בַּדֶּרֶךְ אֵלֶיךָ הַיָּם
אֶבְכֶּה שִׁירִים בַּלֵּילוֹת
אֶחָד שָׁמֶן הֲרָגַנִי
בַּדֶּרֶךְ אֵלֶיךָ הַיָּם
אֲנִי זַ"ל וַאֲנִי בַּחַיִּים
בַּדֶּרֶךָ אֵלֶיךָ הַיָּם;
בְּכוּ שָׁמַיִם –
עַל יַלְדָּה קְטַנָּה
מְטוֹפֶפֶת יְחֵפָה –
בַּחוֹל הַחַם –
לְקִבְרָהּ;
בְּכוּ עַל
בָּקְרֵי חֹרֶף
שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹד;
וְעֵשֶׂב צְהַבְהַב-יָרֹק –
פּוֹקֵחַ רִאשׁוֹן עֵינָיו –
עַל בֻּלְבּוּלִים
שֶׁסִּלְסְלוּ לָהּ,
כְּפַעֲמוֹנִים
וְעַל צוּפִיּוֹת
שֶׁרִשְׁרְשׁוּ לָהּ
וּנְשָׂאוּהָ בְּכַנְפֵיהֶן
הַדַּקּוֹת;
בְּכוּ לַיַּלְדָּה,
צוֹעֶדֶת בַּחוֹל הַחַם –
לְקִבְרָהּ
וְאֵל מָלֵא רַחֲמִים
בְּזֹהַר הָרָקִיעַ הַזֶּה –

1976

נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* עד חורמה – גם היום, כאשר אנחנו מוצפים באושר אינסופי עם חזרתם הביתה של אחינו החטופים, חובתנו לזכור ולהזכיר – כל עוד ארגון חמאס, הנאצים של המאה ה-21, קיים – לא השלמנו את המלאכה. חובתנו, לא רק הלאומית אלא גם האנושית, היא להמשיך להילחם בהם עד חורמה.

* גאה בבנים – הודעה שהתפרסמה בקבוצת ההורים של פלוגת העורב, שבה עמוס שלנו משרת במילואים. הם שירתו 330 יום, כולם ברצועת עזה:

משפחות יקרות!
ביום כזה, שהלב שלי מתפוצץ מול הטלוויזיה,
חשוב לי לשתף כמה אני גאה בבנים,
וכמה מגיע לכן תודה על הגב, על השקט, על הכול.
אין יותר חטופים חיים בעזה.
אין מרגש מזה.

* גיבורים אמיתיים – שנתיים היה מתן אנגרסט במנהרות חמאס. וביום שבו הוא שוחרר הוא הודיע שבכוונתו לחזור ולהשלים את שירותו בצה"ל.
כשעידן אלכסנדר, החייל הבודד אזרח ארה"ב, שוחרר בעסקה נפרדת עם ארה"ב, וחזר למשפחתו בארה"ב, קראתי אנשים שמצקצקים בציניות, או בשמחה לאידנו, "נו, ברור שהוא לא יישאר במדינה שהפקירה אותו" וכו'.
עידן אלכסנדר עומד לחזור לישראל ולהשלים את שירותו בצה"ל.
התצפיתניות שנחטפו, או לפחות חלקן, חזרו לשירות בצה"ל.
גיבורים אמיתיים, מעוררי השראה!

* אף שעל – חמאס הפר ברגל גסה את ההסכם וממשיך להחזיק 24 חטופים, מחצית ממספר החטופים שהתחייב להחזיר בשלב א' של העסקה.
אגב, האם בטוח שכל ה-24 הם חללים? האם אנו יודעים שבין ה-24 אין חטוף חי אחד או יותר, שהם שומרים כאמצעי סחטני שישלפו ברגע המתאים?
מתחילת המלחמה היה עלינו לעמוד על עיקרון של הומניטרי תמורת הומניטרי. אפס אספקה לעזה ללא שמות החטופים וללא ביקור של הצלב האדום אצלם. מעולם, לאורך כל המו"מ, הם לא נתנו רשימה מי נמצא ברשותם ומה מצבו.
מה על ישראל לעשות כעת?
על ממשלת ישראל להודיע, שכיוון שחמאס הפר את ההסכם, ההסכם אינו קיים והמלחמה לא הסתיימה.
על ישראל להודיע שלא תקיים את חלקה לפני שחמאס ימלא את חלקו עד תום.
ישראל לא תיסוג עוד מאף שעל מעבר לקו הצהוב, כל עוד הם מחזיקים בחטופים.
לא ייכנס שום סיוע לעזה ולא יחלו שום עבודות שיקום.
ישראל רואה לעצמה זכות לחדש את האש, כל עוד חמאס לא ימלא את חלקו. אולי אף להציג אולטימטום, שאם עד מועד X לא יוחזרו החטופים, תחודש המלחמה בכל העוצמה.
ישראל תתחיל לעצור/לחסל את המחבלים ששיחררה.
לא נפקיר את אחינו ואחותנו החטופים.
עד החטוף האחרון!

* ילד כאפות – "ישראל צפויה להעביר היום לרצועת עזה גופות של פלסטינים בהתאם להסכם הפסקת האש, שלפיו עליה להעביר 15 גופות עבור כל חטוף חלל שחמאס משחרר."
אנחנו מדינה או ילד כאפות?
אם יוחזרו כל ה-24, מצידי שיקבלו את כל הנבלות שבידינו. אבל כל עוד הם מפרים את ההסכם – שלא יקבלו אף נבלה.

* הטקס שלא היה – קיוויתי, כל כך רציתי לעשות ערב שמחת תורה טקס כפול. טקס להסרת לולאת החטופים הגדולה הממוגנטת לרכב שלי, וטקס להסרת סיכת החטופים מדש חולצתי.
אבל חמאס הפר את ההסכם והוא ממשיך להחזיק ב-24 חטופים.
לקבלת החג וההקפות נאלצתי ללבוש עדיין חולצה עם הסיכה.

* האם ניצחנו? – תוכנית טראמפ היא תוכנית של ניצחון ישראלי, כי היא כוללת את כל מטרות המלחמה: החזרת כל החטופים, ירידת חמאס מהשלטון ופירוק חמאס מנשקו.
האם ניצחנו? מחצית מהחטופים עוד לא חזרו, חמאס עוד בשלטון ומשליט שוב טרור בעזה והוא לא התפרק מנשקו.
אם תוכנית טראמפ תיושם במלואה, זה ניצחון ישראלי. אם לא – זה לא ניצחון.

* מודל לבנון – האופן שבו ישראל אוכפת את הפסקת האש בלבנון, הוא היפוכה המוחלט של מדיניות ההתמכרות לשקט, שהמיטה עלינו את טבח 7 באוקטובר. הסכם הפסקת אש זהה להסכם הפסקת האש אחרי מלחמת לבנון השנייה, אולם אז איפשרנו לחיזבאללה להפר אותו במשך שנים, להתעצם ולהפוך למפלצת טרור אימתנית ומסוכנת יותר מחמאס, ואלמלא הפליטה המוקדמת של סינוואר, אילו הם תקפו יחד, הם היו עלולים להיפגש בת"א. כעת, צה"ל יושב בלבנון וכל ניסיון של חיזבאללה להשתקם – מחוסל מיד. למעלה מ-400 מחבלים חוסלו בעשרת חודשי הפסקת האש.
זה המודל הראוי לרצועת עזה. במידה רבה, זה המודל הנהוג בשטחי הרש"פ ביו"ש מאז "חומת מגן" (אם כי לא תמיד מימשנו את חופש הפעולה שלנו באופן אסרטיבי ואגרסיבי דיו).
הבעייה היא, שהמנגנון שאמור לכלול גורמים ממדינות שיש לנו יחסים איתן, יקשה מאוד על מימוש המדיניות הזאת. הם לא יילחמו בחמאס ואנחנו נתקשה לעשות זאת כאשר הם נמצאים שם. ובמקרה הזה, זו אשמה ישירה ומוחלטת שלנו. הכוחות הזרים אינם מציאות שאנחנו נאלצים להתפשר עליה, אלא היא תוצאה של קוצר ראות מדינית, של ההתעקשות שלנו לא להעביר את רצועת עזה לשלטון אזרחי של הרש"פ.
חופש הפעולה הביטחוני שלנו צריך להיות המסד של ההגנה על ביטחון ישראל ביום שאחרי המלחמה, וממנו היה עלינו לגזור את עמדתנו באשר לשלטון האזרחי ברצועה, ואנחנו כבלנו לעצמו את הידיים, בשל מדיניות קלוקלת.

* ללא ישראל – בזיגזג סביב השתתפות ישראל בוועידת שארם, כתבתי את הרשומות הבאות:
א. קיומה של ועידה במצרים על היום-שאחרי בעזה ללא ישראל, היא דבר הזוי, וכישלון מדיני של ישראל.
ישראל הותקפה מעזה. ישראל נאלצה להילחם בעזה, ותפקידה של ישראל להבטיח שעזה לא תהיה איום על ישראל.
טירוף.
ב. הצטרפותו של נתניהו לפסגת שארם – התפתחות מדינית חשובה. חבל שקדם לה זובור משפיל של אי הזמנתו מראש.
ישראל היא בעל העניין החשוב ביותר הנעשה בעזה, וחייבת להיות לה זכות וטו על כל מהלך.
ג. החלטתו של נתניהו לא לנסוע לוועידת שארם, תהיה סיבתה אשר תהיה, היא שגיאה מדינית חמורה.
הנוכחות של ישראל בוועידה חיונית ביותר. היעדרותנו משדרת מסר שלפיו אפשר לדון על עתיד המזה"ת בלי ישראל.

* מלחמת הדשדוש – אילו ב-8 באוקטובר כבשנו את ציר פילדלפי ובכך ניתקנו את עורק האספקה של צבא הטרור. אילו התמרון היה נפתח במקביל בשלושה צירים, שבהם היינו מנתקים את רצועת עזה מן ההתחלה לשלושה חלקים. אילו אחרי העסקה הראשונה היינו מחדשים את הלחימה בכל העוצמה, בלי לעצור. אלמלא דשדשנו במשך למעלה משנה במדיניות הפשיטות, שבה נאלצנו לחזור שוב ושוב בפעם השנייה, השלישית והרביעית להילחם במקומות שאותם עזבנו, ושחמאס השתקם בהם. אילו היינו כובשים כל שטח שאליו הגענו ומתקדמים לתא השטח הבא. אילו את "מרכבות גדעון ב'" – המבצע המאסיבי לכיבוש העיר עזה, ביצענו חצי שנה אחרי הטבח.
אילו כל זה היה קורה, יכולנו להכריע את חמאס בחצי שנה ולהביא לכניעתו.
אבל בחרנו במלחמת הדשדוש.

[אהוד: אילו לסבתא שלי היו גלגלים היא היתה אוטובוס!]

* חר בר – בשבוע הראשון למלחמה כתבתי:
בתום מבצע "עופרת יצוקה", פרסמתי מאמר תחת הכותרת "עופ יצו". המסר של המאמר, היה שמבצע "עופרת יצוקה" נגדע בעודו באיבו. הסבל של האוכלוסייה האזרחית הישראלית בימי המבצע יצר לחץ נפשי כבד על מקבלי ההחלטות בישראל והביא אותם לעצור את המבצע בטרם השיג את מטרתו. היתה זו החלטה שנבעה מחולשה מנהיגותית.
מאז המצב הלך והידרדר חרף כל הסבבים והמבצעים, שהיו בהם מוצלחים יותר או פחות, אך כולם הופסקו טרם המכה הניצחת, המכרעת, המרסקת והמשמידה את האויב.
אני מקווה מאוד שמלחמת "חרבות ברזל" (שם זמני?) לא תהיה "חר בר". אני בטוח שעם ישראל ייתן גיבוי להמשך המלחמה עד השגת היעד של השמדת שלטון חמאס וכוחו הצבאי.

עד כאן הציטוט. כשכתבתי זאת, חשבתי שהמלחמה תארך שבועות. בדיעבד, אני מאמין שהיא יכלה להסתיים בהצלחה בתוך חודשים אחדים. אבל נתתי יותר מדי קרדיט לעם ישראל, ולכושר העמידה שלו והגיבוי שייתן להמשך המלחמה עד השגת היעדים.

* קיצור תולדות העסקאות – שלוש עסקאות חטופים היו במלחמה.
העסקה הראשונה היתה כאשר צה"ל הסתער בעוצמה על עזה והטיל מצור כמעט מלא. חמאס חש שהחבל מתהדק מעל צווארו, ומיהר לחתום על העסקה הראשונה.
לאחר העסקה, עברנו למלחמת דשדוש, לפשיטות עקרות, ולכן לא היתה מוכנות של חמאס לעסקה.
לאחר עלייתו לשלטון של טראמפ ואיומו על חמאס בפתיחת שערי הגיהינום, היתה העסקה השנייה.
לאחר מכן, קמפיין ההרעבה השקרי, הצונאמי האנטישמי, הבידוד של ישראל והקריאות בישראל להפסיק את המלחמה, חיזקו את לב פרעה, ושוב לא היה פרטנר לעסקה.
ההחלטה על הפעולה המאסיבית לכיבוש עזה, ההבנה שלהם שהפעם אנו רציניים ונלך עד הסוף שלהם והתמיכה של ארה"ב בפעולה, גרמו להם להבין שבלי שחרור החטופים, הם יחוסלו לחלוטין. זה הגורם לעסקה השלישית.
אם לנתח את פועלו של נתניהו בנושא החטופים בשנתיים האלה (ולצורך העניין נתעלם מאשמתו המוחלטת במחדל, במדיניות הפייסנות וההתמכרות לשקט, ש-7 באוקטובר היא תוצאתה הבלתי נמנעת), הוא ראוי לציון לשבח ולציון לגנאי. ציון לשבח על עמידתו האיתנה (והבלתי אופיינית לו, כמי שבכל ה"סבבים" חתר רק להפסקת אש, שקרתה ברגע שהיתה כדאית לחמאס) וסירובו לעסקת כניעה, שמשאירה את חמאס בשלטון ואת כוחו הצבאי. ציון לגנאי, על מלחמת הדשדוש המגומגמת והמהוססת, שהאריכה את המלחמה לכדי שנתיים.

* הפעם זה שונה – התנגדתי בתוקף לעסקת ג'יבריל, לעסקת טננבאום, לעסקת שליט ולעסקאות אחרות, וכמובן לשחרור מחבלים כ"מחווה" לאויב. גם היום, במבט לאחור, אני איתן בהתנגדותי.
ועם זאת, תמכתי בכל שלוש עסקאות החטופים במלחמת "חרבות ברזל". מיד בתחילת המלחמה כתבתי שעל ישראל להציע עסקה של "כולם תמורת כולם", בתנאי שלא תהיה שום הגבלה על המשך המלחמה. משלב מסוים, עקב התארכות המלחמה, טענתי שיש לתעדף את היעד של החזרת החטופים על שאר היעדים, אך לחזור למלחמה גם תוך הפרת ההסכם בעתיד. תמכתי עד לאחרונה בעסקה חלקית, כדי לחלץ קודם כל את מי שאפשר.
מדוע עמדתי הפעם שונה מעמדתי בעבר?
כבר בשבוע הראשון לאחר הטבח הסברתי זאת. ההבדלים הפעם היו במספר האסטרונומי של החטופים, בהרכב הדמוגרפי שלהם – נשים, קשישים, ילדים, תינוקות. ובעיקר, בכך שמדובר באזרחים שנחטפו מבתיהם עקב כישלון מופקר של המדינה, והמדינה מחויבת להחזירם, גם במחיר כבד.
ולמרות שאני שלם עם תמיכתי בהסכם, אסור לנו לרמות את עצמנו באשר למשמעות המחיר. רבים מן המשוחררים, אולי רובם, יחזרו לטרור, כפי שהיה בעבר. חלקם ימלאו את שידרת הפיקוד של חמאס שחוסלה במלחמה. והאוייב למד שחטיפה היא הבטן הרכה שלנו וינסה לחזור על כך.
ולכן, אסור לנו להתמכר לשקט, אלא לנקוט בהגנה אקטיבית, שמשמעותה יוזמה התקפית תמידית נגד כל ניסיון של חמאס להשתקם. עלינו לעמוד על פירוק מלא של חמאס מנשקו, כולל רובים ואקדחים, כך שכל חמאסניק עם אקדח משמעותו הפרת ההסכם והוא יעד הכרחי לחיסול.

* האם ההפגנות הועילו – ביום המאושר הזה, שבו החטופים שבים אלינו ואל משפחותיהם מהגיהינום, אנו מחבקים אותם ואת משפחותיהם בחום, ועוטפים אותם באהבה.
וראוי שהיום הזה יהיה גם יום של חשבון נפש.
לאורך כל השנתיים הללו, נמנעתי ממתיחת ביקורת על המאבק של מטה משפחות החטופים (למעט שני מקרי קיצון חריגים, שאותם אזכיר בהמשך).
היו לכך מספר סיבות:
א. אל תדון אדם עד שתגיע למקומו. איך אני יכול לבקר מי שעוברים במשך שנתיים תופת נוראית כל כך?
ב. אי אפשר לצפות מהם ל"שב ואל תעשה." הם אינם יכולים לשתוק והם חייבים לצעוק.
ג. תעשיית השקרים וההסתה השמיצה אותם, רדפה אותם, גידפה אותם וכאילו לא די בסבל שלהם, הם גם היו למשיסה ולאלימות מילולית ופיזית. לא רציתי להוסיף עוד קיסם למדורה.
ד. ראיתי את היופי שבהזדהות ההמונים אתם, כביטוי עילאי של סולידריות לאומית וחברתית ושל ערבות הדדית.
ה. החטופים ששוחררו במהלך הדרך סיפרו עד כמה הידיעה על ההפגנות חיזקה אותם.
וכדי לא לפגוע בהם, נמנעתי מביקורת גם על המְחָאנים האוטומטיים שתפסו עליהם טרמפ, והסיטו את מאבקם מדרך הישר.
היום, כאשר לפחות כל החטופים החיים בידינו, ונקווה שבימים הקרובים גם החללים ישובו ויובאו לקבר ישראל, אני מרשה לעצמי לומר את שעל לבי.
לדעתי, הדרך שבה הם בחרו, פגעה במטרה שעליה הם נאבקו.
אילו נחת כאן חייזר והיה לומד על המציאות מתוך ההפגנות והמחאה, הוא היה מבין שנתניהו חטף את האנשים ומסרב לשחרר אותם. חמאס היה מחוץ לתמונת המאבק. לא היתה במאבק כל תובנה המכבדת את האינטרס הלאומי הכולל של הניצחון במלחמה, ששחרור החטופים הוא מרכיב מרכזי בו, אך לא יחיד.
אם אנו רוצים להבין את מי חיזקו ההפגנות, כדאי שנצפה בטקסטים שהמחבלים הכתיבו לחטופים בסרטוני הטרור הפסיכולוגי. למה הם הכתיבו להם לקרוא לציבור לצאת ולהפגין? כי היה להם חשוב כל כך שהחטופים יחזרו הביתה? לא. כי היה חשוב להם להשיג באמצעות סחטנות החטיפה את מטרותיהם ולהכניע את ישראל. ההפגנות חיזקו את כוח העמידה שלהם והחלישו את שלנו. כל אימת שעלתה הצעה וישראל השיבה עליה בחיוב, וחמאס השיב עליה בשלילה מוחלטת (שנוסחה כ"כן, אבל"), מיד החלו הפגנות זעם נגד הממשלה ש"מטרפדת" ו"מפקירה".
המשפחות לא יכלו לשתוק. הן לא יכלו לשבת באפס מעשה. אלא שכיוון המאבק היה שגוי. היה עליהן למקד את המאבק לדעת הקהל העולמית, ולהפגין בכל העולם וליד כל השגרירויות הזרות בישראל, ולהפעיל מכבש לחצים שיביא לסנקציות עד חרם מוחלט על קטאר, הפטרון של חמאס, כדי שתורה לחמאס לשחרר את החטופים. היה עליהן להפגין למען העיקרון של "הומניטרי תמורת הומניטרי", כלומר אף משאית אספקה בלי רשימת החטופים, אף טיפת דלק בלי ביקור של הצלב האדום אצל החטופים וכד'.
תאמרו, אבל הם אזרחי ישראל, איזו השפעה יכולה להיות להם על מנהיגי העולם? מי ששמע את נאומיו של טראמפ, מבין שההפגנות השפיעו גם השפיעו עליו. הוא אמר זאת בפירוש. אילו ההפגנות היו בכיוונים שציינתי, אני מאמין שהסאגה של החטיפה הייתה נגמרת מוקדם הרבה יותר.
ומהם שני מקרי הקיצון שבהם מתחתי ביקורת (והם לא של המטה אלא של בודדים)?
המקרה הראשון היה כאשר יהודה כהן, אבי החטוף נמרוד כהן, נפגש עם הטריבונל האנטישמי בהאג כדי להסית אותו לפגוע בממשלת ישראל. היה זה מעשה בגידה, ושום דבר אינו יכול להצדיק אותו, כולל חטיפת בנו.
המקרה השני היה כאשר קבוצה קטנה של בני משפחות הטיפה לעריקה המונית מהמלחמה. זה מעשה חמור מאוד, שאין תירוץ המצדיק אותו.
גם במאבק הצודק ביותר יש קווים אדומים.

* רשע מרושע – אורי משגב, המסית והמדיח הסדרתי לעריקה המונית מהמלחמה, שאילו שמעו בקולו לא זו בלבד שהחטופים היו נמקים עוד שנים במנהרות חמאס, ספק אם היתה להם מדינה לחזור אליה – פירסם פשקוויל נבזי ומרושע במיוחד, אפילו בסטנדרטים הנחותים שלו, שבו יצא נגד פורום תקווה, וטען שהם נאבקו נגד שחרור החטופים.
רשע מרושע. מדובר במשפחות חטופים, שנאבקו למען שחרור בניהם, בדרך שונה מזו של מטה המשפחות, ושבסופו של דבר גם הוכחה כנכונה יותר. איך אדם מסוגל לרדת לשפל המדרגה, לדיוטה כל כך נמוכה, שהוא מסוגל להעליל על משפחות של חטופים שהם נלחמים נגד שחרור בניהם?

* גסות רוח – ההפרעה לנאומו של ויתקוף בידי חלק מן הקהל שקרא קריאות בוז כאשר הנואם הודה, בצדק, לראש הממשלה, היתה מפגן מכוער של גסות רוח.

* את מי מימנו הקטארים – הילדז כתב שמי ששרקו בוז ממומנים בידי הקטארים.
ועל כך נאמר: מי שגר בבית זכוכית וגו'.

* שליחותם של פדויי השבי – כאשר חזרו פדויי השבי בעסקה הקודמת, אחרי כל כך הרבה ימים בתופת, אי אפשר היה שלא להבין אותם, אילו אמרו שכעת הם יעסקו אך ורק בשיקומם האישי. ובכל זאת, היה בכוחם להתעלות מעל סבלם האישי, והם לקחו על עצמם להיות חלק מן המאבק לשחרור חבריהם החטופים. על כך הם ראויים לכל ההערכה.
גם היום לא נבוא בטענות כלשהן למי שיבחרו לעסוק רק בשיקום חייהם. אבל מי שיש בהם כוחות נפש להתעלות למען מטרה קדושה – המטרה הזו היא לספר לעולם את סיפורם.
לספר לעולם, השטוף בתעמולת כזב גבלסית ועלילות דם אנטישמיות על ישראל, את האמת. את האמת על 7 באוקטובר. את האמת על החטיפה. את האמת על ההתעללות. את האמת על האכזריות. את האמת על הרוע המוחלט.

* לא לקחת לריאות – אני מקווה שמקבלי ההחלטות בישראל לא יקחו לריאות את ההבטחה של טראמפ שאירן מורתעת.

* כפיים – כשטראמפ הזכיר את הכרתו בריבונות ישראל על הגולן, מחאתי כפיים מהכורסה.
אבל בסה"כ, לא תאמינו לי, בצדק, אם אומר ששבעתי נחת ממפגן ה"אגו-טראמפ" הנרקיסיסטי הזה.

* אל תתערב – עם כל הכבוד לטראמפ, ויש כבוד – ישראל היא מדינה ריבונית, עם מערכת משפט עצמאית.
אל תתערב!

* אופוזיציה פטריוטית – המסר החשוב בנאומו של ראש האופוזיציה בכנסת, היה אמירתו הנחרצת נגד עלילות הדם האנטישמיות, והקמפיין האנטישמי במימון קטאר, על ג'נוסייד, הרעבה ושאר השקרים.
חשוב שהעולם ישמע את האמת הזאת דווקא מראש האופוזיציה.
זה ההבדל בין אופוזיציה לממשלה, לבין אופוזיציה למדינה, שמלהגת על הרג תינוקות כתחביב.

* חוסר כבוד – הכנסת ידעה ביקורים רבים של ראשי מדינות. זכור במיוחד ביקורו של נשיא מצרים סאדאת.
מעולם ראש ממשלת ישראל לא נאם בכנסת ישראל באנגלית.
למיטב ידיעתי, הדבר מנוגד לתקנון. מה שבטוח, הוא שאין זה מפגן של כבוד לאומי, בלשון המעטה. זה זלזול בשפתה הלאומית של מדינת ישראל.
אפילו מהתנ"ך (!) הוא מצטט באנגלית.
וגם ראש האופוזיציה החרה החזיק אחריו.

* חגבים – ממשלת ליליפוט אינה מסוגלת להתעלות מעל גובה דשא קצור, גם ביום של התרוממות רוח.
גם היום, החגבים האלה מתעסקים בחשבונאות עסקנית נחותה, כשבניגוד לתקנון לא הזמינו את נשיא בית המשפט העליון והיועמ"שית לישיבת הכנסת עם טראמפ.
יום אחרי הצהרתו לתקשורת של נתניהו, שהיתה מלאה במתק שפתיים של אחדות וקירוב לבבות, האיש הקטן הזה תוקע אצבע בעין החברה הישראלית.

* נאד נפוח – תפקיד יו"ר הכנסת הוא תפקיד ממלכתי. לא בכדי, היו"ר הוא מ"מ נשיא המדינה. כל היו"רים, מיוסף שפרינצק, היו"ר הראשון ועד יולי אדלשטיין, הקפידו, מי פחות ומי יותר, על התנהלות ממלכתית. כולם כיבדו את רום מעמדם. והיו בהם מהטובים שבטובים, כמו קדיש לוז, יצחק שמיר, שלמה הלל, שבח וייס ורובי ריבלין. ובעיקר, הם הבינו שתפקידם להגן על הכנסת ועל מעמדה כמוסד הריבוני של המדינה, המייצג את הריבון, העם. יו"ר הכנסת ידע שהוא מייצג את הכנסת, את כל הכנסת, גם את האופוזיציה. הוא לא משרת של הממשלה. ויו"רי הכנסת הקפידו להגן על הכנסת מפני ניסיונות של הממשלות להחליש אותה. הם סירבו להיות פיונים של הרשות המבצעת. ריבלין ואדלשטיין הודחו בשל כך בידי הגיליוטינה הביביסטית. ראשי הממשלה שקדמו לנתניהו, גם אם היו במחלוקת עם היו"ר, כיבדו אותו, ובכך כיבדו את הכנסת, בכך כיבדו את העם.
יריב לוין הפך את המגמה. הוא הצהיר בגלוי, בלי למצמץ ובלי להסמיק, שהוא שליחו של ראש הממשלה וזה תפקידו. וככה זה נראה. מול ממשלה דורסנית, הוא הפך את הכנסת לאסקופה נדרסת של הממשלה. למרבה הצער, גם מיקי לוי, היו"ר בתקופת ממשלת השינוי, הלך בדרכו. אבל לשפל של הכלומניק אוחנה, שקיבל את התפקיד אחרי שהוכיח את עצמו כסוס טרויאני במשרד המשפטים ובמשרד לביטחון פנים, הכנסת לא הידרדרה מעולם.
הוא סמרטוט של ראש הממשלה והפך את הכנסת לסמרטוט של הממשלה. בצעד הדרקוני של הדחת יו"ר ועדת החוץ והביטחון, שלא רקד לפי החליל של נתניהו ולא העביר את חוק ההשתמטות הרקוב והמסואב, לא זו בלבד שהוא לא התייצב להגן על יו"ר הוועדה ולנסות למנוע את ההדחה – הוא עצמו, אוי לבושה, הצטרף ללינץ'. מרום מעמדו הממלכתי הוא משגר פשקווילים נחותים של הסתה נגד בית המשפט העליון ומערכת המשפט, וכמובן תומך בכל ליבו בניסיון של הממשלה להשתלט גם כל הרשות השופטת, כפי שהשתלטה על הרשות המחוקקת.
שיא השיאים היה התנהלותו המגעילה של הנאד הנפוח הזה, בביקור טראמפ. בעזות מצח חצופה, בניגוד מוחלט לפרוטוקול, האפס הזה הרשה לעצמו לא להזמין את כבוד נשיא בית המשפט העליון לישיבה החגיגית עם הנשיא טראמפ. מי אתה, יבחוש בן שלולית, מיקרוב בן דומן, שלא תזמין את נשיא בית המשפט העליון לישיבה? איני יודע אם הוא קיבל פקודה מנתניהו או מעוכר המשפטים האנרכיסט, או שהוא החניף להם ביוזמה פרטית, אולם די בכך כדי להוכיח שהוא אינו כשיר לתפקיד, שגדול עליו בהרבה מידות. בחוצפתו ובגסות רוחו, הוא לא הזמין לישיבה את היועמ"שית, שהיא חלק בלתי נפרד מסגל א' של המדינה. מי אתה? באיזו חוצפה?
ואז, בנאום הליקוק והחנופה לנציב העליון טראמפ, כדי להציג מצג שווא כאילו הוא ונתניהו החזירו את החטופים וסיימו את המלחמה, הוא הסיר בהפגנתיות את סיכת החטופים מדש בגדו והורה להסיר את תמונות החטופים, למרות שהוא יודע שחמאס עוד מחזיק במחציתם, ולמרות שהוא יודע, שבכך הוא פוגע פגיעה קשה וכואבת ב-24 משפחות שיקיריהן נפלו וגופותיהם מוחזקות מידי חמאס.
איזה איש קטן ומושתן.

[אהוד: ואתה בדבריך החצופים – נאד נפוח, איש קטן ומושתן מוכה שיגעון גדלות!?]

* לדבוק באמת – את דעתי על נתניהו כתבתי פעמים רבות. מדובר בשרלטן מושחת, שמשתית את שלטונו על הפרד-ומשול, ובכך קורע לגזרים את החברה הישראלית. במר מחדל, ראש ממשלה כושל שבמדיניות ההתמכרות לשקט לאורך שנים המיט עלינו את האסון הגדול בתולדות המדינה.
בברחן מוג לב, שנס מאחריותו במפגן מבחיל של חוסר מנהיגות, מסכל את חקירת המחדל, ותעשיית השקרים וההסתה שלו מפיצה תאוריות קונספירציה ועלילות דם על הכפופים לו, כדי לנקות את עצמו. במי שאחראי לשבר הערכי והמוסרי של הלגיטימציה לכהניזם ולכנופיית בן גביר.לכן, למיטב הכרתי, מדובר באדם שאינו ראוי לראשות הממשלה.
ואף על פי כן, תמיד אדבק באמת. כאשר הוא ראוי לשבח – אשבח אותו. למשל, על מבצע "עם כלביא", שהוא ההישג הביטחוני הגדול ביותר של ישראל מאז מלחמת ששת הימים. או על האופן שבו ישראל פעלה עם נפילת משטר אסד בסוריה. ועל האופן שבו ישראל אוכפת את הפסקת האש בלבנון, שהיא מופת על הפקת לקחים, כיוון שנתניהו מתנהל במקרה הזה בניגוד של 180 מעלות מדרכו הקלוקלת בעבר הקרוב.
ועל אף סלידתי מנתניהו, איני קונה כאוטומט, ללא חשיבה ביקורתית, כל שקר, קונספירציה ועלילה שמודבקים בו. ואגן על האמת, גם אם שונאים אוטומטים מכנים אותי (!) ביביסט.
נתניהו לא בחר לטפח את חמאס כדי להחליש את רש"פ. זאת קונספירציה של שונאיו, שנועדה לנקות את עצמם מן העובדה שהם היו שותפים לתפיסת ההתמכרות לשקט שלו.
נתניהו לא האריך את המלחמה מסיבות פוליטיות, הוא לא טירפד עסקאות כי לא רצה בחזרת החטופים וכיו"ב. אלה שקרים, וכשאני רואה שקר, אני יוצא נגדו ודבק באמת.
עסקת החטופים, עסקה לא קלה כלל לעיכול, מפריכה לחלוטין את טענות הכזב שהוטחו בו לאורך השנתיים. ניתן היה לצפות מאלה שדקלמו את הסיפורים הללו שיתנצלו. ואם לא יתנצלו, לפחות שיחזרו בהם. ואם לא יחזרו בהם, לפחות שישתקו. אך הם ממשיכים להפיץ את השקר, ובנו נרטיב שעל פיו נתניהו לא רצה בשחרור החטופים, לא רצה בעסקה כי הוא רצה מלחמת נצח, אבל טראמפ כפה עליו את ההסכם. זה שקר. האמת היא, שמה שהביא להסכם, היא אחת ההחלטות הלא פופולריות ביותר של נתניהו, לצאת למבצע לכיבוש העיר עזה.

* הם ואנחנו – שמחה גדולה בישראל ובעזה.
אנו שמחים על חזרתם של אנשים שנחטפו מבתיהם וממסיבה בידי מחבלים ברברים.
הם חוגגים את חזרתם של רוצחים נתעבים.
אנחנו עם המקדש את החיים.
הם עם שמקדש את המוות.

* בלתי מעורבים פתחו בעזה בית קפה בשם "נובה".

* בתאריך העברי – מאז קום המדינה, כל המועדים הלאומיים הממלכתיים נקבעו על פי התאריך העברי. יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בד' באייר, חג העצמאות בה' באייר, יום שחרור ירושלים בכ"ח באייר, יום השנה לרצח רבין בי"ב בחשוון. וגם לפני קום המדינה, ימי הציון של התנועה הציונית היו על פי התאריך העברי – יום תל-חי בי"א באדר, יום הרצל בכ' בתמוז, יום פטירתו.
למה? כי אנחנו מדינה יהודית, לוח השנה שלנו הוא הלוח העברי, ולכן נכון שהמועדים הממלכתיים שלנו יהיו על פי הלוח הזה. נכון שהמועדים הלאומיים יהיו חלק מלוח השנה העברי, עם שאר חגי ומועדי ישראל.
כך ראוי להיות גם יום השנה הממלכתי לטבח 7 באוקטובר.
אבל הרי גם אני כיניתי אותו, זה עתה, טבח 7 באוקטובר. נכון, זה השם שהתקבע בשפה. למה? אין לזה תשובה. זה קרה באופן ספונטני, מלמטה, ללא כל החלטה. בהתחלה היו שמות נוספים, כמו טבח שמחת תורה, השבת השחורה, אני נהגתי לכנותו הטבח בנגב המערבי. אך 7 באוקטובר הוא השם שהתקבל, ואין כל תוחלת לניסיון להילחם בזה.
לא מוזר שיום השנה לאירוע ששמו 7 באוקטובר יהיה במועד אחר? כן, זה מוזר. ואף על פי כן, נכון לשמור על הנוהג הקיים מקום המדינה, ושקיים בצדק מקום המדינה. מה גם, שכפי שראינו השנה, 7 באוקטובר ייפול לעתים קרובות בסוכות, השנה ממש בחג עצמו.
יום הזיכרון הממלכתי לדורות יהיה בכ"ד בתשרי, יומיים אחרי שמחת תורה. וסביר להניח שעוד שנים רבות, גם 7 באוקטובר לא יהיה סתם יום של חול.

* אחדות, שליחות וניצחון הרוח – למעלה מ-200 ספרים כבר יצאו מאז 7 באוקטובר. הספר "משורה לתקומה", הוא ספר מסוג אחר. זה ספר המספר על גבורה, אך על גבורה אחרת, לא גבורה תחת אש. הוא מספר את "הסיפור האנושי שמאחורי זיהוי הנרצחים והחללים באירועי 7 באוקטובר 2023", כנאמר בכותרת המשנה שלו.
הוא מספר על שבועות וחודשים של התמודדות פיזית ורגשית כמעט בלתי נתפסת של מערך שלם של חיילים וחיילות בחיל הרבנות הצבאית, שעסקו בזיהוי חללי טבח 7 באוקטובר. הוא מספר סיפור של אנשים חדורי שליחות למלא את משימת הקודש הלאומית שהוטלה עליהם.
את הספר כתב אל"מ (מיל') אבנר כהן, מי שהיה עד לאחרונה רמ"ט הרבנות הראשית ופיקד על המבצע חסר התקדים בממדיו. הוא משלב את הסיפור המפורט, אולי קצת מפורט מדי, עם ביטוי לתחושותיו, עם סיפור ההתמודדות של משפחתו ועם קטעי זיכרונות משירותו הצבאי.
קראתי את כתב היד, התרשמתי ושיבחתי מאוד, הערתי את הערותיי (שמי מופיע ברשימת הקרדיטים), ולאחרונה הספר יצא לאור. זהו מסמך מרתק, מצמרר, עצוב וחשוב מאוד מאוד מאוד. הסיפור על מחנה שורה הוא חלק מקיום מצוות ה"לא נשכח ולא נסלח," ולא ניתֵן להכחיש ולהשכיח.
בתחתית עמוד השער כתובה סיסמה, שמבטאת את רוח הספר: אחדות, שליחות וניצחון הרוח.

* ביד הלשון: השומרוני הטוב – סמוך לכביש 1, בירידה מירושלים לים המלח, באזור מעלה אדומים, נמצא אתר ארכיאולוגי, שקרוי אכסניית השומרוני הטוב.
באתר נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים רבים מהמאה הראשונה לפנה"ס ומהמאה הראשונה לספה"נ. לאורך השנים שימש המקום כארמון של הורדוס, מצודה רומית, אכסניית דרכים לצליינים הנעים בין ירושלים לבקעת הירדן ותחנת משטרה. היום מוצב שם מוזיאון השומרוני הטוב, מוזיאון ארכיאולוגי לפסיפסים, היחיד מסוגו בארץ ואחד משלושת היחידים בעולם.
את שמו, אכסניית השומרוני הטוב, קיבל המקום, כיוון שעל פי המסורת הנוצרית, זה האזור שבו התרחש מיתוס השומרוני הטוב, המסופר בברית החדשה, בבשורה על פי לוקאס.
המיתוס הוא מדרש של ישו(ע) על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך": "אִישׁ אֶחָד יָרַד מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ וְנָפַל בִּידֵי שׁוֹדְדִים. הַלָּלוּ הִפְשִׁיטוּ אוֹתוֹ וְהִכּוּהוּ, וְהָלְכוּ לָהֶם בְּעָזְבָם אוֹתוֹ מֻטָּל בֵּין מָוֶת לְחַיִּים. וְהִנֵּה כֹּהֵן אֶחָד יָרַד בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ, אַךְ כִּרְאוֹתוֹ אֶת הָאִישׁ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ. כֵּן גַּם אִישׁ לֵוִי, כַּאֲשֶׁר בָּא לַמָּקוֹם וְרָאָה אוֹתוֹ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ. וְהִנֵּה שׁוֹמְרוֹנִי אֶחָד, שֶׁעָבַר בַּדֶּרֶךְ, הִגִּיעַ אֵלָיו, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ נִתְמַלֵּא רַחֲמִים. נִגַּשׁ אֵלָיו, יָצַק שֶׁמֶן וְיַיִן עַל פְּצָעָיו וְחָבַשׁ אוֹתָם. אַחֲרֵי כֵן הוֹשִׁיבוֹ עַל בְּהֶמְתּוֹ וְהוֹבִיל אוֹתוֹ אֶל פֻּנְדָּק וְשָׁם דָּאַג לִצְרָכָיו. לְמָחֳרָת הוֹצִיא שְׁנֵי דִּינָרִים, נְתָנָם לְבַעַל הַפֻּנְדָּק וְאָמַר: 'דְּאַג לוֹ אַתָּה; וְכָל מַה שֶּׁתּוֹסִיף אַחֲזִיר לְךָ בְּשׁוּבִי.'"

המונח "השומרוני הטוב" מבטא מופת של אלטרואיזם, עשייה של אדם למען האחר או למען הזולת, מתוך רצון להיטיב עמו וללא כל תמורה.
ברוח המיתוס הזה, במיספר מדינות ובהן ארה"ב, קנדה ומדינות באירופה, נחקק "חוק השומרוני הטוב," המגן על מי שפעל כדי לעזור לאדם במצוקה, במקרה של פגיעה או טעות שעשה במהלך הניסיון הזה. בישראל קיים חוק מרחיק לכת יותר – "לא תעמוד על דם רעך," המחייב את האדם, ברוח מצוות התורה, להושיט יד לאדם בצרה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק רביעי
מתי נעשיתי איש שמן. אילו נשארתי
אופה עד היום. חג הלחם בפאריס

"כן," אמרה אימא, "אורי כבר צריך לקום."
"אז אם לא איכפת לך, גברת בן עמי, לקרוא לו," אמר גיורא, עורפו העבה מוטה קדימה כפר בן-בקר צעיר, ועיניו התכולות נעוצות ברצפה במין פזילה קלה-שבקלות שנבעה ודאי ממבוכתו.
"היכנס, היכנס בבקשה," הפצירה בו אימא.
גיורא היסס רגע ואחר נכנס, גורר אחריו את העגלה עד לדלת ממש, ושם עצר, עומד באמצע חדר-הכניסה וקצה החוט בידו.
וזה הרגע שבו אני מופיע לראשונה בסיפור. רואים אותי עומד יחף במכנסי-פיג'אמה ארוכים וגדולים ממידתי, קשורים מלפנים בשרוך לבן בקשר "פרפר" ענקי. בשנים ההן טרם נהגו ללבוש מכנסי-פיג'אמה קצרים בקיץ, וכך, מי שלא נעם לו לישון בתחתוניו (ערום איש לא העז לישון), נגזר עליו ללבוש ארוכים. ומאחר שהייתי רזה, נראתה כל מידה שהתאימה לאורכי, רחבה מגופי. ומתוך מכנסי-הפיג'אמה הזדקר גופי "עור ועצמות" – היה אפשר לספור את צלעותיי, ובִטני היתה שקועה פנימה עד שדומה היה שניתן לראות מבעד לעורי את תנועת הסרעפת. היתה לי דודה אחת שתמיד, בבואה אלינו, היתה טוענת ש"מרעיבים את הילד."
אכן, הייתי, מה שמכנים – "אכלן גרוע", מפונק. את כוס החלב הדליל, בגביע אלומיניום מגעיל, שהיו מחייבים לשתות בהפסקה הגדולה בבית-הספר – לא הייתי מסוגל לבלוע. אימי נהגה לתת לי בשקית-נייר קטנה מנה של שתי כפיות סוכר וכפית קקאו כדי שאערבב אותה בחלב – וגם זה לא היה עוזר. הייתי יושב כל ההפסקה מול הכוס המסריחה, וקרוב להקיא כל מה שלגמתי.
ביצים רכות, חמיצוֹת, דגים, תרד, חלב שקרומי-שומן צפים בו, פִּירֶה (מחית) תפוחי-אדמה, כמעט כל הירקות המבושלים – כל אלה לא אהבתי, גם לא רגל קרושה, רק צ'יפס, קציצות בשר ואפונה ירוקה. ורזה נשארתי במשך שנים רבות, גם בצבא.
אבל לאחר שנים, בקיבוץ, נעשיתי אופה והיתה לי מאפייה "פרטית" ובה הייתי אופה מדי לילה את הלחם לכל חברי המשק, אוכל ארוחת-לילה דשנה עם השומרים והולך לישון. קם בתשע בבוקר לערך, שעה שרוב החברים כבר סיימו את ארוחת-הבוקר והם יוצאים חזרה לעבודתם בסיקול אבנים, בגן-הירק, במטעים, במסגרייה ובמקומות אחרים. הברז אשר לידו הייתי שוטף את שיניי נמצא בקצה הצריף מול פתח חדר-האוכל, מעבר למשעול, והימצאותי לידו עם מברשת השיניים היתה מעוררת את קינאתם.
הקיבוץ היה צעיר, החברוֹת לא תמיד הצטיינו בבישול, וגם האספקה היתה מאחרת לעיתים לבוא. ולכן, לבד מן הלחם הייתי אופה פיתות עם בצל, חלות מתוקות, לחמניות מתוקות קטנות שקוראים להן בּוּלְקַלַך ולחמניות-מקל ארוכות, דקות ופריכות, טבולות בזירעוני שׁוּמשׁוּם – ומחלק אותן לכל ידידיי ומבקריי במאפייה.
בתקופה ההיא באה במאית-קולנוע צרפתייה ממשפחת רוטשילד לעשות סרט צבעוני על ים-המלח, מצדה ועין-גדי, ואם במקרה הזדמן לכם אי-פעם לראות את הסרט הקצר הזה, דעו כי הידיים המוציאות במִרדה את תבניות-הפח עם כיכרות-הלחם מן התנור – הן ידיי שלי. אבל האור שבתנור איננו אש. לצורך ההסרטה הכניסו פנימה נורת חשמל. גם הכיכרות שרדיתי כלל לא היו טריים. התנור היה, כמובן, קר.
ומאותם ימי אפייה נעשיתי שמן. כמעט שלא הייתי אוכל בחדר-האוכל של הקיבוץ אלא בעיקר בלילות, עם השומרים – צלחות-פח עמוסות סלט וטחינה וצ'יפס וחביתות ופיתות טריות מבוצלות, וגלונים של לימונדה שהיתה נלגמת ישר מן הכדים, כי באקלים החם כל-כך לא היה כדאי המאמץ למזוג את המים לספלים.
וכך שמנתי ושמנתי. פניי הצרים ולחיי השקועים החלו מתמלאים, פימה צמחה לי, התעגלתי וקיבלתי "פרצוף ירח". ויום אחד, כאשר עמדתי לבלוע פרוסת חלה טרייה, מאפה-ידיי, ממולאה צימוקים ועשויה על טוהרת הביצים, החלב והסוכר – תפס אחד מליצני המשק בכף-ידי ואמר –
"אורי, תיזהר!"
"מה יש?" שאלתי לתומי.
"אם תכניס לפה עוד פרוסה אחת, תיסגרנה לך העיניים ולא תוכל לראות!"
וכך הייתי משמין והולך ומגיע ודאי לממדיו של עוג מלך הבשן, אלמלא עוררתי עליי כנראה את קנאת אחדים מחבריי, שנמנו וגם גמרו במזכירות הקיבוץ כי כל כיכר-לחם שאני אופה יקרה בערך פי שבעה מן הלחם האחיד המסובסד שנקנה בבאר-שבע, ולכן אחת מן השתיים: או שעבודת האפייה תיחשב לי למכסת חצי יום עבודה, ואת חציו השני אתן בעבודות כלליות ובגן-הירק, או שהמאפייה תיסגר ויביאו את הלחם הזול מבאר-שבע.
עד שלא הסכמתי להיות אופה, היתה זו המלאכה הבזויה ביותר במשק, והיתה עוברת בתורנות כל שלושה חודשים מחבר לחבר, כאשר כל אחד מלמד בתורו את הבא-אחריו את רזי האפייה. אך לאחר שהשתקעתי אני בעבודה הזו, "וירא כי טוב" – נפקחו לפתע עיני הכול לראות שזוהי עבודה קלה למדיי, קלה מדיי.
והאמת, זו לא היתה עבודה קלה כלל וכלל. נסו לעמוד במאפייה נמוכה, עשויה קירות של לִבנֵי-טיט כ"חוּשָׁה" ערבית ולה גג של פח – מול תנור לוהט שחמישה מַבערֵי-פרימוס נרגזים מפיחים בו מלמטה אש רעשנית, ובחוץ חום של ארבעים, ארבעים ושתיים מעלות. זו הסיבה שהייתי מעדיף לאפות בלילות, כאשר החום יורד בחמש-שש מעלות.
אמרתי לעצמי: לחזור לעבודת הסיקול הקשה שמכופפת גב ופוצעת ידיים, או לקטיף העגבניות שהמיץ המריר-ירוק של גבעוליהן השעירים גורם לי גירוי ונפיחות מרגיזה בידיים – לחזור לכל אלה אחרי "הממלכה הפרטית" שהיתה לי במאפייה – אני לא מסוגל. אם אין מניחים לי להמשיך לאפות בתנאים שבהם עבדתי עד כה – אעזוב את הקיבוץ. אעלה ללמוד בירושלים, באוניברסיטה. ואהיה סוף-סוף סופר.
לַתקופה שעד ביטול המאפייה העברתי את המקצוע לחבר שלי, עוזי. כאשר לימדתי אותו לאפות, המחשתי לו את דרגות הצמיגות של הבצק בדוגמאות מהירכיים החשופות של חברות המשק, שנהגו ללכת במכנסי התעמלות קצרים. עיסה-עיסה והשם שלה: בצק לָלִי, בצק בֶּנְדָלֶה ובצק דְבוֹיְשֶׁה.
עוזי לקח את דבריי ברצינות ומדי פעם היה צובט את אחת החברות שברשימה שלי בירכיה כדי להיות בטוח שהבצק עלה יפה, וכאשר החברה הנצבטת היתה צועקת כנגדו, נהג לענות לה בשיא הרצינות: "אבל אוּרי לימד אותי שככה האופים בודקים את הבצק!"
וכך עזבתי את עין-גדי.
אילו אותם שני חברים לא היו באים אל האסיפה הכללית בטענה שהלחם שאני אופה יקר פי שבעה מן הלחם שקונים בבאר-שבע, הייתי נישאר אולי אופה עד היום, מוציא כיכרות לחם במקום סיפורים וספרים.
אבל שמן נשארתי עד היום.
ועד היום זוכרים אותי שם לטובה הוותיקים, כי לשבתות הייתי מכין בסיר-ענק חמין לכל חברי המשק. במשך כל השבוע היו הטבחיות אוספות עבורי את נתחי השומן שהסירו מבשר העוף, וביום שישי אחר-הצהריים הייתי בולל אותם בקמח, במים ובמרגרינה ובוזק מלח ופלפל שחור, ולש אותם לעיסה אחת גדולה שהיא ה"קוגל" בהתגלמותו. מניח אותה בלב הסיר כשהיא מרופדת מעליה ומתחתיה בשכבות של פלחי בצל, שעועית לבנה שהושרתה במים שעות אחדות, תפוחי-אדמה, נתחי בשר, ביצים שלמות וקליפות בצל חומות-יבשות למעלה, כדי להשחים את החמין.
כל הלילה היו השומרים הולכים ושבים מן התנור אל חדרי למסור לי על מצב ה"טְשׁוֹלְנְט" אשר לקראת הבוקר היה ריחו עולה ומתפשט בכל צריפי הקיבוץ הצעיר, ששכן אז למטה, בלב האזור החקלאי, ועדיין לא נִבנה למעלה, על צלע ההר הדרומית. עד ים-המלח היה מגיע הריח. וגם הנמרים על מדרון ההר שמעל לקיבוץ היו עומדים להריח ופוערים לוע. בימי בר-כוכבא ובבתא היהודים עדיין לא היו מכינים טשולנט לשבת, ואבות-אבותיהם הנמרים מימי התנ"ך לא הכינו אותם לכך.
לימים התגלה שגם עדרי יעלים היו עושים דרכם מטה לעבר עין-גדי בהתפשט ריח הטשולנט שלי עד מידבר יהודה. יעלים לא אוכלים בשר אבל אולי הם אוהבים בֵּבְּלַאך. עובדה שֶׁבֶּבָּלָאך הם מחרבנים.
ובצהריים היו שני חברים גברתנים סוחבים את הסיר קצת הלאה מפתח המטבח, אל קדמת חדר-האוכל. מניפים אותו על שולחן, ואני ניצב מאחוריו, חגור סינָר, בימיני תרווד גדול, ערימת צלחות לשמאלי. ואני חופר בסיר המהביל ומעמיס מנה בכל צלחת, כשאני מקפיד לכלול נתח שווה מן ה"קוגל" השחום לכולם.
עכשיו, כשהגעתי לנקודה זו בסיפור, כבר נעשיתי כל-כך רעב, שאני מוכרח להפסיק את הכתיבה וללכת למִטבח לאכול משהו, למרות שהשעה כבר שעת לילה מאוחרת, מאוד מאוחרת, ועוד מעט יאיר הבוקר –
– אך לא, לא בטרם זכר הריח שעורר בי רעב יקפיץ אותי זמנים קדימה אל חג הלחם בפאריס. ומאהבתי לנחום גוטמן, לספרו "בִּיאַטריצָ'ה או מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס", ולעיר הנפלאה שעליה קראתי לראשונה בספרו, אתחיל את הסיפור בסגנונו:

חג הלחם בפאריס
זכור נא, כשתבוא פעם לפאריס בארבעה-עשר במאי שכור לך חדר ברחוב ז'וֹרז' קיבְּיֶה ליד גן החיות, בית מִספר שלושים ושניים, קומה שנייה, ומשם טייל לך לכיכר שלרגלי ההוטל דה-ויל, הוא ארמון העירייה של פאריס הנמצא על גדת הסינה, וככה לא תחמיץ את "חג הלחם".
בבואי לשם היתה הכיכר מלאה אוהלים לבנים שבהם חילקו חינם פרוסות קטנות של לחם, באגטים ומיני מאפה אחרים, עוגיות ופיצות. הדוכנים באוהלים היו ערוכים לפי מדינות: אנגליה, אירלנד, פורטוגל, הולנד, לוקסמבורג, רוסיה, ספרד, איטליה, בלגיה ועוד, ודגליהן מתנוססים ממעל.
באוהל הענק המרכזי ניצבו תנורי האפייה הגדולים והיו בו עמדות-לישה רבות ומקומחות וכולן מול הקהל. ילדים הורשו להיכנס פנימה, לחבוש כובעי אופים לבנים-גבוהים ולעזור לאופים בלישה, תחת הדרכתם והשגחתם.
במרכז עבודות הלישה, שימון התבניות בחמאה, הכנת עוגיות בצק השמרים הקלועות במין קשר עגול, ואפיית בצקי כל המסורות השונות של הביתנים הלאומיים – נמצאה במה מוגבהת שעליה התנהלה הצגה חיה של משלחות האופים, מדינה אחר מדינה. רובם אנשים רציניים שמקצועיותם מהולה בהומור, בייחוד האופים הצרפתיים כבדי הגוף והגיל, שנִראו כחבורת רופאים מדופלמים.
כל קבוצה לאומית של אופים, בכובעי אפייה לבנים גבוהים – הביאה עימה לבמה המוגבהת דוגמאות טריות שאפתה מִלחמים וממיני מאפה אחרים שאופייניים לארצה. בזו אחר זו עלו משלחות פורטוגל, רוסיה ואיטליה. המומחה הצרפתי בחן בבקיאות כל כיכר לחם שהעבירו לו. חתך אותה לשניים באמצע. לא בצע אלא ממש חתך בסכין. הרים את המחצית, הריח. חזר וסגר את כיכר הלחם – מחצית אל מחצית. ושוב הרים מחצית והפעם לא סתם הריח אלא לחץ עליה כאילו כדי להריח את האוויר הבוקע מהנקבוביות שבתוך המאפה, את התסיסה שהיתה כלואה בלחם לאחר האפייה. ורק בתום הבחינות האלה בצע כזית מן הלחם, טעם והעביר לטועמים אחרים ובהם גם נשיא מִסדר האופים הצרפתי, שגם ניהל את הטקס.
והכול נעשה בשיא הרצינות. שהרי הלחם הוא יסוד מזונו של האדם. רק תרבויות פרימיטיביות מזלזלות בו ומתייחסות אליו כאל מובן מאליו. המבינוּת בלחם, והתחרות באפיית הלחם, אינן פחות מסובכות מאלו של יקבי היין או מִגְבָּנוֹת הגבינות, ומתברר שבלחם קשה יותר לאחז עיניים ולרמות.
בארץ-ישראל בתקופת התורכים היתה מרבית חייהם של האיכרים והפלחים מוקדשת לגידול דגן בשדותיהם כדי שיהיה למשפחה לחם לאכול. כל מכת טבע שפגעה בחיטה הביאה לחיי מחסור ורעב.

נעשיתי רעב והלכתי לאכול כבֵד קצוץ עם בצל מטוגן וחזרת מדמיעה, וטשולנט, ומרק צח עם קְרֵפְּלַך – אצל ג'וֹ גולדנברג, בעל המסעדה וחנות הדליקטסים היהודית הגדולה שבפינת רחוב רוסיֵה מספר 7 – "דליקעטעסן סְטוֹר לַאנץ' פוֹר קְליינֵע אוֹר גְרוֹיסֵע פרֵעסֵער".
מטרוֹ סן-פּוֹל.
אהוד בן עזר

האיגוד הארצי לחינוך (National Education Association – NEA) איגוד המורים הגדול ביותר בארצות הברית שלח לכשלושה מיליון מחבריו דוא"ל שכלל מפה שמחקה את ישראל "לחלוטין" וסימנה אותה כ"פלסטין".
הדוא"ל כלל גם קישורים לחומרים מזעזעים שהצדיקו את מתקפת חמאס המתועבת ב-7 באוקטובר 2023 על ישראל, שבה נרצחו 1,200 בני אדם ונחטפו 250 נוספים לרצועת עזה.
"מדובר בתופעה מטרידה מאוד – שאיגוד המורים הגדול במדינה מקדם חומר שמסתמך על סטריאוטיפים אנטישמיים ומנסה להצדיק את הזוועות של 7 באוקטובר, ובו בזמן נותן במה לגופים שמפארים טרור," אמר סטיבן רוזנברג, מנהל אזורי של המכון בפילדלפיה.
לדבריו, "במקרה הטוב מדובר בארגון שנכשל בעמידה בסטנדרטים הבסיסיים שלו לביקורת ולמחויבות מקצועית. זהו כשל בלתי נסלח עבור מוסד שתפקידו לעצב את תודעת הדור הצעיר." הדוא"ל עודד מורים לשתף את ה"מקורות הנלווים" בכיתותיהם.
למרות שהאיגוד – המורכב ממורים, סטודנטים, הורים, פעילים וחברי קהילה – הסיר מאז את החומרים הפוגעניים מאתרו, מפה בשם "Native Land Digital" שעדיין מופיעה באתר מסמנת את ישראל כ"פלסטין" ומתארת אותה כ"ילידת המקום".
דובר מטעם ה־NEA הטיל את האחריות על ספק חיצוני: "התברר לנו שמקור חיצוני שקישרנו אליו באתר ה־NEA – משאב שנעשה בו שימוש נרחב במשך שנים – אינו עומד בסטנדרטים שלנו," אמר הדובר לעיתון ניו יורק פוסט, והוסיף שהאיגוד "מתנגד באופן עקבי לאנטישמיות." "לאחר שזיהינו את התוכן הבעייתי באתר הזה – במיוחד בכל הנוגע לישראל ולפלסטין – ערכנו בדיקה מעמיקה יותר, כולל של קישורים לתוכן נוסף שאוחסן אצל צדדים שלישיים. בעקבות כך, הסרנו מיד את כל הקישורים מהאתר.
"אנחנו מגנים בתקיפות את התוכן הפוגעני שהופיע בקישורים הללו, וצוותנו עובד לאתר מקור חלופי שעומד בסטנדרטים שלנו. פנינו גם לארגון המארח כדי להביע את דאגתנו ולקרוא לו לערוך בדיקה יסודית."
גם הליגה נגד השמצה (ADL) – שאיתה ניתק ה־NEA את הקשרים מוקדם יותר השנה – תקפה את האיגוד."האם ה-NEA שכח משהו?" כתבה ה־ADL ברשת X. "האיגוד שלח לחבריו מאמר שכלל מפה עולמית שמחקה את ישראל." הפוסט כלל תמונה של המפה שבה ישראל מופיעה תחת הכיתוב "פלסטין".
"זו אינה טעות תמימה, אלא מעשה מזעזע שמכחיש את ההיסטוריה ואת המציאות הקיימת. מורים צריכים ללמד עובדות, לא לשכתב אותן."
https://rotter.net/forum/scoops1/917725.shtml
הנה המפה ששלח ארגון המורים הגדול בארה"ב ל-3 מיליון חבריו בו מחוקה מדינת ישראל ובמקומה מופיעה פלסטין.
https://x.com/nypost/status/1976811754014363923?t=4iZhwZXVBX7SPNmIGnIRww&s=03
הנה המאמר בניו יורק פוסט:
https://trib.al/Fw70R2H
הכסף הקטארי עובד ומפיץ אנטישמיות בארה"ב. מדאיג מאוד.
אבל למה לנו ללין על מורי אמריקה כשיש לנו בארץ מורים ו"מחנכים" דומים?

יורם הרפז: שני נרטיבים לאומיים מכוננים של ישראל קרסו במלחמת 7 באוקטובר, מה עכשיו?
טעות חמורה הם קיימים גם עכשיו
המנהיג ואיש הרוח הציוני-סוציאליסטי, ברל יעקב כצנלסון, ודאי מתהפך בקברו בידיעה שכל כך רבים מאלו שציין במאמרו "היש עם בעמים", מתפרנסים מהמוסד על שמו. בנוסף למנהלת יעל סטופינסקי-תמיר, שרת החינוך לשעבר המתנאה בעצמה כפילוסופית חינוך, גם יורם גולדרייך-הרפז, המתנאה להיות "פילוסוף חינוך" – ה"מרצה לחינוך במכללת בית ברל" שם עצמו באותה קטגוריה כשהוא כותב כך:
"שני נרטיבים לאומיים מכוננים קרסו במלחמת 7 באוקטובר: הנרטיב שלפיו ישראל היא מקלט בטוח לעם היהודי והנרטיב שלפיו ישראל, בהיותה מדינתו של העם היהודי – עם שהנחיל לעולם את עשרת הדיברות ואת מוסר הנביאים, עם של ניצולי פוגרומים ושואה – שצה"ל הוא "הצבא הכי מוסרי בעולם", אינה יכולה לבצע פשעי מלחמה ובוודאי שלא תהיה אחראית לג'נוסייד. מבחינה זו מלחמת 7 באוקטובר היא צומת היסטורי. לא ברור לאן תפנה המדינה, אילו נרטיבים תמציא לעצמה ומה תנחיל לתלמידים בבתי הספר.
"מלחמת 7 באוקטובר הפריכה אפוא שני נרטיבים ציוניים מכוננים. הנרטיב הראשון הופרך ביום הראשון שלה ובמידה רבה לפניו. הנרטיב השני אפשר לאנשים הגונים לחיות בישראל גם לאחר שהנרטיב הראשון הופרך. עתה, כאשר גם הנרטיב השני מופרך בכל יום לנגד עינינו, החיים במדינה נהפכו לא רק לאתגר פיזי, אלא גם לאתגר אתי.
"ומה נספר לתלמידי בית הספר? מערכות החינוך של ישראל, בתי הספר ותנועות הנוער, מטמיעות בתודעתם של הצעירים את שני הנרטיבים הלאומיים המכוננים בדרכים גלויות וסמויות. אחרי 7 באוקטובר למורים בשיעורי היסטוריה ואזרחות, בשעות מחנך ובטקסים, ולמדריכים בתנועה, יהיה קשה להנחיל את שני הנרטיבים הציוניים.
"הטבח שעשה בנו חמאס ב-7 באוקטובר והטבח שעשינו בעזתים במלחמה שבאה אחריו מתועדים היטב. הנרטיבים הלאומיים המכוננים יתקשו לנטרל את העובדות; יהיה צורך להמציא נרטיב לאומי חדש. האם נוכל להמציא נרטיב שיהדק מחדש את זיקתם של אנשים הגונים, שרוצים לחיות באופן מוסרי, לארץ הזאת? הנרטיב היחיד שיוכל לשקם את זכותה המוסרית של ישראל להתקיים, ואת יכולתה להתקיים, צריך להיכתב בידי יהודים ופלסטינים שוחרי שלום וחיים משותפים ושוויוניים. רק נרטיב כזה, שייכתב ביחד, בידי שני עמים שטבחו זה בזה במשך 150 שנה, יוכל לשקם את החורבות של עזה ושל ישראל."
(יורם הרפז, "שני נרטיבים לאומיים מכוננים של ישראל קרסו במלחמת 7 באוקטובר, מה עכשיו?" "אל-ארצ'", 5.10.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-10-05/ty-article-opinion/.premium/00000199-b39c-d5a6-afff-f79f27aa0000
הבנתם? לפי הפילוסוף החינוכי-"המחנך" יורם גולדרייך-הרפז, לחיות בישראל זה לא רק אתגר פיזי, אלא גם אתגר אתי. כלומר, לדידו אנשים אתיים הגונים (כמוהו) לא יכולים לחיות בישראל.
טעות גדולה, ובעיקר עיוות מוסרי. שני הנרטיבים שרירים וקיימים. אין צורך בשום נרטיב חדש.
1. ישראל היא מקלט בטוח לעם היהודי. הנרטיב לא השתנה. רק בישראל העם היהודי יכול להגן על עצמו. ללא ישראל אין קיום לעם היהודי. אין קיום פיזי ורוחני. מדינת היהודים הצילה בעבר משואה את אלו שעלו אליה לפניה, את ניצולי השואה, ואת יהודי ערב שהיו נטבחים לולי עלו אליה, ותציל בעתיד יהודים מכל מקום בהם יהיו בסכנה. בינתיים היהודים בתפוצות הגולה הולכים ונעלמים מהתבוללות.
לאחר מלחמת יום הכיפורים נשמעו דברים דומים. ומעניין שהאמירה הזו באה דווקא מיורם גולדרייך-הרפז, שהוא יליד קיבוץ "לוחמי הגטאות" שאביו ניצול שואה.
(הנה סיפורו של אביו עוזי גולדרייך)
https://drive.google.com/file/d/10m0W4olndYBOaAADe-hEOKdMyKlaDpWr/view?pli=1
ובן מחזורו בקיבוץ הוא צביקה גרינגולד מ"כוח צביקה" המפורסם שהגן על המדינה במלחמת יום הכיפורים.
2. ישראל מדינה מוסרית. ישראל, בהיותה מדינתו של העם היהודי – עם שהנחיל לעולם את עשרת הדיברות ואת מוסר הנביאים, עם של ניצולי פוגרומים ושואה – שצה"ל הוא "הצבא הכי מוסרי בעולם," אינה יכולה לבצע פשעי מלחמה ובוודאי שלא תהיה אחראית לג'נוסייד.
הנרטיב לא השתנה. ישראל היא מדינה מוסרית שיש לה את הצבא המוסרי בעולם שאינה מבצעת פשעי מלחמה וג'נוסייד.
ישראל הותקפה ע"י אויביה, הערבים-הפלסטינים, איראן, וחיזבאללה, שהכריזו בגלוי כי מטרתם היא השמדת הידודים בג'נוסייד על פי דברי מוחמד, התקפה רגלית של רצח אונס שריפת משפחות שלמות, תוך ירי של עשרות אלפי רקטות על יישוביה, תוך שימוש בילדים כמגינים אנושיים. ולמרות זאת, ישראל עשתה תקדים בהיסטוריה של המין האנושי. בפעם הראשונה בהיסטוריה ישראל סיפקה לאוייב בעיצומה של המלחמה מזון, תרופות, ודלק, וניסתה ככל יכולה להזהיר את האוכלוסייה האזרחית ששימשה מגן אנושי לחמאס, הג'יהאד האיסלמי, ולחיזבאללה, מפני פגיעה. שום מדינה בהיסטוריה לא פעלה כך. ישראל מעולם לא ביצעה ג'נוסייד באויביה המצהירים הגלוי שמטרתם היא לעשות ג'נוסייד ביהודים.
בערך שכתב גולרייך-הרפז על עצמו בוויקיפדיה הוא התנאה בכך שהמציא תורת חינוך חדשה שבה "מטרת הלימוד צריכה להיות הבנה, ולא שינון של פרטים לבחינה."
https://he.wikipedia.org/wiki/יורם_הרפז
ואו. באמת המצאה גאונית. מה חבל שהוא אינו מיישם את תורתו בדבר הצורך בהבנה על עצמו. חבל שהוא מנסה להתחרות עם קרושבאנו בהטלת שיקוצים שקריים על ישראל.
בהקשר המוסרי. אפילו למוחמד דף ולאיסמאיל הנייה מנהיגי החמאס יש דעה טובה יותר על הישראלים מזו של גולדרייך-הרפז. שניהם אומרים: אנחנו ננצח כי הישראלים אוהבים את החיים ואנחנו את המוות:
https://palwatch.org/page/6705
ובהקשר של "היש עם בעמים" של ברל, האם יש צרפתי, ספרדי, פורטוגזי, מלטזי, איטלקי, יווני, ארמני, או גיאורגי אחד, שמדינתו סילקה את הכיבוש הערבי ואת כל הערבים, שחושב שיש לו "בעייה אתית" לחיות בה? ואנשים "הגונים" אינם יכולים לחיות בה? אין זאת כי אם השטן לפי אלתרמן השתלט על גולדרייך-הרפז.

אז אמר השטן / נתן אלתרמן.
אז אמר השטן: הַנָּצוּר הזה
איך אוּכַל לוֹ?
איתו הַאומץ וְכּישרון הַמָעֲשֵה
וּכְּלֵי מִלְחמָה וְתושיָה עֵצָה לו
וְאַמָר: לא אֶטֹּל כּוחוֹ
וְלא רֶסֶן אָשִׂים ובמֶתֶג
וְלא מוֹרַך אָביא בְּתוכו
וְלא ידיו אֲרַפֶּה כְּמִּקֶּדֶם
רק זֹאת אֶעֱשֵה: אַכְּהֵה מוֹחוֹ
וְשכח שאיתו הצדק.

כָּך דִּבֵּר השטן וּכְמו
חַוְרוּ השמיים מאימה
בִּרְאוֹתַם אותו בְּקוּמו
לְבַצֵע הַמְזימה.

בשנת 2013 סיים יורם גולדרייך-הרפז מחקר מקיף על בתי הספר בישראל, ובעקבותיו אמר כי "צריך להחליף את בתי הספר – אין ברירה, צריך לאתחל את כל המערכת."
ייאמר ברורות. אין צורך בהחלפת המערכת, וקל וחומר שאין צורך בלימוד וחינוך לנרטיב חדש. יש צורך רק ללמד את האמת. בית ברל ראוי וצריך מורים אחרים שיורו בהתאם לתורתו.
יורם גולדרייך-הרפז הפילוסוף החינוכי ו"מחנך" המורים, יוכל תמיד ללמד (אם יקבלו אותו) בפקולטה לחינוך של אוניברסיטת אל-אזהר בעזה.

זהירות מודל ה-AI
עלול להטעות
הנה התשובה של ג'מיני מדוע יש טעות בתשובות כשנכתב שדגניה נמצאת ממערב לירדן, ולא ממזרח:
טעות גיאוגרפית במיקום דגניה
https://g.co/gemini/share/810eb1643a26
שאלה: למה ג'מיני טועה וכותבת שדגניה היא ממערב חירדן בשעה שהיא ממזרח לירדן ואפילו שולחת מפת גוגל המוכיחה שדגניה ממזרח לירדן. מה מקור הטעות? האם שקר פוליטי?
Google Search
זו טעות של המודל, ואתה צודק. דגניה א' ודגניה ב' נמצאות שתיהן ממזרח לנהר הירדן (במוצאו מהכנרת), והמפה של גוגל מאשרת זאת.
מקור הטעות: הטעות במקרה זה נובעת, ככל הנראה, מבלבול גיאוגרפי מקומי של מודל השפה, ולא מ"שקר פוליטי" כפי ששאלת.
מיקום גיאוגרפי קרוב ו"גבולות": הקיבוצים דגניה א' ודגניה ב' קרובים מאוד לנהר הירדן ולסכר דגניה, שהוא נקודת המוצא של הנהר מהכנרת. אומנם הן ממזרח לירדן, אך האזור כולו קטן וקרוב למקומות שנמצאים ממערב, כמו קיבוץ כנרת והמושבה כנרת.
נתוני אימון (Training Data): מודלי שפה גדולים כמו ג'מיני מאומנים על מערכי נתונים עצומים. ייתכן שבנתונים אלה קיימים תיאורים מעורפלים או אף שגויים לגבי מיקומים גיאוגרפיים קטנים ומקומיים, או בלבול בין דגניה (ממזרח) לבין יישובים סמוכים שממערב (כנרת, ירדנית). המודל עלול לפעמים לשלוף את הנתון השגוי, גם אם מידע מדויק יותר (כמו זה שמגיע מהמפה) זמין לו.
זוהי דוגמה ל**"הזיה" (Hallucination)** במונחי AI, שבה המודל מייצר מידע שגוי או מטעה מתוך ביטחון, ואינו משקף בהכרח הטייה מכוונת.
הבהרה גיאוגרפית. כדי להסיר ספק: קבוצת דגניה א' וקיבוץ דגניה ב' שוכנים על הגדה המזרחית של נהר הירדן, ממש בנקודת המוצא שלו מהכנרת (הכיוון בו המים זורמים מהכנרת דרומה). האזור שממערב לנהר הירדן, בסמוך לסכר דגניה, הוא אזור קיבוץ כנרת והירדנית. נהר הירדן עצמו משמש כקו הפרדה גיאוגרפי ברור באזור זה.
Gemini עלול לתת מידע לא מדויק, גם על אנשים, לכן חשוב לבדוק טוב את התשובות שלו.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬
[אהוד: לא ברור היכן מסתיימת התשובה והיכן מתחילים דבריך].

מקרה פסיכולוגי ערן רולניק בין גרמניה לישראל
קלישאה ידועה אומרת שכל הפסיכולוגים פסיכים. דומה שבקלישאה זו לעתים יש בה משהו. האקטיביסט הפרו-איסלמי, הפסיכיאטר ערן רולניק. משווה בין "גרמניה האחרת" ל"ישראל האחרת". כלומר בין גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה בה ביצעה ג'נוסייד ביהודים, לבין ישראל לאחר מלחמת עזה בה היא עשתה ג'נוסייד לערבים.
במונחים פסיכואנליטיים, כותב הפסיכיאטר רולניק, אפשר להבין את הצורך לדבר על גרמניה "אחרת" כתגובה לאובדן. בגרמניה היה "חוסר היכולת להתאבל" – ביטוי לחברה הגרמנית שהכירה בתבוסה הצבאית אך לא בעומק ההשקעה הרגשית והאידיאלית שלה באב הרצחני. המדינה ביקשה לשכוח מהר מדי. כך נוצרה תרבות המדברת על "שיקום" ו"נורמליזציה", במקום על אחריות ואשמה.
תהליך דומה מתרחש בישראל כעת. אך אין היא דיקטטורה מובסת, אלא תיאוקרטיה בהתהוות; דמוקרטיה מתפוררת, שמרכיביה הנפשיים – מצפון, ספק, רפלקסיה – נשחקו, ואת מקומם תופסת טראומת ה-7 באוקטובר כעיקרון מכונן של הישראליות ושל הדחקותיה. אך גם כאן הולכת ומתגבשת שפה שניתן לקרוא לה "ישראל האחרת": דימוי עצמי של ישראלים המבקשים להחזיר למסלול את המדינה שירדה מהפסים, תוך שימור זהות ליברלית ומוסרית אל מול גל של לאומנות, מיליטריזם, טראומטיזם ופולחן אישיות.
במונחיו של פרויד, ישראל חווה מלנכוליה קולקטיבית. הצל של האובדן נפל עליה. למרות ההסכם שנחתם אתמול, היא אינה מסוגלת להיפרד מדימויה העצמי כקורבן, ומאשימה את עצמה ואת העולם חליפות – אך ממשיכה בשגרה כאילו דבר לא קרה. צילו של הפלסטיני נופל על פני הדמוקרטיה הישראלית. במקום להכיר בו כסובייקט פוליטי, היא מתבצרת במודל ספרטני של הישרדות, שבו כל "אחר" – מבקר חיצוני, ערבי או אזרח מתנגד – נרשם אוטומטית כדמות מאיימת.
כך מאבדת החברה את התנאי הראשוני של דמוקרטיה – ההכרה בכך שהאחר הוא חלק מן הציבור, לא פולש שיש להדוף אל מעבר לגבול. השפה הציבורית נעשית חלולה. מושגים כמו "חמלה", "צדק" או "אחריות" מאבדים ממשמעותם, ו"ישראל האחרת" מצטמצמת למעגל של אינטלקטואלים, אנשי רוח ורוח-טובה, שהשפעתם הציבורית דלה. היא נותרת כתודעה ביקורתית, נוסטלגית, אך חסרת כוח פוליטי — מחאה מלנכולית.
(ערן רולניק, "'ישראל האחרת' מציעה אולי מצפון, אך לא חשבון נפש ושינוי", "אל-ארצ'", 9.10.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-10-09/ty-article-opinion/.premium/00000199-c943-d5c1-ad9d-d94b60290000
צריך באמת פסיכיאטר לבדוק את העיוות הנפשי של רולניק. המבלבל בין עובדות לבין שנאה עצמית פתולוגית (הנעוצה כנראה ביחס להוריו. בשנאת ההורים).
בשונה מהנאצים ששמרו בסוד על תוכניתם להשמדת ישראל החמאס (ואש"פ) מכריז על כך בגלוי ופתח במסע הרג ורצח ושיגור אלפי רקטות כדי לבצע ג'נוסייד ביהודים על פי דברי מוחמד כתנאי לגאולה. והחמאס לדידו של רולניק הוא דווקא הקורבן. וישראל המתגוננת ממסע רצח ואלפי טילים היא המבצעת ג'נוסייד. למרות שעשתה תקדים בהיסטוריה של המין האנושי כשסיפקה לאוייב בעיצומה של המלחמה מזון תרופות ודלק, והזהירה אזרחים ששימשו כמגן אנושי מהתקפה. והוא עוד מתנאה בעצמו כ"אינטלקטואל איש רוח. רוח טובה."
באמת מחלת נפש קשה. ועוד עניין. האובססיה הפסיכולוגית חולנית שלו לגרמניה הנאצית.* תמיד להשוות את ישראל לגרמניה הנאצית. למה לא למשל לדיקטטורות הפשיסטיות הערביות? אה כן, כי הן קורבן וישראל נאצית?
למרבה הצער למחלת נפש כל כך קשה לא יעזור טיפול בפסיכואנאליזה פרוידיאנית. ספק אם טיפול תרופתי יוכל לעזור.
*כבר כתבתי עליו בעבר: "אסור שפסיכיאטר בעל דעות נאציות יישאר אפילו דקה אחת בתפקידו. יש לשלול מיידית מד"ר ערן רולניק את רישיונו."
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01892.php

"בגידה": המאמר שהצית מלחמה בין רופאים ישראלים
מאז 7 באוקטובר 2023, מתפרסמים לא מעט מאמרים אנטישמיים או לפחות שקריים שמאשימים את ישראל ברצח עם ובהרעבה מכוונת של תושבי עזה.
פרופ' נפתלי קמינסקי, מנהל האגף לרפואת ריאות, טיפול נמרץ ושינה מבית החולים בייל – מהרופאים הבכירים בעולם למחלות ריאה; ד"ר עקיבא ליבוביץ', מומחה בהרדמה ובטיפול נמרץ מהרווארד בוסטון, שבמהלך המלחמה התנדב במרכז הרפואי לגליל בנהריה; ד"ר יסמין אבו-פריחה, ערבייה-מוסלמית-בדואית שהייתה רופאה פנימית בסורוקה, והאמריקני ד"ר פרוז סידהווה – פירסמו מאמר בכתב העת הרפואי New England Journal of Medicine. תחת הכותרת "עומדים לצד עמיתינו בעזה – פנייה לקהילה הרפואית האמריקנית כי 'רמות ההרס בעזה דומות לאלה שנגרמו על ידי פצצות אטום בהירושימה, נגסאקי, חאלב, מוסול, סרייבו ובקאבול.' וקריאה לקהילה הרפואית האמריקנית שאדישה לטעמם לסבל האוכלוסייה העזתית ושנמנעת מדיון בהרס בעזה 'רק מפני שהקורבנות שייכים לצד הלא-נכון. ההתקפות בעזה מייצגות את אחת מצורות האלימות הצבאית הנרחבת והבלתי מובחנת ביותר נגד אוכלוסייה אזרחית.' 'פעולות ישראל מהוות פשע נגד האנושות. בגלל הפגיעה בתשתיות בתי החולים, תמותת ילדים כתוצאה 'מתת-תזונה והרג בגירים וקטינים'."
המאמר הרתיח את פרופ' עמית שגב, מנהל המערך הקרדיולוגי בשיבא ונשיא האיגוד הקרדיולוגי בישראל, שענה לפרופסור קמינסקי: "מאמרך חצה את גבול האסור ופירסם שצה"ל מבצע רצח עם ושהרעבה היא כלי בידי צה"ל. לצערי, אתה מנותק לחלוטין מהמציאות הקשה שלנו בישראל ובמזרח התיכון. שירתי שנים רבות בצבא ואין בכל העולם כולו צבא יותר אתי מצה"ל. שילמנו בחיי חיילים כדי להימנע מפגיעה בחפים מפשע. העברנו אוכלוסיות גדולות למקומות מבטחים והתראנו לפני כל מתקפה – התראה ששימשה גם את אויבנו'."
האזרחים התמימים והבלתי מעורבים בעזה הם ב-90% תומכי חמאס, כולל עובדי אונר"א ואנשי מערכת הבריאות. לצערי נפלת בפח הסרטונים שהופצו ברשתות החברתיות מתוך עזה והם פייק מוחלט. נפתלי יקר, אין באמת רעב בעזה ובוודאי שהרעבה היא לא כלי בידי ישראל, כפי שכתבת במאמר האומלל. בימים אלה, כישראלי לשעבר, כאשר העולם כולו נגדנו מטעמים פוליטיים ומשיקולים גזעניים, המעשה שלך לצערי הוא לא פחות מבגידה."
(אריאלה אילון)
לפני שנים היה נהוג לעשות בבתי הספר ובתנועה משפט היסטורי פתוח, האם יוסף בן מתיתיהו-יוספוס פלוויוס היה בוגד או לא? הנה דוגמא למשפט ציבורי. האם רופא שיורד מהארץ ונספח על אויבנו המשטינים עלינו כפושעי מחמה ועושי ג'נוסייד כנימוק המצדיק את חיסולנו, נחשב כבוגד או לא? ישפוט הקורא.

הצלחת הספרות ההונגרית
מיספר דוברי השפה ההונגרית בעולם כ-9 מיליון, הוא מיספר הזהה פחות או יותר למספר דוברי העברית, אך בעוד שהספרות עברית זכתה רק בחצי פרס נובל לספרות שהוענק לש"י צ'אצקעס-עגנון, הספרות ההונגרית זכתה לשני פרסי נובל ובשניהם יש נקודה יהודית:
הראשון אימרה קרטס (Imre Kertész) שזכה בפרס בשנת 2002. קרטס, יהודי יליד בודפשט, 1929 ניצול שואה שהיה באושוויץ-בירקנאו, ואחר בבוכנוולד.
והשני לאסלו קרסנהורקאי (László Krasznahorkai) קיבל את הפרס לאחרונה בשנת 2025. לאסלו קרסנהורקאי נולד ב-1954 בדיולה שבמזרח הונגריה, סבו היה יהודי מהמעמד הבינוני. אביו הסתיר את מורשתו היהודית עד שלאסלו היה בן 11. לימים, כשהתייחס לשורשיו היהודיים, אמר לאסלו כי מבחינה דתית המוצא לא מספיק כדי שהוא ייחשב יהודי, אבל "הערבים בוודאי יסכימו לענות אותי ולירות בי..."
https://he.wikipedia.org/wiki/לאסלו_קרסנהורקאי
וזה מביא אותי למחשבה שאלמלא החליט יהודה ראב לעזוב את הונגריה, לעלות לארץ ישראל ולייסד את פתח התקווה, היה נכדו, אהוד ראב-בן עזר, (מן הסתם בשם ההונגרי szeretett Raab) זוכה כבר בלי ספק בפרס נובל לספרות כסופר הונגרי.
זה מחיר הציונות.

עוד סיפורים
אני מצטרף לבקשתו של אהוד בן עזר למשה גרנות:
אהוד: זה סיפור בעל ערך ספרותי-היסטורי אדיר. חבל שאינו מתפרסם גם ב"הארץ" או ב"ידיעות אחרונות" ובתוכניות הלימודים. אנא שלח עוד סיפורים". ("חדשות בן עזר", 2098).

שאלה: מדוע אלוף במיל. י' מתבייש בשמו?
אל"מ (מיל.) משה בן דוד כותב מכתב תגובה לאלוף (במיל') י' (רל"ביסט). בין השאר הוא כותב: "אשר להסכם בן 21 הסעיפים שנחתם בבית הלבן, לטענתך, כתוב בהסכם בצורה כזו או אחרת שתקום מדינה פלסטינאית. אלא שלא זה מה שכתוב בו, ואני מצטט: '...עם יישום רפורמות הרשות הפלסטינית, ייווצרו התנאים לנתיב אמין להגדרה עצמית פלסטינית ולמדינה...'" ("חדשות בן עזר ", 2098).
תיקון קטן. הכתוב שונה. כפי שהסברתי בטור הקודם שלי: "בסעיף 20 הדומה לחזון משיחי, ובכל מקרה מתייחס מפורשות רק לעזה, ולא ליו"ש נאמר: 'עם התקדמות הפיתוח המחודש של עזה, וכאשר תוכנית הרפורמה של הרשות הפלסטינית תבוצע בנאמנות, ייתכן שיבשילו התנאים לדרך אמינה להגדרה עצמית ומדינה פלסטינית, (במקור האנגלי כתוב statehood – ממלכתיות. לא מדינה) שארצות הברית מכירה בהן כשאיפת העם הפלסטיני.'"
ודוק: "ייתכן", ו"ממלכתיות" – לא מדינה.
אבל השאלה המעניינת היא מדוע אלוף במיל. י' מתבייש במה שכתב ומסתיר את שמו?
התופעה הזו של מגיבים אנונימיים, או ציטוט מאנשים אנונימיים הנפוצה בעיתונות הישראלית היא שיטה פסולה שיש להעבירה מהעולם.

עזר כנגדנו
אשתו של מועמד לראשות עיריית ניו יורק, זוהראן ממדאני, ראמה דוואג'י (Rama Duwaji) הסורית-מוסלמית אנטישמית, הצטרפה לבעלה כעזר כנגדנו. היא הביעה צער על מותו של תעמולן חמאס - סלאח אל־ג'פאראווי שנהרג בניסיון לסקר את החמאס רוצח ומחסל מתנגדים בעזה.
(ניו יורק פוסט)
https://nypost.com/2025/10/13/world-news/mamdanis-wife-mourns-death-of-palestinian-influencer-saleh-al-jafarawi-who-celebrated-oct-7-attacks/
ראו בקישור את שמחתו של הטינופת על התקפת החמאס ב- 7 באוקטובר. (אחר כך הוא בכה).
לא לחינם התחתן העורב עם הזרזירה כי הוא בן מינו – המין הגזעני אנטישמי.
ושוב אני פונה אליכם, אנא שלחו ברשת X לממדאני את השאלה ששלחתי לו:

שאלה לזוהרן קוואמה ממדאני
המועמד לראשות עירית ניו יורק ההודי-מוסלמי-האוגנדי, האנטישמי, זוהרן קוואמה ממדאני מתנאה בפגישות שלו עם בוחרים יהודיים. לכן בכל פרסום פגישה שלו שלחתי לו את השאלה:
Mr. Mamdani as a Muslim, do you personally view Muhammad's words (cited in the Hamas charter, and in the words of the PLO Mufti) that all Jews in the world should be murdered as a condition for redemption as racism or as a moral example?
https://youtube.com/watch?v=sHhG1IyfqXg
Please answer!
מר ממדאני, כמוסלמי, האם אתה רואה באופן אישי את דבריו של מוחמד (המצוטטים במגילת חמאס, ובדברי המופתי של אש"ף) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים בעולם כתנאי לגאולה, כגזענות או כדוגמה מוסרית?
https://youtube.com/watch?v=sHhG1IyfqXg
https://x.com/naaman_c/status/1976524333058228644?t=2qqhHBQ8dSwTkKuprfJ3WQ&s=03
כמצופה, ממדאני לא ענה. לכן אנא שלחו לו את השאלה הזו. תשובתו לשאלה יכולה לעצור את מסע נצחונו.
גם עמיתו של המועמד ממדאני בשנאת ישראל, ראש עיריית לונדון הפקיסטני-מוסלמי המכהן – חאן צדיק, לא טומן את ידו בצלחת. אחרי הפגנות פרו-פלסטיניות ששיבחו את הפיגוע במנצ'סטר אמר חאן צדיק כי הקריאה "מהנהר עד לים פלסטין תהיה חופשית" אינה אנטישמית בהכרח, וכי משמעותה תלויה בהקשר שבו היא נאמרת. סיסמאות מסוימות יכולות להיות אנטישמיות בהקשרים מסוימים, אך לא בכולם.
חאן צדיק השיב לשאלתה של סוזן הול, מנהיגת השמרנים בעיריית לונדון, ששאלה אם הקריאה אנטישמית.
https://www.bhol.co.il/news/1707218
https://rotter.net/forum/scoops1/917805.shtml
כלומר, לדידו של הפקיסטני המוסלמי הגזען, חיסול ישראל אינו אנטישמי אל תלוי בהקשר.

חליל אל חיה – הספירה לאחור לטבח הבא החלה,
בפעם הבאה נשחוט את כל היהודים
https://rotter.net/forum/scoops1/917995.shtml
אניטשמיות? לאו דווקא. הרי הכול תלוי בהקשר.

הפתעה?
ההיסטוריון הבריטי נייל פרגוסון: "מה שהפתיע אותי ב-7 באוקטובר, כמי שחקר את השואה, זה עד כמה האפשרות לשואה שנייה היא ממשית משום שהחמאס, הג'יהאד האיסלאמי והמשטר האיראני מכוונים לזה וממש מאמינים בכך. הוא אמר את הדברים בראיון לעיתונאית בארי וויס במסגרת ראיון על השביעי באוקטובר (דקות 5-8):
https://rotter.net/forum/scoops1/917785.shtml
אותנו זה לא הפתיע. תמיד ידענו שזה איום ממשי.

ביקורת פלסטינית על חמאס בגין ''עסקת האסירים המשפילה''
העיתונאי העזתי הגולה אחמד סעיד (מנהל ערוץ התקשורת "בלדנא") מותח ביקורת על טיב העסקה לה הסכימה חמאס ומציג השוואה מיספרית לעסקאות עבר בין "ההתנגדות" לישראל.
מן השיח ברשתות החברתיות עולה ש"אנשי הגדה" כועסים על העסקה המשפילה בעוד ש"אנשי עזה" היו מוכנים לתת את החטופים בחינם ובלבד שהמלחמה תיפסק.
הנה דבריו המלאים של אחמד סעיד:
"עסקת חילופי האסירים הגרועה ביותר בהיסטוריה הפלסטינית... במספרים, לא ברגשות!
חבר'ה, בואו נהיה כנים... מה שקורה היום הוא פארסה בכל קנה מידה, והדם שלנו באמת הפך לזול יותר מתמיד.
עסקת ג'יבריל 1985:
3 חיילים ישראלים חיים = 1,151 אסירים פלסטינים, כולל 380 אסירי עולם.
עסקת פת"ח 1983:
4,700 אסירים שוחררו, רובם מכלא אנצאר בלבנון (בתמורה ל 6 חיילי נח"ל שנשבו על ידי הפת"ח)
עסקת חיזבאללה 2004:
3 גופות וקצין ישראלי לשעבר = 436 אסירים פלסטינים, לבנונים וערבים.
עסקת שליט 2011:
חייל חי אחד = 1,027 אסירים פלסטינים, כולל 450 מחמאס ו-279 אסירי עולם.
והיום... אחרי שנתיים של מלחמה, אלפי שהידים, וערים שנמחקו מהמפה, אומרים לנו שהעסקה כוללת רק 250 אסירים (בתמורה ל 48 חטופים ישראלים – א"ע)!!! פי כמה מכך נעצרו בכלל במהלך המלחמה עצמה.
תארו לעצמכם! אם היינו חוטפים כלב של מתנחל, המספר היה יכול להיות גבוה יותר!
וגרוע מכך...
אנשים שקראו לצאת מלחמה ומחאו כפיים גם לנוכח ההרס כי רצו לראות את בנם בין המשוחררים, עכשיו, כשהם גילו שהוא לא נכלל בעסקה, קוראים לזה "עסקה משפילה!"
הכאב גדול... וההשפלה גדולה עוד יותר... אבל האמת הכואבת היא: הדם שלנו הפך לזול... זול מאוד."
https://rotter.net/forum/scoops1/917829.shtml
כמובן שהמספרים אינם נכונים.
מאז 7 באוקטובר 2023 שוחררו כ-1,968 מחבלים. מתוכם כ-1,700 שוחררו לרצועת עזה, רובם נעצרו במהלך הלחימה אך לא השתתפו בטבח של 7 באוקטובר.
ליהודה ושומרון שוחררו עשרות מחבלים – לפי דיווחים שונים, בין 10 ל-42 מחבלים שוחררו לשטחי יו"ש בפעימות שונות.
למזרח ירושלים שוחררו מספר קטן מאוד – בין 1 ל-3 מחבלים לפי דיווחים.
למדינות אחרות – כ- 154 מחבלים.

מדינת ישראל משחררת את ראש חמאס ירושלים –
חזרה לרחובות ירושלים
חאלד סבאח, מי שלפי כתב האישום נגדו מונה ב-2022 בידי מפקדת חמאס טורקיה להיות ראש חמאס ירושלים ותיכנן עם בניו פיגועים קשים ברמדאן בהר הבית. הוא עדיין מנהל את המשפט והיו צפויות לו שנים ארוכות בכלא, אבל כעת הוא ברשימת המשתחררים ולא יגורש אלא יחזור לירושלים עיר הבירה, כשברשותו תעודת הזהות הכחולה.
בנו שביצע פיגוע דקירה בעיר העתיקה שוחרר בעסקת החטופים הקודמת. עוד שני ילדים שלו עצורים על תיכנון פיגועים משפחת אצולה של חמאס.
סבאח שימש כמנכ"ל עמותת לג'נת זקאת אל קודס אל מרכזייה, עמותת חמאס שפועלת בהר הבית עם הוואקף שעיסאווי פריג', שר לשעבר ממפלגת מרצ היה רואה החשבון של העמותה החמאסית.
https://rotter.net/forum/scoops1/917576.shtml

בגיל וחרדה
דוד יוסף גרין-בן גוריון, סיפר כי עם הכרזת האו"ם על הקמת המדינה, (ב-29 בנובמבר 1947), וגם עם ההכרזה על הקמת המדינה (14 במאי 1948), : "בארץ היתה צהלה ושמחה עמוקה – ואני אבל בין השמחים. חש אחריות כבדה וחרדה מהמלחמה שבפתח. "מי יודע כמה ייפלו מבין הרוקדים.'"
הנה דבריו מפיו:
https://www.youtube.com/watch?v=kdiOb2zlzoM
כך גם אני חשתי גיל וחרדה בעת שחרור גלעד שליט. שמחה אדירה עם שמחתה של אביבה שליט, עם חרדה עצומה לעינב צנגאוקר, ולאימהות הנטבחים והנטבחים שיבואו מאותם מחבלים רוצחים ששוחררו. ובדיוק כך גם חשתי שמחה עצומה עם שחרור 20 החטופים החיים והחזרתם לישראל, עם חרדה לגורל האלפים שיירצחו מידי המחבלים ששוחררו.
שורו הביטו מולכם ימינה ושמאלה. מסביבכם האנשים העתידים להירצח. ילדיכם בני זוגכם, הוריכם, אחיכם, ואולי אתם. יש להזכיר שוב ושוב הממשלה מחויבת לערבות הדדית. גם מחויבות לשחרור מתן צנגאוקר, וגם מחויבות שגורלה של עינב צנגאוקר לא יהיה כגורלה של וויוויאן סילבר שנרצחה, נשרפה, ונשארו שיניה בלבד.
אין טעם בשום ועדה משפטית כוועדת שמגר שהמליצה על שחרור אחד תמורת אחד, ועל איסור על ראש הממשלה להיפגש עם משפחות חטופים:
https://he.wikipedia.org/wiki/ועדת_שמגר_(פדיון_שבויים_ונעדרים)
כי ממילא שום ממשלה לא תעמוד בזה.
מה עושים?
1. המטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים:
https://shop.bringthemhomenow.net/
פעל רבות למען השבת החטופים והנרצחים, (ייתכן שפעל יתר על המידה, ודווקא בפעילותו עיכב את שחרור החטופים מתוך עידוד המאס לחשוב שהנה ישראל קרובה לכניעה ולקבלת כל תנאי החמאס לשחרור). עכשיו עם השחרור אסור לסגור אותו, אלא יש להפוך אותו למטה לאומי להשבת החטופים וגופות הנרצחים העתידיים.
2. יש להחזיר למאסר מיידי ולריצוי מלא העונש את כל המחבלים ששוחררו בעיסקה הנמצאים ביו"ש ובירושלים.
שנים רבות אני כותב על נחיצות חוק להשבת מחבלים ששוחררו בעיסקת מיקוח לריצוי מלא עונשם ברגע שיפלו בידי זרועות הביטחון, ואין תגובה. זהו אחד מחדלים הגדולים של בנימין זאב הלוי מיליקובסקי-נתניהו.
ניסיתי למצוא אולי יש סעיף כלשהו בהסכם שחרור החטופים האוסר על ישראל לעצור אותם מחדש על העבירה שביצעו, ולא רק על עבירה נוספת ולא מצאתי. (ייתכן שיש סעיף סודי כזה שלא מתפרסם) אשר על כן סיבת אי מאסרם עד היום נעוצה רק בדבר אחד חוסר רצון. וכאן אני נאלץ שוב לצטט את המרשל פרדינאן פוש, Ferdinand Foch, (1851-1929) שאמר: "הרצון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון". בלשונו:  Victoire, C'est La volonté  – הניצחון הוא הרצון. צריך רק לרצות ולהכניס את כולם לכלא ועל ידי כך למנוע לפחות כמה מהרציחות העתידיות שיבצעו המחבלים ששוחררו, וכדי להרתיע מחבלים חדשים ללכת בעקבותיהם.
נחיה וראה אם יהיה בידי נתניהו רצון לניצחון גם בזה.

מדיניות הכלה?
דוב מורל התנאה בעבר שהיה נער גבעות, התפקר, והיה לאנטי-ציוני, כיום הוא מתנאה בהיותו אח שכול של מעוז מורל, שנהרג ברצועת עזה בפברואר 2024. וככזה הוא גם מתנאה בעצמו בעיתון הארץ" על מוסריותו.
"עם צאת חג ראשון של סוכות מיהרתי לתל אביב לטקס הלאומי של משפחות ה-7 באוקטובר לציון שנתיים לטבח ולמלחמה שעדיין היתה בעיצומה," כותב דוב מורל, ומוסיף: "הטקס היה מרגש ביותר וכלל ייצוג מגוון של הנפגעים: משפחות נרצחי הנובה ונטבחי הקיבוצים, מתנדבי זק"א, לוחמי כיתות הכוננות ומשפחות של אנשי כוחות הביטחון שלא עמדו במראות ושמו קץ לחייהם. גם קרובי החיילים שנהרגו במהלך המלחמה, וכמובן, קרובי החטופים שעדיין היו בשבי בעזה .לצערי, החיבוק וההזדהות המדהימה הזאת הדגישו אצלי את האטימות לתושבי עזה, והדה-הומניזציה שלהם. תושבי עזה בלטו בהיעדרם בטקס. הם אלה שנפגעו הכי קשה מהמלחמה.
"ייתכן שבקרוב מאוד – אחרי שחרור החטופים, אם ישראל תמצא הצדקה כלשהי לחזור ללחימה ותהרוג עוד בלתי מעורבים – נגלה כמה מתושבי המדינה ייצאו לרחובות בקריאה להפסקת המלחמה למען חייהם של העזתים, ולא רק למען חיי ישראלים."
(דוב מורל, "כאח שכול, הטקס לציון שנתיים לטבח ריגש אותי מאוד. אבל תושבי עזה חסרו לי", "אל-ארצ'", 11.10.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-10-11/ty-article-opinion/.premium/00000199-c934-dd44-ab99-eb3784580000
המוסרנות העצמית של דוב מורל מעוררת שאלה. הפרוטסטנטים הרלב"ים, הירבו לטעון (ובצדק) כלפי נתניהו (בצביעותם לא כלפי בנט, ולפיד) על מדיניות ההכלה שלו בעבר כלפי החמאס. מה יקרה עכשיו? האם כמו בעבר (הרי התנגדותם צביעותם כי בזמנו היו כולם בעד ההכלה) הם ימשיכו עם מדיניות ההכלה בנימוקים מוסרניים כשל דוב מורל? או יתמכו באי הכלה שתביא כמובן להרוגים עזתים שישמשו מגינים אנושיים של מחבלי החמאס והגי'האד?

נראה מה יאמרו עתה גיבורי המקלדת הפרוטסטנטים הרלבי"ם?
לסגת מעזה ולהחזיר את החטופים עכשיו עכשיו עכשיו!" הם צעקו. רק אז נתקיף במלוא הכוח את החמאס ונחסל אותו... יש לעשות זאת בלי להתחשב בתנאים המדיניים הבינלאומיים!
נראה אם עתה לאחר שהחטופים החיים חזרו הם ימשיכו וידרשו את חיסול החמאס, או יתנגדו לכך בגלל התנאים המדיניים וידרשו מדיניות של הכלה?

נגד חשיבות הפרימטר עם עזה
"קו בר-לב" המפורסם נחצה במלחמת יום הכיפורים כי לא היה מאויש כיאות ע"י אלוף פיקוד הדרום לפני המלחמה, אריאל שיינרמן-שרון.
והנה בנו של חיים ברוצלבסקי-בר-לב, עמר, המתנאה להיות "לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל, חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה ושר לביטחון הפנים", יוצא נגד חשיבות הפרימטר עם עזה.
"אין ספק שפרימטר ברוחב של קילומטר-קילומטר וחצי לאורך גבול רצועת עזה יתרום לתחושת הביטחון של האזרחים בעוטף. אך השאלה היא: האם פרימטר כזה ימנע אסון כמו 7 באוקטובר?" שואל עמר ברצולבסקי-בר-לב, ועונה: "האסון אז לא היה נמנע גם אם היה פרימטר אפקטיבי ברוחב גדול יחסית של קילומטר וחצי לאורך גבול הרצועה. חצייה של מרחב כזה על גבי רכב בשטח פתוח צפויה להימשך שתיים עד שלוש דקות, וחצייה רגלית שלו צפויה להימשך כ-15 דקות. משכי זמן כאלה לא היו משפרים את ההתרעה לקראת מתקפה דומה לזאת שב–7 באוקטובר, בעוד מערך המודיעין של צה"ל ושב"כ רדומים ולאורך קו המגע מצויים כוחות צבא מדוללים.
"לכן המפתח לביטחון של תושבי היישובים סביב רצועת עזה, אינו רוחב הפרימטר לאורך הגבול עם הרצועה, אלא הגדלת הסד"כ של צה"ל. מה שיכול להתאפשר רק על ידי גיוס חרדים."
(עמר בר-לב, בגרסה המודפסת: "לא רוחב הפרימטר יקבע," בדיגיטלית: "הפרימטר לא היה מונע את אסון 7 באוקטובר. הבעייה היא המחסור במשרתי סדיר," "אל-ארצ'", 12.10.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-10-12/ty-article-opinion/.premium/00000199-d86f-d7e9-adfd-db6fd3460000
עומר ברוצלבסקי-בר-לב טועה ומטעה. גיוס חרדים לצבא הוא בהחלט מוצדק, אבל גם בשביל תעמולת בחירות אין לזלזל בחשיבות הפרימטר. למען ביטחון תושבי גבול עזה יש להקים פרימטר בנוסח קוריאה.
הפרימטר – אזור החייץ בין שתי הקוריאות אורכו 242 קילומטרים, רוחבו כארבעה קילומטרים והוא הגבול המבוצר ביותר בעולם. מרחקו מסיאול הוא 52 קילומטר. (פחות או יותר המרחק מעזה לתל אביב) לאורך הגבול ישנם עמדות צלפים, שטחים ממוקשים, בונקרים וחוטי תיל סבוכים המונעים מבני אדם להיכנס אליו מצפון ומדרום כאחד. סביב האזור הסטרילי מחזיקות שתי המדינות כמעט שני מיליון חיילים, וחונים בסביבתו גם 37 אלף חיילים אמריקאים וקבוצה גדולה של משקיפי האו"ם. וכמו בעזה נעשו ניסיונות לכריית מנהרות.
https://he.wikipedia.org/wiki/האזור_המפורז_הקוריאני
קו הגבול של רצועת עזה עם ישראל הוא הרבה יותר קצר. רק כ-59 קילומטרים. הנמשך מדרום לאשקלון עד למעבר רפיח בצפון סיני. וגם אין להשוות את הכוח הצבאי של החמאס לכוח הצבאי של צפון קוריאה. קו הפרימטר בעזה לא צריך לעצור טנקים, אלא רק טנדרים של טויוטה, ופלישה רגלית בלבד. קל מאוד להקים בו מערכת מבוצרת שתעצור כוח כזה גם אם בא בהפתעה. שטחים ממוקשים, בונקרים וחוטי תיל סבוכים המונעים מטנדרים ובני אדם להיכנס אליו, אזור המוכרז כסטרילי שיש לחסל כל אחד הנכנס אליו.
המערכת למניעת כריית מנהרות כבר קיימת.
וכמובן רצוי גם שחיל האוויר יהיה בכוננות ולא תחת שיתוק בגין סירוב גיוס של טייסים.

ולסיום בשורה טובה. בשורת נחמה לעם ישראל
מושיע ישראל בדרך
"אם נותנים לי קדנציה שלמה, אני יודע להפוך את ישראל לבטוחה יותר משווייץ" הכריז המועמד לתפקיד ראש הממשלה, איווט אביגדור לובבוביץ-ליברמן.
https://www.ynet.co.il/news/article/yokra14536720#google_vignette
חבל רק שאנחנו יודעים שאין סכנה גדולה יותר ממשיח שקר ומתנועה משיחית, לכן נסתפק בסיפא דבריו של המשיח החדש המבטיח להפוך את ישראל לשוויץ.
שאלה של המראיינים יובל קרני ומורן אזולאי:
"אם לא היית פוליטיקאי, איפה היינו רואים אותך?"
ליברמן: "מניח שכתסריטאי בהוליווד. אגב, פעם כתבתי תסריט ורצו אותו, אבל לא הייתי מוכן לנסוע עד לוס-אנג'לס."
ליברמן אכן מחבר תסריטים. מוטב שימכור אותם להוליווד, לא לנו.
נעמן כהן

אֵינֶנּוּ רוֹצִים עוֹד לִבְכּוֹת,
אֲבָל חָשִׁים גַּעְגּוּעֵי נֶצַח.
בְּדִמְעָה קַלָּה הַמַּעֲלָה בָּנוּ
זֵכֶר יְקָרִים
אֶת הַמִּלְחָמָה עֲקֻבַּת הַדָּם,
הַשָּׁבִים, הַחַיִּים וְהַמֵּתִים.
אֶת זֵכֶר הַכִּעוּר.
הַשֶּׁמֶשׁ לֹּא תַּצְלִיחַ
לְיַבֵּשׁ אֶת כָּל הַדָּם שֶׁנִּשְׁפַּךְ,
תְּחִלָּה עָלֵינוּ לִהְיוֹת קְרוֹבִים
זֶה לָזֶה
שֶׁאַהֲבָה אַחַת תַּעֲמֹד כְּנֶגֶד
הַשִּׂנְאָה הָרַבָּה.
כָּל עוֹד אָעֵז לְהַבִּיט לְתוֹךְ
הַלֵּב וְחֶרְדָתוֹ וְלִשְׁמֹעַ הוֹלֵם לֵב
תְּחִנָּה וּתְפִלָּה
נִתָּן לִפְסֹעַ עִם תִּקְוָה אֲרֻכָּה
הַפְּרוּשָׂה לִרְוָחָה.
עַתָּה.

שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005

שער ראשון: שירים מוקדמים

סתיו מתפורר בתוך ההמון
סְתָו וּבְנֵי-אָדָם נוֹשְׁרִים בּוֹ זוֹרֵם בְּעוֹרְקַי.
הִתְפּוֹרַרְנוּ מִתּוֹךְ הָרָצוֹן לְלַטֵּף. יֵשׁ אֲנָשִׁים בְּדוּיִים,
כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עֵצִים עֲרוּמִים, וְתִפְאֶרֶת שֶׁחָלְפָה,
מַנְגִּינוֹת שֶׁאֵינָן טְעִימוֹת יוֹתֵר, וּפְאֵר, הַרְבֵּה פְּאֵר,
לִמְלָכִים שֶׁל אֲגָדוֹת. לָמָּה אַתְּ קוֹרֶנֶת עָלַי? –
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ. מְיַבֶּשֶׁת אוֹתִי. קַיִץ שֶׁלִּי. אָבִיב מַחְנִיק שֶׁלִּי
חֹרֶף שֶׁאֵינֶנִּי יָכֹל לְהִמָּלֵט אֵלָיו. אֵיפֹה אַתְּ? –
נוֹשֶׁרֶת אִתִּי? – הָאִם קוּרִים סְמוּיִים עוֹבְרִים בֵּינֵינוּ?
אַל תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי. אֲנִי נוֹשֵׁר. אֲנִי נוֹשֵׁל. אֲנִי מַחְלִיף –
עוֹרִי בְּעוֹר יָבֵשׁ יוֹתֵר, שָׁקוּף יוֹתֵר, וָמֵת יוֹתֵר.
לֹא מֵתִים בְּבַת-אַחַת בֵּין שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁנִּסְתָוִים בְּעוֹדָם בַּחַיִּים, –
רַק קוֹפְאִים מִתּוֹךְ יֹבֶשׁ וּמִתּוֹךְ חֹם וּמִתּוֹךְ צֹרֶךְ שִׁגְעוֹנִי –
לָרוּץ וּלְהָזִיעַ כְּדֵי לִסְחֹט אֶת הַלַּחוּת הַפְּנִימִית
בֶּהָמוֹן הַמִּתְרַחֵב שֶׁאֵינֶנּוּ מַבְחִין בַּחִיּוּכִים, וּבַשְּׁתִיקוֹת
וְהַמַּאֲבָקִים שֶׁנִּמְשָׁכִים עַל פְּנֵי שָׁנִים רַבּוֹת – חָה חָה חָה, בְּעוֹדֵנוּ צוֹחֲקִים.
לֶהָמוֹן הַזֶּה אֵין סְתָו, רַק בֵּית-קִבּוּל גָּדוֹל,
כְּשֶׁל דִינוֹזָאוּר. אוֹכְלִים אוֹתָנוּ. גַּם תְּקוּפָתֵנוּ תַּעֲבֹר.
וְיֹאמְרוּ שֶׁהָיִינוּ אָבָק. וְיִתְעַטְּשׁוּ כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִזִּכְרֵנוּ.
אֲבָל אֵיךְ, תַּגִּידִי, אֵיךְ אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִצְמֹחַ וְלִנְשֹׁר בְּבַת-אַחַת,
אֶחָד אֶל תּוֹךְ לִבּוֹ הַמֵּת וְהַפָּתוּחַ, וְהָרַךְ, –
שֶׁל הַשֵּׁנִי, הַמִּתְפּוֹרֵר בְּגִמְגּוּמוֹ אֵלָיו, בְּחָה, וּבְחָה חָה חָה? –
1962