוחד והיפה, של ישראל. בחורפיש אצל הדרוזים למדנו ציונות מהי, בלקייה הלא-ציונית עוד ארוכה הדרך להפיכתה לעיירה ישראלית מוסדרת.

"אנחנו מדליקים פנס," מסכם איש "רגבים", "ומסמנים את הכיוון למדינה."

יוסי אחימאיר

קראתי את מה שכתבת בתגובתך י. ואני מאוד מעריך זאת. להלן כמה הערות שלי. נתחיל בכך, שאיני יכול להעריך כיום, האם ועד כמה גישתי האיסט', הגורסת כי ניצחון מכריע על חמאס, הוא חיוני לעתידה של מדינת ישראל, היא גישה אקדמית גרידא, כטענתך, ומעצם היותה כזו, היא מצמצמת או את האופק המדיני הנדרש. ימים יגידו.

אשר לשאלה מדוע אני מפרסם את מה שאני מפרסם באתר 'מידה' ובמכתב העיתי 'חדשות בן עזר', התשובה היא פשוטה! במות אחרות (ואני אומר זאת בזהירות ולא מתוך יוהרה) אינן מוכנות להתמודד עם הטיעונים שאני מעלה. מי שיקרא את 15 המאמרים שחיברתי מתחילת המלחמה יבין גם מדוע. ייתכן שקשה להתמודד עם מי שמחפש אמת ולא אג'נדה.

אשר להסכם בן 21 הסעיפים שנחתם בבית הלבן, לטענתך, כתוב בהסכם בצורה כזו או אחרת שתקום מדינה פלסטינאית. אלא שלא זה מה שכתוב בו, ואני מצטט: "...עם יישום רפורמות הרשות הפלסטינית, ייווצרו התנאים לנתיב אמין להגדרה עצמית פלסטינית ולמדינה..."

בוא נאמר כך י. – אם ראש הממשלה ושר הבטחון היו מבטיחים לך דרגת רב אלוף, בלשון עמומה כזו, היית מבין שעובדים עליך. ואין צורך להרחיב בנושא.

אתה גם כותב כי יש התחייבות אמריקאית שצה"ל לא יתקוף ברצועה לאורך כל שלבי ההסכם, שיארך שנים. ואתה טועה, מדובר רק על שלב א' בהסכם שלב החזרת החטופים, שאמור להמשך לכל היותר (ככל שנוגע למתים) – שבועות ולא שנים.

אתה מוסיף שקטאר יוצאת נשכרת מכל העניין, בין היתר משום שהיא קיבלה התחייבות שאנחנו לא נתקוף אותה, שזה משהו הדומה לברית הגנה. ובכן ברית הגנה היא כפי שאתה יודע, ענין רציני, שמחייב החלטה של הקונגרס, וזה לא יקרה. מה שטרמפ נתן לאמיר קטאר זה מכתב נשיאותי, שאותו אפשר לקרוע מהיום למחר. יותר מזה, משפחת א-תאני המושלת בקטאר יודעת, שאם ישראל תחליט לחסל אותה, הם יצפו בטראמפ מממש את הבטחתו להגן עליהם – מהקבר. מה שגורם להם להרטיב בתחתוני המשי שלהם, ודחף אותם להצטרף להסכם הנוכחי. הטענה כאילו מעמדם האזורי התחזק תוך כדי כך, היא בדותא. התקיפה הראתה שמדובר במדינונת ששואגת כמו אריה, אבל עשויה מפוך. ושעם כל העושר ונפנופי הידיים שלה, לא מסוגלת להגן על עצמה. השילוב הזה בין פגיעה בכבוד לבין הוכחת הפריכות, היתה תזכורת חשובה ביותר! לכל הסובבים אותם, באזור שמעריך בראש ובראשונה כבוד וכוח אמיתי.

אתה כותב שחמאס לא הוכרע, וזה נכון. אבל מי שמתעמק בתופעת המלחמה יודע, שהאתגר האמיתי הוא לשבור את רצון האוייב להמשיך להילחם, שזה מה שקרה עם עסקת החטופים. אחרי ששברת זאת פעם אחת, בפעם השנייה זה הרבה, הרבה! הרבה! יותר קל. צריך לזכור שאנחנו מכתרים את הרצועה 360 מעלות, לא ייכנס לשם שום דבר, ושום אדם, שאנחנו לא מרשים לו להיכנס. ואחרי שנסיים את נושא החטופים, צה"ל (שעד עכשיו פעל עם כפפות על הידיים בגלל סיפור החטופים) יתחיל לעבוד עליהם מהאוויר, עד שההנהגה המקומית (שממילא מותשת ולחצה על נציגיה בקטאר להגיע להסכם) יחליטו להתפרק מהנשק.

נכון! לא נאסוף כדבריך כל קלאצ'ניקוב וכל אקדח, אבל אין צורך בכך. אני מזכיר לך שלא כלי נשק מנהלים מלחמה אלא בני אדם. ומה שאתה צריך, זה לשבור את הרצון של מי שנותר שם להמשיך להילחם. להערכתי הצנועה, זה יקרה בקרוב.

אשר למשמעויות הכלליות, ביחס למצב הכלכלי, אני מעריך שנראה גאות בלתי רגילה תוך כמה חודשים. גם הכלכלן שלמה מעוז, חבר שלך, חושב כך והוא לא לבד.

אשר לסכנה מאיראן. ובכן יש בה כיום מאבק מתחת לפני השטח בין 'הרפורמיסטים', כלומר אלו המאמינים ששימור המשטר מחייב להגיע להסכם על התפרקות מתוכנית הנשק הגרעיני, לבין השמרנים, הטוענים שרק נשק גרעיני יבטיח שהמשטר ישרוד. אני מנחש שהידוק הסנקציות, בתוספת הבצורת הקשה והרעת המצב הכלכלי, יגרמו בעתיד הנראה לעין לכך, שיד הרפורמיסטים תגבר. אם זה לא יקרה, אי אפשר להוציא מכלל אפשרות הפיכה. נחיה ונראה. מכל מקום בשלב הנוכחי ובעתיד הנראה לעין שום בר דעת באיראן לא יעז להתחכם עם טראמפ. ולכן נראה לי שלא צריך להיבהל מההפחדות של ליברמן.

חיזבאללה אכן לא פורק מנשקו, ולא נראה לי שזה יקרה בקרוב, אבל הוא לא יכול יותר לאיים על ישראל. בהינתן שהוא גם לא יכול יותר לקבל אספקה שוטפת דרך הגבול הסורי, ושגם התמיכה הכלכלית בו מצד איראן נפגעה קשות, כוחו ילך ויפחת בהדרגה, ויתמקד בהגנה על הפריווילגיות של העדה השיעית. פריווילגיות להן זכה בתקופת הזוהר של נאסראללה.

אשר לעתיד היחסים עם ארה"ב ביום לאחר טראמפ. אני משער שאם טראמפ ימשיך לנחול הצלחות במדיניות ההגירה הנוקשה, הקפדה על בטחון הפנים, והמדיניות הכלכלית שלו – יש סיכוי סביר שוואנס, סגן הנשיא, יזכה בבחירות הבאות.

על הפילוג בחברה הישראלית אכתוב לך בנפרד.

רק טוב ! מועדים לשמחה ידידי היקר!

בנדה

בברכת מועדים לשמחה,

בנדה

https://www.terrorism-info.org.il/app/uploads/2025/08/H_145_25-1.pdf

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 26 במאי 2025.

47 שנות מו"מ עם משטר האייתולות מבהירות שארה"ב רואה במשטר בר-שיח פרגמטי. אבל, בעוד ארה"ב רואה במו"מ עם איראן וארגוני טרור הסמוכים על שולחנה צעד לקראת התפייסות ודו-קיום בשלום, משטר האייתולות רואה במו"מ ובהסכמים צעד למימוש חזון הכרעת "הכופר המערבי" והשלטת האסלאם השיעי על העולם.

בניגוד לארה"ב המעניקה משקל רב לשיקולים עסקיים (Money Talks) בגיבוש מדיניות חוץ וביטחון, משטר האייתולות מעניק משקל מכריע לחזון פנאטי בן 1,400 שנים. מאות מיליארדי דולרים שהורעפו על איראן ב-47 שנות מו"מ לא הפסיקו את היצוא האגרסיבי והאנטי-אמריקאי של המהפכה האסלאמית, ובכך ממחישים עד כמה החזון הפנאטי קודם לשיקולים פיננסים ודיפלומטים. נחישות ארה"ב להתמיד במו"מ עם משטר האייתולות, למרות הרוח הגבית שהמו"מ מעניק למדיניות אנטי-אמריקאית, הזניקה את משטר האייתולות ממעמד משני בזירה הבינלאומית ב-1979 למעמד בכיר ב-2025, עם זרועות טרור, מלחמה והברחת סמים מהמזרח התיכון, דרך אפריקה עד אמריקה הלטינית ואדמת ארה"ב.

משטר האייתולות שואב השראה מהאסלאם השיעי-תרייסרי שהושרש ע"י מייסד הרפובליקה האסלאמית ומנהיג המהפכה האסלאמית אייתוללה חומייני, ומקובל על כ-80% מהשיעים. הם מאמינים שהאימאם ה-12, מוחמד אל-מהדי שנעלם בשנת 939 ישוב במציאות אלימה של סבל שיעי ודם "כופרים", כדי להביא לעולם צדק המושתת על עקרונות השיעה, שהיא, כביכול, הדת הלגיטימית היחידה בברכת האל. לפי מורשת חומייני, השלטון המוחלט באיראן הוא בידי ההנהגה הדתית, עד שובו של אל-מהדי, אשר יש להחישו באמצעות הפלת המשטרים הסונים והכרעת "הכופר" המערבי, ובמיוחד "השטן הגדול האמריקאי".

תפישת העולם של חומייני הושפעה גם ע"י המייסד והאידיאולוג המובילים של "האחים המוסלמים", חסן אל-באנה וסייד קוטב, ובמיוחד ע"י קרב כרבלא (680) שהוא מקור הקרע סוני-שיעי ועקרונות הנקמה והקרבת-החיים, ומצוין מדי שנה באירועים רשמיים והמוניים ב"יום העשורא". אמנם הקוראן מעודד הקרבת-חיים לשם-שמיים (סורה שלישית 169: "אל תחשוב שאלה שנפלו במערכה בשביל אללה מתים הם, כי חיים הם אצל ריבונם, ונהנים מהשפע שהוא מספק להם"), אבל מורשת חומייני מעודדת הקרבת-חיים פרו-אקטיבית (לשם-שמיים ובמחשבה-תחילה) בהשראת מורשתו של האימאם חוסיין בן-עלי שנהרג בקרב כרבלא.

המנהיג העליון הנוכחי, אייתוללה חמינאי, משלב את החזון השיעי התרייסרי במדיניות פנים וחוץ של איראן, ומדגיש זאת בהתנהלות "משמרות המהפכה האסלאמית". המשמרות מופקדים על קשרי איראן עם משטרי וארגוני טרור ברחבי העולם, לקידום הופעתו המחודשת של האימאם אל-מהדי, ע"י הכרעת "השטן הגדול האמריקאי" ומוצבו הקדמי במזרח התיכון, ישראל.

מעצבי מדיניות מערביים מתרשמים מכישורי משטר האייתולות בניהול מתוחכם של מו"מ ומלל רהוט ומונחה-שלום, אבל מעש האייתולות הוא מונחה חזון אפוקליפטי בן 1,400 שנים, המנוגד לדו-קיום בשלום ועמידה בהסכמים עם "משומדים" סונים ו"כופרים" מערביים. החזון האפוקליפטי מוטמע בחוקת איראן מ-1979, מערכת החינוך, דרשות המסגדים והתקשורת הרשמית, והפך את איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" למוקד עולמי מוביל אנטי-אמריקאי של טרור, מלחמות, הברחת סמים והלבנת הון.

מעצבי מדיניות מערביים נוטים להתכחש למרכזיות החזון האפוקליפטי במדיניות משטר האייתולות. הם מעדיפים ניהול מו"מ על בסיס מציאות חלופית מונחית-עסקים ודו-קיום בשלום, מעודדת ונוחה יותר, על פני התמודדות עם מציאות מזרח תיכונית מונחית-חזון בן 1,400 שנים, מתסכלת ומדממת (זוכרים את "המזרח התיכון החדש" של אוסלו?!)

מו"מ עם - והטלת סנקציות כלכליות על - משטר האייתולות מאפיינים את מדיניות ארה"ב כלפי איראן מאז 1979, לא הביאו להתמתנות האייתולות, אלא שידרגו באופן דרמטי את יכולותיהם האנטי-אמריקאיות. המשך מדיניות המו"מ והסנקציות – והימנעות מיוזמה לשינוי משטר באיראן – יביא לעולם את המשטר הגרעיני האפוקליפטי הראשון בהיסטוריה האנושית, ויעניק רוח גבית לחסידי חזון ההופעה המחודשת של האימאם ה-12, מוחמד אל-מהדי.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

ברוכים השבים וברוכה השבה, כל כך הרבה חיכינו, ציפינו, ייחלנו, התפללנו, נשאנו עיננו לשמיים והגומל לחייבים טובות גמלנו ברוב חסדו כל טוב.

מנוחה נכונה ברגבי המולדת, לחללים היקרים אשר ינוחו בשלום על משכבם ויהיו גלעד עד לזיכרון נצח לימי האפלה של טבח שבת שמחת תורה.

שנתיים אומה שלימה המתינה בגעגוע ובאהבה, לא הכניסה את הייאוש לביתה, מבצרה היה התקווה, האמונה, הגבורה ועוז הרוח.

שנתיים שלא לבשנו בגד חדש, שלא שתלנו פרחים בגינה, שלא חגגנו, שלא חייכנו, שלא שמחנו באמת, שלא הפסקנו להפריש חלה, להשתטח על קברות צדיקים, להדליק נרות, לשאת תחינה, לחבר איש את רעהו, לחזק ולהתחזק, לתאר שוב ושוב איך נעמוד, בגו זקוף, נושאים דגל מדינת ישראל, עין במר בוכה ולב שמח.

שנתיים שהאמנו, שידענו שיש לנו על מי לסמוך אחרי אבינו שבשמיים, ידענו שצור ישראל לא יכזיב, על כל "הותר לפרסום" התכווץ ליבנו, עם כל הלוויה, עם כל הספד התפעמנו, עם כל מילות הנחמה הבנו, את העם הזה אין מי שיצליח לשבור.

שנתיים עברנו בין הלוויה ל"שבעה", בין מחלקת שיקום לטיפול נמרץ, היטלטלנו בסערת החיים, התרגשנו עם שוב חלק מהחטופים, הבטנו בהשתאות בגיבורים שצמחו בעם הזה וקומתם קומת ארז.

שנתיים ואומה שלימה הניעה ביחד, באהבה, בעוצמה את הרוח היהודית-הישראלית, הזהות היהודית התעוררה, העורף חיבק באהבת אין קץ את החזית, היהודי-ישראלי הטוב התייצב במלוא תפארתו נכון לכל משימה במסגרת תחייתו המחודשת של העם.

שנתיים ורוב העם לא איבד תקווה, לא הקשיב למייאשים, לא ראה את מראות השחור והקדרות שאפפו חלקים מסוימים, לא היה שותף למסעות הדכדוך הנהי והבכי על סופה המתקרב של מדינת היהודים.

שנתיים חלפו ואריות האומה ניערו מעליהם את חרפת יום טבח שבת שמחת תורה ויצאו להילחם בשבע חזיתות, מביסים שבעה עמים ועוד היד נטויה.

שנתיים חלפו והנה שבו בנים ובת לגבולם, והנה גם רחל שמיאנה להינחם ניצבת ביחד עם אומה שלימה, המניפה אל על את דגל המדינה שמעולם לא ויתרה ובידה השנייה ממתינה לחבוק את השבים.

שנתיים חלפו ולמרות רואי השחורות שהודיעו בכל מקום בארץ ובעולם כי ממשלת ישראל הפקירה את החטופים, וכי המלחמה בעזה נמשכת כדי לשמר את הקואליציה, מלחמת נצח, מלחמת שולל, ועלילות דם נוספות, ברוכים השבים.

שנתיים חלפו וניסיון ההפיכה במדינת ישראל כשל כישלון חרוץ, גם המיעוט השולט במוקדי הכוח, שביקשו לפגוע בלגיטימיות ממשלת ישראל, שעשו שימוש נורא בחלק ממשפחות החטופים, שחיללו את כבוד הצבא באמירות מחליאות ומחרידות מג'נוסייד, פשע מלחמה ועד חיבה לרצח תינוקות עזתיים, שהובילו שיח גרדומים של פילוג, שיסוי ושנאה, נותרו בירכתיים, בשולי החברה הישראלית, חזרו למקומם הראוי, פונדמנטליסטים קנאים וסוכני כאוס.

שנתיים חלפו ברוכים השבים, עם שלם התגעגע, על אף המחיר האיום והנורא, מחיר השכול, האלמנות והיתמות, מחיר הפצועים בגוף ובנפש, מחיר שחרור אנשי התועבה, מרצחים, על אף הסכנות והאתגרים, ראש ממשלת ישראל וממשלתו, בניגוד לכל עלילות הדם בחרו בחטופים.

אחרי שנתיים נותר רק להרכין ראש, להשפיל מבט, להסדיר נשימות ולבקש סליחה, מחילה וכפרה, על החטופים, על המחירים, על הגיבורים על העקורים, על הפצועים, על המצפים לשובם של מי שלא יבואו עוד, על המתגעגעים, על הזוכרים.

עתה הזמן לתפילות מעומק הלב שנהייה ראויים, שנדבר היגיון, שנדבר יהודית, שנדבר ערבות, שנדבר אחים, שנדבר.

2. הבו לנו רון דרמרים

תמורות משמעותיות מתחוללות בחברה הישראלית מאז טבח שבת שמחת תורה, התוצאות הנוראיות של הטבח הובילו להתכנסות והתבוננות פנימה, לצמצום שיח הגרדומים, לביצור מחדש של המכנה המשותף הישראלי, להנחת המילה "הדתה" וגרורותיה במחסן הגרוטאות של ההיסטוריה, הרוח היהודית שניעורה באחת, הובילה לתהליכי התמורות והדרך ארוכה היא ורבה.

התמורות בהבנה בצורך ברפורמה משפטית, בהעמקת הזהות היהודית, בגיוון באליטות, מצטרפות לתמורה הנדרשת מאוד, בחירת נבחרי ציבור המשפיעים על חיי האומה.

המציאות המטרידה לקראת הבחירות שיתקיימו בשנה הבאה עלינו לטובה היא איכות נבחרי הציבור המקבלים החלטות הרות גורל בנושאים מרווחה ועד ביטחון.

הגיעה העת להפסיק להסתפק בבחירת נבחרי ציבור בינוניים אשר כל מהות תפקידם עם בחירתם היא בעצם המשך נוכחותם בתודעה, התעסקות עם נושאים שוליים, טפלים, ביזריים, שיח אלים, מסית, מפלג, התנהגות שיש בה הרבה יותר מרבב אחד, כמיהה בלתי מושגת של רצון וצורך לכותרת, יהא המחיר אשר יהא.

יאמר הברור מאליו, אין המדובר בכל נבחרי הציבור, עדיין ישנן שמורות טבע אנושיות אשר עושים עבודתם באמונה, נטולי אינטרסים אישיים, הרואים את הממלכה, טובתה ובעבודתם עוסקים בשליחות.

אחד מנבחרי הציבור האיכותיים, היכול בהחלט להוות מודל ומופת לנבחר ציבור המממש את שליחות הוא השר רון דרמר, אשר עשייתו רשומה באותיות של זהב על כותל המזרח של הציבוריות הישראלית.

ללא התעסקות בפולחן אישיות המקודם תוך כדי תדרוכים, ללא צורך בפרובוקציות כדי להישאר בתודעה, ללא התבטאויות קיצוניות, מסיתות, מפלגות, ללא הצבת שרידותו במרכז.

השר רון דרמר הוא מופת של נבחר ציבור המבצע שליחותו שלא על מנת לקבל פרס, הבו לנו רון דרמרים נוספים, הבו לנו שליחים נאמנים לציבור, הבו לנו פרנסים המאירים את הדרך אשר מעולם לא יגביהו עצמם על גויות וקלונם של אחרים.

לדאבון הלב השר רון דרמר, מסיבותיו – ויש הסבורים כי גם מסעות השנאה והרדיפה של סוכני הכאוס אחריו ואחרי משפחתו תוך ביזויים והשפלתם, תרמו להחלטתו לפרוש מתפקידו החשוב, המשמעותי והמשפיע ביותר בציבוריות הישראלית, מדינת ישראל הפסידה מופת של איש ציבור.

המרחב הציבורי זקוק וחייב נבחרי ציבור איכותיים, נבחרי ציבור הפועלים למען הציבור ולמען שולחיהם, לפי הסדר הזה, הציבור היהודי-ישראלי של אחרי טבח שבת שמחת תורה נואש ומשווע לתמורות מהותיות ואחת מהן היא איכות נבחרי הציבור, קצנו בחלק מנבחרי הציבור המייצרים שיח שולי, מיותר, המבאיש את הפרהסיה.

רון דרמר בחר לעזוב את ממשלת ישראל, את הזירה הציבורית בה היה עורב לבן, בכוחו של כל אזרח יהודי-ישראלי, שוחר טוב, לבחור את נבחרי הציבור הבאים על פי אמות המידה שהותיר רון דרמר, שליחות, עשייה, ישראל לפני הכול, כדרך חיים ולא כסיסמת בחירות.

3. המרדף, קווים לדמותו של הרוע

סוכני הכאוס המעניקים פרשנות חדשה, אנטי דמוקרטית בעליל, לחופש הביטוי, ממשיכים ברדיפה ובציד נגד נבחרי ציבור שאינם חפצים ביקרם, ממשיכים להתעמר במשפחותיהם, ממשיכים לזרוע כאוס בקרב שכניהם, ממשיכים כאדוני הארץ אשר אינם יראים מאימת הדין, הם יודעים, אנשים אחרים זוכים במדינת ישראל לאכיפה בררנית, אי השוויון בפני החוק זועק ואין אוכף.

האלימות, הבריונות, השיסוי, הביזוי והפילוג שיצרו בשנים האחרונות החלק הקיצוני בשמאל הרדיקאלי, פונדמנטליסטי, קנאי, משיחי והזוי חצתה כל קו אדום אפשרי, פרצה כל גבול, הטנטרום של חבורה זו נע בין שגעת לטרפת.

האלימות כלפי ח"כים ובני משפחותיהם, השחתת הרכוש הציבורי, חסימת רחובות מרכזיים, הבערת מדורות בנתיבי נסיעה, מכתבי האיומים של המחתרת מטילת האימה נגד נבחרי ציבור ומשפחותיהם, המצור על בתי השרים, טבעת האש סביב בית ראש הממשלה, ירי זיקוקים לעבר בית ראש הממשלה, ההסתה הפרועה, מיצגי הזוועה, תקיפת שוטרים, נרמול הביריונות בכל פעם מחדש נשבר שיא בטנטרום שאחז בחבורת סוכני כאוס מופקרים וחסרי אחריות אלה.

אחרי שרדפו נבחרי ציבור מהימין, את נשותיהם, משפחותיהם, הציקו לשכניהם ומיררו חייהם, החלו להיטפל ולרדוף ילדים בני שבע, האירוע החמור ממנו סובלים בחודשים האחרונים ילדי משפחת השר עמיחי שיקלי נדמה כי אין תחתית ממנו.

הילדים לבית שקלי מוטרדים באופן קבוע בדרכם לבית הספר ומדרכם מבית הספר על ידי סוכני כאוס הצורחים, צועקים ומקניטים אותם ללא רחם, פוצעים את נשמתם הרכה, מצלקים את נפשם ואחראים לטראומה אשר תלווה אותם שנים רבות, מטילים עליהם אימה, שמים אותם ללעג ובוז לעיני חבריהם לכיתה.

תמונות האימה הללו של סוכני הכאוס המפעילים בריונות מול ילדים רכים הם חרפה בראש ובראשונה על ראשם של מוכה הטנטרום ובוודאי גם על ראשם של הממונים על זרועות אכיפת החוק והמשפט אשר היו אמורים לבוא עימם חשבון ולהעמידם לדין.

התמונות בהם סוכן כאוס רודף לאור יום אחרי השר שקלי ובנו בן השבע שיצאו לטיול ערב, משמיע אמירות קשות – הוא חרפה, מצופה היה מכל מי שמוח לו בקודקודו ומצפונו טרם אבד, להזדעזע ולתבוע אכיפה שוויונית מול הבריונים.

מעבר למציאות הנוראה בה ילד בן שבע נופל קורבן לרודף סדרתי מוכה טנטרום חסר תקנה, היאך ייתכן ששר במדינת ישראל מאוים, במרחק נגיעה, על ידי מוכה טנטרום אשר לא נעצר.

אין המדובר בזכות המחאה, אין המדובר בחופש הביטוי, אין המדובר במחאה לגיטימית – כי אם בבריונות, באלימות, ברוע צרוף בזיקוקה של השנאה.

רשויות אכיפת החוק חייבות להציב קו אדום ברור התוחם בין חופש השיסוי לחופש הביטוי, לאלימות ובריונות מילוליות, להטלת אימה, יש רגעים בהם, מעבר לפוזיציה, מעבר לפוליטיקה, מעבר למחלוקת יש לעצור את הטנטרום הכיתתי, ולהוקיע את רודפי הילדים, את רודפי ברי הפלוגתא, אכיפה בררנית היא פשע, היא רשע, היא סכנה לדמוקרטיה, היא מתכון בטוח ליצירת אנרכיה בחסות מילים גדולות ומעשים חמורים.

עמנואל בן סבו

פורסם לראשונה ב"חדשות-1" מיום 9.10.25

השיח הציבורי והתקשורתי בישראל נגוע בלא מעט אי-דיוקים, שלא לומר הטעיות מכוונות. להלן דוגמאות אחדות:

המתחזים:

הגוף המתקרא מטה משפחות החטופים הופיע כמעט מיד עם פרוץ המלחמה הנוכחית, בחר לו שם המתיימר לייצג את כלל משפחות החטופים, ויצר מצג שווא כאילו הוא מייצג את כלל משפחות החטופים. בפועל, קיים "פורום תקווה" המייצג משפחות השוללות את קו המאבק של "המטה" והדוגל בהגברת הלחץ הצבאי והאזרחי על החמאס כדרך הנכונה להשבת החטופים. והתקשורת המגויסת, זו (כמעט) תמיד משתפת פעולה עם מי שמתחזים למייצגי כלל משפחות החטופים.

הפוליטיקאים:

הגוף המתקרא מטה משפחות החטופים מתיימר להיות גוף א-פוליטי ואל-מפלגתי, אבל כמעט מן היום הראשון נחטפו משפחות החטופים על-ידי פוליטיקאים רל"ביסטים, ובעל כורחם הפכו להיות כלי שרת לקידום הגחמות הפוליטיות של צד מאד מסוים בקשת הפוליטית, הצד של ראשי ממשלה ורמטכ"לים כושלים מן העבר, ושל יחצ"נים בעלי נגישות גבוהה לתקשורת.

ה"אופטימיסטים":

אנשי תקשורת בלתי אחראים המפזרים חדשות לבקרים מידע בלתי מבוסס על "עסקה" קרובה, ובכך מכבידים על נפשם המעונה של קרובי החטופים וגורמים לעליות ולירידות במצב רוחם.

המנצחים:

רבים מן המשתתפים בדרמה התקשורתית אשר מלווה את חיינו בשנתיים האחרונות – מראש הממשלה ומטה, ואולי אף מהנשיא טראמפ ומטה – מדברים על ניצחון ואפילו ניצחון מוחלט. בפועל, מן היום הראשון (שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023), המנצח האמיתי הוא החמאס, וכל מה שנעשה מאז הוא מאמצים, ברמות שונות של הצלחה, למזער את הנזקים שארגון הטרור גרם לישראל. אפילו בשעת כתיבת שורות אלה נראה שהחמאס מתעתע בנשיא טראמפ, ממסמס את האולטימטום שלו, וממשיך להכתיב את התנאים. 

המכריעים:

רבים מן המשתתפים בשיח האינסופי באולפנים – חלקם אלופים במילואים המוזמנים כמומחים צבאיים ומתנהגים בדרך כלל כפרשנים פוליטיים – טוענים שארגון הטרור הוכרע, בשעה שהאמת הפוכה: החמאס  ממשיך להכתיב את תנאיו. אגב, חלק ניכר מאותם פרשנים דיברו עד לזרא על "היום שאחרי", אבל השתדלו להסתיר שמדובר בשם קוד למדינה פלשתינאית בארץ ישראל המערבית.

"פתרון" שתי המדינות:

ישראל נקלעת שוב ושוב לעיוות נתונים מזיק. אחד מהם הוא הדקלום האינסופי בתקשורת של שלישיית המילים "פתרון שתי המדינות." מדובר בשקר, שכרגיל בשקרים חזרה עליו שוב ושוב הופכת אותו כביכול למציאות. המילה הראשונה היא מהות השקר: אין מדובר ב"פתרון", ושום דבר לא ייפתר אם חלילה תהיה פעילות בכיוון שגוי זה. ההפך הוא הנכון. מי שדוגל בכך, כולל ישראלים לא מעטים, משקר לעצמו במקרה הטוב ומאיים על ישראל במקרה הרע. "פתרון" זה הוא דבר והיפוכו: מי שרוצה שלום אינו יכול לרצות מדינה פלשתינאית, ומי שרוצה מדינה פלשתינאית אינו מתכוון לשלום.

הסוקרים:

שוב ושוב משקרים לציבור ואומרים לו שרוב הציבור (שמונים אחוז!) בעד עסקת שחרור החטופים. כמובן שהנתון השקרי משודר שוב ושוב על-ידי התקשורת המגויסת כדי למשוך את העגלה בכיוון הכניעה לחמאס.

כאשר הנסקרים נשאלים אם הם תומכים בהחזרת כל החטופים – החיים והמתים – בפעימה אחת תמורת סיום מוחלט של המלחמה ושחרור מחבלים מבתי הכלא, ברור שרוב מוחץ יתמוך.

השאלה שצריכה היתה להישאל: האם אתה תומך בהחזרת כל החטופים – החיים והמתים – בפעימה אחת תמורת כניעה ללא תנאי של ישראל במלחמה שכפה עליה ארגון הטרור חמאס?

אין אדם בישראל שאינו רוצה את שחרור החטופים, אבל קיים הבדל גדול אם התמורה שישראל תיתן תהיה סיום מוחלט של המלחמה, או כניעה ללא תנאי. אם כך היתה מנוסחת השאלה, ניתן להניח שרק מיעוט מבין הנסקרים היה תומך בכך. המושג סיום מוחלט של המלחמה הוא ערטילאי. המושג כניעה ללא תנאי הוא מובן יותר ומדויק יותר.

הפטפטנים:

שרים רבי השפעה גורמים שוב ושוב נזקים עצומים באמצעות פטפטת אינסופית, מתלהמת ו(כמעט) יומיומית. שלושת המובילים שביניהם הם ישראל כ"ץ, בצלאל סמוטריץ, איתמר בן-גביר. לעתים מצטרפת אליהם גם אורית סטרוק.

חובבי הסעודים:

לא מעט מיושבי האולפנים מנסים לשווק את העטיפה הוורודה והמטעה של "נורמליזציה" – אפילו לא "שלום" – עם סעודיה, ומסתירים את התנאי הסעודי: התאבדותה של ישראל באמצעות הקמת מדינה פלשתינאית ממערב לירדן, לצד ישראל בתחילה ועל חורבותיה בהמשך: מן הים עד הנהר! סעודיה היא גם זו שהצטרפה ליוזמה האנטישמית של הנשיא הצרפתי הרופס שמטרתה לבודד את ישראל.

ממשיכי מינכן:

מדיניותם העלובה של מנהיגי "מעצמות" אירופה אינה אלא המשך למדיניות ההתרפסות בפני האוייב המסוכן שהונהגה על-ידי קודמיהם בוועידת מינכן 1938: כך האדון מקרון נראה כמו דאלאדייה והאדון סטאמר נראה כמו צ'מברלין. שניהם אינם ידידי ישראל ואינם רוצים בטובתה.

הצבועים:

הרל"ביסטים, והתקשורת שנרתמה לעגלתם, לחצו כל הזמן על ראש הממשלה לשלם כל מחיר לתוקפן הסחטן. אבל, כאשר בין המחירים הכבדים הוא ניאות לשלם את המחיר הפחות כבד – ההתנצלות המשפילה בפני קטאר – הם ביקרו אותו על כך ש... שילם מחיר זה. איפה היו אותם צבועים כאשר ראש ממשלה אחר עבר טקס משפיל יותר ב- 13 בספטמבר השחור 1993 וחתם על הסכם הכניעה האוסלואידי? אז ההשפלה שווקה על-ידם כמחיר פעוט עבור "שלום" ו"מזרח תיכון חדש". ואז איש לא דרש ועדת חקירה "ממלכתית". אגב, עוד שקר: אין בספר החוקים הישראלי ועדת חקירה ממלכתית ואין שומרי סף.

המשתמטים, הגולדקנופפים:

תפקידן הראשון של הכנסת הבאה ושל הממשלה הבאה חייב להיות הפסקת הישראבלוף של "תורתו אומנותו", שהידרדר להשתמטות המונית של חייבי גיוס, וגיוס כל בני ובנות ה-18 לשירות צבאי (או אזרחי) במשך 3 שנים ובשכר שווה. ראש ממשלה שלא יפעל כך אינו ראוי לתפקידו. הציבור הסרוג מוכיח יום יום, בשדה הקרב ולמרבה הצער גם בבתי העלמין, שניתן לשלב לימוד תורה עם שירות צבאי. הממשלה הבאה – ממשלת חירום ושיקום – צריכה לכלול את כל הכוחות הציוניים והמשרתים, ואותם בלבד, ובלבד שיתחייבו למנוע הקמתה של מדינה פלשתינאית בארץ ישראל המערבית.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי

* בזכותם – כל לוחם שנטל חלק במלחמה ברצועת עזה ובכל גזרות הלחימה בשנתיים האחרונות, יכול היום לזקוף ראש בגאווה – בזכותו הגענו לשחרור החטופים.

תודה לכל הלוחמות והלוחמים, לכל הפצועים ולכל חללי צה"ל.

תודה לממשלה ולראש הממשלה נתניהו ולנשיא ארה"ב טראמפ.

ושבו בנים לגבולם!

* יודעים את האמת – אני שומע את משפחות החטופים ואת פדויי השבי. כולם מודים לחיילי צה"ל, לפצועים ולחללים.

כן, הם יודעים את האמת. מה שהביא להסכם, היה הלחץ הצבאי.

* וגילו ברעדה – "וגילו ברעדה", כתב משורר תהילים.

כן, יש לנו סיבות טובות לגיל ולשמחה. אחינו חוזרים הביתה, למשפחה, לקהילה, למולדת, לחיים או, להבדיל, לקבר ישראל, אחרי שנתיים בידי הנאצים הברברים, בידי הרוע המוחלט. ולא בהסכם כניעה, שבו חמאס מוריד אותנו על הברכיים באמצעות נשק החטיפה הסחטנית, אלא כאשר כל העולם וארה"ב בראשו, מקבלים את תנאינו, כפי שהוגדרו בתחילת המלחמה.

ולמה "ברעדה"? כי אנו משלמים מחיר כבד בהסכם, בשחרור המחבלים ובמעמד שניתנו לקטאר ולטורקיה, מהגרועים שבאויבינו, במזה"ת. כי המצב הבסיסי – סירובם של הערבים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, לא השתנה. כי עדיין, לדאבוננו, איננו יכולים לכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות. המלחמה בת למעלה ממאה השנים לא הסתיימה.

והקרע בחברה הישראלית לא התאחה, ויש בשני הצדדים מי שעובדים 24/7 בהעמקתו ובהנצחתו. אסור לנו לתת למחנה 6 באוקטובר על שתי דפנותיו לנצח את מדינת ישראל. על החברה הישראלית להתעשת ולבנות מחדש את ברית הייעוד שלנו, הייעוד היהודי והציוני, ברית אחים שיתקנו יחד את החברה הישראלית ויבנו יחד את הקומה השנייה של הציונות.

זה בידינו. זו אחריות אישית של כל אחד מאתנו.

* מה ייחשב ניצחון – במהלך המאבק למען החזרת החטופים, נאמרו שתי סיסמאות, שנשמעות דומות.

האחת – אין ניצחון בלי החטופים. השנייה – החזרת החטופים היא הניצחון.

על אף הדמיון הפונטי ביניהן – לוגית הן שונות לחלוטין.

הסיסמה הראשונה נכונה לחלוטין. באמת, השבת החטופים היא חלק בלתי נפרד ממטרות המלחמה, ואם היא לא תושג, אין זה ניצחון, גם אם יהיו הישגים מרקיעי שחקים בהשגת שאר המטרות.

הסיסמה השנייה שגויה לחלוטין. היא מוחקת את כל שאר מטרות המלחמה, ולמעשה מוותרת על הניצחון, ומחליפה אותו בהחזרת החטופים.

אם ב-8 באוקטובר ישראל היתה מציעה לחמאס – שחררו את החטופים ובתמורה תקבלו את כל המחבלים שבידינו ללא יוצא מן הכלל, כולל הנוח'בות שביצעו את הטבח, ואנחנו מתחייבים לנצור את האש, ואכן, לא היינו יוצאים למלחמה בחמאס; במקרה כזה – האם החזרת החטופים הייתה ניצחון? כן. של חמאס. לנו זו היתה תבוסה נוראית והרת אסון.

במה נבחן ניצחון? בהשגת מטרות המלחמה. המטרות שהוגדרו הן החזרת החטופים ומיטוט חמאס. מהו מיטוט חמאס? הפלת שלטון חמאס ומיגור כוחו הצבאי. חמאס חטף פגיעות קשות מאוד, אך כוחו הצבאי לא מוטט. רק פירוקו מנשקו ימוטט אותו.

ללא השגת שלוש המטרות - לא ננצח.

תוכנית טראמפ כוללת של שלושת הסעיפים הללו – שחרור החטופים, הורדת חמאס מהשלטון והתפרקותו מנשקו. זו תוכנית של ניצחון ישראלי, על אף הצדדים הבעייתיים בה.

אבל המבחן אינו התוכנית, אלא מימושה. שלב א' יחזיר את החטופים, וזה הישג אדיר ובשורה משמחת, אך אין זה ניצחון. אחרי החזרת החטופים, חמאס ממשיך לשלוט ברצועה, ואף יקבל לשליטתו את השטחים שמהם ניסוג. הוא גם לא יתפרק מנשקו. והחמור מכל, הוא שכנראה הוא גם לא יחזיר את כל החטופים החללים.

יש לקוות שהממשלה תגלה נחישות וכושר עמידה במו"מ, ולא תתפשר על אף אחת ממטרות המלחמה. ושהאופוזיציה והעם יעמדו מאחוריה כל עוד תנהג כך, וייצאו נגדה אם תוותר ותתפשר.

והמבחן האמיתי הוא מה יהיה ביום שאחרי ההסכם. האם שוב נתמכר לשקט וניתן לאיום מעזה להשתקם, או נפעיל הגנה אקטיבית, כפי שאנו עושים בלבנון, ונאכוף בכוח את הפסקת האש.

* המבחן הראשון – המבחן הראשון של ההסכם הוא חזרת כולם, כל ה-48. אם יוחזרו 47, הם לא מילאו את חלקם ועלינו להתייחס לכך כאילו לא החזירו איש.

חמאס חטף הרוגים וקבר אותם. חמאס רצח חטופים וקבר אותם. חמאס יודע בדיוק איפה קבור כל אחד. השקר שלו, כאילו אינו יודע את מקום הקבורה של כל החטופים הוא המשך הטרור נגדנו.

את כולם עכשיו!

* יש שיקולים – בימים האחרונים, מאז שכתבתי שחמאס חטף אותם ואחראי להחזיר את כולם, ואם הוא לא עושה זאת, זו הפרת העסקה, ואנו משוחררים מכל מחויבות לחלקנו בעסקה, אני בסערת ויכוח.

בני הפלוגתא שלי, הם אנשים שבמשך שנתיים צעקו "את כולם עכשיו," ולא היה להם קשב מינימלי למורכבות כלשהי, ולכך שיש אולי עוד שיקולים זולת הקריאה הזאת.

ופתאום "תראה... תבין... זה לא כל כך פשוט... יש שיקולים..."

* מו"מ מסוג אחר – ההישג הגדול ביותר בעסקה, הוא קבלת העיקרון של החטופים תחילה. כעת, יתקיים עוד מו"מ קשה על שאר פרטי ההסכם, אבל יהיה זה מו"מ מסוג אחר לגמרי. עד כה, היה זה מו"מ סחטני, עם חוטפי אזרחים, שמכוונים לרקתנו את אקדחם. ברגע שהחטופים יחזרו, אין לנו שום לחץ ואנחנו יכולים לנהל מו"מ קשוח ולעמוד על עמדותינו ללא חשש לשלום החטופים.

עלינו לעמוד על הדברים הבאים: א. התפרקות חמאס מנשקו, כולל רובים ואקדחים. ב. פירוז רצועת עזה. ג. הריסת המנהרות. ד. הנסיגה הישראלית תהיה לפרימטר לאורך הגבול ולציר פילדלפי שיישאר בידינו. עמדות שולטות על יישובינו תישארנה בידינו. ה. חופש פעולה לצה"ל, לשב"כ ולכוחות הביטחון באכיפת הפסקת האש, בדומה למצב בלבנון.

בלי אלה, לא יתחיל שיקום עזה.

יש לעמוד על כך, שבשיקום עזה לא יהיו עוד מחנות "פליטים". לפיקציה הזאת של "פליטות" העוברת מדור לדור יש לשים סוף.

נקודות החולשה שלנו במו"מ, הן העובדה שאויבותינו המרות, קטאר וטורקיה, הן חלק מהמו"מ, על תקן "מתווכות", כביכול, כשמטרתן ומשימתן במו"מ היא להחליש את ישראל ככל האפשר, ולמרבה הצער, יש להן השפעה על טראמפ.

* שמח להודות בטעותי – בחודשים האחרונים קראתי לעסקה חלקית.

תמיד הדגשתי שהטובה והראויה ביותר היא עסקה כוללת, אך הייתי בספק אם היא אפשרית ולכן תמכתי בשחרור מיידי של מי שניתן להחזירו.

אני שמח להודות בטעותי.

נקודת המפנה היתה ההחלטה לכבוש את עזה. ניתחתי אז נכון את מטרת ההחלטה – להביא להסכם הזה. אך הייתי ספקן מאוד באשר לסיכוי לממש אותה. אני מאושר שטעיתי.

* שיקחו את הנבלות – המו"מ עם ארגון הטרור הרצחני אינו יכול להיות קל, במיוחד כשפטרוניותיו מוגדרת "מתווכות". על ישראל לנהל מו"מ קשוח ולא להיכנע לסחטנות של הרגע האחרון של המרצים.

דווקא עם הדרישה לשחרור גופותיהם של הסינווארים אין לי בעייה. אם תוחזרנה כל גופות חללינו, ודוק – כל הגופות, עלינו להחזיר להם את כל גופותיהם. כל מחבל שולי וזניח שישוחרר חי, מסוכן יותר מכל המחבלים המתים גם יחד.

כדי להיות אפקטיביים, חשוב שנבחין בין נושאים שחשוב להתעקש עליהם, לכאלה שניתן להתגמש בהם.

* למען הסר ספק – השרים שהצביעו נגד העסקה ונשארו בממשלה, אחראים להחלטה בדיוק כמו השרים שתמכו.

* המטלות הבאות של טראמפ –טראמפ התקשר אליי, ושאל מה המשימות הבאות, אחרי ההסכם. השבתי לו, שהמשימה הבאה היא פירוק אונר"א, הארגון להנצחת הסכסוך, והבאה אחריה – פירוק הטריבונל האנטישמי בהאג.

* פרס חסר ערך – אחרי שרב המרצחים ערפאת קיבל פרס נובל לשלום, אין עוד שום ערך לפרס הזה.

* ממשלה אספסופית – גם ברגע של אחדות לאומית והתרוממות נפש, כשהממשלה התכנסה להחליט על החזרת החטופים, אספסוף השרים התפרע, בהובלת עוכר התקשורת ועוכר המשפטים, שהתחרו ביניהם מי ישפיל יותר את היועצת המשפטית לממשלה.

ממשלת חוליגנים.

עם ישראל ראוי לממשלה אחרת.

[אהוד: התבלבלת, החוליגנית היא היועצת המשפטית לממשלה, המפוטרת החצופה].

* מי שמכם? – בעיצומו של 7 באוקטובר השנה, כאשר עם ישראל כולו מתכנס באבל וזיכרון במלאת שנתיים לטבח, מה שבער לאחד, עומר דנק, לצייץ, הוא ש"אין אפילו התנחלות אחת שבה יש צפייה משותפת בטקס."

איזה פשקוויל שנאה מגעיל. הוא ושכמותו מרשים לעצמם לקבוע תו תקן למידת ההזדהות של ציבורים עם זכר האסון, ולעשות שיימינג למי שאינו רוקד על פי החליל שלהם. והפשקוויל הופץ בתעלות הביבים כ"הוכחה" למשהו.

מי אתם, חוצפנים, להטיל דופי בציבור המתנחלים ובנאמנותם? מי שמכם לקבוע את תו התקן הזה? מי אתם, שתרשו לעצמכם להשתלח כך בציבור שבניו הם המובילים בשירות הקרבי וכתוצאה מכך גם בשיעור הנופלים והפצועים במלחמה? האם מטילי הדופי אבלים יותר מהמשפחות השכולות, מהקהילות שאיבדו רבים מבניהם וחבריהן? האם המתנחלים צריכים עוד להוכיח משהו למישהו?

זה סתם פרץ של שנאה, הסתה ושיימינג פרוע. מי אמר שהם צריכים לראות במשותף את הטקס?

רבים מן הדתיים מקפידים לא להתאבל בחג, כולל בחול המועד. הרי גם שבעה מופסקת כשנכנס חג. דעתם של רבים אינה נוחה מכך שהטקס הוא בתאריך הלועזי. הם רואים לנכון להתאבל ביום הזיכרון הממלכתי. ויש שרואים בו טקס פוליטי, בצדק או שלא בצדק, אבל פשקווילים כמו של אותו אחד, עומר דנק, מחזקים את הרושם הזה, ומי שאינו בצד הפוליטי הזה אינו מתחבר דווקא לטקס הזה כדי להתייחד עם זכר הטבח. אבל מה אני מצטדק בשמם? נכון יותר שרק אבטא את הסלידה מהמקארתיזם הדוחה הזה.

אגב, גם בקיבוץ אורטל לא היתה צפייה משותפת בטקס. אני צפיתי בטקס, שהיה מרטיט ועוצמתי מאוד, וכך גם מרבית חברי הקיבוץ, אבל לא צפינו בצוותא. מצאנו דרכים אחרות לביטוי קהילתי של האבל. אבל אנחנו לא מתנחלים רחמנא ליצלן (האמת שדווקא כן, אבל לא ניכנס לזה עכשיו), ולא דוסים, ירחם השם, אז אף אחד לא בולש אחרנו עם הסד המקראתיסטי הזה.

תועמלנים כמו העומר דנק הזה, אורלי בר לב, עוכר הדין ברק כהן וחבר מרעיהם אינם נחותים פחות מתמונת הראי שלהם יאיר נתניהו, ינון מגל וברדוגו. אלה ואלה קורצו מאותה שקית זבל.

[אהוד: אורי, כפרשן פוליטי, ברדוגו שם אותך בכיס הקטן והנקי שלו!]

אחד המסרים החשובים של טקס הזיכרון הלאומי היה קריאה לתיקון לאומי. האנשים האלה אינם יכולים להיות חלק מתיקון לאומי. נהפוך הוא, תיקון לאומי ידחק אותם ואת תמונת הראי שלהם למקום הראוי להם בשולי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית.

* מפלצת בשירות הרוצחים – גדעון לוי השתלח בגסות אופיינית באבל הלאומי ב-7 באוקטובר ובתקשורת ששידרה אותו. לוי הוא מראשי המכחישים, המשכיחים והמעלימים של טבח 7 באוקטובר. מבחינתו ב-7 באוקטובר היה תחילת הג'נוסייד שהמדינה שהוא כה מתעב החלה לעשות לפלשתינאים.

הוא כתב שהישראלים מכורים כמו לסם לסיפורים המיותרים על הטבח, והתקשורת היא הדילר שמספק להם את הסם, והכל כדי להסתיר את הטבח האמיתי. "רוב הישראלים, ואיתם ה'דילרים' שלהם, ספקי הסם בתקשורת, היו מרוצים. להתרווח מדי ערב ולראות את בארי. לבכות מדי ערב על ניר עוז. להתפלש שוב בנובה." איזה אדם אטום ונאלח, איזה רשע מרושע, איזה מפלצת בשירות הרוצחים, האנסים, עורפי הראשים, חוטפי הקשישים, עוקרי העוברים, רוצחי החטופים – "... נועד האבל המוכתב בתקשורת: לשמש תירוץ להעלמת עזה. אם נמשיך להתפלש באסוננו, אמרו האבי-ווייסים, לא נצטרך להראות את מה שישראל מעוללת." להתפלש באסוננו. חלאה.

* מכחיש האנטישמיות – כמו גדעון לוי, גם רוגל אלפר תוקף את שידורי 7 באוקטובר, שאינם אלא שידורי תעמולה, לטענתו. "אולפני החדשות מגוייסים מאז האסון לתעמולה לאומנית ולבניית נרטיב אחיד שיאמצו כלל אזרחי ישראל היהודים." בעיקר הוא יוצא נגד הצגת המחבלים כאנטישמים. זו סתם התבכיינות בעיניו. מה פתאום אנטישמיות? אנטישמים? מי, החמוד שהתקשר לאימו וסיפר לה בהתלהבות שרצח עשרה יאהוד, והיא עודדה אותו? או מי שרצחו ערבים ישראלים כי הם משת"פים של היאהוד?

כדרכו, התחביב של אלפר הוא להתעלל במשפחות שכולות, בפצועי צה"ל והטרור. בפשקוויל הזה הוא מתנפל על ההורים השכולים דדי שמחי ושמעון אלקבץ. ולכן, כאשר הוא יצא, כביכול, למען החטופים ומשפחותיהם, לא האמנתי למילה. הוא בסך הכול ראה בהם כלי למאבקו בישראל. כמו חוטפיהם.

* נכון – פשקוויל של התועמלנית האנטי ישראלית הקיצונית והארסית חנין מג'אדלה בשוקניה: "7 באוקטובר, ואני לא בארץ. עדיף ככה."

נכון.

* איזון – אני מקווה שהידיעה על כך שהנשיא שוקל לקצר את עונשו של המחבל הרוצח עמי פופר אינה נכונה. האיש רצח בדם קר 7 פועלים ערבים, אך רק בשל היותם ערבים. אדם כזה צריך היה צריך לשבת מאחורי סורג ובריח עד יומו האחרון, אך לפחות שישלים את עונשו עד תום.

מה שמקומם במיוחד הוא הסיבה לכך – הרצון לאזן את שחרור בני דמותו, המחבלים הפלשתינאים, במסגרת עסקת החטופים.

מה הקשר? הם לא שוחררו כי הנשיא החליט לקצוב או לקצר את עונשם, אלא כדי להחזיר את החטופים. אם שחרור עמי פופר יביא לשחרור חטופים, נכון לשחרר גם אותו. שחרור המחבלים הפלשתינאים הוא מחיר כבד ביותר שהחברה הישראלית משלמת. למה היא צריכה לשלם גם את המחיר של שחרור הרוצח הזה? זו כמו לעקור את עין ימין שלנו כדי לאזן את העובדה שעין שמאל נעקרה.

* אלה ואלה – החלטת ועדת גרוניס לאשר פה אחד את מינויו של דוד זיני לראש השב"כ, הפתיעה שני סוגים של אנשים. היא הפתיעה את אלה שחושבים שהחוק זורח להם מהתחת ומערכת המשפט עובדת אצלם, והם יחליטו על פי הגחמות הפוליטיות שלהם, במקרה הזה – מקארתיזם דוסופובי. היא הפתיעה את רמוסי המוח שמאמינים בתאוריות הקונספירציה המטורללות על איזה דיפ-סטייט שמיפ-סטייט עלום, והיו בטוחים שוועדת גרוניס, שהיא חלק מאותו "דיפ-סטייט" מדומיין, תפסול על אוטומט את המינוי. אלה ואלה, אינם מסוגלים להבין שיש דבר כזה ענייניות, הוגנות, שיקול דעת, אובייקטיביות. אלה ואלה יופתעו גם כשבג"ץ יאשר את המינוי. אלה ואלה הם שתי דפנות מחנה 6 באוקטובר.

* אחרינו המבול – עוזי דיין העלה לגולן 200 איש בארבעה אוטובוסים. אחת התחנות היתה על הר בנטל. שם המתנו להם אלוף (מיל') גרשון הכהן ואני. הם היו אמורים להגיע בשתי נגלות, בכל נגלה שני אוטובוסים. בשהות של כל נגלה על ההר, גרשון הרצה לקבוצה אחת על הנושא הביטחוני ואני – לקבוצה השנייה, על תולדות המאבקים על הגולן. לאחר מכן הקבוצות התחלפו ביניהן.

בעיצומה של ההרצאה השנייה, לפתע פתאום, נפתחו ארובות השמיים ובבת אחת ירד מבול אל-אקצה של ממש. זאת לא היתה קבוצה של נערים. אני מוריד את הגיל הממוצע. אבל אילו נמדד הספרינט שלהם לאוטובוס, היו נשברים שיאים אולימפיים. את המשך ההרצאה נתתי באוטובוס, כשכל בגדיי ספוגים מים.

את שני האוטובוסים האחרונים כבר אירחתי בסככה במטע שלנו, ליד חלקות ניר ונועה, המנציחות את נועה וניר ברנס.

* איפה אני כותב – בתום ההרצאה ביקש את רשות הדיבור יאיר פרג'ון, לשעבר ראש המועצה המקומית חוף אשקלון. הוא סיפר שהוא ברשימת התפוצה של מאמריי, והיה בטוח שאני עובד בזה וכותב 12 שעות ביממה. פתאום הוא רואה אותי עם המזמרה, כאן במטע. "מתי אתה מספיק לכתוב?" הוא שאל.

האמת? אני כותב כאן, בעבודה. אני כותב בראש ואח"כ בבית אני רק מקליד את זה.

* ניצן סלע – "החיטה צומחת שוב," זה שמו של מיזם נפלא, של פנסיונרים מבית השיטה, שאחרי טבח 7 באוקטובר ירדו למיספר חודשים לכפר עזה, יישוב שמאז מבצע "צוק איתן" בית השיטה אירגן בו ערב שירה מדי שנה, ירדו להתנדבות בשיקום גינות הקיבוץ וגינות חברי הקיבוץ.

כשסיימו את המיזם, עברו לקריית שמונה, ובמשך חודשים נוספים עשו אותה משימה.

היוזם, המארגן והרוח החיה של המיזם היה ניצן סלע, מעמודי התווך של בית השיטה.

ניצן הלך ביום רביעי לעולמו. איש יקר. אבדה גדולה.

יהי זכרו ברוך!

* סיפור משפחתי עם מסר לאומי – לאבי היה בן דוד, בן גילו, ששמו הירש נדלר. כשהיו בני 11 הם גורשו עם כל יהודי בוקובינה למחנה הריכוז טרנסניסטריה. הם היו באזורים אחרים במחנה הגדול, ולא היה ביניהם קשר. הירש איבד את הוריו, את אחיו ואת אחותו ונותר אוד מוצל מאש, היחיד ממשפחתו. הוא עלה לארץ עם ילדי טהרן, ונשלח לקיבוץ בית זרע.

אבי עלה לארץ היישר למלחמת השחרור, ומיד בתום המלחמה החל לחפש באינטנסיביות את בן דודו האהוב, שידע על עלייתו, אך בשום מקום לא היה זכר להירש נדלר, ששינה את שמו לצבי נשר והכל כינו אותו בשם החיבה צ'יבי.

חמש שנים אחרי עלייתו לארץ, אבי נסע באוטובוס לראש פינה, ובדרך סיפר לחבר שנסע איתו על חיפושיו אחרי הירש/צ'יבי. חבר בית זרע שנסע אתם באוטובוס שמע את השיחה, ניגש אליו וסיפר לו שהבן דוד שאותו הוא מחפש נמצא בבית זרע. אבי ירד בבית זרע ופגש את בן דודו באושר ובהתרגשות.

לצ'יבי, אבי היה שאר הבשר היחיד. אבי, שאחיו נספה בשואה, מצא אח. כל חייהם הם היו אחים. לנו, שרה וצ'יבי היו דודים, לא "דרגה שנייה", וילדיהם בני דודים. פעמיים שלוש בשנה, בסוכות, בפסח ובחופש הגדול, נחתנו בבית זרע ובמשך ימים אחדים טיילנו בעמק הירדן, בגליל ובגולן, או שהם נחתו אצלנו וטיילנו עימם באזור ירושלים בנגב ובמרכז. בתקופות שבהן צ'יבי היה בשליחות תנועתית בת"א, הוא ביקר אצלנו ערב בשבוע. כשהוריי נסעו לראשונה לחו"ל, התארחתי אצל בני דודיי בבית זרע. האהבה בין המשפחות היתה גדולה.

אבי היה בית"רי, אצ"לניק, חרותניק וליכודניק בדם, כל חייו. צ'יבי היה שמוצניק, פעיל מרכזי בקיבוץ הארצי ובמפ"ם. אבי קרא עיתון "חרות" ואח"כ "היום" ורק כשנסגרו עבר ל"מעריב". צ'יבי קרא "על המשמר". בביתנו היו כל כתבי ז'בוטינסקי. בספרייתו של צ'יבי – כתבי מאיר יערי ומרקס. אבי היה מסורתי. צ'יבי – אתאיסט אדוק. כל מפגש ביניהם הגיע במהרה לוויכוח פוליטי ואידיאולוגי נוקב, שלעתים לא נדירות הגיע לטונים גבוהים. והמחלוקת הפוליטית לא הקהתה כהוא זה את האהבה, את החברות ואת המשפחתיות.

לא זכור לי שאי פעם דיברנו על הדיסוננס בין המחלוקת הפוליטית העזה לבין הקשר המשפחתי ההדוק. זה לא היה דיסוננס. הקשר הזה היה מובן מאליו. המשפחה עומדת מעל מחלוקות, והמחלוקות לגיטימיות. והיו גם ערכים משותפים – הציונות, אהבת הארץ, פטריוטיות ואהבת המדינה, ערך העבודה, החריצות והמסירות.

איני משתף את הסיפור המשפחתי הזה, אלא כדי להעביר דרכו את המסר הלאומי הנובע ממנו. אין סיבה בעולם שלא נחווה כחברה וכעם את מה שחווינו כמשפחה. המחלוקות הן מחלוקות לגיטימיות בין יריבים פוליטיים, ואין בהן כדי לקעקע את הזהות המשותפת, את האחריות המשותפת, את האחווה והסולידריות הלאומית.

המלחמה עומדת להסתיים ויתחיל המסע לריפוי החברה הישראלית ולתיקונה. הבסיס לתיקון הוא איחוי הקרעים, יצירת הסכמות רחבות ונטילת המושכות מדי אלה שמושכים בכל כוחם לקרע הרה אסון. הם מצויים משני צדי המתרס. אסור לתת להם להרוס אותנו.

* ביד הלשון: נכסי צאן ברזל – בכתבה בגל"צ לקראת מופע הוקרה למיקי גבריאלוב הוגדרו שיריו "נכסי צאן ברזל" של התרבות הישראלית.

ההגדרה נכונה על פי המשמעות של הביטוי בלשון ימינו. בעברית המודרנית נכס צאן ברזל הוא דבר שיש לו חשיבות תרבותית, רוחנית, היסטורית גדולה.

אבל הביטוי המקורי שונה לגמרי. מדובר במושג הלכתי – כינוי לעסקת הלוואה-פיקדון, שמטרתה להבטיח את הקרן של בעל הנכסים המופקדים ביד השומר, שמצידו מרוויח את השימוש בנכסים ואף את הרווחים העשויים או העתידים לצאת מהם.

למה "צאן ברזל"? במקור היתה זו עסקה של בעלי צאן שלא יכלו לטפל בו כראוי. הם מסרו אותו לרועה מקצועי שטיפל בו תמורת מחצית הרווח. אם נגרם הפסד, על השומר לשלם לבעלים את עלות ההפסד, על פי הערך המקורי של הצאן. למה ברזל? כי השווי של הצאן אינו משתנה, הוא חזק כמו ברזל.

לימים, הביטוי התייחס לעסקאות שאינן קשורות לצאן. בגמרא, מסכת יבמות, מתוארת עסקת "נכסי צאן ברזל" – נכסים שאישה מכניסה לבית בעלה בעת החתונה. הם נשמרים לזכותה של האישה לעולם. במקרה של גירושין, הם הולכים איתה. אם בעלה ירצה לשלם לה בכסף תמורתם והיא לא תסכים, בין הדין יפסוק לטובתה.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

מסרים פרובלמטיים ביצירת עגנון

הרצאה שנייה בסדרה לשנת תשפ"ו

המרצה – ד"ר משה גרנות

דעתו של עגנון על האסון שפקד את עם ישראל בשואה

יחסו של עגנון למדינת ישראל ולעליית ההמונים ארצה

דמות הגוי ביצירת עגנון

תוקפה של תורת הגמול ביצירת עגנון

טקסטים יחולקו למשתתפים

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום ב', 20.10.2025 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!